מאמרי הראיה/פירורים משלחן גבוה

נעם ה'.

אור נעם ה' מרפא את העולם מכל תחלואיו. הריחוק מאור זה מביא את העולם לידי קצף נסתר תמידי. הוא מלא זעף חמה על עצמו, על הויתו, על הכל. הוא מנוגד מעצמו אל עצמו. ומתוך שאינו מוצא שום מטרה לכללות החיים, ע"כ הוא נשא רק עם שאונם, ומסור בידי ההכרח השולט עליו נגד הכרתו. אך הנעם האלהי נותן פתרון מתוק לכל שאלות החיים; והחיים כיון שהם נעשים מתוקים ונעימים, ממילא יחדלו מהיות לשאלה; חיים מתוקים ונעימים הלא ראויים לכל הדעות שימצאו, וראוי גם שיהיו מתחדשים ומתרבים; ע"כ נעשים מובנים נטית השמחה וחפץ ההתרבות; אז אותו הקצף והזלזול המצוי בפני הדור יוצא ונדף, ותחתיו בא רגש קדוש, נעים ומתוקן, המביא ענג, אהבה ואושר ועמו שלום, צניעות, תפארת וקדושה.

הכונה והתכלית

המחשבות היותר מהרסות הן נובלות של המחשבות היותר נשגבות, אלא שהן באות בלי תיקון, דהיינו שאינן יודעות את ערכן ואת שעתן. שלילת הכונה והתכלית במציאות, שזוהי האפסיות הגמורה, המביאה טמיון רוחני גדול בעולם, מקורה היא במחשבה היותר עליונה, שהיא מתעלה מכל כונה ותכלית. אין כונה ותכלית מוצאות מקום, כי אם כשיש מקום גם לחסרון: כשפונים בדרך זו מצליחים ובדרך אחרת מתדלדלים, אבל כשהטוב מלא את כל, וכל הפניות הרוחניות והמעשיות הכל מוביל להצלחה, אז באמת אין מקום עוד לכונה ותכלית.

ההשקפה המטריאליסטית

הניצוץ הטוב שיש בנטיה החומרית, שנתגברה הרבה בזמננו והמתאמצת לתת פתרונים לכל השאלות העולמיות מתוך נקודת השקפתה, הוא אותו האימוץ שהיא מוצאת בעצמה, להכיר את העולם המעשי בלא תערובות של דמיונות; וזהו דבר אמת לעצמו, שאנו צריכים לסגל אותו יפה. המושגים הרוחניים מוכרחים הם להתלבש בתחילתם בציורים של דמיון, שאין המציאות מסכימה להם, ושעלולים לשיגיונות. וטובה רבה מביאה הנטיה החמרית, שהיא מטאטאה את הציורים הדמיוניים הכוזבים והחלשים, לפנות מקום להאמונה הטהורה במציאות ה' הנעלה מכל דמיון, הודאי שמו, יותר ודאי מכל המציאות החמרית. בכלל אין הרוחניות מתגברת להיות משתלמת בשלטונה כ"א ע"י כפירה מוחלטת בכל מעצוריה כפירה הבאה מתוך הכרה פנימית והרגשה מלאה, המתרוממת מעל לכל רגשי פחד ורפיון. מחשק כפירה זו יולד אור האמונה הבהירה, התזקה מכל איתני עולם. "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

המחשבה האלהית

המחשבה האלהית מעטרת את כל החיים, אינה מבחנת בין נשא לשפל. היא מרוממת את הדמיון ומעשירתו, כשם שהיא מחבקת את השכל ומטהרתו; היא מזככת את הרצון, כשם שהיא מאמצת את היכולת. הצרך לחשוב על דבר אלהים היא ירידה גדולה ודרושה לאדם רק בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצרך העלוי העליון, שלא יהיה שום צרך לחשב ע"ד אלהות, כ"א עצם החיים יהיה אור אלהים.

חפש המחשבה

מי יוכל לדעת את מעמקי היסורין של לב רחב, של נשמה שואפת רחבי אל, כשהיא מסוגרת במסגרת צרה. אחות היא לנשר שנסגר בלול של תרנגולים. אור האלהים איננו מתגלה כי אם בחפש המחשבה. רק תאוות בזויות, המביאות מרך לב בנפש האדוקים בהן, יעשקו את חפש המחשבה מלבו של אדם. הפתגם "חפש המחשבה" נעשה מקולקל ומסורס, מפני שמשתמשים בו עבדי המחשבה במלחמתם נגד עבדים אחרים. כשהאנושיות נתונה בחולשה רוחנית, אז מעמד החפש שלה הוא הספקנות, אבל מהרה תכיר האנושיות כי הספקנות אינה אלא חולשה, כי היא נוטלת את כל האימוץ והחריצות הדרושים לחידוש ולבנין, ואז תשוב הגבורה להתעורר בה.

דרישת ד'

המהומה הכפרנית כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, הרי היא ממש דרישת ד'. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, ענוגם ושאיפותיהם הוא בעצמו דרישת ד' יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד, שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. מ"מ אמללים הם בני אדם כ"ז שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב זהו דרישת ד'. ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה.

(יזרעאל תרע"ג)

הערת הרב (לספר הגלות בתוך הגאולה)

בטוח אני שדברי הרב הדר' הנכבד יוצאים הם מלב טהור, אבל אני רוצה להעיר שדבריו בסעיף י' מסוכנים לנו מאוד. בייחוד בזמן התחיה והבנין וראשית צמיחת גאולת עמנו על אדמת קודשו, אין לנו שום תועלת בהקרמת קרום על המכה. לרפואה מקורית ויסודית אנחנו צריכים לשאוף, אל הטעות של ההשכלה הברלינית לא נוכל לשוב. הדברים שאמר הדר, הנכבד, כי "אמנם יש ליהדות אמונות ועקרים הנוגעים לדברים שהם למעלה מן הטבע, אך מעולם לא שמה היהדות לחובה על איש להאמין באופן ידוע ומסוים בדברים כאלה", ועוד "היהדות מודדת את נאמנות היהודי לדתו, לא על פי רעיוניו ומחשבותיו, כי אם על פי מעשיו אם מקיים הוא את המצוות והחוקים אשר שמה התורה לחובה על עם ישראל או לא". כשאמר הרמבמ"ן דברים הללו, אז בימי הפריחה של ההתבוללות והטמיעה, היו הדברים, לכל הפחות, מובנים לאלה שנטה רוחם לזה, והם הסתפקו באקסיומה זו מפני שכל הנטיה של הטמיעה הלא היא באה מתוך תכונה שטחית בנפש אשר לא תחדור לכל מעמקיה, ולא תבין את עצמה עד כדי לדעת עד כמה היא מזדייפת במהלך זה. אבל עכשיו נשתנו עלינו הזמנים. ההכרה הלאומית הולכת היא וחודרת בקרבנו ואין אנחנו חפצים באונאת עצמנו כלל. איך יתכן הדבר שאנחנו נעמיד את מצב האומה על פי יסוד רפוי כזה, שהוא מוכחש מכל ההכרה הפנימית שלנו ומכל המסורת והאמונה כולה. ישראל הוא גוי צדיק שומר אמונים, ואבינו הראשון נשתבח באמונתו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ואין קץ לשבח וקילוס של תכונת האמונה המפוזרים בספרי קודשנו, וזהו דבר פשוט ומבואר לכל "דרחמנא ליבא בעי". ועתה, לעת הבנין היסודי של האומה, נבוא אנחנו ונעמיד יסוד מטעה כזה שדי לנו במצוות אובטומטיות, שיעשו מטעם קונסטיטוציה או "מקבעת" לאומית, לא בתור דבר ה' ותורתו, אלא בתור מצוות אנשים מלומדה, היתכן להיות כדבר הזה? אבל כפי מה שאני רואה יש כאן טעות יסודית בכל הענין כולו, והטעות הזאת איננה אשמת האיש הפרטי, כי אם אשמת המצב של שפיטת המעמד של ארץ ישראל מתוך העמדה של הגלות על יסוד מאמרים וגלויי דעת של יחידים. לדעת את חיי האומה ואת מהלכה ושאיפתה כלפי העתיד ביחוד, צריכים לבוא לארץ ישראל ולהיות קבוע בארץ ישראל, קבוע בגוף, בנפש וברוח. פה נבין את העמדה לגמרי באופן אחר. אמת הדבר שהארה חדשה מוכרחת היא להופיע אל תוכן התחיה הלאומית שלנו כדי להעמיד אותה על המצב האיתן והרצוי, אבל לא בהארה פשרנית כזאת של התרפסות לפני הכפירה ע"י מה שנאמר לה שהננו מוסרים לה את הרעיון, את הנשמה, שתעשה עמם מה שלבה חפץ, ואין אנו דורשים ממנה כ"א מס של מעשים דתיים בזה נבוא אל המטרה. לא! התביעה שלנו היא שלמה ורדיקלית, כל חיי הנשמה הישראלית במלא הזוהר שלה מוכרחים להיות מאירים בתחייתנו הלאומית. את ההכרה הגדולה הזאת עלינו להכניס ע"י כל האמצעים המשפיעים אל ההוה. והננו רואים שמוכנה היא כנסת ישראל אשר בארץ ישראל לקבל לתוכה את הרשמים היותר אצילים שהם מתאימים להכרה זו, והיותר נאדרים בקודש. אנחנו חייבים להשגיר בקרב שדרותינו כולן את הרעיון שהתחיה הלאומית שלנו כוללת היא שני צדדים, ורק בההשלמה של שני הצדדים יחד, תהיה אז ראויה לשמה. והצדדים אינם אחרים, כי אם צד החול וצד הקודש שבה. שני הצדדים של תחייתנו מוכרחים להיות איתנים, רחבים ומקיפים את כל צדדי החיים כל אחד בגבולו, במובן היותר מלא. וע"י הגבורה של החיים של שני הכוחות ביחד, כח החול וכח הקודש, יתגלה העז וההדר אשר לתחייתנו הלאומית. ועל ידי זה ננצל מאותה המגערת של השכלת הטמיעה, המכשילה את הכח ומטמטמת את הלב. והנה אנשי החול שבינינו יוצרים הם את ערכי החול, עסוקים הם בטיפולם בלא הרף, זה עשיריות בשנים, ובעצם הדבר הם מביאים בזה ברכה לאומה ולארץ. כי הלא ערכי החול הלאומיים נשתכחו ממנו לגמרי כמעט, וצריכים אנו לכח חלוני שיחזיר אותם לנו. אבל החסרון הוא מצד אחר, מצד אותם הראויים ליצור את ערכי הקודש, שאמנם הם לא נשתכחו ממנו מעולם, אבל הלא הם צריכים עכשיו להיות מועמדים בצורה לאומית חיה ומשפעת. ועל כן תחת להתרגז או להתחנן מן אלה שבתכונתם הנם ראויים ליצור ולהעריץ רק ערכים חלוניים, חובתנו היא להתרומם למדרגה של יצירה 'ב'כל אותו החיל המוכשר ליצור ולשפר את ערכי הקודש. ואז תהיה תחיתנו תחיה שלמה, ובמערכות ישראל ישמעו הדי הקול של החיים השלמים משני צדדיהם, חיי החול וחיי הקודש בכל שלמותם, שההרמוניה השלמה שלהם יחד תהיה ודאי כליל תפארת של קודש קודשים. זהו האושר המקווה, וזאת היא התשובה השלמה שתבוא ותופיע במהרה בימינו, בימין ה' רוממה ועושה חיל. וידע כל איש ישראל שכל זמן שהוא מטפל רק בצדדי החול של התחיה הלאומית, הרי הוא עובד את עבודת עמו רק מצד אחד, ואין עבודתו עדיין עבודה שלמה עד שיהיה ג"כ עוזר וסועד לרומם את תחיית הקודש בצורה לאומית כוללת, וכמו כן ידע כל איש ישראל הבונה את ערכי הקודש של האומה, שכל זמן שאיננו עוזר ותומך לבנין החלוני של האומה, הרי הוא מחסיר את צביון העבודה הלאומית המחויבת. וככל אשר תתפשט יותר ההכרה השלמה הזאת, תקבל התכונה של תחיתנו הלאומית יותר את צביונה השלם, לשמחת לב כל המצפים לתשועת ישראל מציון באמת ובצדקה. כללו של דבר, כל הקובלנות של הרב הדר' הנכבד נגד אלה המצלצלים בצלצלי כפירה ותכונה של גסות נגד כל קודש בישראל בשם התחיה הלאומית ושאיפת הישוב החדש, יכולות להיות צודקות ביחס לאלה האנשים הפרטיים. והתביעה מהיחידים הללו, שאין להם רשות לפרוץ את חוקי היהדות במעשה גם לפי השקפתם, היא ג"כ נכונה. אבל אנחנו צריכים להשמר שלא נסתפק כלל בזה שנחשוב שנפייס את מרשיעי הקודש בפיוס שטחי זה, כי אנחנו צריכים את תחיית הקודש השלמה. ותחיית קודש שלמה תשפך גלי אור על כל נשמה, ותשובה מאהבה כבירת כח לב, תקיף את כל המוננו ואת כל האינטליגנציה שלנו, את כל בעלי הרעיון ואת כל בעלי העט, את כל עסקני הצבור ואת כל עסקני החנוך. ובמקום להסתפק ברוח כהה, של איזה הסכמה רפויה מן השפה ולחוץ לשמירת חוקי היהדות בתכונה לאומית חלונית שלא תוכל להחזיק מעמד קבוע, ושמן הנמנע הוא שהדיעות הפנימיות לא יתבטאו בחיים ובספרות בכל סיגיהם ורפשם, כמו שעינינו רואות הרינו מוכרחים להתגבר כאריות ולדרוש מכל עמנו תחיה שלמה, לא תחיה חצונית לבדה שכחה הוא רפה ודל, שאין בה אותו המעין הנובע חיים ואורה תדירים. והדרישה הזאת תחדש לנו רוח נכון ותשפיע על כל הכוחות הפועלים בסדרי החיים הלאומיים שלנו בכל צדדיהם, שהם עצמם יתרוממו ויתקדשו. ורוח ה' אשר על עמו ילך הלוך וגבור בכל מלא ארצנו הקדושה, ורוח חיים חדשים ישפיע לרומם ולעלה את הנשמה הישראלית גם בכל ארצות הגולה. כמהי ישועה בעם ה' יביטו על אורח התחיה וינהרו, ונהרו אל ה' ואל טובו, מתוך הכרה פנימית ומתוך רעיון גבוה ונשא, וגם כל העמים יכירו כי רוח ה' ואור קדשו החל לשוב אל עמו, ויכירו כלם וידעו כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בראה, ותתקיים בנו אז בקשתנו הנצחית "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבית עמו, יגל יעקב ישמח ישראל". ?חוברת הגלות בתוך הגאולה לד"ר דרכמן ירושלים תר"פ)