מאמרי הראיה/שלמות ההצלה

?תמצית נאום באספה לעזרת יהודי רוסיא ביום ו' באלול, בבית העם בתל אביב) קשה להביע דעות לפני קהל גדול ומגוון, לפעמים מפני שהנושא הוא עמוק, וקשה למצוא את הבטויים המתאימים לכלם ביחד, ולפעמים להיפך, מפני שהנושא הוא גלוי ופשוט ואין מה להסביר ולבאר, בבחינת "בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו". ענין העזרה ליהודי רוסיה הוא פשוט מצד עצם החיוב, ומרכב ומזעזע מצד היחס לחובות דומים לזה ומצד שלמות הפעולה. באנו כאן להעיר את הלבבות מתחלה על עצם החובה הפשוטה של הצלת נפשות של מאות ואלפים מאחינו בני ישראל השרויים בזלעפות רעב ברוסיה. המוני המכתבים הבאים משם אוצרים דמעות ודם, כל מכתב הוא טרגדיה נוראה, ומי לא יודע את החובה להצלות נפשות אחים. "גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית". כל שעה שאנו מאחרים, שופכים אנו דם. כשמוצאים חלל יוצאים הזקנים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ושואלים חז"ל ?וכי תעלה על דעתך, שסנהדרין שופכי דמים הם ? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלי לויה ומזון", מכללכשיודעים ולא נותנים מזון, שופכים דמים. ברור שעצם החובה להציל את אחינו ברוסיה מהמות הקשה של רעב, ידוע לכל. מה שלא ידוע כ"כ הוא יחס החוב הזה אל החובות הגדולים האחרים המוטלים עלינו, כגון העזרה התכופה לאחינו בגרמניה, והחזקת מוסדות התורה בארץ המטים ח"ו לנפול, ובנין הארץ בכלל, שהחובה נתגדלה בשעה זו ביותר ; יש כאילו התנגשות בין החובות האלה. ובזה עלולים להכשל גם המעולים שבנו, אבל אנו מחויבים להתעמק ולדעת כי מלוי חובה אחת של פקוח נפש לא צריך להפריע להשניה. שתי הצרות האלה של רוסיה וגרמניה, בנין הארץ ומוסדות התורה המה מיוחדים וגם מאוחדים. ואם נתעמק ונמלא את חובתנו כראוי לכל דבר בפרט ממבט כללי, נוכל להגיע בע"ה מהתאמצות ההצלה הזאת גם לבנין עדי עד של האומה והארץ. הספור של יעקב בשובו לארץ הוא לנו מעין סמל ההנהגה הנצחית שלנו, כשנפגש ועמד נגד כוחו של עשו. יש על הפסוק "ויאבק איש עמי"בחז"ל שתי דעות, האחת "כתלמיד חכם נדמה לו", והשניה "כעכו"ם נדמה לו". וכן בדבר הסבה שיעקב נשאר לבדו בלי המחנות שלו, אומרת דעה אחתשזה ע"ש הכתוב "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ", ולמטרה זו "ויותר יעקב לבדו"להתבודד, וי"אשנשאר בשביל הצלת פכים קטנים. הנקודה המשותפת הנמצאת תמיד בין הדעות השונות של חז"ל היא כאן, שמידת הזריזות הכשרה המכוונת להציל את הפכים הנחוצים שנרכשו בעמל ובזיעה מגיעה לבסוף להרעיון והמטרה של ונשגב שם ה' לבדו. גם אנו כשנעשה עבודת ההצלה במרץ ובהתלהבות נגיע בע"ה מהצלת הנפשות של אחינו ברוסיא וגרמניה למצב של "ונשגב ה' לבדו". עלינו מוטלים כעת חובות גדולים ועצומים, והחיים הנוחים מפריעים למלוי החובות. ההתרשלות והשטחיות מרגילות למלוי החובות רק כשהעני כבר בא ודופק. אנו מוכרחים ללחום עם עצמנו, ללמד לעצמנו ולאחרים, ולפיכך יש לעם ישראל אויבים ; העולם אינו רוצה לשמוע חובות אלא שבחים, אנו יודעים כי היום לעשותם ורק מחר לקבל שכרם. הגולה ברוסיה, שהעניקה במשך דורות את העולם ואת ארץ ישראל בתורה ובצדקה, צריכה לקבל כעת עזרתנו המגיעה לה, וביחד עם העזרה החמרית יבוא ממילא עידוד וכבוד רוחני, שיראו שיש להם אחים לעזרה בצרה. כי אסונם כפול: הממשלה הרשעה אינה נותנת להם לא לחם ולא זיק תקוה לחדור אליהם. במכתביהם בוכים המה שמא נשכחנו כמת מלב. המדה העליונה בנתינת העזרה היא פיוס בדברים מלבד העזרה החמרית. המה ראויים לזה, יש להם עבר גדול. מתנות כהונה אם אין נותנים לשבט אשר ה' נחלתו הרי זה גזל השבט, התרומה הנתנת צריכה מלבד הנתינה גם הקדשה. דברים גדולים בחיי האומה צריכים להיות בכבוד ובהתלהבות. חשבון גדול ינתן בשעת הגאולה הגדולה והסופית, בשעת הפגישה אתם, אם מלאנו את חובתנו בצורה הגונה או לא ח"ו. נתחזקה להצילם בכבוד ובעוז. "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה, עליך זרח". ?היסוד גליון נט, טז אלול תרצ"גנרשם ע"י י. חבט)

מספד יחיד (מתוך ההספד על פטירת הבארון)

על הספד של אדם גדול אומר הכתוב: "ויספדו עליו כמספד על היחיד". הספד היחיד הוא הספד נורא מאד. והכתוב מוסיף: "והמר עליו כהמר על הבכור". הבכור זוהי בחינה אחרת. האבל על מות הבכור גדול אף כשאינו יחיד, מפני שהוא ראשית האון, מפני שהוא יקר מאוד, מפני שהוא הבכור, מפני שהוא היה הראשון לשמחת החיים. זה נדיבנו הגדול, שנשא בקרבו את לבם של ישראל, אנחנו חייבים לספוד עליו גם כעל יחיד וגם כעל בכור. אם אנחנו אומרים, שהיה יחיד בדור, אין אנחנו מגיעים לתשלום השבח שלו, כי לא בדורנו היה יחיד. אם אנו מדפדפים בספרי התולדות שלנו, צריכים אנחנו לעבור על הרבה דורות כדי למצוא אישיות נפלאה ונפש קדושה ונדיבה דוגמת הברון הישיש שלנו בנימין בן יעקב זכר צדיק לברכה. נפשנו מרה עלינו, זה מפני הסגולה הנפלאה שהיתה בו, שהיה גם הבכור, הראשון לשיבת שבותינו, המיסד הראשון של העץ ושל צמח הגאולה, שחז"ל מעידים עליו שהוא מכל הקצים הקץ המגולה, איזה הוא הקץ המגולה ? "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". זהו הקץ המגולה. והוא, הנדיב, ששם אחר לא ידעה האומה לקרוא לו, אלא הנדיב, נועד מאת ההשגחה העליונה להיות לאות ומופת בישראל, הבכור הצועד את הצעד הראשון לתחית האומה בבחינת הקץ המגולה של אדמת ישראל, שהיא תהיה נושאת פרי ומוציאה ענפים טובים לעמי ישראל אשר הנם קרובים לבוא. ישנם נדיבים סתם בעולם. וישנם נדיבים שאין אנחנו יכולים לקרוא להם נדיבים סתם. אותם הנדיבים מן הסוג, שהם צומחים לעתים מאד מאד בלתי שכיחות הנם נקראים "נדיבי עמים". כלומר: אין אנחנו מדברים על הסוג של העשירות הקשה, אותה העשירות שאינה עולה לנו בחשבון. אלה העשירים אינם יודעים כי אם לדאוג לעצמם ולביתם ולשביעות רוחם ולתענוגיהם. אנחנו מדברים אף על העשירים הגדולים אדירי הכסף, שהם מראים נדיבות. אבל לצערנו לקינו במשך הזמן של הגלות בנדיבים אכזרים. אל תקרא אכזרים אלא אך זרים. היו לנו מיליונרים אדירים, ובשעה שנחקור על הצדקות הרבות שעשו ונבוא לראות למי נתנו את המיליונים שלהם ולהיכן נסחפו הכספים שלהם, נראה שהם אך זרים. לזרים נתנו מיליונים, ולנו לא נתנו כלל. אפילו כשנתנו, נתנו לנו רק דברים פעוטים. מה היא הסבה לנדיבות האכזרית שסבלנו ממנה כל כך ? הסבה היא ההתנוונות בתוקף הגלות, אבדן כבודם של ישראל מתוך הלב של אותם אדירי הכסף, מתוך שהרגישו את עצמם מכובדים אצל העמים ואצל המלכים, ולאידך גיסא מהמחשבה שעמם הוא עם עני ודל. שכל מי שרוצה לפסוע על ראשו ולבעוט בו, אין דורש ואין מבקש את עלבונו. ובשביל כך נפלנו בעיניהם עד שחשבו שהנדיבות שיתנו לזרים זו תהיה נדיבות מכובדת, והנדיבות שיתנו לעמם תהיה נדיבות שלא תתן להם את הכבוד שהיו מתאוים לו. אבל לא כן היה. זה המנוח הגדול שלנו, שאנחנו יכולים לתאר אותו במליצה העתיקה: יחיד הדור, יחיד הדורות ופלאם, פלא של דורות. הכסף, העושר מטבעו מכביד את לבו של אדם. התורה כבר עמדה על כן: "וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". והברון הגדול היה איש מסורת גדולה. חותנו זכרונו לברכה היה צדיק ומדקדק במצוות. הוא ישב במעון הקיץ באחת השבתות ושערות ראשו לא היו סדורות כהלכה. נגש אליו אחד מגדולי ישראל ואמר לו: יש קולות כאלה, שהחכמים הקילו בהן ביחס לקרובים למלכות. יש למצוא איזו עצה, כדי ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך" ". השיב לו: אדוני הרב, אני איני יכול להשתמש בהיתר של הקרובים למלכות מפני שהמלכות קרובה אלי: הם צריכים לבוא אלי לדבר על הלואות ואני איני צריך לבקש את קרבתם ; לשם מה אבקש היתר ? הגדולה הזאת של המסורת נשאה בקרבה המשפחה. לאומיות קדושה של נשמת ישראל, של צפיה לישועה נשא המנוח הנדיב בלבבו באופן אדיר ונשגב מאד. בשביל כך זכה שהקב"ה הושיע על ידו את ישראל. "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד"אומר המדרש על כך ": אם אתה תכוין את לבך, יהיה הקב"ה אתך אפילו בדברים שאתה כסיל בהם, אפילו באותן המטרות, שאין אתה מבין אותן, הקב"ה יגמור על ידך. בשעה שהנדיב התחיל להיות מתקרב לישובו הדל, לישובנו הפעוט, שכל כך רבו מחרפיו ומבזיו ומבטליו, לא יכול היה לשער בלבבו, שזו היא פעולה כל כך אדירה, שהיא תהיה מקפת את התחיה הגמורה של האומה, את אותם הצרכים הגדולים הנפלאים, אשר אנחנו, ברוך השם, רואים אותם היום באים למטרתם. אולם לולא הנפלאות הגדולות שבורא העולם עושה, לולא המלחמה הגדולה ולולא התהפוכות הגדולות לכסאות מלכים ויתר הדברים שהם אינם בידינו, אלא בידי אדון הנפלאות, הזורע צדקות, מצמיח ישועותלא היו יכולות להיות גם הישועות. הנדיב היה נועד מאת ההשגחה להיות ממייסדי ישועות עולמים לעם ישראל. "נדיבי עמים"נקראים אלה,שיש להם מושג לא איך לעזור ליחידים או לקבוץ קטן, אלא אלה שיש להם נשמה עליונה, להיות חושבים ועוזרים לעם שלם. היו לנו יחידים כאלה, שלשה נדיבים בשעת החורבן: נקדימון בן גוריון, כלנבא שבוע ובן ציצית הכסת. הם רצו למנוע את החורבן ולא עלה בידם לצערנו הגדול. בזמן התחיה נשאר הברון רוטשילד בין כל הנדיבים הראויים לעמוד בראש ישראל, נשאר הוא היחידי, יחיד בכור. יהא זכרונו לברכה לעולמים.??היסוד", גליוז ק"ט, ד' כסלו, תרצ"ה)

?הנדיב הידוע" בנימין רוטשילד ז"ל

כשאנו חודרים לעומק הפנימי של הנשמה, רק אז רואים אנו את גדולתה של נשמת ישראל. ישנן שתי דרכי היכר: אבידה מוחזרת לבעליה, או על ידי סימנים, או על ידי טביעת עין. ההכרה שעל ידי סימנים מובהקים היא מדאורייתא, אולם ביחס לסימנים רגילים, יש כבר סברא בגמרא, שההכרה שעל ידי טביעת עין היא עדיפה מסימנים ?עי' בבא מציעא י"ט, א). כי אם אמנם לגבי אחרים סימנים עדיפים, שהרי זוהי הכרה שאפשר לבארה ולהצביע עליה באצבע, הנה לעומת זה לגבי הכרת האדם עצמו, אפשר שטביעת העין תהיה מבוררת לו הרבה יותר מסימנים (ומשום כך העלה שם רבה בר בר חנה בדעתו, שהואיל והוא צורבא מרבנן שנאמנותו שלמה, העדיפו להחזיר לו אבידתו על יסוד טביעת עינו יותר מאשר על יסוד הסימן). דרכי היכר אלו מתיחסות גם לגבי הכרתה הפנימית של נשמה גדולה. יש שמכירים אותה, שעומדים על טיבה, על פי עובדות, על פי מופתים מוחשים, על פי סימני מעשים. ויש אשר החוש הבריא של היחידים או של הכלל מבחין בגדלותה, על פי טביעת עין, על פי הרגשה כוללת. השברון והצער המקיף את האומה, על פטירתו של הנדיב הידועאות הוא להכרה הפנימית שעל פיה הכירה אותו. ההכרה של האומה איננה נובעת רק מן היחס לעשירותו, לנדיבותו, ואף לא רק לפעולותיו הכלליות, ואפילו הארצישראליות, אלא הכרה הבאה מתוך ההרגשה העמוקה שכאן היה לפניה, עמד לפניהשליח של ההשגחה העליונה. ?וישלח ד' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א' יב, יא) שמואל הנביא מדבר על עצמו, כאילו היה מזכיר שמו של מישהו אחר. תפלת חנה היתה "ונתת לאמתך זרע אנשים"ואמרו לנו חז"ל: "זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון שאול ודוד" (ברכות ל"א, ב). שני אנשים מלכים אלו, האחד נמשך בפך ?ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א', י', א)והאחד נמשך כקרן?ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו" (שמואל א, ט"ז יג) ואמרו חז"ל: "דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן" (מגילה י"ד, א). מלכות הפך היתה ארעית, זמנית, ואילו מלכות הקרן היתה מלכות קבועה נצחית. שאול מסמל את תוכן הדאגות הזמניות של הכלל, ואילו "דוד מלך ישראלחי וקיים", דוד מסמל את תוכן חייה וקיומה הנצחי של האומה. את שתי הבחינות בקשה חנה בשביל שמואל. ואדם שיש בו שתי הבחינות הללו, אף הוא עצמו איננו מכיר את עצמו. זוהי נשמה עמוקה ביותר, שאנחנו רק יכולים להגיד עליה, שהקב"ה עשה אותה, כמו שאמר שם שמואל על משה ואהרן ?ד' אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א' י"ב, ו), ושאחרת אין היא נתפסת בהכרה, אף לא בהכרת עצמה. אדם אשר כוונה עליונה מדריכה את פנימיותו, הוא לא רק פועל אלא גם נפעל, נפעל מעל להרגשתו ואפשר שהנפש עצמה איננה יכולה להקיף את גודל השליחות שלה. לבוא לעזרת אנשים ואפילו רבים הם, זוהי בבחי' מלכות זמנית ארעית, אבל לבוא לעזרת העם כולו, להחלץ לבנין הארץ, למעשים מקיפים ומפעלים גדולים שמתוכם ועל ידם תבוא גאולת העם כולוזהו גילוי של בחינת המלכות הקבועה, של המלכות לדורות. המלחמה העולמית הגדולהתוצאתה היא: החזרת ארץ ישראל לעם ישראל. אולם אילולא הוא, אלמלא מפעלו של הנדיב הידוע, של הברון רוטשילד ז"ל, לא היתה האפשרות הזאת קיימת. לא היו לנו עובדות ממשיות מספיקות בכדי לבסס עליהן את תביעתנו המדינית. למרות היות הנדיב הידוע, רחוק ממקומות הריכוז הגדולים של העם היהודי למרות שלא הכיר את צרכי האומה מקרוב על פי סימנים, הרי היתה לו טביעת עין רוחנית, הוא תפס את צרכי כלל ישראל מתוך ראיה פנימית. ומכיון שעיקרה של אישיותו באה מתוך ההכרה של טביעת העין, הרי גם עם ישראל הכיר את אישיותו לא רק בסימניה החיצוניים אלא גם בטביעת עין פנימית, בהרגשה רוחנית. ומכאן עומק הצער על העדרה של האישיות הכבירה הזאת. דברי מרז הרב זצ"ל ליום ה"שלושים" על "הנדיב הידוע" הברון בנימין רוטשילד ז"ל, בישיבת "מרכז הרב" בירושלים ת"ו. כסלו תרצ"ה. נרשם ע"י הרב משה צבי נריה (ההד, כסלו, תרצ"ה)