מגיד מישרים וירא

פרשת וירא. אור לי"ו לחשון ביום שבת קודש. ה' עמך וכו':

והא איכא למידק מאי וירא אליו. הל"ל וירא ה' אל אברהם. ותו אמאי נראה אליו כיון דלא מליל עמיה מידי, ואוף למאן דאמר לבקר את החולה הוה ליה למללא עמיה מידי, דלא אפשר ביקור חולה בלא מילולא. ותו מאי באלוני ממרא, ומאי אשמעינן ומאי איכפת לן. ותו מאי והוא יושב פתח האוהל. ומאי אתא לאשמועינן, וכן איכא למידק ולמבעי על כחום היום. ותו כיון דחזי ג' אנשים נצבים עליו, אמאי איצטריך לרוץ לקראתם. ותו מאי מפתח האוהל, כיון דהוה יושב פתח האוהל, כשרץ לקראתם פשיטא דמפתח האהל הוה. ותו מאי יוקח נא מעט מים. ותו מאי והשענו תחת העץ. ותו מאי ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. ותו מאי כן תעשה כאשר דברת. הוה להו למימר כן נעשה כאשר דברת. ותו מאי מהרי שלש סאים קמח סולת. ותו מאי ואל הבקר רץ אברהם. ותו מאי ושרה שומעת פתח האהל. ותו מאי היפלא מה' דבר וכולי.
אבל רזא דמילתא דכיון דאתגזר אתגליאו ליה ספירין דנהירו סגי, והיינו וירא אליו. כלומר דאיתגלי ליה יו"ד דרמיז לחכמה וכליל בה תלת עליונות ומנהרי בוא"ו, ובהכי הוה שמא דהוי"ה שלם, ואמר ליה דהשת' דאתגזר איצטריך למיהוי מרכבה לחסד בשלימו, דעד השתא עביד טיבו עם בני נשא. והשת' דאתגזר יעביד טיבו עם מלאכייא. וטעמא דצחקת שרה דסברה דאמרין הכי מדעתייהו, או נביאי דטעו בנבואתהון, ולא הוה קושטא משום דחמאה דצלותא דילה הוה בדרגא דשמיעה ולא בדרגא דעשייה, והיינו ושרה שומעת. ותו דאכתי הוה פתח האוהל דהיא מלכות למיסלק לעילא, ולא עבדית עובדא טבא דבגיניה תסלק צלותא ותתקבל למהוי בדרגא דעשיה והיינו פתח האהל. ותו דספירין לא הוי מנהרין פנים בפנים כי היכי דתהוי בעותה בדרגא דעשיה והיינו והוא אחריו. כלומר והוא, דהיינו כללא דתשע ספירין הוה אחריו, כלומר דלא הוה אנפין באנפין עם מלכות. ומשום הכי לא הימנת שרה, דאמרת היאך אפשר דליהוי אנפין באנפין בלא עובדא חדתא דעבדינא. והיינו ותצחק שרה בקרבה. כלומר טעמא דחייכת ולא הימנית משום דפשפשא בקרבה, כלומר בעובדין דבידה ולא אשכחת דאתחדש לה עובדא טבא דבגינה תזכה, ואיהי לא ידעא דכיון דקבלה עלה להתעסקא בגמילות חסדים דהכנסת אורחים, מיד איתער חסדא ורחמו מלעילא ואיתגזר למיהב לה בר. למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. בתמיהא, כלומר דאמרה וכי אני זקנתי, דהיינו מלכות אסתלק לזקנה דהיינו לובן עילאה, וכיון דלא אסתלק להתם, היאך אפשר שתלד. היפלא מה' דבר. הלא מילתא דא איתעביד ע"י ההוא אתר דאיקרי פלא:

אור ליום השבת כ' לחשון. חזק ואמץ ה' עמך. הלא איכא למידק אמאי איצטרך למיכתב והוא יושב פתח האהל. ותו אמאי יושב ישב כתיב. ותו מאי כחום היום. ותו אי נצבים עליו אמאי וירץ לקראתם. ותו אמאי אהדר ואמר מפתח האוהל. ותו מאי יוקח נא מעט מים אמאי מעט. ותו מאי ורחצו רגליכם. ותו מאי והשענו תחת העץ. ותו מאי ויקח בן בקר רך וטוב. ותו מאי והוא עומד עליהם תחת העץ. ותו מאי כן תעשה כאשר דברת. ותו מאי ויאכלו. אבל רזא דמילתא דאברהם דעד לא אתגזר לא הוי זכי למיעל בגו מלכות, אלא למיתב בתרעא כד לא מנהר בה תפארת, ובתר דאיתגזר הוה יתב בתרעא כד מנהיר בה תפארת, והיינו והוא יושב ישב כתיב, דמעיקרא ישב פתח האהל, בלא כחום היום דהוא נהירא דתפארת, והשתא איהו יושב פתח האהל כד מנהר לו תפארת, והיינו כחום היום. והשתא איזדקף למיחזי מה דלא הוה חזי מקדמת דנא, והיינו וישא עיניו. והנה שלשה אנשים. היינו שלשה עדרי צאן או הבנים או תלת אבהן. וירץ לקראתם. דבעובדין דלתתא מתערין לעילא. ואמר מפתח האוהל, כלומר אתעלא ואעל בגו מלכות ונפיק מאידך פתחא דפתיח להדי יסוד. ואמר יוקח נא מעט מים. לאמשוכי חסד בדרגא (נ"א בדינא) דבינה, והיינו ורחצו רגליכם. דרגל היינו מדת הדין הרפה, איבעי למסחי יתה דלא יתקף דינאה. והשענו תחת העץ. לאדבוקי יתה בעץ החיים דהיינו תפארת. והיינו בן בקר רך וטוב. לתקוני דינא דרמיז בבן בקר למעבד יתיה טב. ויתן אל הנער לעשות. לתקנא יתיה דלא יתקוף דיניה. והיינו דנקט חמאה וחלב, דרמיזא בחסד לבסמא דינא. והוא היינו רזא דאני והוא. עומד עליהם ויאכלו. ראשון ראשון מסתלק, כלומר שנסתלק הדבר וחזר לשרשו, והיינו רזא דקורבנא:

אור ליום השבת ח"י לחשון. ה' עמך וכו'. והא איכא למידק אמאי אמר אליו ולא אמר אל אברהם. אבל רזא דמילתא דאע"ג דלא הוי מוכן מן המילה, איתגלייא ליה שכינתא וקאי אליו, למאי דסמיך אליו, בעצם היום הזה נימול אברהם. ומשום הכי פסיק פרשתא הכא ואמר אליו, כי היכא דנרגיש בההוא מילתא. והוא היינו כתר עליון דאתא ואתחבר בשכינתא, והיינו יושב פתח האהל. וע"י מאן אתא התם, כחום היום דהיינו תפארת. שלשה אנשים היינו תלת ספיראן כדאמרן. נצבים עליו. דאברהם היה מרכבה להני תלת. וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל. היינו כנסת ישראל, מתמן אידבק להני ספיראן. וישתחו ארצה. משום דאיהו מרכבה להו. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם. ליתן מי החסד לרחוץ להעביר זוהמת קליפין מן רגליכם דאיהי כנסת ישראל. ואקחה פת לחם. כלומר קליפין יעדון מכנסת ישראל בזכות חסדא דעבדנא עם אורחייא למיהב להון פתא דלחמא, ובהכי תתקפון ויתתקף תפארת דאיהו לבכם ותהיו כולהו מתייחדין, והיינו והשענו תחת העץ. דהוא אילנא דחייא דהיינו תפארת. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. לא אבטחו ליה למיכל עמיה, דא"כ הוו להו למימר כן נעשה, אלא אמרו כן תעשה למיעבד חסדא עם אורחייא כאשר דברת. מהרי שלש סאים קמח סולת. היינו נצח הוד יסוד, ליחדא לון בשרה דאיהי כנסת ישראל. ואל הבקר דא גבורה. רץ אברהם למתקנא דינאה למעבד יתיה רך וטוב. ויתן אל הנער היינו מטטרון. לעשות אותו לאנהגא ביה עלמא: