לשון חכמים/חלק א/א

הקדמה לסדר למוד השייך לסעודה

יתחכמו החכמים ויתבוננו הנבונים. הלא זאת מודעת היא ששלימות נפש האדם בעוה״ז היא תלויה במלאכה גדולה של בירור ניצוצי הקדושה שהם חלקים הנפשיים של בית ישראל: ולצורך זה יש לאדם שני מיני עמל. הא׳ עמל לימוד התורה הק׳ שעל ידי עסק התורה מתבררים ניצוצי הקדושה. והב׳ עמל אכילה ושתיה. שיש ניצוצי קדושה נבררים ע״י עסק התו׳ בלבד. ויש נבררים ע״י אכילה ושתיה. שיש כמה וכמה חלקי נפשות מעורבים בצומח ובע״ח וכמ״ש רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף פירוש מה שברא הקדוש ברוך הוא את בני האדם שיהיו רעבים גם צמאים שצריך להם אכילה ושתיה מפני כי נפשם של בני אדם בהם ר״ל במיני האכילה ושתיה תתעטף. כלומר מגולגלים וטמונים בתוכם. וע״י אכילה ושתיה של בני אדם שאוכלים כל מיני הצמחים ירקות ופרי האדמה ופרי העץ. וגם אוכלים כל בשר בע״ח. וגם שותים מים וכל מיני משקים. אז מבררים חלקי הנפשות ההם ומעלים אותם להשלים נפשם בהם:

ושני מיני עמל אלו הם בפה, כי הפה משמש שני מלאכות אחת של הכנסה שהוא אכילה ושתיה, ואחת של יציאה שהוא לימוד התורה הקדושה שמוציאה בפיו, כמ״ש כי חיים הם למוצאהם ודרשו רז״ל למוציאהם בפה, ולא יש מקום בגוף האדם שמשמש שתי מלאכות הפכיות שהם כניסה ויציאה אלא רק הפה בלבד, ולז״א (בקהלת ו׳) כׇּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ כלומר כל עמל אדם בעוה״ז, כל דייקא: הן עמל תורה, הן עמל אכילה ושתיה הוא לפיהו, כי זה המקום הוא מכניס ומוציא כאשר אמרנו, ועכ״ז גם הנפש שהיא רוחנית ונזונת מן עמלים אלו שבפה, שהם א׳ בכניסה וא׳ ביציאה, לא תמלא חלקים השייכים לה מן הבירורים המעשים בפה, כי אין אדם מתמלא חסרונו בפעם ראשונה שבא לעוה״ז, אלא צריך לחזור בגלגול כדי להשלים חלקים השייכים לנפשות הן מצד עמל תורה הן מצד עמל אכילה ושתיה ששניהם בפה המה עומדים:

והנה עמל תורה שהוא רוחני וקדוש מוכח מתוכו שמלאכתו היא מלאכת הקודש יען כי הוא נגדיי לחומר הגוף אבל עמל אכילה ושתיה מאחר שהוא עונג לחומר הגוף אינו מוכח ומבורר שמלאכתו היא בכלל מלאכת הקודש אלא הרואה אומר לעונג הגוף הוא בא ונעשה, על כן עסק זה אינו מתקדש להיות קודש ולהכלל בקדושה אלא ע״י הכונה והמחשבה שמכוין וחושב בסוד האכילה והשתיה ורמזיה ושורשה, ובאמת עין רואה דלאו כ״ע גמירי לכוין בסוד ה׳ וגם המבינים טרדת הזמן ובלבול הדעת מונעתם מן הכונה הראויה להיות בסוד ה׳. ורק הלשון הוא יכול להשלים ככתוב (במשלי ט״ו) לְשׁ֣וֹן חֲ֭כָמִים תֵּיטִ֣יב דָּ֑עַת שהאדם מסדר בפיו ולשונו מה שצריך לכוין ולחשוב בלבו ומוחו, ועל כן לשון חכמים הסדור בדרך תפלה ובקשה על כל מצוה ומצוה תטיב דעת לאדם, הן במעשה המצוה שעושה הן באכילה ושתיה שאוכל ושותה שעי״ז ישלים האדם מלאכת הקודש של הבירורים:

ובראשית מאמר אגישה לפני הקוראים הנאמנים ענין הנוגע לאכילה שהוא מלאכה גדולה במלאכת הקודש של הבירור, והוא כי הכונות של האכילה הם חמשה כונות עמוקות שהם הא׳ מ״ו והב׳ נ״ח והג׳ לח״ם והד׳ ד״ק והה׳ פ״ד ומפורשים היטב בשער טעמי המצות לרבינו האר״י זלה״ה בפרשת עקב, ומפורש שם דמ״ש רז״ל בברכות דף ס״א מנוח עם הארץ היה הוא מפני כי מנוח לא היה מכוין בכל החמשה כונות הנז״ל אלא היה מכוין בשתים מהם בלבד שהם מ״ו נ״ח, ולהיותו מכוין ועושה בירור באכילתו בשתי כונות אלו דוקא שהם כונת מ״ו וכונת נ״ח על כן נקרא מנוח שהוא צירוף מ״ו נ״ח, ולהיות כי הכונה הזאת של מ״ו נ״ח הרמוזה בשם מנוח בלתי עליונה מאד. לכן ארז״ל מנוח עם הארץ היה, כי החכם יש לו כונה גדולה מכל זה, ולכן א״ל המלאך אם תעצרני לא אוכל בלחמך לפי שאין כונתך זו כ״כ גדולה עכ״ד ע״ש, נמצא אע״פ שהוא היה מכוין שני כונות אלו של מ״ו נ״ח כראוי, כיון דאינו מכוין בכל החמשה כונות שהם מ״ו נ״ח לח״ם ד״ק פ״ד קראו אותו עם הארץ, וכ״ש מי שאינו מכוין כלל אפילו באחת שראוי לקרותו עם הארץ, על כן אמרתי להביא כאן סדר בקשה קודם אכילה אשר כל אדם יכול לאומרה ובאלה הדברים יצא האדם ידי חובתו ותהיה נעשית מלאכת הבירור בידו כראויה והשי״ת ברחמיו לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים:

יאמר קודם נטילת ידים

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שתתן כח ובריאות ואומץ וחוזק באכילתי לעשות בירור ובמאכל אשר אני אוכל, לברר הטוב שבו מן הסיגים המעורבים בו, ויהיה נברר עַל־יְדֵי השינים הטוחנין ומבררין המאכל שהם כנגד ל״ב נתיבות חכמה המבררין הכל, וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת בשתי הלחיים הלועסין את המאכל שהם סוד אבא ואימא שבהם ענין האכילה, וְכַכָּתוּב אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים, שבלחי העליון יש א׳ עילאה שצורתה יו״י כמנין אותיות השם (יהו״ה) ברוך הוא והוא רומז באבא, ובלחי התחתון יש א תתאה שצורתה יו״ד והיא רומזת באימא ושניהם עולים מספר מ״ו שהוא מלוי השם במלוי יודין (יו״ד ה״י וי״ו ה״י):

וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בכונה של נ״ח בשורש מציאות האוכל שהוא מספר א״ל יהו״ה שעולה עם הכולל מספר נ״ח:

וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן במספר לח״ם שהוא מספר שלשה שמות יהו״ה יהו״ה יהו״ה:

וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן במספר ד״ק שהוא מספר חיבור מ״ו ונ״ח ביחד בטחינת המאכל עַל־יְדֵי השינים, להדק אותו ולכתוש אותו ולעשותו ד״ק:

וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בבליעת המאכל אחר שנטחן, שאז יהיה באצטומכא גמר הבירור שמתעכל המאכל, והטוב שבו מתהפך לדם, והמזון הולך אל הכבד ומתפשט בכל העורקים והאיברים, והרע שבו יורד דרך בני מעים ויוצא לחוץ. וכאלו עשיתי הכונה של מספר פ״ד שהוא מספר נ״ח עם ציור א׳ עילאה שמספרה כ״ו שהם עולים מספר פ״ד שהוא אחה״ע שבגרון בבית הבליעה שהחיך שהוא סוד חכמה דוחה המאכל בגרון שהוא סוד אימא, וכאלו כונתי עוד במספר פ״ד שהוא מספר חנו״ך אשר בעולם היצירה, ובמספר האוכל שהוא מספר א״ל יהו״ה שביצירה:

וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בחיבור כל הכונות של מ״ו ונ״ח ולח״ם וד״ק ופ״ד אשר כולם עולים מספר ש״ע נהורין שהם מספר שני שמות אל״ף למ״ד אל״ף למ״ד:

וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בהאכילה אשר אני אוכל להמשיך שפע ומזון מחיצוניות חכמה ובינה לתפארת ומלכות, ולהמשיך שפע ומזון מיצירה לעשיה, ולברר הטוב שבמאכל, ולברר ניצוצי הקדושה המעורבים בו עַל־יְדֵי חטא אדם הראשון, וגם לתקן כל נשמה המתגלגלת בו, ויתוקנו ויתבררו הכל עַל־יְדֵי מחשבה דאבא:

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שבכח סגולת מ״ו נ״ח לח״ם ד״ק פ״ד העולים כמספר ש״ע נהורין שהם שני שמות א״ל מלאים אל״ף למ״ד אל״ף למ״ד שתפעול אכילתי פעולת הקרבן שמקרב הכחות העליונים ממטה למעלה כי כן האכילה תמציתה הולך לכבד ומהכבד ללב ומהלב למוח ממטה למעלה, כן עַל־יְדֵי אכילתי יתקרבו הכחות העליונים ממטה למעלה מעשיה ליצירה, ומיצירה לבריאה, ומבריאה לאצילות מדרגה למעלה ממדרגה עד אין סוף ברוך הוא, ומשם ישתלשל ויורד שפע גדול לכל העולמות עד הגיעו עלי וכל אבר ואבר מאיברי יחזיק אבר שכנגדו בעליון:

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שכל ניצוצי הקדושה שבמאכל הזה וכל רוחות המגולגלים שבו יתבררו ויתוקנו כראוי, ומה שלא יתברר ויתוקן, אתה האל עושה חסד לאלפים ברחמך הרבים תשלים לבררם ולתקנם, ועשה למען שמך הגדול (יו״ד ה״י וי״ו ה״י) שלא יחטיאוני ולא יזיקוני, ותשמרני ותצילני מאכילת איסור ולא תבא תקלה עַל־יְדֵי ותחבר כל ניצוצי הקדושה שנתפזרו עַל־יְדֵי בקליפה, ותחזירם אל הקדושה מנוקות מכל רע ואת נפשינו תטהר. וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ:

אח״כ קודם נטילת ידים יאמר בקשה זו

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִֽילוּ וּרְחִֽימוּ, וּרְחִֽימוּ וּדְחִֽילוּ, לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת יוֹ״ד וְהֵ״א בְּאוֹתִיּוֹת וָא״ו וְהֵ״א בְּיִחוּדָא שְׁלִים, בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל, הֲרֵֽינִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן לִטּוֹל יָדַי וּלְשַׁפְשְׁפָם הֵיטֵב קֹֽדֶם סְעוּדָה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַֽחַת רֽוּחַ לְיֽוֹצְרִֽי וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּֽוֹרְאִֽי, לְתַקֵּן שֹֽׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן. וְתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּֽלֶת וּרְצוּיָה לְפָנֶֽיךָ מִצְוָה זוֹ שֶׁל נְטִילַת יָדַֽיִם וְהַשִּׁפְשׁוּף קֹֽדֶם סְעוּדָה, כְּאִלּוּ כִּוַּֽנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּמִצְוָה זוֹ:

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁבִּזְכוּת מִצְוַת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר נְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַֽיִם קֹֽדֶם סְעוּדָה, יִהְיֶה עַתָּה עֵת רָצוֹן לְפָנֶֽיךָ, וְיִמָּשֵׁךְ מִן אוֹר אֵין סוֹף שֶֽׁפַע מוֹחִין וְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים לִשְׁנֵים עָשָׂר פַּרְצוּפִים הָרְמוּזִים בְּעֶֽשֶׂר סְפִירוֹת הַכּֽוֹלְלִֽים, שֶׁהֵם רְמוּזִים בְּעֶֽשֶׂר אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַֽיִם, וּמִשָּׁם נְקַבֵּל שֶֽׁפַע עֶֽשֶׂר הַבְּרָכוֹת, כַּכָּתוּב. וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים [יכוין להמשיך מן א״ס מוחין ושפע] מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם [חכמה] וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ [בינה] וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן [דעת] וְתִירֹֽשׁ [חסד]׃ יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים [גבורה] וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים [תפארת] הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ [נצח] לְאַחֶ֔יךָ [הוד] וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ [יסוד] אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ [מלכות]׃

אח״כ יטול ידיו ג׳ פעמים רצופים בימין ושלשה פעמים רצופים בשמאל, וגם יעשה שלשה פעמים שפשוף בימין ושלשה פעמים שפשוף בשמאל וכמ״ש הרש״ש ז״ל, ואח״כ יגביה ידיו עד כנגד ראשו להעלות ולרומם לתפארת ומלכות שהם ו״ה להלביש לחכמה ובינה שהם י״ה, ולהגביה ולרומם לחכמה ובינה עם התפארת ומלכות לכתר שהוא קוץ היו״ד דשמא קדישא וליחדם יחוד שלם ולהמשיך שפע לגופו ולנשמתו ולקשרם, ואז תיכף יברך על נטילת ידים כדי שלא תהיה הגבהת ידיו לבטלה, שאסור להגביה ידיו בריקניא, ואחר ברכת ענט״י בעוד ידיו זקופים יפשוט ידיו לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע הנמשך מן אין סוף לשנים עשר פרצופים הכוללים בעשר ספירות הרמוזים בעשר אצבעות ידיו והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק ויתן לך האלהים וכו׳ ככתוב לעיל.

אח״ז ישב במקומו על השלחן ויניח שתי ידיו על הפת, ויברך ברכת המוציא בכונה ויכוין להשפיע מכל העשר ספירות של המלכות הנקראת לחם וידגיש אות ה׳ של המוציא כאלו יוצא עמה אות ה׳ אחרת ובמלת המוציא יגביה שתי ידיו והלחם יהיה בין שתי ידיו, ודע כי בשבת אע״פ שאוכל מותרות הרבה אינו הולך לחיצונים אלא הכל נבלע באיברים.