לשון חכמים/חלק ב/יד

לימוד להושענה רבה

הנה ידוע כי מקודם בדורות הראשונים עד אחר זמן האמוראים היו נוהגים להתפלל תפלת נדבה, ואח״כ בטלו זה מפני הטרדה שאין האדם מכוין לבו בתפלה, והלואי שיתפלל תפלת החובה, וכנז׳ בפוסקים ז״ל. גם ידוע שבזמן הקדמונים הקנו חז״ל תפלה מעין י״ח, וגם עוד תקנו תפלה קצרה וכנז׳ (בגמרא ברכות דף כ״ט) ועיין בספר חסד לאלפים. ונודע מ״ש הכתוב כל ערום יעשה בדעת. לכן אם עתה אין אנחנו רשאין להתפלל תפלת נדבה משום חסרון הכונה בברכות שיש בהם הזכרת שם, הא ודאי שנוכל להתפלל בנדבה נוסח תפלה שהיא מעין תפלת י״ח מבלתי נזכיר בה שם בחתימה ורק נכוין השם בחתימה במחשבה דוקא, ובזה יוכל האדם להתפלל תפלה זו בכונה מאחר שהיא קצרה, וזה תוארה ישמע חכם ויוסף לקח. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:

בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ מֵעוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם׃ לְךָ֣ יְ֠הֹוָ֠ה הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֙רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְהֹוָה֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ׃

אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי, מְחַיֶּה מֵתִים אַתָּה. וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵל׃ וְהָאֵל֙ הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה:

הֲבִינֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ לָדַעַת דְּרָכֶיךָ, וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אוֹתְךָ. וְתִסְלַח לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים, וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב, וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ, וְתֵן טַל (וּמָטָר) לִבְרָכָה, וּנְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ תְּקַבֵּץ. וְהַתּוֹעִים בְּדַתֶךָ תִשְׁפּוֹט. וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶךָ, וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ, וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ. טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ אַתָּה תַֽעֲנֶה, כִּי אַתָּה עוֹנֶה בְּעֵת צָרָה. וּפּוֹדֶה וּמַצִּיל מכל צָרָה וְצוּקָה. וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל־פֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה, שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:

רְצֵה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב הָֽעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ, וְתַחֲזִיר שְׁכִֽינָתְךָ לְצִיּוֹן:

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שֶׁאַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד, הַטּוֹב, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ, הַמְּרַחֵם, כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ:

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד צְדָקָה וְרַֽחֲמִים, עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. וּבָֽרְכֵֽנוּ אָבִינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ בְּרֹב עֹז וְשָׁלוֹם:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת. והטוב בעיניך עשה, שמע שועת עמך יִשְׂרָאֵל ועשה מהרה בקשתם, בָּרוּךְ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:

אָֽנָּֽא יְהֹוָה צרכי עמך יִשְׂרָאֵל מרובים ודעתם קצרה. יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גוייה וגוייה די מחסורה, בָּרוּךְ אַתָּה, שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה: יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי׃