מגיד משנה/הלכות חמץ ומצה/פרק ג
הלכה א
[עריכה]כשבודק אדם בלילי ארבעה עשר וכו'.: (פסחים י"א:) משנה כתבתיה פ"א ושורפין בתחלת שש ואין ספק שאם רצה להקדים מקדים כמ"ש רבינו:
הלכה ב
[עריכה]החמץ שמניח בליל י"ד וכו': (דף י':) משנה כתבתיה פ"ב ומה שמשייר יניחנו בצנעה וכו':
הלכה ג
[עריכה]חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין וכו': דעת רבינו לפסוק כברייתא הנזכרת (דף י"ג) פ"ק דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי ר' אליעזר איש ברתותא וכו' אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א. ומפרש רבינו מבערין את הכל אף החולין בכלל ועלייהו קאי ובודאי דאי אתרומות בלבד הוה ליה למימר י"ד שחל להיות בשבת שורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות וכו' אלא ודאי האי הכל חולין קאמר וסתם מתניתין דאלו עוברין (דף מ"ט) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואע"ג דפליגי חכמים התם באומרים בזמנה כיון דסתמא הכין ובברייתא אמרו שקבעו הלכה כר"א קיי"ל הכין. ודין שיור מזון מן החולין שתי סעודות פשוט הוא שלא יתענו ור"א קאמר משיירין מן הטהורות אע"ג דאיכא למיחש שמא יטמאו וכ"ש מן החולין דמשיירין, זה דעת רבינו וכן פסקו הרבה מהגאונים ויש שהיו מחמירין שלא לשייר כלל אלא לאכול מצה עשירה או מצה כתקנה קודם חצות לפי דעת קצת מפרשים כמו שיתבאר פ"ו או דברים אחרים בשבת ודברי הראשונים עיקר. ויש שיטה אחרת בהשגות וקצת מפרשים אחרונים לומר שאין מבערין חולין אלא בזמנן ור"א הכל דקאמר אמיני תרומות בלבד קאי ובזה העמידו דברי ההלכות שפסקו חולין בזמנן ופסקו כר"א. ודברי רבינו והגאונים נראין: "
הלכה ד
[עריכה]היו לו ככרות רבות של תרומות וכו': משנה (דף י"ד) פ"ק כדברי ר' יוסי שאמר שהכל מודים שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה ועל הטמאה ועל התלויה נחלקו ר"א ור' יהושע ואע"פ שר' יהושע אומר שתיהן כאחת ור"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע. כתב רבינו ותלויה לעצמה לפי שאמר ר' יוסי (דף ט"ו) בגמרא היאך נשרוף תלויה עם טמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה. ופירוש טעם הדבר שאע"פ שאנו מבערין את התרומה לפני הפסח אין לנו לטמאה בידים אף בשעת ביעורה:"
הלכה ה
[עריכה]מי ששכח או הזיד ולא בדק וכו': משנה שם (דף י':) וחכמים אומרים לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ובהל' פירש בתוך המועד ולאחר המועד בתוך הפסח ולאחר הפסח ע"כ כדברי רבינו. ויש פי' אחר וזה עיקר:
הלכה ו
[עריכה]כשבודק אדם החמץ וכו': הברכה מבוארת בגמ'. (ז':) ומ"ש כשבודק לאחר הפסח אינו מברך הם דברי רבינו ראויין אליו דודאי אין לברך בבדיקה שלאחר הפסח שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא"כ היאך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך ודבר ברור הוא זה:
הלכה ז-ח
[עריכה]וכשגומר לבדוק אם בדק בליל י"ד וכו': (דף ו':) אמר ר"י הבודק צריך שיבטל ושאלו מ"ט אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי ואמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עלויה והקשו וכי משכח לה נבטלה ותירצו דלמא משכח לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל לה דא"ר אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה והקשו ונבטליה בארבע ובחמש בעידן בדיקה דכיר שלא בעידן בדיקה לא דכיר:
"'ומה שכתב רבינו ה"ז עובר בבל יראה ובל ימצא"' כתוב על זה בהשגות. א"א אולי סובר זה המחבר וכו'. ואינו כן שאם עיין הר"א ז"ל בדברי רבינו העיון אשר ראוי לכל משיג על ספר אחר לעיין לא נסתפק לו דעת רבינו בזה שהרי בבאור כתב בפתיחת הלכות אלו מצוה להשבית שאור בי"ד שלא יראה חמץ כל שבעה ולא ימצא חמץ כל שבעה, הרי שבאר רבינו שבי"ד אין בו אלא מצות עשה של השבתה וכל שבעה עובר בבל יראה ובל ימצא וכן כתב ראש פ"ב מצות עשה וכו'. ומה שכתב כאן כונתו לומר שאחר שש אין בטול מועיל אלא ביעור ואם לא ביערו אע"פ שבטלו משש שעות ולמעלה ה"ז עובר עליו לכשיגיע הפסח בבל יראה ובל ימצא וזה מוכרח בדברי רבינו:
ואם מצא ביו"ט: שם (דף ו'.) אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדיל מיניה ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביו"ט ולא לפררו לזרותו לרוח. ויש מפרשים דדוקא בשכבר בטלו קודם איסורו ואינו עובר עליו הא אם לא בטלו יכול הוא לשרפו או לזרותו לרוח ביו"ט:
הלכה ט
[עריכה]מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו': פרק אלו עוברין (דף מ"ט.) משנה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת יבטל בלבו. פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה:
יצא לצורך עצמו וכו': שם לשבות שביתת הרשות יחזור מיד ועד כמה הן חוזרין ונחלקו בשיעורו במשנה ואמרו חכמים בכביצה והלכה כמותן:
הלכה י
[עריכה]מי שהניח עיסה מגולגלת וכו': פ"ק (דף ז'.) ברייתא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והקשו יו"ט והא בתר איסורא הוא והיכי מצי מבטל ליה ותירץ רב אחא הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ וקא מבטל לה מקמי דתחמיץ דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש ופירש"י ז"ל דיקא נמי דלאו בחמץ גמור דאי בחמץ גמור אפילו היה פנוי מה בידו לעשות יותר הרי אסור לטלטלה ע"כ:
הלכה יא
[עריכה]כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וכו': פ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והלכה כחכמים וכן פסקו הגאונים שלא כדברי התוס' (דף כ"ח.) ובגמרא איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים או דלמא מטיל לים בעיניה ונחלקו בזה רבה ורב יוסף ואמר רב יוסף חמץ דממיס לא בעי פירור והביא שם ברייתא דתניא דבעי פירור ותירצו ר"י הא בחיטי הא בנהמא ופסק רבינו כמותו משום דמסתבר טעמיה ויש מי שפסק דאפילו נהמא בעי פירור וכרבה:"
וחמץ שנפלה עליו וכו': שם (דף ל"א:) משנה חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש ובגמרא אמר רב חסדא צריך שיבטל בלבו תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים ע"כ. ונכתב בהלכות: ואם עדיין לא נכנסה שעה שישית וכו'. שם (דף כ"א.) משנה כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו ואמרינן בגמרא הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל מתניתין דלא כר"י דאי ר"י הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל ובהלכות וכבר פסק רב הלכה כר"י ע"כ. וכן מבואר סוף פרק ראשון:
ואם שרפו קודם שעה ששית וכו': מימרא שם (דף כ"א:) אמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו אחר זמנו מאי טעמא עץ בעלמא הוא:
אבל אם שרפו וכו': (דף כ"א:.) במשנה עבר זמנו אסור בהנאתו ובגמ' פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן ופירש"י ז"ל שעה ששית ומוכרח הוא ובמשנה ולא יסיק בו תנור וכירים:
ואם בישל או וכו': זה למד רבינו ממה שהעלו בהלכות (דף כ"ו:) מן הגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת. וכתב רבינו אסור בהנאה ואין לו תקנה וכן עיקר. ואיסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר: