לשון חכמים/חלק א/י
דע כי נכון להזהר לקבל תוספת מחול על הקודש קודם תפלת ערבית של ליל א׳ ר״ה בעוד שיש שהות ביום וזה הוא נוסח הקבלה שיקבל בפיו.
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִֽילוּ וּרְחִֽימוּ, וּרְחִֽימוּ וּדְחִֽילוּ, לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת יוֹ״ד וְהֵ״א בְּאוֹתִיּוֹת וָא״ו וְהֵ״א בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה), בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל. הֲרֵֽינִי מְקַבֵּל עָלַי מעתה ומעכשיו קדושת יום הזכרון הזה הבא עלינו לחיים טובים ולשלום כדי להוסיף מחול על הקודש וַהֲרֵֽינִי מוכן לקיים מעתה מצות עשה לשבות ממלאכה ביום הזכרון ושלא לעשות מלאכה בו. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּֽנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וכדי לְתַקֵּן שׁוֹרֶשׁ מִצְוָה זוֹ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶֽיהָ לחיים טובים ולשלום. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ: יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי׃
סדר הלמוד לליל ראש השנה[עריכה]
בליל ראש השנה יכנס לביתו בשמחה ובטוב לבב וימצא שלחנו ערוך ויעשה הסדר כאשר כתבתי בסה״ק בין איש חי הלכות שנה ראשונה (פרשת נצבים אות ז׳ וז״ל) קודם הקידוש ישב במושבו על מטה מוצעת ושולחן ערוך ויאמר פתיחת אליהו זכור לטוב עד קום ר׳ שמעון ויתחדשון וכו׳ ואחר כך יאמר פסוקים אלו
וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃ י״ב פעמים
וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ יְהֹוָֽה׃ י״ב פעמים
כִּֽי־עִ֭מְּךָ מְק֣וֹר חַיִּ֑ים בְּ֝אוֹרְךָ֗ נִרְאֶה־אֽוֹר׃ עשר פעמים
א֭וֹר זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה׃ י״ז פעמים
וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ עשר פעמים
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶֽיהָ:
וכאן אוסיף לבאר את מנהגינו בביתנו לומר קודם פסוק ואמרתם כה לחי וגו׳ פסוקים של ויתן לך האלהים מטל השמים כמ״ש במוצש״ק ונסיים בפסוק ואמרתם כה לחי וגו׳ ונכפול אותו י״ב פעמים ואם השנה מעוברת נאמר אותו י״ג פעמים וגם מנהגי לומר אחר כל האמור (בקשה זו).
אָֽנָּֽא יְהֹוָֽה הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, בִּזְכוּת הַצַּדִּיק הַסּוֹפֵר עֶזְרָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי אַהֲבָה, בִּזְכוּת אַבַּיֵּֽי וְרָבָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי בְרָכָה, בִּזְכוּת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי בִינָה, בִּזְכוּת רִבִּי נְחוּנְיָא בֶּן־הַקָּנָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי גְדֻלָּה, בִּזְכוּת הָאֲמוֹרָא עוּלָֽא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי דַּֽעַת הַבָּהִיר, בִּזְכוּת מָרְדְּכַי בֶּן־יָאִיר.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי הַצְלָחָה, בִּזְכוּת רִבִּי יְהוֹשֻֽׁעַ בֶּן־קָרְחָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי וַֽעַד טוֹב, בִּזְכוּת מֹשֶׁה הַנִּקְרָא טוֹב.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי זִמְרָה, בִּזְכוּת רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־בְּתֵירָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי חֲנִינָה, בִּזְכוּת הַנְּבִיאָה חַנָּה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי חָכְמָה, בִּזְכוּת רִבִּי יְהוּדָה בֶּן־תֵּימָֽא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי טָהֳרָה, בִּזְכוּת הַנְּבִיאָה דְבוֹרָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי טוֹבָה, בִּזְכוּת רִבִּי עֲקִיבָֽא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי יֶֽשַׁע, בִּזְכוּת הַנָּבִיא אֱלִישָׁע.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי יֹֽשֶׁר, בִּזְכוּת הַצַּדִיק אָשֵׁר.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי כַלְכָּלָה, בִּזְכוּת מִיכָֽיְהוּ בֶּן־יִמְלָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי לְוָיָה, בִּזְכוּת נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי מַדָּע, בִּזְכוּת בְּנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי נְדָבָה, בִּזְכוּת רִבִּי יְהוּדָה בֶּן־בָּבָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי סְמִיכָה, בִּזְכוּת הַנָּבִיא מִיכָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי עֲלִיָּה, בִּזְכוּת רִבִּי יְהוֹשֻֽׁע בֶּן־פְּרַחְיָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי עֶזְרָה, בִּזְכוּת רִבִּי יְהוּדָה בֶּן־בְּתֵירָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי פַרְנָסָה, בִּזְכוּת רִבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי פְדִיָּה, בִּזְכוּת רִבִּי יְהוֹשֻֽׁעַ בֶּן־חֲנַנְיָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי פִרְיָה וְרִבְיָה, בִּזְכוּת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי צְדָקָה, בִּזְכוּת שָֹרָה וְרִבְקָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי צַדִּיק חַי, בִּזְכוּת רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַֽאי.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי קֵץ הַיָּמִין, בִּזְכוּת הַצַּדִּיק בִּנְיָמִין.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי קַבָּלַת תַּחֲנוּן, בִּזְכוּת יְהוֹשֻֽׁעַ בִּן־נוּן.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי רוֹמְמוֹת אֵל, בִּזְכוּת דָּוִד מֶֽלֶךְ יִשְֹרָאֵל.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי שֹֽוֹבַע, בִּזְכוּת הַצַּדֶּֽקֶת אֱלִישֶֽׁבַע.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי תְעוּדָה, בִּזְכוּת חִזְקִיָּֽהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה.
תִּפְתַּח לָֽנוּ שַׁעֲרֵי תְבוּנָה, בִּזְכוּת הַנָּבִיא יוֹנָה.
תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃ אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃ יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃ וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃
אָֽנָּֽא יְהֹוָֽה הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת אוֹרָה, וְנִהְיֶה חֲכָמִים וּנְבוֹנִים בַּתּוֹרָה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת בְּרָכָה, וְהָיְתָ֥ה לַֽיהֹוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת גִּילָה, סֹ֣לּוּ סֹ֤לּוּ הַֽמְסִלָּה֙.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת דִּיצָה, יְהֹוָֽה מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת הַצְלָחָה, וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת וַֽעַד טוֹב, כִּי יְ֭הֹוָה יִתֵּ֣ן הַטּ֑וֹב.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת זִמְרָה, וְ֭לַיְלָה כַּיּ֣וֹם יָאִ֑יר כַּ֝חֲשֵׁיכָ֗ה כָּאוֹרָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת חֲנִינָה, וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת טוֹבָה, אִמְרוּ֙ לְבַת־צִיּ֔וֹן הִנֵּ֥ה יִשְׁעֵ֖ךְ בָּ֑א.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת יֹֽשֶׁר, מַה־נָּאו֨וּ עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת כַּלְכָּלה, אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת לְוָיָה, דִּשַּׁ֖נְתָּ בַשֶּׁ֥מֶן רֹ֝אשִׁ֗י כּוֹסִ֥י רְוָיָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת מַעֲלָה. תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת נְדָבָה, וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת סְמִיכָה, צִוָּ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־הַבְּרָכָ֑ה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת עֶזְרָה, שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת פַּרְנָסָה טוֹבָה, וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת צָהֳלָה, חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים, רֶֽוַח וְהַצָּלָה.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת קִרוּן פָּנִים, עֲטֶֽרֶת זְקֵנִים וְתִפְאֶֽרֶת בָּנִים.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת רַחֲמִים, יְהֹוָ֑ה לֹ֥א יִמְנַע־ט֝֗וֹב לַֽהֹלְכִ֥ים בְּתָמִֽים.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת רָצוֹן, וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת שָׁלוֹם, יְהֹוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם.
שָֽׁנָה זוֹ תִּהְיֶה שְׁנַת תְּשׁוּעָה, וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה.
וּמִטּוּב בֵּית יְהֹוָֽה נִשְׂבְּעָה, וְכַכָּתוּב וּשְׁאַבְתֶּם־מַ֖יִם בְּשָׂשׂ֑וֹן מִמַּעַיְנֵ֖י הַיְשׁוּעָֽה׃ לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהֹוָֽה׃ לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהֹוָֽה׃ לְפֻרְקָנָךְ סַבָּרִית יְהֹוָֽה. אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָֽנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃ אָֽנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃
בשני לילות של ראש השנה יזהר ללמוד משנה דמסכת ראש השנה בנעימה על השלחן אחר הברכות ואחר המוציא ואכילה קודם בהמ״ז, גם יאמר לשון זוה״ק בפרשת אמור כנדפס במחזורים, ואחר כך יאמר לשון זה מלוקט מזוה״ק דברים כהוייתן מפוזרים הנה והנה
שלם טב לרישא דשתא. שלם טב ליומא דיבבא. שלם טב ליומא טבא קדישא. אנת הוא מקרא קודש. הא יִשְׂרָאֵל דאתקרון קודש מקבלי לך באנפין נהירין. מזמנין לך מתקנין לך סעודתא יקירא. מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר. מצלין ומשבחין וממליכין עלייהו לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
שלמא רבא לרישא דשתא. שלמא טבא לרישא דשתא. חנא וחסדא ורחמי לרישא דשתא. תתברך ותתנהיר מנהירו דעתיקא קדישא.
רישא דשתא רחמנא לשוייך לטב טבא וטבא תהוי. רחמנא ינהיר לך נהורין בברכאן וקדושין. רחמנא יברכינך בברכאן סגיאין. מבורך תהוי עלנא וְעַל כָּל־יִשְׂרָאֵל לחיין טבין ולשלמא רבא.
רישא דשתא. בך מתערי יִשְׂרָאֵל לתתא בשופר. וההוא קלא דנפיק משופר. בטש באוירא ובקע רקיעין עד דסליק לגבי ההוא טנרא תקיפא דחפי לסיהרא. והשתא אשגח ואשכח אתערותא דרחמי. וכדין ההוא מקטרגא לעילא אתערבב. כדין ההוא קלא קיימא ואעבר ההוא דינא. וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה. ואפיק קלא דאיהו רחמי. ואתערעו קלא בקלא רחמי ברחמי. ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא. וכיון דמטא האי קול מתתא. קול דיעקב אתתקן לעילא. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אתער רחמי. דהא כגוונא דישראל מתערי לתתא קול חד דאיהו כליל באשא ורוחא ומייא דנפקי כחדא מגו שופר. הכי נמי אתער לעילא שופר. וההוא קול דכליל באשא ומייא ורוחא אתתקן ונפיק דא מתתא ודא מעילא ואתתקן עלמא דהא כדין ההיא אבן טבא דאיהי עלמא תתאה. אצטבע באינון גוונין דהאי קלא. וכדין כמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא. וכיון דאתתקנת בהאי קלא. רחמי נפקי מלעילא ושריין עלה. ואתכלילת ברחמי מלתתא ומלעילא. וכדין אתערבב סטרא אהרא ואתחלש תוקפיה ולא יכיל לקטרגא.
ירחא שביעאה. כמה חביב אנת ויקיר הא כל רזין וכל קדושין יקירין תליין בשביעאה. וההוא שביעאה עלאה דאקרי עלמא דאתי מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן.
ירחא שביעאה. אנת הוא חולקיה דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אנת הוא ירחא מעלמא עלאה. ובגין דא אנת בכסה ולא באתגלייא בגין דעלמא עלאה בכסה איהו וכל מילוי באיתכסייא. וכיון דמטא יומא דחמיסר כדין גילוייא איהו בחדתותא דסיהרא וסיהרא אשתלימת ואתנהירת מאימא עלאה. וקיימת לאנהרא לתתא מגו נהורא דלעילא.
ירחא שביעאה. בך יִשְׂרָאֵל חייבין מחטאיהם ומסלקין כורסיא דדינא. ומתקנין כורסיא דרחמי בקלא דשופר דהא נגיד קול שופר מתתא. וההוא קלא סליק לעילא. וכדין אתער שופרא אחרא עלאה. ואתער רחמי ואסתלק דינא דכד מפקין בהאי שופר דלתתא אינון קלי כדין אינון קלין דלעילא דכלילן כולהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא. וכדין יהבין יִשְׂרָאֵל חילא לעילא. וחידו אשתכח בכולא. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מרחם על עלמא. וכדין סיהרא אתנהרת. וְעַל דָּא כְּתִיב אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן׃
ירחא שביעאה. בך אתער יעקב באינון מטעמים דיליה. מתלבש בצלותין ובעותין. והקול קול יעקב בההוא שופר דקא סליק. ואתער יעקב לגבי יצחק ואתקריב בהדיה. ויגש לו ויאכל ואחיד ואתכליל דא בדא. וכיון דאתכליל בהדיה. ויבא לו יין דא יין דמנטרא. יין דהוא חידו דלבא. רזא דעלמא דאתי. וכדין וירח את ריח בגדיו צלותין ובעותין דסלקין ויברכהו. נח רוגזא וחדי לבא וכלא איהו רחמי. וכיון דיצחק אתכליל ביעקב, כל אינון חיילין ותוקפין ורוגזין דהוו זמינין אתבדרו ולא אשתכחו תמן וישראל נפקין מן דינא בחדוה ובברכאן.
גם יאמר על השלחן שיר זה המדבר בחסדי השי״ת שעשה ליוסף הע״ה שיצא מבית האסורין בראש השנה ומלך, וזה תוארו, ולחן שלו הוא לחן של שיר אתה גאלת את אבותינו ממצרים שאומרים בליל פסח.
יתברך שם האל החובש לנשברים. העונה ליוסף בבית האסורים.
הוא בטח לבו באל שדי. על כן אמר לצרותיו די.
ויהי עד עת בא דברו. אלהי יעקב היה בעזרו.
והנה שלח מלך ויתירהו. מושל עמים ויפתחהו.
ויהי ה׳ את יוסף ויביאהו עד הלום. ויגדלהו וינשאהו ע״י חלום.
ויהי מקץ שנתים ימים. והנה פרעה חולם חלומים.
שבע פרות ושבעה שבלים. שבעה מעולים ושבעה דלים
ויהי בבוקר ותפעם רוחו. זכר החלום והפתרון שכחו.
ויספר לחרטומים גם לחכמים. ואין פותר באמת ובתמים.
ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור. ויגלח ויחלף שמלותיו שש כגבור.
אמר פרעה ליוסף חלום חלמתי. ופותר לחלומי לא מצאתי.
ויספר לו חלומו ויפתור אותו. ויגד פתרון אמת לאמיתו.
ויטב הדבר בעיני פרעה. ובעיני כל עבדיו אשר שמעו שמעו.
ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה. רוח אלהים בו נביא וחוזה.
ויאמר לו אחרי אשר ידעת. ואת כל זאת אתה גלית.
הנה אתה תהיה על ביתי. ועל פיך ישק עם נחלתי.
רק הכסא אגדל ממך. כי אין נבון וחכם כמוך.
הנה טבעתי נתתי על ידך. לא ירים איש את ידו בלעדיך.
וישם רביד הזהב על צוארו. וילבישהו בגדי שש לפארו.
וירכב אותו במרכבת המשנה. ואברך לפניו קורא ועונה.
צפנת פעניח קרא שמו. וימשילהו על ארצו ועמו.
ויקבוץ כל אוכל שבע שנים לכלכל ברעב המונים המונים.
ויצבור יוסף בר כחול ימים. ומלא אוצרות רבים עצומים.
וליוסף יולד בארץ מצרים הבכור מנשה והשני אפרים.
ויהי רעב בארצות רבים. וישבור יוסף בר לרעבים.
ויוסף הוא השליט על הארץ. הוא המשביר לכל עם הארץ.
וכל הארץ באו לשבור אל יוסף. ואת כל הכסף היה מאסף.
אשרי האיש שיצא מבית אסורים. ומשל ומלך על גוים אדירים.
ה׳ בחסדו ישועתו הופיע. כי אין מעצור לה׳ להושיע.
ותשועת ה׳ כהרף עין. בן פורת יוסף בן פורת עלי עין.
אח״ז יאמר פזמון זה לחן פיוט ידי רשים וכו׳ ופיוט יה שמך וכו׳ שאומרים בתפלת שחרית ככתוב במחזורים כדי לעורר את הלב ליראת שמים.
אלי אתה לך יאתה. המלוכה לבדד אדון הכל מושל בכל. גדול שמך וכבודך. אין דומה לך ואין ערוך לך, מעשיך יעידוך. כי הגדלת והרבית רחמיך וחסדיך.
אתה אדוני ובטוב רצוני. אעבוד אותך אשמור משמרתך. גופי ונפשי לא יצאו חפשי. מכל חוקות עבודתך. קבלתי ורציתי בעול מצותך ותורתך. אני עבדך אודה לך. כי אין זולתך ואין בלתך.
חשקתי בך וברוב טובך. אמצני חזקני. צור ישועתי שעה שועתי. שגבני וענני. אם המעשים דלים ורשים תחנני ותרציני למען חסדך ושם כבודך. צדקני וזכני.
עתה אפרש בקצור נמרץ ראשי דברים בענין קדושת תיקון יום זה של ראש השנה שנתן לנו השי״ת באהבה וברצון שבו תלויים כל התיקונים של כל ימות השנה כולה. וצריך האדם לקיים בעצמו בימים אלו מש״ה וגילו ברעדה. ורבו ועמקו מאד עניינים וסודות מצות תקיעת שופר שנתנה בו.
והנה דע בכל ראש השנה חוזר האצילות העליון של מחצב הנשמות לכמות שהיה בתחילת בריאת העולם. ובחינת תפארת ומלכות אשר במחצב הנשמות הם עומדות ודבקין זה בזה ביום ראש השנה כאשר היו יוצאין ודבקין בתחלת בריאת העולם. ואנחנו בית יִשְׂרָאֵל אשר נשמותינו הם ממחצב הנשמות. זיכנו השי״ת בדבר זה בכל שנה ושנה בתחלת השנה לנסור אותם ולתקנם. והתחלת התיקון הזה יהיה ע״י מצות תקיעת שופר אשר עצמו ורבו סודותיה.
וביאר רבינו האר״י ז״ל בשער הכונות כי בחינת השופר הוא בחינת אור המקיף של שבעה ספירות תחתונות דבינה הנקראת אימא עלאה. ולכן נקרא שופר לשון שפופרת של ביצה ושפופרת של קנה שהוא חלול מתוכו. וכן השופר הוא חלול מתוכו להלביש בתוכו את אור הפנימי. ועוד נקרא שופר לטעם האדמת פני התוקע ביופי ושפרירות מלשון שופריה דאדם וכיוצא כי עַל־יְדֵי השופר מתעורר יופי עליון של אור תרין תפוחין קדישין דעתיקא קדישא ומתגלית הארתם למטה בעת תקיעת שופר כאשר מתאדמים פני התוקע. כי קול הוא בחינת אור ההבל היוצא מן הוי״ה דמלוי ס״ג וכו׳.
והנה שם ביאר רבינו האר״י זלה״ה מי הוא התוקע ומי הוא הפה ומה הם הקולות היוצאים מתוך השופר ופירוש הדברים בהרחבה. גם ביאר סוד היד של האדם התחתון האוחזת בשופר וסוד חמשה אצבעות שבו. גם פירש שיש דינין דכורין ויש דינין נוקבין והם שכ״ה ניצוצין דבוצינא דקרדנותא ופ״ר גבורות דמנצפ״ך. וידוע הוא דאור המקיף הוא בחינת דינין וגבורות. ולכן שופר אשר הוא בחינת אור מקיף הוא כולל שתי בחינות אלו של הדינין ועוד שם ביאר הטעם שצריך לתקוע מאה קולות. והנה תשר״ת תש״ת תר״ת נתבאר כונתם בספר הזוהר (פרשת אמור דף צ״ט) וז״ל סידרא קדמאה וכו׳ סידרא תניינא וכו׳ אך הזוהר כתב בזה דברים קצרים בסוד כמוס. ורבינו האר״י זלה״ה ביאר דברי הזוהר בקיצור נמרץ וגילה עוד כמה כונות פרטיות במנין התקיעות עצמן. ואין אתנו עתה מי שיוכל לירד לעומקן של דברים ולעמוד על בוריין כטיפה מן הים. על כן טוב ללמוד לשון זוה״ק דפרשת אמור הנז׳ קודם תקיעת שופר אם יהיה לו פנאי לזה או בעת שהשליח צבור דורש בד״ת. (וכבר הוא מודפס בכל המחזורים של ר״ה).