מאמר יקוו המים/ד

נראה לי שאיכות הראות היבשה, אשר זכר הפילוסוף, מהתילד ההרים והבליטה והעומק, הוא שרמז דוד אליה במזמור ק"ד הוא מזמור ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאוד כי המזמור ההוא לא עשאו מחברו רק לרמוז בו, ובמה שהקדים בסוף המזמור שלמעלה ממנו רמיזות נפלאות בסודות נפלאים ממעשה בראשית, ומן הראוי להבין עמו ובו ר"ל עם מעשה בראשית.

ורצוני באמרי במה שהקדים לפניו הקדימו לפניו ד' פסוקים שבסוף המזמור אשר לפניו והם: ד' בשמים הכין כסאו, ברכו ד' מלאכיו, ברכו ד' כל צבאיו, ברכו ד' כל מעשיו. שאינם מעניין המזמור שהם בסופו כלל ולא ענין חתימה לו, ואולם ענינים בלא ספק כעין פתיחה למזמור הבא אחריה, כמו שיתבאר מפירושנו להם. כי בלבי לפרשם במאמר הזה עם ח' פסוקים או יותר מראש המזמור ק"ד כדי שיתבאר לך מהם שאילתך בהגלות הארץ, כי לא שם דוד ע"ה הד' פסוקים הנזכרים בסוף מזמור ק"ג רק לרמוז בהם * [במה ששתק' ממנו אדון הנביאים משה ע"ה והוא זכרו בהם המלאכים]. שהם הדיעו' הנפרדות הם שקראם ישעיה ע"ה שרפים, והשמים העליונים וצבאותם הם שקראו כסא הכבוד. ותאר שני המינים בעושים, האחד עושה דבר השם, והשני עושה רצונו. והקדימם שניהם בסדר לכל מעשה השם והוא אמרו אח"כ ברכו ד' כל מעשיו, בקדמות שניהם, ר"ל המלאכים והשמים העליונים וצבאותם, למעשה בראשית הנרמזים במלת כל מעשיו. כמו שאנו עתידין לפרש. והנזכרים במזמור ק"ד כלומר לנמצאות השפלות ההות הנפסדות, קדימת מעלת מציאו' וקדימת סבה, ואולי קדימות אחרות לפי המתכוון בבריאות מעשה בראשית. כמו שיתבאר ג"כ מדברינו, וזה כי השם ית', כמו שזכר החכם האמיתי ז"ל, לא יעשה מעשיו רק ע"י סבה ואמצעים בינם ובינו הם הנקרא פמליא של מעלה, והוא שרמזו אליו ז"ל באמרם אין הקב"ה עושה דבר אלא א"כ נמלך בפמליא של מעלה. כמו שזכר ב"פ עשירי מן החלק השני ממאמר מורא הנבוכים.

וע"כ הקדים דוד ע"ה לזכור הסבות והאמצעים אשר בין המלך היושב על כסא ובין המעשים הנקראים מעשה בראשית בסוף מזמור ק"ג, ואע"פ שזכרם על דרך נפלאה ר"ל בלשון מצוה או פיוס שיברכו השם, וזה פלא איך יצוה יציר חומר פחות, הוה נפסד, שפל במקום ובמעלה, את צבאות השמים בעלי חומר זך, מתמיד, קיים, גבוהם ממנו במקום ובמעלה? וכל שכן שיצוה המלאכים הם הדיעות הנבדלות מכל חומר, ואף מן הזך הגבוהים גם על כל צבאות השמים גבהות מעלה וגבהות סבה? ואפי' תאמר שמלת ברכו הא' פיוס לא סר הפלא ולא חסר, כי איך יפייס מי שיקצר זמנו ודעתו לברך השם, את המברכים אותו תמיד בלי הפסק ושינוי שיברכוהו? וכשנגיע לפי' מזמור הללו ד' מן השמים נשלים התרת זה הפסוק בע"ה.

ועתה נשוב כי עם הקדימו לזכור המלאכים וצבאות השמים, למה שאמרנו, לא שתק מלתאר שני המינים בעושים האחד עושי דברו ר"ל עושי דבר השם, והאחד עושי רצונו. ויתר הנמצאות קראם מעשים לא עושים כלומר יחדם בזה השם, וזה מן הרמזים הנכבדים המכוונים בג' הפסוקים האחרונים אשר במזמור ק"ג. ואולם המכוון בפסוק אשר לפניהם הוא פסוק ד' בשמים הכין כסאו, הנה תשמע בקרוב כוונתו וכוונת הקדום המשורר אותו לשלשה הנזכרים, כמו שתשמע אחר כן כוונת הפסוק המשורר אותם ר"ל ד' הפסוקים שבסוף מזמור ק"ג ממזמור ק"ד, ולמה לא חברם בראשו על אי זה דרך שירצה, אם שישים הד' פסוקים הנזכרים בראש מזמור ק"ד ויהיה הפסוק הראשון מהם ראש המזמור, והפסוק שלפניו סוף מזמור ק"ג. או ישים שנים מזמורים מזמור ק"ג עם מזמור ק"ד מזמור אחד. וכבר זכרו החכמים ז"ל הטעם אשר בו וכיוצא בו תותר זאת השאלה. ר"ל נתינתם טעם למה לא נזכרה בריאת המלאכים ביום ראשון וזה אחרי זכרם ז"ל בזמן בריאתם בפרשה ראשונה מבראשית רבה דברים זרים נפלאים מאוד.

שם אמרו: אימתי נבראו המלאכים רבי יוחנן אמר: בשני נבראו והביא סמך לדבריו ממאמר דוד ע"ה במזמור ק"ד הנזכר, שאמר בכלל מה שזכר מן הנבראות ביום שני: עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ורבי חנינא אמר בחמישי נבראו דכתיב בנבראים ביום חמישי מלת יעופף באמרו ועוף יעופף על הארץ וכתוב בספור תואר השרפים ובשתים יעופף, הביא זה החכם סמך לדבריו ממלת יעופף הכתוב בפ' יום חמישי, ומצאו שאמר הנביא בשרפים, שהשיגם במראה הנבואה, עומדים ממעל לו לכסא הרם והנשא שיושב עליו השם יתב' שכל אחד מהם מעופף בשתי כנפים מן השש שראה להם, והוא אמרו בשתים יעופף. וידוע שהשרפים הם המלאכים ר"ל הדיעות הנפרדות, והרמז אשר אמרנו שרמזוהו חכמים ז"ל בטעם איחור בריאות המלאכים הוא מאמר אחד מהם ז"ל על דברי שני החכמים הנזכרים, והוא אמרו בין על דעתיה דר' חנינא בין על דעתיה דר' יוחנן הכל מודין שלא נברא ביום ראשון כלום. שלא תאמר מיכאל מותח בדרום וגבריאל בצפון והקב"ה ממדד באמצע, אלא אני ד' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתב ר"ל מי היה אתי בבריאת העול,ם וכל אילו הדברים באו על דברי ר' תנחומא שפתח לדרוש פסוק כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. שהכוונה בו וכיוצא בו שאליו לבדו ראוי ליחס הכל עשה על יד מי שיעשה, והוא הכוונה בנוטה שמים לבדי ובמי אתי הכתוב? כלומר מי אתי שעושה מקצת עצמו רק בדברי וברצוני ובמה שהשפעתי עליו בשאני מעמידם על הכח ההיא אין להם מעמד זולתי.

הנה נראה מפשוטי דברי שני החכמים הנזכרים, שהם חשבו שהמלאכים שהם דיעות נפרדות והם השרפים העומדים ממעל לכסא כבודו, נבראו אם ביום שני או ביום חמישי, כי אחר שהביא רבי חנינא סמך לדבריו מפסוק כתוב בשרפים, אם לא היה דברי ר' יוחנן במין ההוא מהמלאכים, היה לו לגלות דעתו שאינו מדבר במין ההוא. ובפרקי ר' אליעזר נמצא בראשו: בשני ברא את הרקיע והמלאכים ובסוף הפסקא ההיא אמר: ויאמר אלהים יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים העליונים לתחתונים ובין המלאכים שנבראו ביום שני לא אמר ובין המלאכים סתם אך פרט המלאכים שנבראו ביום שני, ואין ספק שלא אמר כן אלא להוציא מלאכים אחרים. כי להודיע שהמלאכים נבראו ביום שני לא הוצרך, שכבר אמרה בראש הפסקא, אבל רמז שיש מין אחר ממלאכים שלא דבר עליהם, ע"כ באר שעל המלאכים שנבראו ביום שני הוא שאמר שהרקיע מבדיל בין המים העליונים וביניהם. ובסוף דבריו הביא סמך לדבריו על ענייני המלאכים מפסוק עושה מלאכיו רוחות וגומר זהו הנמצא בפרקים ההם.

ואולם אשר נראה לי מדברי שני החכמים הנזכרים ז"ל, רבי יוחנן ורבי חנינא, הוא שלא היה מחלוקתם במציאות המלאכים שהם הדיעות הנפרדות, כי ידוע היה לשניהם שנמצאים היו קודם בריאת העולם, ואין כסא הכבוד מבלתי היושב עליו, ולא מבלתי השרפים העומדים ממעל לו כדברי הנביא. והשרפים הם הדיעות הנפרדות בלא ספק כי להם לבדם אחרי השם הנכבד יש מעלה על הכסא, מעלת מציאות, ואולם מעלת סבה כמו שהתבאר לחכמים, ולהיות המציאות כן עם היות דבר הנביא בספור ענין המציאות, הוא ששמני ושם זולתי לפרש ממעל לו ממעל לכסא, כי יכולים היינו לפרש ממעל להיכל, אע"פ שהיו הענינים קרובים זה לזה כמו שתבין מדברינו, ולא כדברי מי שהבינו ממעל לשם כענין וכל צבא השמים עומדי' עליו, וכענין העומדים על אדון כל הארץ. ולא נראה הדבר כן כמו שאני עתיד לזכרם כשאגיע לפירוש פסוק ד' בשמים הכין כסאו, כי עם פירושו אפרש בע"ה המראה ההיא כלה ר"ל מראות ישעיהו עליו השלום.

ונשוב אל מקומינו ונאמר: שמחלוקת ר' יוחנן ור' חנינא לא היתה בזמן מציאת המלאכים שהם הדיעות הנפרדות, אך באיזה מין מין הנמצאות הנעשות בששת ימי בראשית, הוצרך לאמצעיות מלאך כלומר שכל נפרד עד שיודע ממציאת המין ההוא מציאת המלאכים אחר שא"א מציאותו בלתי אמצעותם, כי האמצעי היא סבה לאשר אחריו, ומציאת המסובב ראיה על מציאות הסבה כאשר התבאר במקומותם. עד שיהיה אמרם אימתי נבראו המלאכים כאלו אמרו: אימתי הוצרך אל אמצעיות המלאכים בבריאת השפלים אשר יודע מציאותם מצד פעולתם. כאשר זכרתי למעלה. אין השם עושה דבר רק ע"י אמצעיים והאמצעיים רבים שונים זה מזה. כאשר הדברים הנעשים רבים קצתם נעשים ע"י דבר אחד ממיני האמצעיים, וקצתם על ידי מין אחר. וכבר נזכרו שני מינין מן האמצעיים בשני פסוקים מן ה"ד פסוקים הנזכרים והוא המין המתואר בעושה דבר השם, והמין המתואר בעושה רצונו.

והיה מוסכם משני החכמים הנזכרים כי למציאות היות הארץ תוהו ובוהו ותהום ועל פניו חשך, לא היה בו אמצעות מלאך אפי' נאמר שהם היו מן הנבראים ביום ראשון מששת ימי בראשית, ואמר אפילו נאמר הוא מפני שיש לומר שהיות הארץ תהו ובוהו ותהום על פניו חשך שהוא פני המים קדם לבריאות ששת ימי בראשית, כי לא נזכר בהם לשון בריאה בששת ימי בראשית ולא נזכרו בלשון הנבראים בששת ימי בראשית, כמו שהתבאר מדברינו שהוא דעת חכמי המשנה בפי' שלשת פסוקים הראשונים מסדר בראשית, בספר שזכרתי לך שהסכמתי לחברו אם יסכים השם.

י"ל ששם בארתי שדעת חכמי המשנה הוא שתוהו ובהו קדמו לבריאת שמים וארץ לששת ימי בראשית. וכן היה המוסכם משני החכמים הנזכרים, כי הויות האור שנברא ביום ראשון לא היה בו אמצעות מלאך ואם היה בבריאותו אמצעי, כנרמז במלת ויאמר, כמו שזכר הרב מורה צדק וכמו שהתבאר מדבריו מסוף פרק ד' מן החלק השני ומסוף פרק ה' ומפרק נ' ממנו, לא היה האמצעי ההוא מלאך ר"ל שכל נפרד, אך הספיק בו אמצעי בעל חומר, כמו שנרמז אליו בדברינו בפי' הפסוק עוטה אור כשלמה. וכן מציאות הרקיע שנברא ביום שני הספיק בו אמצעות האור בדבר השם. וכבר אמרו החכמים בפ' ראשונה מבראשית רבה יהי רקיע יחזק הרקיע, ואולי רמזו גם אל חבירו הנאות גם בו הענין ההיא.

והנה נוסיף בזה ביאור, ובחזקת הרקיע נעשו הבקעות וההרים, על הדרך שאמרנו בשם בן זיני, ונקוו המים בבקעות ונגלו ראשי ההרים היא היבשה כמו שיתבאר מפירושנו לפסוק יעלו הרים ירדו בקעות אשר יעדנו לפרשו עם חביריו במאמר הזה, ובמציאות ההרים נבראו המתכות וכל מיני הדומם כמו שאמרנו בפי' זוג עת לפרוץ ועת לבנות מספר קהלת וכמו שאנחנו עתידים לזכרו הנה בפי' הפסוק הנזכר ממזמור ק"ד.

וכל אלו הנמצאות מוסכם מר' יוחנן ור' חנינא שלא יצטרך אליו אמצעות מלאך ולהויות קוית המים ממלאכת המים שהוחל בה ביום שני ולא נזכרה קויתם על יום שלישי, לטעם שזכרנו במקומו, ואם גמר קוית המים תראה היבשה בהכרח. לא כתב כי טוב ביום שני וכתבו ביום שלישי אחר שזכר קוית המים והראות היבשה הדבק בקוית המים כי גמר קוית המים ישלם בגמר ירידת הבקעות, ובגמר ירידת הבקעות תשלם עלית ההרים, וגמר עלית ההרים הוא הראות היבשה שאז נשלמה מלאכת המים. והוא הטעם שנתן החכם על אשר לא נכתב ביום שני כי טוב כי לא נזכרה בו כל מלאכתו משלם'.

ובשלישי נכתב שתי פעמים כי טוב האחד לגמר מלאכת יום שני שנכתב בו ר"ל ביום שלישי והאמר למלאכת עצמו: ואולם נפלה מחלוקת ביניהם בנמצאות שהיו ביום שלישי ר"ל שהיו תחלתם וסופם ביום שלישי, אחר שנשלמה מלאכת יום שני והוא הצמחים. ונראה מדעת רב יוחנן שהוא רואה כי בבריאת הצמחים מפני שיש בהם נפש צומחת וכ"ש בבריאת בע"ח, צריך עזר של נפרד עם כוחות הכוכבים, שצריך עליהם בלא ספק. וע"כ אמר שנבראו המלאכים ביום שני לצורך בריאת יום שלישי, כלומר, ביום שני הוכנו וצוו מאת השם לעשות בריאת יום שלישי הבריאות שהם עיקר בריאת היום, ר"ל הצמחים ואמרי עיקר בריאת היום הוא להוציא ענין קוית המים והראות היבשה שנזכרו בתחלת ספור מעשי יום שלישי, מפני שהם כבר הוחל בהם ביום שני או נעשו ביום שני אע"פ שלא נזכרו רק בפרשת יום ג', כמו שפירש במקומו, וע"כ נאמר בהם כי טוב בפני עצמן להיותם סוף מלאכת יום שני שלא נזכר בו כי טוב. זהו ענין הבריאה שאמרו שהיתה להם ביום שני כלומר שהוכנו בו עת ובא צורך אמצעותם בבריאת השפלים והביא סמך לדבריו על צד מליצת השיר, ועל צד סימן וזכר לדעתו מפסוק עושה מלאכיו רוחות שאמרו דוד ע"ה בזכרו בריאת יום שני. ור' חנינא חלק עליו בזה הדעת ורואה שאין צריך אמצעיות שכל נפרד לא במציאות הצמחים ולא בבריאת בעלי חיים שאינם מדברים, כ"ש בבריאת הדומם. ולא הוכנו להיות אמצעיים עד יום חמישי לצורך בריאת יום שישי שבו נברא החי המדבר שהוא בעל שכל. כמו שרמז הכתוב נעשה אדם בצלמנו, וזכרו החכמים ז"ל אמרו נעשה אדם, ועל אמרו הבה נרדה, כביכול אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה כמו שזכר הרב מורה צדק בפ"י מן החלק השני. וכן יש רמז גדול או אמור באור באמרו באדם לבד ויפח באפו נשמת חיים מה שלא אמר כן בשאר בעלי חיים, והביא גם הוא סמך לדבריו על צד מליצת השיר פסוק ועוף יעופף על הארץ להמצא בשרף שהוא מלאך ובשתים יעופף.

ואשר הביאני לומר ששני החכמים מסכימים שבריאת המלאכים היתה ביום שלפני היום שנבראו בו הדברים הצריכים לאמצעיותם, היא שני דברים, האחד מהם והוא החזק, שאין ספק שהמלאכה שנזכרה בתורה לכל יום ויום היא היתה עיקר מלאכתו בעיקר הכוונה במה שנעשה בו, ואין ספק שהיא קדמה לשאר מה שנמצא בו ושנעשה בו ושנזכר בתורה ביום שני יהי רקיע והבדילו בין מים למים. והנזכר בחמישי היה שריצת המים לנפש חיה ולעוף. א"כ בלא ספק הרקיע נעשה ביום שני תחלה, ובהעשותו הבדיל בין מים למים. ואם נבראו בו מלאכים כדעתיה דר' יוחנן, אחר הרקיע הוא שנבראו, וכן ביום ה' לדעתיה דר' חנינא אחרי שריצת המים לחיות ולעוף הוא שנבראו.

א"כ לפי דעתינו שאנו אומרים בעניין הבריאה הנזכרת למלאכים, המלאכים נבראו באחד משני הימים האלה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, שעניינה היותם מוכנים לעשות מעשים הצריכים לאמצעיותם, לא היה זה רק לעשות המעשים שנעשו ביום שאחר היום שנרמזה בו בריאותם, לר' יוחנן למעשים שנעשו ביום ג', ולר' חנינא ביום ששי. כי מלאכת יום שני כבר נעשית קודם שנבראו בו המלאכים לר' יוחנן, ומלאכת יום חמישי קודם שנבראו בו המלאכים לר' חנינא:

והדבר השני הוא דעת ר' יוחנן שאמר שהמלאכים נבראו ביום השני, וזה מפני שלא נזכר ביום שני רק הוית הרקיע והבדל המים. ולדברי דוד העבים והרוח ומלאכי הרוחות ומשרתי האש הלוהט, שהנראה לי שכוונתו במלאכיו רוחות היתה אל הרעם, שידוע ממנו שהוא קול אד עשני, נאצר בבטן העב אחרי שובו רוח מצטער בו ובוקעו לצאת ממנו קול הסער ההיא, והבקע ההיא הוא קול הרעם. ובמשרתי האש הלוהט אל הברק שידוע ממנו ג"כ שהוא האד ההיא העשני בהתלהבו בצאתו מן הבקע הצר ההיא שנעשה בעב ושיוצא ממנו לכח התנועה החזקה שמתנועע בעת היציאה, כמו שהתבאר בס' אותות השמים ובפירושיו.

והנני עתיד לבאר כשאגיע לפירושו שאל אלו הענינים כיון ברוחות ובאש, לא אל השרפים והשכלים הנפרדים. ולהודיע מאין הוסיף דוד ע"ה העבים והרוח המוליכה אותם על כנפיה, ומלאכי הרוחות ומשרתי האש הלוהט. ומשה ע"ה לא זכר בהם דבר. וכל אלו הדברים מתילדים משני האדים הלח והיבש. הלח ההוא הוא סיבת העבים, והמים והיבש סבת הרוחות והאש, וכבר זכרו החכמים ז"ל קדמת עליית האד לבריאות יום שלישי על פסוק ואד יעלה מן הארץ, כמו שזכרנו למעלה. ואני לא מצאתי לאחד מחכמי העיון שזכר דעת אחד מן הקדמונים שמצריך עזר בעל שכל למציאות שני האדים והמתילד בהם באויר, וגם למציאות המתכות המתילדות מהם ומערובם בגוף ההרים. אפילו אם תרצה לומר שבריאת הדומם, שהוא בהראות היבשה, היתה זו מלאכת יום שני אף ע"פ שנזכר בראש יום שלישי, והחכמים ז"ל אמרו במתכות שנבראו ביום שלישי, דרך נפלאה במשפטם והכל להסתיר. והיות בריאותם כנזכר ביום שלישי הוא אמת, כי בבריאת ההרים נבראו כי כל המתכות, הם חלק מן ההרים כמו שידוע מדרך החושים, וההרים הם סבות הראות היבשה, וזהו שלא זכר דוד ע"ה בהראות היבשה רק העלות ההרים שהוא הוא.

וכאשר לא מצאתי שום חכם שהיה בדעתו שצריך שכל נפרד למציאות הדומם וכ"ש למציאות שני האדים, הוזקקתי לפרש ולומר שביאת המלאכים היתה ביום שלפני היום שעשו בו מעשה, כדי שלא יהא ר' יוחנן דלא כחד שאין ספק שלא דברו באלו הדברים מצד הקבלה, ולא מצד דרש פסוקי התורה באחת מי"ג מדות, שאין לדרוש בי"ג מדות רק המצות או האזהרות לא הסיפורים. ולא הביא ר' יוחנן פסוק עושה מלאכיו רוחו,ת לומר שדוד ע"ה אמרו על הדיעות הנפרדות שנבראו ביום שני. ולא ר' חנינא עשה ג"ש מיעופף רק הביאו כל אחד משניהם *[הפסוק שהביא לזכר על צד מליצת השיר כמו שאמרנו וכל אחד משניהם] דבר בהם, כפי מה שהגיע אליו עיונו או כפי שלמד מחכמי דורו, כמו שאמר הרב מורה צדק בפ"ח מן החלק השני על דבריהם גלגל קבוע ומזלות חוזרים.

והראיה החזקה על היות המחלוקת ר' יוחנן ור' חנינא בהשגת דעותיהם, לא שחלקו בדעת דוד ע"ה ולא בדין ג"ש, הוא שאין לחשוב שבא ר' חנינא לחלוק על דעת דוד ע"ה או לדון ג"ש שלא דן אותה דוד ע"ה, ואם היה חולק על ר' יוחנן בהבנת דברי דוד ע"ה היה לו לגלות במה הוא חולק, אם הוא חולק במשמעות מלות מלאכים, שלא אמרם דוד ע"ה על הדיעות הנפרדות אך על מין אחר מן הנמצאות. או אם הבין מלת מלאכים באמרו עושה מלאכיו רוחות דעות נפסדות, היה לו לומר שדוד ע"ה לא הקפיד לזכרם על סדר בריאתם, ואמנם אחר שלא עשה דבר מזה הנגלה בוודאי שידוע היה לשניהם כי המלאכים שכוון דוד ע"ה אינם המלאכים, שמחלוקת שני החכמים בהם ושבפסוק עושה מלאכיו רוחות לא הביאו אלא לסימן ועל צד מליצת השיר.