לקראת מקדש/מפתח לטענות בעד ונגד חידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה

מפתח לטענות בעד ונגד חידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה

פתיחה

מטרת המפתח

מזה כמאתיים שנה, מתקיים דיון מתמשך בשאלת התנאים הנדרשים לחידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה. במבט ראשוני, נדמה כי שאלה אחת היא העומדת על הפרק – שאלת היכולת לחדש את עבודת הקרבנות בזמן הזה, לפני ביאת המשיח. ואולם, מבט מעמיק יותר מגלה כי שאלת-על זו טומנת בחובה לפחות כשישים שאלות משנה. יש חשיבות רבה לעיסוק בשאלות אלו ולבירורן – בין לשיטת הסוברים שניתן לחדש את עבודת הקרבנות בזמן הזה, בין לשיטת הסוברים שאין אפשרות כזו, ובין לאלה שעדיין לא גיבשו דעה בסוגיה.

במפתח דלקמן, נעשה ניסיון לחשוף ולהגדיר את שאלות המשנה הללו, ולציין באופן מקיף אך תמציתי את המקורות העוסקים בהן – לתועלת לומדי התורה, הן במובן של התמצאות כללית בסוגיות, הן כהכנה לעיון בהן. השתדלתי לראות בעצמי את כל המקורות שהוזכרו במפתח, ובמידה והדבר לא עלה בידי – לציין זאת במפורש. עם זאת, ייתכן שמעט מקורות צוינו על סמך הפניות שראיתי, מבלי שראיתים בעצמי. חלק מהספרים דלקמן אינם מצויים כל כך, ואף לא במאגרי המידע המוכרים. רובם מצויים תחת ידי, בגרסה מודפסת או בקובץ, ואשמח להעבירם או לצלם חלקים מהם לכל מאן דבעי.

חלוקת המפתח לעשר מחלקות

המפתח חולק לעשר מחלקות, כדי להקל על ההתמצאות בו: (א) חלות מצוות בניין בית הבחירה בזמן הזה. (ב) הקרבת קרבנות כשבית המקדש חרב ויש רק מזבח. (ג) זיהוי מקום המקדש והמזבח. (ד) קדושת ירושלים והמקדש בזמן הזה. (ה) בניית המקדש וכליו. (ו) שותפות הציבור בעבודת המקדש. (ז) עבודת המקדש בטומאה. (ח) כהנים ולויים. (ט) בגדי כהונה. (י) מומי בהמה.

בסוף הספר (עמ' תקז-תקטז), צורפה רשימה של החיבורים המרכזיים העוסקים בסוגיות אלו. על החיבורים שבנספח, השתדלתי לעבור בשלימותם (לפחות בקריאה מרפרפת) ולמפתח אותם כאן, לצד מקורות נוספים שמופתחו.

מבנה הדיונים במפתח

מבנה הדיונים במפתח: תחילה הובאה הטענה המפקפקת באפשרות ההקרבה בזמן הזה, ובשורה אחריה, בכתב מוזח שמאלה – הובא המענה שענו לה. במידה והדיון המשיך, הובאו שלבי הדיון הנוספים, כאשר בכל שלב, הכתב מוזח שמאלה מעט יותר מאשר בשלב הקודם. אם בשלב מסוים של הדיון נטענו כמה טענות על ידי אחד הצדדים (כגון שתי תשובות לפקפוק אחד), הן קיבלו מספור פנימי. לכל טענה, הוקדמה כותרת קצרה בכתב מודגש. בהערות שוליים צוינו המקורות המרכזיים, ולא בהכרח כל המקורות שדנו בסוגיה. פעמים רבות, במקורות שצוינו הובאו ונידונו מקורות חשובים נוספים, ואז לא הוספתי פירוט, אלא הסתפקתי בהפניה למקורות המאוחרים, כדי שלא להאריך את המפתח בתוכן שכבר רוכז במקום אחר. לעיתים מצאתי לנכון לפרט ולהאריך בציון המקורות, במיוחד כאשר נקרו בדרכי מקורות שאינם ידועים כל כך, או מקורות שיש להם חשיבות מיוחדת; ולעיתים ראיתי שנושא מסוים נידון בחיבורים רבים בסגנון דומה, וציינתי רק לעיקריים שבהם ולא לכולם.

לרוב, הטענות נכתבו בלשון ודאית, אף כשמדובר בטענות שאינן מוסכמות, וזאת משום שמדובר במפתח שבא למנות את הטענות ולא לקבוע מה לקרב ומה לרחק, מה מוסכם ומה לא, ולכן לא מצאתי טעם לחזור שוב ושוב על לשונות 'יש אומרים' וכדומה.

המפתח לא נועד לפסוק הלכה

יש להדגיש שהמפתח לא נועד לפסוק הלכה, ואף לא להציע הצעה כלשהי לפסיקת הלכה. מטרת המפתח היא רק רישום ומיפוי של הדעות והסברות השונות, ובשום אופן לא הכרעה והעדפה של דעה אחת על חברתה. לפיכך, אין להסיק מאזכורה או אי-אזכורה של דעה כלשהי במפתח, על משקלה ההלכתי או התקבלותה להלכה. גם לשונות כמו סתם ויש אומרים וכדומה, אינן באות כלל ללמד על העדפה וחשיבות של דעה מסוימת. זאת ועוד: במפתח נכללו כל הטענות שמצאתי, ובכללן אף טענות קלושות, ואין להסיק מאזכורן במפתח שיש לחשוש להן, או שניתן לצרפן לספק, וכדומה. המפתח אף לוקה באי-אבחנה בין פוסקים מרכזיים ומקובלים ובין מחברים פחותים, שהרי כולם מוזכרים ללא שום דירוג ואבחנה. גם מספר הפוסקים העומדים בכל סיעה אינו יכול להילמד מהמפתח, שכן פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה. כללו של דבר: המפתח כשמו כן הוא, לא בא אלא לסייע ללומדי התורה להגיע אל מבוקשם.

יתירה מזו: טבעו של מפתח שכזה, שהוא פחות מדויק ממאמר רגיל, שהרי כתיבתו לא התבססה על לימוד יסודי של כל אחת מהסוגיות, אלא על סמך קריאה בעלמא. בנוסף, פעמים רבות צוין יותר ממקור אחד לטענה מסוימת, ולא מן הנמנע שהשוואת המקורות תגלה שאין כוונתם לאותה טענה בדיוק, וממילא לא היה צידוק לכוללם יחד כטוענים את אותה טענה בדיוק. בנוסף, לא כל טענה באה לשלול את אפשרות ההקרבה: יש טענות שרק מורידות את ההקרבה מחיוב לרשות, או מכל הקרבנות לחלק מהקרבנות, וכדומה. בנוסף, פעמים רבות צוינו במפתח טענות שבמקורן לא נטענו בהקשר של היתכנות חידוש העבודה, אלא בהקשר המצומצם של הנושא הנידון, ושיוכן לנידון של חידוש העבודה נעשה לראשונה על ידי במפתח זה. גם שינויים במציאות שחלו בדורות האחרונים עשויים לגרום לטענות מסוימות להיות לא מדויקות או לא מעודכנות. לאור כל זאת, מומלץ לפתוח את הדברים במקורם, ולא לסמוך על המפתח.

לסיום, אעיר שמתוך העבודה התרשמתי שיש עוד סוגיות נוספות המצריכות דיון ויכולות להיכלל במפתח, אך בשלב זה הצטמצמתי רק לסוגיות שהועלו במפורש על ידי המחברים השונים.

אני מאמין, ומקווה ומתפלל, שהמפתח יסייע לעיסוק בתחום, ויגביר חיילים לתורה.

א. חלות מצוות בניין בית הבחירה בזמן הזה

1. מקדש משמים או בידי אדם

המקדש השלישי ייבנה בידי שמים. המקדש השלישי ייבנה בידי שמים, וממילא איננו מחויבים לבנותו. (א) מחלוקת מדרשים. ממדרשים אחרים נראה שהמקדש ייבנה בידי אדם. (ב) הרמב"ם כתב הלכות לבונים. הרמב"ם כתב את הלכות הבנייה, ומוכח שסבר שהבנייה מוטלת עלינו למעשה. (ג) שלילת החיוב במצווה, סותרת לנצחיות התורה. שלילת החיוב במצוות בניין הבית מוקשית מהעיקרון שהתורה לא תהא מוחלפת. (ד) עשייה לשמה מתקיימת רק בידי אדם. בבניין בידי שמים לא מתקיימת עשייה לשמה. ניתן להגביה לשמה. מקדש שנבנה בידי שמים, ניתן להגביהו לשמה ובכך להחיל על כולו דין עשייה לשמה. (ה) הבנייה בידי שמים היא אפשרות ולא הכרח. המקורות על מקדש משמים רק מאפשרים ומכשירים מצב כזה, ולא שוללים בניין בידי אדם, ולכן אין בהם כדי להפקיע מהחיוב המוטל עלינו לבנות את המקדש. (ו) מקדש בידי שמים, מזבח בידי אדם. אף אם המקדש ייבנה בידי שמים, מכל מקום המזבח יכול להיבנות בידי אדם, ולכן מחובתנו לבנותו. (ז) בידי אדם – כתבנית בית שני, בידי שמים – כנבואת יחזקאל. המקדש ייבנה בידי אדם כתבנית בית שני, ותבנית המקדש שראה יחזקאל תרד משמים. (ח) הבנייה בידי שמים – סיוע לבנייה האנושית. כוונת המדרש לומר שהקב"ה יסייע לבנות בדרך נס. (ט) הבנייה בידי שמים – רוחנית. משמעות הבנייה בידי שמים אינה במובן הפיזי והגשמי, אלא במובן של השראת שכינה רוחנית.

2. היחס בין מצוות בניין בית הבחירה והוראת נביא

אין לבנות מקדש ללא הוראת נביא. מצוות בניין בית הבחירה תלויה בהוראת נביא, ובלעדיה אין לקיימה או שאין חיוב לקיימה. (א) קושי במציאת המקור לטענה זו. לכאורה לא מצאנו בתנ"ך, בחז"ל ובראשונים, מקור לכך שבניין בית שני הותנה ונתלה בהוראת נביא. (ב) מהניסיון לבנות בימי ר' יהושע, מוכח שאין הנביא מעכב. מהניסיון לבנות מקדש בימי התנא ר' יהושע, מוכח שהדבר אינו תלוי בנביא. (ג) מעולי בבל מוכח שאין צורך בנביא. משאלת הגמרא כיצד ידעו עולי בבל את מקום המזבח, עולה שההנחה הייתה שאין צורך בנביא. (ד) את בניין בית שני היה צריך להתחיל ללא נביא. בדברי הרד"ק מפורש שאת בניין בית שני היה צריך להתחיל ללא הוראת נביא, ודברי חגי הנביא הם תוכחה על שלא החלו בבניית הבית. (ה) הנביא אינו לעיקר המצווה, אלא לפרטים שעבורם יש הכרח בנבואה. המצווה חלה גם ללא הוראת נביא, והצורך בנביא נאמר דווקא לעניינים מסוימים, כמו איתור מקום המזבח בעת בנייתו לראשונה או כשלא נודע מקומו.

3. בניית מקדש לפני מינוי מלך והכרתת זרע עמלק

אין לבנות מקדש לפני מינוי מלך והכרתת זרע עמלק. בגמרא הוזכרה מצוות בניין בית המקדש כאחת משלוש מצוות שנצטוו ישראל: מינוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק, ובניין בית הבחירה. מינוי מלך והכרתת זרעו של עמלק הן מצוות שקיומן מעכב את מצוות בניין בית הבחירה, או עכ"פ את החיוב בה. (א) הסדר אינו מעכב. הסדר אינו מעכב. (ב) הוכחה מבית שני שמלך אינו מעכב. מבית שני מוכח שמלך אינו מעכב את בניין הבית. לכאורה יש להוסיף, שמבית ראשון מוכח שהכרתת זרעו של עמלק אינה מעכבת את בניין הבית, וממילא יש להסיק מכך שהסדר כולו אינו מעכב. (ג) מקור בירושלמי לקדימות המקדש למלך. בירושלמי נאמר שבניין בית המקדש קודם למלכות דוד, ומשמע שלא ייבנה על ידי מלך. (ג.א) הבבלי חולק על הירושלמי. הבבלי חולק על הירושלמי, וסבור שמלך קודם למקדש. (ג.ב) כוונת הירושלמי שהמלכות קודמת למקדש. כוונת הירושלמי הפוכה – מלכות בית דוד קודמת לבניין בית המקדש. קושי בהבנה שהירושלמי הקדים מלכות למקדש. הבנה זו מוקשית. (ג.ג) המקדש קודם למלכות דוד אך לא למשיח בן יוסף. הירושלמי דייק לומר שהבניין קודם למלכות בית דוד, משום שהבניין יתרחש בימי משיח בן יוסף. אנחנו כבר בתקופת משיח בן יוסף. משיח בן יוסף אינו אדם מסוים, או עכ"פ אינו רק אדם מסוים, אלא תהליך כללי, ואנחנו כבר בתוככי תהליך זה. (ג.ד) המקדש קודם להתבססות המלכות ולא לעצם הופעתה. הירושלמי דייק לומר שהבניין קודם למלכות בית דוד, משום שהוא קודם רק להתבססות המלכות, ולא לעצם ביאת המשיח. (ד) הסדר נאמר לשעתו ולא לדורות. סדר זה לא נאמר לדורות, אלא רק לשעתו. (ה) הסדר לא הובא בראשונים. השמטת הסדר בהלכות בית הבחירה לרמב"ם מלמדת שאין הוא מעכב. כך עולה גם מדברי ראשונים נוספים. (ו) יש צורך בשלטון. יש צורך בשלטון, ומלך אינו בדווקא.

4. בניין המקדש שלא על ידי המלך המשיח

המצווה מוטלת רק על המשיח ולא עלינו. מצוות בניין בית המקדש מוטלת דווקא על המלך המשיח, שכן הרמב"ם כתב שהוא זה שיבנה את בית המקדש. (א) דברי הרמב"ם אינם מוסכמים. דברי הרמב"ם אינם מוסכמים, בין היתר משום שבירושלמי נאמר שבניין בית המקדש קודם למלכות דוד. (ב) דברי הרמב"ם אינם הוראה הלכתית. דברי הרמב"ם הללו לא נכתבו כהוראה הלכתית, וממילא אין הם פוטרים אותנו מחובתנו. (ג) הרמב"ם לא שלל מקדש שלא נבנה על ידי משיח, אלא משיח שלא בנה מקדש. הרמב"ם לא בא לשלול בניין על ידי מי שאינו משיח, אלא לשלול היתכנות של משיח שלא בנה את המקדש. (ד) מדברי הרמב"ם עולה שייתכן שהמקדש ייבנה על ידי מי שאינו המשיח. הרמב"ם עצמו מזכיר תרחיש של מי שבונה את המקדש ואחר כך מתברר שאינו המשיח. (ה) כוונת הרמב"ם לשלימות הבניין והעבודה, ולא לעצם חידושם. כוונת הרמב"ם לשלימות הבניין והעבודה בקביעות ובאופן הראוי ביותר, ולא לעצם חידוש ההקרבה.

5. סדר אירועי הגאולה לפי סידור התפילה

הקדמת המשיח לעבודה בתפילה מלמדת על סדר אירועי הגאולה. מסידור התפילה נראה שהגאולה קודמת לחידוש העבודה, שכן בגמרא נאמר שרק אחרי ש'בא דוד' אז 'באת עבודה', ולכן הוקדמה ברכת 'את צמח דוד' לברכת 'רצה'. (א) בניין המקדש מוזכר כבר בברכת בונה ירושלים. מהגמרא ומרש"י עולה שבניין בית המקדש כבר מוזכר בברכת בונה ירושלים, שקודמת לברכת את צמח דוד. (ב) רק הדרגות הגבוהות של הגאולה מאוחרות למשיח. קיימות דרגות שונות בגאולה, ורק הגבוהות שבהן מאוחרות לביאת המשיח. קשיים בחילוק בין דרגות שונות של גאולה. הבנה זו סובלת מקשיים גדולים. (ג) בתפילת 'הביננו', המקדש קודם למשיח. מנוסח 'הביננו' מוכח לא כך, שכן שם בניין המקדש קודם למלכות בית דוד. (ד) לפי הירושלמי, מיקום ברכת רצה אינו על פי סדרה הכרונולוגי. לפי הירושלמי, ברכת 'רצה' כבר אינה מתפרשת כחלק מציר כרונולוגי של שלבי הגאולה.

6. בניין המקדש כשאין רוב ישראל על אדמתם

המצווה נוהגת כשרוב ישראל על אדמתם. בספר החינוך כתב, שמצוות בניין בית הבחירה נוהגת בזמן שרוב ישראל על אדמתם. לאור זאת, אי אפשר או שלפחות אין חיוב לבנות את בית הבחירה בזמננו, שהרי אין רוב ישראל על אדמתם. (א) דעת החינוך – דעת יחיד. החינוך הוא יחיד בין הראשונים, שכן הרמב"ם וראשונים נוספים לא כתבו תנאי כזה. (ב) לא ברור מקורו. לא ברור מה מקורו של החינוך בדברי חז"ל. (ג) כוונת החינוך להיתכנות מעשית ולא למגבלה הלכתית. כוונת החינוך לומר שאין אפשרות מעשית ליחידים לבנות את המקדש, ולכן המצווה אינה חלה אלא כשמצוי בארץ ציבור גדול ויש היתכנות מעשית לבניין. ומגבלות דומות כתב החינוך בנושאים אחרים, ובהם ברור שכוונתו לאפשרות מעשית ולא למגבלה הלכתית. (ד) בית שני נבנה על ידי מיעוט ישראל. בבית שני בנו מקדש ללא רוב ישראל על אדמתם. (ד.א) בית שני נבנה על פי נביא. בניית בית שני נעשתה ע"פ נביא, ורק משום כך היה ניתן לבנותו על ידי מיעוט ישראל, ובימינו שלא קיבלנו נבואה על כך, אין לבנות במיעוט ישראל. אין מקור לכך שהבית נבנה על פי נביא. דחוק לומר כן, שהרי לא מצינו שום תיאור לעשיית הדבר ע"פ נביא. (ד.ב) בבית שני לא קוימה מצוות הבניין. בוני בית שני לא קיימו את מצוות בניין בית הבחירה, ובנוהו רק לצורך הקרבת הקרבנות. קשיים בהבנה שלא קוימה מצוות הבניין: לכאורה דחוק לומר כן. ועוד, שהרי נביא העיד להם שמקריבים אע"פ שאין בית, וכך הם נהגו, ובהכרח שהבנייה שנעשתה לאחר מכן, לא הייתה עבור הקרבנות אלא עבור ערכה העצמי. (ה) מקדש שנבנה ללא רוב יושביה עליה כשר. אף החינוך לא אוסר לבנות בית ללא רוב ישראל על אדמתם, ולא פוסל בית שנבנה בתנאים אלה. (ו) הכוונה שרוב יושבי הארץ יהודים, ולא שרוב היהודים בארץ. כוונת החינוך למצב שבו היהודים הם רוב היושבים בארץ, ולא שרוב היהודים נמצאים בארץ. (ז) רוב יושביה נדרש רק כדי לקדש לראשונה. רוב יושביה נדרשים רק לשם החלת הקדושה הראשונית, ולא למצבנו שמקום המקדש כבר מקודש ונותר רק הבניין עצמו. (ח) היכולים לעלות לארץ ונמנעים מכך אינם נמנים. יהודים שיש באפשרותם לבוא לארץ ואינם עושים זאת אינם נמנים. 7. בניין המקדש ללא סנהדרין בניין המקדש מחייב סנהדרין כדי להרחיב את שטחו. אי אפשר לבנות את בית המקדש ללא סנהדרין, משום שיש לבנות במידות המורחבות שבספר יחזקאל, ואין מוסיפים על העיר והעזרות אלא בסנהדרין. יש לבנות במידות בית שני. יש לבנות במידות שבהן נבנה בית שני, ועל פיהן נכתבה מסכת מידות.

8. צורת הר, והיחס בינה ובין צורת הר הבית בזמננו

המצווה חלה רק בבנייה על הר שאינו מישורי. מצוות בניין המקדש חלה דווקא כשבונים אותו על הר, ובימינו מקום המקדש אינו הר אלא שטח מישורי. (א) חוסר ביסוס לטענה. לכאורה, עצם הצורך ב'הר' שיהיה בדווקא גבוה מסביבותיו, לא התבסס בדברי המערערים. ויתירה מזו, לכאורה מפשטות דברי חז"ל נראה שהעזרה הייתה מישורית, ואין זה ברור שההר כולו לא היה מישורי לפחות באופן חלקי, ואדרבה, נראה שעבר יישור חלקי כבר בזמן הבית. (ב) הדבר אינו מעכב. הדבר אינו מעכב את המצווה. (ג) גם בימינו מקום המקדש הוא הר. לכאורה יש לדחות את עצם הטענה שבימינו מקום המקדש אינו הר, שכן יש פער גדול בגובה בין הר הבית ובין השטח שמחוצה לו, ואף בצפון-מערב ההר ששם הפער פחות ניכר, אין בזה כדי להפקיע מהעובדה שמקום המקדש הוא הר. בנוסף, לכאורה חפירת 'מנהרות הכותל' חשפה את גובהו של הר הבית גם בצפון-מערב.

9. בניין המקדש – והשבועה שלא יעלו בחומה

בניין מקדש לפני ביאת המשיח – עבירה על השבועה. בניין המקדש לפני ביאת המשיח מהווה עבירה על השבועה שלא לעלות בחומה, ולכן אסור אפילו אם נעשה ברשות האומות. בזמננו השבועה אינה מחייבת. השבועה אינה מחייבת הלכתית, או שבזמננו תוקפה בטל מכמה טעמים.

ב. הקרבת קרבנות כשבית המקדש חרב ויש רק מזבח =

10. הקרבה ללא בית – רשות או חובה?

הקרבה ללא בית היא רשות. רוב ככל הראשונים פסקו להלכה שמקריבים קרבנות אע"פ שאין בית, ובלבד שיהיה מזבח בנוי. עם זאת, בזמן שאין בית, בניית בית הבחירה והקרבת קרבנות בו הן בגדר רשות, ולא חובה, וכעין המושג 'מצווה קיומית'. הקרבה ללא בית היא חובה. גם בזמן הזה מוטלת עלינו חובה, וכוונת החינוך לומר שכאשר אנו אנוסים, ממילא אין עלינו חובה. וכך גם דינים נוספים שמשקפים הבדל בין זמן הבית לזמן חורבן, אינם מוכיחים שאין חיוב לבנות את הבית, אלא שאין אפשרות בפועל לעשות זאת.

11. הפסוק 'ולא אריח בריח ניחֹחכם' כמקור לכך שאין רצון בקרבנות בזמן חורבן

אין ריח ניחוח כשמקריבים ללא בית. מהפסוק 'והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחֹחכם' עולה שאסור להקריב קרבנות כשאין הבית בנוי, ונמצא שאם מקריבים אזי אין ה' מריח בריח הניחוח. וכל דין מקריבין אע"פ שאין בית לא בא להתיר הקרבה אלא לחייב את המעלה בחוץ, או להתיר הקרבה כשכבר נצטווינו לבנות בית, או להכשיר בדיעבד קרבן שקרב בפנים שלא כהלכה. (א) הפסוק מתייחס לביטול ההקרבה. הפסוק מתאר מצב שבו אין קרבנות ואין ריח, ואין הכרח לומר ש'לא אריח' מתייחס למצב שבו יש ריח וה' אינו מריחו. (ב) הפסוק מתייחס לאדוקים בע"ז. הקביעה שהקרבנות אינם לרצון, נכונה רק בדור שאדוקים בע"ז. (ג) פסוקים דומים מתייחסים למועדים ותפילות. אם נסיק מפסוק זה שהקרבנות אינם לרצון, נצטרך להסיק מפסוקים דומים שגם המועדים והתפילות אינם לרצון ח"ו, וזה לא עלה על לב איש. (ד) הלימוד מהפסוק אינו מבוסס. עצם הלימוד מדיוק קל זה אינו מבוסס דיו. (ה) ייתכן שבימינו שרבים מישראל בארץ, יש ריח ניחוח לכל הדעות. יש ממתנגדי ההקרבה בזה"ז, שכתב שריח הניחוח יחזור עם קיבוץ הגלויות. וכיום זכינו שרבים מאוד מישראל כבר בארץ, ואולי יש בזה כדי להחזיר את ריח הניחוח לשיטתו.

12. הקרבה ללא בית והצורך להקריב מול דלתות ההיכל

הקרבה בלא בית אינה מתיישבת עם פסול שחיטה קודם שנפתחו דלתות ההיכל. דין מקריבין אע"פ שאין בית אינו מתיישב עם הדין ששלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולים. דין דלתות היכל נאמר רק כשהבית בנוי. דין דלתות היכל נאמר רק כשהבית בנוי. (א) הדין נאמר גם כשהבית חרב. דין זה נאמר גם כשאין הבית בנוי. (ב) די באפשרות לבנות כדי להחיל את הדין. כאשר אפשר לבנות ולא בונים, הרי זה כאילו הבית בנוי, וחל דין דלתות היכל. (ב.א) אין די באפשרות לבנות, וצריך בניין ממש. גם כשאפשר לבנות ולא בונים, לא חל דין דלתות היכל. (ב.ב) די במניעה הלכתית. גם אם די באפשרות לבנות, מניעה הלכתית או בטחונית חשובה מניעה, וכל שיש מניעה כלשהי לבנייה, הרי זה בכלל המצב שנאמר עליו מקריבין אע"פ שאין בית גם לשיטה זו, ואין פתיחת דלתות היכל מעכבת.

13. לשון 'הלכתא למשיחא'

מטענת 'הלכתא למשיחא' עולה שאין קרבנות ללא משיח. בכמה מקומות בגמרא, הקשו על הכרעות בענייני קדשים: 'הלכתא למשיחא'. מכך נראה, שאין אפשרות לחדש את עבודת הקרבנות ללא משיח. (א) בגמרא אין הסכמה על כך. בגמרא עצמה אין הסכמה בין האמוראים בעניין זה. בגמרא יש הסכמה על כך. כל האמוראים מסכימים בעניין זה. (ב) טענה זו נאמרה רק במעשה איסור. טענת הלכתא למשיחא נטענת דווקא כשמדובר בתרחיש של עשיית איסור בקדשים, ולא בסתם עבודה. אף כשמכריעים בהלכתא למשיחא, היא עדיין אינה למעשה עד בוא המשיח. אמנם כאשר אין איסור, שייך להכריע מה ההלכה, אך אין זה סותר לכך שההלכה תונהג למעשה רק לאחר ביאת המשיח. (ג) הרמב"ם פסק הלכה בקדשים וטהרות. הרמב"ם וראשונים נוספים, ואף התנאים והאמוראים, פסקו הלכה למעשה בכל ענייני קדשים וטהרות כבשאר חלקי התורה, ולא נמנע מכך בגלל 'הלכתא למשיחא'.

14. הקרבה ללא בית בקרבן פסח

דין מקריבין אע"פ שאין בית לא נאמר בפסח. דין מקריבין אע"פ שאין בית לא נאמר בקרבן פסח. הדין נאמר גם בפסח. דין זה נאמר גם בפסח.

15. הקרבת קרבנות בסמוך לשיקוצי הגויים

אי אפשר להקריב כשיש ע"ז במקום המקדש. אי אפשר להקריב קרבנות כל זמן שהגויים שמו שיקוציהם במקום המקדש, וכמו שכתוב: 'קצר המצע מהשתרע'. (א) יש לסלק את הע"ז ולא את עבודת ה'. דברי הנביא לא באו לסלק את עבודת ה' אלא לסלק ע"ז, ולכן אין להימנע מעבודת ה' בגללם. (ב) מדובר רק בע"ז של ישראל. בדברי הגמרא שעליהם מבוססת טענה זו, הוסבר הקשר בין עבודה זרה של עם ישראל ובין חורבן הבית, ולפי זה דווקא עבודה זרה של ישראל הנעבדת במקום המקדש, היא סיבה לקטרוג על ישראל ולחורבן המקדש, ולא עבודה זרה של נכרים הנעבדת במקום המקדש בעל כרחם של ישראל. (ג) המוסלמים אינם מוגדרים כעובדי ע"ז. עניין זה אינו שייך במוסלמים בכלל, משום שאינם מוגדרים כעובדי ע"ז, ובכיפת הסלע בפרט, שאינה מקום ע"ז (ואולי אף אינה מקום 'פולחן' בכלל). (ד) אין לערב הלכה ואגדה. אין לבטל חובה הלכתית בגלל דברי נבואה ואגדה.

16. אזכורי המקדש כמקום הקרבת הקרבנות

המקדש מוזכר כמקום היחיד להקרבת קרבנות, ומשמע שאין די במזבח לבד. האזכורים הרבים של בית המקדש כמקום הקרבת בקרבנות מלמדים על תלות של הקרבנות במקדש, ושוללים אפשרות של הקרבת קרבנות בלי בית. (א) ההנחה הסתמית היא שהעבודה תתחדש במקדש. אכן, ההנחה הסתמית היא שהעבודה תתחדש במקדש ולא בהקרבה ללא בית, אך אין בזה כדי לשלול היתכנות של הקרבה ללא בית. (ב) אין לדייק דיוק שסותר לדין מפורש ומוסכם של הקרבה אע"פ שאין בית. היתר הקרבה בלא בית הוא דין מפורש ומוסכם, וקשה לומר שמקורות רבים בחז"ל חלוקים עליו. ולכן בהכרח אין לדייק כן ממקורות אלה, ויש לפרש שגם הקרבה על מזבח ללא בית היא בכלל הקרבה במקדש.

17. מקורות בחז"ל על כך שאחר החורבן אי אפשר להקריב קרבנות

בחז"ל מבואר שאחרי החורבן אי אפשר להקריב. מקורות רבים בחז"ל על כך שאחר החורבן אין אפשרות להקריב קרבנות, מלמדים שחוסר היכולת להקריב הוא מהותי, ואינו תלוי בנסיבות שלטוניות מתחלפות. (א) בפועל, הקריבו קרבנות לאחר החורבן. בפועל, הקריבו קרבנות בתקופה שלאחר החורבן. לא הקריבו קרבנות לאחר החורבן. לא הקריבו קרבנות בתקופה שלאחר החורבן. (ב) ההנחה בסתמא היא שמקריבים במקדש, ולא במקום חרב. נראה לכאורה, שחז"ל קשרו בין חורבן הבית לביטול הקרבנות משום שהניחו שמסתמא הדברים תלויים זה בזה, ואם מתאפשר לבנות מזבח ולהקריב עליו, מתאפשר גם לבנות בית.

18. שבועה של הקב"ה השוללת הקרבת קרבנות בזמן גלות

שבועה של הקב"ה שוללת קרבנות בזמן הגלות. בזמן הגלות יש שבועה של הקב"ה השוללת הקרבת קרבנות. (א) קושי מדין מקריבין אע"פ שאין בית. דין מקריבין אע"פ שאין בית שולל הבנה זו. (ב) קושי מהיסוד שהתורה לא תתחלף. הבנה זו מוקשית מאחד מעיקרי האמונה, שהתורה לא תתחלף. (ג) השבועה אינה מתייחסת לקרבנות. השבועה אינה מתייחסת להקרבת קרבנות, אלא ליציאה משעבוד הגלויות. (ד) אין למדין מדברי אגדה. לכאורה מדרש זה ושבועה זו, אינם מקורות הלכתיים ברי סמכא, שבכוחם לפטור מחיוב במצווה דאורייתא. (ה) ייתכן שבימינו שרבים מישראל בארץ, בטלה השבועה לכל הדעות. כיום זכינו שרבים מישראל כבר בארץ, וייתכן שמציאות זו כבר שונה מהמציאות שאליה התייחסה השבועה.

19. התגמדות מקום המקדש והמזבח

מניעה מלהקריב בגלל התגמדות במקום המקדש והמזבח. חז"ל אמרו שארץ ישראל נקראה 'ארץ צבי' על שם שבדומה לצבי, כשיושבים עליה היא מרווחת וכשאין יושבים עליה היא מתגמדת. לאור זאת, איננו יכולים להקריב קרבנות היום, בגלל התגמדות שחלה במקום המקדש והמזבח, ואינה מאפשרת לבנות את המקדש במידותיו המסורות בידינו. (א) הר הבית לא התגמד. בדברי חז"ל מבואר שמידות הר הבית הן ת"ק אמה על ת"ק אמה, ועינינו רואות שמתחם הר הבית לא התגמד משיעור זה (והוא אף גדול משיעור זה). (ב) היום גרים בארץ ישראל יהודים רבים. היום מתגוררים בארץ ישראל קרוב לעשרה מליון יהודים, מספר שייתכן שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה, ולכאורה צ"ע אם ניתן ושייך לומר על מציאות כזו שישראל 'אין יושבין עליה'. (ג) אין לערב הלכה ואגדה. קשה לתת משקל הלכתי לדברי אגדה אלו.

ג. זיהוי מקום המקדש והמזבח

20. זיהוי מקום העזרה וצפון העזרה

לא ידוע לנו מקום העזרה וצפון העזרה. אמנם ידועים לנו באופן כללי גבולות הר הבית, אך לא ידוע לנו מקום העזרה, וידיעה זו הכרחית כדי להבחין בין קדשים שנעשו במקומם ובין שחוטי חוץ. וכן הכרחי לדעת היכן הוא צפון העזרה, שכן קדשי קדשים כשרים רק אם נשחטו בצפון. מקום העזרה וצפון העזרה ידוע לנו. י"א שידוע לנו מקום העזרה, וזאת על פי שלושה מקורות עיקריים: (א) התאמה בין המקורות הקדומים המתארים את המקדש ובין המבנה הטופוגרפי של הר הבית כיום. מקורות המצביעים על היות העזרה והמקדש בראש הר הבית, והתאמתם למבנה הטופוגרפי של הר הבית המוכר לנו כיום, באופן שהעזרה נמצאת במקום הרמה שמצויה כיום במרכז הר הבית, ומקומו של המקדש הוא במקום שבו נמצאת כיום כיפת הסלע, ואבן הצחרה היא אבן השתייה. (א) קשיים ופערים בין תיאורי המקדש למבנה הר הבית כיום. י"א שההתאמה אינה מוחלטת, והיא אף מעוררת קשיים: (א.א) מרחק גדול מכיפת הסלע לשפת הרמה ממזרח. המרחק ממבנה כיפת הסלע עד לשפת הרמה ממזרח גדול מהמתבקש. המרחק כולל את עובי הכתלים ורחבת שער ניקנור; שינוי גודל האמה. המרחק לשפת הרמה ממזרח, מוסבר לפי הנחה שהמרחק שבמשנה אינו כולל את הכתלים ורחבה ממזרח לשער ניקנור, שתפסו כמה אמות; או שהאמה גדולה יותר מהמקובל כיום. (א.ב) הפרשי גובה בין הצחרה לאבן השתייה. אבן הצחרה נמוכה במעט מגובה אבן השתייה המתואר בדברי חז"ל. (א.ג) ייתכן שחלו שינויים בפני השטח. ייתכן שחלו שינויים בפני השטח, ומכיוון שכך, אין לקבוע מסמרות על סמך מצב השטח כיום. אומדנא דמוכח שלא בוצעו שינויים. יש בידינו אומדנא דמוכח שלא בוצעו שינויים מפליגים בפני ההר. (ב) מסורת על מקום קודש הקודשים. יש מסורת על כך שכיפת הסלע נמצאת במקום קודש הקודשים. המסורת אינה הלכתית. מסורת זו אינה מסורת הלכתית שנהגו בה ישראל, אלא סיפורי דברים בעלמא שאין להם תוקף הלכתי, או עכ"פ לא תוקף הלכתי מספיק לענייני דאורייתא. המסורת בעלת סמכות הלכתית. המסורת הובאה להלכה בהקשרים שונים, והדבר מלמד שהפוסקים ראו בה בעלת חשיבות הלכתית. (ג) ראיות נוספות. טענות וראיות נוספות, שמצטרפות כולן יחד לאימות הזיהוי של הצחרה כמקום קודש הקודשים. פקפוק בראיות הנוספות. הראיות הנוספות אינן מוסכמות, או שאין להוכיח מהן את הצדקתו של זיהוי זה.

21. מקום המזבח המדויק

איננו יודעים את מקום המזבח המדויק. איננו יודעים את מקום המזבח המדויק, וידיעת מקומו המדויק הכרחית משום שסטייה קלה ממקומו מעכבת. הדבר אף מוכח מהצורך בנביא לקביעת מקום המזבח המדויק בבית שני. (א) ניתן לאתר את מקום המזבח על ידי מדידה מאבן השתייה. ניתן לאתר את מקום המזבח על ידי מדידה מאבן השתייה. אין וודאות על זיהוי אבן השתייה. אין וודאות על זיהוי אבן השתייה. (ב) ניתן לאתר את מקום המזבח על ידי חפירה מתחתיו. ניתן לאתר את מקום המזבח על ידי חפירה, שכן הר הבית בנוי כיפין על גבי כיפין ואילו תחת המזבח אסור שיהיה חלול. גם מתחת למזבח היו כיפין, ולכן חפירה לא תועיל לאתרו. גם מתחת למזבח היו כיפין, ולכן לא ניתן לאתר את מקומו באופן זה. (ג) איתור מקום המזבח על ידי מדידה מהכותל המערבי. ניתן למדוד מרחק מהכותל המערבי המוכר לנו, וכך לאתר את מקום המזבח. (ג.א) הכותל הוא של הר הבית ולא של העזרה. הדבר אינו אפשרי, משום שהכותל המערבי הוא של הר הבית ולא של העזרה, ולא ידוע מה המרחק מכותל הר הבית לכותל העזרה. (ג.ב) הכותל המערבי מועיל רק לציר מערב-מזרח. אף אם היה מוכר לנו הכותל המערבי של העזרה, לא היה די בכך, שכן אין הכרע בשאלת מקום המזבח על ציר צפון-דרום. (ד) ניתן לבנות מזבח קטן שבוודאות ייכלל בשטח המזבח הגדול. שניתן לבנות מזבח קטן במקום שבוודאי מהווה חלק ממקום המזבח הגדול, והוא יהיה כשר. (ד.א) לכתחילה אין לבנות מזבח קטן. לכתחילה אסור לבנות מזבח קטן. איסור בניית מזבח קטן אינו לעיכובא. מכיוון שהדין נאמר רק לכתחילה, ייתכן שאין הוא לעיכובא. (ד.ב) אי-ידיעת המקום היא כמנחה שאינה ראויה לבילה. כאשר אין יודעים את המיקום המדויק, גם מזבח קטן לא יועיל, משום שמתקיים בזה הכלל של 'כל הראוי לבילה, בילה מעכבת בו'. דין ראוי לבילה אינו שייך לנידוננו. הכלל של ראוי לבילה אינו שייך לנידוננו. (ד.ג) המזבח צריך להיות בשטח שבו נעקד יצחק. המזבח הקטן צריך להבנות דווקא באותו שטח מצומצם שבו נעקד יצחק, ובמזבח קטן עלולים לפספס את המקום הזה. די בבנייה במקום שכשר למזבח. אין הכרח לבנות דווקא באותן ארבע אמות שבהן נעקד יצחק, אלא די בכך שבונים במקום שכשר למזבח. (ד.ד) במזבח קטן לא חל דין מקריבין אע"פ שאין בית. במזבח קטן לא חל דין מקריבין אע"פ שאין בית. דין מקריבין אע"פ שאין בית נאמר גם במזבח קטן. דין מקריבין אע"פ שאין בית חל גם במזבח קטן. (ה) יש שטח של שישים אמה שהתקדש לבניית המזבח. התקדשו שישים אמה לבניית המזבח, ולכן גם סטייה ממקומו אינה מעכבת אם הוא עודנו בתוך השישים. (ו) כל העזרה כשרה לבניית המזבח. שלמה המלך קידש את כל העזרה לבנות עליה מזבח. אין כל העזרה כשרה למזבח. אין היתר לבנות מזבח בכל מקום בעזרה.

22. יסוד המזבח בחלק בנימין

חוסר יכולת לבנות את יסוד המזבח בחלק בנימין. ידיעת מקום המזבח המדויק הכרחית משום שיסוד המזבח צריך להיות בנחלת בנימין ולא בנחלת יהודה, ושינוי בזה פוסל את היסוד מלקבל זריקת דמים. (א) ניתן לדעת את מקום המזבח והיסוד. ניתן לדעת את מקום המזבח על ידי בדיקות ומדידות שונות. (ב) הדעה שהיסוד בבנימין נדחתה להלכה. הדעה שהמזבח בנחלת בנימין נדחית להלכה מפני הדעה שירושלים לא נתחלקה לשבטים.

23. מזבח שיש תחתיו מנהרות

חוסר יכולת לבנות את המזבח מעל קרקע חלולה. מזבח שנבנה על גבי מנהרות נפסל, ולכן במידה ויש מנהרות תחת מקום המזבח, הדבר מעכב את כשרותו, ויש לסותמן בעפר כתנאי לכשרות המזבח. (א) כל שהמזבח מחובר לקרקע, אין פסול בהיותה חלולה. אין פסול במזבח שמחובר לאדמה ויש מתחתיו מנהרות, והפסול הוא דווקא במזבח שאינו מחובר לאדמה משום שממש מתחתיו יש מנהרות. גם מזבח המחובר לאדמה נפסל אם יש תחתיו חלל. מהגמרא מוכח שגם מזבח המחובר לאדמה, נפסל אם יש מתחתיו חללים, שכן הגמרא שללה את קיומן של מחילות מתחת המזבח. הפסול מתייחס דווקא למחילות שאינן בעומק האדמה וחוצצות בין המזבח לאדמה. הגמרא שללה דווקא מחילות שאינן בעומק האדמה, שכן מדובר במחילות הקדושות בקדושת המזבח, ובהכרח שהן פתוחות לתחתית המזבח ללא חציצה של אדמה. (ב) הקרקע שתחת המזבח אינה חלולה, וזו גופא הדרך לזהות את מקום המזבח. אדרבה, עניין זה יסייע לאתר את מקום המזבח, שדווקא בו אין מנהרות.

ד. קדושת ירושלים והמקדש בזמן הזה

24. קדושת מקום המקדש בזמננו

חשש לדעה שבטלה קדושת מקום המקדש, מונע את עבודת הקרבנות. נחלקו תנאים בשאלה האם בבניין בית ראשון, התקדש המקדש גם לעתיד לבוא, או שהתקדש רק לשעתו. בעקבות זאת, נחלקו בכך גם הראשונים – לרמב"ם ורוב הראשונים, התקדש גם לעתיד לבוא, ולראב"ד ולמקצת ראשונים, התקדש רק לשעתו. לאור זאת, יש לחשוש לדעה שלא התקדש לעתיד לבוא, ולכן אין אפשרות להקריב קרבנות לפני שנקדש את מקום המקדש שוב. (א) הדעה שקדושת המקדש נותרה בעינה היא העיקרית להלכה. הדעה שקידשה לעתיד לבוא היא הדעה העיקרית להלכה, מכמה סיבות: (א.א) פשטות הפסוקים. פשטות הפסוקים מסייעת לדעה זו. (א.ב) הלכה כר' יהושע מר' אליעזר. כלל נקוט בידינו, שהלכה כר' יהושע מר' אליעזר. (א.ג) תשובות על השגות הראב"ד. יש להשיב על השגות הראב"ד. (א.ג-ד) סוגיות הגמרא מסייעות לראב"ד. סוגיות הגמרא דווקא מסייעות לשיטת הראב"ד. (א.ד) הלכה כבתראי. כך נקטו אמוראים מאוחרים, והלכה כבתראי. (א.ה) רוב הראשונים הסכימו עם הרמב"ם. רוב הראשונים הסכימו עם הרמב"ם. (א.ה.א) יש ראשונים שהוצגו שלא בצדק כמסכימים לרמב"ם. קשה להוכיח מראשונים שכתבו שקידשה לעתיד לבוא, משום שרק הרמב"ם כתב את ספרו להלכה ולא ראשונים אחרים; וכן משום שייתכן שראשונים שהתייחסו רק לקדושת הארץ וכתבו שהיא בטלה, ממילא יש לומר שסבורים כן גם בנוגע למקדש; וכן מסיבות נוספות. (א.ה.ב) רוב הראשונים סבורים כראב"ד. רוב הראשונים סבורים דווקא כראב"ד. (ב) לשיטה שבטלה הקדושה, מותר להקריב קרבנות מדין במה. גם לשיטה שלא התקדש לעתיד לבוא, ניתן להקריב קרבנות, שהרי לשיטה זו בטל גם איסור הבמות, וניתן אפוא להקריב מדין במה. (ב.א) הראב"ד מודה שלא בטל איסור הבמות. גם לשיטת הראב"ד שבטלה קדושת המקדש, לא בטל איסור הבמות. אין להכריח שהראב"ד סבר שאיסור הבמות נותר. אמנם קיימת בראשונים דעה שלפיה קדושת המקדש בטלה ואעפ"כ איסור הבמות נותר בתוקפו, אך יש קושי בשיטה זו, ואין להכריח שהראב"ד סבר כמותה. (ב.א.א) יש להכריח שהראב"ד סבר שאיסור הבמות נותר. דווקא יש להכריח שהראב"ד סבר כן. (ב.א.ב) אף אם לראב"ד האיסור בטל, ראשונים אחרים סבורים שלא בטל. אף אם הראב"ד עצמו לא סבר כן, סוף סוף אין בזה כדי לפטור מהצורך שלנו להתחשב בדעה זו. (ב.ב) ניתן לבנות רק במת יחיד, והקרבנות הקרבים בה אינם אלה שבאים בטומאה. בבמת יחיד ניתן להקריב רק נדרים ונדבות ולא קרבנות ציבור, ומכיוון שאנחנו טמאי מתים, אסור לנו להקריב נדרים ונדבות, כך שצירוף המגבלות של במה וטומאת מת מביא לכך שבעצם אי אפשר להקריב שום קרבן. ובשביל לבנות במת ציבור, יש צורך באוהל מועד עומד לפניה. ניתן להקים במת ציבור. ניתן להקים במת ציבור גם בלי אוהל מועד עומד לפניה. (ב.ג) הקרבה בבמה אינה שייכת כיום, משום שבטל יצר ע"ז. הקרבה בבמה עניינה הרחקה מע"ז, ואינה שייכת בזמננו משום שבטל יצר ע"ז. (ב.ד) הראב"ד אוסר כניסה למקדש בטומאה, גם לצורך הקרבה מדין במה. הראב"ד מודה לאיסור להיכנס בטומאה למקום המקדש בזמננו, ואיסור זה לא הותר לצורך הקרבה בבמה. איסור הכניסה בטומאה נדחה גם לצורך הקרבה מדין במה. ייתכן שגם במצב זה, יידחה איסור הכניסה בטומאה לצורך ההקרבה. (ג) גם לשיטה שבטלה הקדושה, בימינו היא חזרה. גם לשיטה שלא התקדש לעתיד לבוא, כאשר חוזר מקום המקדש לרשות ישראל שבה אליו קדושתו, ואין צורך בהליך של קידוש לשם כך. (ד) הראב"ד סבור שקידשה לעתיד לבוא. אף הראב"ד עצמו סבור שקידשה לעתיד לבוא, ומה שכתב שהנכנס למקום המקדש אין בו כרת הוא רק לפי הבנה מסוימת ולא אליבא דהלכתא. הראב"ד אינו סובר שהקדושה נותרה. אין מקום להבנה זו בדברי הראב"ד. (ה) לראב"ד ניתן לקדש בימינו את מקום המקדש. לשיטת הראב"ד, ביכולתנו לקדש כיום את מקום המקדש, ואז הוא יתקדש לכל הדעות.

25. גגין ועליות

פקפוק בקדושת האזורים המוגבהים שבירושלים ובהר הבית. הסכמת רוב הראשונים היא שגגין ועליות לא נתקדשו – לא בקדושת ירושלים, ולא בקדושת העזרה. לאור זאת, ולאור העובדה שחלקים מהעיר הוגבהו מגובהם המקורי בזמן בית ראשון, יש שפקפקו בקדושתם בזמננו, ולכאורה יש מקום להרחיב את פקפוקם גם לאזורים מוגבהים בהר הבית עצמו. הגבהת המפלס של אזור שלם אינה בכלל גגין ועליות. הגבהה זו אינה בכלל גגין ועליות. ולכאורה, כן מוכח מכך שהגבהה רבה נעשתה בהר הבית בזמן בית שני, ובהכרח שלא פגמה בקדושתו.

26. קדושת ירושלים כשרוב תושביה גויים

ביטול קדושת העיר כשרוב תושביה גויים. כיום, המציאות היא שרוב תושבי העיר העתיקה הם גויים. כאשר רוב תושבי ירושלים הם גויים, מתבטלת קדושת היקף החומה ואין לאכול בה קדשים קלים. (א) רוב גויים איננו מבטל את הקדושה. רוב גויים אינו מבטל את קדושת העיר. (ב) רוב גויים מבטל דווקא דין מוקפות חומה, ואינו נוגע לירושלים. דין רוב גויים נאמר דווקא בבתי ערי חומה, ולא בירושלים. (ג) רוב יהודי בירושלים רבתי. אם מתחשבים גם בתושבי העיר החדשה, יש רוב יהודי, וייתכן שיש בעובדה זו כדי להשפיע על הדיון.

27. עד היכן קדושת העיר

אי-ידיעת גבולות ירושלים המקודשת. כדי לאכול קדשים קלים בכל ירושלים, יש צורך לדעת היכן מסתיימים גבולות ירושלים המקודשת. (א) גבולות ירושלים המקודשת ידועים לנו. ניתן לדעת מהם גבולות ירושלים המקודשת, במידה לא מבוטלת של דיוק. (ב) ניתן מספק להגביל אכילה לשטח שבוודאות נמצאת בתוך התחום. לכאורה נראה שכל עוד אין ידיעה וודאית בזה, אפשר מספק להגביל את אכילתם רק למתחם הר הבית, ולאזורים סמוכים לו, שניתן לקבוע שבוודאות נמצאים בתוך התחום.

ה. בניית המקדש וכליו

28. הכל בכתב

האיסור לשנות ממידות המקדש מונע את בניינו. בכמה מקומות בגמרא, נשללה האפשרות לבצע שינויים קלים בצורת המקדש, מכוח הפסוק 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'. דין זה עשוי לעכב את היכולת לבנות מקדש. (א) כאשר יש אילוץ הלכתי, מותר לשנות מהמידות. כאשר יש אילוץ הלכתי, מותר לשנות ממידות המקדש, ומכך מוכח שהאיסור לשנות אינו מעכב. (ב) שינוי שנובע מחוסר ידיעה אינו מעכב. עלינו לעשות ככל יכולתנו, ואם בכל זאת מחמת חוסר ידיעתנו ויכולתנו יצא דבר מה שונה מבית שני, אין בזה כדי לעכבנו מן הבניין.

29. בנייה בטומאה

איסור לבנות מקדש ומזבח בטומאה. אסור לבנות את המקדש והמזבח בטומאה. מותר לבנות בטומאה, כשאי אפשר בטהרה. מותר לבנות בטומאה, כשאין אפשרות לעשות זאת בטהרה. ההיתר מתייחס רק לתיקון ולא לבנייה. ההיתר הוא דווקא לתקן ולא לבנות. ההיתר מתייחס גם לבנייה. אין לחלק בזה, וההיתר הוא גם לבנות.

30. בניית המזבח מאבנים חלקות ללא הנפת ברזל

אין ביכולתנו להשיג אבנים חלקות ללא ברזל. אין ביכולתנו להשיג אבנים חלקות מבלי להשתמש לשם כך בברזל, דבר הפוסל את האבנים למזבח. (א) ישנן בעולם אבנים חלקות שהוחלקו ללא ברזל. אבנים כאלו קיימות לרוב גם בזמננו. (ב) יש אפשרויות להחליק אבנים בדרכים שונות ללא ברזל. כיום יש אפשרויות נרחבות לחיתוך בקרני לייזר ובדרכים נוספות, ללא מגע בברזל. מלבד זאת, לכאורה גם בעבר היה ניתן להחליק אבנים באמצעות אבנים אחרות, וכן באמצעות זרם מים. (ג) אבנים הפגומות מברייתן כשרות. אבנים הפגומות מברייתן כשרות לבניית המזבח, ורק אבנים שנפגמו על ידי אדם פסולות. (ד) ברזל אינו פוסל אלא לאחר העקירה מהקרקע. כל זמן שהאבנים מחוברות לקרקע, אין הנפת ברזל פוסלתן. (ה) ברזל אינו פוסל אלא לאחר ההקדשה. אבנים שנפגמו לפני שהוקדשו כשרות לבניית המזבח, ורק אבנים שנפגמו לאחר שהוקדשו פסולות. (ג-ה) גם אבנים הפגומות מברייתן פסולות. אין מקום להבנה המכשירה אבנים הפגומות מברייתן. ומיניה וביה, אין מקום גם להבנה המכשירה אבנים שנפגמו לפני עקירתן או לפני הקדשתן. (ו) ניתן לבנות מזבח כשר שלא מאבן. בנייה מאבן אינה מעכבת את כשרות המזבח, ואם אי אפשר לבנותו מאבנים ניתן לבנותו מחומרים אחרים.

31. בניית המזבח שלא על ידי כל ישראל

הקרבה ללא בית – רק במזבח שנבנה על ידי כל ישראל. דין מקריבין אע"פ שאין בית נאמר דווקא במזבח שנבנה על ידי כל ישראל, ולא על ידי יחיד. (א) יחיד יכול לזכות לציבור. גם לדעה זו, יחיד יכול לזכות לציבור את המזבח שבנה. (ב) אין מניעה לבנות מזבח בימינו מכספי ציבור. לכאורה, אין בדברים אלו מניעה לבנות מזבח בזמננו מכספי ציבור, ולא גרע מבית שני שנבנה על ידי מיעוט ישראל.

32. שיעור מקום המערכה שעל המזבח

הראשונים נחלקו בשיעור מקום המערכה. הראשונים נחלקו בשיעור מקום המערכה שעל המזבח, האם הוא ריבוע שצלעו עשרים וארבע אמות, או עשרים וארבע אמות ועוד ארבעה טפחים. ניתן להסתפק בריבוע קטן. ניתן לצאת ידי שניהם, ולהקריב קרבנות רק בריבוע הקטן יותר ולחומרא.

33. מהות ה'תפוח' שעל המזבח

הראשונים נחלקו במהות התפוח. הראשונים נחלקו בהבנת מהות ה'תפוח' שעל המזבח, האם הוא ערימה של דשן או טבלה בגובה אמה שהונחה על המזבח. (א) יש להכריע שהתפוח הוא ערימת דשן. יש להכריע כשיטת הרמב"ם שהתפוח הוא ערימת דשן ולא טבלה, הואיל וכך פירשו רוב הראשונים, וכך נראה גם מדברי חז"ל בתיאור המזבח ובמקומות נוספים. (ב) המחלוקת אינו מעכבת. נראה שהמחלוקת אינה מעכבת את בניית המזבח, שכן גם אם טבלה זו מהווה חלק מהמזבח, סוף סוף גובה המזבח אינו מעכב.

34. עיכוב מעלה עשן את הקרבת הקטורת, ועיכוב כלי המקדש זה את זה

אי אפשר לחנך את מזבח הזהב בלי מעלה עשן, וממילא גם לא את המזבח החיצון. אין ביכולתנו לחנך את מזבח הזהב, משום שאחד מסממני הקטורת הוא מעלה עשן שאינו מוכר לנו, ומכיוון שנאמר בירושלמי שכלי המקדש מעכבים זה את זה, ממילא אין גם אפשרות לחנך את המזבח החיצון ולהקריב עליו קרבן כלשהו. (א) הדעה שכלי המקדש מעכבים זה את זה סותרת לדין מקריבין אע"פ שאין בית. לכאורה דעה זו סותרת להלכה שמקריבין אע"פ שאין בית. ומכיוון שכך, נראה שרק בקידוש הראשוני נדרשו כל הכלים, אך מכיוון שקידשה לשעתה ולעתיד לבוא, כבר אין עיכוב. הבית אינו מעכב הקרבה, אך כליו מעכבים. אמנם מקריבים אע"פ שאין בית, אך אין מקריבין בלי כל כלי המקדש. הכלים מעכבים הקרבה רק כשהם קיימים ואינם במקומם. גם לשיטה שהכלים מעכבים, היינו דווקא כשהם קיימים. (ב) מעלה עשן אינו מעכב. מעלה עשן אינו מעכב, לפחות כשאין אפשרות להביאו. (ג) מעלה עשן מעכב, אך רק ביום כיפור. עיכוב מעלה עשן נאמר דווקא ביו"כ ולא בקטורת של כל השנה. (ד) יש תחליפים למעלה עשן. ניתן לקיים את דין העלאת העשן גם בעשבים אחרים. (ה) לפי הבבלי הכלים אינם מעכבים זה את זה. הקביעה שכלי המקדש מעכבים את זה את זה אינה מוסכמת על הבבלי. (ו) העיכוב מתייחס לעשיית הכלים ולא לחינוכם. גם לו יצויר שהכלים מעכבים זה את זה, ושאין כיום אפשרות להקריב על מזבח הזהב – עדיין אין זה ברור שהדבר יעכב מלהקריב על המזבח החיצון, שכן לכאורה, די בעצם עשיית מזבח הזהב כדי להסיר את העיכוב מהקרבה על החיצון.

35. אובדן הרצפה שהייתה בתקופת הבית וצורך לקדש את הרצפה החדשה

צורך לקדש את רצפת העזרה. אולי רצפת העזרה שהייתה בתקופת הבית כבר איננה במקומה, וצריך לקדש את הרצפה החדשה, על ידי מלך ונביא. (א) רק בימות משה היה צורך בקידוש. רק בימות משה רבינו היה צורך בקידוש, ואילו בזמננו עבודתה מחנכתה. (ב) הרצפה אינה כלי. לכאורה, ייתכן לומר שהרצפה אינה כלי, וממילא אין בה תורת קידוש כפי שיש בכלים.

ו. שותפות הציבור בעבודת המקדש

36. גביית מחצית השקל כשאי אפשר לגבות מכל ישראל

החוסר במחצית השקל מעכב מהקרבת קרבנות ציבור, ואף מחנוכת המזבח הנדרשת לפסח. בזמן הגלות אין אפשרות לגבות את מחצית השקל, ולכן אין אפשרות להקריב קרבנות ציבור, ומכיוון שכך, הקרבן היחיד שניתן להקריב הוא פסח. ואם אין תמידין, גם פסח אין להקריב, שכן אין להקריב על מזבח שלא נחנך בהקרבת תמיד של שחר, אלא שדנו לומר שפסח שאני שהמבטלו בכרת. (א) אף מעטים שתרמו יכולים לזכות את תרומתם לכל ישראל ולהביא קרבנות ציבור. גם אם מעטים בלבד תרמו את שקליהם, ניתן לזכות את השקלים לכל ישראל, ולהביא את קרבנות הציבור בשם כל ישראל. (א.א) אי אפשר לזכות למי שאינו מעוניין בהקרבה. אין אפשרות לזכות למי שבעצמו אינו מעוניין בהקרבת הקרבנות. אפשר לזכות גם למי שאינו מעוניין. הדבר אינו מעכב, או שאפשר לזכות לו. (א.ב) רק בית דין הגדול יכול לזכות. אמנם ניתן לזכות לכל ישראל, אך דווקא על ידי בית דין הגדול ולא בהיעדרו. אין צורך דווקא בבית דין הגדול. לכאורה לא ברור מניין הצורך בבית דין הגדול דווקא, ולכאורה הוא הדין לכל סמכות רלוונטית אחרת, שמקובלת על הציבור וגובה מכולם את שקליהם. (ב) כיום הבעיה אינה קיימת. לכאורה, כיום יש אפשרות לגבות את מחצית השקל – הן משום שרבים מישראל מקובצים בארץ ישראל ובריכוזים נוספים, הן משום שקיימים מגוון אמצעי גבייה אלקטרוניים המגשרים על ריחוק גיאוגרפי. (ג) ניתן לחנוך מזבח בפסח. מה שנאמר שיש לחנוך דווקא בתמיד הוא בגלל עשה דהשלמה, ומכיוון שבפסח לא נאמר עשה זה, ממילא ניתן לחנוך בו את המזבח.

37. גביית מחצית השקל שלא בזמן הבית

אי אפשר לגבות שקלים שלא בזמן הבית. מכיוון שהשקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית, ממילא אי אפשר לגבותם במציאות שבה מקריבים קרבנות על מזבח בלי בית. (א) סתירה לדין מקריבין אע"פ שאין בית. לדעה זו, לא מובן מהו המצב שבו מתקיים דין מקריבין אע"פ שאין בית. (ב) אין פסול בשקלים שהתקבלו שלא בזמן הבית. אין פסול בשקלים שהתקבלו שלא בזמן הבית. (ג) ניתן וצריך לגבות שקלים כשנמצאים בתהליך בניין הבית. מצוות מחצית השקל נוהגת לא רק כשהבית בנוי, אלא גם כשנמצאים בתהליך בנייתו, וכך נעשה בבית שני.

38. עמידת שלוחי הציבור ליד קרבן התמיד

אי אפשר להקריב תמיד משום שאי אפשר להעמיד שלוחי ציבור לידו. אי אפשר להקריב תמיד משום שצריך עמידה של שלוחי הציבור ליד הקרבן, וממילא אי אפשר לחנוך את המזבח בתמיד, ולכן גם קרבנות אחרים אין להקריב. (א) אפשר להעמיד שלוחי ציבור. לכאורה, לא ברור מה היסוד להנחה שאי אפשר לקיים עמידה של שלוחי הציבור בזמננו, או שאי אפשר היה לקיימה בתקופה שבה נכתבה טענה זו. (ב) עמידה על הקרבן אינה מעכבת. העמידה על הקרבן אינה מעכבת.

ז. עבודת המקדש בטומאה

39. הקרבת קרבנות ציבור בטומאת מת

טומאה דחויה בציבור דווקא כשהכהן הגדול לובש ציץ ועמו שאר בגדי הכהן הגדול. המציאות כיום היא שרוב ככל ישראל טמאים בטומאת מת, ובכלל זה הכהנים, שטמאים עכ"פ מדין חרב כחלל. בתורה נאסר להיכנס למקדש בטומאה, וכן להקריב קרבנות בטומאה. בנוגע לקרבנות ציבור, התחדש בחז"ל שטומאה דחויה בציבור, וניתן להקריב את הקרבנות בטומאת מת. עם זאת, מכיוון שהטומאה דחויה ולא הותרה – כדי להקריב בטומאה, יש צורך שיהיה ציץ על מצח הכהן. וכדי שיהיה ציץ, צריך שיהיו גם שאר בגדי הכהונה, שהרי הם מעכבים זה את זה, וצ"ע אם בידינו להכין את כל שמונת בגדי הכהן הגדול כהלכה. מכלול זה יוצר מניעה מהקרבת קרבנות בזמננו. (א) יש בידינו ציץ ובגדי כהונה כשרים. יש בידינו ציץ כשר, ועמו שאר בגדי כהן גדול כשרים. (ב) בגדי כהונה מעכבים רק כשעובדים בהם. הדין שבגדי כהונה מעכבים זה את זה מתייחס לעבודה בהם, ולא ללבישת ציץ לצורך ריצוי, שיש מקום להתירה ולתת לה תוקף אף ללא שאר בגדי כהונה. (ג) ריצוי הציץ נאמר רק בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף. ריצוי הציץ אינו מועיל – וממילא אינו נדרש – בטומאת הגוף של המקריבים, אלא רק בטומאת בשר. (ג.א) מהגמרא מוכח שריצוי ציץ נדרש בטומאת הגוף. מה שנאמר שציץ אינו נדרש בטומאת הגוף, בפשוטו אינו מתיישב עם המבואר בגמרא שהציץ מרצה בטומאת הגוף של רוב הציבור, ולכן יש לומר שהקביעה שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף מתייחסת דווקא להקרבה באיסור ולריצוי בדיעבד, ולא בהקרבה בהיתר לכתחילה, כשרוב הציבור טמאים. (ג.ב) ברמב"ם מבואר שציץ נדרש בטומאת הגוף. מדברי הרמב"ם מוכח שלא הבין כך, שהרי כתב במפורש שיש צורך בציץ במקרה של טומאת הגוף שנדחית בציבור. הרמב"ם מסכים לכך שריצוי ציץ אינו נדרש בטומאת הגוף. הרמב"ם מסכים להיתר זה. (ג.ג) בפסח נדרש ריצוי גם על טומאת בשר. טענה זו אינה נוגעת לפסח, שכן הוא אינו בא אלא לאכילה, ולכן נדרש בו ריצוי על טומאת בשר. (ד) כשאי אפשר לרצות בציץ, הטומאה נדחית גם בלעדיו. הצורך בריצוי ציץ לא נאמר אלא במקום שבו הדבר אפשרי, וזאת בין היתר מכוח הפסיקה שאף קרבנות יו"כ באים בטומאה, ואף שהכהן לובש בגדי לבן ללא ציץ. הציץ מעכב אף בדיעבד. לעולם הציץ מעכב אף בדיעבד. (ה) הציץ אינו נצרך לעצם הדחייה, אלא להחלת גדרי 'הותרה'. טומאה נדחית אף בלא ציץ, ומה שהוצרך ציץ אינו בשביל עצם דחיית הטומאה, אלא בשביל להחיל גדרי 'הותרה' ולא גדרי 'דחויה', כלומר, לפטור מהצורך לחזר אחרי כהנים טהורים. (ו) הציץ מרצה אף כשאינו על מצח אהרן, ואף ללא שאר בגדי הכהן הגדול. דווקא בקרבנות יחיד יש צורך שהציץ יהיה על מצח הכהן, אך בקרבנות ציבור הציץ מרצה גם כשאינו על מצח הכהן. ולשיטה זו, ייתכן שאין צורך בכל שמונת בגדי כהונה בשביל ריצוי הציץ בקרבנות ציבור. ציץ על מצח הכהן נדרש גם בקרבנות ציבור. ברמב"ם מפורש שהצורך בציץ על מצח הכהן נאמר גם בקרבנות ציבור. (ז) ביכולתנו להיטהר מטומאת מת, על ידי גידול ילדים טהורים. ביכולתנו להיטהר מטומאת מת, על ידי גידול ילדים שלא ייטמאו למתים, ועשיית הפרה על ידיהם. (ח) כהנים שנטמאו לכלים ולא למת עצמו, יכולים להיטהר ללא אפר פרה אדומה. דין חרב כחלל לטמא כמת עצמו ולהצריך הזאה, לא נאמר אלא בחיבורין, כלומר כשהכלי נוגע בו זמנית במת ובאדם הנטמא, ולפי זה כהנים שנשמרו מטומאת מת ונטמאו רק מכלים שנטמאו למת, יכולים להיטהר ללא הזאה. דין חרב כחלל נאמר גם שלא בחיבורים. דין חרב כחלל נאמר גם שלא בחיבורין. דין חרב כחלל אינו מצריך הזאה. דין חרב כחלל רק מטמא בטומאת שבעה, אך אינו מצריך הזאה. דין חרב כחלל מצריך הזאה. לרוב הראשונים, דין חרב כחלל מצריך הזאה, וכן נראה גם מהגמרא. (ט) אדם שנטמא לכלים ולא למת עצמו, יכול להיטהר על ידי קבלת נזירות. מי שלא נטמא למת עצמו אלא רק לחרב כחלל, יכול להיטהר מטומאת מת על ידי טבילה ללא הזאה, וזאת על ידי קבלת נזירות.

40. דחיית שבת לצורך הקרבת קרבנות ציבור בטומאה

דין טומאה דחויה בציבור אינו מאפשר הקרבה בשבת. דין טומאה דחויה בציבור מאפשר רק הקרבה ביום חול, ולא בשבת ויו"ט. דין טומאה דחויה בציבור נאמר גם בשבת. במשנה מפורש שדין טומאה דחויה בציבור מתייחס בין היתר לכבשי עצרת הבאים ביו"ט, ובגמרא מפורש שדין טומאה דחויה בציבור נאמר גם ביום כיפור, וכן מבואר בראשונים שדין זה נאמר גם בשבת ויו"ט.

41. חנוכת המזבח בטומאה

אי אפשר לחנוך את המזבח בטומאה. אע"פ שטומאה דחויה בציבור, הדבר אמור דווקא בקרבנות ציבור הקרבים על מזבח שכבר נחנך, אך קרבנות החינוך עצמם אינם באים בטומאה. ניתן לחנוך את המזבח בטומאה. גם קרבנות החינוך באים בטומאה.

42. חשש לטומאת קרי בהטלת מים

חשש לטומאת קרי בכל הטלת מי רגלים. מכיוון שאיננו בקיאים בשמירת טהרה, לכן בכל הטלת מים של איש יש לחשוש לטומאת קרי. אין צורך לחשוש לכך. אין צורך לחשוש לכך.

43. רוב זבים בפסח

כיום רוב עם ישראל טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, ובמצב כזה אין אפשרות להקריב פסח, מדין 'רוב זבים'. מכיוון שבזמננו רבים מעם ישראל אינם מקפידים על טבילה מטומאת נידה, נוצר מצב שבו רוב הציבור טמא בטומאת נידה ובועל נידה, שאינה נדחית בציבור; ובמצב זה, גם הטמאים בטומאת מת אינם יכולים להקריב פסח, משום שאין הם חשובים רוב ציבור, והטומאה נדחית דווקא ברוב ציבור. (א) מחשבים רק את שומרי המצוות. חישוב רוב ציבור אינו נקבע על פי מי שאינו שומר תורה ומצוות. (ב) מחשבים רק את המגיעים לעזרה. מחשבים רק את מי שבא לעזרה להקריב בפועל. חישוב המגיעים לעזרה בלבד אינו ישים ומעורר קשיים. שיטה זו אינה ישימה בפועל, ואף מעוררת קשיים רבים.

44. חשש לזיבה וצורך במים חיים ובטהרת מחוסרי כיפורים

חשש שסתם אדם הוא זב. קיים כיום חשש שסתם אדם הוא זב, ונדרש לספירת שבעה נקיים וטבילה במים חיים (מי מעיין). (א) בסתמא, אין לחשוש לזיבה. בסתמא דמילתא אין לחשוש לכך. (ב) בזמננו יש לתלות ראיית זיבה בהרהור, ולכן אין טומאת זב דאורייתא. כיום רבתה הפריצות, ולכן גם אם אדם רואה זיבה יש לתלות זאת בהרהור, ואין לו דין זב דאורייתא.

45. החיוב בהקרבת קרבנות המועדים הבאים על טומאת מקדש וקדשיו כשהציבור טמאי מתים

כשהציבור טמא אין מקריבים את קרבנות המועדים, וגם את שאר קרבנות הציבור. מכיוון שטומאה דחויה בציבור, ממילא אין צורך בכפרת קרבנות המועדים על טומאת מקדש וקדשיו, ומכיוון שכך אין מקריבים אותם. ומכיוון שכל קרבנות הציבור מעכבים זה את זה, לכן בטומאת מת אין מקריבים אף אחד מהם. (א) גם כשהציבור טמא יש צורך בכפרה. הצורך בכפרת הקרבנות נותר, שכן לא כל כניסה למקדש בטומאה הותרה, אלא רק כניסה הנדרשת לצורך קרבנות שקבוע להם זמן. (ב) קרבנות ציבור אינם מעכבים זה את זה. קרבנות הציבור אין מעכבים זה את זה.

46. יכולת היטהרות טמא מת מטומאת קרי

טמא מת מנוע מלהיטהר מקריו. אף שטומאה דחויה בציבור, הדבר אמור דווקא בטומאת מת, ולא בטומאות היוצאות מן הגוף. טמא מת אינו יכול להיטהר לחלוטין מטומאות קלות, והוא נשאר בדרגת טבול יום. וזאת, בין היתר, על פי מקור בדברי הירושלמי. (א) טמא מת יכול להיטהר מקריו. טמא מת יכול להיטהר מטומאה קלה. (ב) הבנה אחרת בכוונת הירושלמי. כוונת הירושלמי אחרת. (ב) ייתכן שטומאת קרי אינה קלה בהשוואה לטומאת מת. לכאורה אין זה ברור שנכון להגדיר את טומאת קרי כטומאה קלה לעניין זה, שהרי היא חמורה מטומאת מת לעניין כניסה למקדש והיתרה בציבור.

ח. כהנים ולויים

47. עבודת כהני חזקה במקדש

כהני חזקה פסולים מלעבוד במקדש. מכיוון שכל הכהנים שבזמננו הם כהני חזקה, ואין עדות על עבודת אבותיהם בבית המקדש, לפיכך הם פסולים מלעבוד במקדש. מעיקר הדין כהני חזקה כשרים לעבוד במקדש, ואין לעכב את העבודה בגלל היעדר מיוחסים. אמנם בזמן הבית לא הכשירו כהני חזקה, אך דין זה הוא מעלה ביוחסין, ומעיקר הדין גם כהני חזקה כשרים, וביטול העבודה בגלל המחסור בכהנים מיוחסים הוא חומרא דאתיא לידי קולא.

48. שירת לוויי חזקה במקדש

שירת הלוויים מעכבת את התמיד, ובשונה מכהנים, ללוויים אין חזקה. השיר מעכב את קרבן התמיד, והשיר צריך להיאמר דווקא על ידי לויים, ובשונה מהכהנים, הלויים לא הוחזקו ולא הובדלו מן העם כמעט לשום עניין, ואם כן, היעדר לוויים מיוחסים מעכב את היכולת להקריב תמידין. (א) הלכה כחכמים דר' מאיר, שהשיר אינו מעכב. הסבור שהשיר מעכב את הקרבן הוא ר' מאיר, וחכמים חלוקים עליו. ובפשטות, יחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסקו אחרונים רבים. הלכה כר' מאיר. הלכה כר' מאיר שהשיר מעכב. (ב) אף לר' מאיר שאמר שהשיר מעכב, אין הכוונה לעיכוב ממש. גם לשיטת ר' מאיר, אין הכוונה לעיכוב ממש אלא רק להמתנה עד שיהיה שיר.

49. מינוי כהן גדול ללא מלך וסנהדרין

איננו יכולים למנות כהן גדול, ללא מלך וסנהדרין. איננו יכולים למנות כהן גדול, כל עוד אין מלך וסנהדרין. כשאין מלך וסנהדרין, ניתן למנות כהן גדול גם בלעדיהם. דין זה אינו כתוב בתורה, וייתכן שצריך לקיימו בכל דור ודור לפי יכולותיו ואמצעיו של אותו דור, ודווקא מינוי בשעה שיש מלך וסנהדרין חייב להיעשות על פיהם, אך אין בזה כדי לעכב את היכולת למנות כהן גדול בדור שלא זכה למלך וסנהדרין.

50. חנוכת הכהן במנחת חביתין בטומאה

אי אפשר לחנוך את הכהנים במנחת חינוך, שאינה באה בטומאה. אסור לכהן לעבוד בלי להתחנך לעבודה במנחת חביתין; מנחה זו אינה דוחה את הטומאה, ומכיוון שהיום כולנו טמאי מתים, לכן אי אפשר להתחנך. מנחת חינוך אינה מעכבת. מנחת חינוך אינה מעכבת בדיעבד, וכאשר אי אפשר להתחנך הרי זה כדיעבד, ורשאי לעבוד לכתחילה.

51. כשרות כהן הזקוק למשקפיים

כהנים רבים נזקקים למשקפיים, ושמא הם בעלי מום. יש מי שהסתפק אם כהן הנזקק למשקפיים נחשב בעל מום. ועניין זה עשוי להיות נוגע לרבים מהכהנים, ואולי אף לרובם (אם כי ייתכן שהספק מתעורר דווקא במי שזקוק למשקפיים בעלי מספר גבוה, וצ"ע). (א) כהן שרואה גם ללא משקפיים, אינו בעל מום. כל שיכול לראות גם ללא משקפיים, אינו בעל מום. (ב) ניתן לשפר ראייה, ולפוסקים רבים בעל מום שהתרפא כשר. כיום יש כמה דרכים לשפר את הראייה, ובעיקר ניתוחי לייזר, ובעל מום שהתרפא כבר אינו נידון כבעל מום, ואף כשמדובר במום שמצד עצמו הוא קבוע והרפואה נעשתה בצורה מלאכותית.

ט. בגדי כהונה

פתיחה

הלכה פסוקה ופשוטה היא, שאין לעבוד במקדש שלא בבגדי כהונה. לפיכך, כדי לחדש את העבודה יש הכרח להכין בגדי כהונה כהלכתם. מעבר לצורך בבגדי כהן הדיוט (כתונת, מגבעת, אבנט, מכנסיים), יש צורך בבגדי כהן גדול (ארבעת הנ"ל בשינויים קלים, ועוד מעיל, אפוד, חושן, ציץ) כדי שיהיה ציץ (יעוין לעיל, עמ' תסה-תסח), וכן כדי לעבוד עבודות שכשרות רק בכהן גדול. לאור זאת, יש לדון גם על בגדי כהן הדיוט וגם על בגדי כהן גדול.

52. תכלת באבנט של כהן הדיוט ובבגדי כהן גדול

אי אפשר להכין אבנט ובגדים נוספים ללא תכלת, והתכלת אינה ידועה לנו. נחלקו תנאים בשאלה האם אבנטו של כהן הדיוט עשוי כלאים כאבנטו של כהן גדול, או שהוא עשוי בד לבן בלבד כשאר בגדי כהן הדיוט. לפי הבנת המשנה למלך ברמב"ם, ההכרעה להלכה היא שאבנט כהן הדיוט עשוי כלאים. בנוסף, בבגדי כהן גדול נעשה שימוש רב בתכלת. מכל עולה, שאובדן התכלת מעכב את חידוש העבודה. (א) התכלת ידועה לנו. כיום כבר ידוע מהי התכלת. התכלת אינה ידועה לנו בוודאות. הדבר עדיין אינו ידוע, ועכ"פ לא ברמת וודאות מספקת כדי לעבוד במקדש. (ב) בתכלת שבמקדש החילזון אינו מעכב. בשונה מתכלת של ציצית, תכלת שבמקדש אינה צריכה להיעשות דווקא מהחילזון. החילזון מעכב גם בתכלת שבמקדש. תכלת מן החילזון מעכבת גם בבגדי כהונה. (ג) האבנט אינו מוכרח לכלול תכלת, ודי בצמר לבן ופשתן. הרמב"ם לא פסק שהאבנט עשוי מתכלת, אלא רק שעשוי מצמר ופשתן (בשונה משאר בגדי לבן שעשויים רק פשתן), ולעולם הצמר יכול להיות לבן. ואף אם התכלת נצרכת באבנט, אין היא מעכבת. האבנט מוכרח לכלול תכלת. אין הבנה זו נכונה, ולעולם נדרש באבנט שילוב של תכלת וארגמן. וגם אם הבנה זו נכונה ברמב"ם, אין בזה כדי לבטל את הצורך לחשוש לדעה שלפיה יש צורך בתכלת וארגמן, ושלא כרמב"ם. (ד) כשעובדים בטומאה ניתן לעבוד ללא תכלת, משום שאין איסור חל על איסור. מכיוון שאסור לעבוד בטומאה והכהנים היום טמאי מתים, אזי אין איסור מחוסר בגדים חל על איסור טמא, ולכן ניתן לעבוד גם ללא התכלת. (ד.א) היתר טומאה בציבור אינו 'איסור' לכאורה, יש מקום רב לומר שכאשר טומאה דחויה בציבור, ממילא אין איסור טומאה, ולא חל הכלל שאין איסור חל על איסור. (ד.ב) חסרון בגדי כהונה אינו 'איסור' אלא מצווה. לכאורה, חסרון בבגדי כהונה אינו רק איסור, אלא גם העדר יכולת לעבוד כהלכה. וייתכן שעל העדר יכולת לקיים מצווה כתיקונה, לא שייך לומר שהמצווה תתקיים שלא כתיקונה מכוח הכלל שאין איסור חל על איסור.

53. ארגמן באבנט של כהן הדיוט ובבגדי כהן גדול

אי אפשר להכין אבנט ובגדים נוספים ללא ארגמן, והארגמן אינו ידוע לנו. בדומה לתכלת הנ"ל, גם בנוגע לארגמן, אובדנו מעכב את היכולת לעשות אבנט לכהן הדיוט, וכן את בגדי הכהן הגדול שכללו ארגמן. (א) הארגמן ידוע לנו. כיום כבר ידוע מהו הארגמן. (ב) אין מקור טבעי מסוים שמעכב, והעיקר הוא הגוון. בדומה לתכלת, הארגמן אינו צריך להיעשות דווקא ממקור מסוים, אלא הכוונה לגוון. (ג) האבנט אינו מוכרח לכלול ארגמן, ודי בצמר לבן ופשתן בדומה לתכלת, הארגמן אינו נדרש באבנט של כהן הדיוט, ורק נדרש לשלב באבנט צמר ופשתים.

54. תולעת שני באבנט של כהן הדיוט ובבגדי כהן גדול

אי אפשר להכין אבנט ובגדים נוספים ללא תולעת שני, ותולעת שני אינה ידועה לנו. איננו יודעים להפיק את צבע תולעת השני. (א) כיום התולעת ידועה. כיום הדבר כבר ידוע. (ב) התולעת אינה מעכבת. תולעת שני אינה מעכבת, וניתן להשתמש במקורות צבע חלופיים.

55. חסרון השמיר

חסרון השמיר מונע את עשיית החושן. חסרון תולעת השמיר מעכב את עשיית בגדי הכהונה, שכן נאמר שיש לסתת את אבני החושן באמצעות שמיר, והשמיר בטל מן העולם. (א) הרמב"ם השמיט את הצורך בשמיר. הרמב"ם השמיט את הדין שיש לסתת דווקא באמצעות שמיר, ונראה שלא קיבלו להלכה. (ב) אין דין בשמיר, אלא בביקוע שאינו פוגם, והדבר אפשרי במגוון דרכים. בתורה לא נאמר שצריך דווקא שמיר, ואף בדברי חז"ל לא נאמר כן, אלא נאמר שצריך ביקוע כזה שאינו פוגם כלל באבנים המתבקעות. ייתכן שכיום ניתן לבצע ביקוע כזה בדרכים טכנולוגיות שונות. (ג) השמיר אינו מעכב. חקיקת השמיר אינה מעכבת, ואם אין שמיר חוקקים באיזמל. בנוסף, בבית שני לא היה שמיר, והדבר לא עיכב את עשיית החושן. (ד) ניתן לכתוב את שמות השבטים על ציפוי ולא בחקיקה באבנים עצמן. ניתן לכתוב את שמות השבטים על ציפוי שעל אבני החושן, ולא בחקיקה באבנים עצמן. יש הכרח לחקוק. כתיבה שאינה בחקיקה פסולה אף בדיעבד.

56. מניין הנקבים בציץ

מחלוקת במניין הנקבים בציץ מונעת את עשייתו. אנו מנועים מעשיית ציץ בגלל מחלוקת הראשונים אם היו רק שני נקבים בצדדיו או גם נקב שלישי במרכזו למעלה. (א) עלינו להכריע במחלוקת. עלינו להכריע במחלוקת זו ובמחלוקות דומות. (ב) לא ברור שהדבר מעכב. לא ברור שעניין זה מעכב את כל כשרות הציץ.

57. מקום הנחת הציץ

מחלוקת במקום הנחת הציץ מעכבת את לבישתו כהלכה. אנו מנועים מלבישת ציץ כהלכה, בגלל מחלוקת הראשונים אם מקום הנחתו הוא על המצח ממש או למעלה מן המצח במקום תפילין. (א) לרוב הראשונים מניחים על המצח. רוב הראשונים סברו שמניחים על המצח ממש. (ב) הנחת הציץ במקום הכשר לכל הדעות. שמא ניתן לצאת ידי כולם, אם מניחים חלק מהציץ על המצח וחלק ממנו על מקום תפילין.

58. זיהוי אבני החושן

אי-ידיעת אבני החושן מעכבת את עשייתו. איננו יכולים להכין חושן, משום שלא ידוע לנו מהן אבני החושן. (א) אבני החושן ידועות לנו. ניתן לזהות את אבני החושן. (ב) האבנים אינן מעכבות. האבנים המסוימות שהיו בחושן אינן מעכבות.

59. צורת המעיל

מחלוקת בצורת המעיל מעכבת את עשייתו. איננו יכולים להכין מעיל, משום שהראשונים נחלקו בצורתו. שמא המחלוקת אינה מעכבת. שמא אין במחלוקת הראשונים כדי לעכב את עשיית המעיל, והם מודים זה לזה לפחות בדיעבד.

60. איסור כלאים בלבישת בגדי כהונה אם אין חובה להקריב

מכיוון שבזמננו אין חובה להקריב, יש איסור כלאים בלבישת בגדי כהונה. הקרבה בזמן הזה אינה חובה אלא רשות, וממילא אין היתר ללבוש כלאים בבגדי כהונה. (א) יש חובה להקריב. הקרבה בזמן הזה היא חובה. (ב) די בכוונת מצווה להפקיע מאיסור כלאים. גם אם אינה חובה, מותר ללבוש כלאים בבגדי כהונה, משום שהכוונה למצווה ולא לאיסור כלאים. כוונת מצווה אינה מפקיעה מאיסור כלאים. כוונה זו אינה מפקיעה מאיסור כלאים.

י. מומי בהמה

61. חוסר בקיאותנו במומי בהמה

איננו בקיאים במומי בהמה. איננו בקיאין במומי בהמה, וממילא איננו יכולים לבקר כראוי ולדעת אם בהמותינו כשרות. (א) חילוק בין קביעה חיובית על קיום מום ובין שלילת מום. בשביל לקבוע שבהמה אינה בעלת מום, אין צורך באותה מומחיות הנדרשת כדי לקבוע שבהמה היא בעלת מום קבוע. (ב) ייתכן שחוסר הבקיאות הוא מצב זמני עד שנלמד כראוי. צ"ע האם חוסר הבקיאות הוא עובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי, או שמדובר בתוצאה על מיעוט העיסוק בלימוד עניינים אלו בעמקות ולהוראת הלכה.