מגיד משנה/הלכות חמץ ומצה/פרק ו

הלכה א

אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת המינין וכו'. פרק כל שעה (דף ל"ה.) אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובגמרא הני אין אורז ודוחן לא מנא ה"מ אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאין לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון:

הלכה ב

חמשת מיני דגן אלו וכו'. שם אמר רל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת ואמרינן טעמא משום דהל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. וכתבו רוב המפרשים דלאו דוקא כרת אלא אפילו איסורא ליכא והביאו לזה ראיות. ובהשגות אא אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים וכו'. ודעת רשי זל כך היא וכבר דחו אותו בתוספות ובעטור בראיות ברורות ודעת הגאונים זל ג"כ כך היא שמי פירות אין מחמיצין כלל ואפילו לכתחלה אין בו שום חשש וכן נהגו ועיקר:

והוא שלא יתערב בהן וכו'. זה מבואר בירושלמי ומבואר (דף ל"ו.) בגמרא בברייתא דאין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דעי מים מחמיצין. וכן במשנת אלו עוברין (דף מ"ב.) , וזה מוסכם:

הלכה ג

אין מבשלין חטים במים וכו'. תוספתא ויש גם כן בגמ' (דף ל"ט:) אדמבשל ליה אחמועי מחמע:

אין קולין את הבצק בשמן וכו'. נראה ברור שכיון שהבצק נלוש במים אין לבשלו אפילו במי פירות לפי שכבר נתבאר מן הגאונים שעם תערובת המים מחמיצין ואדמבשל ליה מחמיץ כמו שנזכר למעלה ויש מן הגאונים מתירין לטגנה בשמן כשהרתיח המחבת יפה ואין דבריהם נכונים:

אבל מבשלין את הקמח הקלוי ואת הפת וכו'. ברייתא שם אלו דברים שאין באים לידי חמוץ האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין והקשו מבושל אדמבשל ליה אחמועי מחמע ותירץ רב פפא אפוי שבשלו קא אמרינן. ומפרש רבינו אפילו פת גמור או קמח קלוי שנקלה בעודו קמח וכן מבואר בתוספתא אבל אם קלה החטים או השעורים אין קמח שלהן מותר לבשלו כמו שיתבאר בסמוך:

וכבר נהגו בשנער וכו'. בהלכות וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למחלט הלכך אסור עכ. וכן כתבו הגאונים זל:

הלכה ד

מותר לבשל הדגן או הקמח וכו'. שם אמרי דבי רבי שילא ותיקא שרי והקשו והא תניא ותיקא אסור ותירצו לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא. ובהלכות משחא ומלחא כיון דלית ביה מיא משחא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין. ופי' ותיקא עצירה, עכל:

הלכה ה

כרמל שמהבהבין אותו וכו'. שם אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרה בקמחא דאבישונא דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ ומשם למד רבינו דכל שכן שאין מבשלין אותו:

וכן כשמוללין את הקדרות וכו'. מימרא הזכרתיה בסמוך (דף מ':) ושם אמרו רבא מחו ליה בחסיסי. ובהלכות פירוש בחסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בה את הקדרות, עכל:

הלכה ו

אין בוללין את השעורים וכו'. שם (דף מ'.) אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחין אותן על פי הביב והן מתבקעות מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש ומפורש בהלכות דעבדינן לחומרא כמר עוקבא לענין מיכלינהו להני שערי כמש שם בארוכה:

הלכה ז

החטים מותר לבלול אותן וכו'. שם מותר ללתות והוא בחטים כמבואר שם.

וכתב רבינו וטוחנין אותן מיד לפי שאם שהו ודאי מחמיצין הן כדמוכח (מ':) בההיא ארבא דטבעא בחישתא וכן כתבו ז"ל. וי"מ שהלתיתה מים מועטים שאינם באים לידי חמוץ בהם ודברי רבינו עיקר:

וכבר נהגו כל ישראל. תקנת הגאונים כתבום בהלכות והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הלכך לא שרי לן למלתת עכ:

הלכה ח

תבשיל שנתבשל וכו'. זה מבואר בהלכות ה"מ דעבדינן כמר עוקבא לענין מיכלינהו בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא לא אסרו לההוא בשולא אא"כ נתבקעו כשמואל ויש מי שאומרים דדוקא בשעורים אבל בחטים אפילו לא נתבקעו אסורים ואוסרין:

הלכה ט

משום שנאמר (בתורה) ושמרתם את המצות וכו'. שם (דף מ'.) אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פירש רשי כיפי עמרים, עכ"ל. ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו שום חלוק בין המצה של לילה הראשון למצה שאדם אוכל בשאר ימי הפסח אלא שבסוף ערבי פסחים כתב הרב אלפסי ז"ל היכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא. וכן כתב רבינו ספח מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כו'. הורו ז"ל שהשמור אינו מעכב ולכתחלה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה המשומרת וזה הכרח לפרש בדבריהם וכן משמע הסוגיא שם בכל שעה, ואעפ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכונתם צריכה לי עיון. והמנהג הפשוט ידוע שמשמרין המצה מעת קצירה למצה של מצוה ושאר הימים אוכלין מפת שמשמרין אותו מחמוץ משעת לישה והרבה מפרשים כתבו שמצוה מן המובחר והדור הוא זה [אף] דקייל דסגי בשמור דקודם לישה לקנות חטים ולשמרם לפסח. ודע שמצה של מצוה אם לשה עכו"ם או חרש שוטה וקטן אפילו אחרים עומדים על גביהם לא יצא וכך העלה הרשב"א ז"ל:

דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'. שם (דף מ':) ההיא ארבא דטבעא בחישתא שריה רבא לזבוני לנכרי והקשו עליו דלמא הדר מזבין ליה לישראל והדר ביה ואמר ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פסחא. ורבינו נראה שאינו גורס קבא קבא לישראל אלא קבא קבא סתם ולנכרי הוא, ולזה כתב רבינו ואם מוכרו לנכרי מוכרו מעט מעט. וההיתר שכתב במכירה לישראל ובהודעה פשוט הוא ולא הוצרכו בגמ' להזכיר ובעל העיטור גורס קבא קבא לישראל וכתב דהה לנכרי:

הלכה י

דגן שנפל עליו וכו'. שם (דף ל"ט:) תניא ר' יוסי ברי אומר קמח שנפל לתוכו דלף כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ אמר רב פפא והוא דעביד טיף (טיף) להדי טיף (טיף). ורבינו הזכיר דגן ונראה שכך היה גרסתו או שדגן כולל גכ הקמח וזה עיקר:

הלכה יא

אין לשין בפסח וכו'. פרק אלו עוברין (דף מ"ח:.) אמר רבא קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה והקשו והא אנן תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה ותירצו קבא מלוגנאה נמי קאי אהאי שיעורא:

ואין לשין לא בחמין וכו'. סוף כל שעה (דף מ"ב.) אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת וצריכה שני כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר עברה ולשה מותר ורב אשי אמר עברה ולשה אסור אמר מר זוטרא מנא אמינא לה דתניא אין לותתין את השעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ורב אשי היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר עכ בגמ'. ובהלכות פירשו מים הגרופים שנשאבו בו ביום (ההוא) וקיל כרב אשי עכ. ופירש רבינו עברה ולשה על איכות המים בלבד ולא על שאר הדברים לפי שלא אמרו עברה מאי אלא עברה ולשה ואין לישה אלא במים ועוד שהביאו הא דאין לותתין והיא במים. ויש מפרשים שהוא כולל אף לא תלוש בחמה ואינו נראה שיהא דעת מר זוטרא שאפילו לישה במים חמין הפת מותרת ודעת רב אשי שאפילו לשה במים צוננין שלנו אלא שלשה בחמה שהפת אסורה אלא ודאי לא נחלקו אלא באיכות מי הלישה. כך נל להעמיד דברי רבינו. וראיתי בהלכות הרב ר' יצחק אבן גיאת זל ובעיטור מפרשים דינין אלו דוקא במצה משומרת אבל לא בשאר הפת ואין זה אמת דהא סתם קאמרי ועוד דלא הוה להו למימר מותר ואסור אלא יוצא ואינו יוצא וכן מענין מקומו מוכרח מההיא דלותתין דבכל פת אמרו וזה דעת רוב המפרשים ועיקר:

הלכה יב

לא תשב אשה תחת השמש וכו'. כבר הזכרתי זה. ובהלכות ולא מיבעיא מיתב ומילש בשמשא דאסור אלא אפילו מיתב תותי רקיע ביומא דעיבא ומילש אסור ואף על גב דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא מאי טעמא יומא דעיבא כולא שמשא, עכ. וכן מבואר במסכת יומא פרק אמר להם הממונה (דף כ"ח):

ולא תניח את העיסה וכו'. גם זה נראה שהוא פירוש למה שאמרו ולא תגביה ידה מן התנור שהזכרתי למעלה או אפשר שהוא משנה באלו עוברין (פסחים דף מ"ח:) רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו' וחכמים אומרים שלש נשים עסוקות וכו'. ופסק כחכמים:

ואם היתה אופה ולשה וכו'. זהו פירוש למה שהזכרתי למעלה וצריכה שני כלים וכו' ופי' רבינו דוקא כשהיא אופה שידיה מתחממין מחמת חום התנור. אבל רשי זל פירש אף כשאינה אופה לפי שידיה מתחממין מחמת חום העיסה:

ואם עברה ולשה וכו'. כל החלוקים שהזכיר רבינו הם מוסכמים חוץ משלשה בשמש שיש אוסרין אף בדיעבד כמו שכתבתי למעלה:

וכמה שיעור חלה וכו'. זהו שיעור חמשת רבעים שהזכרתי למעלה וכבר ביארו בהרבה מקומות שזהו השיעור וכתב רבינו כגוף הביצה הבינוני ולא כמשקלה ודבר ברור הוא שאין גופה ומשקלה שוין ומוכרח הוא שהשיעור הוא במדה ולא במשקל ובהלכות חלה פרק ששי ביאר רבינו משקל שיעור זה מקמח חטי מצרים:

הלכה יג

כל זמן שאדם עוסק וכו'. פרק אלו עוברין (דף מ"ח:) ברייתא כל זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חמוץ:

ואם הגביה ידו והניחו ושהה וכו'. שם (דף מ"ו.) משנה בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הז אסור ובגמ' אין שם כיוצא בו מהו אמר רל כדי שיהלך אדם מיל. עוד (דף מ"ח:) במשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת אי זהו שיאור ואי זהו סידוק שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכא זה וזה האוכלו חייב כרת ואי זהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו עכ. ובהלכות וקיל כחכמים וכן דעת רבינו. ופירושו בזה ברור שהוא מפרש שהעיסה החמוצה משמעת קול והוא סובר ששיעור זה ושיעור נסדקה כקרני חגבים הכל אחד ולכך לא הזכיר רבינו דין הסידוק כיון שביאר שאם משמעת קול שהיא חמץ גמור. ומה שאמרו בצק החרש רצו לומר שלא השמיע קול עדיין וזהו חרשותו שהחרש אינו מרגיש כשמדברין אליו כך החמץ הזה כשטופחין לו פניו אינו מרגיש ומתחרש וכן פירשו בהלכות הרב אבן גיאת זל. ואם יש כיוצא בו עיסה אחרת ששהתה כמוה והחמיצה שהשמיעה קול הרי שתיהן חמץ גמור. זהו פירוש רבינו ובהשגות שיטה אחרת ודברי רבינו נראין:

הלכה טו

אין עושין סריקין המצויירין וכו'. פ' כל שעה (ל"ז.) ברייתא אר אלעזר בר צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רג והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח אמרתי לו אבא לא כך אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמר לי בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין איכא דאמרי לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אמרו. ופסקו בהלכות כלישנא בתרא דנחתומין כיון דבקיאי לא שהו בהו וכן פסקו הגאונים זל.

ומה שכתב רבינו ואפילו ציירו אותן בדפוס וכו' מפורש בגמ' שם וכן בהלכות. וכתב רבינו יצחק אבן גיאת מאי סריקין המצויירין פת העשויה צורות צורות דמות יונים ודגים ושאר צורות וכן פירשו הגאונים זל, עכל:

הלכה טז

מים שרוחצין בהן הידים וכו'. משנה שם (דף מ':) מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין ובגמרא (דף מ"ב.) תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האישבורן ותניא אידך שופכין במקום האישבורן לא קשיא הא דנפישי וקוו הא דלא נפישי דלא קוו עכ בגמרא. ובהלכות לא כתבו אלא ברייתא ראשונה ולא רצו לחלק בין נפישי ללא נפישי לפי שאין הכל נזהרין. ורבינו גכ סתם וכתב כדי שלא יתקבצו המים במקום אחד ויחמיץ וממילא שאם היו מועטין ולא היה בהן כדי קבוץ ששופכין אפילו במקום האישבורן אלא שרצה לכתוב כשיטת ההלכות:

הלכה יז

אין שורין את המורסן לתרנגולים וכו'. משנה (ל"ט:) אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין וכבר כתבתי למעלה בשם הגאונים זל שאין מותר לחלוט בזמן הזה וכדברי רבינו:

הלכה יח

ומותר ללוש לתרנגולין מורסן וכו'. זהו דעת קצת המחברים ובעיטור כתוב זה כך וכתב הבבלי מותר ללוש לתרנגולים מורסן או קמח וכו' כדברי רבינו ושם כתוב ואין לסמוך על זה שאם כן ישהא העיסה כדי הילוך מיל עכל. וכן נהגו להחמיר:

הלכה יט

לא תשרה אשה מורסן וכו'. משנה שם האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש ולא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. ופירשי זל אבל שפה היא מורסן בבשרה יבש ואעפ שהמים טופחין על בשרה עכל: אין נותנין את הקמח וכו'. שם משנה (דף מ':) אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד רמ אוסר ובגמ' אמר רב כהנא מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד ותניא כותיה וכן פסקו בהלכות וכן דעת קצת הגאונים. ופירוש בחרוסת יש חומץ, ובחרוסת וחרדל יש בהן מים שאם לא כן כבר נתבאר שמי פירות אין מחמיצין:

הלכה כ

מותר לתת התבלין והשומשמין וכו'. תוספתא: וכן מותר ללוש העיסה ביין ושמן וכו'. זה כדברי ההלכות שהעלו פ' כל שעה שהלכה כרע דאמר (דף ל"ו.) מותר ללוש עיסה ביין ושמן ודבש אעפ שיש עמהם מים לפי שאף על פי שהן מחמיצין עם תערובת המים אין ממהרין להחמיץ יותר מהמים לבדן ואין צריך לומר לקטף שמותר חוץ מיום ראשון שצריך לחם עוני כמו שמפורש בהל' בארוכה. וכן הוכיחו קצת מפרשים האחרונים זל וכן עיקר. ופירשי זל יום ראשון לילה הראשון וכן נראה מדברי רבינו לפי מה שכתב פו וכן הוא בירושלמי אמר ריבל אותו כזית שאדם יוצא ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין עכ. ובהשגות ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסות לא וכן הוא עיקר עכל. ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים זל:

הלכה כא כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ וכו'. שם (דף ל':) אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור הואיל וחמוצה קשה. ובהלכות משתמש בהן מצה בצונן וזו היתה גירסת רבינו ופירש שבכלי חרס הוא בדוקא, ונראה טעמו שבשאר כלים אם נשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין לפי שאף אם נשתמש בהן חמץ בחמין מותרין עי הכשר אבל כלי חרס כיון שאילו נשתמש בהן חמץ בחמין אין להם תקנה אף כשנשתמש בהן חמץ בצונן החמירו שלא להשתמש בהן מצה בחמין. זהו נראה בדעתם זל. ונוסחת הגאונים זל והרבה מן האחרונים היא משתמש בהן מצה סתם דמשמע אף בחמין. ואף לפי נוסחת ההלכות ורבינו ראיתי מי שפירש שלא אמרו מצה בצונן להוציא מצה בחמין שכיון שתשמיש החמץ היה בצונן מותרין הם במצה אף בחמין אלא להוציא שאם נשתמש בהן חמץ בחמין אסור להשתמש בהן מצה אפילו בצונן גזרה שמא יבא להשתמש בהן בחמין ודוקא בכלי חרס גזרו אבל בשאר כלים כיון שאם בא להשתמש בהן בחמין יש להן הכשר אף הוא משתמש בהן בצונן בלא הכשר וכן הדין בשאר איסורין, אלו דבריהם זל:

וכלי שמניחין בו חרוסת וכו'. שם אמר אביי בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי אמר רבא הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחמוצו קשה דמי:

הלכה כב

ביב של חרס שאופין עליו וכו'. שם בהלכות והאי בוכיא דקא אפי ביה חמירא כולה שתא אסור למיפא ביה מצה בפסח משום דהיסקו מבחוץ ואי מלייה גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי עכ:

הלכה כג

כלי מתכות וכלי וכו'. זה מבואר בהלכות שם נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ודמיני מתכות ובורמי דגללא דאשתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למעבד בהו הגעלה בכלי ראשון ודאשתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגוייהו עד דפלטין שפיר דמי דגמרי מגיעולי עכום וכו' עכ.

ומש רבינו ואחכ שוטף אותן הוא לפי דעת קצת המפרשים זל ממה שאמרו פ' דם חטאת בזבחים (צ"ז.) מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ויש שאמרו שאינו מטעם זה אלא כדי להעביר החמץ שעליהן. וממ כך הוא דעת הגאונים והאחרונים שצריכין שטיפה כדברי רבינו:

וכן הסכינין מרתיח וכו'. בגמ' (פסחים ל':) אל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו אל קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו לקתייהו ברותחין והלכה אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון עכ בגמ'. ושפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמ' לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים זל יש מי שאומר שדינן כדין שאר איסורין וצריכין לבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו היה היתר די בהגעלה. ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה ופרק יז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן העכום הצריכן לבון ולא הזכיר כאן לבון כלל. וממ דעת הרמבן והרשבא זל להשוות חמץ לגיעולי עכום והם סוברים שבסכינין אף בגיעולי עכום אינן צריכין אלא הגעלה כמו שיתבאר שם:

הלכה כד

כלי מתכות וכו'. כבר נתבאר זה למעלה בדברי ההלכות:

הלכה כה

כל כלי חרש שנשתמש וכו'. שם מבואר בגמרא ובהלכות שכל שתשמישו על ידי חמין בכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו לעולם. וכתבו זל שאפילו מלא הקדירה גחלים והסיקה אינה מוכשרת שאינה דומה לביב של חרס שהזכרנו למעלה:

ומ"ש רבינו אלא מניחן לאחר הפסח. הוא כשמואל דפליג אדרב קאמר (דף ל'.) קדרות בפסח ישברו וקי"ל כשמואל בהא כדאיתא בהלכות וכן כתבו ז"ל:

הלכה כו

כלי ראשון שרצה להרתיחו וכו'. בהלכות נלמד מגיעולי עכום (ע"ז דף ע"ו:.) יורה קטנה מגעילה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי תש דההוא דודא דהוה בי מר עוקבא אהדר ליה לישא אפומא וארתחיה קסבר מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, פירוש שאחורי הכלי שאינן נגעלין אלא עי המים שמתוך רתיחתן נשפכין באחורי הכלי די להם בכך שאף הן לא בלעו מן האיסור אלא על ידי ניצוצות האש שהיה מרתיח הכלי ולא היתה בליעה זו חזקה ודי להם בפליטה זו. ופירשי זל ובלא שפה לא סגי דניצוצות דכולא שתא פעם כאן ופעם כאן ואילו דהגעלה חדא שעתא. וכתוב בהלכות ובפסחא דאסור למיעבד בלישא עביד גדנפא דטינא עכ. ודין ההגעלה אם היא בכלי שהוא בן יומו יתבאר פרק יז מהלכות מאכלות אסורות בארוכה: