לנבוכי הדור/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק א[עריכה]

שהאדם נברא בצלם אלהים זה הוא יסוד התורה. עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה. ולולא הבחירה לא היה מקום לתורה, כדברי הרמב"ם בה' תשובה. אם כן הבחירה היא יסוד התורה במעשה. והידיעה שהאדם הוא עשוי בצלם אלהים, אם כן הרי זה בא ללמד ששלימות החופש הגמור מוכרחה להמצא בעצם השלם האמיתי יתברך שמו, הוא היסוד העיוני של כל התורה כולה שכל המעשים נסמכים עליו.

ומי שלבו לב אדם באמת, ומשכיל אל הדרת החופש, ורואה בעין שכלו איך כל מערכת ההשלמה האנושית הולכת רק כדי שיבא האדם לחופשיותו הגמורה, לא ימצא בעצמו ספק שזה הצד העליון של השלימות, אי אפשר כלל שיהיה נעדר ממחויב המציאות ית' מצד הכרח תנאי השלימות המוכרח.

וזה עומק האמת שבתורה ולימודיה שכל דבר מיוחס לרצון השם ית'. וההולך בדרך ד' הוא מפיק רצון מד'. שלא כמדת הפילוסופיא, שמוצאת חוקים מוכרחים בכלל המציאות וחפצה ליחס צד הכרח לשם ית', והם נוטלים בזה זיוו של עולם והדרו.

והנה הבנת היחס של כל המעשים לרצון העליון ית' אפשר להבין בשני ערכים שהם זה למעלה מזה. שהאחד הוא מוכרח, ובהעדרו אין מקום לכל שלימות מוסרית באמת. והשני היא רק השקפה זכה, ואפשר לעולם המוסרי שיתקיים גם מבלעדו.

הסבה שקדמות העולם הוא דבר שמנגד לכל התורה כולה כבר כתב הרמב"ם שאינו כן מצד שהוא נגד הוראת הכתובים לבד, שאם היה אפשר לכל מגמת התורה להיות עם הקדמות היה מקום לפרש הפסוקים בדרך צורה כדרך שנעשה עם ההגשמה הנראית מפשטי הכתובים, ביחוד אם היה מכריח לזה מופת. אמנם הדבר העקרי שהוא סותר את התורה כולה, מפני שהקדמות הוא מחובר אל החיוב, ועם החיוב אין מקום ליכולת ולא לנסים, ולא לשכר ועונש. אמנם כל זה אינו נמשך כי אם ממושג הקדמות הצר שהיה לאריסטו, שהעולם וכל אשר בו כמו שאנו רואים אותו לפנינו לדעתו הוא קדמון, ולא סר ולא יסור מתכונתו והכל בא מהתחייבות השכל העליון. אמנם לפי הדרישות החדשות כבר נודע למדי שלומר על העולם המלא עם צביונו שכן היה לנצח קדום הוא אולת. והשינויים שנעשו על הבריאה עצומים מאוד. בזה נוכל להרחיב הדבר של החיוב ולומר שגזרת החכמה העליונה מחייבת את המציאות הרוחנית והגשמית עם כל מכשיריהם ועל כל הפרטים הקרובים והרחוקים להביא את המציאות כולה המוטבעת והמורגשת והמושכלת, ובכללה גם שכל האדם ורצונו, דעותיו ומדותיו ונטיותיו, אל תכלית התיקון והשלימות, וכיון שלזו השלימות צריך הדבר שיהיה נשפע מהשכל העליון אור מדע אלהי של נבואה, והנהגה מסודרת, שפועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו, ושכלול מסודר בסידור אלהי בעם אחד היותר מוכשר, ולהמשיך עמו מקרים רבים ושונים שיפעלו כולם להוציא אל הפועל את היחש הנכון של העם ההוא עם כל האנושות והמציאות, ומתוך כך תחייב החכמה העליונה להכניס במסורת השכר והעונש המביא לשכלול הרוח האנושי, גם את כל הדברים שמחזקים את רוח העם הזה והמחלישים אותו. עם זאת ההרחבה, אין דבר המתנגד לתורה גם עם ציור החיוב, אלא שעומק השלימות המדעית מחייב ליחש הכל לרצון חופשי, כי אי אפשר כלל שהצד המעולה שבשלימות המושג גם לכל משיג שלם בדעת יהיה חסר מהשלם האמיתי, שחיוב שלימותו הוא חיוב מציאותו, וממנו נמשכת כל שלימות וכל מציאות. ודע שאפילו יסוד התפילה וכל פרטיה, כמו יתרון תפילה על תפילה, והחשיבות היתרה לתפילת הצדיקים גם כן אינה נצרכת לשלילת חוק החיוב, כשיבא בתכלית הרחבתו. דהיינו שנאמר שהחכמה האלהית או אמור השם ית' כפי מה שתרצה, מחייב מצד מציאות שלימותו, שבכלל השתלמות כל היצור תשתלם הנפש האנושית, ועם כל חופשתה תהיה עורגת בפועל ובכל עז רק אל הטוב והיושר. על כן אי אפשר כלל שלא יהיו מוכנים כל האמצעים המשכללים זו התכלית. על כן הסיבות מורכבות באופנים כאלו, שהתפילה על ידי מה שנוטלת חלק בשכלול הרוח, תשא פרי. וכיון ששכלול הרוח תובע להיות עורג אל השלימות האלהית בכל לב ונפש, והיות התפילה פועלת, וביותר תפילת ישרים הוא ממשיך את הנפשות אל הטוב והיושר. על כן תחייב גם כן החכמה האלהית שיהיה חק זה נמצא עם כל פרטיו וסעיפיו הדקים מן הדקים. אמנם ההכרה האמיתית של המשקיף אל הוד השלימות יכיר שהחופש השלם ראוי להמצא אצל השלם האמיתי. ואז תהיה תפילתו פעולה טבעית ביותר, ועם הידיעה שכל הפרטים שמשתנים אינם בחק האלהים כי אם בערך הנבראים המשתנים, ידע להפיק רצון מד' וללכת בדרכיו בלב תמים, ותמשך מעלת הבטחון והאהבה הנאמנה להשי"ת מטבע הנפש הטהורה, המוכנת להאיר באור האמת.