ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות שבת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בס"ד

ספר ליקוטי הלכות או"ח ג

שבת א[עריכה]

ענין ענג שבת. דהינו שחיבים לאכל שלש סעדות בשבת: על-פי מה שכתב אדוננו מורנו ורבנו במאמר פתח רבי שמעון בסימן ס) עין שם היטב כל המאמר. כי בשבת זוכין לבחינת התבוננות הזאת שהיא אוריתא דעתיקא שזוכין על-ידי שבת, בחינת אז תתענג על ד' הנאמר בשבת. כמו שכתב רבנו במקום אחר. ועל-כן נקרא התבוננות הזאת אוריתא דעתיקא. הינו שהוא התורה שזוכין על-ידי בחינת עתיק בחינת אריכות ימים כמבאר במאמר הנ"ל עין שם. ועל-כן זוכין לזה בשבת. כי שבת היא בחינת יראה בחינת ירא שבת. וזהו בראשית ירא שבת. על-ידי בחינת ירא שבת הנ"ל זוכין לבחינת התורה הנ"ל. שהיא בחינת בראשית. כי בראשית היא בחינת תורה עליונה מאד, בחינת תורת ד'. שהיא בחינת התבוננות הנ"ל. כמובא במאמר החותמות בסימן כב) בראשית ברא מאמר וחצי מאמר. בחינת תורת ד' ותורתו עין שם. ועל-כן על-ידי שבת זוכין לעשירות גדול. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים. שהוא בחינת נחלת יעקב שזכה לזה גם כן על -ידי בחינת יראה כמו שמבאר למעלה. ועקר תלוי בענג שבת דוקא. הינו אכילת שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המענג את השבת וכו'. המענג דיקא הינו אכילת שבת. כי אכילת שבת הוא בחינת התעוררות השנה. כי על-ידי אכילת שבת זוכין להפנים בחינת חכמת אדם תאיר פניו. בחינת אנפין נהירין שזוכין דוקא על-ידי אכילת שבת. הפך אכילת חל שעל-ידי זה אובדין חס ושלום הפנים כמובא במאמר שאלו את רבי יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא בסימן נז) עין שם. נמצא כשזוכין להפנים על-ידי אכילת שבת. נמצא שהאכילה של שבת הוא בחינת התעוררות השנה. כי החזרת הפנים הוא התעוררות השנה כמו שמבאר שם. ועל-כן כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, כי שופר הוא בחינת התעוררות השנה כמו שמבאר שם. וזה בחינת התאדמות פני התוקע בחינת החזרת הפנים על-ידי השופר. ועל-ידי זה נופל יראה כמו שמבאר שם. ובשבת אין צריכים לזה. כי שבת בעצמו הוא בחינת התעוררות השנה על-ידי אכילת שבת כנ"ל. נמצא שעל-ידי אכילת שבת זוכין ליראה. כי התגלות היראה על-ידי התעוררות השנה כמו שמבאר שם. ועל-כן חיבים לאכל בשבת שלש סעדות כנגד שלשה קוי היראה שהם שלמות היראה. כי השלש סעדות הם בחינת עתיקא וזעיר אנפין וחקל תפוחין כידוע לכל. והם בחינת שלשה קוי היראה. כי מורא של הרב שהוא מורא שמים שהוא בחינת חכמה בינה דעת כמו שמבאר שם. זה בחינת עתיקא שהוא בחינת מחין. ומורא של התלמוד שהוא נמשכת בכל חלקי הלמוד בחינת אוריתא תליתאי. זה בחינת זעיר אנפין שמשם התורה. כמובא בכתבים. ובחינת מורא הבן שהיא נמשכת בהעשירות זה בחינת חקל תפוחין שהוא בחינת מלכות שמשם העשירות. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המענג את השבת הינו אכילת שלש סעדות שהם בחינת ענג שבת. בחינת עדן נהר גן שהם בחינת שלשה קוי היראה הנ"ל כנ"ל. על-ידי זה זוכין לנחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. הינו עשירות מפלג. שנמשך לתוך בחינת יראת ד' תוסיף ימים. כמו שמבאר שם עין שם. נמצא שהשלש סעדות הם בחינת התגלות שלמות היראה שהוא בחינת שופר כנ"ל. ועל-כן השלש סעדות מכונים כנגד שלשה אבות כמו תש"ר שהם גם כן כנגד השלשה אבות. כי הם בחינה אחת כנ"ל. ועל-כן בשבת אין תוקעין בשופר. כי בחינת תקיעת שופר שהם תש"ר נעשה על-ידי שלש סעדות הינו אכילת שבת בחינת ענג שבת כנ"ל:

וזה בחינת נשמה יתרה שזוכין בשבת. הינו בחינת אריכות הנשימה. שבא על-ידי בחינת יראה בחינת ירא שבת. ועל -כן בלילי שבת הוא זמן גשמים כי הם באים מאריכות הנשימה. וזה שאנו אומרים בנשמת המעורר ישנים והמקיץ נרדמים. ועל-ידי זה המשיח אלמים. כמו שמבאר שם. על -ידי התעוררות השנה. ועל-ידי זה נעשה בחינת להתיר פ"ה אלמים עין שם. ועל-ידי זה זוכין ליראה. שעל-ידי זה בחינת נשמת כל חי תברך בחינת נשמה יתרה בחינת אריכות הנשימה כנ"ל. ועל-כן זמן הזווג בליל שבת כי כח הדבור בא לכלי הולדה בחינת להתיר פה עקרות. עין שם היטב כל המאמר:

שבת ב[עריכה]

על-פי המאמר וביום הבכורים של רבי יהודה הינדואה משתעי (בלקוטי תנינא סימן ד) עין שם כל המאמר היטב:

והנה על-פי הנאמר שם מובן היטב. טעם אסור ל"ט מלאכות בשבת כי בשבת הוא התגלות שרש הרצון מצח הרצון שנתגלה בשבת במנחה שאז היתה הסתלקות משה. ומאחר שאז נתגלה הרצון מזה נעשה יראה וזה בחינת ירא שבת כי בשבת נעשה יראה על-ידי התגלות הרצון כנ"ל. ועל-ידי היראה נשפע חסד. ואזי אין צריכין לעשות שום מלאכה כי נתקים העולם בחסדו ועל-כן אסור לעשות שום מלאכה בשבת. כי פוגם בכבוד שבת שאז נשפע חסד גדול. ונתקים העולם בלי אתערותא דלתתא כלל נמצא כמו שבחדוש העולם בעת שברא ה' יתברך את העולם ברא בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת ונח כמו כן עתה בקיום העולם אנו עושין מלאכות בששת ימי המעשה שהוא בחינת אתערותא דלתתא קיום העולם ובשבת אסור לנו לעשות מלאכה. כי אז נשפע החסד. ואין צריכין לאתערותא דלתתא כלל. בשביל קיום העולם. כי נתקים העולם בחסדו ועל-כן חיב לאכל שלש סעדות בשבת. כי אלו השלש סעדות הם כנגד השלשה ימים טובים. שהם בחינת התגלות הרצון כמו שמבאר שם. כי איתא. ששלש סעדות של שבת הם כנגד שלשה אבות. וכן שלשה ימים טובים הם גם כן כנגד שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב כי כל הימים טובים מקבלים משבת ובשביל זה נקרא שבת תחלה למקראי קדש. כי שבת הוא ראש והתחלה לכל המקראי קדש שכלם מקבלים משבת. כי הימים טובים הם בחינת התגלות הרצון כמבאר שם ושבת הוא בחינת רצון שברצונות שרש הרצון ששם מקשרים כל הרצונות כמו שמבאר שם. נמצא שכל הימים טובים שהם בחינת מקראי קדש מחמת שהם קוראים את הרצון הם מקבלים משבת שהוא בחינת שרש הרצון כנ"ל. וזהו שנקרא שבת תחלה למקראי קדש. למקראי קדש דיקא כי הימים טובים נקראים מקראי קדש. על-ידי שהם קוראים את הרצון כמו שמבאר שם ושבת הוא תחלה למקראי קדש. כי התגלות הרצון שזה בחינת מקרא קדש הם צריכים לקבל כח משבת שהוא שרש הרצון כנ"ל נמצא שכל השלשה ימים טובים מקבלים משבת. ועל-כן גם בשבת בעצמו מקימים שלש סעדות כנגד שלשה הימים טובים הנ"ל כי שלש סעדות של שבת הם בחינת התגלות הרצון. כי שלש סעדות הם נלמדין מפסוק אכלוהו היום וכו' הנאמר במן. נמצא שאכילת שבת הוא זכר למן שמשם אנו למדין השלש סעדות. וכמבאר בשלחן ערוך שראוי לעשות בסעדות שבת זכר למן כגון לאכל מולייתא. וכן הפת בין שני מפות כמו המן. נמצא כשאנו אוכלין בשבת אנו מעידין שאכלו ישראל את המן שהיה בו אותות נוראות שירד בששת ימים ובשבת לא ירד. ועל-כן על-ידי אכילת שבת נתגלה הרצון שהכל ברצונו יתברך. כי עקר קדשת שבת הוא האכילה של שבת כמובא בדברי רבנו נרו יאיר ושבת הוא התגלות הרצון כנ"ל. כי שבת מורה על חדוש העולם שה' יתברך ברא את העולם כרצונו כמובא. נמצא שעל-ידי אכילת שבת שזהו עקר כבוד שבת. כי על-ידי בטול מלאכה לבד אין נכר כבוד שבת כל כך על-ידי שב ואל תעשה. רק על-ידי כבוד שבת דהינו שלש סעדות של שבת בזה נתגלה כבוד קדשת שבת שהוא מורה על חדוש העולם כי הוא זכר למן שהיה בו אותות נוראות. נמצא שנתגלה בזה הרצון. שהכל ברצונו יתברך. כי הוא יתברך חדש העולם ברצונו. ועושה בה כרצונו כנ"ל. ועל-כן הם שלש סעדות כנגד שלשה ימים טובים שהם התגלות הרצון שכלם מקבלים משבת כנ"ל:

שבת ג[עריכה]

ענין קדשת שבת. וענין ל"ט מלאכות:

על-פי המאמר ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם וכו' עין שם כל המאמר כלו מראשו לסופו. וכבר דברנו ממנו כמה פעמים והכלל בקצור כי ישראל עם קדוש צריכין מנהיג אמתי שיהיה לו רחמנות גדול עליהם. ועקר רחמנות הוא להאיר בהם הדעת ולהוציאם מעונות הבאים על-ידי הרוח שטות. כי זה עקר הרחמנות ואפלו כשהנשמה מסתלקת למעלה למעלה עקר שלמותה הוא שתהיה למטה גם כן וכו' וכו'. ועל -כן צריך כל אחד להשתדל להשאיר דעתו אחריו בעולם הזה וכו' ועל-כן צריכין להשאיר בעולם הזה בן ותלמיד שיאיר בהם דעתו וכו' וכו'. ועל-ידי זה זוכין להארת המקיפין שהם עקר שעשוע עולם הבא בחינת שפע הכתר. בחינת מה רב טובך וכו' מה דיקא. בחינת מה חמית מה פשפשת וכו' וצריך שיהיה לו בחינת כל שיוכל להאיר בדרי מעלה ודרי מטה וכו'. כי צריך להראות להגדולים בחינת דרי מעלה שעדין אינם יודעין כלל בידיעתו יתברך. בחינת מה חמית וכו' בחינת איה מקום כבודו וכו'. ולהפך לדרי מטה שהם בחינת בני אדם השוכנים במדרגה התחתונה מאד חס ושלום. צריכין לעוררם ולהקיצם שלא יתיאשו חס ושלום. ולגלות להם כי ה' עמם ואצלם וכו' כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. וצריך לכלל עליון בתחתון ותחתון בעליון וכו' שהתלמיד יהיה נכלל בבן והבן בתלמיד וכו'. ועל-ידי כלליות בן ותלמיד על-ידי זה זוכין לקבל בשעת האכילה הארת הרצון וכו' כי עקר הפרנסה נמשך על-ידי המלכות. שהיא בחינת יראה שמקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה שנעשה מהארת בן ותלמיד ושם מאיר בחינת הרצון שהוא בחינת המקיפין הנ"ל וכו'. על-כן יכולין לקבל בשעת האכילה הארת הרצון בחינת עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו וכו' עין שם כל זה היטב היטב בספר לקוטי מוהר"ן תנינא (בסימן ז):

אות א[עריכה]

וזה בחינת שבת קדש. כי שבת הוא מעין עולם הבא. ואז מאירין בחינת המקיפים הנ"ל. שהם בחינת שפע הכתר שהם עקר שעשוע עולם הבא וכו' כנ"ל. כי בשבת עולין עד הכתר בחינת איה מקום כבודו וכו' כידוע. כי עקר הארת הדעת שהוא בחינת הארת בן ותלמיד הוא בשבת. כי שבת הוא בחינת דעת כידוע. בחינת לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי ששת ימי החל הם בחינת שטו העם ולקטו בשטותא כמו שאיתא בזהר הקדוש. ובשבת מאיר הדעת בחינת אתה הראת לדעת כי ה' הוא אלקים כי עקר התגלות ודבקות אלקות הוא בשבת. כי בה' ביומא ישראל מתאחדין בה' במלכא וכו'. ועל-כן עקר הלמוד שהרב מאיר בבניו ותלמידיו דעתו הוא בשבת. כי אז עקר התגלות חדושי תורה שמגלה החכם והרב שבדור שעל-ידי זה מאיר בהם דעתו ומגלה להם כי ה' הוא האלקים כי עקר הארת הדעת הוא בשבת. שבת היא בחינת משה. בחינת ישמח משה במתנת חלקו וכו' שאומרים בשבת. ומשה הוא בחינת הרב שבדור שמאיר הדעת בבן ותלמיד. כמבאר במאמר הנ"ל נמצא שבשבת זוכין לבחינת המקיפים הנ"ל. שהם שפע הכתר בחינת עולם הבא. בחינת איה בחינת מה וכו'. כי אז הוא בחינת הארת בן ותלמיד כנ"ל. שעל זה זוכין למקיפים וכו' הנ"ל:

אות ב[עריכה]

ועל-ידי הארת בן ותלמיד על-ידי זה זוכין לקבל בשעת האכילה הארת הרצון כנ"ל. כמבאר היטב במאמר הנ"ל עין שם וזה בחינת אכילת שבת שהוא עקר כבוד שבת בחינת ענג שבת כי אז בשבת קדש האכילה יקרה מאד מאד. כי אז זוכין על-ידי האכילה להארת הרצון. כי אז בשבת מאיר בחינת הארת בן ותלמיד. שעל-ידי זה זוכין להארת הרצון כנ"ל. ועקר הארת הרצון זוכין לקבל בשעת האכילה דיקא. כמבאר במאמר הנ"ל ועל-כן בשבת האכילה יקרה מאד. כי אז מקבלין בשעת האכילה הארת הרצון שהוא בחינת עולם הבא ועל-כן עקר ענג שבת הוא האכילה של שבת. כי על-ידי האכילה של שבת זוכין לקבל הארת הרצון שהוא בחינת עולם הבא. שזה עקר בחינת ענג שבת שהוא מעין עולם הבא. בחינת אז תתענג על ה' והאכלתיך וכו':

אות ג[עריכה]

ועל-כן עקר הפרנסה והברכה נמשכת משבת על-ידי אכילה של שבת. שהיא ענג שבת כמו שאיתא בזהר הקדוש בגין דמנה מתברכין כל שתא יומין ובג"כ בעי לסדרא פתורא בלילה דשבתא בנהמי ומזוני בגין דיתברכין מנה כל שתא יומין עלאין וכו' כי עקר הפרנסה נמשך מבחינת הארת הרצון. הינו מבחינת הארת בן ותלמיד שהוא בחינת ים החכמה. שמשם מקבלת המלכות בחינת יראה הפרנסה מהידים שיש בים החכמה כנ"ל ועל-כן על-ידי ענג שבת שעל-ידי זה זוכין להארת הרצון על-ידי זה מתברכין כל הששת ימים כי עקר הפרנסה נמשך משם. מבחינת הארת הרצון בחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון כמבאר במאמר הנ"ל:

אות ד[עריכה]

ומחמת שבשבת זוכין להארת הרצון ומשם נמשך כל הברכה והפרנסה לכל ששת ימי המעשה על-כן אסור בשבת לעשות שום מלאכה בעולם. כי אז הוא בחינת בטול כי אז הוא רק בחינת רצון. בחינת באהבה וברצון הנחלתנו ואז מקבלין כל הפרנסה רק על-ידי בחינת הארת הרצון. שהוא בחינת בטול שאין שם שום עבדא ושום עשיה בעולם כלל ומשם דיקא מבחינת הארת הרצון שהוא בחינת שבת בחינת בטול כל המלאכות משם דיקא מקבלין כל הפרנסה כנ"ל. כי עקר הפרנסה הוא רק מבחינת הארת הרצון כנ"ל. וכל ששת ימי המעשה אין להם שום חיות ושפע וברכה כי אם על-ידי מה שמקבלין השפע בשבת מבחינת הארת הרצון שמשם עקר הברכה והפרנסה. נמצא שכל הל"ט מלאכות וכל העבדות והעשיות שעושין בששת ימי המעשה. אין להם שום חיות ואי אפשר להמשיך הפרנסה על ידם. כי אם על-ידי שמקבלין משבת. מבחינת הארת הרצון שהוא בחינת בטול כל המלאכות כנ"ל. שמשם עקר הפרנסה כנ"ל וזה צריך כל אדם לדעת ולהאמין באמונה שלמה. כי לא בכח יגבר איש שאין המשכת הפרנסה על-ידי העבדות והעשיות גשמיות חס ושלום על-ידי המשא ומתן והל"ט מלאכות חס ושלום. רק עקר הפרנסה הוא על-ידי ברכת ה' שנמשך משבת דיקא מבחינת הארת הרצון כנ"ל וכשיודעין זאת באמת ובאמונה שלמה שכל העבדות והעשיות שעושין בימי החל בשביל פרנסה אי אפשר להמשיך הפרנסה על ידם. כי אם על-ידי מה שמקבלין משבת מבחינת הארת הרצון. ששם הוא בחינת בטול כל המלאכות כנ"ל על-ידי זה ממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל. ועל-ידי זה מקדשין ששת ימי המעשה בבחינת קדשת שבת. ועל-ידי זה מבררין ומזככין כל הל"ט מלאכות מזהמת הנחש מבחינת ל"ט קללות כי זוכין על-ידי זה שיהיו כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן ששם היו כל הל"ט מלאכות. וכשעושין הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן אזי כל הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ט"ל אורות זה בחינת הארת הרצון בחינת טללי רצון כי זוכין לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה ועל-ידי זה כל הל"ט מלאכות הם בבחינת רצון שמשם עקר הפרנסה כנ"ל בבחינת ט"ל אורות שהם בחינת רצון כנ"ל. ואזי כשזוכין לעשות כל המשא ומתן והל"ט מלאכות בבחינה זו. אף-על-פי שעושה משא ומתן ול"ט מלאכות אינו נחשב בשם עשיה כלל, כי בבחינה זו צריכין לעשות משא ומתן ול"ט מלאכות להרים ידיו לה'. ולשעבד כל מחשבתו ודבורו ועשיתו לה' יתברך בבחינת גול על ה' דרכך ויכונו מעשיך להאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל. רק שאנו מחיבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה מחמת שכן רצונו. כי יש בזה סודות וכונות גדולות. בכל עניני משא ומתן ומלאכות. וכמו שיש כונות וסודות בכל המצות שבתורה כמו כן יש סודות נוראות ונפלאות בכל הל"ט מלאכות. כי מבררין ברורים וניצוצות הקדושים על-ידי המשא ומתן ומלאכות כידוע. ובשביל זה לבד צריכין לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה. כי כן צוה ה' יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. טוב תורה עם דרך ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל. ואין הפרנסה נמשכת על-ידי עשיות הגשמיות כלל. כי אם אדרבא עקר הפרנסה והברכה נמשכת על-ידי בטול הל"ט מלאכות. דהינו על-ידי הארת הרצון שהוא בחינת שבת דמנה מתברכין כל שתא יומין. נמצא שכל הל"ט מלאכות דקדשה שהם בחינת ט"ל אורות. בחינת מלאכת המשכן הם מקבלין הפרנסה מבחינת בטול הל"ט מלאכות. דהינו מבחינת הארת הרצון שמשם עקר הפרנסה שהוא בחינת שבת כנ"ל. ועל-כן נאמר במלאכת המשכן הוקם המשכן. תעשה המנורה וכו'. וכיוצא בזה כי המלאכה היתה נעשית מאליה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמבאר היטב בזהר הקדוש על פסוק והבית בהבנותו וכו'. עין שם שכל מלאכת בית-המקדש והמשכן היתה נעשית מאליה רק שהם היו מכונים לעשות המלאכה והמלאכה היתה עולה בידם מאליה. וזה שכתוב בכל מלאכת המשכן לשון רצון ונדיבות לב כמו שכתוב כל אשר נדבה רוחו אותו וכו' וכל אשר נשאו לבו לבא לכל המלאכה לעשות וכו'. וכיוצא בזה הרבה כי כל מלאכת המשכן היתה בבחינת נדיבות לב ונשיאות רוח. דהינו בחינת רצון. ועל-ידי זה היתה כל מלאכת המשכן נעשית מאליה על-ידי שהיה מאיר שם הארת הרצון כי כל הל"ט מלאכות נעשים רק על-ידי בחינת בטול הל"ט מלאכות על-ידי בחינת שבת בחינת הארת הרצון. ובבחינה זו צריכין לעשות הל"ט מלאכות והמשא ומתן בששת ימי המעשה בבחינת הארת הרצון שממשיכין משבת לששת ימי החל בבחינת ופעל ידיו תרצה. שצריכין להמשיך הארת הרצון על הידים שהם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות ועל-ידי זה דיקא ברך ה' חילו. כי עקר הברכה משם מבחינת הארת הרצון שמשם עקר הפרנסה כנ"ל. ואזי כל המלאכה של ששת ימי החל נעשית מאליה בבחינת מלאכת המשכן כנ"ל וזה בחינת ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת, תעשה דיקא. כי על-ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה כנ"ל. כי עקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על-ידי שבת דהינו על-ידי השביתה והמנוחה של שבת על-ידי זה עקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה. כמו שכתוב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה כי עקר קיום כל המלאכות אשר עשה ה' יתברך כביכול בששת ימי בראשית הכל הוא רק על-ידי המנוחה והשביתה של שבת וכנ"ל וזה בחינת ויכל אלקים וכו'. ויכל לשון רצון. כמו שכתוב נכספה וגם כלתה נפשי וכמו שכתוב ותכל נפש דוד וכו'. כי עקר קיום ימי החל הוא רק על -ידי הארת הרצון שמאיר בשבת כנ"ל:

ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות והמשא ומתן בששת ימי המעשה. לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל. רק הכל בכח ה'. כמו שהזהיר אותנו ה' יתברך על זה כמו שכתוב פן תאכל ושבעת וכו'. ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו'. כי צריכין לזכר זאת מאד מאד לבלי לטעות ולשכח חס ושלום. לאמר בלבו שהוא בעצמו עושה איזה עשיה ועבדא חס ושלום. כי זה בחינת כחי ועצם ידי עשה וכו'. רק צריכין לזכר את ה'. כמו שכתוב וזכרת את ה' אלקיך. כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. כי הכל בכח ה' לבד. והמלאכה נעשית מאליה. בבחינת ששת ימים תעשה מלאכה וכו' כנ"ל בבחינת מלאכת המשכן. כי כל הל"ט מלאכות נעשין ונתברכין רק על-ידי שבת. שאז הוא בטול כל הל"ט מלאכות על-ידי שמקבלין אז הארת הרצון שמשם כל הפרנסה בחינת פותח את ידיך וכו' כנ"ל.. כי הידים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות. ואי אפשר להידים להמשיך הפרנסה על-ידי הל"ט מלאכות כי אם על-ידי שמקבלין ונתברכין משרשם. דהינו מבחינת הידים שיש בים החכמה. שמשם עקר הפרנסה בחינת פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון כנ"ל. וכמבאר במאמר הנ"ל:

וזה בחינת לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה. רוצה ה' את יראיו. כי בתחלה מדבר המזמור מבחינת המשכת השפע והפרנסה כמו שכתוב שם מקדם המכין לארץ מטר וכו'. נותן לבהמה לחמה וכו'. ואחר כך מפרש הפסוק. שכל זה אינו תלוי חס ושלום בפעלות האדם. רק הכל ברצון ה' לבד. וזהו לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה. רוצה ה' את יראיו, כי עקר השפע והפרנסה אינה על-ידי השתדלות האדם חס ושלום בגבורת הסוס ובשוקי האיש שהולך ונוסע ומשתדל בשביל פרנסה. רק העקר הפרנסה הוא על-ידי הארת הרצון שממשיכין משבת לששת ימי החל כנ"ל. וזהו רוצה ה' את יראיו שעקר הפרנסה הוא רק על-ידי הארת הרצון כנ"ל. ועקר הפרנסה מקבלת המלכות שהוא בחינת יראה, מבחינת הרצון העליון על-ידי הבטחונות של כל אחד. בחינת כלם אליך ישברון וכו' כמבאר במאמר הנ"ל. וזהו רוצה ה' את יראיו. את יראיו דיקא. כי העקר תלוי ביראה. כמבאר במאמר הנ"ל. שעקר הארת בן ותלמיד שעל ידם מאיר הרצון שמשם מקבלת המלכות הפרנסה הכל תלוי ביראה עין שם. וזהו את המיחלים לחסדו דהינו מה שכל אחד מיחל לחסדו ובוטח בה'. שעל-ידי זה דיקא עולה היראה בחינת מלכות ומקבלת הפרנסה מהארת הרצון שהיא בחינת שבת כנ"ל. כי שבת היא בחינת יראה. בחינת ירא שבת. שעקר הארת בן ותלמיד ועקר הפרנסה היא על-ידי היראה דיקא כנ"ל. וזה בחינת שבת מלכתא וכו' כנ"ל:

אות ה[עריכה]

וזה שהזהיר ה' יתברך על שבת קדם מלאכת המשכן להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מאחר שמלאכת המשכן הוא רק בבחינת הארת הרצון כנ"ל והמלאכה היתה נעשית מאליה כנ"ל. היו יכולים לטעות ולומר שדוחה שבת מאחר שאין עושים כלל. רק כל המלאכות הם בבחינת הארת הרצון כנ"ל. ועל-כן הזהיר אותנו ה' יתברך. שלא נטעה בזה. כי אף-על-פי-כן אין מלאכת המשכן דוחה שבת, כי שבת הוא למעלה מזה. למעלה מבחינת הארת הרצון שמתלבש בבחינת הל"ט מלאכות. כי שבת היא בחינת בטול לגמרי בחינת רעוא דרעוין רצון שברצונות. ואז אין שום עבדא ועשיה כלל אדרבא אי אפשר לעשות בחינת מלאכת המשכן. דהינו לעשות כל הל"ט מלאכות בבחינת ט"ל אורות בבחינת הארת הרצון כי אם על-ידי שבת. דהינו על-ידי השביתה והמנוחה של שבת. כי דיקא על-ידי שבת. על-ידי ששובתין אז ממלאכה לגמרי. ואז זוכין להארת הרצון בשלמות כנ"ל. על-ידי זה דיקא זוכין להמשיך הקדשה של שבת לששת ימי החל. דהינו שממשיכין הארת הרצון לכל העובדין דחל. לכל הל"ט מלאכות. ונכללין כל הל"ט מלאכות בבחינת ט"ל אורות. שזהו בחינת מלאכת המשכן. נמצא שאי אפשר לעשות בחינת מלאכת המשכן וכו' כנ"ל כי אם על-ידי שבת וכו' כנ"ל. וזהו שהקדים שבת למלאכת המשכן. ובכל מקום שמזכיר מלאכת המשכן מקדים אסור מלאכה בשבת, כי מלאכת המשכן אינו דוחה שבת אדרבא אי אפשר לעשות בחינת מלאכת המשכן. דהינו שיהיה כל הל"ט מלאכות בחינת ט"ל אורות. בבחינת הארת הרצון. כי אם על-ידי קדשת שבת שהוא בחינת רצון שברצונות בחינת רעוא דרעוין כנ"ל:

אות ו[עריכה]

ועל-ידי זה בעצמו שממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל בחינת זכרהו מאחד בשבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומקדשין את הל"ט מלאכות בקדשת שבת בבחינת ט"ל אורות בבחינת מלאכת המשכן על-ידי שמאמינים שכל הפרנסה היא רק מה' יתברך לבד על-ידי הארת הרצון לבד שמאיר בשבת כנ"ל. על-ידי זה בעצמו נכלל התלמיד בבן. כי שבת הוא בחינת בן כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. וששת ימי החל זה בחינת תלמיד. הינו הקדשה שנמשך משבת על ששת ימי המעשה. זה בחינת הארת התלמיד כי התלמיד צריך לשמש את רבו בכל המלאכות שהעבד עושה לרבו. ושמוש תלמיד חכם זה בחינת הלכות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וההלכות הם בחינת ששה סדרי משנה. שהם בחינת ששת ימי המעשה כמובא. וכשהתלמיד זוכה לשמש את רבו ולקבל ממנו הלכות שהם בחינת ששה סדרי משנה. שעל-ידי זה דיקא נקרא תלמיד. על-ידי זה נתבררין ונזדככין כל ששת ימי המעשה מזהמת הנחש שנתערב טוב ורע על-ידי חטא אדם הראשון. כי נתברר הטוב מן הרע הכשר מן הפסול וכו' על-ידי למוד הלכות שהם בחינת כשר ופסול וכו'. בחינת ששה סדרי משנה שהתלמיד מקבל מרבו. שזה בחינת שמוש תלמיד חכם. בחינת עשיה ועבדות שעושה ומשמש את רבו. בחינת קדשת של ששת ימי המעשה. וזהו בעצמו בחינה הנ"ל. שממשיכין הקדשה של שבת. דהינו הארת הרצון שנמשך מהצדיק והרב שבדור שמאיר בשבת כנ"ל. וממשיכין קדשה זו לששת ימי החל לקדש את כל הל"ט מלאכות מזהמת הנחש. שיהיו כל הל"ט מלאכות בבחינת ט"ל אורות כנ"ל. וזה בחינת הארת התלמיד שהוא בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו' בחינת מלא כל הארץ כבודו. שהצדיק האמת ממשיך הארת הדעת לעורר ולהקיץ את בחינת השוכני עפר. שהן אותן שמנחים בשפל המדרגה התחתונה לגלות להם כי ה' עמם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כמבאר במאמר הנ"ל. וזה בחינה הנ"ל. בחינת הקדשה שממשיכין בשבת על הל"ט מלאכות של ימי החל שהם כלל כל העבדות והמשא ומתן שעושה כל אחד ואחד בששת ימי המעשה. וכשאדם נכנס בעובדין דחל בל"ט מלאכות יכול לטעות חס ושלום ולדמות בדעתו ששם בל"ט מלאכות במשא ומתן ובעובדין דחל אין נמצא שם ה' יתברך חס ושלום. וכאלו הוא רחוק אז מה' יתברך בשעת עשית המשא ומתן. על-כן צריכין לעוררו ולהקיצו ולגלות לו כי ה' עמו ואצלו גם בשעת עשית המשא ומתן. כי גם שם בל"ט מלאכות נמצא ה' יתברך כי מלא כל הארץ כבודו. כי הל"ט מלאכות בשרשם הם קדושים מאד בחינת ט"ל אורות בחינת מלאכת המשכן כנ"ל וזהו בחינת הקיצו ורננו שכני עפר. כי ט"ל אורות טליך. הינו שמעורין ומקיצין את בחינת השוכני עפר את העוסקים במשא ומתן ובעובדין דחל בשביל פרנסה וממון שהוא בחינת עפרות זהב. ושם בבחינת עפר שהיא ארציות וגשמיות בחינת לט מלאכות יש אחיזת הסטרא אחרא בחינת ועפר תאכל וכו'. אבל כשמאמינים בה' בשעת עשית המשא ומתן. ויודעין שהכל מאתו יתברך לבד וכו' כנ"ל. אז מקדשין את הל"ט מלאכות בקדשת שבת. ואזי הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות וכו' כנ"ל. וזה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, כי ט"ל אורות טליך. הינו אף-על-פי שאתה עוסק במשא ומתן אף-על-פי-כן גם שם ה' יתברך נמצא. כי מלא כל הארץ כבודו וכל המשא ומתן שהיא בחינת לט מלאכות הוא בחינת ט"ל אורות בחינת מלאכת המשכן וכו' כנ"ל:

וזה בחינת אבות מלאכות וכו'. אבות מכלל דאיכא תולדות וכו'. הך דהוי במשכן חשיבא קרויה אב וכו'. כי מלאכת המשכן הם בחינת ט"ל אורות בחינת הארת הרצון שמקבלין משבת מבחינת הארת בן ותלמיד וכו' כנ"ל. ועל-כן הם קרויין אב. כי משם הם מקבלין מהצדיק הדור שמאיר בבן ותלמיד. והצדיק נקרא אב. כמו שכתוב אבי אבי רכב ישראל כי אבי לשון רצון. כמו שכתוב אבי יבחן איוב איוב לד) כי על-ידי הארת הצדיק שהוא אבי ישראל שמאיר בבן ותלמיד על ידו נמשך הארת הרצון כנ"ל. ועל-ידי זה זוכין לטהר ולזכך כל הל"ט מלאכות שיהיה בבחינת ט"ל אורות. בבחינת מלאכת המשכן כנ"ל. ועל-כן נקראים הל"ט מלאכות שהיו במשכן בחינת אבות וכו' כנ"ל:

אות ז[עריכה]

ועל-כן אפלו על-ידי עכו"ם אסור לעשות מלאכה בשבת. כי אמירה לעכו"ם שבות. כי גם בששת ימי החל צריכין לבוא לבחינה זו לבלי לעשות כלל. רק שתהיה המלאכה נעשית מאליה על-ידי בחינת הארת הרצון שממשיכין משבת לששת ימי החל וכו' כנ"ל. וכשזוכין לזה אזי באמת אין צריכין לעשות שום עבדא ושום מלאכה כלל. כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים. כמו שכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. כי המלאכה נעשית ברצונו לבד. על-ידי שזכה לבחינת הארת הרצון. בבחינת ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ברצות דיקא. דהינו על-ידי הארת הרצון כנ"ל. על-ידי זה גם אויביו ישלים אתו. כי מלאכתו נעשית על-ידי אחרים. על-ידי רצונו לבד וכו' כנ"ל. אבל בשבת גם זה אסור. כי בשבת הוא בטול לגמרי בחינת רעוא דרעוין. ואסור שתהיה נעשית מלאכתו אפלו ברצונו לבד. כי בשבת אסור אפלו להרהר אחר מלאכה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שתהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחריה. כי בשבת אסור שיהיה הרצון מלבש בשום מלאכה. כי אז הוא רק רצון לבד. בחינת רעוא דרעוין כנ"ל. וזהו בחינת אמירה לנכרי שבות. שבות זה בחינת הקדשה של שבת שנמשך משבת לששת ימי החל. שזהו לשון שבות לשון המשכת השביתה. כי שבת היא בחינת עצם השביתה והמנוחה. ושבות הוא לשון פעול. בחינת המשכת השביתה הינו בחינת המשכת השביתה משבת לששת ימי החל. וזהו אמירה לנכרי שבות. הינו כי זאת הבחינה שתהיה מלאכתו נעשית על-ידי אחרים. בחינת ועמדו זרים ורעו צאנכם. זה בחינת שבות בחינת עובדין דחל בחינת הקדשה של שבת שנמשך לששת ימי החל. שעל-ידי זה זוכין לזה, בחינת ועמדו זרים וכו'. אבל בשבת בעצמו גם זה אסור. כי אז עצם השביתה. ואז רק התגלות הרצון לבד וכו' כנ"ל. וזה ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו. כהן זה בחינת כלליות בן ותלמיד. כמבאר במאמר הנ"ל. כי על-ידי זה זוכין לבחינת ועמדו זרים וכו' על-ידי הארת הרצון שנמשך מבחינת כהן מבחינת כלליות בן ותלמיד וכו' כנ"ל:

וזה בחינת רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב וכו'. הינו שצריכין להמשיך הארת הרצון לבחינת ארציות. דהינו לעובדין דחל בחינת ל"ט מלאכות שצריכין לקדשם בקדשת שבת בבחינת הארת הרצון כנ"ל. וזה זוכין על-ידי שממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל. וזהו שבת שבות יעקב. כי יעקב הוא בחינת שבת. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויחן פני העיר שקבע תחומין וכו'. בחינת והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. וזהו שבת שבות יעקב. שממשיכין הקדשה של שבת לימי החל. שזהו בחינת שבות יעקב ששבין מן הבטול. בבחינת והחיות רצוא ושוב. כי בשבת שאז הוא הארת הרצון הוא בחינת בטול וכשיוצא השבת אז שבין מן הבטול לבחינת ששת ימי המעשה. אז צריכין להמשיך הקדשה של שבת לששת ימי החל. וזה בחינת שבות יעקב כנ"ל. ועל-ידי זה ממשיכין הארת הרצון לכל הל"ט מלאכות בחינת רצית ה' ארצך וכו' כנ"ל. בחינת ופעל ידיו תרצה וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה נשאת עון עמך וכו'. בחינת כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עונותיו. כי כל העונות הם מחסרון הדעת. מבחינת רוח שטות. שזהו בחינת פגם כל הל"ט מלאכות. שהם בחינת שטו העם ולקטו בשטותא שהם בחינת זהמת הנחש. שמשם באים כל העונות כידוע. אבל כשזוכין לקדשת שבת שהוא בחינת הארת הרצון שנמשך מכלליות בן ותלמיד שהוא בחינת הארת הדעת שמאיר הצדיק שבדור ומציל את ישראל מעונות. כמבאר במאמר הנ"ל. על-ידי זה זוכין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל. לקדש ולטהר ולזכך את בחינת הל"ט מלאכות מזהמת הנחש. כי זוכין שיהיה הל"ט מלאכות בבחינת ט"ל אורות וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה נתבטלין ונמחלין כל העונות הבאים משם מבחינת ל"ט מלאכות כידוע. כי זוכין לקדש את הל"ט מלאכות בבחינת ט"ל אורות שזהו בחינת הארת בן ותלמיד. שהוא ההפך מעונות כנ"ל. ועל-כן על-ידי הארת הרצון כנ"ל. על-ידי זה נשאת עון עמך וכו' כנ"ל:

אות ח[עריכה]

ועל-כן לא היה שום אחד יכל להקים את המשכן כי אם משה לבדו. כמו שכתוב ויקם משה את המשכן וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר הארת הרצון הוא מאיר רק על-ידי בחינת משה שהוא בחינת הצדיק והרב האמת שבדור כמבאר במאמר הנ"ל ועל-כן עקר גמר בנין מלאכת המשכן דהינו הקמתו אי אפשר כי אם על-ידי משה. כי כל אחד עשה איזה מלאכה במשכן כפי מדרגתו כפי מה שזכה לאיזה בחינת מהארת הרצון. כי בודאי לאו כל אחד זוכה לבחינת הארת הרצון בשוה כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ועל-כן כל אחד היה עושה מלאכה במשכן כפי מה שהיה לו חלק בבחינת הארת הרצון. כי לא היה אפשר לעשות שום מלאכה במשכן כי אם על-ידי בחינת הארת הרצון. בבחינת כל אשר נדבה רוחו וכו' כנ"ל. ועל-כן שלמות גמר בנין המשכן לא היה באפשר כי אם על-ידי משה שזכה בשלמות לבחינת הארת הרצון. כי הוא היה מאיר הארת הרצון לכל מלאכת המשכן. כי כל הארת הרצון נמשך ממנו ועל-כן משה לבד היה יכל להקים את המשכן וכנ"ל. וזה בחינת הוקם המשכן כי עקר הקמת המשכן שהקים משה היה רק על-ידי בחינת הארת הרצון שעל-ידי זה הוקם המשכן מאליו וכנ"ל:

אות ט[עריכה]

וזה בחינת פורים בחינת שקלים בחינת צדקה. כי צדקה שנותן העשיר לעני. על-ידי זה נכללין העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון כי העני הוא בבחינת שכני עפר בבחינת מקים מעפר דל והעשר שיש לו שפע הפרנסה שנמשך מרצון העליון מבחינת הארת הרצון כנ"ל זה בחינת דרי מעלה כמובן במאמר הנ"ל. נמצא כשהעשירות בקדשה זוכה לבחינת הארת הרצון בבחינת בתר מרי נכסיה ציבי משוך. שהרצון נמשך אל העשר מחמת ששם בשפע העשירות והפרנסה שם מלבש בחינת הארת הרצון כנ"ל. בבחינת שפע רצון ומלא ברכת ה'. וכשהעשר משפיע להעני מממונו ובזה הוא מחיה אותו ממש זה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר כי העני שאין לו פרנסה אין הדעת בשלמות. וזהו אין עני אלא מן הדעת. כי הכל אחד וכשממשיכין לו שפע ונותנין לו פרנסה. בזה ממשיכין לו בחינת הארת הדעת בחינת הארת הרצון הנ"ל שמשם נמשך פרנסה דקדשה. ואזי נכלל העני והעשיר יחד. שהם משפיע ומקבל שהם בחינת דרי מעלה ודרי מטה ונכללין יחד. ויותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית. כי על-ידי זה בעצמו שנותן מממונו צדקה לעני הגון על-ידי זה בעצמו נמשך הרצון אליו כי בודאי לאו כל אדם זוכה שיתגלה לו בחינת הארת הרצון על-ידי הפרנסה שמקבל. ועל-ידי צדקה נתתקן כל ממונו וזוכה שיתגלה ויאיר הארת הרצון שהוא מלבש ומתעלם בתוך הפרנסה כי משם נמשכת הפרנסה כנ"ל. כי עקר הצדקה הוא רק הרצון בחינת נדיבת לב. כמו שכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בגלל הדבר הזה דיקא. הינו על-ידי הרצון הטוב שלא ירע לבבו וכו' רק יתן לו ברצון טוב. על-ידי זה זוכה שיאיר הארת הרצון עליו. ועל-ידי זה יברכך ה' אלקיך. כי עקר הברכה והפרנסה נמשכת משם מבחינת הארת הרצון וכו' כנ"ל. כי על-ידי שנותן העשיר מממונו צדקה לעני על-ידי זה נעשה שני הבחינות הנ"ל שהם בחינת הארת בן ותלמיד בחינת הארת דרי מעלה ודרי מטה כמבאר במאמר הנ"ל עין שם. כי העשר שהוא בחינת משפיע הוא בבחינת דרי מעלה כנ"ל וכמובא והעני שהוא בחינת מקבל הוא בבחינת דרי מטה. בחינת אספקלריא שאינה מאירה דלית לה מגרמה כלום כידוע. וכמובא במאמר הנ"ל שהארת דרי מעלה ודרי מטה הם בחינת אספקלריא המאירה בחינת השגת משה ואספקלריא שאינה מאירה עין שם. והעני שהוא בבחינת דרי מטה בבחינת שכני עפר. ולפעמים יכול העניות להעבירו על דעת קונו חס ושלום. כי מאחר שאין לו שפע פרנסה שנמשך מבחינת הארת הרצון שהוא בחינת השגת הדעת. על-כן מאחר שאינו מקבל השפעה זו נפגם חס ושלום הדעת גם כן ועל-ידי שממשיכין לו שפע פרנסה ובזה מאירין עליו הארת הרצון בחינת הדעת כנ"ל וזה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר. כי מלא כל הארץ כבודו כבודו הוא בחינת רצון כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בחינת רצונו של אדם זה כבודו. וזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו. אדרבא שם בבחינת ארציות בחינת עניות שם מלא כבודו ורצונו. כי העני סמוך אל ה' יתברך ביותר מכל העולם כמובא. ולהפך את העשיר צריכין לעורר בבחינת השגת דרי מעלה שהוא בחינת איה מקום כבודו וכו'. כי שפע העשירות בשרשו הוא ממקום גבה מאד מבחינת הארת הרצון והיה ראוי באמת שהאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקרב מאד לה' יתברך. אך מה שאנו רואין להפך. שעל -פי הרב על-ידי העשירות האדם נתרחק מאד מה' יתברך זה בא מבחינת רבוי האור בחינת ותכהין עיניו מראות. שאינו יכול לקבל רב טוב מה' יתברך. ועל-ידי זה נפגם ביותר ונתרחק מה' יתברך. כשאינו זוכה לקדש ולטהר עצמו לזכות לקבל העשירות בקדשה כראוי וכמבאר כל זה בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. במאמר כי תצא למלחמה בלקוטי תנינא סימן פב) עין שם. נמצא שפגם העשר הוא על-ידי בחינת רבוי אור. ועל-כן צריכין להמשיך הארה מבחינת השגת דרי מעלה דהינו בחינת איה מקום כבודו. בחינת מה חמית. כדי שלא יזיק לו רבוי האור וכו' כנ"ל. וזה נעשה על-ידי הצדקה. כי על-ידי שנותן צדקה מממונו ומחסר ממונו על-ידי זה זוכה שימשך עליו בחינת הארת דרי מעלה שהוא בחינת איה וכו' בחינת מעוט האור בצמצום ומדה. כדי שיוכל לקבלו בהדרגה כראוי. נמצא שעל-ידי צדקה שמחסר ממונו ומשפיע לעני. על-ידי זה נמשך בחינת הארת דרי מעלה ודרי מטה כנ"ל. וזה בחינת שקלים שהם בחינת צדקה שנאמר בהם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט העשיר לא ירבה זה בחינת השגת דרי מעלה בחינת איה וכו' שלא יזיק לו רבוי האור וכו' כנ"ל וזה בחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט זה בחינת השגת דרי מטה שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו. וזהו הדל לא ימעיט. כי אין שם בבחינת עניות בבחינת דרי מטה שום מעוט וחסרון חס ושלום כי מלא כל הארץ כבודו. וזה נעשה על-ידי צדקה כנ"ל שהוא בחינת זה ישפיל וזה ירים שמשפיל לזה ומרים לזה כמובא במקום אחר וכנ"ל:

ועל-כן נקראים שקלים לשון משקל. שעל-ידי הצדקה בחינת שקלים על-ידי זה מאירין בדרי מעלה ודרי מטה ומעמידין אותם על המשקל דהינו בדרי מעלה מאירין שלא יטעו שהם יודעין באלקותו וכו' ולהפך בדרי מטה מאירין שלא יטעו שהם רחוקים ביותר ולגלות להם כי הם סמוכין לה' יתברך. נמצא שמעמיד שניהם על המשקל הישר וזה בחינת שקלים בחינת צדקה וכנ"ל ועל-ידי זה מאיר הרצון. כי על-ידי כלליות בן ותלמיד שהם דרי מעלה ודרי מטה מאיר הרצון ועל-כן עקר הוא בחינת הרצון בחינת נדיבת לב כנ"ל. ועל-כן עקר הצדקה מאירה בשבת כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן לא) שעל-ידי כן פתח התנא בתחלת מסכת שבת יציאות השבת וכו' פשט העני וכו' כי עקר הארת הצדקה שהוא בחינת הארת הרצון בחינת הארת בן ותלמיד זה מאיר בשבת דיקא וכנ"ל:

אות יא[עריכה]

וזה בחינת פורים כי המן הוא זהמת הנחש בחינת פגם הל"ט מלאכות של הסטרא אחרא בחינת המן העץ וכו' שמשם נמשכין כל הל"ט מלאכות של הסטרא אחרא שהם ל"ט קללות וכו' כידוע ועל-כן עקר קנאתו על ישראל היה על שהם משמרים את השבת ומבטלים את הל"ט מלאכות שבזה מכניעים ומשפילים אותו כנ"ל. ועל-כן זה היה עקר מסירתו. כמו שכתוב ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים שמדחין בשה"י פה"י שבת היום פסח היום. כי על זה גברה קנאתו וכעסו מאד על שמבטלים את הל"ט מלאכות בשבת שעל -ידי זה דוחים זהמת הנחש שהוא בחינת המן כנ"ל. ועל-כן רצה לשקל עשרת אלפים ככר כסף וכו' לבטל כח השקלים של ישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי השקלים שבאו בשביל מלאכת המשכן הם בחינת קדשת הל"ט מלאכות אפלו בימי החל כנ"ל. ועל-ידי זה זוכין שאין עושין כלל שום מלאכה אפלו כשעוסקים באיזה עסק ומלאכה רק המלאכה נעשית מאליה וכו' וכנ"ל והוא היה מקנא על זה כנ"ל. ורצה לבטל זאת וזה שאמר ועשרת אלפים וכו'. אשקל על-ידי עשי המלאכה על-ידי עשי המלאכה דיקא. כי רצה להמשיך דיקא בחינת עשיה בחינת עשית מלאכות בגשמיות שהם בחינת זהמת הנחש וכו' כנ"ל. הפך קדשת ישראל שאינם עושים כלל שום מלאכה אפלו בימי החל. רק המלאכה נעשית מאליה כנ"ל בחינת ואת דתי המלך אינם עושים וכנ"ל. ומפלתו היה על-ידי מרדכי ואסתר. שהם בחינת כלליות בן ותלמיד דרי מעלה ודרי מטה מרדכי הוא בחינת מר דרור בחינת ריח הטוב של שמן המשחה ריח הטוב זה בחינת השגת דרי מעלה שהוא בחינת איה וכו' בחינת מה חמית וכו' רק כמאן דארח ריחא בחינת לריח שמניך טובים וכו'. כמבאר לעיל בהלכות ברכת הריח הלכה ה) כי מדרגת מרדכי גבה מאד מאד כמובא שהוא בחינת משה וכו' וכנ"ל אסתר היא בחינת השגת דרי מטה בחינת ההארה שמאירין על כל השוכני עפר. דהינו על כל בני אדם שמנחים במדרגה התחתונה מאד בתכלית ההסתרה שמגלין להם שה' עמם. שזה בחינת אסתר בחינת ואנכי הסתר אסתיר שאפלו בתכלית ההסתרה בהסתרה שבתוך הסתרה גם שם הוא אנכי. כי גם שם נמצא ה' יתברך כי מלא כל הארץ כבודו ואסתר היא ההפך מושתי המרשעת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תחת הסרפד יעלה הדס וכו' כי ושתי בטלה את השבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וקמה אסתר במקומה ששמרה את השבת. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך שמנתה בהן את ימי השבת. כדי שלא תשכח את השבת וה' יתברך ברחמיו סבב סבות. ומנה ובה אבא ליזיל בה נרגא שהמן הרשע בעצמו יעץ להרג את ושתי שחללה את השבת ועל-ידי זה בעצמו היתה מפלתו שמלכה תחתיה אסתר המלכה שהיא בחינת שבת מלכתא ועל-ידי זה הכניעה את המן שהוא זהמת הנחש פגם ל"ט מלאכות וכנ"ל:

וזה בחינת פורים כי באמת פורים הוא חדוש גדול מאד כי אז בפורים מאיר הארה גדולה מאד מאד בחינת הארת שבת ויותר כמובא בכונות ואף-על-פי-כן מתר בפורים כל הל"ט מלאכות. והדבר תמוה לכאורה אך באמת זה עקר בחינת מפלת המן זהמת הנחש. שהוא פגם הל"ט מלאכות של ימי החל כי המן רצה להתגבר על ישראל חס ושלום על-ידי פגם הל"ט מלאכות של ימי החל ולבטל את השבת כנ"ל. גם רצה לבטל את בנין בית-המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששם בבית-המקדש היה כל הל"ט מלאכות בקדשה בבחינת ט"ל אורות והוא רצה לבטל את כל זה ונהפכה מחשבתו הרעה על ראשו כי נעשה ההפך. כי אדרבא הם הפילו את המן לגמרי. ואדרבא המשיכו הארה גדולה ביום זה בכל דור ודור. וההארה גדולה ונפלאה כל כך עד שאפלו כשעושין כל הל"ט מלאכות אף-על-פי-כן אין בהם שום אחיזה להסטרא אחרא חס ושלום כי כל הל"ט מלאכות נכללין בקדשת שבת כנ"ל. נמצא שנהפכה מחשבתו הרעה ממש מהפך אל הפך כי על-ידי קדשת פורים שהוא בימי החל ומתרין בו כל המלאכות על-ידי זה עקר התגלות הארת קדשת שבת. כי עכשו מגלין שיש לנו כח אפלו בימי החל לדחות זהמת הנחש מן הל"ט מלאכות אף-על-פי שעושין אותן בימי החל. על-ידי שממשיכין עליהם הקדשה של שבת וכו' כנ"ל. כי ביום הקדוש הזה אנו רואין זאת בחוש. שמתרין בו כל המלאכות ואף-על-פי-כן מאיר בו הארה גדולה ועצומה מאד בחינת קדשת שבת ויותר. בזה נתגלה כי ה' יתברך בכל מקום. כי מלא כל הארץ כבודו. ודרי מטה עם דרי מעלה כלו חד כי הוא יתברך מחיה את כלם:

ועל-כן מרבין בסעדה בפורים ונותנין צדקה לעניים שכל זה הוא בחינת הארת הרצון שנמשך מבחינת כלליות בן ותלמיד בחינת מרדכי ואסתר כנ"ל:

ראשי פרקים להלכות שבת הלכה ד[עריכה]

על-פי המעשה של השני בנים שנחלפו וכו' עין שם. שעמד עצמו אצל שבת שהיא אמונה. שכשמגרשין את האדם מהגן-עדן, שכל מה שרוצים לעשות איזה דבר שבקדשה שהוא בחינת כניסה לגן-עדן מגרשין אותו ומבלבלין אותו.. עקר תקנתו שיעמיד עצמו אצל אמונה שהוא שבת. שאף-על-פי-כן יאמין שה' יתברך מושל בכל. וידו על העליונה וסוף כל סוף יגמר הכל כרצונו. כי יש תשובה בעולם. ואף-על-פי שהוא רחוק עתה מתשובה אדרבא מתגרין בו עד שפוגם חס ושלום בכל יום יותר חס ושלום. אף-על-פי-כן על כל פנים הוא מאמין שיש בחינת תשובה בחינת שבת אמונה שעל-ידי זה נתתקן הכל. כי אמונה מתקן הכל. ועל-כן צריך להשיג ולהבין איך לסדר כל תקוני השכינה. שהם מטה ושלחן וכסא ומנורה המובאים שם בהמעשה הנ"ל. שזכה הבן מלך האמת לסדרם היטב. על-ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר. שעל-ידי זה השיג תחלה לעמד עצמו אצל שבת אמונה. ואחר כך זכה להבין לסדר כל התקונים האלה. כי בשבת נתתקנים כל התקונים של השכינה הנ"ל שהם מטה ושלחן וכו'. וכל זה מרמז בהתורה תקעו ב' שהאיש תבונות מגלה עצות שעל-ידי זה גדלה האמונה. וכשמעלין האמונה צריכין להעלות מבחינת החתים לבחינת חותם דקדשה דהינו לשבר תאות נאוף בכח המגני ארץ וכו' אבל יש גם להמאכלים חלק וכו' אבל יש שבא הפגם חס ושלום מדינים שאינם הגונים שפוגמים בכסאות למשפט ולזה צריכין קשור המרכבה וכו' וזה בחינת מטה שלחן כסא ומנורה. הוא בחינת עלית האמונה בעצמה שהיא בחינת אור בחינת ברישא חשוכא והדר נהורא ועל-כן הדלקת נר שבת הוא תכף בכניסת שבת. ועקר כח של האיש תבונות הוא על-ידי שמצחצח נשמתו על-ידי אכילתו בקדשה בחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו'. וזה בחינת אכילת שבת שיקרה מאד בחינת ענג שבת אז תתענג על ה' על ה' דיקא. בחינת צחצחות שהם למעלה מהספירות שכלולים בשם ה' כידוע:

וזה בחינת אסור הל"ט מלאכות בשבת כי כל היגיעות של כל הל"ט מלאכות הוא שמיגעין עצמן לתקן כל מיני אמנות וכל זה נשתלשל מחמת הפגם שגרם שאין הכסא וכו' מסדר כראוי שנמשך מחמת קלפת עמלק זהמת הנחש. שנשבע הקדוש ברוך הוא שאין הכסא שלם וכו'. ומשם נמשך ונשתלשל פגם המשפט ופגם האמונה כי אין מבינים צדיק וטוב לו וכו', מחמת שהמשפט נתהפך ונתחלף ואי אפשר להבינו עתה. וכל זה מחמת הנ"ל ומשם עקר פגם האמונה. ומחמת אלו החלופים והשנויים שאין שום דבר על מקומו צריכין להתיגע ביגיעות וטרחות בכל הל"ט מלאכות שהם בחינת בזעת אפך וכו' בעצבון תאכלנה וכו' כי כל הל"ט מלאכות ממשכן גמרינן וכל מלאכת המשכן היה לסדר ולתקן כל אלו התקונים הנ"ל שהם בחינת מטה ושלחן וכסא ומנורה שכלם היו במשכן, מטה זה בחינת ארון העדות שעומד בבית קדשי קדשים שנקרא חדר המטות וכו'. וזה משכן ראשי תבות מטה שלחן כסא נר. כמדמה שזה מבאר בספרים) וסופי תבות אהרן כי כל תקוני עבודות אלו היה על-ידי הכהנים שהם בני אהרן הכהן הראשון, ובחל בחינת שטו העם ולקטו בשטותא ועל-כן צריך לרדף אחר הבהמות ביגיעות וטרחות. וכל תקונו על-ידי שבת שזכה על-ידי שנעשה מבין דבר מתוך דבר בחינת איש תבונות הנ"ל שמגלה האמונה שהיא בחינת שבת:

כל הנ"ל הם ראשי פרקים מהלכות שבת ועדין צריכין לזכך ולברר כל הדברים האלה היטב וכל דבר על מקומו יבוא בשלום כמו הכסא שבמעשה הנ"ל שגם פרוש המעשה הוא כמו הכסא הנ"ל. כמו שמבאר שם שהעקר לסדר הכל היטב. ה' יעזרנו:

שבת ה[עריכה]

על-פי התורה בראשית לעיני כל ישראל בלקוטי תנינא סימן ס"ז עין שם כל התורה מראשה לסופה:

אות א[עריכה]

וזה בחינת שבת כי שבת שמא דקדשא בריך הוא כמבאר בהתורה הזאת ובשביל זה אסורים כל המלאכות בשבת שהם ל"ט מלאכות ובשביל זה יצאה הבערה ופרטה אותה התורה בפרטיות כמו שכתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הבערה בכלל היתה ולמה יצאה אלא לחלק יצתה וכו' ולכאורה קשה למה יצתה הבערה דיקא לחלק בין הל"ט מלאכות ולמה לא יצאה מלאכה אחרת לחלק אך על-פי הנ"ל מבאר היטב. כי כל הל"ט מלאכות שהם חלול שבת הם בבחינת מאורי אש כמובן בהתורה הנ"ל ששמירת שבת שהיא שם ה' וכו' הוא בחינת מאורי אור ולהפך ל"ט מלאכות שהם חלול שבת הוא בחינת מאורי אש שהוא הפך שם ה' כמבאר שם עין שם ועל-כן פרטה התורה מלאכת הבערת אש דיקא בשביל לחלק בין הל"ט מלאכות כי באמת כל אסור מלאכה בשבת של כל הל"ט מלאכות עקר האסור הוא שלא להגביר בחינת מאורי אש שהם בחינת חלול שבת שהוא שם ה' בחינת מאורי אור כנ"ל ועל-כן פרטה התורה אסור הבערה דיקא לחלק בין הל"ט מלאכות. כי כל אסור הל"ט מלאכות הם בבחינת מאורי אש שהוא בחינת לא תבערו אש וכו' וכנ"ל ועין שם מה שכתב שם רבנו זכרונו לברכה על פסוק זה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שהוא ראשי תבות מתאבל. כי כל המתאבל על ירושלים זוכה וכו' כמו שכתוב לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר וכו' עין שם כל זה היטב:

אות ב[עריכה]

והכלל כי שבת הוא בחינת הצדיק האמת שהוא בחינת שם ה' בחינת מאורי אור בחינת פאר הדורות בחינת כלליות הגונין תלת גונין דעינא ובת עין בחינת יסוד הפשוט צדיק יסוד עולם שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות בחינת ארבעה מחין חכמה ותבונה ודעת וכל מלאכה בחינת החן והפאר וההדור והיפי של כל העולם בחינת הראש והמחין המאירין להבית-המקדש. הינו בחינת אור העינים. כי הבית-המקדש הוא בחינת עינים והצדיק ושבת הם בחינת האור המאיר להעינים כי הוא הראש בית דהינו הראש והמחין בחינת מאורי אור המאירין להבית-המקדש ולכל בתי ישראל. ועל-כן על-ידי הצדיק ושבת נפתחין העינים וזוכין להסתכל על עצמו בכל המדות איך הוא אוחז בהם. כי כל המדות נמשכין מהארבעה יסודות שכלם נמשכין מהיסוד הפשוט שהוא בחינת הצדיק בחינת שבת בחינת שם ה' בחינת פאר וכו' כנ"ל עין שם כל זה היטב:

אות ג[עריכה]

כי עקר האדם נברא בשביל להכיר שמו יתברך שבשביל זה נברא כל הבריאה כלה מראש ועד סוף למען ספר שמו בכל הארץ וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כמו שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי כבודו הוא שמו יתברך כי שם וכבוד הם בחינה אחת כי עקר הכבוד הוא השם שיש לו שם גדול בעולם שזהו עקר הכבוד. וכמו שכתוב אני ה' הוא שמי. וכבודי וכו' וכתיב וברוך שם כבודו וכו' וכמבאר בפסוק זה בעצמו שהוא כל הנקרא בשמי ולכבודי כי השם הוא הכבוד כנ"ל נמצא שכל הדברים שבעולם כלם נבראו בשביל כבוד שמו יתברך. וזה השרש והתכלית של הבריאה ועל-כן בודאי יש בכל דבר ודבר שבעולם בחינת ידיעת והכרת שמו יתברך שיכולין להבחין ולהתבונן גדלת הבורא יתברך על-ידי כל דבר ודבר שבעולם בפרטיות ולהכיר אותו יתברך על-ידי זה דיקא ולהגדיל שמו יתברך על-ידי כל דבר ודבר בפרטיות וזהו בחינת הברכות שקבעו רבותינו זכרונם לברכה על כל דבר שבעולם בפרטיות כי בכל דבר שבעולם יש הגדלת שמו בפרטיות שהוא בחינת הברכה שמברכין ומגדלין שמו יתברך על בריאת דבר זה בפרטיות. ועקר הגדלת שמו יתברך על-ידי כל הדברים שבעולם שבשביל זה נבראו כלם. העקר הוא על-ידי האדם דיקא שבשבילו נברא כל הבריאה כלה כידוע. כי אין מי שידע ויכיר פלאות הבריאה כי אם האדם שנתן בו דעה להכיר ולהבחין בכל הדברים פלאות הבריאה ולהגדיל שמו יתברך על-ידי כל דבר בפרטיות. ובשביל זה הביא ה' יתברך כל הדברים לאדם הראשון לקרא להם שמות וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כי השם של כל דבר הוא חיותו. כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה והביא ראיה מפסוק זה נפש חיה הוא שמו. כי השם של כל דבר נמשך ונשתלשל בשרשו מבחינת שם ה'. שהוא מחיה את כל הבריאה כמו שכתוב ואתה מחיה את כלם. ועל-כן עקר חיות כל הדברים הוא השם שיש לו מחמת ששם כל דבר נמשך בשרשו משם ה' שהוא מחיה את כלם כנ"ל. וכפי השם שיש לכל דבר כן יכולין להכיר ולהגדיל שמו יתברך על-ידי זה הדבר בפרטיות. כי השם של כל דבר נמשך משם ה' כנ"ל ועל-כן הביא הכל אל אדם לקרות שמות. כי עקר הגדלת שמו יתברך על-ידי כל הדברים בעולם הוא על-ידי האדם דיקא שהאדם דיקא יש לו כח הזה בדעתו להגדיל שם ה' על-ידי כל דבר ודבר שבעולם שמשם שרש השם של כל דבר כנ"ל. וכפי מה שזכה אדם הראשון להכיר שמו יתברך על-ידי כל דבר שבעולם כמו כן זכה לקרות שמות לכל הדברים כי כל שמותם שהוא חיותם נמשך משם מבחינת שם ה' שבשביל זה נבראו כלם. כדי להכיר ולהגדיל שמו יתברך על ידם על-ידי האדם דיקא כנ"ל:

אות ד[עריכה]

ועל-כן נבראו כל הדברים מחסר תקון וגמר תקונם על-ידי האדם כמו שכתוב אשר ברא אלקים לעשות דהינו שה' יתברך ברא כל הדברים שהאדם יגמר ויעשה אותם וכמו שאנו רואין בחוש שהאדם צריך לחרש ולזרע ולעשות כלים ובגדים ולתקן כל המאכלים בלישה ואפיה ובשול וכו'. וכמו שאיתא במדרש התרמסין צריכין תקון וכו' וכמו שכתוב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח ואדם אין לעבד את האדמה. וכמו שפרש רש"י שם על פתח הקרקע עמדו עד שיבוא אדם וידע שיש צרך בגשמים ויתפלל עליהם וכו'. כל זה הוא להורות ולהודיע שהכל נברא בשביל האדם כדי שהאדם יגדיל שמו יתברך על-ידי כל דבר שבעולם. וזה עקר השלמות והתכלית של כל הבריאה כלה מראש ועד סוף ועל-כן הכל נברא מחסר תקון עד שיבוא האדם וישלים אותו. כי שלמות תקון כל הדברים הוא על-ידי האדם דיקא על-ידי שהוא מכיר ומגדיל שמו יתברך על-ידי כל דבר שבעולם שבשביל זה נברא הכל כנ"ל, כי ה' יתברך בשביל עצמו כביכול לא היה צריך לברא את הבריאה כי ה' יתברך ידע מעצמו קדם הבריאה כמו עכשו. רק כל הבריאה היתה בשביל האדם כדי להיטיב מטובו לזולתו. כדי שאנחנו נכיר ונדע שמו יתברך ועל-כן כל זמן שאין האדם בעולם ואין מי שיכיר שמו יתברך על-ידי דבר זה. אין להדבר חיות בשלמות ועל-כן הוא מחסר תקון עדין כי כל חיות הדבר הוא על-ידי שמכירין שמו יתברך על-ידי דבר זה וכל זמן שלא נמצא האדם אין מי שיכיר שמו יתברך על-ידי אותו הדבר. ועל-כן תקון כל הדברים נגמר על-ידי האדם שיש לו כח להכיר ולהגדיל שמו יתברך על-ידי כל דבר שבעולם וכמו כן יש לו כח גם בגשמיות לתקן כל דבר ולגמר תבניתו וצורתו בשלמות שזהו בחינת כל המלאכות שבעולם מה שהאדם צריך לעשות כמה מלאכות כגון לעשות כלים מעץ או מתכות או לטוות ולארג בגדים מצמר ופשתן שברא ה' יתברך וכו' כי בודאי ה' יתברך שברא הצמר והפשתן או העצים והמתכת וכו' בודאי בכחו היה יכל לברא כלים גמורים ובגדים גמורים וכו'. אך ה' יתברך ברא הכל מחסר תקון עד שיבוא האדם ויגמר תקונם על-ידי כמה עבדות ומלאכות כי אין לשום דבר שלמות כי אם על-ידי האדם על-ידי שהוא מכיר ומגדיל שמו יתברך על-ידי אותו הדבר שבשביל זה דיקא נברא הדבר כנ"ל:

אות ה[עריכה]

ואם לא היה חוטא האדם היה זוכה לגמר תקון כל הדברים בגשמיות ורוחניות בלי עמל ויגיעות רק על-ידי תפלה ואיזה עבדא קלה מאד. כי בשעת הבריאה היה גמר תקון כל העולמות תלויים באדם הראשון שאם לא היה אוכל מעץ הדעת והיה מתפלל תפלתו היה גומר תקון כל העולמות בשלמות באותו היום כמבאר בכתבי האר"י אך על-ידי חטאו לא גמר תקון העולמות אף גם פגם וקלקל כל העולמות עד אשר נגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שצריכין כמה וכמה יגיעות ומלאכות שהם ל"ט מלאכות קדם שמתקנים הדברים שבעולם שיהיו ראויים להנות מהם לאכלם או ללבשם וכיוצא בהם. וגם עתה כל מה שהאדם מקדש עצמו ביותר וזוכה לפרש עצמו מן העולם ולשום כל לבו ודעתו להכיר ולהגדיל שמו יתברך. כמו כן זוכה להעביר מעליו על הל"ט מלאכות וזוכה לקבל הפרנסה בלי עמל ויגיעה גדולה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המקבל עליו על תורה מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ כי יגיעת הפרנסה שהוא בחינת ל"ט מלאכות נמשכין מזהמת הנחש מפגם עץ הדעת על -ידי שלא השתדל להגדיל שמו יתברך על-ידי כל הדברים. אדרבא פגם מאד וכפר בעקר ומשם נמשכין כל הל"ט מלאכות שהם בחינת יגיעות וטרדת הפרנסה, ועל-כן כשאדם מקדש עצמו ומאמין בהשם יתברך ומשים כל לבו להודות לשם ה' על כל דבר ודבר שרואה או נהנה ממנו להגדיל שם ה' על-ידי כל דבר שבעולם כנ"ל על-ידי זה דוחה זהמת הנחש שהוא בחינת הל"ט מלאכות וזוכה שיגמר אצלו תקון כל הדברים בנקל ומשיג פרנסתו וכל הצטרכותו בלי עמל ויגיעה. כי עקר התקון על-ידי הגדלת שם ה' וכפי מה שזוכין להגדיל שם ה' כמו כן נצול מל"ט מלאכות מעצבות ויגיעת הפרנסה. וזוכה לקבל פרנסתו בנקל משם ה' ששם עקר הבטחון על כל הצטרכות האדם ועל כל הישועות כמו שכתוב אין המלך נושע ברב חיל וכו'. שקר הסוס לתשועה וכו' ומסים שם כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו. בשם קדשו דיקא. כי הכל נמשך משם ה' וכנ"ל:

אות ו[עריכה]

וזה בחינת שבת שהוא שם ה' שבו אסורין כל הל"ט מלאכות לגמרי. כי בשבת אסור לעורר עובדין דחל. כי שבת הוא שם ה' שאז הוא תכלית מעשה שמים וארץ. הינו שאז בשבת עולין כל הדברים אל תכליתן שהוא שם ה' כנ"ל כי על-ידי קדשת שבת שהוא שם ה' זוכין לדעת שלם לזכות להכיר ולהתבונן גדלת ה' יתברך ולהכיר שמו יתברך על-ידי כל דבר שבעולם וזהו בחינת לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תקרי שמות אלא שמות ואיתא בלקוטי תנינא בסימן ל"ט על פסוק זה. ששמות הוא ראשי תבות תכלית מעשה שמים וארץ שהוא בחינת שבת שהוא התכלית של כל הבריאה כלה וכו' עין שם. הינו כנ"ל. כי שם של כל דבר הוא חיותו ותכליתו שעל ידו יכולין להכיר שמו יתברך שמשם נשתלשל זה השם שיש לו. וזה זוכין על-ידי שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא שרש של כל השמות של כל הדברים שבעולם שהם חיותם שהוא התכלית של כל מעשה שמים וארץ כי עקר התכלית של כל דבר הוא להכיר שמו יתברך על-ידי אותו הדבר כפי השם שיש לו כנ"ל. שזה זוכין על-ידי שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא כנ"ל. כי ה' יתברך ברא את כל הבריאה בששת ימי המעשה ושבת בשבת ודיקא על-ידי המנוחה והשביתה של שבת הוא עקר שלמות וחיות וקיום כל הבריאה כידוע. כמו שכתוב ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה מה היה העולם חסר מנוחה. בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה ואם לא היה חוטא אדם הראשון. היה משלים תקון כל הבריאה בערב שבת ביום שנברא בו על-ידי תפלה לבד וכנ"ל ואז היה זוכה בשבת להכיר שמו יתברך בשלמות על-ידי כל פרטי הבריאה. ואז היו כל העולמות עולים למקומן לשלמות תכליתן ביום השבת הראשון. וכמבאר בכתבי האר"י ז"ל אבל מחמת שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע וערבב כל הארבעה יסודות שהם כלל העולמות שנתערבו מטוב ורע על-ידי זה לא נתתקן העולם אדרבא הוסיף לקלקלו ולחסרו. ועל-ידי זה נגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם וכו' שהם בחינת ל"ט מלאכות שהם כלל יגיעות וטרחות וטרדות הפרנסה ולפי עצם חטאו לא היה האדם והעולם יכל להתקים. אך שבת אגין עליה כמו שאיתא בזהר הקדוש כי עקר הפגם הוא שפגם בשם ה' והגביר בחינת מאורי אש על מאורי אור. וזה בחינת וכי תאוה הוא לעינים זה בחינת פגם העינים שהם בחינת מאורי אור. וזה בחינת וכי תאוה היא וכו'. תאוה זה בחינת התגברות מאורי אש שמשם כל התאות. כי עקר כל התאות הוא על-ידי בחינת מאורי אש שמשם האש והחמימות של כל התאות. וזהו ונחמד העץ להשכיל זה בחינת פגם המחין שהם בחינת מאורי אור כנ"ל. ועל-ידי שפגם אדם הראשון בשם ה' והגביר מאורי אש שהם בחינת שם הטמאה וכו'. על-כן כל תקונו היה על-ידי שבת דיקא שהוא שם ה' כנ"ל. כי בשבת אין שום שליטה לשם הטמאה כי אז מאיר שם ה' בכל העולמות. כי שבת קביעה וקימא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה) וקדשתה קבועה בעצמה. ועל-כן בשבת מאיר שם ה' ונדחה זהמת הנחש ונתתקן חטא אדם הראשון. ועל-כן אסורין בו כל הל"ט מלאכות שנמשכין מזהמת הנחש מבחינת מאורי אש. כי בשבת אין שום שליטה לבחינת מאורי אש כי בשבת מאיר שם ה' כנ"ל:

ועל-כן בשבת אסור אפלו להתפלל על צרכיו. כי שאלת צרכיו אסור בשבת. ועל-כן אין מתפללין בו שמונה עשרה ברכות כי אם שבע ברכות. כי גמר תקון העולמות היה צריך אדם הראשון לגמר בערב שבת על-ידי תפלה כנ"ל אבל בשבת הוא מנוחה לגמרי ואין בו שום בריאה ולא גמר מלאכה של שום נברא. אפלו על-ידי תפלה ובקשה על צרכיו. רק יום שביתה ומנוחה ובטול אל התכלית על-ידי כל פרטי הבריאה שבכל ששת ימי המעשה. שבשבת זוכין להכיר שמו יתברך על-ידי כל הבריאה כנ"ל שזהו עקר תכלית הבריאה כלה כנ"ל":

אות ז[עריכה]

וזהו עצם מעלת יקרת קדשת שבת קדש שבשבת יכול כל אדם אפלו אם עבר כל עברות שבתורה חס ושלום. הוא גם כן יכול להמשיך על עצמו קדשת שמו יתברך לידע ולהכיר שמו יתברך על-ידי שמירת שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא. כי בקדשת שבת אין מגיע שום פגם של שום עברה חס ושלום. כי שבת אגין על אדם הראשון בחטאו. וכמו כן מגן השבת גם עתה על כל החוטא חס ושלום. כי על-ידי שמירת שבת כראוי זוכין כלם אפלו הגרועים והפחותים לידע ולהכיר ולהאמין בשמו יתברך. ועל-ידי זה יזכו לשוב אל ה'. כי שבת והצדיקי אמת הם בחינה אחת כנ"ל. שהם בחינת שם ה' שעל ידם כלם יכולין לידע משמו יתברך ולשוב אליו יתברך. ולתקן פגם כל הארבעה יסודות הנמשכין מארבע אותיות השם הנ"ל ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל השומר שבת מוחלין לו כל עונותיו. הינו כנ"ל:

אות ח[עריכה]

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. כי עכשו אחר חטא אדם הראשון צריכין שתי שבתות דיקא כי באמת צריך האדם לגמר תחלה תקון העולם בגשמיות בימי החל. כי כל הדברים נבראו מחסר תקון כנ"ל. והאדם היה צריך להשלים אותן שיהיה כל דבר במלאו וטובו ובשלמותו הראוי. כגון כל המאכלים שיהיו בשלמותן שיהיו ראויים לאכילה. וכמו כן כל הדברים שבעולם. ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה גומר תקון כל הבריאה בשלמות בערב שבת הראשון על-ידי תפלתו. כי על-ידי התפלה היה נשלם הכל בגשמיות ורוחניות וכמו שיהיה לעתיד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכו'. ובודאי כן היה קדם החטא שלא היינו צריכין שום יגיעה ומלאכה להשלים הדברים שנבראו. רק הכל היה נגמר בשלמות על-ידי תפלה לבד. ואז אם היו כל הדברים בשלמותן ובמלאן קדם השבת. אזי על-ידי השבת הראשון היו כל הדברים עולים לתכליתן. כי היה זוכה אדם הראשון להכיר שמו יתברך על-ידי כל פרטי הבריאה בשבת הראשון שזה עקר תכליתן כנ"ל. כי מאחר שכבר היה נשלם הבריאה בתכלית השלמות קדם השבת אזי היה יכל בשבת להכיר שמו יתברך על-ידי כל פרטי הבריאה. כי בודאי אי אפשר להשיג התכלית של כל דבר. דהינו להכיר שמו יתברך על-ידי כל דבר כי אם כשהדבר במלאו וטובו. כי כל זמן שאין הדבר נשלם בשלמות עדין לא הגיע לתכליתו ואי אפשר להביאו לתכליתו בשלמות דהינו להכיר שמו יתברך על-ידי זה הדבר מאחר שזה הדבר בעצמו לא בא לשלמותו ואינו יכול לעשות פעלתו הראוי. למשל דבר מאכל. קדם שמתקנין החטים בטחינה ולישה ואפיה וכו' עד שיהיה ראוי למאכל אדם בודאי קדם זה לא הגיעו החטים לתכליתן. ואין רואין בהם עדין בשלמות טובות הבורא ונפלאותיו ואין מכירין עדין בשלמות על ידם שם ה' שצריכין להכיר על ידם. רק כשמתקנים החטים עד שבאים לשלמותן שעושין מהם לחם אז הגיעו לשלמותן. ואז יכול המשכיל להכיר על ידם בשלמות שם ה' שצריכין להכיר על ידם דיקא. כמו שכתוב ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם וכו'. נמצא שאי אפשר להכיר שם ה' בשלמות על-ידי הבריאה כי אם כשנשלם הבריאה תחלה כנ"ל. ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה זוכה להשלים את כל הבריאה על-ידי תפלה לבד בערב שבת הראשון ואז היה זוכה בשבת הראשון להכיר שם ה' בשלמות על-ידי כל פרטי הבריאה שזה עקר תכליתן כנ"ל אבל אחר החטא לא נשלם הבריאה בשלמות. ואז בודאי אי אפשר להכיר בשבת שם ה' כי אם כפי תבנית הבריאה אז. ועל-כן צריכין שמירת שתי שבתות כי בתחלה צריכין שמירת שבת שהוא שם ה' כדי לזכות אחר כך בששת ימי החל להשלים הבריאה על-ידי הל"ט מלאכות שנתהוו אחר החטא. כי עכשו אי אפשר להשלים את הבריאה כי אם על-ידי הל"ט מלאכות ועקר השלמות הוא על-ידי שבת דיקא. כי על-ידי שמירת שבת זוכין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל שיהיו כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן שעל-ידי זה דיקא נשלם הבריאה. ואז זוכין בשבת השני אחר כך להכיר שם ה' בשלמות על-ידי כל פרטי הבריאה כי כבר נשלם הבריאה על-ידי הל"ט מלאכות שזכה לעשותן בקדשה בבחינת מלאכת המשכן על-ידי שמירת השבת הראשון כנ"ל. כי עכשו צריכין להתחיל התקון משבת שאין מגיע בו שום פגם ואחיזה של הל"ט מלאכות שהם בחינת זהמת הנחש. ועל-כן בשבת יכול אפלו עתה אחר החטא להמשיך על עצמו ועל כל הבריאה קדשת שמו יתברך. ועל-ידי זה יכולין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל לטהר ולקדש הל"ט מלאכות מזהמת הנחש לזכות שיהיו הל"ט מלאכות קדושים בבחינת מלאכת המשכן. ואז נשלם תקון כל הדברים על-ידי ל"ט מלאכות אלו בימי החל. ואזי זוכין בשבת השני להביא כל הבריאה אל התכלית. דהינו להכיר שמו יתברך בשלמות על-ידי כל פרטי הבריאה שכבר נשלמה וכו' כנ"ל. ואזי תבוא הגאלה, כי יתתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה כנ"ל. ועל-כן אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות דיקא מיד היו נגאלין כנ"ל:

וזהו כל השומר שבת כהלכתו אפלו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. כי דור אנוש עקר פגם שלהם היה בשם ה'. כמו שכתוב אז הוחל לקרא בשם ה'. על-כן שמירת שבת שהוא שם ה' הוא תקון לזה:

אות ט[עריכה]

וזה בחינת פרשת זכור שצריכין לקרות בשבת שקדם פורים פרשת זכור. שהוא זכרון מלחמת עמלק שהוא בכל דור ודור כמו שכתוב מלחמה לה' בעמלק מדר דר. כי עקר הכח ללחם בעמלק למחות שמו וזכרו מן העולם הוא על-ידי שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא כנ"ל. כי עקר מלחמת עמלק שבכל דור. הוא כנגד שם ה' שהוא שם הצדיק האמת שהוא שם ה' כי שמו משתף בשם הצדיק. אשר הצדיק הזה האמת הוא הפאר והיפי וההדור של כל העולם הוא החן האמת של כל העולם. הוא בחינת יסוד הפשוט בחינת נהר היצא מעדן וכו' אשר ממנו נמשכין כל הארבעה יסודות שהוא כלליות כל העולמות כלם שכלן נמשכין ממנו וכל חיותם נמשך על ידו אשר כל מי שנכלל בשם האמת של זה הצדיק הוא מסתכל על עצמו בכל הארבעה יסודות שהם כל המדות וזוכה לחזר בתשובה לה' יתברך וכו' כמבאר שם במקומו בהתורה הזאת עין שם ואם זה הצדיק האמת שבכל דור היה נתגלה בעולם. וכל העולם היו מקרבים אליו באמת היה העולם כבר מתקן כי זה הצדיק יש לו כח לתקן כל העולם אם לא היו מעלימין ומסתירין אותו אבל בכל דור ודור יש בחינת מלחמות עמלק. ועקר מלחמתו של עמלק ימח שמו היא רק דיקא נגד הצדיק האמת הזה שהוא הראש בית. כי עמלק הוא בחינת ראשית דסטרא אחרא בחינת ראשית גוים עמלק. ועל-כן כל מלחמתו הוא רק כנגד זה הראש בית האמת שכל הדורות נמשכין ממנו. בבחינת קורא הדורות מראש כי עמלק אינו רוצה להלחם לא את הקטן ולא את הגדול כי אם עם הראש בית בעצמו אבל מחמת שכנגד הראש בעצמו אין לו שום כח להלחם עמו בעצמו. כי זה הצדיק האמת הראש בית כבר זכה לנצח אותו ולשבר אותו בתכלית כי לא אתהני מדילה כלום. כי כבר שבר כל התאות וכל המדות רעות בתכלית תכליתן בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו. והכניע ובטל מעצמו זהמת הנחש שהוא זהמת עמלק שהוא הסטרא אחרא והוא הכניעם כלם מעצמו בתכלית ההכנעה והבטול עד שלא נשאר אצלו שום אחיזת הרע כלל אפלו כל שהוא ועוד הוסיף אחר כך למסר נפשו בכל יום בשביל ה' יתברך וקבל על עצמו יסורים קשים ומרים ממות בשביל קדשת שמו יתברך ובשביל עמו ישראל וכו' וכו' על-כן בודאי אין לעמלק שהוא ראש הסטרא אחרא שום אחיזה להלחם עם הצדיק בעצמו. על-כן כל מלחמתו הוא מה שמערבב את העולם בכל עת. ועושה מחלקת גדול בכל עת על הצדיק האמת הזה שהוא הראש בית כדי להרחיק את ישראל ממנו כדי שלא ישובו לה' יתברך על-ידי הצדיק הזה שהוא הראש בית שיש לו כח להחזיר כל העולם למוטב כנ"ל וזאת הקלפה הרעה שהוא המן עמלק כל תחבולותיו וכל מלחמתו הוא להסתיר ולהעלים שם הצדיק האמת הזה שהוא הראש בית האמתי. כי קלפת עמלק מרצה שיתקרבו ישראל לכל הראשים שבעולם. לא מבעיא הראשים של הסטרא אחרא ממש שהם עקר שם הטמאה כמו ראשי הכתות של הפילוסופים והאפיקורסים. כי גם אצלם יש להם ראשים עליהם שלומדים אצלם אלו החכמות החיצוניות הנבוכות העוקרות אותם מן העולם. ולצודד נפשות לקרבם לאלו הראשים ימח שמם בודאי הן הוא משוש דרכו. ועל זה מניח עצמו בודאי לארכו ולרחבו. אלא אפלו ראשים שיש להם חלק בקדשה שהם אנשים כשרים קצת ואפלו אם הם צדיקים רק שיש בהם עדין איזה אחיזת הרע ואין להם כח להוציא את ישראל מרע לטוב. על-כן מרצה עמלק שכל אלו הראשים יהיו גדולים ומפרסמים בשם גדול בעולם. ויהיה להם התנשאות גדול. וכל כונתו הרעה רק כדי להעלים על-ידי זה שם הראש בית האמתי שהוא הראש של כל הראשים שבעולם. והוא הבעל הבית האמתי של העולם שעקר תקון כל בני עולם לשוב לה' יתברך הוא על ידו דיקא. וקלפת עמלק כל מלחמתו להעלים ולהסתיר שמו של זה הראש בית דיקא. כי יש כמה וכמה ראשים בעולם. כמו שכתוב והמתנשא לכל לראש ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אפלו ריש גרגותא וכו'. כי כל הארבעה יסודות נקראים ראשים. כמו שכתוב והיה לארבעה ראשים. ומהם נתחלקו כמה וכמה ראשים בעולם ואפלו בקדשה יש כמה וכמה ראשים. כי כל אחד כפי חלקו שזכה לברר איזה חלק מהארבעה יסודות על -ידי ברור מדותיו. ותאותיו. כמו כן יש לו איזה חלק בראשית והתנשאות הנמשכין מבחינת ברור הארבעה יסודות שנקראים ארבעה ראשים. אבל כל אלו הראשים מחמת שלא בררו עדין את כל הארבעה יסודות לגמרי בתכלית הברור. כי עדין נשאר אצלם איזה אחיזת הרע מאיזה מדות ותאות. וכמו ששמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה שיש כמה צדיקים ששברו התאות אבל עדין נשאר אצלם שמץ מנהו. ואלו הצדיקים אין להם כח להחזיר בני ישראל למוטב. כי אם בכח הצדיק האמת הראש בית האמתי שזכה לבטל הרע בתכלית וכו' כנ"ל. כי מחמת שאין בו שום רע כלל. על-כן יש לו כח לתקן כל הנפשות המקרבים אליו להחזירם לה' יתברך ועל-כן על זה מתקנא עצמו ביותר הבעל דבר שהוא קלפת המן עמלק ומניח עצמו לארכו ולרחבו להעלים ולהסתיר שם והדור ופאר של הצדיק האמת הזה ומקים עליו מחלקת גדול. ומתגבר בתחבולותיו להקים ראשים בעולם ולהגדיל שמם מאד. אשר שמם נמשך משם הטמאה משמות החיצונים כמבאר בהתורה הזאת במקומו עין שם. ולפעמים כשרואה שאי אפשר לו להפך האמת לגמרי להעמיד רשע גמור לעשות אותו ראש ומפרסם. כי בודאי לא יטעו בו בני ישראל הכשרים על-כן הוא משתדל בתחבולותיו להתלבש עצמו באיזה כשר או צדיק שאינו גמור ונותן בלבו שיחלק על זה הצדיק הנ"ל. שהוא הראש בית האמתי. והבעל דבר מגדיל שמו של זה החולק והמתנגד על הראש בית האמתי הוא מגדיל שמו מאד ומפרסם אותו מאד. כי עמלק מרצה שכל העולם יתקרבו לאלו הראשים אף-על-פי שהם צדיקים קצת כדי להרחיקם מהצדיק הגדול הראש בית האמתי. כי כל תחבולותיו לרחק ישראל מהצדיק הראש בית האמתי הנ"ל שכל תקון נפשות ישראל וכל העולמות על ידו כנ"ל:

וזה שכתוב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו' ויזנב דיקא. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שהיה חותך זנבות וזורקן כלפי מעלה. כי ההמון עם כנגד הצדיק הם בבחינת זנב. כי הם טפלים אליו. כי הצדיק האמת הוא הראש. והקטנים הטפלים אליו הם בבחינת זנב. אבל בודאי טוב להיות זנב וטפל לצדיק הזה שהוא ראש בית האמתי מלהיות ראש במקום אחר. וכמו שאמרו במשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הדבוק ומחבר לטהור טהור. וכדאמרי אינשי עבד מלך מלך הדבק לשחוור וישתחוו לך כמו שפרש רש"י לענין נהר פרת שסמוך לארץ-ישראל כו'. ועמלק בתחבולותיו חותך הזנבות וזורק כלפי מעלה שמהפך מזנב לראש. שלוקח קטנים במעלה שהם בבחינת זנב נגד הראש בית שהיו צריכין להיות טפלים אליו. והוא לוקח אלו הזנבות הקטנים במעלה וחותכם ומרחקם מהצדיק מהראש בית האמתי. וזורקן כלפי מעלה. דהינו שעושה מהם ראשים ומגביה אותם למעלה למעלה. ומגדיל שמם מאד. ומכניס בלבם שיחלקו על הצדיק הכל בשביל להסתיר ולהעלים שם הצדיק הזה שהוא הראש בית האמתי וכנ"ל:

ועל-כן מלחמה לה' בעמלק מדר דר. כי זה עקר תקף מלחמות עמלק שבכל דור כי בכל דור מוכנת הגאלה לבוא על-ידי הראש בית הזה שהוא בחינת משה משיח שהוא הצדיק האמת הגדול במעלה שבכל דור. אך עקר העכוב הוא על-ידי המחלקת העצום הזה שהוא בחינת מלחמת עמלק שכל מלחמתו להסתיר ולהעלים שם הצדיק הזה כנ"ל:

אות י[עריכה]

וזה שאמר משה ליהושע תלמידו דיקא צא הלחם בעמלק. ולא לחם עמו בעצמו. כי מחמת שכל מלחמתו של עמלק הוא כנגד בחינת משה שהוא הראש בית האמתי. להסתיר ולהעלים שמו חס ושלום. על-כן אין יכול משה בעצמו להלחם עמו. כי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים כי איך אפשר להצדיק להגדיל ולפרסם שם עצמו. על-כן צוה לתלמידו יהושע צא הלחם בעמלק. כי דיקא התלמיד של הצדיק האמת הוא יש לו כח להלחם בעמלק שרוצה להעלים ולהסתיר שם הצדיק הזה. כי בחינת יהושע תלמידו כל עסקו וכל תחבולותיו לפרסם ולהגדיל שמו הקדוש והנורא של הצדיק הזה בעולם. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק ביד כל אדם יחתם לדעת כל אנשי מעשהו וכו' בסימן קס) שדיקא על-ידי התלמידים של הצדיק יכולין לידע גדלת הצדיק ובודאי כל כחו של בחינת יהושע תלמידו להלחם בעמלק הוא בודאי רק מהראש בית בעצמו שהוא בחינת משה. כי בודאי אין כח ליהושע שהוא בחינת התלמיד ללחם מלחמה עצומה ונוראה כזאת. וזה שכתוב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'. כי בודאי עקר כח המלחמה היה על-ידי משה בעצמו. רק אף-על-פי-כן המלחמה בעצמה להתגבר על עמלק שרוצה להסתיר ולהעלים שם הצדיק הזה להתגבר עליו להגדיל ולפרסם ולפאר ולרומם באמת שם הצדיק הזה צריך שיהיה נעשה על-ידי בחינת יהושע תלמידו דיקא כנ"ל. וכמו שאיתא בזהר הקדוש בשלח סה,) שיהושע דיקא היה מסגל למלחמה הזאת עין שם. הינו כנ"ל:

אות יא[עריכה]

וזה בחינת מחלקת קרח. שהתלבש עצמו הסטרא אחרא בחינת קלפת המן עמלק בראשי בני ישראל שהם קרח ועדתו שהיו ר"נ ראשי סנהדראות. ורצה להגדיל שמם והכניס בלבם שיחלקו כלם על משה רבנו עליו השלום וכמו שכתוב שם קרואי מועד אנשי שם. אנשי שם דיקא. שרצה הבעל דבר להגדיל שמם דיקא מחמת שהם חולקים על הראש בית שהוא משה כדי להסתיר ולהעלים שם משה רבנו שהוא בחינת הראש בית שהוא כלל ושרש ויסוד של כל התורה הקדושה וזה ששמענו מפי רבנו זכרונו לברכה שפעם אחת היו כל עסקו בפורים לתקן פגם קרח וכו' עין שם. כי מלחמת המן עמלק שזהו בחינת פורים. ותקון מחלקת קרח הכל בחינה אחת דהינו שבכח קדשת הנס של פורים שנעשה בכל דור ודור. נזכה שיתגלה האמת לאמתו בעולם. שלא יהיה עוד כח להקלפה להעלים ולהסתיר שם הצדיק שהוא שם ה' וכנ"ל שזהו בחינת הכנעת קרח ועדתו שהיו אנשי שם שחלקו על משה שהוא ראש בית האמתי וכו' כנ"ל:

אות יב[עריכה]

ועל-כן קדם פורים צריכין להקדים בשבת שלפניו לקרות בו פרשת זכור שהוא מחית עמלק שרוצה להסתיר שם ה' שהוא שם הצדיק הזה כנ"ל. כי עקר הכח להלחם עמו הוא על-ידי שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא שהוא בחינת שם הצדיק האמת בחינת אנת שבת דכלהי יומא כנ"ל. ועל-כן בכח קדשת שבת זוכין להכניע קלפת המן עמלק ולהגדיל שם הצדיק האמת שהוא בחינת שבת כנ"ל:

ועל-כן צותה התורה למחות שם עמלק מן העולם. כמו שכתוב תמחה את זכר עמלק וכו' כי צריכין למחות שמו דיקא מחמת שכל מלחמתו נגד שם ה' שהוא שם הצדיק שהוא הראש בית האמתי כנ"ל:

אות יג[עריכה]

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה המהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה ששה ימים ומקדש שביעי ואמרו שם שגם בכל הששה ימים אסור לעשות מלאכה כי אם כדי חייו לבד. וגם ביום השביעי שלו עושה מלאכה כדי חייו ולמאי נ"מ מקדש שביעי לקדושי ואבדלתא. כי הצדיק האמת הוא בחינת שבת כנ"ל כי עקר שם ה' נתגלה על-ידי השם הצדיק האמת וכל מה שיגדל שם הצדיק האמת יותר ויותר יגדל שם ה' יותר ויותר. כי שמו יתברך משתף בשם הצדיקים כנ"ל שזהו בחינת שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא. וכמו שאמרו החבריה לרבי שמעון בר יוחאי אנת שבת דכלהי יומי אבל בעונותינו הרבים נתבלבל העולם מאד ונתרבה המחלקת בעולם. ונעשה קטגוריא גדולה בין התלמידי חכמים בעצמם. עד שאין האחד יודע האמת לאמתו מי הוא הצדיק האמתי שיוכל לתקן אותו בשלמות ומחמת זה מתגברים המתנגדים החולקים לגמרי על כל החסידים והצדיקים שהיה מימות הבעל שם טוב רבן של כל בני הגולה זכר צדיק וקדוש לברכה כי מתלוצצים ואומרים שהם מאמינים לכל דבריהם של כל החולקים זה על זה. וממילא לא נשאר אצלם גם אחד מהצדיק שיאמינו בו. כידוע ליצנות זאת בעולם. אבל באמת לא כך המדה ולא כך יפה להם וה' יתברך יסלח להם על זה וישיב לבם אל האמת והאמונה. כי אדרבא אנו צריכין להאמין בכלם בכל מי שמנהיג ישראל על-פי דת תורת משה בכתב ובעל פה על-פי הספרים המיסדים על אדני פז של הגמרא הקדושה מדרשים וספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל וכו' בודאי אנו צריכין להאמין בכלם כי רק מכת העוסקים בחכמות חיצוניות שעוסקים במקרא לבד. ופונים ערף מהגמרא הקדושה והם כמו הקראים ממש למי שבקי בהם ובדרכיהם. וכל למודם הרע ופרושיהם הרעים הם על-פי יסודות האפיקורסים המפרסמים כמו אריסטו וחבריו ימח שמם ונמח זכרם. מכתות כאלו ומספריהם צריכין להרחיק בתכלית הרחוק יותר מהרחקת בעלי ראתן. כי עליהם נאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים כידוע לכל בעל דת ישראל גדל עצם רשעותם וארסם הרע והנמהר רחמנא לשזבן מהם ומהמונם. אבל כל הצדיקים והכשרים המתנהגים על-פי דברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא וזהר ובכתבי האר"י והבעל שם טוב ותלמידיו זכותם יגן עלינו בודאי אסור לחלק על שום אחד מהם. וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה בחצוצרות בלקוטי הראשון בסימן ה) על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין שמי שרוצה לחוס על נפשו אסור לו לשמע כלל המחלקת שבין הצדיקים השלמים רק להאמין בכלם:

וזהו המהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת. דהינו שהוא מספק מי הוא הצדיק האמת שהוא שבת דכלהי יומי הדין הוא שצריך לקדש את כל הימים בקדשת שבת. דהינו שצריך להאמין בכלם ויחזיקם כלם בבחינת קדשת שבת שהם שם ה' שהוא בחינת שם הצדיקים כי הימים הם בחינת המדות שהם בחינת הצדיקים שכלולים מכל הימים והמדות בבחינת גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו וכו'. ולא יעשה מלאכה כי אם כדי חייו לבד. הינו מאחר שאינו זוכה לדעת מי הוא הצדיק האמת להתקרב אליו ולתקן נפשו. הוא צריך לפרש עצמו ממלאכות וטרדות ועסקי העולם הזה ולא יעשה מלאכה ועסק פרנסה כי אם זמן מעט כדי חיונו בצמצום לבד ושאר כל היום יבלה על הבקשה והחפוש שיחפש ויבקש הרבה את הצדיק האמת להתקרב אליו כמבאר בהתורה תקעו ג' בלקוטי תנינא סימן ח) שצריכין לחפש הרבה הרבה את הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח נבואה שעקר המשכת האמונה הקדושה שהיא כלל הכל הוא על ידו. וצריכין לבקש הרבה הרבה מה' יתברך לזכות להתקרב לצדיק כזה על-כן אסור לו לעשות מלאכה כי אם כדי חייו. הינו שלא יעסק בעסקי העולם בשביל פרנסה כי אם כדי חיונו בצמצום ושאר הזמן יעסק רק לבקש ה' יתברך שיזכה למצא צדיק אמת כזה שיש לו בחינת רוח נבואה שעל ידו עקר תקונו כנ"ל וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין הנ"ל שמקדש שביעי. כי אף-על-פי שמקדש כל הימים דהינו שמאמין בכל הצדיקים כנ"ל אף-על-פי-כן הוא צריך לברר לו אחד שיהיה אצלו בבחינת שבת לגמרי להתקרב אליו ביותר. עד שיזכה למצא באמת את הצדיק השלם בתכלית השלמות וכו' כנ"ל שעל ידו עקר תקונו. אבל כל זמן שאינו זוכה לזה והוא כמו מהלך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת שאינו יודע מי הוא הצדיק האמת השלם כנ"ל. הוא צריך להחזיק כלם בקדשת שבת ולהאמין בכלם כנ"ל:

אות יד[עריכה]

ועל-כן אסורים בשבת ל"ט מלאכות. כנגד ט"ל אורות שהם בחינת מאורי אור. כי ל"ט מלאכות הם בחינת מאורי אש כנ"ל. ואסור לעוררם בשבת כדי שיהיו נכנעים בחינת מאורי אש ויתגברו בחינת מאורי אור שהם בחינת ט"ל אורות:

אות טו[עריכה]

וזה בחינת השמחה של שבת ויום טוב. וזה בחינת גדל עצם השמחה של פורים. כי עקר שרש כל השמחות הוא משם ה'. בבחינת בשמך יגילון כל היום. כי כל הבטחונות וכל התקוות וכל הישועות כל מה שאנו מקוים ומחכים ומצפים לישועה עדין בגשמיות ורוחניות. הכל הוא מה שאנו בטוחים בשם ה' שלא יעזב אותנו לעולם בעבור שמו הגדול. כמו שכתוב כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול ומשם כל השמחות. כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו. וכמובן ומבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר התחזקות של כל אדם שאיך שהוא איך שהוא צריך להתחזק את עצמו לבל יפל יותר חס ושלום. ועקר ההתחזקות הוא על-ידי השם, הינו על-ידי שם ה' ושם הצדיקים האמתיים אשר שמם נקרא עליו שזהו בחינת שם ה' כי שמו יתברך משתף בשמם. וכמבאר בכמה מקומות שעקר ההתחזקות והשמחה הוא מה שזכינו שלא עשני גוי והבדילנו מן התועים וכו'. הינו מה שעדין שם ישראל נקרא עליו. ובזה יכול לחזק את עצמו אפלו הקל שבקלים והגרוע שבגרועים אפלו פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יכול לחזק את עצמו ולהחיות את עצמו בזה שעל כל פנים עדין שם ישראל נקרא עליו שהוא שם ה' כי שמו משתף בשמנו מכל שכן כשזוכין להתקרב לצדיקים אמתיים שהם עקר שם ה' בחינת הנהר היצא מעדן וכו' כמבאר היטב בהתורה הנ"ל על-כן בודאי יש לו לשמח כל ימיו איך שהוא. מאחר שזכה שיהיה נקרא שם הצדיקים עליו שהוא עקר שם ה'. ובשביל זה התגרה עצמו הבעל דבר מאד והעמיד עכשו הכתות הרעות שרוצים לחנך נערים בחכמות ולשונות להביאם לידי כפירות גמורות. כנראה בחוש שכל מי שנצוד בפח יוקשים של הארורים הללו ימח שמם הוא פורק על לגמרי וגרוע ממומר להכעיס ומחללים שבתות בצנעה ובפרהסיא וכו'. וכל עקר כונתם הרעה של הסטרא אחרא והבעל דבר הוא רק לעקר מהם שם ה'. כי הבעל דבר אינו מסתפק עצמו מה שבלא זה הם רשעים גדולים ונואפים ככלבים וכבר עברו על כל עברות שבתורה אלפים פעמים כאשר הם יודעים בעצמם אבל הבעל דבר אינו מסתפק עצמו בכל זה. והוא מתנכל בנפשם לעקרם ולהמיתם משני עולמות לגמרי. והעקר מה שרוצה לעקרם משם ה' שלא יהיו נקרא עליהם שם ישראל עוד. כאשר נראה בחוש שכל פעלותיהם ומעשיהם ותנועותיהם הוא להדמות עצמן לעכו"ם בכל תנועה ותנועה בשמם ומעשיהם ובמלבושיהם ובכל הנהגותיהם ובלשונותיהם ובכתביהם ובכל התנועות. כי לא די להם בכל עונותיהם. רק הבעל דבר רוצה לעקר מהם שם ישראל לגמרי וזה עקר מלחמת המן עמלק ימח שמו. שהוא ראשית גוים שרוצה ללחם נגד שם ה' חס ושלום וכנ"ל. וממנו יונקים כל העכו"ם שכל מלחמתם כנגד שם ישראל שהם שם ה'. כמו שכתוב על עמך יערימו סוד וכו' אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. על-כן כל מי שזוכה עכשו בעתים הללו להציל את עצמו ואת בניו ובנותיו וכל הנלוים אליו. מן הכתות הארורים האלה ימח שמם. הוא ראוי לשמח כל ימיו מה שעל כל פנים עדין שם ישראל נקרא עליו. כי עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדלה ליוצר בראשית וכו' אשר נצלנו מפח יוקשים הללו ומאחר ששם ישראל שהוא שם ה' נקרא עלינו עדין אנו מחיבים לשמח כל ימינו לעולם. כי עדין יש לנו תקוה לכל הישועות ולכל הטובות כנ"ל. כי כל הדאגות והעצבות נמשך מהחטאים והעונות בבחינת אדאג מחטאתי. אבל תכף כשזוכרים בשם ה' ומחיין את עצמם בזה ששם ה' עדין נקרא עליו מאחר שנקרא על כל פנים בשם ישראל כנ"ל. על-ידי זה זוכין למחילת עונות. כי משם ה' משם נמשך מחילה וסליחה וכפרה לכל העונות. כמו שכתוב וכפר על חטאתינו למען שמך. וכמו שכתוב אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך. בשם ה' דיקא. על-ידי זה וחנותי את אשר אחן וכו'. כי כל השלש עשרה מדות של רחמים שמשם כל הסליחות והכפרות כלם הם משם ה'. כמו שכתוב ויקרא בשם ה' ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון וכו' נושא עון ופשע וכו'. וכמבאר בסימן ס"ו בענין מה שקורין מחרת יום הכפורים שם ה' על שם. כי גם זה שיך ומקשר להתורה בראשית הנ"ל שבסימן ס"ז הנ"ל:

נמצא שעקר כל התקוות והבטחונות של כל הישועות ועקר כל ההתחזקות והשמחות הוא משם ה'. על-כן בכל הימים קדושים שהם כלם בחינת הגדלת שם ה'. על-כן אז מצוה להרבות בשמחה. שזה בחינת השמחה של שבת ויום טוב. כי שבת שמא דקדשא בריך הוא. וכן יום טוב מקבל משבת. והוא גם כן בחינת הגדלת שם ה'. כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים. ועל-ידי יציאת מצרים נגדל שם ה' לגדל עצם רבוי האותות והמופתים הנוראים וכו' וכמו שכתוב למען ספר שמי בכל הארץ. על-כן מצוה להרבות בשמחה בשבת ויום טוב. כי אז נגדל שם ה' שמשם כל השמחות. וזה בחינת עצם השמחה של פורים. כי אז הוא מחית עמלק. שעל-ידי זה עקר הגדלת שמו יתברך. כי אין שמו שלם עד שימחה זכר עמלק כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכנ"ל על-כן אז בפורים השמחה גדולה ועצומה מאד וכנ"ל:

וגם בכל השנה כלה מצוה על כל אחד מישראל להיות בשמחה תמיד כמבאר בכל הספרים ובפרט בספרי רבנו זכרונו לברכה. ועקר השמחה הוא בשם ה' מה שזכינו להיות מזרע ישראל ושם ישראל נקרא עלינו שהוא שם ה' שזאת השמחה היא שמחה שאין לה קץ בחינת בשמך יגילון כל היום וכו' כנ"ל. כי גם בכל השנה צריכין להמשיך על עצמו שמחת שבת ויום טוב כמבאר בהתורה ימי חנכה בסימן ב' שצריכין להמשיך השמחה משבת לששת ימי החל וכו' עין שם והעקר על-ידי שם ה'. כי בכל פעם שזוכרין ששם ישראל שהם שם ה' נקרא עליו ושמחין בזה נמשך עליו קדשת שמחת שבת ויום טוב. כי גם כל שמחת שבת ויום טוב הוא מזה מחמת שהם בחינת שם ה' שמשם כל השמחות והחדוות כנ"ל:

אות טז[עריכה]

וזה בחינת סעדת שבת ויום טוב וסעדת פורים. בחינת ימי משתה ושמחה. וכמו שכתוב אין טוב לאדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בשבתות וימים טובים. כי עקר קדשת האכילה הוא כשזוכין לשמח בשם ה' כמו שכתוב אכלו מעדנים ושתו ממתקים וכו' כי חדות ה' הוא מעזכם. כי עקר קדשת האכילה נמשך משם ה' שמשם השמחה בבחינת ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' וכו' שזה בחינת אכילה דקדשה בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. כי הנפש הוא השם כמובא במקום אחר בבחינת נפש חיה הוא שמו, ועקר השתוקקות הנפש דקדשה הוא להכלל בשם ה' שמשם שרש הנפש שהוא השם כנ"ל. בבחינת לשמך ולזכרך תאות נפש ולהפך תאות הגוף הוא מבחינת שמות החיצונים שהם בחינת מאורי אש כו' שמשם כל התאות שהם בחינת אש וחמימות כי כל התאות נמשכין מבחינת האש שיש באדם שבוער באדם לכל התאות כמבאר בסימן רנ"ג. וכל האכילה של האדם מה שהאדם מכרח לאכל לקיום הגוף הוא מחמת האש שיש באדם ששורף הלחות וכו' שבשביל זה צריכין לתת לתוך הגוף מזון וצדה להשקיט האש כידוע לחכמים. ומי שזוכה לאכל בקדשה לשם ה' כדי שיהיה לו כח לעבד את ה' יתברך אזי זוכה על-ידי אכילתו להכניע את האש. דהינו להכניע בחינת מאורי אש שהם בחינת שמות החיצונים וכו' שהם בחינת פגם הארבעה יסודות וכו' כנ"ל. ולהגביר ולהחיות את הנפש דקדשה שהוא בחינת שם ה' בחינת תקון הארבעה יסודות דקדשה שהם בחינת מאורי אור כו'. וזה בחינת הנה אורו עיני כי טעמתי מעט מדבש הזה שאמר יהונתן. כי אכילת הצדיק הוא בבחינת התגברות מאורי אור שהם בבחינת שם ה' מחמת שכל אכילתו הוא לשם ה' כו'. אבל להפך כשאוכלין חס ושלום בשביל תאות הגוף שיניקתם מבחינת מאורי אש. אזי על-ידי אכילתו מתגברין ביותר בחינת מאורי אש ועל-כן על אכילה כזו נאמר ובטן רשעים תחסר. כי אינו מכניע בחינת מאורי אש על-ידי אכילתו על-כן כל מה שאוכל יותר מתגברים בחינת מאורי אש ביותר. ועל-כן אינו משביע נפשו לעולם. כי כל התגברות התאות הוא מהאש הנ"ל. וזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שנאמר בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כי עקר המיתה נמשך מהאש כנ"ל כמובא. ועקר התגברות האש הנ"ל בחינת מאורי אש הוא מפגם האכילה מבחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע שזהו בחינת בעצבון תאכלנה ועצבות הוא הפך השמחה הנמשך משם ה'. הינו כשאין זוכין להגביר ולהגדיל שם ה' בחינת מאורי אור על-ידי אכילתו שמשם השמחה בחינת לאכל ולשתות ולשמח וכו' כנ"ל. וכשאין זוכין לזה אזי אכילתו בבחינת בעצבון תאכלנה מחמת שאינו זוכה להגדיל שם ה' שמשם השמחה. כי אכילתו הוא מבחינת מאורי אש שהם בבחינת שמות החיצונים שהם הסטרא אחרא שהיא בחינת עצבות הפך שם ה' שמשם כל השמחה כנ"ל. ועל-כן בשבת ויום טוב ובפורים שאז הוא בבחינת הגדלת שם ה'. על-כן אז מצוה גדולה לאכל ולשתות ולשמח בשם ה' כי אז האכילה בקדשה בבחינת הכנעת מאורי אש והתגברות מאורי אור שהם בחינת שם השם שמשם כל השמחה כנ"ל:

וזה בחינת מה שנאמר באברהם ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם שעל-ידי האשל שהיה בשביל הכנסת אורחים שהוא בחינת אכילה דקדשה על-ידי זה ויקרא שם בשם ה' כי עקר הגדלת שם ה' הוא על-ידי אכילה דקדשה כנ"ל:

אות יז[עריכה]

וזה בחינת שבת הגדול שקדם פסח. כי על-ידי יציאת מצרים נתגלה שם ה' על-ידי האותות והמופתים הנוראים אשר עשה ה' במצרים ועל ים-סוף וכו' וכמו שכתוב ולמען ספר שמי בכל הארץ וכו'. כי עקר שם ה' נתגלה על-ידי יציאת מצרים. וקבלת התורה שהוא שמא דקדשא בריך הוא. וזה שכתוב ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו וכו' ותעש לך שם כהיום הזה. כי קדם יציאת מצרים וקבלת התורה קדם שנבחרו ישראל לעם סגלה לה' יתברך לא היה עדין שם לה' יתברך. כי אי אפשר לקרות ה' יתברך בשם הקדש כי אם על-ידי התורה שהיא כלה שמא דקדשא בריך הוא. כי עקר התגלות שם ה' היא על-ידי התורה שהיא כלה שמותיו של ה' יתברך וזהו ותעש לך שם כיום הזה ותעש לך דיקא. שעל-ידי יציאת מצרים שעל-ידי זה זכינו לקבלת התורה על-ידי זה עשה ה' יתברך לעצמו שם בחינת ותעש לך שם וכו'. כי מקדם לא היה לו יתברך שם כלל כנ"ל כי עקר התגלות שם ה' הוא על-ידי מעשה התחתונים על-ידי האדם הבעל בחירה כשזוכה לעבד אותו יתברך באמת ולשבר הבחירה לבלי לבחר ברע כי אם בטוב לעשות רצונו יתברך באמת. אזי דיקא נתגלה שם ה' וכו'. כי קדם הבריאה לא היה לה' יתברך שום שם כלל. ועקר הבריאה היתה בשביל זה בשביל לגלות שמו יתברך. כי כל העולמות מראש ועד סוף שהם בחינת מדותיו יתברך כלם הם בחינת שם ה'. כי כלם כלולים בשמו הגדול כידוע. והכל תלוי באדם התחתון שבשבילו נברא הכל. כי עקר התגלות שם ה' נעשה על ידו דיקא כו' ועל-כן במצרים שהיה קדם קבלת התורה ולא היה עדין אתערותא דלתתא ולא היה אפשר עדין לגלות שם ה' על-ידי מעשה התחתונים. כי לא היה להם מצות ומעשים טובים עדין לזכות בהם. כי היה קדם קבלת התורה. על-כן היה קשה למשה ענין זה ושאל לה' יתברך ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם. כי היה קשה לו איך אפשר לקרותו יתברך בשם מאחר שהוא עדין קדם קבלת התורה והשיב לו ה' יתברך כה תאמר כו' אהיה וכו'. כי אהיה דא אנא זמן למהוי. ולכאורה קשה איך שיך אצל ה' יתברך אנא זמין למהוי אך בודאי ה' יתברך הוא היה הוה ויהיה. אך אי אפשר לנו לידע מזה כי אם על-ידי קבלת התורה שאז נתגלה שם ה' שהוא שם הויה ברוך הוא שהוא עקר שם ה'. אבל קדם קבלת התורה קדם שיש אתערותא דלתתא על-ידי מעשה התחתונים שאז עדין אי אפשר לגלות שם ה' כו'. אז נקרא ה' יתברך בשם אהיה. שהוא בחינת אנא זמין למהוי. שה' יתברך מקים עולמו על שם העתיד בזכות הצדיקים שעתידין להיות שיעשו רצונו יתברך ויגלו שמו וכבודו בעולם וידעו כל באי עולם שיש רב ושליט היה הוה ויהיה שהוא מהוה כל העולמות מאין ליש ובזכות אלו הצדיקים שעתידים לגלות שמו. בזכותם ברא את העולם ובזכותם מקים את העולם קדם קבלת התורה ועל-כן אז נקרא בשם אהיה. שהוא בחינת אנא זמין למהוי שה' יתברך קורא לעצמו שם על שם העתיד שהוא זמין למהוי שהוא עתיד להתגלות בעולם. דהינו שעתידין צדיקים שיגלו שם הויה ברוך הוא בעולם על-ידי מעשיהם הטובים כו' ועל-כן קדם מתן תורה כתיב ושמי הויה לא נודעתי להם. כי אף-על-פי שדבר עם האבות בשם הויה גם כן כמו שפרש רש"י. אף-על-פי-כן עדין לא היה באפשר לגלות ולהודיע להם בחינת שם הויה מחמת שהיה קדם מתן תורה. ועל-כן כתיב ושמי הויה לא נודעתי להם. ועל-כן אהיה הוא בחינת תשובה כמובא במקום אחר. כי גם עכשו כשאדם חוטא חס ושלום ועובר על התורה ואז פוגם בשמו הגדול. ואם כן מהיכן יקבל חיות. כי עקר החיות הוא משם ה' כנ"ל. ועכשו על-ידי חטאיו חס ושלום שפגם בשם ה' ונתעלם שמו יתברך אם כן מהיכן יקבל חיות. אך אז הוא מקבל חיות מבחינת כח שרש התשובה שהוא בחינת שם אהיה שהוא בחינת אנא זמין למהוי. שבו קים ה' יתברך את העולם קדם מתן תורה. וכן עכשו אחר החטא חס ושלום. דהינו שה' יתברך מקים העולם בחסדו בזכות העתיד דהינו שמסתכל על הסוף שסוף כל סוף ישובו הכל אליו יתברך ויכירו כלם שמו יתברך ואז יתגלה ויתקדש שמו יתברך בשלמות. כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ובכח זכות זה הוא מקים העולם בעת שעוברין על התורה חס ושלום. שזהו בחינת שם אהיה שנקרא על שם העתיד בחינת אנא זמין למהוי. שעתיד להתגלות הויתו בעולם. דהינו שעתיד להתגלות בחינת שם הויה שמורה שה' יתברך היה הוה ויהיה וכו' וזה בחינת גדל מעלת קדשת שבת. כי עקר קיום העולם על-ידי שבת. כי עקר קיום העולם בעת שעוברין על התורה חס ושלום וכן קדם מתן תורה שאז מקים אותם בבחינת שם אהיה וכו'. כל זה הוא בכח זכות שבת קדש. כי שבת הוא בחינת תשובה. בחינת ושבת עד ה' אלהיך כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. הינו שה' יתברך נתן לנו את השבת שבו מאיר שם ה' בלי אתערותא דלתתא כי שבת קביעה וקימה ואין קדשתה תלויה בישראל. כמו שאומרים מקדש השבת וישראל והזמנים וכו' כמובא. הינו שזהו מעלת שבת קדש שנתן לנו ה' יתברך יום קדוש ונורא כזה שבו מתגלה שם ה' מעצמו בלי מעשה התחתונים. רק ה' יתברך מגלה אז שם ה' על שם העתיד שהוא התכלית האחרון שהוא יום שכלו שבת. שאז יתגלה שם ה' בשלמות. כי אז יזדככו הכל כידוע. ושבת קדש יש לו קדשה כזו שבו מתגלה גם עכשו בזה העולם אור שם ה' שיתגלה לעתיד. כי שבת הוא בחינת תכלית מעשה שמים וארץ שאז יתגלה שם ה' כנ"ל ועל-כן שבת הוא בחינת תשובה. כי זה עקר בחינת תשובה שהוא בחינת אהיה. דהינו מה שה' יתברך קים העולם על שם העתיד וכו' כנ"ל. ועל-כן בשעת יציאת מצרים שלא היה לישראל זכות שיגאלו היה עקר הנס על-ידי שבת שבזכות שבת שבו מתגלה שם ה' בלי אתערותא דלתתא. בזכות זה האיר עליהם ה' יתברך גם אז הארה גדולה משם ה'. ועל-ידי זה נגאלו וזכו לקבל את התורה שעל-ידי זה נתגלה אחר כך שם ה' על-ידי מעשה התחתונים על-ידי קיום התורה והמצות שהם כלם שם ה' כנ"ל. ועל-כן שבת הוא תחלה למקראי קדש וכו'. כי כל המקראי קדש שהם זכר ליציאת מצרים כלם צריכים לקבל משבת. כי לא היה אפשר לצאת ממצרים כי אם על-ידי שבת מאחר שבשעת יציאת מצרים לא היה עדין מעשה התחתונים לגלות על ידם שם ה'. ועל-כן עקר הגאלה היה בכח שבת שבו מתגלה שם ה' בלי מעשה התחתונים כנ"ל. ועל-כן שבת שקדם פסח קורין שבת הגדול. כי עקר הנס של פסח היה על-ידי שבת. כי ידוע שבפסח היה אתערותא דלעלא בלי אתערותא דלתתא כמובא בכונות שזה אי אפשר לזכות כי אם בכח שבת וכו' כנ"ל. ועל-כן נקרא שבת הגדול על שם שם ה' שנתגלה בו שעל-ידי זה עקר יציאת מצרים. כי שם ה' נקרא גדול. כמו שכתוב ומה תעשה לשמך הגדול. וכמו שכתוב כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. כי עקר גדלתו יתברך הוא הגדלת שמו יתברך כי עליו יתברך בעצמו אין שיך לומר גדול כלל ולא שום שבח כלל. ועקר שבח גדלתו הוא גדלת שמו יתברך. וזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח. כי עקר נס של פסח הוא על-ידי שבת שהוא שמא דקדשא בריך הוא שבו נתגלה שם ה' בלי אתערותא דלתתא שעל-ידי זה זכינו לנסים של פסח לצאת ממצרים ולקבל את התורה שאז יתגדל שם ה' יותר ויותר על-ידי מעשה התחתונים ועל-כן נקרא שבת הגדול וכו':

ועל-כן כשחטא אדם הראשון לא היה לו שום קיום כי אם על-ידי שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבת אגין עלוהי. כי הכל נברא בשביל אדם הראשון כדי שיגלה שם ה' כנ"ל. והוא חטא ואכל מעץ הדעת. ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. כי לא די שלא גלה שם ה' אף גם פגם בשם ה' והעלים שמו יתברך על-כן היה תקונו וקיומו על-ידי שבת שהגן עליו כי בשבת מאיר שם ה' בלי מעשה התחתונים שעל-ידי זה היה לו קיום עד שישוב ויתקן מעשיו ויגלה ויקדש שם ה' על-ידי מעשיו הטובים וכו':

ועל-כן אחר כך צוה ה' יתברך שיזכיר להם גם שם הויה ברוך הוא כמו שכתוב ויאמר ה' עוד אל משה כה תאמר וכו' יקו"ק אלקי אבותיכם וכו'. הינו שתכף שיזכיר להם שם אהיה שהוא על שם העתיד כנ"ל. כי אז בתחלה קדם התחלת הגאלה אי אפשר להזכיר כי אם שם אהיה בחינת אנא זמין למהוי וכו' וכנ"ל אך תכף שיזכיר להם שם זה של אהיה. והם יתחילו להאמין. תכף ומיד מתחיל התחלת הישועה של הגאלה שהוא בשביל קבלת התורה. על-כן תכף אמר לו ה' יתברך עוד כה תאמר אהיה שלחני אליכם. כי הודיע לו תכף שיגלה להם שעתיד לעשות לו שם העצם על ידם שהוא שם הויה. כי תכף שיתחילו להאמין בהגאלה על-ידי שם אהיה כו' תכף מתחיל להאיר ולהתגלות שם הויה ברוך הוא וכנ"ל:

שבת ו[עריכה]

על-פי התורה שאלו את רבי יוסי בן קיסמא בסימן נז עין שם כל התורה:

והכלל שהעקר הוא אמונת חכמים שבהם תלויה כל התורה כלה. כי על-ידי אמונת חכמים על-ידי זה מקבלים המלאכים כח מדבורי התורה. דהינו שיש להם בחינת ידים לקבל ולהשפיע לכל עשב ולכל דבר שהם ממנים עליו. ועל -ידי זה נמשכים כל הרפואות וכו'. ועל-כן הפוגם באמונת חכמים אין רפואה למכתו וכו'. ולהקים אמונת הנפילות הוא על -ידי נדר שידר איזהו נדר שהוא בחינת יעקב וכו'. כי על -ידי הנדר הוא עולה לשרש שהחכמים משרשים שם. הינו בחינת פלאות חכמה ויודע ומכיר מעלות החכמים ועל-ידי זה הוא שב ומאמין בהם וכו'. וכשנתתקן הידים על-ידי נדר על-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו'. ועל-ידי הארות אלו עולה ומתענג בענג שבת וכו' כי שבת היא בחינת שי"ן ב"ת שי"ן זה בחינת אבות ב"ת זה בחינת אמונה וכו' וכו'. ויכול לפעל באכילת שבת מה שפועל בתענית. הינו להפיל אויביו לפניו וכו' וכו'. אבל לרב השלום צריכין גם להרבות בצדקה וכו' ויש חלוק בין השלום של תענית של חל ובין השלום של ענג שבת. כי זה אין לו פה וזה יש לו פה וכו' וכו'. וכל זה הוא בחינת נפילת שער של ארם שהוא שער דסטרא אחרא שלש פעמים ואז יבוא בן דוד ויבנה שערי הקדשה. עין שם כל זה היטב:

אות א[עריכה]

וזה בחינת המלאכים שמלוין לו לאדם בכניסת שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. שבשביל זה אומרים שלום עליכם מלאכי השרת וכו' בליל שבת. כי קדשת שבת הוא בחינת תקון הידים של המלאכים על-ידי נדר שעל-ידי זה נתתקן אמונת חכמים כנ"ל. ואז יש כח להמלאכים לקבל כל ההשפעות ולהשפיע לכל הדברים שבעולם כנ"ל. ועל-כן אז בשבת יש להמלאכים שלום גדול ואהבה רבה עם האדם המקבל שבת ומקים עוג שבת כראוי כי על-ידי ענג שבת כל כחם של המלאכים כנ"ל על-כן הם מלוין אותו בליל שבת ומברכין אותו כי אז יש להם שלום גדול עם האדם. ועל-כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהמלאכים רואים אם שלחנו ערוך ונר דלוק וכו'. אז מברכים אותו וכו'. הינו שרואים אם מקימים ענג שבת כראוי ובודאי ראוי לברכה מפי המלאכים כי כל חיותם וכחם הוא על-ידי הידים שנתתקנים וכו' שזה בחינת ענג שבת כנ"ל:

אות ב[עריכה]

וזה בחינת הקדוש של שבת שעל-ידי זה עקר המשכת קדשת שבת על עצמו. כי קדש הוא חכמה כמובא בחינת ראשית חכמה וכל ראשית הוא קדש הינו שעל-ידי הקדוש עולים לבחינת ראשית חכמה. הינו בחינת שרש החכמה שהחכמים משרשים שם שהוא בחינת פליאות חכמה בחינת נדר שעל-ידי זה זוכין לאמונת חכמים שעל-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות שעל-ידי זה זוכין לקדשת שבת שהוא ענג שבת כנ"ל. ועל-כן מקדשין על כוס של יין כי יין של קדוש הוא יין דקדשה שהוא בחינת זכה נעשה ראש שעל-ידי זה זוכין לראש ומחין בחינת חמרא וריחני פקחין בחינת נכנס יין יצא סוד שזוכין על ידו לסודות התורה שהם בחינת פליאות חכמה שהוא בחינת נדר שהוא תקון האמונה שהוא תקון הידים של המלאכים שעל-ידי זה עקר ענג שבת כמו שמבאר שם. ועל-כן צריך לקבל את הכוס בשתי ידיו. כי כוס בגימטריא אלקים כמובא, אלקים בחינת מלאך שנקרא אלקים וצריך לקבלו בשתי ידיו בשעת הקדוש. כי על-ידי הקדוש נתתקנים הידים כנ"ל. דהינו שמחזירין כח הידים להמלאך. ועל-כן מקבל הכוס בשתי ידיו וכנ"ל. וזה בחינת שבעים תיבין של הקדוש כנגד שבעים פנים לתורה. כי על-ידי אמונת חכמים שממשיכין על עצמו על-ידי הקדוש שעל-ידי זה עקר ענג שבת כנ"ל על-ידי זה זוכין לשבעים פנים של תורה כי כל השבעים פנים של תורה נמשכין על-ידי אמונת חכמים שהם מפרשין לנו את התורה ודורשין אותה בשבעים פנים. כי בלא החכמים אין יודעין שום פנים בתורה. כי אין יודעין בה שום פרוש ובאור ודרוש וכו' כי אם על-ידי אמונת חכמים שהם מפרשין ודורשין את התורה בשבעים פנים. ועל-כן על-ידי הקדוש שאז עולין לבחינת פליאות חכמה וממשיכין אמונת חכמים על-ידי זה ממשיכין קדשת שבעים פנים לתורה. ועל-כן יש שבעים תיבין בקדוש כנגד השבעים פנים לתורה. וזהו כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. נדרי לה' אשלם וכו'. כוס ישועות זה בחינת כוס של קדוש. שעל-ידי זה ממשיכין הקדשה של שבת. זה זוכין על-ידי נדרי לה' אשלם. הינו על-ידי נדר על-ידי שנודרין נדר ומשלמין אותו מיד שעל-ידי זה נתתקן אמונת חכמים שהוא תקון הידים שעל-ידי זה נתתקן אמונת חכמים שהוא תקון הידים שעל-ידי זה זוכין לקדשת שבת בחינת כוס של קדוש כנ"ל:

אות ג[עריכה]

וזה בחינת חנכה. כי העקר הוא אמונת חכמים כי העקר הוא התכלית וצריך כל אדם לחוס על עצמו ולחשב תמיד בכל יום על תכליתו הנצחי. ומה יהיה סופו וכו'. ולזכות לתכלית טוב באמת אי אפשר כי אם על-ידי אמונת חכמים. כי אי אפשר להאדם להגיע ולחזר למקור נשמתו כי אם על -ידי החכמים הצדיקים האמתיים. כי אפלו כשרים ויראים ועוסקים בתורה אינם יכולים להגיע לשלמותם כי אם על-ידי צדיקים אמתיים. מכל שכן מי שפגם איזה פגם מכל שכן וכל שכן מי שפגם ועבר הרבה חס ושלום. כמצוי עכשו מאד בעונותינו הרבים כאשר כל אחד יודע בנפשו. בודאי אי אפשר לרפאותו בנפש וגוף כי אם על-ידי הצדיקים הגדולים הנפלאים באמת שיודעים לדרש את התורה בשלש עשרה מדות בשלמות באמת ויודעים שרשי נפשות של כל אחד מישראל בהתורה וכו' וכו' על-כן אי אפשר לאדם לבוא לתכליתו הנצחי כי אם על-ידי אמונת חכמים ולבוא לאמונת חכמים הוא על-ידי נדר כי על-ידי נדר הוא עולה לשרש שהחכמים משרשים שם וכו' כנ"ל. והענין, כי מה שהרבה רחוקים מאמונת חכמים אמתיים. הוא רק מחמת חכמות עולם הזה שהם חכמות של הבל שיש לכל אחד וכל אחד הוא חכם בעיניו. ובאמת מי שיש לו איזה נקדה מהמח האמתי בקדקדו בקל יכול להבין שכל החכמות של העולם הזה הם שטותים הבל הבלים ואינם בכלל חכמה כלל מאחר שעל ידם אינו יכול לבוא לתכליתו האמתי והנצחי שהוא העקר. כמו שכתוב הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. וכתיב איך תאמרו חכמים אנחנו וכו' וכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל וכו' כי עקר החכמה האמתית הוא חכמת הצדיקים הגדולים האמתיים שזכו להתחכם באמת לחשב על תכליתם הנצחי להכין להם צידה לדרכם הארך עד שזכו לזה בשלמות. כי זה עקר החכמה באמת בבחינת איזהו חכם הרואה את הנולד. שעקר החכמה הוא כשמסתכלין על סוף כל דבר מה יהיה נולד ונצמח מזה העסק והחכמה והעקר הוא הסוף האחרון שצריך כל אחד להשכיל על דרכיו ולהתישב היטב מה יהיה נולד ממעשיו ועסקיו בסוף האחרון. אשר לזה אין זוכין בשום חכמה שבעולם הזה כי אם על-ידי חכמות הצדיקים האמתיים שהם חכמת התורה באמת. על-כן אי אפשר להגיע לאמונת חכמים כי אם על-ידי נדר. כי עקר חכמות הצדיקים שהם החכמים האמתיים הוא להשתדל לפרש את עצמם מזה העולם לגמרי עד שזכו לזה בשלמות ששברו כל התאות בתכלית עד קצה האחרון לגמרי ופרשו עצמן מזה העולם מכל וכל ולא נשאר להם שום נדנוד וריח משום תאוה של זה העולם. ורק צדיקים כאלה הם יכולין לתקן כל העולם ולהחזירם למוטב כל מי שרוצה להתדבק בהם. כי כל אדם צריך להגיע לזה לתכלית הפרישות בקדשה באמת. וזה עקר תכליתו לנצח אשרי הזוכה לזה. אבל לאו כל אדם זוכה לזה. וזעירין אנון דזכין לזה בשלמות באמת על-כן עקר התקון של שאר בני אדם הוא על-ידי התקרבות לצדיקים כאלו להם ולתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם וכו'. כי הצדיקים האמתיים יכולין לתקן ולרפאות כל אדם שבעולם אף-על-פי שהוא חולה גדול בנפש וגוף. כי כמו שהמבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמבאר הענין היטב בהתורה הזאת כמו כן להפך מדה טובה מרבה להמאמין בצדיקים ותלמידיהם שהם התלמידי חכמים האמתיים אין מכה בעולם בגוף ונפש שלא יהיה לה רפואה על ידם בבחינת ולכל בשרו מרפא הנאמר על התורה. כי התורה אין יודעין כי אם הצדיקים האמתיים שפרשו את עצמם מתאות עולם הזה לגמרי לגמרי שהם החכמים האמתיים כנ"ל שהם יודעים לדרש את התורה ולפרש ולבאר כל הדרכים והעצות והנתיבות והתחבולות שצריך כל אדם שבעולם הרוצה לגשת אל הקדש באפן שיוכל כל אחד לקבל רפואה לכל מיני חלי הנפש והגוף שבעולם. אבל לאו כל אדם יודע היכן הם הצדיקים האלו. ואיך זוכין להאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת. על-כן העצה לזה הוא נדר שידר איזהו נדר ויקים אותו מיד כמבאר בהתורה הזאת כנ"ל. כי כל הנדרים הם בחינת פרישות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נדרים סיג לפרישות. כמו שכתוב איש כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. שכל הנדרים של הכשרים הרוצים להתקרב אל האמת הוא איזהו נזירות ופרישות שרוצה להזיר ולפרש את עצמו מאיזהו תאוה כדי להתקרב לה'. וגם כשנודר איזהו נדר להקדש וצדקה הוא גם כן בחינת פרישות. כי בעד זה הממון שנודר לצדקה היה יכל לקנות לעצמו איזהו דבר תאוה אכילה ושתיה וכיוצא. והוא שובר תאותיו ופורש את עצמו מזאת התאוה שהיה יכל להשיג על-ידי זה הממון ולוקח הממון ומנדר אותו לה' לצדקה והקדש בית הכנסת ובית המדרש. נמצא שהנדרים הם בחינת פרישות על-כן על -ידי הנדר הוא עולה ומקשר עצמו להצדיקים האמתיים שזכו לתכלית הפרישות בשלמות וזוכה לאמונת חכמים ולהתקרב אליהם. מאחר שה' יתברך רואה שממשיך עצמו לדרכיהם ומקבל על עצמו איזה בחינת פרישות על-ידי נדר שהוא בחינת פלא כנ"ל. על-ידי זה זוכה להאמין בהחכמים הצדיקים הנפלאים שזכו לפליאות חכמה ופרשו עצמן מזה העולם לגמרי. וזהו הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים וכו' שישראל מבקשין שה' יתברך יגיד להם איכה איפוא הוא הרועה האמתי וה' יתברך משיב להם. אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן שתלך בדרכי אבותיך הראשונים כמו שפרש רש"י שם. הינו שתשתדל ותראה שלא תטעה את עצמך שלא תבקש את הרועה והמנהיג בשביל הנאת עצמך כדי שתגיע לאיזה כבוד ופרנסה והתמנות כפי המצוי עכשו הרבה בעונותינו הרבים. רק כל חפצך ותשוקתך למצא הרועה והמנהיג יהיה בשביל התכלית לבד. כדי שתצליח בסופך האחרון. ועל-כן אם לא תדעי לך וכו' למי להתקרב צאי לך בעקבי הצאן זהו בחינת יעקב שהוא בחינת נדר כנ"ל. כי יעקב היה רועה צאן ועל-כן צאן מרמז על יעקב כמו שפרש רש"י בכמה מקומות על פרים ואלים וכבשים שכבשים הם בחינת יעקב וזהו לשון עקבי בחינת יעקב. הינו שתלך בדרך אבותיך שעקרם היה יעקב שהוא בחינת נדר כנ"ל. דהינו שתקבל עליך בנדר איזה דבר פרישות וקדשה ועל-ידי זה שיראה ה' יתברך שאתה חפץ באמת ואתה רוצה להתקרב אל הרועה רק בשביל האמת על-ידי זה יאיר ה' יתברך את עיניך ותזכה לאמונת חכמים אמתיים ולהתקרב אליהם בחינת ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים וכנ"ל:

אות ד[עריכה]

וכשזוכה לאמונת חכמים על-ידי נדר על-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו'. ועל-ידי זה זוכה לענג שבת שהוא אכילה בקדשה. ועל-ידי זה נופלים אויביו לפניו כי פועל באכילתו מה שפועל על-ידי הצום דהינו להפיל אויביו לפניו בחינת להשבית אויב ומתנקם וכו'. כי על-ידי הכעס הבא מהכבד נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום שאחיזתו בכבד שמלא דם וכו'. ועל-ידי התענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו וכו' ואויביו נופלים לפניו וכו'. כי על-ידי הצום הכבד נכנע לפני המח. כי ביום שהאדם אוכל אז הכבד נזון תחלה ואחר כך הוא שולח להמח. נמצא ביום האכילה הגדלה והממשלה להכבד. וכשמתענה אז נזון המח תחלה וכו'. אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז אין צריך לצום וכו' כי אכילת שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש. ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כחו וכו' עין כל זה בהתורה הנ"ל. ולקשר הענין היטב. כי באמת כשזוכה לבחינת ענג שבת זהו עקר שלמות תקונו ורפואתו לפגם אמונת חכמים שפגם תחלה. כי בשבת נתתקן אמונת חכמים בשלמות. כי כל ששת ימי החל יש בהם אחיזת המחלקת הנמשך מעץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת כשר ופסול טהור וטמא וכו' שהם בחינת ששה סדרי משנה שיש בהם מחלקת הרבה שכל זמן שאין מבררין ההלכה פסוקה משתלשל משם המחלקת דסטרא אחרא חס ושלום. כמובא בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות. אבל בשבת הוא ברור ההלכה כי שבת הוא בחינת שביתה וניחא בחינת שלמות הדעת כי אז מתבטל זהמת הנחש שהוא בחינת הרע של עץ הדעת טוב ורע. כי שבת אגין על אדם הראשון כמו שאיתא בזהר הקדוש. על-כן אז הוא בחינת ברור ההלכה כמובא. ועל -כן אז נתבטל המחלקת בבחינת להשבית אויב ומתנקם וכו' וזוכין לאמונת חכמים בשלמות ולהכניע ולתקן פגם אמונת חכמים. כי עקר פגם אמונת חכמים נמשך מהאויבים והשונאים שהם החולקים המתנגדים אל האמת שנמשך מחכמות חיצוניות של זה העולם. כי נדמה להם שהם חכמים ופקחים. וחולקים על אנשי אמת ההולכים בתמימות בעקבי הצדיקים האמתיים וכנ"ל. אבל בשבת נכנעים ונופלים כל האויבים שהם החולקים הנ"ל על-כן בשבת נתחזק ונתתקן אמונת חכמים בשלמות. ועקר הדבר הוא ענין המבאר שם בהתורה הנ"ל בענין אכילת שבת ומבאר לעיל קצת. דהינו מה שבחל יש אחיזה להכבד כועס. כי בחינת אכילת חל הוא בבחינת הכבד נזון תחלה. אבל בחינת אכילת שבת הוא כלו קדש ואין להכבד כועס אחיזה בו. כי אכילת שבת כלו קדש כלו אלקות וכל המזון הוא רק להמח והדעת כי אז נכנע ונתבטל הכבד לגבי המח וכו' עין שם. וזה עקר בחינת תקון אמונת חכמים בשלמות כי כבר מבאר שעקר פגם אמונת חכמים אמתיים הוא מחמת השונאים החולקים שהם חכמים בעיניהם וכנ"ל. ובאמת עקר החלוק שבין החכמים האמתיים ובין החכמים בעיניהם שהם חכמים של שקר הן חכמים בחכמות חיצוניות ממש שהם הפילוסופים והמחקרים הן כל החכמות של הבל של כל מיני מתנגדים אל נקדת האמת עקר החלוק שביניהם הוא בבחינה הזאת שהוא החלוק שבין אכילת שבת לאכילת ימי החל כי בחינת אכילת חל הוא שהכבד נזון תחלה שהוא בחינת אכילת עשו שהוא בחינת כבד כועס שאמר הלעיטני נא. ובחינת אכילת שבת הוא כלו קדש בחינת המח נזון תחלה כנ"ל. כי חיות האדם נמשך כפי האכילה ומשם נמשכין כל התאות. הינו כי החכמים של השקר הם מסטרא דעשו. שהוא בבחינת הכבד שהוא מלא דם שהוא כלל תאות הגוף שבאים מרתיחת הדמים שהוא נזון תחלה ואחר כך המח. הינו שבאמת עקר חכמתם כלם הם רק בשביל תאות עולם הזה. כמו שרואין בחוש בהמחקרים שכל חקירתם הוא בעסקי עולם הזה ותאותיו איך לעשות כלים נאים באמנות גדול וכיוצא בזה כגון מדידה ומספר וכו' שהכל הוא בעסקי עולם הזה לצרך הגוף. ואפלו שאר חכמות הדקים יותר. אבל כל חכמתם וחקירתם בהם כלם בשביל תאות הגוף ומדותיו הרעים. כי הם מלאים כל התאות ומדות רעות כנראה בחוש כי לא התחילו מימיהם לשבר שום תאוה ומדה רעה וכל חקירותם וחכמתם הוא בשביל איזה תאוה ומדה רעה. כגון כדי שיגיע לו כבוד ושם גדול על-ידי חכמתו או שיקבל ממון הרבה והתמנות והתנשאות אצל המלכים והשרים על-ידי חכמתו כנודע ומפרסם כל זה לבקיאים קצת בהם וכן אפלו בין ישראל בעצמם כל החכמות של שקר כלם הם בשביל תאות הגוף עד שיש שנוסעים לצדיקים מפרסמים וכונתם בשביל תאות הגוף. כדי שיגיע לאיזה רבנות ומנהיגות או לאיזה פרנסה. כאשר מצוי עכשו הרבה מאד בעונותינו הרבים. וכל זה הוא בחינת הכבד נזון תחלה דהינו תאות הגוף שבא מדם הכבד הוא נזון תחלה שכל כונתו הוא בשביל עסקי עולם הזה בשביל תאות הגוף. כי כל חכמתו להרע שפנימיות כונתו הוא רק להשיג תאות הגוף וכנ"ל. אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז המח נזון תחלה. הינו שכל כונתו בעסקיו הוא רק בשביל המח והדעת דקדשה. בשביל להגיע להתכלית האמתי הנצחי. כי זוכים לאמונת חכמים אמתיים שפרשו עצמן מתאות עולם הזה לגמרי בתכלית הקדשה והפרישות שכל חכמתם הוא רק חכמה אמתיית חכמת התורה חכמות העולם הבא איך להשיג ולהגיע לחיים נצחיים של עולם הבא. וכל המאמינים ומתקרבים להם ולתלמידיהם וכו' כל כונתם לשמים לבד. כדי להשיג על ידם איזה תקוה נצחיית לעולם הבא. על-כן הם בבחינת המח נזון תחלה שהוא בחינת ענג שבת כי כל כונתם הוא רק בשביל התכלית האמת שהוא המח והדעת האמתי וכנ"ל:

אות ה[עריכה]

ועל כן בחינת שבת הוא עצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכר בשבת שהוא בחינת בטול אל התכלית, כמו שכתוב, זכור את יום השבת, זכרהו מאחד בשבת. כי שבת הוא בחינת שב ואל תעשה, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכר את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכר בהתכלית שהוא להכלל באור האין-סוף יתברך. ואי אפשר לבאר זאת בכתב, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה. אבל על-כל-פנים כל ישראל מאמינים שזה עקר תכליתם ותקותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות, שזהו בחינת שבת, שהוא בחינת שביתה ובטול. ועל-ידי-זה יתבטלו כל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר. ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת המח נזון תחילה, שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי. לא שיהיה חס ושלום כל חכמתו ותחבולותיו בשביל העולם-הזה והגוף שהוא בחינת עשו בחינת הגוף נזון תחילה. כי בחינת שבת מבטל בחינת אחיזת עשו וכנ"ל, וזה בחינת מה שהיה בהמעשה של הבנים שנחלפו בסוף, שכשרודפין אותו שרוצה לכנס אל הגן (שמרמז על הגן-עדן) יעמד עצמו אצל שבת, דהינו כנ"ל והבן:

כי באמת ישראל בכלל, הם בבחינת קדשת שבת, כמו שאומרים בברכת המבדיל, בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, כי ישראל ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל. ועל-כן כל אכילת ישראל קדוש, כי ישראל אינם אוכלים שום מאכל מיד, רק צריכין להמתין הרבה קדם שאוכלין, ועל-ידי-זה הם ממשיכין עליהם בכל אכילתם בחינת קדשת שבת, שהוא בחינת המח נזון תחילה. כי איש ישראל כשעומד בבקר ולבו חלש ורוצה לאכל, אבל אינו אכל מיד, כי צריך להמתין עד שיטל ידיו ויברך ויתפלל, והכשרים והיראים ממתינים יותר, כי לומדים גם אחר התפלה קדם שאוכלים, וכשרוצה לאכל אינו אכל מיד, כי אם על-ידי כמה מצוות שעושין מקדם, שמקדשין המאכל, כגון בשר צריך שחיטה ונקור ומליחה והדחה. וכן לחם צריכין לקח חלה מקדם וכנ"ל, ואחר כך כשרוצה לאכל צריך לטל ידיו ולברך. נמצא שכל אכילת ישראל הוא על-ידי המתנה הרבה, כי על-ידי כל זה שממתינין הרבה קדם אכילתן כנ"ל, על-ידי-זה ממשיכין על עצמן קדשת שבת שהוא שביתה ובטול ומכניעין בחינת עשו שהוא בחינת הלעטני נא, שחוטף המאכל מיד, אבל מחמת טרדת העולם הזה ותאוותיו, יוכל להיות שגם איש הישראלי ישכח חס ושלום בשעת האכילה וכיוצא את התכלית, על-כן צריכין לזהר לזכר בכל פעם את השבת, דהינו שבתוך תקף הטרדא של העולם-הזה, או כשבא לאכל וכיוצא, יבטל את עצמו איזה שעה שזהו בחינת שבת, אז יזכה שהמח נזון תחילה, ויהיו נכנעים כל ההתנגדות והשונאים והבלבולים. וכל זה זוכין על-ידי נדר, שעל-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים, ושעל-ידי-זה זוכין לענג שבת, ואז נשלם תקון אמונת חכמים בשלמות. כי עקר שלמות תקון אמונת חכמים הוא על-ידי שבת כנ"ל, כי הא בהא תליא, על-ידי אמונת חכמים זוכין לשבת, שהוא בחינת המח נזון תחילה, שיהיו כל מחשבותיו ותחבולותיו ועסקיו בשביל התכלית וכנ"ל, ואז נכנעין השונאים ואז זוכה לאמונת חכמים בשלמות וכנ"ל:

אות ו[עריכה]

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על שמאי הזקן שכל ימיו היה אכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה היה אומר זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה וכו'. נמצא כל ימיו היה אכל לכבוד שבת, הינו על-ידי ההמתנה שהיה ממתין קדם שאכל, עד שמצא אחרת היתה אכילתו בבחינת ענג שבת, על -ידי שכבר הכין אותה לשבת, כי עקר הדבר כשזוכרין את השבת תמיד וממתינין מלאכל הדבר עד שממשיכין עליו קדשת שבת, שהוא התכלית, על-ידי-זה כל אכילתו בבחינת ענג שבת שהוא בחינת המח נזון תחילה, מאחר שחושב באכילתו בשביל התכלית וכנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שהיה אומר ברוך ה' יום יום. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה ששמאי היה קפדן והלל היה ענו וסבלן, וזה ידוע שכשצריכין לשבר איזה מדה רעה, כל מה שהוא משקע בה יותר צריך להתגבר כנגדה לשברה ביותר מהפך אל הפך. על-כן שמאי שהיה קפדן על-כרחך לא היה יכול להכניע בחינת הכבד כועס בחינת הכבד נזון תחילה, שהוא בחינת אכילת חל, כי אם על-ידי שפרש את עצמו מהמאכל לגמרי והצניעו לשבת, ואז דיקא נמשך עליו קדשת שבת, אבל הלל שהיה ענו, לא היה צריך יגיעה כל כך להמשיך קדשת שבת על המאכל, כי אף-על-פי שהיה אכל בכל יום מה שהזמין לו השם יתברך, אף-על-פי-כן היתה אכילתו רק בבחינת ענג שבת, שהוא בחינת בטול הכעס. כי על-ידי הברכה לבד שברך על המאכל היה יכול לבטל את עצמו ולהמשיך קדשת שבת על המאכל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהלל היה אומר, ברוך ה' יום יום, ברוך ה' דיקא, שעל-ידי הברכה לבד שברך בכל יום ויום על-ידי -זה לבד היה ממשיך עליו קדשת שבת, ולא היה צריך להצניע המאכל לשבת ולאכלו אחר-כך כמו שמאי, כי לא היה קפדן על כן היה ממשיך קדשת שבת על-ידי הברכה לבד, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שם על פסוק זה, ברוך ה' יום יום, בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הינו שעל-ידי הברכות שמברכין לה' יתברך בכל יום ויום על-ידי-זה לבד ממשיכין על עצמו קדשת שבת שמשם כל הברכות, כי הוא מקור הברכה:

אות ז[עריכה]

הכלל שעקר הוא אמונת חכמים, להאמין ולהתקרב לצדיקים שהם הם החכמים האמתיים, כי כל חכמתם לחשב על תכליתם להחליף העולם העובר בעולם קים לנצח, שרק זה נקרא חכמה כנ"ל, וכמו שכתוב, הן יראת ה' היא חכמה. וכמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, הן לשון אחת וכו', שאין שום חכמה רק ליראה את ה' ולפרש מזה העולם לגמרי. ואם לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, על-כל-פנים ראוי לו לבטל את עצמו נגד אלו החכמים האמתיים שהם צדיקים אמתיים ולהאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת בשביל התכלית ובודאי יזכה לאחרית טוב על ידם. וזה עקר החכמה אמתיית, אבל שאר כל החכמות הם הבל וריק, מאחר שכל חכמתם הוא חכמות העולם הזה הכלה ונפסד, כי כל חכמות חיצוניות המחקרים שנתעו למקום שנתעו, הכל הוא רק מחמת תאוות רעות ומדות רעות של עולם הזה, כי כלם מלאים תאוות ומדות רעות, וכל חכמיהם הראשונים והאחרונים כלם היו משקעים מאד בכל התאוות והמדות בנאוף וממון וכבוד ואכילה ושתיה ונצחון וקנטור וכו', כידוע לבקי בהם, ומשם בא כל חכמתם. ואיתא בספרי קדש, שגם מה שמחקרים בחכמתם ומודים בהשארת הנפש, גם זה מחמת תאוות, כי חפצים שיצליחו בדרכם הרע גם אחר מיתתם, כדי שיערב להם תאוותיהם בזה העולם, על כן אומרים שעל-ידי חקירות חכמתם יצליחו על-ידי-זה גם לנצח, כי אם לאו רע להם מאד מה שבין היום למחר יפלו פגרים מתים, ומה ישאר מהם, על כן הם מודים בהשארת הנפש ואומרים הצלחת הנפש ואומרים הצלחת הנפש לנצח הוא על-ידי חכמות, והכל מחמת התאוות ומדות רעות שרוצים למלאות כרסם בכל התאוות ושיהיה להם שם גדול וכבוד בין המלכים ועל-ידי-זה יצליחו גם אחר מיתתם. אבל באמת עקר הצלחת הנפש לאחר מיתה הוא כפי מה שפרש האדם את עצמו מתאוות עולם הזה ועסק בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים, וכמבאר בסימן י"ט בלקוטי תנינא ובמקום אחר. על כן עקר התכלית הטוב והנצחי יזכו הצדיקים הגדולים שהם החכמים האמתיים שהתחכמו בחכמה אמתיית, ופרשו את עצמם מתאוות עולם-הזה לגמרי, ושאר העולם יהיה להם חלק טוב לעולם הבא כל אחד כפי מה שזכה להתקרב אליהם ולהאמין בם ולילך בדרכיהם. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהמבזה תלמיד-חכם הוא אפיקורס, שאין לו חלק לעולם הבא:

אות ח[עריכה]

וזה פרוש האגדה הפליאה מאד בענין הסבי דבי אתונא, אשר כל אדם ישתומם עליה, וכבר פרש אדומו"ר זכרונו לברכה בדרכי השגותיו הגבוהות והעמוקות מאד רב המאמרים ככלם, רק שני מאמרים לא זכינו לשמע ממנו, שהם גברא דאוזיף וריחיא דתבירא. גם הספור שקדם שאלותיהם איך דבר הקיסר עם רבי יהושע בן חנניא, והספור שאחר-כך איך הביאם לספינתו וכו', בכל זה לא זכינו שיגלה לנו הרמזים שבהם, וכבר שמעתי מפיו הקדוש שהיה מתגעגע לגלות גם על כל זה, אך לא עלתה בידינו בעוונותינו הרבים. כי גם מה שזכינו לשמע מפיו הקדוש, לא היינו כדאי, רק שחמלת ה' וחסדו הגדול גבר עלינו לשמע כל מה ששמענו בעזרתו הגדולה ישתבח לנצח. עתה העיר ה' את לבבי ופקח את עיני למצוא בהם דברים של טעם, בחסדו הגדול יתברך:

וזה לשון הגמרא (בכורות דף ח):

גמרא:

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא נחש לכמה מעבר ומוליד, אמר ליה לשבעה שנין, והא סבי דבי אתונא ארבעוה ואוליד לתלת. הנהו מעברין הוו מעקרא ארבעה שנין. והא משמשי שמושי. אינהו נמי משמשי כאדם. והא חכימין אינון, אנן חכימין מיניהו. אי חכימת, זיל זכינהו ואיתינהו לי, אמר ליה כמה הוו ששים גברי אמר ליה עביד לי ספינתא דס' בתי וכל ביתא שדי בה ס' בסתרקי. עביד ליה, כי מטא להתם על לבי טבחא, אשכחיה לההוא גברא דקא עביד חיותא, אמר ליה רישא אית לך לזביניה, אמר ליה אין, אמר ליה רישא בכמה, אמר ליה בפלגא דזוזא, יהב ליה. לסוף אמר ליה הב לי רישך, יהב ליה חד רישא דחיותא, אמר ליה אנא רישא דחיותא אמרי לך, אנא רישך אמרי לך. אמר ליה אי בעית דאשבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. אמר ליה מסתפינא, דכל דמחוי להו קטלי ליה. אמר ליה דרי כרוכיא דקניא, וכי מטית להתם זקפיה כמאן דקא מתפח. אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי, דאי חזי כרעא דעילא קטליה ליה לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי, אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי, אפכיה לסנדליה קטלינהו לכלהו. אזל אשכח ינוקי מלעיל וסבי מתתאי, אמר אי יהיבנא שלמא להנהו קטלי ליה הני סברי אנן עדיפינין דיתבנן לעיל ואנהו לתתא. אי יהיבנא להני קטלי לי הני, סברי אנן עדיפינין דאנן קשישי ואינהו דרדקי. אמר להו שלמא לכו. אמרי ליה מאי עבידתיך, אמר להו חכימא דיהודאי אנא אתאי למגמר חכמה מניכו. אמרי ליה אי הכי נבעי מינך מלתא, אמר להו לחיי, אי זכיתו לי כל דבעיתו עבידו לי ואי זכינא לכו אכלו נהמא גבאי דידי בספינתא. עד כאן לשון הגמרא:

רש"י:

לכמה מעבר ומוליד. כמה שוהה עברו במעיו, דבי אתונא. מקום, והא משמשי שמושי. ואי הוו מעברי לא הוו משמשא, שדרך חיה ובהמה לאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר, והא חכימי. הני סבי וירדו לסוף המעשה, זכינהו. נצחם בחכמתך, בסתרקי. כסאות, כי מטא להתם. לכרך שלהם, עביד חיותא. מנתח בהמה, ואנא רישא דחיותא אמרי לך. בתמיה, סגי. צעוד ולך לפני, דרי כרוכא דקני. טול חבילה של קנים, וכי מטית התם. כנגד הפתח, זקוף החבילה. כמאן דמתפח. כאדם העומד לפוש, אזל רבי יהושע אשכח דרבנאי. אורבים, מאבראי. שלא יצא אחד מהזקנים לחוץ, מגואי. שלא יניח אחד לכנס, וכי חזי הנך סבי כרעא דעילא קטלי לבראי. שהיתה אסקופת החדר עבה ונשפכין סובין או אפר עליה ונכרת בה פסיעות אדם, וכי חזי כרעא דעילי. קטלי לשומרים בראי שהניחו לבא, וכי חזי כרעא דנפקא קטלי לגוואי שהניחו לצאת. והשומרים לא היו הורגים שום אדם אלא אם כן נכנס כלו לפנים על כרחו או אחד יוצא כלו לחוץ. אכפיה רבי יהושע לסנדלו ועמד על האסקופה. ונראה פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאת ודחפוה השומרים ויצא. וכשבאו הזקנים וראו כן ודמו ששני בני אדם הן אחד נכנס ואחד יוצא. וקטלינהו לכלהו השומרים. ואחר-כך נכנס רבי יהושע. ינוקי מלעיל. בעליה, להרע נתכונו. שהנותן שלום לעליונים תחילה הורגין אותו התחתונים ואמרו אנו הזקנים. ולא היה לך לתן שלום להבחורים תחילה. והנותן שלום לזקנים. הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא ראית חשובים מהם שאנחנו למעלה והם למטה. מאי עבידתך. מאי בעית הכא. אי הכי דחכימת נבעי אנן מינך. אי זכיתו לי. אם תנצחוני:

כי הקיסר שאל לרבי יהושע בן חנניא, נחש לכמה מעבר ומוליד. נחש הינו חכמות חיצוניות שהם מזהמת הנחש, כמו שכתוב, והנחש היה ערום מכל. לכמה מעבר ומוליד. פרוש, מהיכן נמשך העבור והלדה של חכמותיהם, כמה זמן ויגיעות צריכין להוליד חכמות כאלו. אמר ליה לשבעה שנין. זה בחינת השבעה מדות שהם בחינת שבעה שנים. כי יש בחינת שבע שנים טובות שהם בחינת ז' מדות טובות. ויש שבעה שנים רעות שהם בחינת שבע הפרות הרעות שהם ז' מדות רעות, שהם כלל כל התאוות ומדות. והשיב לו רבי יהושע בן חנניא שכל חכמותיהם נמשך רק מהשבעה מדות רעות שהם משקעים בכל התאוות והמדות רעות שכלולים בבחינת שבעה שנים ומשם נמשך כל חכמותיהם. כי כל חכמותיהם הם רק מחמת תאוות עולם הזה וכנ"ל. ושאל לו, והא סבי דבי אתונא ארבעוה ואוליד לתלת. תלת זה בחינת ג' הראשונות שהם בחינת חב"ד חכמה בינה דעת. כי את זה לעמת זה עשה אלקים כידוע. וגם בהסטרא-אחרא יש בחינת ז' ימי הבנין שהם בחינת ז' מדות שבהם כלולים כל התאוות, וג' ראשונות חב"ד שהם בחינת חכמה ושכל. ושאל לו הלא סבי דבי אתונא נסו הדבר והולידו לשלש. הינו שהם אומרים שכל חכמותיהם נולדים רק על-ידי הדעת שכלול משלש ראשונות לא על-ידי תאוות ומדות רעות. כי הם אומרים שבאים על חכמתם רק על-ידי חקירת השכל. השיב לו רבי יהושע בן חנניא, הנהו מעברין הוו מעיקרא ארבעה שנין. הינו שבאמת כשחוקרין ובאים על חכמתם נדמה שהוא מחמת חיוב השכל, אבל הכל נמשך מחמת התאוות ומדות רעות שהם מלאים ומעברים מהם מקדם. ותאותם ומדותיהם הרעות מסבבים בדעתם ומביאים אותם לחכמות כאלו. וזהו בחינת ארבעה שנין. כי כל התאוות ומדות נמשכין מהארבעה יסודות, כידוע ומובא בספרים שכל המדות והתאוות כלולים בשבעה מדות וכלם נמשכין מד' יסודות ששרשם בקדשה העליונה הם ד' אותיות השם. אבל הם נפלו על-ידי תאוותיהם להרע של כל הד' יסודות, ומשם נמשך כל חכמתם ושכלם. וזהו הנהו מעברין הוו מעקרא ד' שנין שהם בחינת הד' יסודות שבהם כלולים כל התאוות ומחמת שהם מלאים מהם מקדם, על-ידי-זה מסתבב בדעתם כל אלו החכמות. כי המחשבות והחכמה שבאדם הוא כפי המדות שאוחז בהם כמובן בדבריו זכרונו לברכה על פסוק, שבע מחלפות ראשו (בסוף סימן כט עין שם). והא משמשי שמושי. ששאל אותו והלא הם מתיגעים ומשמשין חכמיהם בבתי כנסיות הרעים שלהם. כי שמוש תלמידי-חכמים דקדשה הם בחינת ההלכות, כמו שפרש רש"י בכמה מקומות, מחמת שעקר הלכות מקבלין על-ידי שמוש תלמידי-חכמים. אבל את זה לעמת זה, כי גם ההולכים אחר הבל של חכמותיהם הם משמשים גם כן חכמיהם ומקבלין חכמות החיצוניות מהם, והשיבו לו, אינהו נמי משמשי כאדם. שהאמת הוא כן שהם משמשים חכמיהם, אבל הוא רק כקוף בפני אדם, כי עקר האדם הם ישראל שקרויים אדם, שעוסקין בחכמות התורה שנקראת אדם, כמו שכתוב, זאת התורה אדם. והעוסקין בחכמות חיצוניות מתדמין עצמן כקוף בפני אדם ומשמשין גם כן חכמיהם. אבל יש הפרש והבדל בינם לבינינו, כי אנו משמשין חכמינו בשביל התכלית, והם משמשים חכמיהם ופנימיות כונתם בשביל תאוות עולם הזה, כדי שיקבל חכמות הרפואות כדי שיהיה לו ממון שיקבל על-ידי שיהרג אלפים נפשות ברפואותיו של שקר (כמבאר במקום אחר להתרחק מדאקטוירים כי הם רוצחים נפשות ברפואותיהם):

והא חכימין אינון, אנן חכימין מניהו. זהו כפשוטו, ששאלו אותו, והלא אנו רואין שאף-על-פי-כן הם חכמים שבאים על חכמות גדולות לעשות כלים נפלאים וכיוצא. השיב לו כפשוטו, אנן חכימין מניהו. כי כל חכמתם הוא בעסקי עולם-הזה וכנ"ל, אבל כל חכמותינו הוא בשביל התכלית האחרון לבד, על-כן בודאי אנו חכמים יותר מהם. ובאמת אלו הצדיקים הגדולים שיגעו וטרחו הרבה באמת בשביל התכלית ופרשו את עצמם מהעולם-הזה לגמרי, זכו אחר-כך להשיג גם חכמתם על בוריה, כמו שראינו בכמה צדיקים שהיו בקיאים בכל השבעה חכמותיותר מהם הרבה, רק אנשים פשוטים אסור להם לעסק בהם, כי יש בהם אבני נגף, וגם אפלו אלו האנשים פשוטים הם חכמים יותר מהם, מאחר שהם הולכים בדרכי התורה הקדושה, שעל-ידי-זה הם עוברים ועולים על כל החכמות (כמו שכתוב בהתורה בא אל פרעה סימן ס"ד). אבל הצדיקים הקדושים הגדולים במעלה בקיאין גם בכל החכמות יותר מהם הרבה. אי חכימת זיל זכינהו וכו', אמר ליה כמה הוו שתין גברי, אמר ליה עביד לי ספינתא וכו'. הינו שהשיב לו רבי יהושע בן חנניא שלנצח אותם החכמים החיצונים צריכים לחגר מתניו מאד, וצריכים להיות גבור גדול בתורה ותפלה ומעשים-טובים, ועל-ידי-זה יוכל לנצח אותם. וזה שאמר ליה, עביד לי ספינתא, הינו התורה שנקראת ספינה, בחינת היתה כאניות סוחר. כי העולם הזה הוא ים סוער וזועף, כמובא בכל הספרים, וכאשר יכול כל אדם להבין בנפשו מה נעשה עמו בזה העולם ואיך מצולת הים סוער עליו בכל יום ולעבר זה העולם שהוא בחינת ים סוער, צריכים לזה ספינה חזקה מאד, שהוא בחינת התורה הקדושה, שאין זוכין לה כי אם על-ידי החכמים הקדושים שהם יודעים לדרש ולפרש לנו את התורה וכנ"ל, ועליהם נאמר, יורדי הים באניות, שהוא התורה כנ"ל, עושי מלאכה במים רבים, שהם עושים מלאכה גדולה ונפלאה במים רבים במים השוטפים של זה העולם, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, כי רק הם רואים מעשי ה' ונפלאותיו במצולת הים, שהוא זה העולם, מה שנעשה עם כל אחד, איך גלי הים ומשבריו עוברים על כל אחד כל ימי חייו, ורק הם יודעים להציל הנפשות המתקרבים אליהם ממצולות הים הזה, על-ידי שמכניסים אותם לתוך ספינותיהם הקדושות והחזקות, שהם התורות הנפלאות שמגלים לנו. וזה בחינת ספינתא של שתין בתי, זה בחינת ששים מסכתות של הש"ס, שהם כלל תורה שבעל -פי שזהו בחינת אמונת חכמים. וכל ביתא שדי ביה שתין בסתרקין, פרש רש"י, כסאות, זה בחינת תפלה, שהיא בחינת מלכות דוד כנודע, בחינת כסא מלכות. ועל-כן דוד שעסק כל ימיו בתפלה הרבה עד שזכה לחבר ספר תהלים שהוא כלל זמירות ותפלת ישראל, על-כן זכה לכסא מלכות לנצח. וזהו בחינת שתין בסתרקין, כי התפלה כלולה מששים, בחינת ששים המה מלכות. ודיקא על-ידי-זה מכניעין החכמים דסטרא-אחרא שהם גם-כן בחינת ששים, כמו שכתוב שם כמה הוו שתין גברי. כי יונקים מבחינת ששים המה מלכות. כי על-פי פשוטו נאמר זה הפסוק ששים המה מלכות עליהם, כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על בני עשו ובני הפלגשים של אברהם וכו' שהם במספר ששים, ומהם נבחר אחת היא יונתי וכו' שהם ישראל. ועל-כן צריכין שתהיה התפלה כלולה מששים מלכות שבקדשה, שהם כלל המלכות דקדשה להכניע מלכות עשו וכו', שהם בחינת ששים מלכות דסטרא-אחרא. וזהו בחינת ששים גבורים, בחינת הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כלם אחוזי חרב וכו', ופרש רש"י, איש חרבו על ירכו, שעושים סימנים בתורה וכו', הינו בחינת כלל החכמים שבתורה כלל תורה שבעל-פה. ועל-כן צריכים שתהיה הספינה כלולה מששים בתים, שהם ששים מסכתות כנ"ל, ובכל בתי ששים ביסטרקי הינו כסאות, בחינת תפלה, הינו שיהיה כל הלכה והלכה של התורה כלולה מששים כסאות שהם בחינת כלל התפלה כנ"ל, הינו שעל כל הלכה והלכה של התורה ישפך שיחו לפני השם-יתברך וירבה בכל התפלות עד שיזכה לקימה, וכמו שהזהירנו אדמו"ר זכרונו לברכה לעשות מהתורות תפלות, ומי שזוכה לזה ויש לו ספינה כזאת, הוא יכול לחגר מתניו לילך אל החכמים דסטרא-אחרא שהם בחינת הסבי דבי אתונא ולהתוכח עמהם ולנצחם:

וזה שאמר להקיסר, עביד לי, כי נודע שהאדם כפי מעשיו כן זוכה לנצח הסטרא-אחרא, ואז הם דיקא מסיעין לבנות בנין הקדשה, שזהו בחינת בכל לבבך בשני יצריך, ולהפך חס-ושלום להיפך. ועל-כן אמר רבי יהושע בן חנניא להקיסר שהוא בחינת מלכות הרשעה, עבוד לי, כי אתה בעצמך צריך לעשות לי ספינה כזאת, וכן היה, כמו שכתוב שם, עביד ליה. כי רבי יהושע בן חנניא היה צדיק גדול ונורא מאד, ופעל בתורתו ומעשיו הטובים עד שמלכות הרשעה בעצמה הכרחה לעסק לעשות ולהשלים בחינת ספינתו הנ"ל, שכלולה מששים בתי, שהם כלל התורה, ובכל ביתא ששים ביסתרקין, שהם כלל התפלה ששפך לפני השם יתברך על כל תורה ותורה שיזכה לקימה כנ"ל. כי מטו להתם על לבי טבחא. בי טבחא זה בחינת הסטרא-אחרא והס"מ וחילותיו, שעוסקין לטבח ולשחט בני-אדם, על-ידי שעוסקים להכניס מחשבות רעות בבני-אדם, שעל-ידי עקר הזביחה והשחיטה שהם זובחים ושוחטים אותם בבחינת זובחי אדם וכו', שזהו בחינת שר הטבחים של מצרים שנמכר יוסף אליו. כי מה שסכן את-עצמו הצדיק רבי יהושע בן חנניא לירד למקום הסטרא-אחרא שמשם יניקת חכמות החיצוניות שעוסקים בהם חכמי יון שהם בחינת הסטרא-אחרא, זה בחינת אחת עם מה שירד יוסף הצדיק למצרים שהיתה מלאה גלולים ועבודה-זרה וחכמות חיצוניות, שהיתה אז עקר במצרים כידוע בספרים, שעקר חכמות חיצוניות היתה תחילה במצרים ואחר-כך קבלו מהם חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא, ובשביל זה הכרח יוסף הצדיק לירד למצרים, ואז נמכר תחילה לשר הטבחים שהוא תקף הסטרא-אחרא של מצרים, שמשם הזביחה והשחיטה של כל הכרוכים אחריהם חס ושלום. וזהו בעצמו בחינת רבי יהושע בן חנניא שהוריד את עצמו לחכמי יון שהם הסטרא-אחרא שעל לבי טבחא, שהוא בחינת הס"מ והסבי דבי אתונא שעוסקין לטבח על-ידי המחשבות רעות שמכניסין בבני אדם, כי עקר השחיטה של האדם חס ושלום, הוא על-ידי המחשבות רעות כשאין שומרין את עצמם מהם כראוי רחמנא לצלן:

וזהו אשכחיה לההוא גברא דקא עביד חיותא, הינו שמצא לאותו האיש שהוא המסית הוא המדיח, דקא עביד חיותא, שעוסק לעשות חיות רעות, שהם בחינת מחשבות רעות, להכניסם בבני אדם, כמו שכתוב במקום אחר בסימן מ"ט, שמחשבות רעות הם בחינת חיות רעות וכו' עין שם. אמר ליה, רישא אית לך לזבוני, אמר ליה אין. אמר ליה, רישא בכמה. ראש זה בחינת המחשבה שבראש. ששאל אותו, אתה עוסק במשא ומתן זה למכר ולהכניס מחשבות רעות בבני-אדם, הודיעני רישא בכמה, הינו באיזה דבר מחשבה אתה מתגבר יותר על בני אדם ללכדם במצודתך, אמר ליה, בפלגא דזוזי. הינו במחשבות של תאות ממון. וזהו בפלגא דזוזי, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי יש לו מנה מבקש מאתים וכו'. ועל-כן נקראת תאות ממון פלגא דזוזא, כי הוא עומד תמיד בפלגא ומחצה, כי אינו ממלא תאותו לעולם, כי יש לו מנה מבקש מאתים יש לו מאתים וכו'. יהב ליה. כי רבי יהושע בן חנניא רצה אז להכניע ולשבר כחם של חכמות דסטרא-אחרא שהם בחינת סבי דבי אתונא, שעקר יניקתם(?) ממחשבות רעות של תאוות רעות, ועל-כן הכרח להוריד את עצמו אל הצנור שלהם שמשם יונקים כחם, וכמובא בדבריו זכרונו לברכה בהתורה ראיתי מנורת זהב וכו' בלקוטי א' סימן ח, עין שם. וכשהצדיק מוריד את עצמו אליהם אינם מבינים כונתו וסוברים שגם הוא כשאר ההמון הנלכדים במצודתם שנותנים כח להסטרא-אחרא על-ידי תאוותיהם (?) הרעות, וכמובן כל זה בהתורה תקעו ג' בלקוטי תנינא סימן ח, עין שם. וזהו בחינת יהב ליה, שנתן לו בחינת פלגא דזוזא, שהוא תאות ממון. הינו שרבי יהושע בן חנניא הוריד את עצמו לתוך המדה רעה הזאת של תאות ממון עד שנדמה להם שנותן להם כח כמו שאר בני אדם שנותנים כח בהסטרא-אחרא חס ושלום, על-ידי תאוותיהם הרעות, לסוף אמר ליה הב לי רישך, הינו תן לי המחשבה רעה שבראש שקניתי על-ידי הפלגא דזוזא שנתתי לך, דהינו על-ידי שהורדתי עצמי לתאוה זאת של ממון, שעל-ידי-זה אתה לוכד את העולם כנ"ל. יהב ליה רישא דחיותא, שנתן לו איזה מחשבה רעה שהיא בחינת חיות רעות כנ"ל. אמר ליה אנא רישא דחיותא אמרי לך, אנא רישך אמרי לך. שרבי יהושע בן חנניא הודיע לו אחר-כך שלא בא לכאן חס ושלום לקנות ולקח מחשבות רעות, כי אם רישך אמרי לך, שמה שהורדתי את עצמי לכאן היה בשביל רישך, כי אני רוצה לחתך ראשך להכניעך ולשברך, ורק בשביל זה הורדתי את עצמי לצנור הרע הזה, כדי לשברו ולהכניעו (וכמבאר מזה בהתורה ראיתי הנ"ל), אמר ליה, אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. שרבי יהושע בן חנניא ראה שכבר יש לו כח לשבר הצנור הרע הזה שהוריד את עצמו לשם, אבל לא הספיק את עצמו בזה, כי רצה לשברם לגמרי, על כן רצה להניח אותו לבלי לשברו ולהרגו לגמרי, רק לירד יותר עד שיראה הפתח של הטמאה הגמורה ששם יושבים תקף הסטרא-אחרא שהם חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא. כי כל מה שרוצים לשברם יותר צריכין לירד לשם יותר, על כן אמר ליה, אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פתחא דבי אתונא. הינו אם אתה רוצה שאניח אותך, תלך ותראה לי הפתח שלהם. אמר ליה, מסתפינא, דכל דמחוי להו קטלי ליה. כי כל המלחמה הזאת היה בארח מחשבה ושכל. וזה שהשיבה לו המחשבה שהוריד את עצמו אליה עד שהיה לו כח להרגה לגמרי, רק הניחה וכבשה תחת ידו שתלך עמו ממחשבה למחשבה עד שיראה פתח הטמאה של הסבי דבי אתונא, על כן השיבה לו המחשבה, איך אפשר להתקרב לשם הלא כל המתקרב לשם הורגים אותו, כי שחה אל מות ביתה וכו'. אמר ליה, דרי כרוכיא דקניא וכי מטית להתם זקפיה כמאן דקא מתפח. שהשיב להמחשבה, מה שאתה מתירא לירד לשם שלא תהיה נלכד שם, אתן לך עצה כללית בענין המחשבות איך תנצל תמיד מהם, וזהו, דרי כרוכיא דקניא וכו', כרוכיא דקניא זה בחינת המחשבות שבמח שנקראים קנים בחינת קנה חכמה קנה בינה דקדשה, ולהפך בהסטרא -אחרא יש גם כן קנים דסטרא-אחרא (כמו שכתוב בהתורה אשרי העם בסימן לה לקוטי א), וזהו בחינת כרוכיא דקניא, בחינת כריכת המחשבות רבות שבמח שהרעיונים והמחשבות כרוכים ונסבבים זה בזה, שעל-ידי-זה האדם נתפס חס ושלום במה שנתפס, על-ידי שהמחשבות נכרכים ונסבבים והולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה עד שבאים למה שבאים חס ושלום. והעצה לזה, דרי כרוכיא דקניא זקפיה כמאן דמתפח, שפתאום יעמד האדם וינוח וישבת ויהיה שב ואל תעשה במחשבתו, וזה בחינת שבת שהזכרנו למעלה, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והמחשבות והרעיונים הרבים יבטל את-עצמו וינוח וישבת בבחינת שבת. כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, רק כשמתבלבל במחשבות ורעיונים הרבה נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם. אבל עקר העצה שפתאום יעמד וישבת ויבטל עצמו כנ"ל. וזהו דרי כרוכיא דקניא, הינו כשאתה נושא כריכות המחשבות ורעיונים הרבה, זקפיה כמאן דאתפח, שפתאום יעמד כמי ששובת עצמו, הינו בחינת שבת בחינת בטול. כי זה כלל גדול בענין המחשבות, שהעקר הוא שב ואל תעשה, כמו שכתוב בלקוטי תנינא בסימן קכב, ואפלו אם כבר חס ושלום נתעה מחשבתו ונכרכה והלכה למקום שהלכה, אם ירצה לחזר ולשוב ולסותרה יהיה נלכד ביותר, רק שצריך גם אחר-כך להיות שב ואל תעשה מעתה על-כל-פנים, שבתוך תקף בלבול המחשבות, יעמד וינוח ולא יחשב עוד, ולפעמים שצריך לזה בטול שיבטל עצמו לגמרי ויזכר בה' יתברך ויבטל את עצמו לגבי אור האין -סוף. וזה בחינת שבת, שצריך האדם לזכר תמיד ולהמשיך על עצמו קדשת שבת בימי החל בכל עת. וזה בחינת מה שכתוב בסוף המעשה של הבנים שנחלפו, שכשמגרשין את האדם יעמד עצמו אצל שבת, כי שבת אגין על אדם הראשון, עין שם. הינו בחינה הנ"ל בחינת דרי כרוכיא דקניא אתפח. שבתוך כל הבלבולים יעמד וינוח בבחינת שבת כנ"ל, ועל-ידי-זה ינצל ממחשבות רעות וכנ"ל, ואז יוכל לראות הפתחים שיש שם, כי ענין זה הוא עצה טובה לכל אדם, אך מי שהוא בעל כח גדול כמו רבי יהושע בן חנניא, יכול על-ידי-זה שיבטל עצמו בכל פעם בבחינת שבת לראות את כל הפתחים של הטמאה שהם בחינת פתחא דבי אתונא ולילך לשם ולשברם ולהכניעם:

אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי וכו', ופרש רש"י, אורבים. שראה שם אורבים הרבה שאורבים על האדם להרגו כשיתקרב אליהם, כי הוא המסית הוא המסטין הוא ההורג, כי בתחילה הוא וחילותיו מסיתין את האדם שיכנס לשם, ותיכף כשרוצה לכנס לשם הורגין אותו על פי רב מיד, כנראה בחוש, כי רבים אשר מתו מיד כשרצו להתקרב אליהם קדם שיכנסו לשם. ויש שנכנסו לשם ואין מניחים אותו לצאת כי יהרגו אותו מיד. וזהו שראה, דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי, שיושבים שם אורבים הרבה מבית ומבחוץ, דאי חזי כרעא דעילי קטלי להו לבראי, ודנפקא קטלא להו לגואי. שאם רוצה לכנס הורגים מבחוץ, ואם רוצה לצאת הורגים מבפנים, כי כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, וכתיב, דרכי שאול ביתה וכו'. אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי אפכיה לסנדליה קטלינהו לכלהו. הינו כשראה רבי יהושע בן חנניא שנופל עליו פחד כשרצה לכנס לשם, מחמת שראה שם אורבים הרבה מבית ובחוץ, על-כן אמר שבודאי זהו מחמת שלא תקנתי אותי עדין היטב, ועדין יש בי איזה אחיזת הגוף שמחמת זה אני מתירא מהאורבים האלו, וכמו שכתוב בהתורה ראיתי סימן ח הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנא, דלמא שקלית מידי מניהו עין שם, אהדרינהו ניהליה הדר מסתגי לן וכו' עין שם, שמבאר שם שמי שרוצה להוריד את עצמו אל הצנור הרע של הרשעים שיונקים מהם, צריך שיהיה נקי מהגוף בתכלית הזכוך עד שלא ישאר לו שום שמץ בעלמא מתאוות הגוף. ועל-כן אפכיה לסנדליה קטלי להו וכו', סנדל זהו בחינת הגוף, כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק של נעליך מעל רגליך, נעל דא גופא דנגעה ביה בת פרעה, דהינו שיש בו איזה אחיזה וריח בעלמא מאיזה תאוה, ועל-כן באמת שמענו ממנו זכרונו לברכה שצריכין לזכך את הגוף עד שלא ישאר בו ריח בעלמא. כי יש צדיקים ששברו התאוות אבל הוא כמו עור שמעבדין אותו ועדין נשאר בו איזה ריח, אך צריכין לזכך עצמו כל כך עד שלא ישאר בו שום ריח בעלמא מתאוות הגוף, ואמר שצריכין לזכך הגוף כמו עור שמעבדין אותו ומהפכין אותו ואין בו שום ריח שאינו טוב. וזהו בחינת אפכיה לסנדליה קטלי להו לגואי וכו', דהינו שהפשיט את-עצמו מהגוף שהוא בחינת נעל וסנדל, לגמרי, וזהו בחינת אפכיה לסנדליה, שזכך את-עצמו כל-כך כמו שמהפכין את העור כנ"ל, ועל-ידי-זה קטלי להו לגואי, כי כשזכך את עצמו מאחיזת הגוף, על-ידי-זה הכניע אותם והרגם קצתם, כי כפי הזכוך שהאדם מזכך את-עצמו כן הורג ומכניע את חילות הסטרא-אחרא, וזהו אפכיה לסנדליה פעם שנית, הינו שחזר וזכך את עצמו עוד בזכוך אחר זכוך בצרוף אחר צרוף עד דקטלינהו לכלהו, כי על-ידי שזכך עצמו בזכוח אחר זכוך שזהו בחינת אפכיה לסנדליה ב' פעמים, על-ידי-זה הרג כלם וכנ"ל:

אזל אשכח ינוקי מלעיל וסבי מתתאי, זה מובן למי שבקי בדרכיהם של המתנגדים אל האמת הן העוסקים בחכמות חיצוניות של פילוסופיא, הן אפלו המתנגדים שבין ישראל הכשרין בעצמן שנתרבה הקטיגוריא ויש מתנגדים הרבה על נקודת האמת ומרבין במחלקת. ובכל אלו המתנגדים, דרכיהם שעקר הריב והמחלקת וההתנגדות מעוררין בני הנעורים, שהם קופצים בראש ומעיזים פניהם נגד הכשרים האמתים העוסקים בעבודה תמה בתפלה בכונה וכו' ופוערים פיהם עליהם ומבזים אותם הרבה בעזות גדול, והמתנגדים הזקנים יושבים מלמטה ונראים כשותקים. אך מצד אחד הם גרועים יותר כי כל המחלקת נצמח מהם על-ידי דבוריהם הרעים שהכניסו בבני הנעורים, רק הזקנים מחמת שכבר אין להם רתיחת הדמים כל-כך על-כן הם נראים כיושבים מלמטה ושותקים. אבל באמת מצד אחד הם גרועים יותר כנ"ל. וזהו בחינת ינוקי מלעיל וסבי מלתתא. אמר אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני, סברי אנן עדיפנן דיתבינן לעיל וכו'. אי יהיבנא להני וכו' אנן עדיפנן דאנן קשישי וכו'. כי יש בכל אחד חסרון ומעלה, כי בני הנעורים שיש להם עזות גדול מאד וקופצים מאד לבזות את הישרים האמתיים. אבל גם יש בהם מצד אחד מעלה, מחמת שעדין הם בני הנעורים ולא הזקינו עדין בדרכיהם ודעתם הרעה, על כן היה אפשר לדבר עמהם להתוכח עמהם לנצחם להשיבם אל האמת, כמו שכתב אדמו"ר זכרונו לברכה שבני הנעורים בקל להשיב אותם יותר מהזקנים, כמו שכתב על פסוק תעיתי כשה אובד בסימן רו, עין שם. אבל הזקנים יושבים מלמטה, ואף-על-פי שהם שותקים ונראים שאינם חפצים במחלקת אבל הם אינם מניחים להפך דעת בני הנעורים אל האמת לאמתו, כי כבר נשתרשו בדעתם הנבכה. וכן באפן אחד יכולים לדבר עם הזקנים יותר מחמת שאין להם רתיחת הדמים כל כך ומודים שאין ראוי להחזיק במחלקת על-כל-פנים, אבל אז יקפצו בני הנעורים ויעיזו פניהם ויאמרו שאינם משגיחים על הזקנים שאינם חפצים במחלקת כי אנחנו מלעיל וכו'. וזהו אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני וכו'. אי יהיבנא להני קטלי לי הני וכנ"ל, שאם ינצח את אלו יקפצו אלו ואם ינצח אלו יקפצו אלו וכנ"ל. אמר שלמא לכו. שאמר שיש לו כח לעשות שלום עם כלם עם הנערים והזקנים. דהינו שינצח את כלם. כי הנצחון של הצדיק האמת הוא בחינת שלום, כי אינו חפץ בשום נצחון כי-אם לגלות האמת לעשות להם טובה נצחיית, ועל-כן הצדיק נקרא איש שלום בחינת אני שלום. כי עקר השלום הוא כשמהפכין דעת האדם אל האמת בחינת האמת והשלום אהבו, כי להיפך חס ושלום אין זה שלום, הינו אם ירצו חס ושלום שיסכי האמת אל השקר אין זה שלום, כי קושטא קאי ושפת אמת תכון לעד, ואי אפשר שיתהפך האמת אל השקר. ועל-כן כתיב, אין שלום אמר ה' לרשעים, כי כל זמן שהם רשעים ונוטים אחר השקר אי אפשר להיות עמהם בשלום, כי האמת לא יתבטל לעולם כנ"ל. ועל-כן הצדיק כשמנצח את החולקים והמתנגדים אל האמת זהו עקר השלום כנ"ל. וזהו שאמר להם שלמא לכו, דהינו שהוא יכול לנצח כלם להפכם אל האמת שזהו בחינת שלום, כי אף-על -פי שיושבים ינוקי מלעיל וסבי מתתאי שעל-ידי-זה אי אפשר להתוכח עמהם וכנ"ל, אף-על-פי-כן יש כח בהצדיק הגדול להכניעם ולנצח שניהם יחד. כי כבר הפך סנדלו שני פעמים, שפשט את עצמו מהגוף בזכוך אחר זכוך, על-כן יש לו כח לנצח שניהם יחד הנערים והזקנים, שזהו בחינת שלמה לכו, וכנ"ל:

אמרו ליה, מאי עבידתיך, אמר להו, חכימא דיהודאי אנא, שהשיב להם שהוא חכם יהודי שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהיא חכמה תכליתית, כי אין לו שום חכמה של הבל הן חכמות חיצוניות של פילוסופיא ממש, הן חכמות העולם, רק כל חכמתו היא חכמה יהודיית איך להשיג את התכלית הנצחי שעוסקין בזה ישראל, שעל כן נאמר עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אבל המון עם יכול להיות שמתערב בחכמתו איזה חכמה של חוץ, אבל אנא חכימא דיהודאי שכל חכמתי היא רק חכמת היהדות לא זולת. אתאי למגמר חכמה מניכו, כי אני חזק בדעתי שאני יכול לקבל חכמה גם מכם. כי באמת מי שהוא חכם אמתי יכול לקבל חכמה ורמזים להתקרב לה' יתברך אפלו מתקף הסטרא-אחרא ומחכמי אמות-העולם, כי בכל מקום יש בהעלם איזה טוב בבחינת בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, רק שאר בני אדם אסורים לסכן עצמן לכנס לשם שלא יהיה נלכד שם חס ושלום, אבל הצדיק יכול לקבל חכמה גם מהם, בבחינת איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו'. וזהו אתאי למגמר חכמה מניכו, כי אני יכול לקבל חכמה גם מכם כנ"ל. ועל-כן אמרו לו, אי הכי נבעי מנך. והקשו המפרשים מאי אי הכי אדרבא הלא הוא אמר שבא ללמד מהם, אך על-פי הנ"ל נתבאר היטב, כי הבינו שמה שאמר אתאי למגמר חכמה מניכו לא היה מחמת קטנותו נגדם אדרבא בזה גלה גדל חזקו בחכמתו האמתית שהוא חזק בחכמתו כל -כך עד שאינו מתירא שילכד בשטותיהם, רק יכול לקבל חכמה גם מהם כנ"ל, על-כן שפיר אמרו ליה, אי הכי שאתה חכם כל-כך נבעי מנך, אמר להו, לחיי, אי זכיתו לי כל דבעית עבידו וכו', אי זכינו לכו אכלו נהמא גבאי דידי בספנתא. זה בחינת אם רעב שונאך האכילהו לחם, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, לחמו של תורה. הינו שאני רוצה להטיב לכם אם אנצח אתכם שתאכלו אצלי מלחם חדושי תורתי בספינתא שהוא בחינת כלל התורה, ובזה יהיה להם נסיון אם ירצו ישובו אל האמת, שבזה חפץ הצדיק האמת מאד, ואם לאו יתקים בהם סוף המקרא, כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו':

אות ט[עריכה]

והנה כל השאלות שלהם ותשובות רבי יהושע בן חנניא, כבר גלה אדמו"ר זכרונו לברכה נפלאות הסודות שבהם בדרכו הנורא כנדפס כבר בספרו הקדוש, אך מקום הניח לי הספור שמקדם השאלות ואחריו, וגם ב' שאלות וכנ"ל, ואני עני ואביון אלך בעקבותיו לבארם כפי עניות דעתי כיד ה' הטובה עלי:

גמרא:

גברא דאוזיף וטריף. מאי חזו דהדר אוזיף, אמר להו גברא לאגמא קטל קמא טינא ולא מצי ב' קטיל ומנח עליה עד דמתרמי ליה אינשא דמידלי ליה:

רש"י:

דאוזיף וטריף. שהלוה מעות לחברו ולא נפרע ממנו כי-אם בקושי שטרף לקוחות, מאי חזי דהדר אוזיף. לאחריני ולא נתיסר מן הראשון, לאגמא. יער, קטל קמא טינא. חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו, הדר קטל ומנח עליה. הואיל וצריך סיוע לאחרים, עד דמתרמי אינש ומידלי ליה. והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדוג לו אדם נאמן ומשתכר בו:

גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף. כי ידוע שעקר עלית כל התפלות והתורות והמצוות הכל נעשה רק על-ידי צדיק האמת, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים, ועל-כן כל סמיכתנו ותקותנו היא עליו, כי אפלו מי שעוסק בתורה ומצוות, אינו יכול להעלות עבודתו למקום הצריך כי-אם על-ידי הצדיק האמת, כמו שכתוב בהתורה פתח רבי שמעון (סימן ס), שיש שעוסק בתורה ועבודה ואף-על-פי-כן הוא בחינת שינה וכו' וצריך הצדיק לעוררו משנתו וכו'. וכן אפלו מי שהוא במדרגה התחתונה, אף-על-פי שרואה שקשה לו מאד מאד להתפלל ואפלו כשמתחיל להתפלל איזה דבור, על-פי רב תיכף נתבלבל תפלתו מאד, אף-על-פי-כן צריך להתחזק להתפלל יותר, כי הצדיק האמת מעלה גם תפלתו המטרפת ומבולבלת. כי הצדיק מעלה כל התפלות וכו' כמו שכתוב בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים. וזהו ששאלו, גברא דאוזיף, הינו שעוסק בתפלה שהוא נקרא מלוה, כמו שכתוב בהתורה תקעו א' בלקוטי תנינא (סימן א), כי כל כוכביא לוין דא מן דא וכו' עד המלוה הגדול שהוא העוסק בתפלה וכו' כמו שמבאר שם, עין שם. וכן כל עבודות שעובדין את השם יתברך בבחינת הלואה, כי שכר מצוה בהאי עלמא לכא, רק היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. נמצא שהעובד את ה' הוא כמו מלוה את השם יתברך עד שיקבל שכרו, וכמו שכתוב לענין צדקה, מלוה ה' חונן דל, וכמו כן הוא בשארי המצוות. וזהו ששאלו סבי דבי אתונא, גברא דאוזיף שהוא עוסק בתפלה ועבודה שהוא בבחינת מלוה כנ"ל, וטריף דהינו שאחר-כך מתבלבל מזה בבחינת טורפין תפלתו בפניו כמו שמצוי הרבה ברב בני-אדם, שאפלו כשמכריחין את עצמם להתפלל, אינם יכולים להתפלל רק מעט ואחר-כך מתבלבלים ואינם יכולים להתפלל כלל. וכמו שאמר אדמו"ר זכרונו לברכה שאין יכולים להתפלל כי-אם מעט כמו שכתוב במקום אחר. מאי חזי דהדר אוזיף, ששאלו למה הוא חוזר ומתפלל מאחר שהוא רואה שאי אפשר להתפלל בשלמות שתעלה תפלתו מאחר שרואה שטורפין תפלתו ומתבלבל הרבה. כי הם, הינו סבי דבי אתונא, היו רשעים ששאלו זאת ומתנגדים גדולים אל הקדשה, על-כן רצו להשליך את האדם. והקשו מאחר שרואה שאינו יכול להתפלל תפלה שלמה שתעלה למקום הראוי, למה מתיגע להתפלל יותר. אמר להו, אזל גברא לאגמא קטל טונא קמא לא מצי ביה וכו'. שהשיב להם, שגם העוסקים בתורה ומצוות אי אפשר להם להעלות עבודתם כי אם על-ידי הצדיק האמת שמעלה הכל, וזה הצדיק מעלה גם כל התפלות המטרפות, כי מברר המעט טוב שבהם מה שהוא מתיגע עצמו להתפלל מעט על-כל-פנים, הוא מעלה כל דבור ודבור ובונה מהם בנינים נפלאים. וזהו שהשיב להם, אזל גברא לאגמא, הינו אגם מים, כמו שפרש רש"י שם, הינו בחינת התורה שהוא בחינת מים, בחינת ישם מדבר לאגם מים, שהוא מקום ישוב וכו'. קטל טונא קמא, פרש רש"י שחתך חבילה של קנים ולא מצי ביה, ואינו יכול להעלות ולהגביה, קטל ומנח עליו, ופרש רש"י הואיל וצריך סיוע לאחרים עד דמתרמי אינש ומדלי ליה והאי נמי וכו'. הינו שהשיב להם הלא גם העוסקים בתורה ומצוות שעושים חבילות חבילות של מצוות, כי עובדי ה' הם בחינת עובדים בשדה העליונה, כמו שכתוב לעבדה ולשמרה, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, לעבדה בפקודין דעשה וכו', שהם בחינת קוצרים בשדה העליונה ועושים אגודות אגודות חבילות חבילות של תורה ומצוות, ומעלים אותם למקום שצריכין בבחינת בא יבא ברנה נושא אלומותיו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק עיניך בשדה אשר יקצורון, שהקצירה הוא בחינת תכלית העבודה וכו' הינו שגם ההולכין במימי התורה ועושין חבילות חבילות של מצוות, גם הם אינם יכולים להעלות עבודתם מעצמם, כי קטל טונא קמא, שחתך חבילה הראשונה של תורה ומצוות ולא מצי ביה להרימו ולהעלותו למקום הצריך, הדר קטל ומנח עליו עד דמתרמי אינש דמדליה ליה. הינו מאחר שצריך סיוע לאחרים הוא עוסק עוד בתורה ומצוות עד דמתרמי אינש דמדלי ליה דהינו הצדיק האמת שיכול להגביה הכל, כמו כן האי דאוזיף וטריף, שהתפלל ואחר-כך אינו יכול להתפלל וטרפו תפלתו בפניו, אף-על-פי-כן צריך להתחזק להתפלל יותר ויותר כל ימיו, כי הצדיק יגביה ויעלה הכל, אדרבא הוא צריך להתחזק יותר ויותר להתפלל כדי שיעורר הצדיק ברחמיו להעלות תפלתו, כמו שפרש רש"י על פי פשוטו לענין החבילות של קנים, שמאחר שצריך סיוע לאחרים על-כן הוא חותך עוד עד דמתרמי אינש דמדלי ליה. כי יכול להיות שבשביל חבילה אחת לא יבא איש לסיע לו לטרח עצמו להגביה לו בשביל דבר מעט כזה, על-כן חותך עוד חבילות שאז יתעורר יותר האיש להגביה ולהעלות החבילות, כי יש בהם כדאי לטרח עבורם. כמו כן הוא לענין עבודת ה', שאדרבא מאחר שאינו יכול להעלות עבודתו ותפלתו בעצמו, צריך לטרח הרבה להתפלל עוד יותר ויותר. וכן אפלו העובד ה' צריך לטרח לעשות עוד חבילות חבילות של תורה ומצוות לעסק בהם הרבה עד דמתרמי אינש דמדלי ליה, עד שיבוא הצדיק האמת שיגביה הכל וכנ"ל:

אות י[עריכה]

וזה בחינת חלום פרעה, שראה שבע(?) פרות הטובות, שהם בחינת הטוב, בחינת תפלה, כמו שכתוב, ונשלמה פרים שפתינו (כמובא בדבריו זכרונו לברכה בסימן נה לענין פרה אדמה, שהיא בחינת תפלה, עין שם), והיא כלולה משבע, בחינת שבע ביום הללתיך. ואחר-כך ראה שבע פרות אחרות רעות מאד וכו', שהם בחינת הרע הגמור שמתגבר כנגד התפלה הטובה שזהו בחינת גברא דאוזיף וטריף הנ"ל כנ"ל, שמתגבר הרע על הטוב, בבחינת ותבואנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה, כאלו לא היה טוב כלל כאלו לא התפלל כלל. ואחר-כך ראה עוד הפעם שחוזרין ועולין שבע שבלים טובות, שהם בחינת הטוב, בחינת תפלה שהיא בחינת שיח השדה, בחינת ויצא יצחק לשוח בשדה, כמובא בהתורה ויאמר בועז אל רות, שעל-ידי התפלה מלקטין צמחים נפלאים בשדה העליונה. ואחר-כך חזרו ועלו שבע שבלים רעות שהם בחינת הרע שחזר והתגבר כנגד הטוב כנגד התפלה, ועל-כן נתפלא מאד על זה מה זאת, בחינת ואין פותר אותם לפרעה. שהיה קשה לו קשיא הנ"ל, מאי חזי דהדר אוזיף, למה חוזרים ומתגברים פעם אחר פעם לעורר הטוב ולהתפלל מאחר שרואין שמתגבר כנגדם בכל פעם רע כזה שרוצה להשכיח הכל כנ"ל. ומתחלה המשיל הטוב והרע בשבע פרות טובות ורעות ואחר-כך בשבלים, כי ידוע שאין הטוב והרע מתעורר בכל פעם בבחינה אחת, כי הטוב שהוא בחינת התפלה כלול מכל הבחינות מדומם צומח חי מדבר, שהם בחינת ארבע יסודות אש רוח מים עפר, ששרשם ד' אותיות השם, שמשם נמשכין כל העולמות וכל הטוב שבהן, ולעמת זה הרע שבהן, וכשהטוב מתעורר לפעמים הוא טוב שהוא בבחינת שבע פרות טובות בבחינת חי, ולפעמים בבחינת צומח בבחינת שבלים וכן הרע כנגדו. וכאשר מרגיש כל אחד בנפשו שאין הטוב והרע שוה בכל פעם, והתקון על כל זה הוא בחינת פתרון יוסף, שאמר שהכל תלוי בהצדיק האמת, בבחינת ירא פרעה איש נבון וחכם שהוא יתקן כל זה בבחינת עד דאתי אינש דמדלי ליה כנ"ל, שהוא בחינת יוסף הצדיק בעצמו, בבחינת אין נבון וחכם כמוך, שהוא יודע לתקן את כל אחד שיקבץ את הטוב שבבחינת השנים הטובות, דהינו בעת שנתעורר הטוב שיחזק את עצמו לחטף טוב תפלה ותורה וכל מה שיוכל כל ימי חייו, כדי שיהיה לו האכל לפקדון אחר-כך כדי שיוכל להחיות נפשו בו עד שיזכה להתגבר בשלמות עד ישקיף וירא ה' משמים וירחם עליו ויוציאו מבחינת גלות מצרים לגמרי ויזכה לטוב גמור בשלמות, שהוא בחינת קבלת התורה ולקימה תמיד לעולם, אמן:

אות יא[עריכה]

ועתה נבוא לבאר עוד מאמר אחד מה שלא זכינו לשמע ממנו זכרונו לברכה בעצמו כנ"ל, והוא:

גמרא:

אית לן ריחיא דתבירא חיטא שקיל פסקא מנה שדאי להו אמר כריכו לי מנה גרדי ואיחיטה, אמרי ומי יכול למיכרך גרדי מריחיא, אמר להו ומי איכא דחיטא ריחיא:

רש"י:

חיטה. תפור אותה, כריכו לי גרדי מנה. הוציאו לי ממנה חוטים כדרך הנשים שמוציאין חוטין מן הבגד ותופרים אותו בהן:

ריחיא דתבירא, זה בחינת אמונת חכמים שנשברה, כי ריחיא הוא בחינת אמונת חכמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ובטלו הטוחנות, אלו המשניות הגדולות, כגון משנת בר קפרא וכו', כמובא בפרוש רש"י שם בקהלת. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, למה נמשלו דברי תורה כרחים, מה רחים אינן בטלות אף תלמידי-חכמים אינן בטלין מן התורה לעולם. נמצא שרחים הוא בחינת החכמים האמתיים העוסקים לברר כל ההלכות שהם תורה שבעל-פה שהם המשניות הגדולות, לדחות הפסולת שהם בחינת סובין ומורסן ולברר ההלכה על בוריה שהיא בחינת קמח וסולת. ושאלו אלו הסבי דבי אתונא, ריחיא דתבירא, כשנשברה אמונת חכמים דהינו כשנופלים מאמונת חכמים במאי חיטה לה, במאי חוזרין ותופרין ומחברין ומתקנים אותה. כי היה קשה להם איך אפשר להעלות האמונה, כי הם רחוקים מאמונה מאד. שקיל פסקא מנה שדא להו אמר להו כריכו לי גרדי מנה ואיחיטה. כי באמת עלית האמונה הוא דבר פלא, ועל-כן נקרא ענין זה פלא, כמו שכתוב, אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן. כי קשה הדבר להבין בשכל, איך אפשר להעלות האמונה על-ידי איזה עצה, כי מאחר שאין לו אמונה, אם-כן לא יאמין חס ושלום גם בהעצה, כמו למשל בהתורה הזאת שמבאר עצה לאמונת חכמים על-ידי נדר, אך מי שנפל מאמונת חכמים לגמרי בודאי לא תועיל(?) לו עצה הזאת, כי אינו מאמין גם בהעצה עצמה ולא יעשה העצה, מאחר שאינו מאמין בה, ואם כן איך אפשר לרפאות ולחבר שבירת אמונתו, וכן במקומות אחרים מבארים עוד עצות להעלות האמונה כגון ללמד פוסק או לדבר האמונה בפיו, ובודאי למי שאין לו אמונה כלל חס ושלום אין מועיל שום עצה מאחר שאינו מאמין בהעצה עצמה. אך באמת ישראל עם קדוש הם מאמינים בני מאמינים ושרשם אמונה, על-כן אפלו כשנופל אחד מישראל חס ושלום מאמונה, בודאי עדין נשאר בו איזה נקודה מאמונה, רק שהאמונה בקטנות גדול בבחינת שבירה, אבל אף-על-פי-כן על-כל-פנים יש בו איזה נקודה טובה מהאמונה. כי זהו בעצמו מה שהצטער שנפל מאמונה זהו בעצמו אמונה, כי בפנימיות לבבו מבין מרחק קדשת אמונת ישראל שיש יחיד קדמון מנהיג ומושל ומשגיח וכו' ויש לו צדיקים גדולים ונוראים שמכירין אותו יתברך, שכל תקותנו לנצח על ידם, רק אינו מרגיש האמונה בהתגלות בשלמות, ועל-כן מועיל לו עצה, כגון לנדר נדר וכו', כי תיכף שאומרים לו איזה עצה טובה לאמונה הוא חוטפה כמו אבן טוב, מאחר שעדין יש בפנימיותו נקודת האמונה ומתגעגע באמת להשלים ולהעלות האמונה הנפולה והשבורה. אבל העכו"ם בפרט החכמים בחכמות חיצוניות שהם רחוקים מאמונה לגמרי בפרט מאמונת חכמים, וכן החכמים בעיניהם אף-על-פי שהם מבני ישראל, אבל קלקלו מעשיהם מאד עד שנתרחקו מאמונת חכמים לגמרי, בודאי קשה להם לתקן שבירת אמונתם מאחר שאינם מאמינים בהחכמים כלל, ובעצותיהם הקדושות. וזה בחינת שקל פסקא ושדא להו, שנטל חתיכת אבן מהרחים והשליך לפניהם ואמר להו כריכו לי גרדי מנה, שימשיכו חוטים ממנה לתפר הרחיים. הינו שהשיב שנוטלים איזה חתיכה מהרחיים השבורים בעצמם ומושכין ממנה חוטים לתפר הרחיים, דהינו שאף-על-פי שהאמונת חכמים נשברה אצלם, נוטלים איזה עצה מדברי אלו החכמים עצמם שנשברה אמונתם אצלו, כגון לנדר איזהו נדר וכו', ועל-ידי-זה יתקן האמונה, וזהו בחינת כריכו לי גרדי מנה ופרש רש"י, חוטים. זה בחינת אמונה שתלויה בפה בבחינת כחוט השני שפתותיך, בחינת אודיע אמונתך בפי, וזה בחינת תקות חוט השני, כי אמונה היא עקר התקוה לנצח, בחינת ויש תקוה לאחריתך, כי אמונה היא אחרית הימים, כמובא בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר, ואז יזכה להכלל באורות השלשה אבות שהם יסוד ושרש אמונת ישראל, שהוא בחינת והחוט המשלש לא במהרה ינתק, שאז בודאי לא במהרה ינתק ויפל מאמונה, רק יהיה חזק באמונתו לנצח. נמצא שהשיב להם שאף-על-פי שנפל מאמונת חכמים שהוא העקר כלל האמונה הקדושה, כי הם ממשיכים לנו האמונה הקדושה בשלמות, כי בלא אמונת חכמים אמתיים גם אמונתו בה' יתברך אינה בשלמות כידוע, ואפלו אם נפל מאמונת חכמים, אפשר לו לתקן על-ידי האמונה השבורה בעצמה, מאחר שעל-כל-פנים עדין נשאר בו איזה נקודות טובות מהאמונה השבורה, על-כן יכול לקח דבור מדבריהם הקדושים דהינו איזה עצה מדבריהם שעל-ידי-זה יחזר ויתקן האמונה. וזה בחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן, לשון כפול אמונה אמן, הינו מי שיש בו עדין איזה נקודת האמונה, הוא יכול לחזר ולתקן ולהעלות האמונה על-ידי העצות הנפלאות מאד שהם בחינת עצות מרחק, שבאים ממקום רחק ועליון ונורא מאד, בחינת ממרחק תביא לחמה. כי עצות הצדיקים הגדולים בפרט העצות בענין האמונה הקדושה באים מרחק מאד, משכליות עליונים גבוהים ועצומים מאד, שהם נמשכים מעולמות עליונים מאד הרחוקים מאד מזה העולם, וזהו עצות מרחק אמונה אמן, שעל-ידי נקודת האמונה שנשאר אצלו עדין שעל-ידי-זה מתגבר לקים עצתם על-ידי-זה זוכה לאמונה שלמה בחינת אמונה אמן וכנ"ל. אבל מי שנפל אל חכמות חיצוניות עד שאינו מאמין כלל, אף גם הוא מתלוצץ מהחזקים באמונת חכמים בודאי קשה לתקן שבירת אמונתו, ועל-כן באמת שאלו אותו מיד, ומי יכול למכרך גרדי מריחיא, איך אפשר להמשיך חוטים מאבן, הינו איך אפשר להמשיך אמונה הקדושה שהוא חוט השני מחתיכת אבן של הרחיים, כי אין להם אמונה בהעצה בעצמה וכנ"ל. השיב להם, ומי איכא דחיטא ריחיא, שבאמת אי אפשר לתקן האמונה השבורה לאנשים כאלו, כי מי שאינו יכול למשך חוטים מחתיכת אבן מהרחיים, דהינו לקים העצות של הצדיקים, אף-על-פי שנשברה אמונתם אצלו וכנ"ל, הוא אינו יכול בודאי לתפר הרחיים השבורה, לתקן האמונה הנפולה, מאחר שאינו מאמין בהעצה בעצמה וכנ"ל:

כי באמת האמונה נקראת אבן, בחינת אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, אבל אף-על-פי שנקראת אבן מחמת שצריכין להיות חזק בהאמונה כמו אבן חזק, בבחינת אני חומה שישראל מתפארין בעצמן שהם חזקים באמונתם כחומת אבנים, אף-על-פי-כן אינה אבן קשה ממש שאין בו שום לחלוחית חס ושלום, אדרבא היא בבחינת אבן טוב, בחינת אבנא טבא דכלילא מכל גונין וכל מיני השפעות וברכות נמשכין מאבן טוב הזה, כי היא בחינת באר מים חיים וכו', כי אמונה הוא מקור הברכות וההשפעות, ועל-כן על-ידי חתיכת אבן מרחיים השבורה, דהינו על-ידי איזה עצה מדבריהם הקדושים של החכמים האמתיים יכולים להמשיך ממנה חוטים לתקן האמונה וכנ"ל. אבל אצלם, הינו אצל החולקים, היא כמו אבן קשה ממש. על-כן שאלו, ומי יכול למיכרך גרדי מרחיא וכנ"ל. ועל-כן באמת השיב להם, ומי איכא דחיטא ריחיא, כי בודאי לאנשים כאלו אי אפשר לתקן ולחבר האמונה וכנ"ל:

וזהו בחינת אשר שברת ושמתם בארון ואמרו חכמנו זכרונם לברכה, לוחות ושברי לוחות מנחים בארון. הינו על-ידי בחינת שברי לוחות בחינת אמונה השבורה, על-ידי-זה בעצמה חזר ונתתקן האמונה מחדש שהם בחינת הלוחות שניות, בבחינת שקל פסקא שדא להו וכו', כי על-ידי שנשאר בו איזה נקודה מהאמונה השבורה על-ידי-זה מקים העצה של חכמים שנשברה אמונתם אצלו וחוזר ומתקן האמונה שהיא בחינת קבלת לוחות שניות. כי כל קבלת התורה עומדת על אמונה, כמו שכתוב, כל מצותיך אמונה, וכמו שכתוב, בא חבקוק והעמידן על אמונה וכו' הינו כנ"ל:

אות יב[עריכה]

עתה נבוא לבאר בעזרתו הגדולה יתברך את סוף הספור של הסבי דבי אתונא, וזה לשון הגמרא שם (אחר השאלות והתשובות שהיה ביניהם עד שנצחם בכלם):

גמרא:

אייתינהו כל חד וחד כי חזי שתין בסתרקי סבר כלהו חבראי להכי אתו, אמר להו לספונאי שרי ספינתך בהדי דאתו אייתי עפר מעפרייהו כי מטא לבי בלועי אית ביה תלת צולמין חד מטי ידיה ארישיה וחד מטי אליבא ובתרא דכלהו מחוי בידיה לאחוריה, שקל כוזא דמיא מבי בלועי כי אתא אוקמינהו קמי קיסר וחזינהו דהוו מענו אמר ליה לאו הני אינהו שקל מעפריהו שדא עלייהו אקשי לאפי מלכא אמר ליה כל דבעית עביד להו, אייתי הנהו מיא דאתי מבי בלועי שדינהו בתיגרא אמר להו מליוהו להאי ואיזלו לכו מלו שדו ביה קמא קמא הוה קא בלע להו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזיל. עד כאן לשון הגמרא:

רש"י:

אייתינהו למיכל בספינתא הואיל וזכינהו. והיה מביא כל אחד ואחד בפני עצמו ומכניסו בחדר, וכי חזא שתין ביסתרקא. סבר כל חברי לחדר זה יבואו, אמר ליה רבי יהושע לספונא. רב החובל, שרי ספינתך. התר ספינתך ולך, לבי בליעי. מים שבאוקינוס שבולעין כל מים שנופלין בו ומביאין אותו עד התהום ופולטת אותן כדכתיב והים איננו מלא, דהוו מענו. מעונים ושפלים שלא היו בארצם, אקשו. העיזו פניהם ודברו קשות את המלך כשהריחו את ריח ארצם. והיו סבורים להיות קרוב לארצם, בתיגרא. בכלי, לשון אחר, בתיגרא, בחביות, דשמיט כתפייהו. נשמטו פרקי שכמם, וכלו ואזול. כלו והלכו לאבדון:

הינו לאחר שנצחם בכל הטענות, הביא אותם לתוך ספינתו שהוא בחינת התורה הקדושה כנ"ל, והביא לכל אחד לבית מיחד מהשתין בתי שבספינה, שמסר לכל אחד תורה והלכות מיחדות כפי השיך להם, כפי מה שהבין מח ודעת של כל אחד כן מסר לכל אחד חדושי תורה מיחדת, כדי לנסותם אם ישובו אל האמת, כי חזי שתין בסתרקי סבר כלהו חבראי להכא אתו. הינו כשנכנס כל אחד מאלו החכמים לבית תורתו, וראה תורה נפלאה כזאת וראה שם שתין בסתרקי, הינו כסאות בחינת תפלה, שראה שם חדוש כזה שלא היה מעולם שיש אצל כל תורה תפלות הרבה נפלאות ונוראות מאד מאד שיכולין לפעל על ידם כל מה שצריכין אם יעסקו בהם כל ימיהם באמת. ואז נתפלא כל אחד ואחד מאד, ואמר כלא חבראי להכא אתו. שכל החברים שהם כל החכמים ראוי להם לבוא לכאן. כי בודאי ראוי שכל החברים יבואו לכאן ויכירו האמת לאמתו, ואף-על-פי שדברים אלו שדברו הם בודאי אמת ויציב ונכון וכו', אבל אף-על-פי-כן גם דבורים אלו הם בעצת היצר-הרע הרוצה להרחיקם מהאמת בכל מיני תחבולות, כי הולך בערמומיות עצום מאד מאד עם כל אחד, וכידוע שיחה זאת אצלנו שלפעמים כשיפקח עינו של אחד ורואה נפלאות אמתת האמת של הצדיקים האמתיים, הוא ממתין עדין עד שישובו כל העולם אל האמת ויתקרבו כלם אליהם ואז לא יהיה לו שום פחיתות כבוד כשירצה להתקרב, ואז דיקא יתקרב הוא גם כן. ובאמת לא כך היא המדה, כי אדרבא זהו עקר הנסיון שלו שיתקרב דיקא בעת שהאמת נשלך ארצה ויראי חטא נמאסים, כמו עכשו בעוונותינו הרבים, כמו שכתוב, מי גר אתך בעניותך וכו'. כי אין מקבלים גרים לימות המשיח וכמו שכתוב בסימן רמ בשיחת הר"ן על פסוק וישב יעקב וכו'. ועל כן מי שפקח השם את עיניו ורואה מעט אמתת האמת של חדושי תורה כאלו וכו' ראוי לו לרוץ בכל כחו אליהם כבורח מבאר שחת אל מקור מים חיים נצחיים. אך דרך הרחוקים מהאמת מחמת התגברות הבלי עולם הזה וטרדותיו ותאוותיו וכו' שאפלו כשמתנוצץ להם האמת, קשה להם להתקרב מחמת שרואים שעדין שאר החשובים אינם מתקרבים, על כן הם יראים להתקרב שלא יהיה להם פחיתות כבוד. על כן הם רוצים להמתין עד שכלם יתקרבו ואז יתקרב גם הוא, כי אז יהיה לו כבוד כשיתקרב. וזהו בחינת שאמר כל אחד, כלהו חבראי להכא אתו, שראוי שכל החברים שהם החכמים החשובים יבואו ויתקרבו לכאן. וכן אמר כל אחד ואחד מהם. כי כל אחד בפני עצמו מכיר ומבין האמת לאמתו, אך כל אחד ממתין עד שהכל יתקרבו, כדי שלא יהיה פחיתות כבוד ובזיון, ובאמת זהו עקר הנסיון של כל אחד ואחד, כי צריכין להתקרב דיקא בעת העניות והשפלות של כלל ישראל ובפרט של הצדיקים והישרים היראים האמתיים, ולסבל דיקא בזיונות ושפיכות דמים וכנ"ל, כי כל אחד יודע בנפשו מה שפגם וקלקל מעודו, ובמה יזכה להתקרב לאורות כאלו בלי יסורים ושפיכות דמים, על-כן כל תקונו כשיעמד בנסיון ויתקרב עתה דיקא, אבל אלו החכמים החיצוניים לא יכלו לעמד בנסיון, על כן אמר כל אחד כלהו חבראי להכא(?) אתו, שראוי שיבואו כל העולם לכאן, ורצה כל אחד להמתין עד שיבואו ויתקרבו כל העולם ואז ישובו גם הם כנ"ל. ובאמת לא כן הוא וכנ"ל, ואז אמר ליה לספונאי, שרי ספינתך, שצוה לרב החובל שיוליך הספינה, הינו אחר שראה שעדין אינם רוצים לשוב, אחר שנסה אותם עוד להטעימם מקדשת עבודת ישראל אולי ישובו אל האמת על-ידי-זה, כי הצדיק הגדול הוא רחמן גדול מאד ומסבב בכמה סבובים לקרב הכל אל התכלית הטוב, אך שאסור ליקח מהם הבחירה, כי כל העולמות עומדים על בחירת האדם כידוע, על -כן הוא מסבב עם כל אחד בחכמתו הנפלאה באפן שיגלה לו ויעוררו אל האמת, אך אף-על-פי-כן יהיה נשאר לו איזה נסיון ובחירה. וזהו בחינת שצוה להוליך הספינה שתשא אותם, זה בחינת מה שלפעמים נותנים להאדם התעוררות מלמעלה לבד, שמתעורר פתאום לעבודת השם, אבל הכל מלמעלה, וכל זה לעוררו אל האמת, ואחר-כך נוטלין זאת ממנו ומניחין אותו על בחירתו, כי מאחר שטעם קצת עבודת השם ראוי לו עתה כשנסתלק ממנו ההתעוררות מלמעלה הנ"ל להתעורר עתה מעצמו, ומי שחס על עצמו באמת חוזר אל השם יתברך על-ידי-זה, אך מי שאינו רוצה להשליך הבליו תיכף כשנסתלק ממנו ההתעוררות ותאוותיו חוזרין עליו, הוא חוזר אל כסילות דעתו וחכמותיו של הבל כידוע כל זה בספרי קדש וכמובא בשם הבעל-שם-טוב על-פסוק והוא ינהגנו על מות, עין שם:

וזהו בחינת מה שנהג עמהם רבי יהושע בן חנניא כשראה שעדין הם קשי ערף לשוב רק הם רוצים להמתין עד שכל החברים יבואו לכאן וכנ"ל, אז צוה שתשא הספינה שהוא התורה אותם, דהינו שיגיע עליהם התעוררות מלמעלה מהתורה הקדושה והיא תשא אותם בעצמה איזה זמן ואחר-כך אנסה אותם ונראה מה יהיה מהם, בהדי דאתי איתי עפר מעפריהו. עפר זה בחינת כל התאוות והמדות רעות שכלם נמשכין מהארבע יסודות ועפר מאנא דכלהו שלקח והצניע תאות הגשמיות שלהם כדי לנסותם אחר-כך בזה להראות שכל חכמתם הוא מהתאוות כנ"ל, שזה היה עקר הוכוח שבין רבי יהושע בן חנניא והקיסר כנ"ל, וזה בחינת ונחש עפר לחמו, שחכמות חיצוניות שהם בחינת נחש כנ"ל עפר לחמו שכל אכילתו וקיומו נמשך רק על-ידי עפר דהינו עפריות גשמיות התאוות רעות וכנ"ל. כי מטא לבי בליעי, זה בחינת עקר התאוה רעה שקשה להוציא ממנה ביותר מכל התאוות שהיא תאות ממון (כמו שכתוב בהמעשה של הבעלי תשובה) שנקרא בי בלועי, שבולע כל המימות שבעולם (כמו שפרש רש"י כפי פשוטו), דהינו שבולע הכל ואין מספיק לו כל הממון שבעולם, כי כל מה שיש לו חפץ יותר וכל מה שהשם יתברך משפיע לו ממון נבלע אצלו כאלו לא הרויח כלום וחפץ יותר ויותר. כי מים הוא בחינת שרש כל ההשפעות והעשירות שהכל גדל על-ידי המים וכמו שכתוב בהתורה פתח רבי שמעון, ועל-כן נקרא תאות ממון בי בליעי כנ"ל, וגם נקרא בי בליעי כי היא בולעת את רב העולם בבחינת נבלעם כשאול חיים, ועל-זה בקש דוד המלך עליו-השלום, ואל תבלעני מצולה, כנראה בחוש שהכל רצים אחר הממון, כמו שכתוב, כל גבר אחר בצעו ואין שמים אל לבם סופם ואחריתם. וזה כי מטא לבי בלועי אית ביה תלת צולמין, חד מטי ידא ארישא וחד מטי אלבא ובתרא דכלהו מחוי בידיה לאחורא. הינו שיש שם בחינת שלשה עבודה-זרה וקלפות שמרחקין את האדם מהשם יתברך, אחד מגיע אליו ומזיקו בראשו ואחד בלבו וכו'. כי עקר עבודת השם תלויה בהראש והלב, כמו שכתוב, וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכין להמשיך על עצמו דעת אמתי שזהו בחינת ראש, הינו לתקן הדעת שבראש ולהמשיך הדעת אל הלב, כדי לבטל חמדת הלב שיהיה לבו ברשותו. ואלו הקלפות הנ"ל הם בהיפך מזה, כי חד מטי ידיה ארישא, שמזיק להדעת שבראש שיחשב מחשבות רעות של ממון ושאר תאוות, וחד מטי אלבא שמזיק להלב שיחמד כל התאוות רחמנא לצלן, אך אף-על-פי-כן היה אפשר שנשאר בו עדין איזה נקודה טובה שעל-ידי-זה יחזר ויתגבר על תאוות הלב ועל המחשבות שבמח, כי אף-על-פי שמתגברין על מחשבתו ולבו כמו שמתגברין על-ידי ב' הקלפות הנ"ל, אף-על-פי-כן פנימיות הטוב שבו היה חוזר ומתעורר ומתגברת כנגדם, אם היה חזק בדעתו לבלי להיות נסוג אחור לגמרי חס ושלום, אבל כנגד זה יש עוד קלפה האחרונה שקשה מכלם, שמשלכת את האדם שזהו בחינת ובתרא דכלהו מחוי לאחורא, שהקלפה האחרונה שבהם מראה(?) בידיה לאחור, שעוסקת להשליך את האדם שיחזר לאחוריו מהשם יתברך והצדיקים בבחינת נזורו אחור, כי אומר לו, מה לך ליגע עצמך אצל החסידים והיראים האמתיים מאחר שאתה אצלם זמן הרבה ועדין כל המחשבות רעות ותאוות הלב בתקפם, ולמה אתה מתיגע בחנם, שוב לאחורך לרוץ אחר פרנסתך ואחר הממון כשאר העולם. וקלפה זאת קשה מכלם, כמבאר אצלנו כמה פעמים, שכל זמן שהאדם מחזק את עצמו איך שהוא, יש לו תקוה, כי ההתקרבות לבד שמתקרב ליראים וכשרים זהו בעצמו יקר, אפלו אם לא יקבל שום קדשה כלל, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה. כי מי יודע מה היה ממנו אם לא היה מתקרב כלל. כי בודאי אם לא היה מתקרב כלל היה עוד גרוע יותר ויותר. כי אין אדם יודע מה שיעבר עליו כל ימיו, כי האורב יושב ואורב עליו בכל יום ובכל עת, כמו שכתוב, יארב במסתר וכו', וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכמבאר אצלנו כמה תורות ושיחות נפלאות אמתיות בענין זה:

שקל כוזא דמיא מבי בלועי, שלקח עמו תקף התאוה זאת של ממון כדי לגרשם ולהפילם אחר-כך על-ידי-זה אם לא ירצו עדין לשוב אל האמת. כי אתא אוקמינהו קמי קיסר וחזינהו דהוו מענו אמר ליה הי אנהו, הינו מחמת שכבר נכנסו לספינה הזאת שמלאה תורה ותפלה וגם צוה לשאינם בבחינת התעוררות מלעלא, על-ידי-זה נשתנו פניהם והיו נראים מענים ושפלים כדרך היראים והכשרים, עד שלא הכירם, ואמר, לאו הני אינהו, כי הלא הם מענים בפניהם ככשרים ויראים אמתיים. שקל מעפריהו, הינו מהתאוות רעות שלהם שנקראו עפר כנ"ל. שדא עליהו, שהשליך עליהם ריח עפרוריות תאוותיהם הראשונות, ותיכף כשהריחו תאוותיהם. אקשי לאפי מלכא, שחזרו לקשיות ערפם ועזותם הרע, עד שהעיזו בפני המלך, ואז ראו הכל שכל חכמתם מחמת תאוות, שתיכף כשהריחו תאוותם הרעות חזרו לדעותיהם הרעות ועזותם הרע. אמר ליה, כל דבעית עביד להו, איתו הנהו מיא דאתו מבי בלועי שדינהו בתיגרא, שלקח מים מבי בלועי, שהוא בחינת תאות ממון כנ"ל, וזהו שדינהו בתיגרא לשון ריב ותגר, כי כל הריב ומחלקת הוא על-ידי תאוות ממון, על-כן נקראו אנשי דמים, כי דמים תרתי משמע, כי על-ידי הממון והדמים באים כל הריב ומחלקת ושפיכות דמים. אמר להו מליוהו להאי וכו', הינו שהשליכם והורידם לעמק מצלת ים התאוה של ממון שזהו עקר מפלת השונאים, בבחינת ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, כמו שכתוב בהתורה צוית צדק (סימן כג), שכשרוצין להפיל אויביו של הצדיק משליכין אותו לתאוות ממון שלא יספיק לו לעולם כל מה שיהיה לו, עד שהממון יעקר אותו ויכלה כל ימי חייו, בבחינת ועפר תאכל כל ימי חייך, כמו שכתוב שם כל זה בהתורה צוית הנ"ל. וזהו שאמר להם, מליוהו להאי ואיזולו לכו, שימלאו תאותם בממון ואז ילכו להם. מלו שדי ביה קמא קמא הוי קא בלע להו, שכל מה שהרויחו והשליכו לתוך מימי תאותם הרעה, קא בלע להו בבחינת ותבלענה וכו' ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה וכו'. מלו עד דשמיט כתפיהו וכלו ואזול, שיגעו כל ימיהם למלאות תאותם בממון עד שנכלו ונעקרו על-ידי-זה משני עולמות רחמנא לצלן. וכל זה על-ידי שהיו חכמים בעיניהם ולא היה להם אמונת חכמים. כי עקר תקון תאות ממון הוא על-ידי הצדיק, בבחינת אלמלא מלחא לא היה עלמא יכול למסבל מרירותא. ואף-על-פי שהכל משקעים בממון, יש חלוק גדול בין המקורבין לצדיקים וכשרים אמתיים לבין השאר, כי כל אחד כפי רחוקו מצדיקים מכל שכן כשחולק עליהם כמו כן מתגבר עליו ביותר תאות ממון עד שמבלית ימי חייו ועוקרת אותו רחמנא לצלן, וכל אחד כפי התקרבותו לצדיקים וכשרים אמתיים, כמו כן נמתק אצלו מרירותא דעלמא, שהוא תאות ממון, וזוכה להיות שמח בחלקו, כמבאר כל זה בהתורה צוית צדק הנ"ל, עין שם:

כלל הדברים שרבי יהושע בן חנניא הראה להחכמים בחכמות חיצוניות שכל חכמתם הוא רק מחמת תאוות וכנ"ל, ומחמת רבוי תאותם בכל התאוות ובפרט בתאות ממון מחמת זה אינם רוצים להודות על האמת על גדל נפלאות אמתת החכמה של הצדיק אמת ההולכים בתורת השם באמת וכנ"ל, וכן הוא בכל החכמים אפלו מישראל שלא קדשו את עצמן עדין בשלמות ואינם רוצים להכניע עצמן לחכם האמת שהוא זה שיצא מכל התאוות בשלמות, שכל סברותיהם וחכמותיהם בענין ההתנגדות והמחלקת על צדיק האמת, הכל נמשך מחמת תאוות מחמת שלא זככו עצמן מכל התאוות ובפרט מתאות ממון וכנ"ל, והבן היטב:

אות יג[עריכה]

וזה בחינת חנכה שהוא להכניע מלכות יון הרשעה, חכמי יון שהם הסבי דבי אתונא שהם עקר חכמי יון שעמדו על ישראל להשכיחם תורתך וכו', והכל על-ידי פגם אמונת חכמים. כי כל העוסקים בחכמות חיצוניות עקר כפירתם הוא באמונת חכמים שהיא בחינת תורה שבעל-פה, כי תורה שבכתב דהינו תנ"ך הם לומדים קצת. ובאמת כשכופרים בתורה שבעל-פה ובאמונת חכמים הם כופרים בתורה שבכתב גם-כן, כי אין יודעין דבר מהתורה כי-אם על-ידי החכמים האמתיים שפרשו לנו את התורה, אבל עקר כפירתם הוא באמונת חכמים, ועל-ידי-זה רצו להשכיח את התורה לגמרי, כי על-ידי שאין מאמינים בהחכמים האמתיים חס ושלום נשכחת התורה לגמרי וכנ"ל, ועל-כן כשהשם יתברך ברחמיו הרבים עמד לנו בעת צרותינו והכניע והשפיל אותם, קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה שמונת ימי חנכה אלו, שהם בחינת חנכת הבית-המקדש. זה בחינת תקון הנדר שהוא תקון אמונת חכמים, כי כל הנדרים ונדבות באים לתוך הבית-המקדש וגם בית-המקדש בעצמו נבנה על-ידי נדרים ונדבות של ישראל. ועל-כן שם בבית-המקדש עקר תקון אמונת חכמים שהוא בחינת תורה שבעל-פה, כי שם ישבו הסנהדרי גדולה ובררו כל ההלכות, ועליהם נאמר, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו', שזהו עקר אמונת חכמים, כמובא זה הפסוק בהתורה שאלו את ריב"ק הנ"ל לענין אמונת חכמים, כי עקר זה המקרא לא תסור וכו' נאמר על בית-המקדש, כמו שכתוב בפסוק וכי יפלא ממך דבר וכו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וכו' לא תסור מן הדבר וכו', כי בית-המקדש הוא בחינת נדר, שעל-ידי עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן לא היה יכול דוד למצוא את מקום הבית-המקדש כי-אם על-ידי נדר, כמו שכתוב נשבע לה' נדר לאביר יעקב וכו', עד אמצא מקום לה' וכו', וזה בחינת המשכן שצוה ה' לעשות אחר חטא העגל, כי עקר חטא העגל היה פגם אמונה שעשו עבודה-זרה ופגמו באמונה,ועקר הפגם היה על-ידי פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה באו לעבודה-זרה ועשו אותו מעשה, כמו שכתוב שם, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו, שהיה קשה להם קשיות על משה על שאחר לירד ולא בטלו דעתם להאמין בו שבודאי דרכיו ישרים, אף-על-פי שאינם יכולים להבין בשכלם, אבל הם לא האמינו אז במשה ופגמו באמונת חכמים עד שבאו למה שבאו. וכשנתרצה השם יתברך למשה ביום הכפורים למחל להם צוה לעשות משכן לתקן פגם אמונת חכמים כי המשכן בחינת הבית-המקדש כלו נעשה מנדרים ונדבות ישראל כמו שכתוב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כדי לתקן על-ידי נדרים ונדבות של המשכן את פגם אמונת חכמים, שהוא עקר חטא העגל כנ"ל:

אות יד[עריכה]

וזה בחינת נר חנכה בחינת השמן של חנכה, כי עקר האור הגדול של נר חנכה שהוא בחינת נרות המנורה, נמשך מאור הצדיק על-ידי אמונת חכמים שנתתקן אז כשהכניעו מלכות יון הרשעה, שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי כשזה נופל זה קם, כי הצדיק הוא האור המאיר בכל העולמות, בחינת וירא אלקים את האור כי טוב דא צדיק בחינת אמרו צדיק כי טוב, ומאור הגדול של הצדיק ממנו מדליקין כל ישראל נר חנכה הקדוש להאיר עלינו אור השם יתברך ותורתו הקדושה בתוך חשכת אפילתנו. וזה בחינת השמן של נר חנכה זה בחינת בשמן קדשי משחתיו המובא בהתורה הנ"ל שהוא בחינת נדר, הינו על-ידי השמן שהוא בחינת נדר, על-ידי-זה מדליקין נר חנכה הקדוש שהוא בחינת אור הצדיק שאנו ממשיכין עלינו על-ידי אמונת חכמים שזוכים על-ידי נדר שהוא בחינת שמן וכנ"ל. ועל-כן היה הנס על-ידי מעט השמן שהיה חתום בחותמו של כהן-גדול. כי הכהנים עוסקים בעבודת הבית-המקדש בנדרים ונדבות של ישראל, והכהן-גדול הוא עקר כלל הכהנים, ועל-כן הוא בבחינת תקון הנדר, ועל-כן נמשח בשמן המשחה, כמו שכתוב, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, זה בחינת בשמן קדשי משחתיו הנ"ל שהוא בחינת נדר. ועל-כן הכהנים הם בבחינת אמונת חכמים כי עליהם נאמר, לא תסור מן הדבר וכו', כמו שכתוב שם בפסוק כי יפלא וכו' ובאת אל הכהנים וכו' לא תסור וכו', הינו כנ"ל. ועל-כן נכנס הכהן גדול ביום הכפורים לקדשה העליונה של בית-המקדש לפני ולפנים לכפר על בני ישראל, כי כל החטאים והפגמים נמשכין על-ידי פגם אמונת חכמים שעל ידם קיום כל התורה וכנ"ל. ועל-כן ביום הכפורים שאז נסלח עון העגל שהוא פגם אמונת חכמים כנ"ל, על-כן אז נסלחין כל עוונות ישראל, שכלם באים על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, וכל זה נתתקן על-ידי נדר כנ"ל. וזה שמתחילין כל נדרי בכניסת יום הכפורים, כי עקר בחינת יום כפור שהוא תקון אמונת חכמים תלוי בתקון הנדר כנ"ל, ועל-כן יעקב שהוא בחינת נדר, כי הוא ראש לכל הנודרים וכמו שכתוב בהתורה הנ"ל, על-כן עקר נדרו היה בעת שהשיג מקום הבית-המקדש, כמו שכתוב שם בפרשה שאמר, מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וכו', ואז, וידר יעקב נדר, כי הבית-המקדש בבחינת נדר ששם עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן על-ידי השמן של כהן גדול שהוא בחינת תקון הנדר על-ידי-זה היה תקף הנס של חנכה שהוא בחינת תקון אמונת חכמים וכנ"ל:

אות טו[עריכה]

ועקר תקף הנס היה שמעט שמן שלא היה בו להדליק כי-אם יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים, זה בחינת נפלאות תקון הנדר שהוא פרישות מעט כנ"ל, ועל-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים שעל-ידי-זה עקר תקונו לנצח, שזהו בחינת המבאר לעיל על שקל פסקא שדא להו וכו', כי על-ידי שממשיכין על עצמו פרישות מעט על-ידי הנדר על-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים אמתיים שיאירו בו ויתקנו אותו לנצח. וזה בחינת שלא היה בו להדליק כי-אם יום אחד, כי השמן בחינת נדר הוא מעט, כי הוא פרישות בעלמא ליום אחד, דהינו לזמן מעט, אבל הנדר הוא בחינת פלא, בחינת נס שיש לו כח להאיר בו אמונת חכמים שהוא בחינת ונעשה נס ודלק שמונה ימים, שהוא מחכמה עד אמונה שהוא שמונה בחינות כידוע שזכו על-ידי מעט השמן בחינת נדר לאמונת חכמים שהוא תקותו לנצח כנ"ל. וזהו בחינת ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, זה בחינת שקל פסקא ושדא להו הנ"ל. ועקר הדבר צריך האדם לידע שכל זמן שיש בו איזה נקודה טובה מהאמונה הקדושה יש לו תקוה גדולה לחזר ולתקן הכל, בבחינת שקל פסקא וכו' כרוכו לי גרדי מנה וכו', שיוכל להמשיך תקות חוט השני על-ידי חתיכת אבן שילקט מהאמונה השבורה ונפולה וכנ"ל:

אות טז[עריכה]

ועל כן קורין בחנכה בפרשת הנשיאים, כי הנשיאים הם בחינת הצדיקים והחכמים הקדושים שאנו צריכים להאמין בהם ולהמשיך אורם עלינו, הינו בחינת תקון אמונת חכמים כנ"ל, וגם כל קרבנות הנשיאים היו נדרים ונדבות שהתנדבו, כדי להמשיך תקון אמונת חכמים על ישראל על-ידי נדריהם וכנ"ל, וגם הם צריכין להאמין בעצמם שגם זה בכלל תקון אמונת חכמים, כמו שכתוב בהתורה חדי רבי שמעון (סימן סא) עין שם, על-כן הביאו נדרים הרבה לחנכת המזבח בעת הקמת המשכן שהוא תקון אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת בהעלותך את הנרות שנסמך לזה, כי שמן המנורה הוא גם-כן בחינת נדר כנ"ל, ועל-כן קורין כל זאת בחנכה וכנ"ל:

אות יז[עריכה]

נמצא שנר חנכה הוא בחינת אמונת חכמים שנתתקן על-ידי נדר שהוא בחינת השמן כנ"ל, וזה בחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי נשבעתי ואקימה וכו', הינו על-ידי בחינת נשבעתי ואקימה בחינת שבועה ונדר שנודרין ומקימין מיד, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה מפסוק זה, שרי ליה לאינש למנדר לזרוזי נפשיה, שנאמר, נשבעתי ואקימה וכו' על-ידי-זה נר לרגלי דבריך וכו' בחינת קדשת נר חנכה, הינו תקון אמונת חכמים שזוכין על-ידי נדר, על-ידי נשבעתי ואקימה כנ"ל, וזהו נר לרגלי דבריך, שנתתקן אמונת חכמים ומאמין בדבריהם הקדושים והם מאירים לו כנר ואור לכל דבור ודבור בבחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וכנ"ל:

אות יח[עריכה]

ועל כן נקרא חנכה לשון חנוך בעבודת ה', כי עקר החנוך בעבודת ה' הוא על-ידי אמונת חכמים, כי כמו שהתינוק צריך שאביו ואמו יחנכו אותו בתורה ותפלה, כמו-כן צריכין אנו יותר ויותר שהצדיקים אמתיים יחנכו אותנו בעבודתו יתברך, כי אי אפשר לכנס לעבודת ה' כי-אם על ידיהם וכנ"ל. גם כמו שהחנוך הוא על-ידי דבר קטן וקל שמחנכין את הקטן לעשותו, ואף-על-פי שהוא דבר קטן הוא יקר מאד, מאחר שעל-ידי-זה מחנכין אותו, כמו כן הוא בחינה הנ"ל שעל-ידי איזה פרישות בעלמא שמקבלין עליו על-ידי נדר, על-ידי-זה מתחנכין בעבודת ה' וזוכין לאמונת חכמים ולאור האבות ולשבת ולכל טוב וכנ"ל שזהו בחינת שקל פסקא וכו' וכו' וכנ"ל. וזהו גם-כן החלוק בין הלומד ספרי מוסר לבד לבין המתקרבים לצדיק אמת, כי אף-על-פי שלמוד ספרי מוסר יקר מאד מאד, אבל אף-על-פי-כן אין מבוארין שם כל-כך עצות טובות לעבודתו יתברך, רק הם מוכיחים אותו ומעוררים אותו שישוב לה' יתברך, אבל על-פי רב לא ימצא שום עצה איך להתקרב, אבל כשמתקרב לצדיקי אמת ולתלמידיהם וכו', הם מלאים עצות יקרות בבחינת ונהנין ממנו עצה וכו', כי רב העצות בהכרח לקבלם מפה אל פה כמובן לכל. ועל-כן העקר הוא אמונת חכמים אמתיים, וזהו בחינת חנכה לשון חנוך, כי הם נותנים עצות נפלאות בחינת עצות מרחק עצות עמוקות מאד, שעל -ידי-זה יכול כל אחד להתקרב לה' יתברך ולזכות לתכלית טוב, אמן:

אות יט[עריכה]

וזה בחינת ההלל של חנכה, בחינת וקבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול, כי בודאי צריכין להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך הרבה הרבה מאד כשזוכין לאמונת חכמים המדריכין אותו בדרך הישר והאמת, כי תודה מביאין כשיוצאין מצרה וכשזוכה לאמונת חכמים שזה בחינת חנכה הוא נפדה ונצול מכל מיני צרות שבעולם, כי מדה טובה מרבה, כי כמו שהמבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו כמו כן להפך כשיש לו אמונת חכמים אין מכה שלא יהיה לה רפואה בבחינת ולכל בשרו מרפא וכנ"ל. על-כן בודאי ראוי לו להודות ולהלל לה' יתברך כל ימי חייו אשר גמל עמו חסדים כאלה לקרבו לחיים נצחיים שהם הצדיקי אמת שנקראים חיים. וזה עלי אלקים נדריך, על-ידי נדר, שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים כנ"ל, על-ידי-זה אשלם תודות לך, הינו הלל והודאה כנ"ל, כי הצלת נפשי ממות הלא רגלי מדחי להתהלך לפני אלקים באור החיים, שכל זה זוכין רק על-ידי הצדיקים אמתיים כנ"ל. וזהו בנדבה אזבחה לך אודה שמך וכו' על-ידי בחינת נדבה ונדר שהוא תקון אמונת חכמים על-ידי-זה אודה שמך ה' כי טוב, כי מכל צרה הצילני, כי על-ידי-זה נצולין מכל הצרות כנ"ל, וזהו ובאויבי ראתה עיני, בחינת להשבית אויב ומתנקם שזוכין על-ידי-זה כנ"ל. וזהו גם -כן בחינת לך אזבח זבח תודה וכו' נדרי לה' אשלם וכו' כנ"ל, וזה שנסמך מודים לרצה, כי רצה מתפללין על עבודת הקרבנות שיתקבלו לרצון שזהו בחינת נדר כנ"ל, שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים שהוא העקר, על-כן אומרים אחר-כך מיד מודים אנחנו לך וכו' נודה לך ונספר תהלתך על חיינו וכו' ועל נסיך שבכל יום וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו'. כי כל הנסים והנפלאות שהשם יתברך עושה עם האדם בכל יום ובכל עת הכל הוא מה שחושב עליו מחשבות שלא יהיה נדחה חס ושלום, שיזכה לתכלית טוב שזה עקר הנסים והנפלאות שהשם יתברך מסבב עם האדם בכל יום (וכמבאר מזה במקום אחר), וכל אלו הנסים ונפלאות זוכין רק על-ידי צדיקי אמת שהן מחיין כל העולם בחיים נצחיים, וכל אחד כפי קרובו אליהם כן השם יתברך מגדיל חסדו עמו ומרבה נפלאותיו ונסיו ונוראותיו עמו, ועל זה עקר ההודאה של מודים. ועל-כן נסמך לרצה שהיא ברכת עבודת הקרבנות בחינת נדר, כי על-ידי נדר זוכין לאמונת חכמים וכנ"ל, ועל-כן נסמך אחר-כך ברכת שים שלום כי על-ידי תקון אמונת חכמים בשלמות זוכין לשלום כמו שכתוב בהתורה הנ"ל. וזה בחינת תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם. וזה בחינת מודים דרבנן, מודים דרבנן דיקא.כי עקר בחינת מודים דהינו להודות ולהלל לה' יתברך הוא על-ידי רבנן, שהם התלמידי חכמים האמתיים, הינו על-ידי אמונת חכמים וכנ"ל:

אות כ[עריכה]

ועל ידי תקון אמונת חכמים בכל הבחינות על-ידי-זה מכניעין שער של ארם שנופל בנפלה אחר נפלה ומקימין שער הקדשה עד שבן דוד בא. וזה בחינת נר חנכה סמוך לפתח, להקים שער ופתח דקדשה בבחינת שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם כנ"ל, וזה בחינת זה השער לה' צדיקים וכו', כי עקר השער דקדשה נבנה על-ידי הצדיקים, וזה אודך כי עניתני. כי זה עקר ההודאה שזכה להתקרב לצדיקים שמוציאין אותו מכל השערי טמאה ומכניסין אותו לכל השערי קדשה, וזה בחינת קול רנה וישועה באהלי צדיקים כנ"ל:

אות כא[עריכה]

וזה בחינת נר שבת, שעל-ידי-זה ממשיכין על עצמו קדשת שבת, כי היא קדשה הראשונה של שבת, כי התחלת המשכת קדשת שבת הוא על-ידי הדלקת הנרות שבת, שהיא קדם לכל המצוות והקדושות של שבת, כי עקר קדשת שבת זוכין על-ידי אמונת חכמים שזוכין על-ידי נדר כנ"ל, וזהו בחינת נר שבת, שהוא בחינת המשכת אור הצדיק על-ידי בחינת נדר כנ"ל לענין נר חנכה שעל-ידי-זה נמשך קדשת שבת כנ"ל. כי מבאר בכונות שנר חנכה ונר שבת הוא בבחינה אחת שממשיכין כלליות כל הג' יחודים שעולין נר, עין שם. רק שהחלוק הוא שבחנכה אין עליה לשכינה רק ממשיכין לה האור הגדול שהוא בחינת נר על-ידי ההדלקה למטה במקומה, אבל בשבת היא עולה למעלה ושם מאירין בה האור הגדול שהוא בחינת נר, עין שם. ועל-כן צריכין בשבת להדליק מקדם נר חנכה ואחר-כך נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדרגה למדרגה, אבל אם הדליק של שבת קדם שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק של חנכה וכו', עין שם. וכל האורות הגדולים שהם כלליות היחודים שהם בחינת הדלקת הנר של מצוה שממשיכין בחנכה ובשבת, כלם נמשכין מאור הצדיק הגדול שהוא אור כל האורות וכנ"ל, דהינו בחינת אמונת חכמים שעל-ידי-זה מאיר בו אור הצדיק שזוכין לזה על-ידי נדר שהוא השמן של הנר כנ"ל. והענין על-פי מה שמבאר (בסימן לח בלקוטי תנינא) שלפעמים הצדיק הולך ונוסע להתלמידים להאיר בהם, ולפעמים התלמידים באים אצלו, ומבאר שם שזה שהצדיק נוסע לתלמידים הוא מחמת גדלת הצדיק שאורו גדול מאד עד שאי אפשר להתלמידים לקבל ממנו במקומו מחמת רבוי אור וכו', על-כן מכרח הצדיק להוריד ולהכניע עצמו לילך אליו כדי שיתמעט האור כדי שיוכל התלמיד לקבלו וכו', עין שם כל זה היטב, ומבאר שם בסוף שבענין זה יש חלוקים רבים עין שם. ומובן מזה שכמו שיש חלוקים בענין זה מצד גדלת הרב שהוא גדול מאד בהכרח שילך הוא ויוריד עצמו להתלמיד וכו', כמו-כן יש חלוקים רבים מצד קטנות המקבלים, שלפעמים מחמת שהתלמידים המקבלים קטנים במעלתם מאד, על-כן אי אפשר שיעלו אל הרב לקבל אורו הגדול במקומו, על-כן מכרח הרב להוריד את עצמו אליהם למקומם בכמה תחבולות כדי שיוכל להחיותם להאיר בהם במקומם, עין שם והבן. וזהו החלוק הנ"ל שבין נר שבת לנר חנכה, כי נר חנכה מדליקין בחל שאז אין עליה ואז העולם בקטנות גדול רק על -ידי תקף הנסים שהיה אז תקנו תקון הזה שנוכל להמשיך אור הצדיק למטה למטה, שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך להעולם, דהינו שהוא מכניע את עצמו ומוריד את עצמו באפן שיוכל להאיר בהם במקומם, אבל בשבת אז היא עלית כל העולמות כידוע, אז יכולים לעלות מחמת קדשת שבת ולקבל אור הצדיק במקומו וכנ"ל, אבל עתה בגלותנו לא היינו יכולים לעלות לקדשת שבת לקבל אור הצדיק במקומו, לולא ה' שהיה לנו שעשה עמנו נסים ונפלאות בימי מתתיהו וכו' שתקנו לנו הדלקת נר חנכה, כי אז עמדה מלכות יון הרשעה שהיא בחינת פגם אמונת חכמים, שרצו לבטל קדשת שבת שהוא כלל התורה מישראל, כי גזרו שיחללו את השבת וכו' הינו כנ"ל, כי כשיש פגם אמונת חכמים חס ושלום אי אפשר לקבל בחינת קדשת ענג שבת כמבאר בהתורה הנ"ל שעקר קדשת שבת בחינת ענג שבת זוכין על-ידי תקון אמונת חכמים עין שם, אבל מתתיהו ובניו שהיו צדיקים נוראים בגדל כחם הכניעו והפילו את מלכות יון הרשעה שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, והמשיכו בחינת תקון אמונת חכמים על-ידי נדר שהוא בחינת תקון הדלקת נר חנכה שתקנו לנו כנ"ל. דהינו שתקנו לנו לדורות שאפילו בתקף הגלות המר הזה שאנו בחלישות גדול מאד, נוכל להמשיך עלינו אור הצדיק למקומנו על-ידי הדלקת נר חנכה שהוא בחינת שאור הצדיק מוריד את עצמו אלינו בכמה דרכי נפלאותיו באפן שיכול להאיר בנו גם עתה, בבחינת ימי החל, בשפלנו. שזהו בחינת מה שהצדיק נוסע והולך ומקטין את עצמו להאיר בהמקבלים וכנ"ל, ועל-ידי-זה יש לנו כח לחזר ולעלות לאור שבת, שזוכין לזה על-ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל, כי על-ידי שהצדיק הוריד את עצמו והאיר בנו אורו הגדול למטה במקומנו שזהו בחינת הדלקת נר חנכה, על-ידי-זה יש לנו כח אחר-כך לעלות אל אור הצדיק לקבל האור במקומו שזה בחינת הדלקת נר שבת שהוא בחינת שהולכין ועולין אל אור הצדיק כנ"ל, וזה בחינת מעלת שבת חנכה, שאז מקימין מצות הדלקת שני הנרות הקדושות, שהם נר חנכה ונר שבת. ולכאורה היה די בהדלקת נר שבת לבד שהיא גדולה יותר שעולין אז למעלה וכנ"ל, אך באמת צריכין להדליק מקדם נר חנכה, כדי להמשיך אור הצדיק למטה במקומנו בדרך כמה לבושין ותחבולות, שזה התקון המשיכו בנו מתתיהו והצדיקים שבאותו הדור לדורות, על-ידי תקף הנס של חנכה כנ"ל, ואחר-כך אנו יכולים להדליק נר שבת, כי אחר-כך יכולים לעלות אל אור הצדיק שזהו בחינת מה שהתלמידים נוסעים אל הצדיק כנ"ל. וכן מתנהגים הצדיקים האמתיים עמנו שכשרואים חלישות העולם לקבל אורם הגדול, אזי מקטינים עצמם בכמה הקטנות ובכמה בחינות ונוסעים והולכים להעולם כדי להחיותם ולעוררם, ואחר-כך יש כח בהעולם לילך ולנסע אליהם לקבל אורם במקומם. וזהו בחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שבתחלה מוריד את עצמו השם יתברך לישראל כנ"ל, ואחר-כך הוא מעלה אותם על-ידי-זה בעליה אחר עליה בבחינת אעלך גם עלה. וזה בחינת מה שכתוב בשמואל, וסבב בית אל והגלגל והמצפה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. שבתחלה סבב את המדינה בית אל והגלגל וכו' שהלך ונסע והוריד את עצמו להאיר בישראל, ואחר-כך, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, שחזר לביתו למקומו וכל העולם הלכו אליו, כי יכלו אחר-כך לעלות אליו לקבל האור במקומו כנ"ל. וזה צריך כל אדם לידע, שכל הרמזים והמחשבות של תשובה שבאים עליו בכל יום, כל זה נמשך מאור השם-יתברך והצדיקים האמתיים שמורידין את עצמם אליו להאיר בו במקומו, ואם יתעורר איזה התעוררות יוכל אחר-כך לעלות אל אור הצדיק למקומו, בבחינת, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שזה נוהג בכל אדם ובכל זמן והבן היטב. וזה בחינת מה שכתוב ביחזקאל ו, וזכרו פליטיכם אותי וכו' אשר נשברתי את לבם הזונה, עין פרוש רש"י שם שענינו שכביכול השם יתברך השפיל עצמו לעוררם לתשובה וכו', הינו כנ"ל שהנביא מוכיח אותם בשם השם יתברך שהכניע והשפיל עצמו כל-כך כדי לעוררם ולהעלותם אליו, והם לא שמו אל לב וכו':

אות כב[עריכה]

וזה בחינת מה שכתוב בכונות חנכה, שיש ג' יחודים שכלם עולים נר, הינו יחוד הוי"ה אהי"ה ויחוד הוי"ה אדנ"י ויחוד הוי"ה אלקי"ם. וכלם יחד עולים נר, שזהו כונת הדלקת נר קדש של חנכה ושל שבת, אלא שיש חלוק וכנ"ל. ועל-פי הנ"ל מבארין הכונות היטב, כי על-ידי ההדלקת נר קדש הנ"ל ממשיכין בחינת תקון הנדר בחינת בשמן קדשי משחתיו כנ"ל, שעל-ידי-זה הוא נכלל באור האבות, ועל-ידי-זה זוכה לשלום, שזה בחינת מפלת שער ארם שלשה פעמים והקמת שער דקדשה שלשה פעמים עד שבן דוד בא, כמבאר היטב בסוף עין שם. וזה בחינת ג' יחודים הנ"ל שעל-ידי-זה נתתקן הכל, כי תקון הנדר זה בחינת המשכת היחוד הראשון שהוא הוי"ה אהי"ה, כי אהי"ה היא בחינת בינה שהיא כלליות הג' ראשונות ששם הוא בחינת נדר, בחינת פלא דתמן אתמר, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' בחינת במופלא ממך אל תדרש כידוע, ועל-ידי-זה מתנוצץ בו אורות האבות וכו' כנ"ל, וזה בחינת יחוד הוי"ה אדנ"י, כי עקר הארת האבות היה מאברהם שהיה ראשון לכלם, ואברהם הוא הראשון שקראו לה' יתברך אדנ"י כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עד אברהם לא היה אדם שקראו אדנ"י, ועל-כן הארת האבות הוא בחינת יחוד הוי"ה אדנ"י, כי אברהם הוא הראשון שגלה אדנותו בעולם וקראו אדנ"י, ובדרך זה הלכו אחריו בניו יצחק ויעקב, ועל-ידי הארת האבות זוכה לשבת וזוכה לשלום כנ"ל, וזה בחינתיחוד הוי"ה אלקי"ם, שהוא שם שלם, כי עקר השלום הוא בבחינת יחוד זה של הוי"ה אלקי"ם, שהוא בחינת כלליות מדת הדין במדת הרחמים, בחינת ה' הוא האלקים, שזה עקר השלום כידוע, כי עקר שרש המחלקת נמשך כשאין הכרעה ושלום בין מדת הרחמים למדת הדין, ועל-ידי תקונים הנ"ל זוכין לשלום שהוא בחינת שלום בין המדות בין הרחמים לדין, שהרחמים ימתיקו כל הדינים, שזהו בחינת יחוד הוי"ה אלקי"ם כידוע. וזה בחינת אז ישובו אויבי אחור וכו' באלקים אהלל דבר בה' אהלל דבר, שיזכה להפיל השונאים שישובו אחור בבחינת להשבית אויב וכו', שכל זה זוכין על-ידי נדר כנ"ל, שעל-ידי-זה זוכין להתנוצצות האבות ולענג שבת, שעל-ידי-זה זוכין להשבית אויב בחינת אז ישובו אויבי אחור וכו', אף גם להרבות השלום, שזהו בחינת שנסמך לזה באלקים אהלל דבר, בחינת יחוד הוי"ה אלקי"ם, שזהו בחינת שלום כנ"ל, ואזי באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי, כי מאחר שכבר נמתק הדין בחינת אלקים על-כן אני בטוח בו שלא יוכל אדם לעשות לי מאומה, וכל זה זוכין על-ידי נדר, בחינת עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך וכנ"ל. ובזה עולה יפה אף נעים קשר כל המקראות הללו, וזה בשמ"ן קדש"י משחתי"ו סופי-תבות יו"ן, כי על-ידי בחינת בשמן קדשי משחתיו שהוא בחינת נדר, מכניעין מלכות יון שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי עקר תקון אמונת חכמים הוא על-ידי נדר, שכל זה הוא בחינת חנכה כנ"ל:

שיך לעיל:

על מאמר ריחיא דתבירא:

אות כג[עריכה]

עוד מענין הנ"ל יש לבאר, ששאלו ריחיא דתבירא מי שפגם בברית קדש במאי חיטא לה, איך אפשר לחברו ולתקנו, כי רחים בחינת זווג בחינת לא יחבל רחים ורכב, ואיתא בתרגום ירושלמי, אינון דכבשין חתנין וכלתין עין שם, וכן מובא בכתבי האר"י שרחים ורכב מרמז על יחוד חתן וכלה, וזה בחינת ויהי טוחן בבית האסורים כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ושאלו, רחיא דתבירא כשנשבר תקון זה, הינו מי שפגם בענין זה, במאי חיטא לה, איך אפשר לתקנו, שקל פסקא שדא להו, אמר, כרוכי לי גרדי מנה, הינו שרמז שמזה הענין בעצמו נמשך התקון, כי כשהולכים בדת ישראל, אזי יכולין לזכות שיהיה נמשך מזה הולדה קדושה, שיהיה נולד בן ישראל שעל-ידי-זה עקר תקון הברית, כי עקר תקון הברית הוא על-ידי שנולדין ונתרבין בני ישראל, שזהו מצוה הראשונה בתורה שזהו בחינת יוסף הצדיק שהוא עקר בחינת תקון הברית, שנקרא בן פורת יוסף בן פורת וכו' לשון פרו ורבו וכו', כי על-ידי הולדות ישראל מתבררין הנצוצות מדור לדור, כי כל אחד מזרע ישראל מגדל ומקדש שמו יתברך על-ידי המצוות והקדושות ותפלות ושירות ותשבחות שאומר ועושה כל ימי חייו. כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, וכל זמן ששם ישראל נקרא עליו מקבל השם יתברך התפארות הרבה ממנו כמו שכתוב במקום אחר, ועל-ידי כל זה נמשך בחינת תקון הברית לאבותיו שפגמו בזה מאחר שעל-ידי ההולדה שלהם נמשך בן ישראל בעולם שאומר שמע ישראל פעמים בכל יום ומעיד על אחדות היחיד המיחד יתברך שמו ועושה מצוות הרבה וכנ"ל, וכל זה אפלו בהולדה הפחותה אפלו אם נולדים קלי עולם וקטני ערך, מכל שכן וכל שכן שבכל דור ודור נולדים כמה וכמה יראים וכשרים וצדיקים קטנים וגדולים, עד שלפעמים נולד צדיק שהוא חדוש נפלא ונורא מאד מאד, שהוא יכול לתקן כמה דורות ויש שיכולין לתקן כל העולם כלו כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי, יכולני לפטר כל העולם כלו מן הדין, וגם רבי שמעון בר יוחאי נולד מזווג איש ואשה, ומי יודע אם כל אבותיו למעלה למעלה היו כלם צדיקים וקדושים, כי בודאי היו באבותיו הקדומים מצד אביו ומצד אמו כמה וכמה אנשים פשוטים,וזכו שיצא מזרע שלהם צדיק תנא קדוש ונורא איש אלקים כזה, שהכיר את הבורא הקדמון כמו שהכיר וגלה אלקותו בעולם כמו שגלה. וכן בשאר גדולי הצדיקים שכל זה בחינת מי יתן טהור מטמא וכו', וכמו שכתוב, הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה וכמו שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה והובא בדברי אדמו"ר זכרונו לברכה (בסימן לז) בהתורה דרשו וכו', שהנשמות הקדושות הגבוהות מאד מאד על-פי רב באים דוקא על-ידי טפת עם-הארץ כמבאר דרוש זה באריכות בכתבי האר"י זכרונו לברכה בכמה מקומות, שזה ענין יציאת אברהם מתרח ורבי עקיבא וכו' עד שמבאר שם שגם נשמת משיח תבוא(?) דיקא מבחינות כאלו וכו' עין שם. וזהו שקל פסקא שדא להו, אמר להו, כריכו לי גרדי מנה, ופרש רש"י שיוציאו לו חוטים משם, הינו שרמז שנוטלים חתיכה מהרחים בעצמה שנשברה ומשם מוציאין חוטים בחינת תקון הברית, בחינת את תקות חוט השני שמרמז על תקון הברית, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה בהתורה צוית צדק (סימן כג) שהוא בחינת הולדת פרץ וזרח ממעשה יהודה ותמר שמהם נולד משיח, שנאמר שם, ותקשר על ידו שני כו', הינו שאמר להם שמזה הענין בעצמו נמשך תקון הברית על-ידי שמשתדלין שיהיה בהתר על-כל-פנים על-פי התורה שעל-ידי-זה נולדין בני ישראל, שכל ההולדות כלם הוא בחינת תקון הברית כנ"ל, עד שיכולין לזכות שיצא ממנו צדיק גדול וקדוש שיוכל להכיר את הבורא יתברך ויקשר וידבק את עצמו לאור אין-סוף בדבקות וכלליות נפלא דלית מחשבה תפיסה תמן כלל, שזה האור נמשך בבחינת חוט כידוע, וזה בחינת מה שיסד בשיר אור הגנוז, איש על דגלו כסוף יכסף לתקות חוט זהר אין סוף, וזה ששאלו מיד ומי יכול למכרך גרדי מרחיא, כי הם כופרים והם משקעים בתאוה הזאת כל-כך עד שאינם מאמינים שאפשר שיהיה נולד מענין זה איש כזה שיוכל לדבק את-עצמו בחוט זהר אין-סוף בדבקות כזה עד שיתקן הכל כנ"ל. על-כן השיב להם, ומי יכול למחטא רחיא. כי בודאי מי שאינו מאמין בזה, שזה הענין בשרשו הוא בחינה גבוהה וקדושה מאד מאד שכל הנשמות אי אפשר להם לבוא לזה העולם כי-אם על-ידי-זה ואף-על-פי שמחמת חטא אדם הראשון וחטא הדורות נפל ענין זה למקום שנפל עד שנדמה לאנשים גסים כאלו חס ושלום הוא רק תאוה בעלמא אף-על-פי-כן מי שמאמין על-כל-פנים שבאמת הוא דבר גבוה מאד ויש צדיקים שזווגם בדבקות נפלא לה' יתברך וכו' וכו' אשרי להם, ואפלו אנשים פשוטים מאחר שהוא בהתר על-כל-פנים על-פי התורה יכולים להוליד מזה זרע ישראל שעל-ידי-זה הוא תקון הברית כנ"ל, אבל אלו האפקורסים שכופרים בזה ועושים מזה לצנות ואומרים ומי יכול למכרך גרדי מרחיא, שאי אפשר שיצא מזה דבקות נפלא כזה, על -כן בודאי רשעים כאלו אי אפשר לתקן אותם בבחינת ומי יכיל למחטא רחיא וכנ"ל:

וזה בחינת ואלה תולדות יצחק בן אברהם, כי יצחק הוא הולדה הראשונה דקדשה בעולם, כי עד שנולד יצחק לא היה אדם שנולד בקדשה כזאת בקדשת ישראל, כי מחטא אדם הראשון לא היה שום הולדה בקדשה כראוי עד שבא אברהם שהיה הראשון שהתחיל להמשיך קדשת ישראל בעולם, אבל אברהם אבינו בעצמו לא נולד עדין בקדשת ישראל, והראשון שנולד בקדשת ישראל היה יצחק אבינו, שהיא הולדה הראשונה בעולם שנולד בקדשת ישראל, ועל-כן אז היה שמחה גדולה בכל העולמות ונקרא על-שם השמחה בחינת צחוק עשה לי אלקים וכו'. כי באמת כל השמחות ששמחין על החתונה הוא פליאה לכאורה, כאשר שמעתי זאת בפרוש מפיו הקדוש, שאמר, שאין העולם יודעים כלל מה זו שמחה שזה נושא זאת, כי בודאי אין ראוי לשמח על ענין זה. אך באמת עקר השמחה של חתונה הוא שמחת ישראל, שעקר שמחה דקדשה הוא מחמת שאנו יודעים ומאמינים שענין זה בשרשו הוא גבוה מאד מאד כידוע, ויהיה נולד מזה ישראל שיקדשו שמו כנ"ל, עד שיצאו צדיקים גדולים עד שיבוא משיח מדורותינו שיתקן הכל, וזה עקר שמחתנו, ומזה ודאי יש לנו לשמח הרבה על החתונה. וזאת השמחה התחילה מיצחק דיקא, שהוא הולדה הראשונה בעולם בקדשת ישראל כנ"ל, ועל-כן באמת אמרה אז שרה, צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי. כי בודאי עתה שנולד יצחק אז ראו ושמעו הכל נפלאות ה' מה שלא היה חדוש כזה בעולם שיהיה נולד מחבור איש ואשה הולדה כזאת שממנו יצאו כל זרע ישראל עד שיבוא משיח, ובודאי הוא צחוק ושמחה וחדוה רבה בכל העולמות, בחינת כל השומע יצחק לי, כי מהולדה הקדושה הזאת התחיל שלשלת היחוס ישראל, כי אברהם אבינו בעצמו אף-על-פי שהוא היה הראשון לאבות, הראשון שהתחיל לגלות אלקותו בעולם, אבל הוא בעצמו לא נולד בקדשת ישראל, אבל הוא יגע וטרח בעצם עבודתו עד שזכה לקדש את עצמו כל-כך עד שזכה שממנו יתחיל הולדות קדשת ישראל, שמאז והלאה לא יפסיק שלשלת היוחסין של ישראל שממנו יהיה נולד יצחק שהוא הראשון שנולד בקדשה כזאת, וממנו יצא יעקב ומיעקב יצאו כל זרע ישראל עד הסוף עד שיבוא משיח שיצא מזרעם שיתקן הכל ויגלה אלקותו לעין כל, שזהו בחינת והחוט המשלש לא במהרה ינתק, כי השלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב היו קדושים מאד בקדשת הברית עד שזכו להמשיך ההולדה שלהם בקדשה כזאת עד שלא יפסיק חבל קדשת ישראל לעולם עד שעל-ידי כל הולדה של ישראל איך שהוא יהיה נמשך בחינת תקון הברית, ואחר שמהולדה זאת יצמח זרע ישראל שהם תקון כל העולמות וכנ"ל, ועל-כן נקרא על-שם השמחה והחדוה, בחינת צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי, כי הכל ראוי להם לשמח על הולדה כזאת וכנ"ל, ועל-כן בכל הולדה של בן ישראל כשמלין אותו ומכניסין אותו בקדשת ישראל מזכירין אז השמחה, כמו שאומרים בברכות שאחר המילה, ישמח האב ביוצא חלציו, כי בודאי רק בזה ראוי לשמח במה שזכינו שעל-ידי הולדה שלנו נולד בן ישראל הנמול לשמונה, וזה בחינת שמזכירין אז, ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, זה בחינת שקל פסקא שדא להו כרוכי לי גרדי מנה, שדיקא מזה בעצמו נמשך תקון הברית, שזהו בחינת ואראך מתבוססת בדמיך, הינו בחינת פגם הברית שנמשך מהתגברות עכירת הדמים, ואומר לך בדמיך חיי, כי דיקא על-ידי-זה בעצמו תוכל להתתקן על-ידי שיהיו נולדים זרע ישראל מאתך וכנ"ל, וזה שמזכירים אחר-כך, וימל אברהם את יצחק בנו, כי עקר קדשה זאת התחיל מהולדת יצחק. ועל-כן אין קורין אבות אלא לשלשה, כי הם הם אבות העולם, כי אין אבות לגוי, כי הם עם הדומה לחמר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי הולדה שלהם הם עצמו הולדת הבהמות, שהוא רק מחמת תאוה לבד בלי שום קדשה כלל, אבל עקר אבות התחיל מאברהם שהוליד את יצחק בקדשה כזאת, עד שמאז והלאה יהיה בכל הולדה בחינת קדשת ישראל שזה עקר היחוס בחינת אבות, שיש קשור וחבור מאב לבן מאחר שהאב ממשיך לבן בחינת קדשת ישראל ומודיע לו מאלקותו יתברך, בחינת אב לבנים יודיע אל אמתך, וזהו ואלה וא"ו מוסיף, בחינת תקון הברית שהוא בחינת יוסף, כל זה נמשך על-ידי תולדות על-ידי ההולדות הקדושות של ישראל, וזהו בחינת תולדות יצחק בן אברהם שהוא הולדה ראשונה שנולד בקדשת ישראל, שהולידו אברהם בקדשה כזאת עד שממנו התחיל שלשלת הקדשה, שבכל הולדת ישראל יש קדשת האבות שהוא קדשת ישראל, שעל-ידי-זה הוא תקון הברית כנ"ל, וזהו אברהם הוליד את יצחק, הינו שהולדת יצחק היה מאברהם לבד שהוא בחינת קדשת הברית, כי אברהם בחינת תקון הברית בחינת אבר מה, כמובא, וזהו לפי שהיו לצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, כי הם אינם מאמינים שיהיה אפשר שתהיה(?) הולדה מבחינת אברהם מבחינת אבר מה, שיהיה אז בבחינת מה, בבחינת בטול ולא יכון בשביל תאותו כלל כלל, כמו שהיו צדיקים אמתיים שהתפארו בזה, רק הם אומרים מאבימלך שהוא בחינת מלכות הרשעה שהוא רק כרוך אחר תאוה הגשמיות ממנו נתעברה שרה, שאומרים הלצנים שעקר ההולדה הוא רק מתאוה הגשמיות מבחינת אבימלך, על-כן העיד הכתוב, אברהם הוליד את יצחק, שעקר הולדת יצחק היה רק מבחינת אבר מה, מבחינת בטול בחינת תקון הברית, שנולד בקדשה נוראה כזאת עד שממנו התחילה(?) שלשלת קדשת ישראל, שבכל הולדות ישראל, יש בה בחינת ניצוצי קדשת האבות, שעל-ידי-זה נולדים בכל דור ודור שכלם מתקנים תקון הברית כנ"ל עד שבסוף יצא משיח מזרע ישראל שידבק את עצמו בה' יתברך כמו שיתתדבק ויגלה אלקותו לעין כל ויתקן הכל כנ"ל, במהרה בימינו אמן:

כל-זה נאמר על החתונה של ש"ב:

שבת הלכה ז[עריכה]

על-פי התורה 'קרא את יהושע וכו' ואצונו' בסימן ו עין שם כל התורה מרישא לסיפא:

אות א[עריכה]

וזה בחינת עצם נוראות נשגבות קדשת שבת, כי מבאר שם שתשובה היא בחינת שבת בחינת ושבת עד ה' אלקיך וכו' (דברים ל), כי לעתיד יהיה יום שכלו שבת בחינת כלו תשובה, שיבואו בכל פעם על השגות יתרות בהשגות אלקותו יתברך, ואזי ישובו על השגתם הראשונה שזהו בחינת עבודת הצדיקים הגדולים גם בעולם הזה שאף-על-פי שכבר זככו עצמן בתכלית הזכות והצחות וגם עשו תשובה גמורה אפלו על מה שלא חטאו וכו', אף-על-פי-כן עדין הם עושים תשובה בכל פעם על השגה הראשונה וכו', ומבאר שם ששאר העולם הם צריכין בודאי להיות בתשובה תמיד, כי אפלו כשאומר חטאתי וכו' אינו יכול לומר בלי פניה, על-כן צריך בכל פעם לשוב על תשובה הראשונה וכו', ועין מה שכתוב שצריך להיות בקי בהלכה מי שרוצה לשוב, בחינת בקי בעיל בקי בנפיק, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', שאפלו בכל הירידות שבעולם אפלו בשאול תחתית יתחזק למצוא את השם יתברך לשוב אליו, בבחינת ואציעה שאול הנך וכו', ועין שם מה שכתוב בסוף, שעל-ידי זה נעשה אדם לשבת על הכסא. כי עקר התשובה כשישמע בזיונו ידם וישתק ויסבל שפיכות דמים להכניע הדם שבחלל השמאלי וכו' ועל-ידי זה נעשה אדם וכו', בחינת ג' נקודות, בחינת משה יהושע ואהל מועד, שהם בחינת חמה ולבנה וכו' שזה בחינת ג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל שהם להכרית זרעו של עמלק ולמנות מלך ולבנות בית הבחירה וכו', עין שם כל זה היטב:

אות ב[עריכה]

ומכל זה מובן עצם נוראות אהבת השם יתברך עלינו שברחמיו נתן לנו מתנה טובה הזאת שהיתה בבית גנזיו ושבת שמה וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י:), וצריכין להשתדל לקבל מתנה טובה הזאת באהבה ובשמחה עצומה, כי על-ידי זה זוכין לתשובה איך שהוא, עד שגם הוא יזכה ליום שכלו שבת וכו'. כי רב העולם קשה עליהם התשובה מחמת התגברות היצר הרע בכל פעם מחדש, כי זה ידוע כי הכל חפצים ליראה את שמך, ואפלו פושעי ישראל מלאים חרטה גדולה, והרבה מתעוררים כמה פעמים לשוב לה' יתברך, אך בתוך כך נופלים בדעתם מגדל התגברות הבעל-דבר שמתגרה בהם בכל פעם כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל: סכה נב:): בכל יום יצרו של אדם מתחדש עליו וכו' ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו וכו' ועקר העזר והישועה הוא על-ידי כח קדשת שבת שצריכין להמשיך על עצמו בכל יום כמו שכתוב (במכילתא): זכור את יום השבת לקדשו, (שמות כ): זכרהו מאחד בשבת:

אות ג[עריכה]

ועקר קדשת שבת אי אפשר להמשיך על עצמו כי אם בכח הצדיקי אמת, שהם בחינת שבת, כמו שכתוב ברבי שמעון בר יוחאי (זהר נשא קמד:): אנת שבת דכלהו יומי וכו', והא בהא תליא, כל מה שמשתדל ביותר לקבל שבת כראוי לו, כן זוכה להתקרב לצדיק האמת, וכפי התקרבותו אליו כן זוכה לקדשת שבת עד שיזכה לתשובה שלמה בכל מקום אשר הוא שם ולהתחזק על עמדו לבלי לפל לעולם, יהיה איך שיהיה, בבחינת ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל. כי עקר ההתעוררות וההתחזקות לשוב אל ה' תמיד, הוא בכח הצדיק הנ"ל שהוא כל ימיו בתשובה, אף-על-פי שכבר עשה תשובה, כי הוא עושה תשובה בכל פעם על השגתו הראשונה וכו', עד שבכל פעם הוא משיג גדלת הבורא יתברך בהשגה עצומה יותר וכן לעולם, ובכל פעם שמשיג השגה יתרה הוא מכניס בלב כל הרחוקים מאד מאד שיתחזקו ממקומם לשוב לה' יתברך איך שהם. כי בכל פעם שמשיגים גדלתו יתברך יותר, הם משיגים רחמיו וחסדיו יותר, כי זה עקר גדלתו יתברך, ועל-ידי זה הם מאירים בלב ישראל שיש תקוה לכל אחד לשוב אליו יתברך תמיד, בבחינת ואציעה שאול הנך וכו' (וכמבאר מזה במקום אחר עין שם), וכל זה הוא בחינת קדשת שבת שהוא בחינת עולם הבא, שהוא כלו תשובה כנ"ל:

אות ד[עריכה]

וזה בחינת ג' סעודות שבת, שהם בחינת ג' נקודות הנ"ל, שעל-ידי זה נעשה אדם וכו' כנ"ל שהם בחינת ג' מצוות הנ"ל:

כי להכרית זרעו של עמלק, שהוא בחינת יהושע, בחינת פני לבנה בחינת נקודה התחתונה, זה בחינת סעודת ליל שבת, כי בכניסת שבת הוא בחינת הכנעת הקלפות כידוע, שהוא בחינת להכרית זרעו של עמלק, שהוא כלל כל הקלפות והסטרא-אחרא. כי מבאר בכונות שבת ומובא בדבריו ז"ל שבכניסת שבת נכלל נגה בקדשה, ואזי רוצים גם כל הקלפות הטמאות להכלל בקדשה, ואזי יורד שלהובא דאשא על ראשם ונופלים וכו' שזהו סוד רחיצת חמין בערב שבת וכו', וזהו בחינת להכרית זרעו של עמלק שהוא בחינת כלל הקלפות הטמאות לגמרי, והוא חותר תמיד ומתגרה בקדשת ישראל ורוצה להחטיאם כדי לינוק מהם, וצריכין מלחמה גדולה עמו, וכשמכניעין אותו אזי נכלל נגה בקדשה, שזהו בחינת כונת כניסת שבת כנ"ל.

וזה בחינת וישמע יתרו (שמות יח) שנסמך לפרשת מלחמת עמלק וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (זבחים קטז), מה שמועה שמע ובא קריעת ים-סוף ומלחמת עמלק, הינו כי אחר שנפלו ונכרתו הקלפות הטמאות שהם בחינת מצרים ועמלק, אז שמע יתרו ונתגיר, שהוא בחינת שנכלל נגה בקדשה שמשם כל הגרים כמובא. וכל זה הוא בחינת כניסת שבת כנ"ל. ואז כד עיל שבתא ואתקדיש ליליא ואיהי אתפרשת מסטרא-אחרא וכו' כנ"ל, אז מצוה לעשות סעודה של ליל שבת שהוא בחינת יהושע בחינת לבנה המושלת בלילה, וזה בחינת הסעודה הנזכרת בתורה שעשה יתרו לכל ישראל כשבא להתגיר, כמו שכתוב שם (שמות יח): ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני אלקים, כי כשבאין גרים ומתגירין שזהו בחינת שהקלפות הטמאות בחינת קלפת עמלק נכרתין ונגה נכלל בקדשה, כי בלא זה לא היה אפשר להגרים להתגיר מחמת קלפת עמלק שרוצה להתאחז בהם וכנ"ל, שכל זה הוא בחינת כניסת שבת וכנ"ל, ואז מצוה להרבות בסעודה שזהו בחינת סעודת ליל שבת כנ"ל, שהוא תקון חטא אדם הראשון שחטא באכילה בערב שבת שנברא בו ואכל מעץ הדעת טוב ורע, שעקר הפגם היה בבחינה זאת. כי עץ הדעת טוב ורע זה בחינת נגה, שמערב טוב ורע, שכל זמן שאין מבררין אותו כראוי אז עקר יניקת הקלפות הטמאות הוא דרך שם כמובא. והנחש השיאו שיש בידו כח לאכל ממנו ולבררו. וזה בחינת דחפה עד שנגעה בו, ואמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. הינו שאמר לה הלא אין זה דבר טמא לגמרי, כי אם היה טמא לגמרי היה אסור גם בנגיעה, אבל מאחר שאין מיתה בנגיעה כי אינו טמא לגמרי, על-כן גם אין מיתה באכילה, ועל-ידי זה השיאם עד שאכל ממנו, ועל-ידי זה הכניס טמאה לשם, כי לא היה לו כח לברר עץ הדעת, אדרבא התגברו הקלפות הטמאות על-ידי זה עד שנגזר עליו מיתה לדורות ונתגרש מגן-עדן, והתקון היה שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: שבת אגין עלוהי כמובא בדבריו ז"ל בהמעשה של הבנים שנחלפו עין שם. ועל-כן אז בשבת מצוה לאכל לתקן פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי אז מתקנין כלל ישראל בכח הצדיקים הפגמים הנ"ל על-ידי קבלת שבת בכל התקונים כמובן בכונות, כי אז האכילה בבחינת קדשת פרות הגן שמצוה לאכלם, בבחינת מכל עץ הגן אכל תאכל, כי ג' סעודות של שבת הם בבחינת עדן, נהר, גן, שהוא בחינת ענג שבת, כמובא, וסעודת ליל שבת הוא בבחינת גן, שזהו בחינת תקון אכילת עץ הדעת טוב ורע. נמצא שאז הסעודה בבחינת להכרית זרעו של עמלק, שהוא מה שנכנעין ונופלים אז בחינת קלפות הטמאות ונגה נכלל בקדשה שזהו בחינת אכילה דקדשה אכילת שבת, שהוא תקון אכילת עץ הדעת טוב ורע, שכל הפגם היה בענין זה וכנ"ל. וסעודת יום שבת הוא בבחינת נקודה העליונה שהוא בבחינת כתר, בחינת משה, כי אז הסעודה בבחינת עתיקא קדישא, שהוא בחינת כתר, ואז מזכירין בתפלה: ישמח משה במתנת חלקו וכו' כליל תפארת בראשו נתת לו, כי אז הוא בחינת כתר כליל תפארת בראשו בחינת עתיקא קדישא, בחינת אור יום שבת קדש, שהוא בחינת פני משה כפני חמה. וסעודה שלישית זה בחינת יעקב שהיה איש תם יושב אהלים, שזהו בחינת האהל מועד, שהוא בחינת למנות מלך, בחינת דרך כוכב מיעקב וכו', כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת הואו שבתוך האלף, שדרך שם נמשך מנקודה העליונה לנקודה התחתונה, ממשה ליהושע וכו', שזה עקר שלמות בחינת אדם, כי שלמות הקדשה שהוא התגלות אלקותו יתברך הוא על-ידי בחינת משה ויהושע, שהם בחינת הרב והתלמיד שמאירין אור חדושי תורה בעולם, שעל-ידי זה מגלין אלקותו לכל העולם ומחזירין את העולם בתשובה, והעקר כשבחינת יהושע בחינת נקודה התחתונה בחינת לבנה מקבל מנקודה העליונה מבחינת משה פני חמה, כי מבחינת משה בעצמו שהוא בחינת נקודה העליונה וכו' אי אפשר להעולם לקבל, מגדל העלמו והסתרתו, כי הוא בבחינת כבוד אלקים הסתר דבר, רק התלמידים האמתיים בחינת יהושע אשר לא ימוש מתוך האהל, קבלו ממנו בדרכים נפלאים, בבחינת אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו וכו', שנאמר במעשה מרכבה שהוא לתקן כל הנ"ל, עד שיזכה לבחינת אדם היושב על הכסא המוזכר שם, שזה עקר שלמות מעשה מרכבה. ועל-כן כל תקון העולם הוא על-ידי שמתיחד בחינת משה עם בחינת יהושע, נקודה העליונה עם נקודה התחתונה, שמשה בחינת הרב, יאיר הדעת להתלמיד בחינת יהושע, עד שיוכל להאיר פני תבל להודיעם דרכי התשובה לכל אחד ואחד לפי בחינתו עד שכלם ישובו אל ה' ויכירו גדלתו ורוממותו יתברך. וכל זה בחינת יעקב כנ"ל שהוא בחינת בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה שמקשר ומקים כל בחינת האהל מועד, שהוא בחינת וא"ו שבתוך האלף, שממשיך האור מנקודה העליונה לנקודה התחתונה וכו' וכנ"ל, וזה בחינת סעודה שלישית של שבת שהיא בבחינת יעקב וכנ"ל. ועל-כן נוהגין אז הצדיקים אמתיים לגלות חדושי תורה הרבה לתלמידיהם, כי אז עקר המשכת התורה מבחינת משה ליהושע, מרב לתלמיד, והכל כדי להחזיר את ישראל בתשובה שהוא בחינת שבת בחינת ושבת עד ה' אלהיך וכנ"ל:

אות ה[עריכה]

כי עקר שלמות האדם הוא שיזכה להטיב מעשיו שישיג את הבורא יתברך עד שיהיה נכלל בבחינת אדם היושב על הכסא, כמובן בהתורה הזאת. כי העולם בכלל הוא בבחינת נקודה התחתונה בבחינת והארץ הדום רגלי (ישעיה סו), שהוא בחינת נקודה התחתונה כנ"ל. וידיעת הבורא יתברך זה בחינת נקודה העליונה שהוא בחינת כסא דמתכסיא וכו' כנ"ל, ועקר התכלית לקשר כל העולם ומלואו שחיותו מבחינת נקודה התחתונה לקשרו למעלה לבחינת נקודה העליונה, וזה על-ידי בחינת וא"ו שהוא בחינת ששת ימי המעשה שבהם נברא הכל עד שנברא האדם, שהוא העקר, שהוא צריך לקשר העולם ומלואו בחינת נקודה התחתונה בהבורא יתברך בבחינת נקודה העליונה, על-ידי שיברר כל הבריאה שברא השם יתברך בו' ימי המעשה שהם בחינת ששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול, אסור ומתר, טמא וטהור. כי יש בהם אחיזת טוב ורע, שצריכין לברר בששת ימי המעשה על-ידי ששה סדרי משנה, על-ידי שמבררין ההלכה הכשר מן הפסול וכו', כמובן בכתבים. וכל הברור על-ידי האדם התחתון שהוא בחינת סלם מצב ארצה, שהוא בחינת נקודה התחתונה, וראשו מגיע השמימה, שהוא בחינת נקודה העליונה, והעקר על-ידי שמשבר היצר-הרע שעקרו הוא עכירת הדמים שהאדם צריך להכניע הדם שבחלל השמאלי, שהוא בחינת רתיחת הדמים של כבד מרה וטחול, ולהגביר ימין על שמאל להעלות הטוב לבחינת המח, על-ידי כנפי ראה דנשבי על לבא וכו', כמובא בתקונים (תקון כא דף סג:), שכבד מרה טחול הם קטרוגין דלב ראה מח וכו', עין שם. שכל זה בחינת ברורים הנ"ל. ומי שחטא ונכשל בזה צריך לשוב בתשובה, ועקר התשובה שיסבל בושות ובזיונות ושפיכות דמים וידם וישתק כדי להכניע הדם שבחלל השמאלי וכו' כנ"ל, ואז זוכה לתשובה עד שמתקן בחינת אדם המבאר שם בהתורה הנ"ל. וכל זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי הצדיק שהוא שבת דכלהי יומי, ועל-ידי שמירת שבת בעצמו וכנ"ל. כי שבת קביעא וקימא, כי קדשת שבת בחינת עולם הבא קביעא לעולם והיא כלולה מכל הג' נקודות הנ"ל בבחינת שין בת, שין בחינת כלליות הג' נקודות הנ"ל שכלולין בנקודה העליונה. כי התחתון נכלל בעליון, ועל-כן נקודה העליונה שהוא בחינת משה בחינת הצדיק האמת, הוא בחינת סגול, שהוא ג' נקודות, כי נקודה העליונה כלולה מכל הג' נקודות, כי התחתון נכלל בעליון כנ"ל. וזה בחינת שין של שבת שהוא תלת רישין בחינת נקודה העליונה שכלולה מכל השלשה כנ"ל. ובת זה בחינת בת עין, בחינת נקודה התחתונה שעולה ומתקשרת בנקודה העליונה על-ידי קדשת שבת ועל-ידי הצדיק בחינת משה שזכה לקדשת שבת בתכלית השלמות בבחינת ישמח משה במתנת חלקו וכו':

אות ו[עריכה]

ועל-כן אפלו בנין בית-המקדש אינו דוחה שבת, כי בית-המקדש הוא בחינת נקודה העליונה כמו שכתוב שם, כי בית-המקדש מכפר עוונות ישראל ומכניע הדם שבחלל השמאלי על-ידי שפיכת דם הקרבנות, ועל-ידי התשובה שכל אחד שב על עוונותיו ומתביש בשעת הבאת הקרבן ומעלה כל נצוצות הנפולין לבחינת נקודה העליונה שהוא בחינת קדשת הבית-המקדש כנ"ל. אבל כל זה אי אפשר כי אם בכח קדשת שבת שקביעא וקימא, כי בשבת אין ברור, רק כל הברורים שמבררים בכל ששת ימי החל הכל הוא בכח קדשת שבת שהוא בחינת עולם הבא, ששם שביתה ומנוחה ואין הרע יכול להתאחז שם כלל. כי קדשת שבת הוא אחדותו יתברך שיורד בכל מקומות הטמאים ואין יכולין להתאחז בו כלל, בבחינת ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף, כמו שכתוב בהתורה 'הסתרה' (בסימן נו). כי שבת והצדיק הם בחינת תרין סהדין וכו' המובא בזהר הקדוש, שהם שבת ומילה, כי מילה בחינת תקון הברית בתכלית השלמות שזוכה לזה הצדיק האמת, שעל-ידי אלו התרין סהדין כל אחד כפי מה שאוחז בהם לא יפל לעולם בשום אפן יהיה איך שיהיה, בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. כי אין שאול וחשך וצלמות וכו', שיוכל להסתיר קדשת אלו התרין סהדין, שהם שבת והצדיק האמת:

אות ז[עריכה]

ועל כן פקוח נפש דוחה שבת, ואפלו הפחות שבישראל מחללין שבת עליו כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש לו תקוה על-ידי הצדיק האמת ועל-ידי שמירת שבת כנ"ל. כי שמירת שבת נתנה לישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י:): מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל, ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל על זה, מטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה:

כי האדם נברא לידע ולהכיר את הבורא יתברך, אבל אי אפשר לדעת אותו יתברך כי אם על-ידי עבודת התורה והמצוות שהם כלם ברורים לברר הטוב מן הרע, שזהו בחינת ששה סדרי משנה, שהם בחינת כשר ופסול וכו' כנ"ל, שצריכים לבררם בזה העולם שנברא בששת ימי המעשה וכו' כנ"ל. וכשאדם חוטא ופוגם באיזה מצוה או שעובר עברה חס ושלום, נסתלק הדעת כפי הפגם, ולא היה אפשר לתקן, כי על-פי משפט אין מועיל תשובה כמובא. אך השם יתברך חמל על עולמו והקדים רפואה למכה, ובאהבתו ובחמלתו נתן לנו את השבת שהיא שביתה ומנוחה, שהוא קדשה גבוהה ונעלמת מאד שאין מגיע לשם שום פגם. כי שבת קביעא וקימא ואין קדשתה תלויה בישראל שיקדשו אותה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי קדשת שבת קבועה תמיד מעצמה, כי לשם אין מגיע שום פגם, כי זאת הקדשה של שבת הוא בחינת הקדשה העליונה ונעלמת מאד מאד, שנאמר שם (איוב לה): אם תצדק מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו וכו'. וזה בחינת קדשת התשובה שקדמה לעולם (פסחים נד. נדרים לט:). כי שבת בחינת תשובה כנ"ל, הינו כשאדם חוטא חס ושלום ונסתלקין ממנו כל הקדושות כפי החטא והפגם, אבל בחינת הקדשה של שבת שהוא בחינת קדשת התשובה הוא 'קביעא וקימא' גם אז, ועל-ידי זה יש לו כח לשוב לה' יתברך בכל עת שירצה. אבל זה הסוד אין מי שיודע בשלמות כי אם הצדיק הדור שהוא בבחינת משה, שהוא בחינת שבת דכלהו יומא כנ"ל. ועל-כן עקר התשובה אי אפשר לזכות כי אם על-ידו, כי רק הוא מודיע לנו עצם מעלת קדשת שבת שהוא בחינת קדשת התשובה, ומעורר אותנו בכל עת לשוב לה' יתברך איך שהוא אפלו אם עבר על כל התורה אלפים פעמים, כי רבים רחמיו מאד, כי כבר הקדים לנו קדשת שבת שנתן לישראל ברחמיו, שעל-ידי זה אין קדשתו נפסקת מישראל לעולם ויכול לשוב תמיד וכו' וכנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י:): מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם וכו', ומקשו שם: והא אמר רב (חמא ברבי חנינא): הנותן מתנה אין צריך להודיעו, ותרצו: הא במלתא דעבידא לגלויי וכו', והקשו: והא שבת עבידא לגלויי, ותרצו: מתן שכרה לא עבידא לגלויי. וזה המאמר הוא מקשי ההבנה, כי הלא כל התורה והמצוות הם כלם מתנות טובות שנתן לנו השם יתברך, ובפרט מה שמסיק: מתן שכרה לא עבידא לגלויי, הלא גם כל שכר המצוות אינם גלויים לנו בזה העולם, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק אנו מאמינים בשכר עולם הבא אשר עין לא ראתה וכו'. אך על-פי הנ"ל מובן קצת, כי שבת הוא מתנה טובה מבית גנזיו שגנוזה וצפונה יותר משכר כל המצוות, כי היא בחינת קדשה הקבועה וקימת לנצח, בחינת תשובה בחינת יום שכלו שבת, שעל-ידי קדשה זאת יכולין לתקן הכל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אלעזר): כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו, שנאמר: שומר שבת מחללו, מחול לו. ועל-כן על-ידי קדשת שבת יש תקוה להעולם, כי אפלו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. וזה עקר מתן שכר של שבת, שעל-ידי שמירת שבת יכול כל אחד לזכות ליום שכלו שבת, אפלו אם פגם מאד, אבל זה הסוד שהוא בחינת מתן שכרה של שבת גנוז וסתום מאד וצריכין לקבלו על-ידי הצדיק שהוא בחינת משה שהזהיר לו השם יתברך מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם. הינו שיודיעם מתן שכרה כדמסקו שם בגמרא כנ"ל. שזה בודאי צריך משה להודיעם וללמד עמהם הרבה להודיעם ולהכניס בלבם קדשת שבת שהוא בחינת תשובה שידעו ויקבעו בלבם שתמיד יכולין לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', המובא בהתורה הנ"ל.

וזה אין זוכין כי אם בכח הצדיק בחינת משה שכבר זכה על-ידי עבודתו גם בזה העולם לבחינת יום שכלו שבת שהוא כלו תשובה, שעושה בכל פעם תשובה על תשובה וכו' וכנ"ל, כי יודע שלגדלתו אין חקר וכו'. ועל-ידי-זה יכול להודיע לכל ישראל קדשת שבת, הינו בחינת מתן שכרה שהוא יום שכלו שבת. הינו שיש תקוה לכל תמיד כל ימי חייו, אפלו אם נתעורר לשוב ונפל וחזר ונתעורר וחזר ונפל, וכן הרבה פעמים מאד אף-על-פי-כן יש תקוה תמיד על-ידי קדשת שבת ששומרים ישראל כנ"ל. כי הלא אפלו מי שחטא כל ימיו ולא נתעורר בשובה כלל, אם ישוב לבסוף מוחלין לו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ:), מכל שכן כשנתעורר כמה פעמים רק שחזר ונתרחק וכן היה כמה פעמים, שבודאי יש לו תקוה, כי לית רעותא טבא דאתאביד וכו'. וכל זה אי אפשר לידע כי אם על-ידי זה הצדיק שעושה תשובה על תשובה תמיד, שזהו בחינת יום שכלו שבת, שיודע כי לגדלתו אין חקר, שהוא מודיע ומכניס בלב ישראל שלא יתיאשו מן התשובה לעולם וכנ"ל:

אות ח[עריכה]

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:): אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, כי הגאלה תלויה בתשובה, כמו שכתוב (ישעיה נט): ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו', וכמו שכתוב בזהר הקדוש (תקון ו דף כב:): לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא, ועקר התשובה הוא כשזוכין לעשות תשובה על תשובה וכנ"ל, וזה בחינת אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות דיקא, כי שבת בחינת תשובה כנ"ל, ושתי שבתות זהו בחינת תשובה על תשובה, שזה עקר שלמות התשובה כנ"ל, שעל-ידי זה תבא הגאלה כנ"ל:

אות ט[עריכה]

כי עקר שלמות התשובה הוא רק כשהוא חזק בדעתו להיות בתשובה תמיד, שזהו בחינת תשובה על תשובה, שזה בעצמו בחינת הבקיאות בהלכה המבאר שם שהוא בקי בעיל בקי בנפיק וכו', בחינת ואציעה שאול הנך וכו', כי מי שהוא חזק בזה בודאי יזכה לתשובה שלמה וכנ"ל. וכל זה זוכין רק על-ידי הצדיק הגדול שאף-על-פי שלא חטא וגם כבר עשה תשובה שלמה על איזה שגיאה דקה מן הדקה לפי קדשתו, אף-על-פי-כן הוא עושה תשובה תמיד על השגתו הראשונה וכו' שעל-ידי-זה משיג בכל פעם גדולות רחמיו וחסדיו, שאינם נפסקים לעולם שזה בחינת קדשת שבת שקביעא וקימא ומודיע כל זה לישראל בכל פעם, בבחינת לך והודיעם וכו' כנ"ל. ועל-ידי-זה נזכה לגאלה בבחינת אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות הינו תשובה על תשובה מיד נגאלין וכנזכר לעיל:

אות י[עריכה]

ועל כן אין בנין בית-המקדש דוחה שבת, כי בית-המקדש הוא בחינת תשובה, כי מכפר עוונות, אבל כל כח הבית-המקדש בחינת תשובה לכפר עוונות הוא על-ידי שבת שקביעא וקימא וכו' כנ"ל. ועל-כן בודאי שמירת שבת אינו נדחה מפני בנין בית-המקדש כי כל קדשת הבית -המקדש הוא על-ידי שמירת שבת וכנ"ל:

אות יא[עריכה]

אבל אף-על-פי שקדשת שבת קביעא וקימא מהשם יתברך בעצמה ואין שום פגם נוגע לשם אף-על-פי-כן צריכין ישראל לקבל את השבת ולשמרו, כמו שכתוב (שמות לא): ושמרו בני ישראל את השבת וכו', כי אין קדשת שבת נמשכת בזה העולם כי אם על-ידי ישראל, כמו שאומרים (בתפלת שחרית לשבת): ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות וכו'. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבא פרשה יא) שאמרה שבת לפני הקדוש-ברוך-הוא לכל נתת בן זוג וכו', והשיב לה, כנסת ישראל הוא בן זוג שלך, ועל-כן בכל אחד מישראל תלוי קדשת שבת. ועל-כן פקוח נפש דוחה שבת כי מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחללו שבתות הרבה כנ"ל, כי כשנסתלק נפש מישראל נחשב לחלול שבת, בחינת חלל בחינת מיתה והסתלקות הקדשה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומובא בדבריו ז"ל (בסימן רעז). וכשמת ונסתלק אחד מישראל שהוא מכלל כנסת ישראל שהם הבן זוג של שבת, נחשב בחינת חלול שבת בחינת הסתלקות. ועל-כן פקוח נפש מישראל דוחה שבת, כי מוטב שיחלל שבת אחת משיחללו שבתות הרבה וכנ"ל, והעקר מחמת שכל נפש מישראל יש לו אחיזה בנפש הצדיק שהוא עקר הבן זוג של שבת, שהוא בחינת מילה שמירת הברית בחינת צדיק ושבת, שהם תרין סהדין שישארו ישראל בקדשתם. ועל-כן מי שהוא אפיקורס שהוא הפורק על ומבזה את הצדיקים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כו:) שהוא מן המורידין ולא מעלין, בודאי אין פקוח נפשו דוחה שבת. כי הלא אדרבא מצוה להורידו וכו', אבל מי שאינו פורק על ומאמין בצדיקים שאף-על-פי שיודע בנפשו חסרונותיו ופשעיו ופגמיו העצומים אף-על-פי-כן הוא מאמין בקדשת ישראל ובקדשת הצדיקים שהם העקר, ושומר שבת כהלכתו הוא בכלל כנסת ישראל שהם הבן זוג של שבת, שכל המשכת קדשת שבת בזה העולם הוא על-ידם, על-כן בודאי פקוח נפשו דוחה שבת כנ"ל:

אות יב[עריכה]

וזה (תהלים צ): תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכא של נפש, הינו כנ"ל, שאפלו אם עבר עליו מה שעבר עד דכדוכא של נפש אף-על-פי-כן אתה פושט יד תמיד להשיבו בתשובה, שזה בחינת קדשת שבת שהוא בחינת תשובה שקדמה לעולם, שעל-ידי בחינה זאת יש תקוה לעולם וכנ"ל. אך אף-על-פי-כן ותאמר שובו בני אדם, הינו שאף-על-פי שקדשה זאת קביעא וקימא לעולם וכו' כנ"ל, אף-על-פי-כן אי אפשר שהשם יתברך בעצמו ישוב בעד ישראל, כי ההכרח שישראל יתעוררו מלמטה וישובו אליו, שזהו בחינת שישראל צריכין שישמרו את השבת וכו', שזהו בחינת הוכוח שבין ישראל לאביהם שבשמים כמובא בדברי רבותינו ז"ל (איכה רבה פ"ה, כא) שישראל אומרים: השיבנו ה' אליך ונשובה (איכה ה), והשם יתברך אומר: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג). כי אף-על-פי שהכל ממנו יתברך כנ"ל, שזהו בחינת קדשת שבת כנ"ל, אף-על-פי-כן צריכין איזה אתערותא דלתתא וכו', ועל-כן עקר התקוה על-ידי הצדיק האמת שעושה תשובה על תשובה תמיד, שהוא מודיע לנו כל זה ומכניס בלבנו להתעורר לשוב אליו יתברך תמיד וכנ"ל:

אות יג[עריכה]

וזה בחינת מה שכתוב בהפטרת שבת תשובה שהוא 'שובה ישראל' וכו' (הושע יד): אני כברוש רענן ממני פריך נמצא, עין בפרוש רש"י שם שפרושו שהשם יתברך מוכן תמיד להטיב לישראל וכו', הינו כנ"ל, בחינת תשב אנוש עד דכא שהשם יתברך בעצמו עוסק להשיב הכל בתשובה אפלו עד דכדוכא של נפש וכנ"ל, אך אף-על-פי-כן צריך כל אחד הרוצה לחוס על נפשו להשתדל לעסק לקבל טובתו וחסדו לשוב אליו יתברך בכל עת בכל מה שיוכל בבחינת ותאמר שובו בני אדם, שהוא שאף-על-פי שהשם יתברך בעצמו כביכול משיב אנוש עד דכדוכא של נפש, אף-על-פי-כן הוא אומר שובו בני אדם, שבהכרח שהאדם ישוב אליו, כי צריכין איזה אתערותא דלתתא וכו' כנ"ל. ועל-כן סים מיד: מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כי דרכי ה' שהם בחינת דרכי התשובה שקדמה לעולם שבשביל זה נברא הכל, כי לא נברא העולם כי אם בשביל התורה וישראל, שישמרו ישראל את התורה, אבל הוא ידע יצרנו שזעירין אינון שיעמדו בנסיון וצרוף של זה העולם, על-כן הקדים את התשובה לעולם, שהוא בחינת קדשת שבת שמודיע לנו הצדיק בחינת משה ששמו גם-כן קדם לעולם, אשר בשביל זה לא שמע לקטרוג המלאכים שאמרו (תהלים ח): מה אנוש כי תזכרנו, כי עתיד למחטא קמך ולארגזא קמך, כי אמר השם יתברך: וכי לחנם נקראתי רחום וחנון וכו', הינו כי כבר הקדמתי תשובה שבראתי בחינת שבת ויודע אני שיהיו צדיקים כאלה שידעו להודיע גדל רבוי רחמנותי עד אין קץ, שזה בחינת לך והודיעם כנ"ל שיודיעם את השבת שמשם כל דרכי התשובה וכו' כנ"ל. נמצא שכל דרכי ה' שמנהיג עולמו הם בחינת דרכי התשובה, שבשביל זה נברא הכל כנ"ל.

וזה כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וכו'. כי דרכי ה' שהם דרכי התשובה הם בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל, שהוא להתחזק בכל עת בכח הצדיק בחינת שבת וכו' כנ"ל. ועל-כן הנכללין בהצדיק שכלם נקראים צדיקים על שמו, הם הולכים עם דרכי ה' עם שני הדרכים הנ"ל, כי בין בעליה בין בירידה אפלו בכל מיני ירידות שבעולם, הם הולכים בדרכיו, כי יודעים על-ידי הצדיק שיש בחינת קדשת שבת שעל-ידי-זה אין שום יאוש בעולם כלל ותמיד יכולים לילך בדרכיו יתברך. אבל 'פושעים' הפושעים בהצדיקים ומתרחקים מהם נכשלו בם, כי אינם יודעים שום בקיאות בהלכות הנ"ל מחמת שרחוקים מהצדיקים, כי צריכים להמשיך מהצדיק חכמה והתבוננות גדול עד שיזכה לקבל בקיאות הנ"ל לשאר על עמדו תמיד כל ימי חייו ולא יניח להפיל את עצמו לעולם, בבחינת מי חכם ויבן אלה נבון וידעם וכו', כי אף-על-פי שהעקר הוא תמימות ופשיטות גמור כמבאר אצלנו הרבה, אף-על-פי-כן זה התמימות האמתי אי אפשר לקבל כי אם על-ידי שישקד הרבה הרבה על דלתי הבית המדרש של הצדיק האמת שהוא חכם ונבון גדול בחינת מי חכם וכו':

אות יד[עריכה]

וזה בחינת ג' שבתים שבין המצרים, כי אז מתאבלין על חרבן בית-המקדש ועל גלות ישראל שגלינו מארץ ישראל וכו'. ומלכות הרשעה של העכו"ם שכללותם הוא בחינת זרע עמלק מתגברים וכו', ועל-כן הם ג' שבועות בין המצרים כי מתאבלין בהם על פגם בחינת ג' נקודות הנ"ל שנפגמין בעוונותינו, שהם בחינת ג' מצוות הנ"ל שהם להכרית זרעו של עמלק ולמנות מלך ולבנות בית-הבחירה. כי בעוונותינו הרבים שהרבינו לפשע ועדין לא זכינו לתשובה שלמה המבאר בהתורה הזאת, על-ידי זה לא די שאין אנו זוכין עתה להכרית זרעו של עמלק, אף גם בחינת זהמת עמלק מתגבר ומתפשט בכל יום שהוא בחינת תקף הדם שבחלל השמאלי, כי הוא מזרע אדם שהוא אדמוני כלו וכו', בחינת כבד מלא דם הפך כבוד מלא וא"ו, בחינת כבוד ה' בחינת כבוד אלקים הנזכר שם בתורה הנ"ל, כי אי אפשר לזכות לכבוד ה' כי אם כשמכניעין הדם שבחלל השמאלי על-ידי שסובלין חרפות ובזיונות ושותקין ודוממים וכו' כנ"ל, ועל-כן בעוונותינו הרבים אין לנו לא מלך ולא שרים, שהוא בחינת פגם הואו שבתוך האלף וכו' כנ"ל. והעקר שבעוונותינו הרבים נחרב בית-מקדשנו עטרת ראשנו שהיא בחינת נקודה העליונה כנ"ל, ועל-כן מתאבלין ג' שבועות כנגד ג' נקודות הנ"ל שנפגמו בעוונותינו. ועקר התקון על-ידי הג' שבתים שבג' שבועות הנ"ל, כי עקר תקון כל הנ"ל הוא על-ידי שבת, שהוא בחינת תשובה, שאז עקר תקון ג' נקודות הנ"ל, ועל-כן באלו הג' שבתים שבין המצרים מתקנים בחינת ג' נקודות הנ"ל שהם בחינת תקון התשובה, שעל-ידי זה נזכה שיחזר ויתתקן כל הנ"ל שנזכה להכרית זרעו של עמלק וכו':

אות טו[עריכה]

וזה בחינת ג' 'איכה' של מגלת קינות שמקוננין בתשעה באב, שעקר הצעקה והקינות הם על שאבדנו ג' מצוות הנ"ל. וזה (איכה א, א): איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וכו'. זה בחינת קינה על שאין אנו זוכים להכרית זרעו של עמלק ומחמת זה מתגבר התגברות התאוות של הדמים שבחלל השמאלי שמחמת זה צריכין לישב בדד ולדם ולסבל חרפות ובזיונות ושפיכות דמים רבים בחינת ישב בדד וידם, ועל זה אנו מתחילין לקונן איכה ישבה בדד וכו'. וזה העיר רבתי עם רבתי בגוים שרתי במדינות וכו' שמקוננין על חרבן ירושלים שהיא 'עיר מלוכה' שנחרבה, שזה בחינת פגם מצות למנות מלך שהוא בחינת הוא"ו שבתוך האלף, שעל-ידי זה ממשיכין מנקודה העליונה לנקודה התחתונה כנ"ל. וזה העיר רבתי עם, בחינת עיר מלוכה, כי אין מלך בלא עם וברב עם הדרת מלך, ועתה נחרב כל זה בעוונותינו הרבים. וזה רבתי בגוים ודרשו רבותינו ז"ל (איכה רבה פ"א): רבתי בדעות, בחינת פגם החכמה, שהוא בחינת נקודה העליונה שנסתלקה ונתעלמה בהעלם גדול בעוונותינו הרבים ואין מאירה על-ידי הוא"ו בחינת מלך לנקודה התחתונה, שכל זה מרמז בפסוק זה: איכה ישבה בדד, בחינת נקודה התחתונה שנפגמה כנ"ל. העיר רבתי עם בחינת פגם למנות מלך וכו' כנ"ל. רבתי בגוים, שהוא רבתי בדעות בחינת פגם נקודה העליונה כנ"ל. אך עקר איכה א' הוא כנגד הנקודה התחתונה הנ"ל, אך כל אחד מהג' נקודות הנ"ל כלולה מכלם, כי אחד תלוי בחברו. כי על-ידי שאין כורתין זרעו של עמלק, אין לנו מלך, כי אדרבא מלכות אדם עמלק מתגברת בעוונותינו הרבים, ואזי נפגם הוא"ו שממשיך מנקודה העליונה לנקודה התחתונה וממילא נתעלם הנקודה עליונה וכו', ועל זה מתאבלין איכה ישבה וכו' הנ"ל. אך עקר הקינה על פגם נקודה התחתונה כנ"ל.

וזה בכה תבכה בלילה וכו' בחינת פגם פגימת הלבנה שהוא בחינת נקודה התחתונה בחינת פני יהושע כפני לבנה וכו', כמו שכתוב שם, וכשזוכים שנקודה התחתונה בחינת יהושע התלמיד בחינת לבנה מקבל כראוי מהרב בחינת משה בחינת חמה וכו', אזי הוא בחינת תקון ומלוי פגימת הלבנה המושלת בלילה, ואזי עקר השמחה שזהו בחינת השמחה של קדוש לבנה בחינת ששים ושמחים בבואם וכו', כי אז מאיר מלכות דקדשה מלכות דוד משיח, שעל-ידי זה עקר ההמשכה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה כנ"ל, שאז עקר השמחה בחינת ה' מלך תגל הארץ וכו' (תהלים צז), ועתה בגלותנו שמתגבר בחינת זרע עמלק שזהו בחינת פגימת הלבנה, על זה מקוננין בכה תבכה בלילה דיקא, שאז עקר הפגם של פגימת הלבנה המושלת בלילה וכו' וכנ"ל.

וזה: גלתה יהודה מעני וכו' כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כל זה מרמז על גדל התפשטות מלכות אדם עמלק שהוא בחינת הגלות הארך האחרון הזה שהם מצרים ברדיפות גדולות מכל צד, כי הוא כלול מכל הסטרא אחרא והקלפות עד אשר אין דרך לפנות ימין ושמאל שזהו בחינת כל רודפיה השיגוה בין המצרים, בחינת סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד וכו' (תהלים פח).

וזה דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כי ברגלים נצטוינו לעלות לרגל לבית-המקדש לראות את פני ה', ואז היה בחינת שלמות אדם הנ"ל, כי על-ידי-זה המשכנו בבית-המקדש מנקודה העליונה לנקודה התחתונה שזהו בחינת תקון הדרך של תשובה, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, שנתתקן על-ידי הדרך הקדוש של העולי רגלים לבית-המקדש, ועתה בעוונותינו הרבים דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד לעלות לרגל כמו שדרשו רבותינו ז"ל (איכה רבה פ"א), הינו כנ"ל. וזהו: היו צריה לראש וכו' בחינת התגברות עמלק תקף הדמים שצריכין להכניעם על-ידי בחינת נקודה התחתונה. ובעוונותינו הרבים היו אלה הצרים לראש שהם רוצים לעלות לראש שהוא בחינת נקודה העליונה, שרוצים להתגבר לפגם גם שם חס ושלום שזהו בחינת חרבן בית-המקדש שהוא בחינת נקודה העלונה כנ"ל:

ואיכה ב' עקרו כנגד נקודה העליונה בחינת חרבן בית-המקדש, כמו שכתוב (איכה ב): איכה יעיב ה' באפו את חומת בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו וכו' שהוא הבית-המקדש וכו', וזהו השליך משמים ארץ, ואיתא בזהר הקדוש (ויחי ריט, תרומה קעה) שבחינת ארץ השליך משמים וכו' עין שם הינו כנ"ל שהשליך נקודה התחתונה שהוא בחינת ארץ השליכה והרחיקה מנקודה העליונה שהוא בחינת שמים וכנ"ל:

ואיכה ג' בחינת פגם הוא"ו שהוא בחינת למנות מלך, כי כל איכה ג' 'איכה יועם' (איכה ד) נאמר על הסתלקות יאשיהו המלך וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל:

אות טז[עריכה]

וזה (איכה ה): זכר ה' מה היה לנו, בכאן כולל כל הג' קינות הנ"ל, שהם על פגם ג' נקודות הנ"ל. וזהו: הביטה וראה את חרפתנו, זה בחינת שאנו מבקשים מהשם יתברך שיביט ויראה את רבוי החרפות ובושות ושפיכות דמים שאנו סובלים וירחם עלינו על-ידי זה לתקן בחינת נקודה התחתונה, כי עקר התשובה על-ידי חרפות ובזיונות ושפיכות דמים שסובלין ושותקין כנ"ל. וזה: נחלתינו נהפכה לזרים, בחינת חרבן בית-המקדש נקודה העליונה כנ"ל. וזה גם-כן: יתומים היינו ואין אב. כי 'אב בחכמה' בחינת נקודה העליונה, כי שלש ראשונות חשובות כאחד, והם כלם בחינת נקודה העליונה, וכשנסתלק ונעלם נקודה העליונה מנקודה התחתונה על-ידי פגם העוונות חס ושלום, זה בחינת יתומים היינו ואין אב, כי נחשבים כיתומים ממש שאין להם אב להשפיע להם כל צרכם. כי אין הנקודה העליונה מאירה ומשפיעה כראוי שפע גשמיות ורוחניות לנקודה התחתונה שמשם אנו מקבלים כל ההשפעות כידוע. וזהו: מימינו בכסף שתינו וכו', שהשפע מתעכבת מאד גם בגשמיות הינו כנ"ל. וזה: מצרים נתנו יד אשור לשבע לחם וכו', כי עכשו רב השפע אצלם כידוע ומכרחם ישראל לזן מתמצית השפע שהם מקבלים בעוונותינו הרבים כמובא.

וזה: זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם, זקנים בחינת נקודה העליונה בחינת זקן זה קנה חכמה וכנ"ל. בחורים מנגינתם, כי עקר ההמשכה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה הוא על-ידי נגון ושמחה בחינת עשרה מיני נגינה שעל-ידי זה עקר הדבקות וההתחברות לה' יתברך להמשיך קדשת התנוצצות אלקותו ממעלה למטה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה. ועכשו בעוונותינו הרבים שבת כל זה, וזה: שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו, כי כשנמשך השפעת הדעת וכו' משם על-ידי בחינת הוא"ו שהוא בחינת למנות מלך, אז כל השמחה בחינת ה' מלך תגל הארץ וכו' כנ"ל. ועכשו שבת משוש לבנו וכו' וכנ"ל. וזה: נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו, שעל-ידי חטאינו נחרב הבית-המקדש שהוא בחינת נקודה העליונה בחינת עטרת ראשנו וכנ"ל:

אות יז[עריכה]

וזה: אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור וכו', כסאך זה בחינת כסא הנ"ל שהוא בחינת נקודה העליונה שהוא בחינת כסא דמתכסיא לעלא מואו שבאל"ף:

כי בשעת החרבן חס ושלום שהוא בחינת הסתלקות השכינה, בחינת עשר מסעות נסעה השכינה וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא), אז דיקא מקבלין החיות מבחינת ההעלמה שנמשך חיות בהעלם גדול מנקודה עליונה שהוא בחינת כבוד אלקים הסתר דבר בחינת כסא דמתכסיא וכו', ומזה מקבלין חיות בהעלם גדול בשעת החרבן, ובשביל זה צועקין 'איכה' כמה פעמים שהוא בחינת אי"ה מקום כבודו וכו' (כמובא מזה בדברנו בהלכות יבום וחליצה הלכה ד). כי עקר השלמות היא לגלות מלכותו בעולם שזה עקר התקון של בנין בית-המקדש שהוא להמשיך האור מנקודה העליונה לנקודה התחתונה שהוא בחינת מלכות עד שיתגלה מלכותו לעין כל שעל זה אנו מבקשין כמה פעמים כמו שאומרים (בתפלת הימים הנוראים): ותמלך אתה ה' לבדך בהר ציון משכן כבודך וכו', ככתוב (תהלים קמו): ימלך ה' לעולם אלקיך ציון וכו', עד שיקים וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'. אבל על-ידי חטאינו נחרב הבית-המקדש ונתעלם מלכות דקדשה, ומלכות דסטרא-אחרא מתגברת וכו', וכל זה מחמת שאין נמשך ההארה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה כי אם מעט דמעט בהעלם נפלא, ואז נאמר (איכה א): ותרד פלאים אין עוזר לה, ואז צריכין לחפש ולבקש מאד מאד את השם יתברך ולבקש מאד איה מקום כבודו וכו' (כמו שכתוב בלקוטי תנינא בסימן יב), שהוא בחינת צעקת איכה וכו' כנ"ל. כי מהאלף הנ"ל נעשה פלא בחינת כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' (דברים יז), שזהו בחינת הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכו' (ישעיה כט), ואז צריכין לחפשו יתברך מאד ולצעק הרבה פעמים 'איכה' בחינת בקשת אי"ה הנ"ל, עד שעל-ידי הבקשה יזכה שיתהפך הירידה לעליה עד שהשם יתברך יעשה עמנו נפלאות לטובה בבחינת אראנו נפלאות (מיכה ז), בחינת הפלא חסדך וכו' (תהלים יז), עד שנזכה לתשובה שלמה ונזכה להשלים בחינת האלף הנ"ל, עד שיהיה נעשה בחינת אדם הנ"ל, שעל זה נאמר (זכריה ח): והיה כי יפלא בעיני העם הזה גם בעיני יפלא - על החסד הגדול אשר אעשה לכם:

וכל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח שבת קדש בחינת הצדיק האמת שהוא בחינת משה משיח שנקרא 'פלא יועץ' וכו', שעצותיו נפלאות ועמוקות מאד שזהו בחינת אלף אורות שנסתלקו על-ידי חטא העגל שאז נסתלקו הכתרים מישראל ומשה רבנו חוזר ומקבלם בשבת ומאירם לישראל וכו', כמו שכתוב בכונות ישמח משה וכו', ומשם הוא תוספות קדשת שבת שנמשך מבחינת משה על כל אחד מישראל כפי מה שזוכה לקרב את עצמו אל הצדיק ואל השבת וכו', שעל-ידי זה יכול כל אחד להחיות ולחזק את עצמו בכל מקום שהוא וכו' וכנ"ל. ועל זה אנו מבקשין בסוף הקינות, אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור, שבכל דור ודור אפלו עתה בתקף החרבן והגלות אף-על-פי-כן מאיר בהעלם בחינת כסאך, שהוא בחינת נקודה העליונה בחינת כסא דמתכסיא וכו' כנ"ל, רק שאין זוכין שתאיר נקודה העליונה לנקודה התחתונה שתתגלה מלכותו כראוי לעין כל. ועל זה אנו צועקין ומתחננין למה לנצח תשכחנו וכו', מאחר שבאמת מתעלם כסאך בחינת נקודה העליונה בכל דור ודור גם עתה, על-כן למה לנצח תשכחנו וכו' רק תרחם עלינו ותשיבנו אליך, שזהו שמסים: השיבנו ה' אליך ונשובה וכו'. נמצא שבסוף קינות איכות מרמז לנו הנביא שעדין ה' עמנו אפלו בתקף החרבן רק שהוא בהעלם, על-כן צריכין להתחזק לטעון כל זאת עם השם יתברך, הלא באמת אתה נעלם בינינו גם עתה וכו' כנ"ל על-כן אל תוסיף להסתיר פניך מאתנו רק השיבנו ה' אליך ונשובה וכו'. וזה בחינת הדרך של בקשת 'איה' שגלה רבנו ז"ל לבקשו ולחפשו יתברך תמיד וכו', ועל-ידי-זה יזכה סוף כל סוף שתהיה הירידה תכלית העליה כמו שכתוב בסימן יב הנ"ל:

אות יח[עריכה]

וזה בחינת שבת נחמו אחר תשעה באב, כי עקר הנחמה מכל הצרות, הכלולין בחרבן בית-המקדש, הוא שבת שהוא בחינת הצדיק האמת כנ"ל, בחינת (בראשית ה) ויולד בן ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו וכו' (כמובא בלקוטי תנינא סימן ב) כי על-ידי זה זוכין לתשובה שזה עקר הנחמה, כמו שכתוב (ישעיה נז): ואשלם נחומים לו ולאבליו, וכמו שכתוב בזהר הקדוש (משפטים קו:) בענין המלאכים עם האדם שמתאבלים כשחוטא חס ושלום, וכששב בתשובה נאמר עליו (ישעיה נז): ואשלם נחומים לו ולאבליו וכו'. וזהו (שם מ): 'נחמו נחמו' ב' פעמים בחינת תשובה על תשובה, בחינת שמירת שתי שבתות הנ"ל שבהם תלויה הגאלה כנ"ל. וזה: דברו על לב ירושלים, כי בהלב שם משכן הדמים שבשביל זה צריכין לסבל שפיכת דמים ובזיונות שהם עקר התשובה ועל-ידי זה נזכה לנחמות הנ"ל. וזהו דברו על לב ירושלים, לנחמה מהצרות ושפיכת דמים הרבה שסבלנו, כי על-ידי זה דיקא נזכה לנחמה כנ"ל. וזהו: כי מלאה צבאה וכו' בחינת מלוי האור הנמשך מנקודה העליונה לנקודה התחתונה וכו' כנ"ל. וזהו: כי לקחה מיד ה' כפלים וכו', כי על-ידי הצדיקים שעשו תשובה על תשובה וסבלו שפיכות דמים על שפיכות דמים פעמים אין מספר וכו', על-ידי זה מנחמם ואומר להם כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, כי לקחו בכפלים שפיכת דמים וכו', בחינת תשובה על תשובה וכו', שזהו בחינת נחמו נחמו ב' פעמים וכנ"ל:

וזה: קול קורא במדבר פנו דרך ה', 'במדבר' דיקא בחינת אלו העושים עצמן כמדבר, כמו שכתוב שם על הרבב"ח: זמנא חדא קא אזלינן במדברא וכו', וזהו: פנו דרך ה', בחינת הדרך לתשובה הנזכר שם שנעשה על-ידי זה שעושין עצמן כמדבר לדוש וסובלין שפיכת דמים וכו' כנ"ל. ישרו בערבה מסילה לאלקינו, שאפלו בתכלית ערבה וחשך מאד גם שם מישרים הצדיקים הנ"ל מסילה לאלקינו, כי עושים גם שם מסילות ודרכים ישרים לשוב אל השם יתברך מכל מיני ירידות שבעולם, בבחינת ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל. וזה: כל גיא ינשא, בחינת נקודה התחתונה, וכל הר וגבעה ישפלו - בחינת נקודה העליונה, הינו שיתחברו ויתקשרו נקודה התחתונה עם נקודה העליונה, בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא:), שהשם יתברך בעצם ענותנותו משפיל עצמו להאיר בנקודה התחתונה בחינת מלכות להרים מלכות דקדשה למעלה שזהו עקר התקון כנ"ל. וזה ונגלה כבוד ה' בחינת כבוד אלקים הסתר דבר הנ"ל שנזכה שיהיה נגלה זה הכבוד לעין כל להאיר כבוד ה' על כל פני תבל שיקים וכבוד ה' מלא את הארץ וכו' שכל זה נזכה על-ידי הצדיקים בחינת שבת שעל-ידי זה נזכה לבנין בית-המקדש שאז יקים (יחזקאל מג): והארץ האירה מכבודו בחינת ברוך ה' אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן (תהלים עב):

תחומין:

אות יט[עריכה]

וזה בחינת תחום שבת אלפים אמה בחינת ב' אלפין, כי שבת בחינת תשובה שעל-ידי זה נעשה בחינת אלף הנ"ל שהוא בחינת אדם וכו', וכל זה נעשה על-ידי בחינת אהיה בחינת אנא זמין למיהוי ולית אהיה בלא אלף בחינת אלף הנ"ל. וצריכין לעשות תשובה על תשובה, וגם צריכין להיות בקי בהלכה בקי ברצוא בקי בשוב בקי בעיל בקי בנפיק בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך שזהו בחינת סוד כונת אלול שעל-ידי זה זוכין לילך בדרכי התשובה, וזהו בעצמו בחינת תשובה על תשובה כמובא בדברנו במקום אחר:

כי אי אפשר לזכות לבקיאות הנ"ל כי אם מי שחזק בעצמו לילך בדרכי התשובה תמיד, יהיה איך שיהיה וכו', וכל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח הצדיק שעושה תשובה על תשובה תמיד וכו' וכנ"ל. וכל זה בחינת שבת כנ"ל, על-כן תחום שבת אלפים אמה בחינת ב' אלפין הנ"ל, כי תשובה בחינת אלף בחינת אהיה, אבל צריכין תשובה על תשובה, וגם צריכין ב' בקיאות הנ"ל בחינת אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול הנך וכו', על-כן הם ב' אלפין, כי כל תשובה הוא בחינת אלף בחינת אהיה אנא זמין למיהוי וכו', כי בשבת נאמר (שמות טז): שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו, כי הוא יום שביתה ומנוחה שאין בו טלטולים לדרכים, כי כל הדרכים והטלטולים של ששת ימי החל הם בשביל ברורים, לברר ניצוצות הקדושים מבין הקלפות שנתפזרו בארבע כנפות הארץ מחטא אדם הראשון ומחטאי כל הדורות ובשביל זה צריכין לילך בדרכים לבררם, וזהו בעצמו בחינת מה שאמר אדמו"ר ז"ל (בסימן מ ובחלק ב סימן סב) שכל הדרכים הם בשביל לתקן פגם האמונה שנפגמת על-ידי עוונות, כי כל מצוותך אמונה (תהלים קיט), וכפי הפגם שפוגמין באיזה עברה או בטול מצוה, כן נפגמה האמונה חס ושלום, ועל-כן צריכין לשוב בתשובה לתקן פגם העון שהוא פגם האמונה הקדושה, ובשביל זה באים טלטול הדרכים כנ"ל. ומי שזוכה לילך או לסע בדרך כראוי לאיש הישראלי שיזכר תמיד את השם יתברך, בבחינת בשבתך בביתך ובלכתך בדרך (דברים ו), ובפרט בדרך שצריכין לזהר ביותר לזכר בה' יתברך, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ועקר הסכנה שמחמת טלטול הדרך יכול לשכח בה' יתברך וכו' שמשם כל הסכנות גם בגשמיות, ומי שזוכה לילך בדרך כראוי לישראל, אזי הדרך הוא בבחינת דרך אמונה בחרתי (תהלים קיט), בחינת דרכי התשובה. אבל עקר תקון הדרך תקון האמונה תקון דרכי התשובה, הוא בשבת, שאז אין ברור, רק כל הברורים של כל ימי החל שבין למקומם בשבת ובאים למקום מנוחתם, בבחינת מנוחת שלוה והשקט ובטח וכו', ועל-כן אז בשבת אסור אפלו לפסע פסיעה גסה, כי אז עקר תקון התשובה שהוא בחינת שבת שהוא בחינת אומרים לו המתן שאי אפשר לפסע פסיעה גסה, כי שלמות התשובה בחינת שבת הוא בבחינת מתינות, בחינת המתן הנ"ל, ועל-כן אסור בשבת לילך בדרכים רחוקים כי אם אלפים אמה לטיול שהוא בחינת תחום שבת, כי כל הדרך וההלוך של שבת הוא רק בבחינת דרכי התשובה שנשלמין בשבת ובאים למנוחתם, ועל-כן הם אלפים אמה בבחינת ב' אלפין הנ"ל שהם בחינת דרכי התשובה וכנ"ל:

אות כ[עריכה]

וזה בחינת לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים (שיר השירים ז), 'נלינה בכפרים', ודרשו רבותינו ז"ל (ערובין כא:): 'בכופרים' שהם הרשעים שנתרחקו מאד מהשם יתברך שגם הם צריכים להחזירם בתשובה שזה בחינת ואציעה שאול הנך להכניע ולבטל הרע שלהם, שהוא בחינת להכרית זרעו של עמלק שהוא בחינת להכניע הרע הגמור של הדם שבחלל השמאלי ולברר הטוב מהם להשיבם בתשובה. 'נשכימה לכרמים', הם בחינת הכשרים והצדיקים שנקראים כרמים, כמו שכתוב (הושע ב): ונתתי לה את כרמיה, משם כמו שדרשו רבותינו ז"ל (רש"י, ועין ילקוט הושע), וכן (איוב כד): לא יפנה דרך כרמים, כמו שפרש רש"י שם. כי גם הצדיקים צריכין להיות בתשובה תמיד כנ"ל, שזהו בחינת אם אסק שמים שם אתה, וכל זה נאמר בשיר השירים לענין קדשת שבת כמובא בכתבים, שאז עקר הדרך לצאת אל השדה הוא רק בשביל בחינת דרכי התשובה שנשלמין אז, בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך שזהו בחינת נלינה בכפרים נשכימה לכרמים וכו' וכנ"ל. וזה: שם אתן את דודי לך, כי זה עקר השלמות החבור והאהבה בין כנסת ישראל לה' יתברך, כשנשלם דרכי התשובה כנ"ל, וזה: הדודאים נתנו ריח, שני דודאים הטובים והרעים כמו שפרש רש"י שם היינו כנ"ל:

אות כא[עריכה]

ובשביל זה נוסעים לצדיקים על שבת, כי כל צדיק הוא בחינת משה, כמו שכתוב במקום אחר, ועקר סוד קדשת שבת הודיע השם יתברך למשה שילך ויודיע לישראל בחינת 'לך והודיעם' כנ"ל, וכן בכל דור ודור צריכין לבא להצדיק האמת שיודיע לו קדשת שבת שהוא בחינת תשובה, כי בודאי עקר מה שנוסעים לצדיקי אמת הוא כדי לזכות לתשובה מכל מקום שהוא, כי מי שנוסע ובא להרב בשביל פניה אחרת כדי לקבל ממנו איזה רבנות או התמנות אחר וכו', אין זה בכלל התקרבות לצדיק כלל, כי הרי הוא נוסע בשביל כבוד עצמו, אבל עקר ההתקרבות להצדיק הוא כשכונתו לה' לבדו כדי שיקרבו לה' יתברך וישיבהו ממקום שנפל לשם וכו'. ועל-כן הרב נוסעים על שבת, כי עקר דרך התשובה שהוא בחינת בקי בהלכה וכו', בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך הוא על-ידי קדשת שבת כנ"ל:

אות כב[עריכה]

ועל-כן כל ההכנה לקדשת ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום כפור הוא על-ידי שבתות שמקדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ארח חיים תכח) שתקנו לקרות קדם ראש השנה תלתא דפרענותא בהג' שבתים שבין המצרים, ואחר-כך שבעה דנחמתא ותרתי דתיובתא, כי עקר קדשת ראש השנה ויום כפור הוא לזכות לתשובה כי הם עשרת ימי תשובה, ועקר התשובה הוא על-ידי שבת כנ"ל, כי עקר היחוד בין משה ויהושע שהם בחינת חמה ולבנה נקודה העליונה ונקודה התחתונה הוא על-ידי קדשת שבת כנ"ל כי עקר התקון הוא שבחינת משה וכו' יאיר לבחינת יהושע וכו', שעל-ידי זה נשלם בחינת אלף ונעשה אדם לשבת על הכסא שזה נעשה עקרו בשבת, בבחינת ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכו':

אות כג[עריכה]

כי כשאדם חוטא חס ושלום, אזי כפי חטאו נסתלק ונתעלם נקודה העליונה ואינה מאירה לנקודה התחתונה שזה בחינת פרוד שזה עקר הפגם של כל העוונות חס ושלום, ועל-יד זה נחרב הבית-המקדש שהוא בחינת נקודה העליונה שנסתלקה למעלה ואינה מאירה כראוי בנקודה התחתונה. כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שהבית-המקדש הוא בחינת נקודה העליונה, ועל-כן כשגברו העוונות ונסתלקה נקודה העליונה למעלה, על-ידי זה נחרב הבית-המקדש שהוא מכון לשבתו שמשם היתה מאירה נקודה העליונה לנקודה התחתונה, ואז הוא בחינת הסתלקות השכינה בחינת עשר מסעות נסעה שכינה וכו', ואז כל חיותינו הוא דיקא מההעלמה של המאמר סתום שמחיה כל המקומות הרחוקים מן הקדשה וכו', כמובן בהתורה 'ואיה השה לעלה' (חלק ב סימן יב), ואז צריכין לצעק 'איכה' שהוא בחינת איה (וכמבאר כל זה במקום אחר בהלכות מליחה הלכה ג, שמבאר שם ענין תשעה באב ובין המצרים וכו' עין שם).

וזהו בחינת הג' שבתים של בין המצרים שמתחילין משבעה עשר בתמוז שבו נשתברו הלוחות על-ידי חטא העגל, כי שבירת הלוחות ששבר משה בעת שראה עצם החרבן שעשו מעשים שאינם הגונים כאלה שהוא מעשה העגל שהוא עבודה זרה שהוא קיא צואה בלי מקום (ישעיה כח), וגם ויקומו לצחק וכו' (שמות לב) כמו שדרשו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא כ) ומובא בפרוש רש"י, ואז שבר משה את הלוחות וה' יתברך הסכים על-ידו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פז). כי בזה ששבר את הלוחות עשה תקון נפלא, הינו שראה שעתה אי אפשר בשום אפן לקבל שום קדשה באתגליא כי אם בדרך העלם על-ידי בחינת בקשה וחפוש שהוא בחינת איה הנ"ל, שהוא מאמר סתום שמחיה כל מקומות הרחוקים אפלו הנקראים מקומות המטונפים, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, וזהו בחינת שבירת הלוחות והאותיות פרחו למעלה ונסתלקה הקדשה למעלה שהם אותיות התורה שעל-ידם עקר התגלות כבודו בעשרה מאמרות שהם בחינת עשרת הדברות, ועל-ידי זה המשיך תקון בחינת בקשת איה הנ"ל להורות שעכשו כל התקון הוא דיקא על-ידי ההעלמה וההסתלקות, שמי שרוצה לחוס על עצמו כשרואה עצם החורבן צריך לחפש ולבקש איה מקום כבודו, כי כבודו נסתלק ונתעלם מאד וכו'. ובשביל זה צועקין איכה בחצות ובתשעה באב, בחינת איה הנ"ל. ואז בין המצרים כל התקון על- ידי ג' שבתים שבין המצרים שקורין בהם תלתא דפרענותא לעורר ישראל בתשובה, ועקר התשובה אז הוא על-ידי בקשת אי"ה הנ"ל, שהוא בחינת צעקת איכה וכנ"ל. ועל-כן הם ג' שבתים כנגד ג' ראשונות שהם בחינת מאמר סתום בחינת נקודה העליונה שהוא בחינת כסא דמתכסיא וכו' שהוא בחינת נקודת סגול שכלול מג' נקודות, כי שלש ראשונות חשובות כאחת וכלם כלולים בבחינת כתר מאמר סתום, כי עליהם נאמר (חגיגה יג) במופלא ממך אל תדרש, כמובא על פסוק (דברים ד): ולמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, שהם בחינת ז' ימי הבנין וכו'.

והכלל, כי עקר התקון כשיש יחוד בין חמה ולבנה בין משה ויהושע שהם בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה שהוא כשמכניעין זרע עמלק שהוא בחינת תקף הדם שבחלל השמאלי וכו' ואז מאירה הנקודה העליונה בנקודה התחתונה שמשה מאיר ליהושע דרך בחינת הוא"ו שבתוך האלף, ואז נשלם האלף ונעשה אדם לשבת על הכסא וכו', וכל זה לא יהיה בשלמות כי אם כשיבנה בית-המקדש שהוא בחינת נקודה העליונה וכו', אבל בעת החרבן שהוא בחינת בין המצרים אז התקון רק על-ידי צעקות איכה שהוא בחינת בקשת איה הנ"ל, אבל גם זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי קדשת שבת קדש שאז מאיר בחינת אי"ה, ואז זוכין לעלות לשם בקדשה, כי אז הוא עלית כל העולמות עד המאמר סתום, ובכח זה יכולין להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל לזכות לתשובה שלמה אפלו הירודים מאד שהם בבחינת ונפיק, שיוכלו למצוא את השם יתברך על-ידי בקשת וחפוש איה מקום כבודו (וכמבאר כל זה בהלכות שבת הלכה ה, עין שם היטב), ועין בדברינו היטב ענין בקשת אי"ה הנ"ל, שהעקר שאפלו כשאדם רואה בעצמו שנתרחק מאד מאד על-ידי מעשיו הרעים ומגונים מאד עד שנפל חס ושלום לבחינת מקומות המטונפים, גם אז אל יתיאש את עצמו בשום אפן רק יבקש וידרש ויחפש גם משם איה מקום כבודו יתברך וכו' ועל-ידי זה תהיה הירידה תכלית העליה כמבאר בסימן יב הנ"ל ובמקומות שדברנו מזה, עין שם:

אות כד[עריכה]

ואחר תשעה באב קורין שבעה דנחמתא, כי על-ידי האבלות של כלל ישראל בג' שבועות ובתשעה באב, על-ידי זה נמשך בחינת בנין בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ל:): כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כמובא בספרים שבסוף יום תשעה באב נצמח צמיחת קרן משיח. ואז השם יתברך מנחם אותנו בכל מיני נחמות שהם שבעה דנחמתא שקורין מן שבת נחמו עד ראש השנה שבהם מתחיל המתקת החרון אף של חטא העגל, כמו שכתוב במקום אחר, ועל-כן הם שבעה דנחמתא כנגד בחינת הואו שבתוך האלף שמאיר לנקודה התחתונה עתה שהם בכללם שבעה על-ידי שממשיך האור מבחינת צמיחת קרן משיח שאז נתתקן כל הנ"ל ומאירה נקודה העליונה בנקודה התחתונה כראוי על-ידי בחינת הוא"ו שזה עקר התקון כנ"ל. וכל זה קורין קדם ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כי עקר קדשת ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום כפור הוא על-ידי השבתים אלו שקורין בהם אלו ההפטרות, כי עקר התקון על-ידי שבת כנ"ל, ועל-כן קורין אחר-כך תרתי דתיובתא, 'תרתי' דיקא, בחינת תשובה על תשובה שזה בחינת אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות דיקא כנ"ל (באות ח):

אות כה[עריכה]

וזה ידוע שכל התקונים שישראל עוסקין בראש השנה ויום כפור הכל נגמר בשמיני עצרת ושמחת תורה שאז עקר גמר התקון והיחוד, ואז מסימין התורה ומתחילין אותה מחדש 'בראשית' וכו' ומסימין בשבת שהוא פרשת 'ויכולו', כי זה עקר גמר כל התקונים שעסקנו בהם מאלול וראש השנה וכו' עד עתה, הכל כדי להמשיך ולהאיר בנו קדשת שבת שהוא בחינת תשובה שיזכו מעתה כל ישראל להתחיל לקים התורה מחדש ולשוב בתשובה כל אחד מכל מקום שהוא, שיהיה נמשך עלינו בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל בחינת בקי בעיל בקי בנפיק בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', שעל-ידי זה נשלם האלף ונעשה אדם לשבת על הכסא וכו' שכל זה נמשך על-ידי קדשת שבת שאז מאיר בחינת משה ליהושע שבזה מסימין התורה שמשה מת ונסתלק, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וכו' ומסימין: ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ששבר את הלוחות לעיניהם, כי זה כל תקף גבורתו ביותר מכל הנפלאות שעשה כמובן בפסוק זה על-פי דרשת רבותינו ז"ל הנ"ל, שדרשו על פסוק זה ששבר את הלוחות, כי בודאי היא גבורה נפלאה וחדוש נפלא ונורא מאד, כי בזה המשיך בחינת תקון בקשת איה הנ"ל שבזה יש תקוה גדולה אפלו לכל הנופלים מאד בחינת מקומות המטונפים שהם בחינת הרהורי נאוף מגונים מאד וכפירות והרהורים ועקמימות שבלב נגד השם יתברך וקשיות וכו', שהם בחינת עבודה זרה וכו', ואף-על-פי-כן גם להם יש תקוה אם ירצו על-ידי בקשת איה הנ"ל שזה נמשך על-ידי שבירת הלוחות כנ"ל. ועל-כן אחר-כך מתחילין 'בראשית' שהוא מאמר סתום בחינת איה הנ"ל ומסימין בשבת, כי עקר התקון על-ידי קדשת שבת כנ"ל (ועין ענין זה לעיל באות כג ובהלכות נפילת אפים הלכה ו אות ז):

אות כו[עריכה]

ועל-כן נסתלק משה בשבת בשעתא דמנחה ברעוא דרעוין, כי המשיך תקון הנ"ל לכל הנופלים והרחוקים הנ"ל, כי נסתלק בקדשה נוראה לבחינת איה, כי לא ידע איש את קבורתו כי שם הוא תכלית הידיעה דלא נדע שזהו בחינת קדשת שבת (כמו שכתוב בלקוטי תנינא בסימן פג), ומשם ממשיך הארה לבחינת יהושע שיוכל להאיר בכל ישראל דרך זה לחזק ולעורר ולסמך את כל הנופלים מאד לבל יתיאשו בשום אפן רק גם הם יחפשו ויבקשו את כבודו, בבחינת 'איה מקום כבודו', עד שיזכו בכל פעם למוצאו שיאיר פניו אליהם ויוכלו להתפלל וכו' גם הם, כידוע כל זה למי שהתחיל לכנס בדרכים הקדושים האלו שאף-על-פי שנדמה לו שכבר נתרחק כל-כך שאי אפשר לו להתפלל כלל וכו', אף-על-פי-כן כשמחזק את עצמו ושואל ומבקש איה וכו' כנ"ל, בתוך כך עוזרו השם יתברך שגם הוא יכול להתפלל קצת, ואם הוא חזק בזה כל ימיו יהי אחריתו טוב לנצח. וכל זה הוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל שממשיכין על-ידי הצדיק האמת בחינת משה שמודיע וממשיך קדשת שבת שהוא בחינת תשובה על תשובה תמיד איך שהוא בכל דרגא ודרגא בעליה ובירידה עד שישובו כל ישראל לה' יתברך שעל-ידי זה תבא הגאלה השלמה במהרה בימינו אמן סלה. ועל-כן בשמחת תורה מפטירין מיד ביהושע (יהושע א): משה עבדי מת ועתה קום וכו' (עין לקמן באות לט):

אות כז[עריכה]

וזה (שמות יז): כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, שאין כסאו שלם ואין שמו שלם עד שימחה זכר עמלק (תנחומא כי תצא). כי העקר הוא להכרית זרעו של עמלק, שזה נעשה על-ידי בחינת יהושע דיקא בחינת צא הלחם בעמלק (שמות שם) שהוא בחינת נקודה התחתונה, אבל אי אפשר ליהושע לעשות דבר כי אם בכחו של משה בחינת נקודה העליונה כמו שכתוב (שם): והיה כאשר ירים משה ידו וכו', וכל ימי הגלות השם יתברך לוחם עמו, ואז אין הכסא שלם, חסר האלף הנ"ל, וכן אין השם שלם, כי כשנעשה בחינת אדם לשבת על הכסא זה עקר בחינת שלמות השם הויה ברוך הוא, שהוא הויה באלפין שעולה מ"ה בגימטריא אדם, שנשלם כשמכניעין הדם שיונק כשנסתלק חס ושלום האלף שבאמצע הואו של שם מ"ה, שאז עולה דם בחינת אחורי פני אהיה עולה דם, כמובן כל זה בכתבי האר"י ז"ל בכמה מקומות על-פי דרכו הקדש.

ובכל דור ודור כפי מה שמתגבר כל אחד להתקרב להצדיק האמת מתוך בזיונות ושפיכת דמים הרבה, כן מאיר בחינת משה לבחינת יהושע שהם בחינת רב ותלמיד וכו' כנ"ל, ועל-ידי זה כורתין זרעו של עמלק ונעשין כל התקונים הנ"ל, אבל המלחמה ארכה מאד מאד, כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל (תנחומא חקת) ומתפשט בכל פעם מאד מאד בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, ועל-כן הזהירנו התורה הקדושה (דברים כה): זכור את אשר עשה לך עמלק, כי צריכין לזכר היטב מלחמתו הגדולה כדי לברח בכל פעם אל הצדיק האמת ולתורתו הקדושה, כי רק הוא לוחם מלחמת עמלק בכל דור ומכניס דרכי התשובה בעולם לכל אחד ואחד בחינת בקיאות הנ"ל שהוא בחינת מלומד מלחמה עד שנזכה שיבא משיח במהרה בימינו, שאז יהיה נכרת זרעו לגמרי, כמו שכתוב שם: והיה בהניח ה' אלקיך לך בארץ וכו' תמחה את זכר עמלק וכו', כי כל כניסת ארץ ישראל הוא על-ידי זה, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל ענין הג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל שהוא להכרית זרעו של עמלק הנ"ל וכו' כנ"ל:

אות כח[עריכה]

וזה בחינת מצות מילה, כי על-ידי כריתת הערלה ושפיכות דמים של התינוק שנשפך אז, זה בחינת כריתת זרעו של עמלק. כי עמלק הוא בחינת זהמת הערלה בחינת פגם הברית, ועל-כן חלק על מצות מילה, כי היה חותך מילות וזורק כלפי מעלה, כמו שכתוב (שם): ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תצא), ומצות פריעה שעל-ידי זה נתגלה העטרה זה בחינת למנות מלך, כי התגלות העטרה זה בחינת תקון הברית שעל-ידי זה זוכין למלכות, כמו יוסף הצדיק, כמו שכתוב בזהר הקדוש: מאן דנטיר ברית זכה למלכו. ואחר-כך נותנין שם לתינוק זה בחינת נקודה העליונה, כי שם של ישראל כלול בשמו יתברך, כי שמו משתף בשמנו, כי השם נמשך משרש החיות של ישראל מבחינת ישראל עלה במחשבה תחלה, שזה בחינת נקודה העליונה ואז נשלם בחינת האלף שעל-ידי זה נשלם בחינת אדם. כי רק עתה התינוק בבחינת אדם, כי כשהערלה חופה על הברית, אין זה תמונת אדם, ועל-כן רק ישראל שהם נמולים קרויים אדם:

ועל-כן מילה דוחה שבת, כי אף-על-פי שקדשת שבת גבוה מאד מאד שאפלו בנין בית-המקדש נדחית מפניו וכנ"ל, אף-על-פי-כן אי אפשר להמשיך קדשת שבת בזה העולם כי אם על-ידי ישראל דיקא, כמו שאומרים,: ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות וכו', כי לישראל עמך נתתו באהבה וכו', כי ישראל ושבת הם בחינה אחת בחינת כלליות הקדשה העליונה בשרשה, כמובן בסדר ההבדלה שמברכין 'המבדיל בין קדש לחל בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה', כי שבת בחינת כלליות התורה בשרשה וישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד, בבחינת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדלה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדשה לעמך נתת וכו', ועל-כי אי אפשר שימשך הארת קדשת שבת בזה העולם כי אם על-ידי ישראל דיקא על-ידי שהם שומרים את השבת, כי על-ידי העכו"ם אי-אפשר שימשך קדשה זאת של שבת שגבוה ונעלמת מאד מאד, ועל-כן אדרבא גוי ששבת חיב מיתה, כי הוא אצלו בחינת רבוי אור שגורם מיתה כידוע.

וזה שיסדו רבותינו ז"ל בסדר התפלה של שבת: לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו שבח יקר וגדלה יתנו לאל מלך יוצר כל המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדשתו ביום שבת קדש. כי בשבת נמשך בחינת שביתה ומנוחה לכל היצורים שעל-ידי זה כל קיומם, כמו שכתוב (בראשית ב): ויכולו השמים והארץ וכו' ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו, ודרשו רבותינו ז"ל (עין רש"י): מה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה, אבל כל החיות דקדשה והמנוחה והשביתה שנמשך בשבת על כל יצוריו הוא על-ידי שישראל שומרים את השבת, ועל-כן כל היצורים מחיבים לפאר ולברך וכו' אותו יתברך בשבחים גדולים ונוראים על שהנחיל מנוחה לעמו ישראל וכו', כי על-ידי שמירת ישראל את השבת, על-ידי-זה נמשך עליהם ניחא ושביתה וכו' וכנ"ל. ואפלו קדם מתן תורה היה הכל מתקים בזכות ישראל שיקבלו את התורה וישמרו את השבת. וזה (שמות לא): ושמרו בני ישראל את השבת וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא, כי על-ידי קדשת שבת שנתנה רק לישראל רואים גדלת ישראל שנתן להם יום מנוחתו לנחלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין רש"י שם), כי סוד קדשת שבת הוא רק בינו ובין בני ישראל ואין דבר חוצץ ביניהם, בבחינת ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד). ועל-כן מילה דוחה שבת, כי רק על-ידי מצות מילה נעשה בחינת אדם בחינת איש ישראל שיש לו חלק בהמשכת קדשת שבת בזה העולם כנ"ל, ועל-כן בודאי מצוה זאת דוחה שבת, כי הוא תקון בחינת אדם שהוא קדשת ישראל שכל קדשת שבת תלוי בהם כנ"ל:

וזהו ממש ענין פקוח נפש שדוחה שבת מטעם מטב שיחלל שבת אחת משיחללו שבתות הרבה כנ"ל. שעקר הטעם כי כשנחסר אחד מישראל מהעולם נחסר המשכת קדשת שבת מזה העולם כנ"ל, וכן מחמת זה מילה דוחה שבת, כי על -ידי מצות מילה נעשה בחינת אדם ונכלל בקדשת ישראל שעל-ידי זה נמשך על-ידו קדשת שבת. ועל-כן הוא דוחה שבת, כי כל המשכת קדשת שבת הוא על-ידי ישראל כנ"ל בחינת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכו' כנ"ל. ועל-כן מילה ושבת הם תרין סהדין, כי שניהם תלויים זה בזה, כי אי-אפשר להמשיך קדשת שבת כי אם על-ידי ישראל החתומים בחותם הקדוש שהוא מצות מילה שעל-ידי זה נעשה איש ישראל כנ"ל, וכן אי אפשר להתקים בקדשת ישראל כי אם על-ידי שבת, כי עקר הקדשה הוא קדשת הברית, אבל זעירין אינון דזוכין לזה בשלמות, אבל עקר קיום רב ישראל שאינם צדיקים כראוי בקדשת הברית, בפרט שיש הרבה מאד שפגמו בזה כמו שפגמו, כל קיומם על-ידי מצות מילה ושבת כי על-ידי מצות מילה כל ישראל נקראים בשם צדיקים (כמו שכתוב רבנו ז"ל בהתורה 'צוית צדק' בסימן כג). ועל-ידי שבת זוכין לתשובה להתחזק את עצמו בכל מקום שהוא וכו' ועל-ידי זה הכל מתקימים בקדשת ישראל, ועל-כן שבת ומילה הם תרין סהדין כנ"ל, ובחל הם העדות תפלין ומילה, כי גם בחל כל קיומנו הוא על-ידי שבת שמחיה כל ימות השבוע כמובא. רק שבחל אי אפשר להמשיך קדשת שבת כי אם על-ידי שמקשרין על עצמם התפלין הקדושים, אבל שבת קדוש מעצמו ואסור אז להניח תפלין, כי על-ידי קדשת שבת בעצמו נכללין ונקשרין בו יתברך כנ"ל:

אות כט[עריכה]

ומעצם מעלת קדשת שבת על-כן אפלו מצות תקיעת שופר בראש השנה נדחית מפני גזרת שבות של שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כט:) שראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר, והטעם משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים:

כי בשבת אסור להוציא או להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים, והתנא התחיל מסכת שבת באסור הוצאה דיקא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ב, עין תוד"ה יציאות): הוצאה אידי דחביבא ליה אקדמא ברישא, וזה בחינת יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד, העני עומד בחוץ ובעל-הבית בפנים, פנים וחוץ זה בחינת עיל ונפיק, ובבחינת עיל יש רצוא ושוב, וכן בבחינת ונפיק, והעני והבעל-הבית הם בבחינת הרב והתלמיד בחינת משה ויהושע בחינת חמה ולבנה, שהם בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה, והעני עומד בחוץ הוא בבחינת ונפיק נגד הבעל-הבית שהוא בפנים בחינת עיל. ואצל בחינת בעל-הבית בעצמו יש בחינת עיל ונפיק ובין בבחינת עיל ובין בבחינת ונפיק יש רצוא ושוב, וכן אצל העני שהוא נגד הבעל-הבית בחינת ונפיק יש בו גם-כן בחינת עיל ונפיק ובכל אחד יש רצוא ושוב, ועל-כן הם שתים שהם ארבע בפנים ושתים שהם ארבע בחוץ:

כי הצדיק והרב בחינת משה שהוא בחינת עיל שהוא בחינת הבעל-הבית של העולם שעומד בפנים יש אצלו בעצמו בחינת עיל ונפיק, כי יש לו עבודות פנימיות וחיצוניות כמו שכתבתי במקום אחר (בסימן כה), וכשעוסק בדבקות לה' יתברך ובעבודות פנימיות בתורה ותפלה זה בחינת עיל אצלו, וגם שם יש רצוא ושוב, כי אפלו בשעת הדבקות והבטול וכו', צריך שיהיה לו רצוא ושוב שלא יתבטל לגמרי כידוע, וכן כשיוצא לחוץ בחינת ונפיק לפי בחינתו, דהינו שיוצא לעסק בעבודות חיצוניות באכילה ושתיה ולדבר עם בני אדם וכו', גם אז בודאי דבוק בה' יתברך בשכל גדול, אבל הכל בבחינת רצוא ושוב, וזה בחינת שתים שהן ארבע בפנים, ובודאי בחינת ונפיק של הצדיק בחינת משה גבוה הרבה מבחינת עיל של שאר העולם שהם בחינת התלמידים שהם בחינת יהושע וכו' (וכמו שכתוב בסימן כה הנ"ל בהתורה 'אחוי לן מנא', עין שם).

וכן אצל העולם כל אחד לפי בחינתו שהם בחינת ונפיק כנגד הצדיק, גם אצלם יש אצל כל אחד ואחד בחינת עיל ונפיק, כי כשעוסק בתורה ותפלה זה בחינת עיל כנ"ל, וכשיוצא לחוץ לעסק במשא ומתן או לאכל וכו' זה בחינת ונפיק, וכשעוסק בתורה וכו' שהוא בחינת עיל צריך להיות לו בחינת רצוא ושוב כי צריכין לדבק את עצמו בה' יתברך תמיד בבחינת רצוא ושוב, ואפלו כשעוסק במשא ומתן או באכילה ושתיה וכיוצא צריך לזכר בה' יתברך, והכל בבחינת רצוא ושוב שלא יכנס ויצא חוץ מהגבול, כי אפלו בקדשה צריך שלא יהרס לכנס במה שאין לו רשות מכל שכן בחוץ צריכין לשמר מאד מאד המחשבה שבמח שלא יצא חוץ מגבול הקדשה, ועל-כן הם שתים שהן ארבע גם בחוץ, ועין בתחלת מסכת שבת הפלפול שבגמרא על משנה זאת שתים שהן ארבע, שהקשו הני תמני? תרתי סרי הוו, ולטעמך שתסרי הוין, כי בענין הבקיאות הנ"ל יש כמה בחינת וכו', וכן מה שכתוב מקדם, רשויות קתני. וכן כל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה וכו' ועין לקמן:

אות ל[עריכה]

וכל הל"ט מלאכות שעושין בכל ששת ימי המעשה כלם הם ברורים כנ"ל לברר הקדשה מחוץ לפנים, כי בודאי עקר הקדשה הוא בפנים בבחינת עיל, רק שצריכים להיות בקי גם בבחינת ונפיק, כי בשביל זה בא האדם לזה העולם בשביל נסיון ובחירה, שיהיה מכרח לצאת לחוץ לעסק בצרכי הגוף גם-כן, ששם עקר הנסיון, וצריך להיות בקי שם מאד שלא יטעה בדבר רק יעמד בנסיון ויברר מה שצריך לברר ויכניס בכל פעם מחוץ לפנים, וזה עבודת כל אדם בזה העולם, ועל-כן הקדים התנא הוצאה ברישא, כי כל המלאכות כלולים באסור הוצאה מרשות לרשות, כי כל המלאכות הם בחינת ברורים מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא רשות יחידו של עולם, כמו שכתוב בזהר הקדוש, ובשבת אסור הוצאה מרשות לרשות וכן כל המלאכות כלולים בזה כנ"ל, כי בשבת אין ברור, כי קדשת שבת הוא בבחינת המתן הנ"ל, שזה עקר הסיוע של הבא לטהר, כמובא בהתורה הנ"ל הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן, כי כל העברות והפגמים חס ושלום באים על שלא המתין, כמובא במקום אחר, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבא פכ"א ז) לענין אדם הראשון שחטא בעץ הדעת וכו' על שלא המתין, כמו שכתוב שם: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון וכו', ועקר הפגם על-ידי הבהלה כמו שכתוב (משלי יט): ואץ ברגלים חוטא, ועל-כן נקרא הפוגם ותועה מדרך האמת איש מבהל (ועין מזה במקום אחר):

וכל זה נמשך בשרשו מפגם הבקיאות הנ"ל שאינו ממתין ומתישב בדעתו כראוי, שמזה בא בחינת הציץ ונפגע הציץ ומת, שזה בחינת פגם הצדיקים הגדולים שפגמו בבקיאות הנ"ל ברצוא ושוב בעיל ונפיק וכו', עד שיש שפוגמים כל-כך שהם בבחינת אחר שקצץ בנטיעות רחמנא לצלן, רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום נכנס ויצא דיקא, בחינת עיל ונפיק שהיה בקי בהם כראוי, אשרי לו. ועל-כן כשמגיע שבת אז אסור להוציא ולהכניס מחוץ לפנים או להפך, כי אז אין ברור כי אז הוא בחינת המתן שהוא בחינת הבקיאות הנ"ל, ואז נמשך שביתה וניחא על כל הברורים שישובו ויעלו בכניסת שבת כל אחד למקומן, אבל בשבת הם צריכין לשבת ולשקט, וכל אדם צריך לשבת אז ולבלי לצאת ממקומו, כמו שכתוב (שמות טז): שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו, שלא יעסק בשום מלאכה שהם בחינת ברורים והוצאה והכנסה מרשות לרשות, רק צריך להמשיך על עצמו קדשת שבת שהוא מנוחת שלוה והשקט כדי להמשיך עליו ישוב הדעת הנ"ל בחינת בקיאות הנ"ל בחינת המתן הנ"ל עקר דרכי התשובה שנתתקנים בשבת כנ"ל:

אות לא[עריכה]

ובראש השנה הוא עקר התשובה, כי הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, כי אז נברא אדם הראשון ונקרא אדם כדי שיזכה להיות נכלל בבחינת אדם הנ"ל, ופגם אז בחטאו, ועל-ידי זה נפגם בחינת אדם הנ"ל, והתקון על-ידי תשובה שצריכין לעסק בתקון זה בכל שנה מראש השנה עד שמיני עצרת, והכל לתקן בחינת אדם, ועקר התשובה על-ידי תקיעת שופר, כמו שכתוב: עורו ישנים מתרדמתכם וכו'. ועל-כן תוקעין תר"ת תקיעה בראש ותקיעה בסוף, זה בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה, ותרועה באמצע או תרועה ושברים מספק שבהם שנוי קולות של גניחה ויללה, שזה בחינת הוא"ו שהוא בחינת השנוי גונין שנשתנה פניו לכמה גונין על-ידי הבושה ושפיכות דמים, שהוא עקר התשובה כמו שכתוב שם. ועל-כן ראש השנה הוא בראש חדש, כי אז עקר תקון הלבנה שהוא בחינת יהושע שנתתקן על-ידי התשובה שעל-ידי זה מאירה החמה להלבנה בחינת משה ליהושע וכו' כנ"ל.

ועל-כן כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, כי כל התשובה על-ידי שבת כנ"ל, והעקר על-ידי בחינת המתן בחינת אל יצא איש ממקומו ביום השבת, שלא יצא חוץ לד' אמותיו, כי ד' אמות שיש לכל אדם ברשות הרבים הם בבחינת רשות היחיד אצלו, וכשמוציא מהם זה בחינת שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שזה עקר אסור מלאכה בשבת כנ"ל, וזה עקר פגם התשובה פגם הבקיאות של עיל ונפיק הנ"ל, ועל-כן מחמת גזרה זאת שלא יוציא השופר מרשות לרשות אסרו תקיעת שופר בשבת לגמרי חוץ למקדש, כי חוץ למקדש צריכין לזהר מאד שלא לפגם בבחינת בקיאות הנ"ל, ובפרט עתה בשעת החרבן ואריכת הגלות בכלליות ובפרטיות אצל כל אחד ואחד שצריכין להמתין הרבה, כמו שכתוב (חבקוק ב): אם יתמהמה חכה לו, וכמו שכתוב (ישעיה ו): לכן יחכה ה' לחננכם וכו', וכתיב (צפניה ג): לכן חכו לי עד יום קומי וכו'. וכן כל אחד ואחד לענין גלות המר של נפשו שנתעה על-ידי עוונותיו למקום שנתעה, ונפשו נבהלה מאד וחפץ ומשתוקק מאד לשוב לה' יתברך ועדין לא עלתה בידו, שצריך לזהר מאד לבלי ליאש את עצמו בשום אפן, כמבאר כבר פעמים אין מספר, כי צריכין להמתין הרבה כנ"ל, וכל זה נמשך על-ידי קדשת שבת כנ"ל שעל-ידי זה עקר תקון התשובה כנ"ל, ועל-כן מחמת גזרה שמא יעבירנו וכו', שזה פגם שבת, פגם הבקיאות של עיל ונפיק, פגם בחינת המתן הנ"ל, על-כן דחו תקיעת שופר בשבת, כי חשש פגם שבת חס ושלום שהוא שמא יעבירנו הוא קלקול דרכי התשובה כנ"ל.

ועקר החשש שמא מחמת טרדת המצוה של תקיעת שופר ילך אצל חכם וכו', ועל-ידי זה יעבירנו ד' אמות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו כי דיקא מחשש המהירות והבהלה, כי כל-אחד מישראל נבהל מאד לשוב לה' יתברך, אבל מי שרוצה באמת לשוב בתשובה לה' יתברך, אף-על-פי שצריך לזרז את עצמו מאד ולרוץ בכל כחו לצדיקי אמת והנלוים עליהם לקרבו אליו יתברך, אבל אף-על-פי-כן ההכרח שימתין כנ"ל, ועל-כן חששו שמחמת טרדת המצוה של תקיעת שופר שהוא בחינת תשובה, שמא על-ידי זה דיקא יפגם בקדשת שבת שהוא עקר התשובה, עקר תקון בחינת המתן הנ"ל, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שזה עקר פגם התשובה כנ"ל, על-כן דחו אז תקיעת שופר וסמכו על קדשת שבת בעצמו שבלא תקיעת שופר על-ידי קדשת שבת בעצמו יתתקנו דרכי התשובה שצריכין לתקן בראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, על-כן אין תוקעין בשופר אז וכנ"ל:

אות לב[עריכה]

וזה בחינת החמש זכירות שצריכין לזכר בברכת אהבת עולם ובקריאת שמע שהוא אמונת היחוד כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי צריכין לזכר מעשה עמלק, כמו שכתוב (דברים כה): זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים וכו', שהוא בחינת להכרית זרעו של עמלק, שהוא כנגד בחינת נקודה התחתונה בחינת דם לה' להכניע הדם שבחלל השמאלי וכו' כנ"ל. כי עתה כל המלחמות שלוחמין עם בחינת עמלק, הוא רק על-ידי הזכירה לבד, שזה עקר המצוה, כמו שכתוב: זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', ועל-כן קורין בתורה פרשת זכור, והוא מצות עשה דאוריתא, וכן צריכין לזכר בכל יום בפרט קדם קבלת על מלכות שמים בפרשיות קריאת שמע, כדי להכניס המחשבה שבמח ולב, לזכר שיש קלפת עמלק שאורב תמיד על כל אחד מישראל בלי שעור ואי אפשר להכניעו ולעוקרו לגמרי שלא יתבטל הבחירה, רק סוף כל סוף ימחה זכרו, ולעת עתה צריכין לזכר ולהאמין בזה למען יהיו עיננו צופיות אל ה' תמיד שיצילנו ממנו ולקים דם לה' וכו' לסבל שפיכת דמים וכו' וכנ"ל, וכל זה בכח קדשת שבת שהוא בחינת קדשת הצדיק, שצריכין לזכר תמיד בכל עת בבחינת זכור את יום השבת וכו' זכרהו מאחד בשבת וכו' (ועין לקמן).

וזה בחינת זכירת מעשה מרים שלא לדבר לשון הרע, כי לשון הרע שקול כנגד ג' עברות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, שהם כנגד הג' נקודות הנ"ל, והוא גדול שבכלם, כי על-ידי לשון הרע מפריד אלוף בחינת ונרגן מפריד וכו', כי מפריד בין כלל ישראל בחינת נקודה התחתונה ובין הצדיק נקודה העליונה וכו', כי עקר לשון הרע כשמדברים על הצדיק והנלוים אליו ואפלו כשמדברים על שום אחד מישראל, כפי הלשון הרע כן מעוררין חס ושלום קטרוג עליו להפרידו חס ושלום מהנקודה וכו', ועל-כן עקר התקון הוא שלום, שבשביל זה צריכין להיות כמדבר ולסבל שפיכות דמים ויהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, עד אשר ישובו המה אלינו וכו':

וזה בחינת זכירת יציאת מצרים, כי יציאת מצרים ומפלת עמלק הם בחינת אחת, שהוא להכניע הצרים והרודפים את ישראל בכל עת שהם בחינת הרע שבדם שבחלל השמאלי שמשם יניקתם, כי משם אחיזת כל הע' אמות, וישראל נבחרו מכל עם ולשון, והעקר על-ידי קדשת אבותינו השבעה רועים, והעקר משה רבנו, שקדשו עצמן כל-כך עד שהכניעו לגמרי הדם שבחלל השמאלי, וכל התאוות והמדות רעות הנמשכין ממנו הכל בטלו בשלמות עד שזכו למה שזכו לבחינת נקודה העליונה וכו', והם המשיכו הקדשה לזרעם עד שכל ישראל כלם קדושים כנגד כל הע' אמות על-ידי שקבלו את התורה שמורה לנו לקדש עצמנו באכילה ושתיה על-פי מצות התורה וכן בעניני אישות שיהיה הכל על-פי התורה וכו', ועל-ידי זה הם מכניעים הדם שבחלל השמאלי שעל-ידי זה יצאנו ממצרים בנסים ונפלאות על-ידי שכבר נתקדשו קצת ובזכות אבות, ועל-ידי זכות התורה שעתידין לקבל וכו'.

ואנו צריכין לזכר יציאת מצרים בכל יום כדי לחזק אמונתנו בו יתברך ולחזק כחנו לצפות לישועה תמיד, שכמו שהוציאנו ממצרים בנסים ומופתים נוראים כאלה כן נזכה להכניע ולבטל כל הצרים וכו', ועקר כלם הוא עמלק שכלול מכלם, כמו שכתוב (במדבר כד): ראשית גוים עמלק, וצריכין לזכר היטב שכבר עקרו אותו כמה פעמים בימי משה ויהושע ודוד ובימי מרדכי, אבל הוא קלפה חזקה כל-כך שעדין השם יתברך בעצמו לוחם עמו עד דורו של משיח עד שיעקר אותו לגמרי, כמו שכתוב (שמות יז): מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תצא). וכל זה מחמת שכח הבחירה יש לה תקף גדול והוא יתברך אינו רוצה לבטל הבחירה וכו', כמו שכתבתי לעיל ובמקום אחר. ועל כל אחד מישראל מטל להלחם עמו שהוא מלחמת היצר שיש לכל אחד בזה העולם, שעקר המלחמה היא עם עכירת הדמים שנמשכין מהדם שבחלל השמאלי שמשם כל התאוות וכו', אבל רב העולם הם חלושי כח לעמד במלחמה זאת כראוי עד שיש שנכשלים מאד וכו', ועל-כל כל כחנו על-ידי גדולי מבחרי הצדיקים שיש בכל דור שהם לוחמים בעדנו וכו' וכמו שכתוב בהתורה 'תלת נפקין מחד' (בסימן נח), והם מודיעים לנו וממשיכים לנו קדשת שבת קדש שעל-ידי זה יש כח לכל אחד מישראל לשאר על עמדו לבלי לפל לגמרי בחלק קלפת עמלק שאורב לעקר את האדם לגמרי משני עולמות חס ושלום, וכל מלחמתו של עמלק הוא בכמה בחינות, כי יורד ומסית את האדם למה שמסיתו על-ידי שמגביר מאד הדמים רעים הנ"ל ומכניס מחשבות רעות הרבה בלב כל אחד, שהם עקר היצרין רעים כמו שכתבתי במקום אחר, ועולה ומקטרג וכו', ועל-ידי הקטרוגים מתגבר יותר חס ושלום. ולא די לו בזה כי אם מניח עצמו לארכו ולרחבו בהתגברות גדול ובתחבולות עצומות להרבות מחלקת על הצדיק האמת הגבור כח מאד עד שמכניס טינא גם בלב גדולי הצדיקים לחלק לבם מאותו על-ידי שמכניס בהם קשיות הרבה עליו עד שעל-ידי זה נתרחקין הרבה מישראל ממנו, וזה גרוע מן הכל:

אות לג[עריכה]

ועל-ידי כל זה תבין ממילא כל החמש זכירות שצריכין לזכר בקריאת שמע וברכותיה, שהם זכירת מעשה עמלק שהוא עקר כלליות הקלפות שרוצה לרחק מהשם יתברך וכו' עד שמכניס כפירות בלב רחמנא לצלן וכו', כמו שכתוב במקום אחר. ועל-כן צריכין לזכר זאת היטב, כי עתה אין לנו שום כח להלחם עמו בגשמיות רק לזכר היטב מעשה עמלק, למען נבין שכל המחשבות רעות ותאוות רעות וכו' הכל הם מעשה עמלק, אבל יש לנו כח להכניעו, אפלו אותם שמחזיקין עצמן לחלושי כח מאד, רק שצריכין לזכר את יום השבת שהוא בחינת כח הצדיק האמת, שעל-ידי זה הכל יכניעו אותו וכו', וכן צריכים לזכר מתן תורה שהוא בחינת שבת שבו נתנה תורה, כי על-ידי התורה הקדושה שהמשיך לנו משה רבנו ועל-ידי החדושי תורה של הצדיקי אמת שבכל דור יכניעו אותו וכו' כנ"ל. וביותר צריכין לזכר יציאת מצרים שהוא מצות עשה לזכר בכל יום בפה מלא, דהינו לזכר ולשום אל לב שכבר עזרנו השם יתברך הרבה, וכבר יצאנו מהרבה קלפות מאד שהוא בחינת יציאת מצרים שינקו גם-כן מעמלק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-ידי זה יתחזק תקותנו וכחנו להתגבר נגדו בכח הצדיק עד שיקים כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, ובשביל זה מזכירין הרבה יציאת מצרים בתפלה באמת ויציב וכו', אבל צריכין לזכר גם מעשה מרים כדי להשמר מלשון הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כל הפגמים ביותר הוא על-ידי לשון הרע שעל-ידי זה נתרחקין חס ושלום מהצדיק האמת בחינת משה שעל-ידו כל ההתגברות במלחמה הארכה, כמו שכתוב בכל ספרי מוסר, שכל המלחמות הגשמיות שבין המלכים כלם נקראים מלחמה קטנה כנגד המלחמה שיש להאדם עם עצמו שנקראת מלחמה ארכה. וזה עקר מלחמת עמלק שבכל דור בכלליות ובפרטיות בכל אדם ובכל זמן, ואין כח לרב ישראל לעמד במלחמתו כי אם בכח הצדיק כנ"ל, ועל-ידי לשון הרע נפרד ממנו וכו', ועל-כן נקרא נרגן מפריד אלוף וכנ"ל. ועל-כן הזהיר לזכר מעשה מרים להורות שאף-על-פי שהיו צדיקים נוראים אף-על-פי-כן שגו בזה אהרן ומרים שהרהרו אחר משה, מכל שכן שאסור לשאר העם להרהר חס ושלום אחרי צדיק האמת אף-על-פי ששומעים מצדיקים איזה קשיא עליו מכל שכן וכו':

ראשי פרקים:

אות לד[עריכה]

ועל-כן נקרא ראש השנה יום הזכרון, כי אז הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ועקר התשובה הוא על-ידי הזכרון שצריכים לזכר בה' יתברך ובעלמא דאתי, להתגבר על מה שכל אחד צריך להתגבר, שזהו בחינת זכירת שבת שהיא בחינת עולם הבא שעל-ידי-זה מכניעין בחינת עמלק וכו', וכן שאר הזכירות הנ"ל כלם כלולים בראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה וכלול מכלם, כי בו בחינת ההתחלה של תשובה שקשה מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא פ' יתרו): כל ההתחלות קשות, ועל-כן נקרא ראש השנה יום הזכרון:

כי עמלק בחינת כלליות הקלפות כלליות הגלות של הע' עכו"ם שרוצים להשכיח שמו יתברך חס ושלום מן העולם, כמו שכתוב (עין ירמיה כג): החושבים להשכיח את שמך, ועל-כן חושבים מחשבות על ישראל שהם עוסקים לגדל שמו יתברך וכמו שכתוב (תהלים פג): על עמך יערימו סוד וכו' עד ולא יזכר שם ישראל עוד כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו וכו'. ועל-כן צריכים לזכר מעשה עמלק כדי לידע שכל מיני מחשבות רעות, הן מחשבות של הרהורים ותאוות, הן מחשבות של קשיות וכפירות, כלם בחינת עמלק, וצריכין לזכר שכבר עקרו אותו הצדיקים הקדמונים, ועדין מתגבר ומתפשט, אבל השם יתברך יעקרו לגמרי כמו שכתוב (שמות יז): מלחמה לה' בעמלק מדר דר, שבכל דור ודור השם יתברך לוחם עמו ושולח צדיקים גדולים בכל דור ודור שממשיכין הגדלת שמו וזכרו בעולם, בבחינת זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שם ג), כי על-ידי מחית עמלק מדר דר, על-ידי זה מתקים זכרו יתברך לדר דר וכנ"ל, וזה (פסחים נ): זה שמי וזה זכרי וכו', לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', וזה בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה, כי שם הוי"ה ברוך הוא שהוא בחינת זה שמי לעולם זה בחינת נקודה העליונה בחינת כבוד אלקים הסתר דבר, ושם אדני בחינת זה זכרי זה בחינת נקודה התחתונה שהוא בחינת התגלות מלכות יתברך שעל-ידי שנכללין ונתיחדין ב' שמות אלו יחד בחינת נקודה התחתונה ונקודה העליונה על-ידי זה נעשה בחינת אדם הנ"ל:

וזהו בחינת החמש זכירות הנ"ל, כי זכירת מעשה עמלק וכן יציאת מצרים זה בחינת נקודה התחתונה וכנ"ל, ושבת בחינת נקודה העליונה שכלולה מכלם בחינת משה וכו', וזכירת מתן תורה זה בחינת הואו שבתוך האלף, כי עקר התקשרות והמשכת החיות מנקודה העליונה לנקודה התחתונה הוא על-ידי התורה שהוא עמודא דאמצעיתא, וגם צריכין לזכר מעשה מרים להזהר מאד מלשון הרע ומחלקת שהוא ההפך מזה ומקלקל הכל חס ושלום, כי הוא בחינת נרגן מפריד אלוף וכנ"ל:

אות לה[עריכה]

וזה בחינת פשטא מנח זרקא סגול, זרקא בחינת נקודה התחתונה שעקר התשובה להחזירה למקומה לבחינת נקודה העליונה בבחינת זרקא דאיזדריקת לאתר דאיתנטלית מתמן כנ"ל, וזה בחינת סגול שהוא נקודה העליונה, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל. ופשטא זה בחינת הואו שבתוך האלף שעל-ידה נקשרין ונכללין יחד כנ"ל. וזה בחינת מנח בחינת שבת שהיא ניחא ומנוחה, כי עקר כל ההתקשרות והכלליות הוא על-ידי שבת שהוא יום מנוחה וכנ"ל:

אות לו[עריכה]

וזה בחינת קריאת התורה בשבת, כי עקר קיום התורה הוא על-ידי שבת, כי קיום התורה קשה מאד להמשיך בעולם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והבעל-דבר מתגרה מאד בכל אחד ואחד להחטיאו חס ושלום, ועל-כן רבים נכשלו כמו שנכשלו השם יתברך ירחם מעתה, ובשביל זה קטרגו המלאכים הרבה על בריאת האדם ואמרו מה אנוש וכו', כי עתיד למיחטא קמך וכו', וכן בשעת מתן תורה קטרגו על נתינת התורה לישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח:), והכל מחמת שראו שהרבה יעברו על התורה וזעירין אינון שיזכו לקיום התורה בשלמות, אבל השם יתברך לא שמע אליהם ואמר לחנם נקראתי רחום וחנון וכו' כי ראה שיהיו צדיקים בכל דור שיקימו את התורה בשלמות, והם יחזירו את ישראל בתשובה עד שסוף כל סוף תבא הגאלה שלמה על-ידי משיח צדקנו. ועל-כן ברא את האדם ונתן את התורה לישראל, נמצא שעקר מתן תורה היה על-ידי התשובה שקדמה לעולם, שהקדים השם יתברך רפואה למכה שהוא התשובה, שאפלו אם יחטאו ישראל כבר הקדים להם רפואת התשובה, אבל עקר דרך התשובה נמשך על-ידי קדשת שבת כנ"ל שממשיכין הצדיקים אמתיים כנ"ל, ועל-כן קורין בתורה בשבת ביותר מכל השנה, כי קורין בהם כל השבעה קרואים וגומרין כל התורה מסדר לסדר בכל שבת ושבת עד שגומרין אותה בשמחת תורה, להורות שעקר המשכת התורה בעולם שנזכה לקימה שזה העקר הוא על-ידי שבת, שהוא בחינת תשובה שעל-ידי-זה עקר קיום התורה כנ"ל. ועל-כן קורין בשבת כל השבעה קרואים שהם כנגד השבעה רועים מאברהם עד דוד שעקרם משה שנתן לנו את התורה, כי כל השבעה רועים המשיכו את התורה, כי ההתחלה היה מאברהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כח:) קים אברהם כל התורה וכו' וממנו ליצחק ויעקב וכו' עד שנתנה על-ידי משה רבנו. אבל עקר מקום התורה הוא בארץ ישראל ובית המקדש, כמו שכתוב (ישעיה ב): כי מציון תצא תורה וכו', ועל-כן שלמות קיום התורה הוא על-ידי דוד השביעי מהשבעה רועים, כי הוא טרח ומצא מקום הבית-המקדש ועסק בבנינו ונקרא על שמו בית דוד, על-כן קורין בשבת שבעה קרואים שהם בחינת השבעה רועים כמובא, כי עקר קיום התורה שנמשכה על-ידי השבעה רועים הוא על-ידי שבת שהוא בחינת תשובה שעל-ידי זה עקר קיום התורה כנ"ל:

אות לז[עריכה]

וזה בחינת קריאת המפטיר שקורין בנביאים, כי כל הנביאים הם בחינת תלמידי משה רבנו שהוא רבן של כל הנביאים, ועל-כן כלם כלולים ביהושע, שהוא ספר ראשון של ספרי הנביאים, כי הוא הנביא התלמיד הראשון של משה שלא ימיש מתוך האהל, וכל הנביאים קבלו על-ידו, כמו שאמרו (אבות פ"א): משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו', ויהושע הוא בחינת נקודה התחתונה שמקבל מנקודה העליונה שהוא בחינת משה, שעל-ידו דיקא מאיר משה התורה לישראל. ועל-כן כל השבעה רועים שעקרם משה שעל-ידם נמשכת התורה, כל הארתם את התורה לישראל הוא על-ידי בחינת יהושע שהוא נקודה התחתונה בחינת חיריק דס"ג שהוא בחינת ואציעה שאול הנך, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי העקר להכרית זרעו של עמלק שממנו רתיחת הדמים שבחלל השמאלי שמשם כל העוונות והפגמים רחמנא לצלן, וזאת המלחמה עוסק משה בחינת הרב האמת שבדור על-ידי בחינת יהושע שהוא בחינת התלמיד, כי דיקא יהושע שיך לזה, כמו שכתוב (שמות יז): צא הלחם בעמלק, וכמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. ועל-ידי זה דיקא מאיר נקודה העליונה בנקודה התחתונה, ונמשך דרך התשובה בעולם. ועל-כן קורין בנביאים למפטיר, כי כל הנביאים הם בבחינת יהושע כנ"ל, וקורין בהם למפטיר אחר קריאת התורה, כי עקר קיום התורה על-ידי בחינת יהושע שהוא בחינת התלמיד בחינת נקודה התחתונה שעל-ידו דיקא ממשיך הצדיק בחינת משה דרך התשובה בעולם כנ"ל על-ידי קדשת שבת כנ"ל.

ועל-כן מזכירין בברכת הפטרה צמיחת קרן משיח, ושסוף כל סוף יגמר השם יתברך ויזכו כל ישראל לקים את התורה על-ידי משיח צדקנו, כמו שמבאר שם בכל הברכות, נאמן אתה ה' אלקינו ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם וכו', כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם וכו', כי עקר קיום התורה שהוא צמיחת קרן משיח הוא על-ידי בחינת הנביאים שהם בחינת יהושע בחינת נקודה התחתונה שעל-ידו דיקא ממשיך הצדיק בחינת משה דרך התשובה בעולם כנ"ל:

וזה שאמרו חכמינו ז"ל, שתקנו לקרות בנביאים למפטיר, כי פעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה וקראו אז בנביאים, ואחר-כך נתבטלה הגזרה, ותקנה זאת לקרות בנביאים השאירו לדורות, הינו כי אפלו כשמלכות הרשעה רוצה לבטל התורה מישראל על-ידי התגרותם הגדולים אף-על-פי-כן מתקימת התורה על-ידי הנביאים, על-כן לא בטלו תקנה הזאת לקרות בנביאים אחר שקורין בתורה, להורות ולהודיע שעקר קיום התורה הוא על-ידי הנביאים שהם בחינת יהושע, שהוא בחינת התלמידים של הצדיקי אמת, שעל-ידם עקר המשכת דרך התשובה, שעל-ידי זה קיום התורה כנ"ל:

אות לח[עריכה]

ועל-כן קדם ראש השנה ויום כפור ועשרת ימי תשובה הוא חדש אלול שבו נתעוררין ישראל בתשובה, כי אז עוסקין בכח הצדיקים לעשות הדרך לתשובה, שהוא בחינת הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה שהוא סוד כונת אלול כנ"ל, שעקרו בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', כי על-ידי זה זוכין לראש השנה ויום כפור ועשרת ימי תשובה, שבהם עקר התשובה, כי אי-אפשר לזכות לתשובה כי אם על-ידי דרך זה, כשמקבלין על עצמו שאיך שיהיה יחזק עצמו בה' יתברך תמיד בבחינת ואציעה שאול הנך, אז דיקא יזכה לתשובה, כי הרבה עליות וירידות צריכין לעבר על כל אחד ואחד שאי אפשר לבאר בכתב, בפרט מי שכבר נכשל כמו שנכשל, על-כן אם רוצה לחוס על חייו להטיב אחריתו צריך לילך על ידיו ורגליו לקבל דרך זה בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל, ואז יזכה לאחרית טוב לנצח:

אות לט[עריכה]

ועתה מה יפה אף נעים הסדר של ישראל שתקנו לנו חכמינו ז"ל הכל יפה בעתו שתיכף בשמחת תורה שמסימין התורה בפטירת משה ויהושע מלא רוח חכמה וכו' כנ"ל באות כה, ומתחילין בראשית וקורין עד פרשת קדשת שבת שהוא ויכלו כנ"ל, כי עקר העבודה מאלול עד עתה שהוא להמשיך דרך התשובה בעולם העקר על-ידי שבת שמודיעין לנו הצדיקים שהם בחינת משה שמאיר ומודיע על-ידי בחינת יהושע וכו' כנ"ל, על-כן תכף מפטירין בתחלת ספר יהושע שמדבר מהסתלקות משה ויהושע צריך להתחזק וכו', כמו שכתוב שם (יהושע א): משה עבדי מת ועתה קום עבר וכו' ומסימין רק חזק ואמץ, כי זה עקר התקון והתקוה, שמשה המשיך תקון כזה שגם אחר הסתלקותו ימשיך דרך התשובה בעולם על-ידי בחינת יהושע שעל-ידי זה כובשין ארץ ישראל וכו' כנ"ל.

וזה אנו קוראין בכל שנה ושנה. כי ממשלתך בכל דור ודור ובכל שנה ושנה נעשה בחינה זאת שמתחילין אותה מסדר לסדר בכל שבת עד שגומרין אותה בגמר תקון החותם בתוך חותם של ראש השנה ויום כפור שהוא בשמיני עצרת ושמחת תורה, והכל בשביל להאיר להמשיך קדשת שבת שהוא דרך התשובה בעולם, כי שמעתי מפיו הקדוש ז"ל אחר שאמר התורה הנ"ל שבכל מקום שיש רב אמתי ותלמיד שלומד ממנו, נעשה בחינה זאת בחינת משה ויהושע ואהל מועד שעל-ידי זה עקר המשכת דרך התשובה בעולם. ובזה עוסקין מאלול עד שמיני עצרת ומפטירין אז ביהושע וכו' כנ"ל שהוא ההפטרה הראשונה, כי כל ההפטרות שבנביאים הכל בבחינת יהושע שהוא הספר ראשון שבנביאים, כי יהושע בחינת נקודה התחתונה שעל-ידו מאיר בחינת משה בכל דור בכל שנה דרך התשובה בעולם וכו' כנ"ל:

אות מ[עריכה]

והנה מבאר בכל הנ"ל, שעקר התקון הוא שבת שהוא מתנה טובה וכו'. והעקר, כי על-ידי שבת הכל יזכו לתשובה שעל-ידי זה תבא הגאלה וכו' כנ"ל, ועל-כן צריכין לזהר מאד לכבד את השבת ולזכר את השבת תמיד, כי שבת הוא התכלית בחינת תכלית שמים וארץ וכו'. וזה שמסימין ההפטרה של יום כפור שמדברת מתשובה מסימין אותה בשמירת שבת, כמו שכתוב שם (ישעיה נח): אם תשיב משבת רגליך וכו' אז תתענג על ה' וכו', כי עקר התשובה הוא ביום כפור, וגם יום כפור מקבל משבת, כי שבת ראש לכל הזמנים המקדשים כמו שאומרים, וברכתו מכל הזמנים, כי כל תקון התשובה של יום כפור הוא על-ידי שבת כנ"ל, על-כן מסימין הפטרת יום כפור בשמירת שבת וכנ"ל:

אות מא[עריכה]

ובזה תראה נפלאות בתורה איך הכל נסמך בסדר נפלא, כי בשביל זה סדר משה רבנו פרשת שמירת שבת קדם פרשת חטא העגל כמבאר בפרשת 'כי תשא', שמדבר שם ממעשה המשכן, ואחר-כך אך את שבתותי תשמרו וכו' ושמרו בני ישראל את השבת וכו' ברית עולם ביני ובין בני ישראל וכו' ואחר-כך מתחיל לדבר תכף ממעשה העגל, להורות ולגלות ולהודיע חסדי ה' ונפלאותיו, שבחסדיו הנפלאים הוא מקדים רפואה למכה תמיד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג:), שקדם מעשה הרע והמר הזה של חטא העגל שבזה קלקלו לדורות וגרמו כל החרבנות, כי חזרו והמשיכו היצר הרע על עצמן, שמזה באים כל הקלקולים גם עתה וכו' הקדים והודיע לנו בתורתו קדשת שבת קדש שסדרה מקדם להורות שכבר הקדים התקון והרפואה שהוא קדשת שבת שמקבלין מצדיקי אמת בחינת משה, על-ידי זה יתתקן הכל, כי על-ידי זה נמשך דרך התשובה בעולם כנ"ל. ועל-כן האלף אורות שנסתלקו על-ידי חטא העגל מחזירין אותם למשה בשבת, ומשה מחזירן לישראל, כמו שכתוב בכונות, כי עקר תקון חטא העגל הוא על-ידי שבת כנ"ל.

ועל-כן בכניסת שבת אומרים מזמור שיר ליום השבת, שהוא המזמור שאמר אדם הראשון בכניסת שבת סמוך לחטאו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי שבת אגין עלוהי כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכנ"ל, וזהו בחינת מה שכתוב במעשה של שני הבנים שנחלפו, שכשרודפין את האדם מן הגן-עדן צריך לעמד עצמו אצל שבת, כמו שכתוב שם, וכמובא לעיל. ועל-כן הזכיר שם (תהלים צב): מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכו' ואתה מרום לעולם ה', ופרש רש"י, לעולם ידך על העליונה, הינו שראה תכף שאף-על-פי שהתגרו הס"ם וחילותיו כל-כך עד שהחטיאו אותו כל-כך ביום הראשון שעל-ידי זה יהיה מה שיהיה וכו' כי תכף אמר לו השם יתברך איכה, שמרמז על החרבנות, שהתקון על-ידי צעקות איכה בחינת איה וכו' כנ"ל, אבל ברחמי השם יתברך השרה עליו רוח-הקדש ואמר תכף מזמור שיר ליום השבת וסים ואתה מרום לעולם ה' כי לעולם ידך על העליונה. כי בכח קדשת שבת יתגלה אלקותו יתברך תמיד על-ידי הצדיקים, אפלו בעקבתא דמשיחא אפלו בדורות אחרונים האלה שגברה ההסתרה שבתוך הסתרה עד אין קץ, אף-על-פי-כן יהיה נמשך דרך התשובה בעולם שהוא בחינת אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול הנך וכו', וזהו על-ידי קדשת שבת כנ"ל.

וזהו: מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, כי מחשבותיו יתברך עמוקים מאד שאי אפשר להשיגם, כמו שכתוב בהפטרה (ישעיה נה): דרשו ה' בהמצאו וכו', יעזב רשע דרכו וכו', כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו'. ויש לפרש מה גדלו מעשיך ה' אלו ששת ימי המעשה, שבהם עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, שעל-ידי זה הראה גדלת מעשיו הנוראים והנפלאים מאד. אבל לכאורה קשה מה התכלית מכל זה ולמה לנו כל הרעש הזה שברא כל זה בחכמות נפלאות כאלה ואחר-כך יכלה הכל, ובפרט שרב הדורות יקלקלו הרבה ויהיו להם צרות רבות כאלה רחמנא לצלן מעתה. על-כן הסמיך לזה מאד עמקו מחשבותיך, זה בחינת שבת, שאז אין שום עשיה ועובדא כלל, והוא תכלית הידיעה בחינת קדשת עמקות המחשבה, הינו שהשיב שאסור להרהר אחר מדותיו, כי מאד עמקו מחשבותיו, כי כבר הקדים שבת שנמשך מעמקות מחשבתו מאד, שעל-ידי זה יתתקן הכל כנ"ל. ועל-כן בודאי יהיה תכלית טוב לכל אדם עם כל מעשה שמים וארץ התלוים בו, כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ וכנ"ל.

וזהו גם-כן מה שאומרים אחר-כך במזמור ה' מלך גאות לבש וכו' (תהלים צג): מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', כי אף-על-פי שהמים רבים אדירים משברי ים מתגברים על כל אדם כל-כך כל-כך, בחינת כל משבריך וגליך עלי עברו וכו' (שם מב), אף-על-פי-כן מכלם אדיר במרום ה', והוא יגמר הכל כרצונו ויביא הכל אל התכלית הטוב האמתי הנצחי, כי כבר הקדים ונתן לישראל קדשת שבת וכנ"ל, על-כן אומרים זה בכניסת שבת וכנ"ל:

ועל-כן אפלו מי שחטא הרבה חס ושלום, כל זמן שאינו ממר להכעיס או לחלל שבתות, הוא בכלל ישראל וכו', אבל ממר לחלל שבת הרי הוא כממר לכל התורה ויוצא מכלל ישראל. כי עקר קיום קדשת ישראל הוא על-ידי שבת וכנ"ל:

אות מב[עריכה]

ועל-כן בכל מה שעובר על האדם צריך לזכר בשבת תמיד, ובפרט בענין הפרנסה, כי צריכין לקדש כל העובדות והמשא ומתן שהם כלולים בל"ט מלאכות, לקדשם בקדשת שבת, כמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן לח), כי צריכין לזכר שעקר ברכת הפרנסה הוא משבת דמניה מתברכין כל שתא יומין וכו', וכן כשהמחשבות רודפין אחריו מאד צריך לעמד עצמו אצל שבת, שהוא שביתה ומנוחה. כי עקר תקון המחשבה הוא להיות שב ואל תעשה גם במחשבה כמו שכתוב במקום אחר, ויבטל עצמו בבחינת קדשת שבת וימשיך מחשבתו לתוך התורה שנתנה בשבת, שמשם נמשכין כל החדושי תורה וכו', וכן בענין קנאה ושנאה ומחלקת שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכו', שמצוי מאד שזה מזיק להאדם מאד כידוע צריך לזכר את עצמו בקדשת שבת שהוא שלום בחינת שבת שלום, וכל מה שעובר על האדם בכל יום ויום צריכין לברח במחשבתו לקדשת שבת והכל בכח הצדיקים שמודיעים לנו קדשת שבת כנ"ל:

אות מג[עריכה]

וזהו: אם תשיב משבת רגליך, כי העקר לתקן בחינת הרגלין שהם כלי ההליכה לילך בדרך התורה בדרכי התשובה הנ"ל בבחינת רגלי עמדה במישור וכו' (תהלים כו), כי עקר הברור הוא בבחינת רגלין, כי שם כל אחיזתם בבחינת רגליה יורדות וכו' (משלי ה) כידוע, כי זה בחינת תקף ההתגרות שמתגרה הבעל-דבר עתה בדורות הללו מאד בכלל ובפרט, כי עתה הוא בעקבות משיחא בחינת רגלין ששם אחיזת הסטרא-אחרא והקלפות מאד, ועל-כן צריכין לידע שעתה בדורות האלו כשמתגבר האדם בתנועה קלה לשוב לה' יתברך הוא יקר אצל השם יתברך הרבה מעבודות גדולות של דורות הראשונים, וכמובא כל זה בכתבי האר"י ז"ל ובדברי הבעל-שם-טוב ז"ל, ובפרט מדברי אדמו"ר ז"ל, ועל-כן עקר קץ הגאלה הוא כד מטו רגלין ברגלין ויקים ועמדו רגליו ביום ההוא וכו' כמובא כל זה הרבה בכתבי האר"י ז"ל, וכל התקון על-ידי שבת כנ"ל, בחינת אם תשיב משבת רגליך וכנ"ל:

כי זה העולם בכלל הוא בחינת רגלין בחינת והארץ הדום רגלי, שזהו בחינת נקודה התחתונה שהוא בחינת שתיקה והמתנה, בחינת דם לה' וכו' אך לאלקים דומיה נפשי וכו', בחינת טוב ויחיל ודומם לתשועת ה', שפרושו שתיקה והמתנה. כי בזה העולם צריכין רק להמתין, כי הוא צל עובר וענן כלה ורוח נושבת וכו', ובני אדם צריכין לעבר בו בשביל נסיון וצרוף, והעקר שיעמד בנסיון וימתין בכל הדברים שלא יהיה להוט אחר שום תאוה של מותרות, ומה שמכרח לו יהיה לו בטחון וימתין תמיד לישועת השם. וכן בכל מה שעובר עליו עדי יזכה לתכליתו הנצחי, כי על-ידי זה זוכין לקדש כל העובדות והמשא ומתן של ששת ימי המעשה לקשרם לשבת שעל-ידי זה נעשה בחינה אחת בחינת אדם לשבת על הכסא, כי על-ידי הדמימה והשתיקה הנ"ל מקדשין כל העובדות של ימי החל עד שממשיכין על-ידי ששת ימי המעשה בחינת וא"ו שבתוך האלף, שעל-ידי זה ממשיכין ומקשרין עצמן לנקודה העליונה שהוא בחינת כסא דמתכסיא, שמשם עקר קדשת שבת, כי שבת בכלל הוא בחינת נקודה העליונה, והעולם בכלל בחינת נקודה התחתונה, ועל-ידי שמקדשין ששת ימי החל על-ידי הדמימה והשתיקה כנ"ל על-ידי זה ממשיכין על-ידי ששת ימי החל שהם בחינת וא"ו מנקודה העליונה לנקודה התחתונה ונעשה בחינת אדם וכו', שזה בחינת דרך התשובה וכו' כנ"ל.

וזהו אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וכו', כי כל השביתה בשבת מלעשות חפציו ביום קדשו, הכל בבחינת אם תשיב משבת רגליך, כי כל הברורים בבחינת רגלין שבשביל זה אסור שום עשית חפציו ביום הקדוש והנורא הזה וכנ"ל. וזהו וקראת לשבת ענג, כי עקר קדשת שבת הוא דיקא לקים ענג שבת שהם הג' סעודות של שבת שהם בחינת ע'דן נ'הר ג'ן, שהם בחינת ג' מצוות הנ"ל ג' נקודות הנ"ל, שהם בחינת דרך התשובה כנ"ל. וזהו ולקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך בחינת תקון הכבוד לזכות לכבוד אלקי על-ידי דרכי התשובה וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק זה וכבדתו מעשות דרכיך שמרמז על דרכי התשובה בחינת שני הבקיאות הנ"ל שעל-ידי זה זוכין לכבוד אלקי וכו', שכל זה הוא בחינת קדשת שבת כנ"ל:

וזה: ממצוא חפציך ודבר דבר, שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חל (שבת קיג:), כי באמת עקר עלית הדבור הוא בשבת, כי אז עולין הרגלין שהם בחינת דבור בחינת צדק תדברון (תהלים נח) בחינת צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא), שזהו בחינת צדק לפניו יהלך וכו' (תהלים פה), כמו שכתוב במקום אחר (סימן קלט). כי הדבור בחינת מלכות-פה שעקר עליתה בשבת מלכתא, כי בששת ימי החל שהוא בחינת העולם הזה, צריכין רק לשתק כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין פט) על פסוק (תהלים נח) האמנם אלם צדק תדברון, מה יעשה האדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם. כי אסור לדבר שום דבור של עסקי עולם הזה רק דבורי תורה ותפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין פט): יכול אף בדברי תורה? תלמוד לומר 'צדק תדברון', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא יט:): ודברת בם ולא בדברים בטלים. אבל אי אפשר להתקים בלא הדבור, כי צריכין לדבר בעסקי עולם הזה והצטרכות ההכרחיים. אך צריכין לקשר כל הדבורים אל התורה שיהיו כל דבוריו במשא ומתן וכיוצא בשביל התכלית הנצחי כמו, שכתב אדמו"ר ז"ל (בסימן כט), שצריכין לכון בכל דבור שמדבר בשביל המשא ומתן שכונתו כדי שיתן צדקה, וכן בכל הדבורים, אבל בשבת גם דבור זה אסור, כי אסור לעסק במשא ומתן ובשום מלאכה, ואפלו דבור של עסקי חל אסור אפלו אם כונתו לשם שמים באמת, כי אפלו מלאכת המשכן נדחה מפני שבת, מכל שכן כל המשא ומתן ודבוריו אפלו אם עושה משא ומתן באמונה כראוי בבחינת מלאכת המשכן, כמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן יא), אף-על-פי-כן בשבת גם זה אסור, כי בשבת אסור לדבר שום דבורי חל כי אם דבורי שבת, שהם דברי תורה ותפלה ושבחים והודאות לה' יתברך ולזמר זמירות של שבת להודות לה' בכל לב בשמחה גדולה ועצומה על שנתן לנו בחמלתו מתנה טובה הזאת שהיתה גנוזה בבית גנזיו שהוא קדשת שבת. כי שבת למעלה מהדבור, וכל הדבורים נמשכין משבת, כי שבת בבחינת שתיקה העליונה שהיא למעלה מהדבור, בחינת סיג לחכמה שתיקה שהוא בחינת כתר בחינת המתן. כי שרש הדבור הוא במחשבה שהוא בחינת שתיקה, כי הדבור בחינת חכמה בחינת כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב), ושרשו בבחינת כתר בחינת שתיקה בחינת סיג לחכמה שתיקה, שהשתיקה מקפת את החכמה שהוא בחינת הדבור כמו סיג וגדר כמו שכתוב שם, כי צריכין לשתק קדם שמדברין להתישב היטב קדם שמוציאין הדבור, וכן בין דבור לדבור, ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יח): מלה בסלע משתוקא בתרין, כי השתיקה למעלה מהדבור והיא שרש הדבור ותקונו, וכל זה נמשך משבת שהוא בבחינת כתר בחינת כסא דמתכסיא ששם סוד השתיקה בחינת חכם חרשים ונבון לחש (ישעיה ג), ואסור אז לדבר שום דבור כי אם דבור של שבת שנמשך מבחינת שתיקה העליונה שהוא דבור של ישוב הדעת דבורי אמונה להתדבק על-ידם לה' יתברך, בחינת אודיע אמונתך בפי (תהלים פט), בחינת ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וכו':

וזהו: אז תתענג 'על ה דיקא, דא אוריתא דעתיקא סתימאה, שהוא בחינת 'על ה (כמובא בהתורה לשמש בסימן מט לקוטי חלק א) שהוא למעלה מהתורה הנגלה ששם עקר בחינת התשובה שהוא בחינת שבת כמובא במקום אחר. וזה: והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים, הינו כי על-ידי שבת זוכין שיתבטלו כל המצרים של הקדשה שעל-ידם כל החרבנות בכלל ובפרט, בבחינת כל רודפיה השיגוה בין המצרים (שבת קיח), כי מי שאוחז את עצמו בכח קדשת שבת שהוא בחינת כח קדשת הצדיק שהוא שבת דכולהו יומי כנ"ל, אין שום מיצר שירחיקו מהשם יתברך, כי מכלם ישוב לה' יתברך כי יזכה לדרכי התשובה הנ"ל שהם בחינת בקי בעיל בקי בנפיק בחינת ואציעה שאול הנך וכנ"ל. כי יעקב היתה מטתו שלמה ומבטל קלפת עשו וישמעאל שהם מיצרי הקדשה שהחריבו את הבית-המקדש שעל-ידם אריכת הגלות, כי יעקב ומשה כחדא חשיבו, בחינת הצדיק האמת שממשיך קדשת שבת שהוא בחינת דרכי התשובה הנ"ל. על-כן על-ידי שמירת שבת שמקבלין מהצדיק האמת כנ"ל על-ידי זה זוכין לנחלה בלי מצרים שאין שום דבר יכול להרחיק מהשם יתברך חס ושלום, כי מכלם ישוב לה' יתברך וכנ"ל:

אות מד[עריכה]

וזה שסימו שם רבותינו ז"ל במאמרם על פסוק האמנם הנ"ל, יכול אפלו אם הגיס דעתו? תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, כי פסוק זה מדבר מדרכי התשובה הנ"ל, שעקר התשובה הוא שישים עצמו כמדבר ולא יתגאה כלל וכשישמע בזיונו ידם וישתק ויהיה בכלל הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים וכו', כמבאר שם בהתורה הנ"ל, שזהו מה שנאמר שם, מה יעשה אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם, כי צריכין לשתק ולהיות כאלם שזהו עקר התשובה, כמו שאמר דוד (תהלים לח): ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, ועל זה אמרו שם: יכול אפלו בדברי תורה? תלמוד לומר: צדק תדברון, כי בדברי תורה בודאי צריכין לדבר, כי על-ידי זה כל תקון התשובה להנצל מכל רע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב: קדושין ל:): אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש. וכן אמרו רבותינו ז"ל לענין תשובה

(ויקרא רבא פרשה כה): אם היה רגיל ללמד דף אחד ילמד ב' דפין וכו'. ועל-כן סימו: יכול אפלו אם הגיס דעתו תלמוד לומר וכו', כי אפלו אם יעסק בתורה ויגיס דעתו בודאי לא תתקים התורה אצלו ולא יזכה לתשובה, כי עקר התשובה שהוא קיום התורה הוא על-ידי ענוה, שישים עצמו כמדבר, כמו שמובא בסוף על מאמר רבה בר בר חנא, זמנא חדא הוי קא אזלינן במדברא וכו' עין שם. וזהו: תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם, כי צריכין לדון את הכל לכף זכות ולשתק למחרפיו, כמו שכתוב שם בסוף על מאמר רבותינו ז"ל, הוי דן את כל אדם לכף זכות. כי עקר תקון התשובה הוא על-ידי שירגיש שפלותו באמת, ואף-על-פי-כן יחזק את עצמו בכח הצדיק אמת שהוא בחינת שבת, שעל-ידי זה יזכה לילך בדרכי התשובה הנ"ל עד שירחם מן השמים וישוב אל ה' וירחמהו, אמן כן יהי רצון:

אות מה[עריכה]

ועקר קדשת שבת הוא שמחה, שצריכין לזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כמו שכתוב (לקוטי תנינא סימן יז) וכמבאר בדברי רבותינו ז"ל הרבה, וזה עקר תקון דרכי התשובה שנתתקנים על-ידי קדשת שבת. כי עקר התשובה לשוב נפשו לשרשה, בבחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטלית מתמן (כמו שכתוב בסימן לה לקוטי חלק א), ושרש נפשות ישראל הוא בחינת שמחה, כי שרשם במחשבה דקודשא בריך הוא. כי ישראל עלו במחשבה תחלה ששם מקור השמחה, כמו שכתוב (דברי הימים א, טז): עז וחדוה במקומו, כי אין עצבות לפני המקום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה), וכל עקר פגם כל העברות הוא בחינת עצבות שמשם נמשכין כל העברות שעקרם פגם הברית שנמשך מהקלפה הנקרא לילית על שם העצבות והיללה כידוע. ועל-כן עברה גוררת עברה, כי העברה נמשך מבחינת זהמת הנחש, שהוא בחינת בעצבון תאכלנה הפך קדשת השמחה שהוא לשמח בה' יתברך, בחינת אנכי אשמח בה', שמחו בה' וגלו צדיקים וכו', וכשעובר עברה חס ושלום נמשך עליו עצבות, בחינת אדאג מחטאתי, בחינת יגון ואנחה שהם בחינת ס"ם ונוקביה, כמו שכתוב בכונות, ומחמת התגברות העצבות יותר גוררת עברה יותר כנ"ל. ועל-כן עברה גוררת עברה, ולא היה שום תקנה לשוב, על-כן עקר התשובה על-ידי גדולי הצדיקים שיכולין לעורר הנקודות טובות שבישראל אפלו בהגרועים המלאים עברות גם בהם מחפשים הצדיקים הגדולים ומוצאים בהם נקודות טובות, כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון (וכמו שכתוב בהתורה 'ועוד מעט ואין רשע' סימן רפב וכו' ובשארי מקומות רבים), עד שמכניסים בהם שגם הם ישמחו נפשותיהם. ועל-ידי זה הם מוציאים אותם מעברות ומפגמים ומחזירים אותם בתשובה.

וזה בחינת קדשת שבת שמודיעים להם כנ"ל, כי שבת בחינת שמחה וחדוה, כי בשבת מתבטלים כל הדינים, כמו שכתוב (זהר תרומה קלה:): וכל שלטני רוגזין ומארי דדינא כלהון ערקין ואתעברו מנה, וה' יתברך מסתכל אז רק על הטוב שבישראל. על-כן כל מי שממשיך על עצמו קדשת שמחת שבת שנמשך גם עליו בכח הצדיקי אמת על-ידי זה יכול לזכות לילך בדרכי התשובה הנ"ל, שהם בחינת בקיאות הנ"ל בחינת בקי בעיל בקי בנפיק וכו', בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, כי אף-על-פי שהבעל תשובה צריך לצעק ולבכות הרבה לפני השם יתברך ולשבר לבו מאד, כמו שכתוב (תהלים נא): לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, אבל אף-על-פי-כן צריך להיות בקי בהלכה שלא יתרחק חס ושלום מהשם יתברך יותר על-ידי זה, כי בכל דרכי הקדשה יש בהם בחינת צדיקים ילכו בם וההפך, בחינת פושעים יכשלו בם, בחינת זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו', כי בודאי צריך הבעל-תשובה לסבל בזיונות ושפיכות דמים בכמה בחינות וכמבאר בהתורה הנ"ל, שעקר התשובה הוא כשישמע בזיונו ידם וישתק ויקים דם לה' וכו', ובכלל זה הוא גם-כן מה שצריך לסבל בזיונות ושפיכות דמים מעצמו, בבחינת חרפה שברה לבי וכו' (תהלים סט), כי צריך להתביש בעצמו מעוונותיו ופגמיו עד שיהיה נשפך דמיו בקרבו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב:): כל העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, אבל אף-על-פי-כן צריכין להיות בקי בהלכה זאת מאד שלא יבא על-ידי זה לעצבות ומרה שחורה דסטרא אחרא, וכמו שהזהיר אדמו"ר ז"ל על זה, ואמר שלב נשבר הוא ענין אחר מעצבות. וצריכין לזהר שלא יתאחז העצבות מהלב נשבר, על-כן הזהיר להתגבר שיהיה כל היום בשמחה בכל דרכי עצותיו הקדושות, רק בשעה מיחדת יהיה לו לב נשבר לפרש שיחתו לפניו יתברך כבן לפני אביו וכו', וכל זה כלול בבחינת בקי בהלכה הנ"ל, ועל-כן באמת עקר דרכי התשובה אי אפשר לקבל כי אם על-ידי גדולי הצדיקים הנ"ל שהם מורים לנו דרכי התשובה בחינת בקיאות בהלכה, והעקר על-ידי קדשת שבת שהוא מקור השמחה, שאז השם יתברך מסתכל רק על הטוב וכו' כנ"ל:

אות מו[עריכה]

וכל זה צריכין ביותר בראש השנה שהוא תחלת השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ואז צריכין להמשיך דרכי התשובה הנ"ל, ועל-כן הקדים לנו השם יתברך ברחמיו חדש אלול הקדוש שסוד כונות אלול הוא 'הנותן בים דרך' כנ"ל, כי בהם עוסקים לתקן דרכי התשובה הנ"ל, כדי שנזכה בראש השנה לילך בדרכי התשובה הקדושים האלו. ועל-כן באמת צריכין לנסע לצדיקי אמת על ראש השנה שהם יכולין להמשיך דרכי התשובה אלו, והעקר להמתיק תקף הדין של ראש השנה ולהמשיך על עצמן שמחה אז, כמו שהזהיר אדמו"ר ז"ל, שבראש השנה צריכין להיות בשמחה. וכמו שכתוב בנחמיה לענין ראש-השנה (נחמיה ח): אכלו משמנים ושתו ממתקי ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו'.

וזה בחינת שופר, שהוא לעורר חסדים ולהמתיק דינים כידוע, הינו לעורר רחמי השם יתברך שיסתכל רק על כל הנקודות טובות שבישראל ולא יסתכל על הרע שלנו כלל, עד שיכנס בלבנו רחמיו העצומים עד שיהיה נמשך שמחה עלינו, שעל-ידי זה עקר תקון התשובה כנ"ל, וזה בחינת אשרי העם יודעי תרועה וכו' בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו (תהלים פט). כי קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה שהם עקר השמחה, ועל-כן מסימין העשרה הלולים בחינת עשרה מיני נגינה בהללוהו בצלצלי תרועה וכו'. ועל-כן בשבת כשחל ראש השנה אין תוקעין בשופר, כי עקר השמחה שהוא תקון הנ"ל נמשך על-ידי שבת כנ"ל, ועל-כן כשחל ראש השנה בשבת אין לתקוע בשופר לעורר בחינת השמחה שהוא עקר התשובה כנ"ל, כי כל כלליות השמחה נמשך משבת שהוא יום שמחה וחדוה בכל העולמות כמו שכתוב בזהר הקדוש:

אות מז[עריכה]

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כט:): יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית-המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית-דין. כי במקדש שהוא בחינת נקודה העליונה כנ"ל או בכל מקום שיש בו בית-דין כמו ביבנה, דהינו שיש שם צדיקי אמת בחינת משה נקודה העליונה, שם צריכין לתקוע בראש השנה אפלו בשבת, כי גדולי הצדיקים זוכין ליום שכלו שבת כלו תשובה, כי הם עושים תמיד תשובה על תשובה, הינו שעושים תשובה תמיד על השגתם הראשונה וכו' כנ"ל, ועל-כן הם יכולין לתקוע אפלו בשבת, כי הם בקיאים בהלכה היטב, על-כן אפלו כשתוקעים בשבת לא יבואו לידי שום פגם חס ושלום על-ידי זה, אבל עכשו שאין לנו בית-המקדש ואין לנו בית-דין הגון קבוע כמו בימיהם, כי אין אנו יודעין היכן הצדיקים האמתיים הגבוהים כל-כך שהם בקיאים בהלכה זאת של תשובה היטב, על-כן אסור לתקוע בשבת שלא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שלא יצא מדרכי הבקיאות הנ"ל. כי באמת שופר כלול מכמה בחינות כי הוא מעורר ומשבר הלב מאד, בבחינת היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכו' (עמוס ג), שזהו בחינת מה שצריך הבעל תשובה שיהיה לו לב נשבר וכו' כנ"ל, אבל אחר לב נשבר צריך לבוא לשמחה, כמו שכתוב בדבריו ז"ל, שזהו גם-כן בחינת שופר כנ"ל. ובשבת צריכין רק שמחה ואסור לעורר שום לב נשבר כלל, על-כן אסור לתקוע בשבת. וזהו בחינת שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהוא במקום הסטרא-אחרא ששם אחיזת העצבות, כי שם כל המלאכות והמשא ומתן והעסקים והטרדות של פרנסה שהם בחינת עצבות, בחינת בעצבון תאכלנה, אבל במקדש ובמקום שיש בו בית-דין גדול שהם בחינת בקיאים בהלכה הנ"ל, הם יודעים לתקוע גם בראש השנה שחל להיות בשבת, כי יודעים להזהר היטב שלא לעורר בשבת על-ידי השופר שום לב נשבר ושלא לצאת מהגבול של קדשת שבת, רק על-ידי תקיעתם זכו לתשובה על תשובה שזה צריכים גם בשבת, על -כן הם היו תוקעים גם בשבת:

אות מח[עריכה]

וזה בחינת מלכיות וזכרונות ושופרות, שכלם לעורר חסדי ה' ונפלאותיו, שבודאי יגמר הכל כרצונו, כי יגביר החסדים על הדינים עד שיעורר הטוב שבישראל וישובו כלם אליו, שאז תתגלה מלכותו יתברך לעין כל, שזהו בחינת מלכיות שאומרים שם הפסוקים מתנ"כ של התגלות מלכותו לעולם ועד, ומזכירין תכף: לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכו' (במדבר כג), הינו כנ"ל שאין הקדוש ברוך הוא מביט על האון והפגמים של ישראל, כמו שפרש רש"י שם. וכן כל הפסוקי זכרונות מדברים שהשם יתברך יזכר לעולם בריתו וינחם כרב חסדיו וכו', ועל-כן מתחילין בפסוק ויזכר אלהים את נח (בראשית ח), להורות ולגלות שאפלו בדור המבול בתקף התגברות הדינים גם אז לא עזב חסדו וחפץ בקיום העולם וזכר את נח וכו' וישובו המים וכו', מכל שכן עתה שכבר היו צדיקים גדולים ונוראים כאלו שהם האבות ומשה רבנו והשבעה רועים ותנאים ואמוראים ונביאים וכו' וכו', וגם בכל דור נמצאים צדיקים גדולים, ובכל אחד מישראל נמצאים נקודות טובות רבות, שבודאי יזכר ה' חסדיו בזכות אבותינו וכו' כמו שמזכירין שם פסוקים אלו, וזכרתי את בריתי יעקב וכו' וכן הבן יקיר לי אפרים וכו' רחם ארחמנו וכו' זכרתי לך חסד נעוריך וכו':

וכן פסוקי שופרות, שכלם לעורר זכות מתן תורה וכו', וכן מדבר מקבוץ גליות ישראל שהוא על-ידי שיסתכל וימצא זכות בכלם. וכן מדבר שם מעשרה הלולים שהם בחינת עשרה מיני נגינה שנעשים על-ידי ברור הטוב על-ידי גדולי הצדיקים, כמו שכתוב במקום אחר, ומסימין 'וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם וכו, כי העקר לעורר הטוב שבישראל עד שיזכו לשמחה, שזהו עקר בחינת דרכי התשובה בחינת קדשת שבת שהוא שרש התשובה וכנ"ל:

וזה: לא הביט און ביעקב, זה בחינת נקודה התחתונה בחינת ואציעה שאול הנך, וכמו שפרש רש"י שם, שאין הקדוש ברוך הוא מסתכל על העוונות והעברות שעושין וכו' שזהו בחינת ואציעה שאול הנך, שצריכין להאמין שאפלו כשאדם נופל חס ושלום למקום שנופל עדין השם יתברך עמו ורחמיו עליו עדין ומחכה לו שישוב, שעל-ידי שמקבלין בקיאות הזה מהצדיק האמת, על-ידי זה זוכין לשוב אל השם יתברך תמיד בכל עת מכל מקום שהוא, שזהו בחינת בקי בנפיק. 'ה' אלהיו עמו' בחינת נקודה העליונה, 'ותרועת מלח בו' בחינת הוא"ו שבתוך האלף שהוא בחינת מצות למנות מלך כמו שכתוב שם:

אות מט[עריכה]

והנה מבאר לעיל שעקר תקון התשובה הוא לזכות שבחינת משה יאיר לבחינת יהושע שזהו בחינת יחוד חמה ולבנה, ועקר התקון על-ידי שמחת שבת שממשיכין על עצמו וכו' כנ"ל. כי עקר תקון פגימת הלבנה שהוא בחינת יהושע הוא על-ידי בטול העצבות, כי פגימת הלבנה זה מארת חסר, ומבאר בזהר הקדוש ומובא בדבריו ז"ל מארת חסר דא לילית שמשם כל היללה והעצבות שמשם כל פגם הברית, שהוא עקר היצר הרע, ועל-כן בשעת קדוש לבנה מזכירין גדל השמחה של המאורות, כמו שאומרים: ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכו', וכן נוהגין ישראל לברך ברכת הלבנה בשמחה רבה, וכמו שכתוב בשלחן ערוך שנוהגין לעשות רקודין ומחולות בשעת קדוש לבנה, זה בחינת מלוי פגימת הלבנה שהוא על-ידי שמחה כנ"ל. וזה שהזהירו מאד את יהושע כמה פעמים: חזק ואמץ, כמו שכתוב בסוף התורה בענין הסתלקות משה ובתחלת ספר יהושע, כי עקר ההתחזקות על-ידי שמחה, כמו שכתוב (נחמיה ח): כי חדות ה' היא מעזכם, ועל-ידי זה עקר היחוד וההארה ממשה ליהושע שהוא עקר תקון דרכי התשובה כנ"ל:

אות נ[עריכה]

וזה בחינת לחם משנה של שבת בחינת משנה תורה בחינת כפלים לתושיה, שכל זה בחינת תשובה על תשובה, כי עקר בחינת תשובה על תשובה זוכה הצדיק האמת שכבר זכה לעשות תשובה בתכלית השלמות והזכות בלי שום פניה שאין שלמות אחריו, ואף-על-פי-כן הוא עושה גם אחר-כך תשובה על תשובה דהינו על השגתו הראשונה וכו', כמו שכתוב שם, שזהו בחינת יום שכלו שבת כלו תשובה שיזכו לעולם הבא, כמו שכתוב שם, וגדולי הצדיקים זוכין לזה בעולם הזה כנ"ל, ולעולם הבא עין לא ראתה וכו', ורק זה הוא בחינת תשובה על תשובה בשלמות שזהו בחינת קדשת שבת שהוא כלו תשובה כנ"ל. כי שאר האנשים אפלו אם מתגברים כראוי ועושים בכל פעם תשובה על תשובה הראשונה, דהינו על חטאתי וכו', שלא היה זך בלי פניה וכן אחר-כך, כל זה אינו נקרא תשובה על תשובה באמת כי אם בשם המשאל, כי כל זמן שלא זכך האדם את עצמו בתכלית הזכות עד שאין עולה על מחשבתו שום פניה ושום מחשבה זרה, עדין אינו בכלל בעל תשובה גמור מאחר שיש בו עדין איזה שמץ אחיזת הפסולת, ועל-כן כל אלו התשובות שעושין בכל פעם מחמת שלא היתה התשובה זכה כל-כך, כל אלו התשובות נקראים תשובה א', ואז כשבא בתשובותיו הרבים לתשובה שלמה באמת בתכלית הזכות בלי שום שמץ של איזה צד מחשבת חוץ, כל זה נקרא תשובה הראשונה, ואחר-כך כשעושה תשובה על השגתו הראשונה זה עקר בחינת תשובה על תשובה, ובודאי גם זה הצדיק הגדול בחינת משה שזוכה לזה לעשות תשובה על תשובה על ההשגות כנ"ל, גם הוא יש לו בחירה בזה, כי מאחר שצריך בזה העולם לעשות תשובה בכל פעם על השגתו הראשונה בודאי יש לו בחירה, כי בזה העולם אפלו הצדיק הגדול והנורא מאד כמו משה רבנו עליו השלום, יש לו בחירה, אך עקר הבחירה של הצדיק שהוא בחינת משה הוא בבחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז), כמו שכתוב במקום אחר (סימן קצ). וזה בחינת הבחירה שהיה לאדם הראשון קדם החטא, שהיה זך בתכלית ועדין לא נתן בו יצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י (בראשית ב, כה), ואם כן מאין היה לו בחירה עד שחטא בעץ הדעת, אך כל בחירתו אז היה בבחינה זאת בבחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו. כי הוא היה זך לגמרי בתכלית, והזהירו השם יתברך שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, דהינו במקום שיש שם אחיזת הרע לא יאכל משם, כי רצה שלא יכנס בו היצר הרע הגשמי שלנו כלל, רק ישאר לו בחירה של גדולי הצדיקים בחינת משה, שצריכין בכל פעם לילך מדרגא לדרגא ולעשות בכל פעם תשובה על השגתו הראשונה, שזהו בחינת קדשת שבת שיום זה קדוש ונורא מאד ואין בו אחיזת הרע, ועל-כן אין בו שום ברור, רק כל העבודה של יום השבת הוא לעלות מהשגה להשגה, שזהו בחינת תשובה על תשובה באמת כנ"ל, שזהו בחינת עבודת גדולי הצדיקים הנ"ל, שכל בחירתם בבחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו, ומשם היה בחירתו של אדם הראשון כנ"ל. ועל-כן באמת כל מכשל החטא שלו היה על-ידי שהוסיפה על הצווי כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב א), ועל-ידי זה נכשלו לגמרי ועברו על מצות ה' כי בודאי אסור להוסיף על דברי השם יתברך כמו שכתוב (דברים יג): לא תוסיף עליו. אבל אף-על-פי-כן מצינו שמשה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו וה' יתברך הסכים עמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת שם), אך בודאי יש בזה חלוקים רבים, כי הלא מצינו בכל הצדיקים החכמים הראשונים שהוסיפו כמה גזרות וגדרים ברב המצוות שהם בחינת משמרת למשמרת, כגון שבות לשבת וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועל-כן באמת לנו אסור לגמרי לגרע או להוסיף, אבל גדולי הצדיקים יש להם בזה בחירה, שיש כמה דברים שהם צריכים להבין מדעתם אם להוסיף אם שלא להוסיף. ועל-כן באמת יש יגיעה ועבודה גדולה בזה כמו שהבנתי מדבריו ז"ל בעת שדבר מזה, וזה היה סוד הבחירה של אדם הראשון, וכשנכשל על-ידי אשתו שהוסיפה שלא כראוי נכשל מאד בחטא גמור, כי בודאי כשאין זוכין לכון דעתו (הגהה: לדעתו) יתברך כראוי יכולים להכשל מאד, שזהו בחינת ארבעה נכנסו לפרדס שרק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, אבל בן עזאי ובן זומא זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת, אבל נשארו צדיקים גדולים, אבל אחר נפל לגמרי וקצץ בנטיעות.

כי ענין זה הוא בחינת הבקיאות הנ"ל בחינת בקי ברצוא בקי בשוב וכו', כי בודאי צריך הצדיק לעלות בכל פעם להשגה גבוה יותר, אבל אף-על-פי-כן אסור לו להרס לעלות אל ה' לכנס בהשגות שאינם ראוים לו כמובן כל זה בדבריו ז"ל (כמו שכתוב בהתורה 'כי מרחמם' בסימן ז לקוטי תנינא על מאמר רבותינו ז"ל: סיג לחכמה שתיקה וכו' ובמקום אחר). ומי שזוכה בעבודתו לבקיאות הזה היטב, זוכה לידע לכון דעתו מה להוסיף שיהיה כרצונו יתברך ומה שלא להוסיף, ועל-כן רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, נכנס ויצא דיקא בחינת עיל ונפיק הנ"ל, שהיה בקי בעיל בקי בנפיק, אבל בן עזאי ובן זומא טעו בענין הבקיאות הזה, ועל-כן לא יצאו בשלום רק שאף-על-פי-כן נשארו בצדקתם, אבל אחר קצץ בנטיעות, כי יצא לחוץ לגמרי. וזה בחינת חטא אדם הראשון שהיה גבוה מאד ונכשל בכמה בחינות, וכמרומז בזהר הקדוש (תקון סט דף קב), בההוא יומא הציץ ומת, כי הסתכל במה דלא הוו ליה רשו, וכן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:) שכפר בעקר, רק שתכף עשה תשובה, וכל זה היה בחינת פגם הבקיאות הנ"ל, וכל התקון שלו היה על-ידי שבת, כי שבת אגין עלוהי, כי קדשת שבת הוא בבחינה זאת בחינת תשובה על תשובה באמת, דהינו על השגה הראשונה וכו', שזהו בחינת יום שכלו שבת כולו תשובה כנ"ל. אבל זה אין זוכין כי אם גדולי הצדיקים בחינת משה, שרק הם יודעים ומשיגים סוד קדשת שבת בשלמות, כי הם עושים תשובה על תשובה בשלמות שהוא על השגה הקודמת וכנ"ל, ומהם אנו מקבלים קדשת שבת, בבחינת לך והודיעם הנ"ל, ועל-ידי-זה גם אנו יכולים לזכות לתשובה על תשובה לפי ערכנו, שנזכה לשוב תמיד לה' יתברך על שהתשובה הראשונה לא היתה זכה כל-כך, והלואי שנזכה לעת עתה לזה.

וזה בחינת 'לחם משנה' של שבת בחינת תשובה על תשובה הנ"ל. כי עקר לחם משנה נמשך מהמן שירד ביום הששי לחם יומים ובשבת לא ירד כלל. כי המן הוא בבחינת דעת בחינת משה כמו שאמר רבנו ז"ל (בסימן נו), וזכו ישראל בזכות משה שביום הששי ירד לחם משנה בשביל שבת, ובשבת לא ירד כלל. כי בכל ששת ימי המעשה שיש בהם ברורים ירד להם המן דבר יום ביומו כפי הברור של אותו היום. וזה בחינת תשובה של ההמון עם, כי על-ידי התשובה מבררין הטוב מן הרע, הכשר מן הפסול וכו', שזהו בחינת הברור שנעשה בכל יום מששת ימי המעשה, שהם כנגד ששה סדרי משנה, שהם בחינת כשר ופסול, אסור ומתר, טמא וטהור. וביום הששי ירד לחם משנה, זה בחינת תשובה על תשובה של ההמון עם, עד שנשלם תשובתם בשלמות, ובשבת לא ירד המן כלל, רק אז אוכלים הלחם משנה של יום הששי, שהוא סוד ענג שבת. כי אז אין ברור ואין טורחין אז בהמשכת השפע בגשמיות כפי הברור, רק אז צריכין לאכל סעודת שבת להתענג על ה' בלחם משנה שהוא בחינת תשובה על תשובה של גדולי הצדיקים בחינת משה שהוא בעצמו בחינת המן בחינת הדעת, שכל תשובתו הוא רק על השגה הקודמת כנ"ל. כי בשבת אין ברור, אבל עלית העולמות עקרו הוא בשבת כמובא בכונות. וזה היה צריך אדם הראשון שעדין לא נתן בו יצר-הרע ולא היה צריך ברור שלנו, רק היה צריך להעלות העולמות כמבאר בכונות הרבה בזה. וזה עקר קדשת שבת שזוכין לזה גדולי הצדיקים, שזהו בחינת תשובה על תשובה בשלמות באמת כנ"ל, כי כפי תשובתו כן הוא עלית העולמות התלויים בו. ועל-כן באמת עקר לחם משנה בחינת משנה תורה זוכין הצדיקי אמת הנ"ל, רק גם אנו מחיבים לבצע על לחם משנה זכר למן, כי אנו ממשיכין בחינת לחם משנה בחינת תשובה לפי ערכנו על-ידי כח גדולי הצדיקים שזוכין ללחם משנה בחינת תשובה בכל פעם על השגתו הקודמת וכנ"ל, כי כבר מבאר לעיל שעל-ידי אלו הצדיקים שהם עקר בחינת קדשת שבת שכלו תשובה של עולם הבא, שהוא על ההשגות כנ"ל, על-ידם יכול כל אחד לזכות לתשובה אפלו הגרוע שבגרועים. כי בכל פעם שהצדיקים הנ"ל עושים תשובה על השגתם הראשונה ובאים להשגה יתרה על-ידי זה משיגין גדלת חסדיו ביותר, שעל-ידי זה מגביהין השפלים ביותר ומכניסים גם בהם בחינת בקיאות הנ"ל שיזכו לעת עתה לקים ואציעה שאול הנך, וגם ממקומם ימשיכו עצמן לה' יתברך בכל מה שעובר עליהם, ויצעקו ויתפללו לה' יתברך תמיד בכלות הנפש, בבחינת מבטן שאול שועתי (יונה ב), בחינת צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי קראתי שמך ה' מבור תחתיות עד ישקיף וירא ה' משמים (איכה ג) שיזכו לתשובה שלמה וכו' כנ"ל. וכל זה הוא בחינת קדשת שבת שמקבל כל אחד מגדולי הצדיקים הנ"ל שהם בחינת משה בחינת שבת דכלהו יומי וכנ"ל:

אות נא[עריכה]

וזה בחינת יום כפור, שאז חיבים כלם להתענות ומקדם בערב יום כפור מצוה לאכל, כי האכילה מחברת הגוף עם הנפש, כי על-ידי האכילה נמשך חיות להגוף מהנפש והוא קיום האדם, ועל-כן על-ידי האכילה כראוי נעשה בחינת התקון הנ"ל שהוא בחינת אלף וכו' שעל-ידי זה נעשה אדם בחינת א' דם, כמו שכתוב שם, כי הגוף בחינת נקודה התחתונה והנשמה בחינת נקודה העליונה, כי גוף ונפש הם בחינת שמים וארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא:): יקרא אל השמים מעל (תהלים נ), זה הנשמה, ואל הארץ, זה הגוף. ושמים וארץ הם בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה בחינת השמים כסאי (ישעיה סו), נקודה העליונה, שנקראת כסא דמתכסיא וכו' כנ"ל. והארץ הדום רגלי בחינת נקודה התחתונה כנ"ל. וחיות הנמשך על-ידי האכילה, שמחבר אותם יחד זה בחינת הוא"ו שבתוך האלף, שממשיך החיות מנקודה העליונה לנקודה התחתונה. ועל-כן כל כונות האכילה הוא בבחינה זאת, בבחינת האלף הנ"ל שהוא ב' יודין וואו שבתוכם, והוא"ו נתחלקת לשנים, ואז י"ו למעלה וי"ו למטה. ושניהם גימטריא ל"ב, בחינת ל"ב שנים שטוחנין המאכל ומבררין אותו, שהם בחינת ל"ב נתיבות חכמה וכו', כמובא. והעקר החיות נמשך אל הלב, ששם כל רתיחת הדמים, והעקר שצריכין לאכל בקדשת ישראל כדי שיהיה נמשך החיות מהנשמה אל הגוף בקדשה, באפן שיחיה את הדמים שבלב בקדשה ולא יתאחזו מהם התגברות הדם שבחלל השמאלי שמשם אחיזת הסטרא אחרא וכו', ואז כשהדמים זכים כראוי ומקבלין רק חיות הקדשה על-ידי האכילה, אזי נעשה בחינת אדם הנ"ל שהוא אלף דם, כי הא' הוא בחינת ל"ב שנים ל"ב נתיבות החכמה שנעשה על-ידי שנכלל הגוף והנפש, נקודה התחתונה ונקודה העליונה, וד"ם הוא מה שזכה להחיות את הדמים בקדשה באפן שלא יתגבר הדם שבחלל השמאלי וכנ"ל. ואדם הראשון פגם בזה באכילת עץ הדעת טוב ורע ועל-כן פגם בבחינת אדם, וכן כל אדם כל החטאים שלו נמשכין מפגם הדמים שבחלל השמאלי. ועל-כן ביום כפור שאז עקר התשובה, על-כן צריכין להתענות לתקן כל החטאים שבאים מהדם שבחלל השמאלי שמשם כל החטאים שנכנעין על-ידי התענית, וזה בחינת התעניתים של הבעלי תשובה.

ועל-כן קדם יום כפור צריכין לאכל בערב יום כפור, כי כשרוצין לשוב צריכין להיות בקי בהלכה בקי בעיל בקי בנפיק וכו' כנ"ל, כי הבא לטהר מסיעין לו ואומרים לו המתן כנ"ל. כי האכילה של ערב יום כפור שהוא מצוה זה בחינת אכילת שבת קדש, שאז נמשך בחינת ישוב הדעת הנ"ל בחינת המתן שהוא בקיאות בהלכה כנ"ל. ועל-כן ביום כפור שצריכין כלל ישראל לשוב בתשובה שלמה וצריכין אז לגמר להמשיך דרך התשובה בעולם שהוא בקיאות בהלכה הנ"ל, על-כן אי אפשר לחטף להתענות מיד רק צריכין מקדם בערב יום כפור לאכל והוא מצוה גדולה. כי מצות האכילה של ערב יום כפור היא בחינת תקון בקי בנפיק, ומצות התענית והעבודה של יום כפור זה בחינת עיל, ועל-כן צריכין שניהם, כי אי אפשר לשוב כי אם כשבקיאין בהלכה הנ"ל בעיל ונפיק כנ"ל:

אות נב[עריכה]

ועל-כן היה הכהן גדול משנה ביום כפור ה' פעמים מחוץ לפנים ומפנים לחוץ, מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב, כל זה בחינת הנ"ל, כדי לתקן ביום כפור עצמו בחינת עיל ונפיק בשרשו. כי גם בעבודת בית-המקדש בעצמו שהוא כלו קדש והוא בודאי בחינת עיל נגד כל העולם כלו, אבל גם שם בעצמו יש בחינת חוץ ופנים, שהם בחינת עיל לפנים ונפיק לחוץ, שהוא עבודת הכהן גדול ביום כפור שנכנס לפני ולפנים, זה בחינת עיל אצלו, ואחר-כך יצא לחוץ להיכל ועזרה ועשה שם עבודת חוץ, וכן החליף כמה פעמים, הכל לתקן בחינת עיל ונפיק בשרשו העליון, ועל-ידי נוראות עבודתו אז בפנים בבית קדש קדשים ובחוץ בבית המקדש, תקן והמשיך דרך התשובה הנ"ל בכל העולמות בכל המדרגות שבעולם, שיהיה נמשך על כל אחד בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל בעיל ונפיק כנ"ל, שזה עקר דרך התשובה כנ"ל. וזה בחינת מה שכתבנו למעלה שאין לנו כח לשוב בתשובה כי אם בכח הצדיקים הגדולים שהם עושים תשובה על תשובה תמיד, והם בקיאים בהלכה הנ"ל בבחינת עיל ונפיק היטב היטב, לפי דרכם הנפלא, והם ממשיכים עלינו בקיאות הנ"ל שגם אנחנו עתה בכל דור ודור וכל אדם בכל מקום שהוא, יוכל להמשיך על עצמו בחינת דרך התשובה הנ"ל, עד שגם אפלו המנחים בשאול תחתיות יוכלו למצוא את השם יתברך תמיד, בבחינת ואציעה שאול הנך, שזהו בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל שנמשך מגדולי הצדיקים כנ"ל, שזהו בחינת עבודת הכהן גדול ביום כפור מחוץ לפנים ומפנים לחוץ וכו' כנ"ל.

ועל-כן מתחילין ביום כפור בקריאת התורה 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו' (ויקרא טז), כי כל הפגם של נדב ואביהוא שהיו צדיקים נוראים מאד, אבל כל הפגם שלהם היה בבחינת בקיאות הנ"ל שלא תקנו בחינת ונפיק בחינת ושוב, רק רצו להתקרב בדבקות לה' יתברך יותר מהמדה, שהוא בחינת פן יהרסו לעלות אל ה' (שמות יט), וכמבאר בפסוק זה בקרבתם לפני ה' וימותו. ועל-כן הזהיר את אהרן על זה 'ואל יבוא בכל עת אל הקדש', שלא ימות כדרך שמתו בניו על-ידי שפגמו בבחינת בקיאות בעיל ונפיק כנ"ל, רק בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו' בכל סדר העבודה של יום כפור. ועל-כן קורין כל זה ביום כפור, כי אי אפשר לנו לקבל דרך התשובה כי אם על-ידי הצדיקים שבקיאים בהלכה זאת היטב, שהוא בחינת העבודה של יום כפור, ומשם נמשך גם עלינו בחינת בקיאות הנ"ל שהוא דרך התשובה הנ"ל שנזכה לילך בו כל ימי חיינו, שזהו כל קדשת יום כפור לזכות לתשובה שלמה באמת וכנ"ל:

אות נג[עריכה]

ואחר יום כפור עושין סכות, ואיתא בזהר הקדוש, שכל ימי ראש השנה ויום כפור היה מלחמה גדולה בין יעקב ועשו, ועשו שבא מצדו לקבל הברכות ויעקב לקחם ממנו בחכמה, ואחר יום כפור וכו' כדין 'ויעקב נסע סכותה', שיעקב בחינת כלל ישראל מסתירין עצמן בתוך הסכה הקדושה וכו', והוא על-פי הנ"ל שבראש השנה ויום כפור ישראל לוחמין בחינת מלחמת עמלק בכח הצדיק האמת בחינת משה, כי אז מתגברין לשוב בתשובה. ועקר התשובה הוא בחינת להכרית זרעו של עמלק בכל הבחינות, הן בגשמיות לזכות להכרית זרעו, שהם עקר בחינת ממשלת זדון שמבקשין על זה הרבה בראש השנה ויום כפור: ועולתה תקפץ פיה וכו' כי תעביר ממשלת זדון וכו', הן להכניע הרע שבדם שבחלל השמאלי וכו' שזהו גם-כן בחינת זהמת עמלק וכו', ומחמת שהוא מלחמה ארכה מאד כנ"ל עד שהשם יתברך בעצמו צריך ללחם עמו, על-כן אי אפשר כי אם בכח הצדיק שהוא בחינת משה שממשיך בקיאות בהלכה הנ"ל בקי בעיל בקי בנפיק וכו' כנ"ל, שזהו בחינת כל העבודה של הכהן גדול ביום כפור, כי על-ידי כל עבודתו שם ברום גבהי מרומים על-ידי זה המשיך בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל לכל ישראל החפצים לשוב, אפלו הנמוכים מאד מאד, לקים ואציעה שאול הנך שזהו בחינת בקי בנפיק, שזהו עקר דרך התשובה להחלושי כח שבישראל וכו' כנ"ל. כי כל התפלות והתחינות ובקשות והסליחות שישראל מרבין לבקש מחילה וסליחה וכפרה בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום כפור, אין הכונה להתפלל ולבקש על העבר לבד, רק שצריכין לבקש רחמים ביותר שיעזרו השם יתברך מעתה לדרך התשובה שלא יחטא עוד ולא יפל משום דבר, רק יזכה לבחינת דרך התשובה הנ"ל באמת שהוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל. ועל-כן מבקשים ותן בלבנו לעזב דרך רשע וכו' וכן יהי רצון שלא אחטא עוד וכו', וכן הרבה, וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק בכח הצדיק האמת, שזהו בחינת העבודה של הכהן גדול ביום כפור וכנ"ל. וזהו בחינת כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם וכו' (ויקרא טז), שעקר הכפרה בחינת כי ביום הזה יכפר עליכם הוא שנזכה על-ידי זה לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. הינו שהשם יתברך יטהר אותנו להבא מכל חטאתינו, שימשיך עלינו דרך התשובה הנ"ל לטהר עצמינו מכל חטאתינו מעתה שלא נחטא עוד כנ"ל, וזה זוכין כל החפצים באמת בכח הצדיק האמת, שזהו בחינת העבודה של יום כפור שעל-ידי זה ממשיך בקיאות הנ"ל לילך בדרך התשובה בכל השנה תמיד.

ועל-כן אחר יום כפור עושין סכות, כי סכות הוא בחינת ענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר, והענני כבוד היו מגינים על ישראל מקלפת עמלק כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה ג) על פסוק (במדבר כא): וישמע הכנעני מלך ערד, שהוא עמלק וכו', ששמע שנסתלקו ענני כבוד על-ידי מיתת אהרן וכו' וכמובא בפרוש רש"י שם עין שם. ועל-כן עתה אנו עושין סכה להמשיך קדשת הענני כבוד להנצל על-ידם מקלפת עמלק, וכמובן בזהר הקדוש. הינו כי ביום כפור עשה הכהן גדול עבודתו בבית-המקדש בפנים ובחוץ והמשיך בחינת בקיאות הנ"ל בשרשו ברום גבהי מרומים עד שעל-ידי זה נמשך כח הבקיאות הנ"ל על כל ישראל, ועכשו אחר יום כפור צריך כל אחד מישראל בעצמו לכנס לתוך הסכה הקדושה לתוך בחינת הענני כבוד להצפין עצמו מקלפת עמלק, בבחינת כי יצפנני בסכה וכו' (תהלים כז), כי מלחמת עמלק ארכה מאד כנ"ל. ועל-כן גם אחר יום כפור צריכין לעשות כמה תחבולות להנצל ממנו, על-כן בורחין לתוך הסכה בבחינת כדין ויעקב נסע סכותה, כדי שכל אחד מישראל ימשיך על עצמו קדשת הענני כבוד שהם מכניעין קלפת עמלק הרוצה להעלים קדשתו יתברך, בפרט כשיוצאין לחוץ מהבית הכנסת ובית המדרש לעסק בצרכי הגוף במשא ומתן וכו' שזהו בחינת ונפיק, שאז אורב מאד. ועל-ידי שיוצאין מהבית אל הסכה שהוא בחינת ענני כבוד שמצילין מקלפת עמלק, על-ידי זה מתקנין בחינת בקיאות הנ"ל, שהעקר בחינת בקי בנפיק וכו' כנ"ל. כי בכלל הזמנים המקדשים האלה נקרא ראש השנה ויום כפור בחינת עיל, כי בהם עוסקין רק בתפלה בבית הכנסת ובית המדרש וכו' וסכות היא בחינת ונפיק וכו', כי עקר מצות סכה הוא אכילה ושתיה ושנה שהוא בחינת ונפיק כנ"ל:

אות נד[עריכה]

וזה בחינת ד' מינים שנוטלין בידים, ואיתא בזהר הקדוש (תקוני זהר דף כט): מאן נצח? מאן דאחיד מאנא קרבא בידוהי. ולכאורה אינו מובן כלל מה זאת השאלה מאן נצח, הלא בכל המלחמות רואין מאן נצח, מי שכבש המלחמה והכניע והפיל והרג את שונאו שנלחם עמו, ואיך שיך לשאל מאן נצח? וגם התשובה מאן דנקיט מאנא קרבא בידוהי, הלא אדרבא בכל המלחמות זה סימן שלא נצח עדין המלחמה, מאחר שצריך לאחז עוד הכלי מלחמה בידיו, כי מי שמנצח המלחמה לגמרי אינו אוחז עוד כלי המלחמה בידיו. אך אפשר להבין על-פי הנ"ל, כי כבר מבאר שבחינת מלחמת עמלק הוא מלחמה ארכה מאד מאד, כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, ועקר הוא מלחמת היצר שהוא בחינת קלפת עמלק שאורב על האדם תמיד ורוצה להפילו לגמרי חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועקר הכנעתו הוא התחזקות שהוא בחינת בקיאות הנ"ל שעקרו בחינת בקי בנפיק בחינת ואציעה שאול הנך. שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו יהיה חזק מאד לבל יפל משום דבר וכו'. וזה הדרך צריכין ללמד הרבה לקבלו אצל הצדיקים והנלוים אליהם בחינת משה ויהושע וכו' כנ"ל. וזה כל העבודה בראש השנה ויום כפור להמשיך דרך התשובה הזה בעולם וכנ"ל.

נמצא, שבענין מלחמה זאת שיש לכל אדם עם יצרו שהוא בחינת מלחמת עמלק, כל נצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו בכח הצדיק לאחז את עצמו ולעמד בקשרי המלחמה בכל מה שיעבר עליו, כי כל זמן שהאדם אינו מיאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש וכו' ועוסק עדין במלחמה זאת שעקר הכלי זין הוא תפלה וכו', כמו שכתוב במקום אחר (סימן ב), הוא נקרא נוצח את המלחמה. כי באמת לה' המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:): אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו', וכמו שכתוב (שמות יז): מלחמה לה' בעמלק מדר דר וכנ"ל. רק שהאדם חיב לחזק את עצמו ולעורר את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת ולבלי ליאש את עצמו בשום אפן וכו'.

ועתה מובן דברי הזהר הקדוש הנ"ל, מאן נצח מאן דאחיד מאנא קרבא בידוהי, כי בודאי במלחמה זאת שהיה לנו בראש השנה ויום כפור שהוא להכרית זרעו של עמלק בגשמיות ורוחניות, בודאי אין רואין בחוש עדין מאן נצח, בפרט באריכות הגלות הזה, שעדין הבית-המקדש חרב וכל אחד עובר עליו מה שעובר, אך בכלל ישראל בודאי כבר נצחו המלחמה, מאחר שאוחזין המאני קרבא בידוהי, שהם הלולב ומיניו. כי מאחר שישראל עוסקין עדין במלחמה הזאת ואוחזין מאנא קרבא בידיהון, שהם הד' מינים שמתפללין בהם וגומרין עליהם את ההלל, בודאי כבר נצחו המלחמה, כי במלחמה זאת זה עקר נצחון המלחמה, כשאוחזין את עצמו ואוחזים מאנא קרבא בידוהי כו', וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל על פסוק (תהלים פט): בשוא גליו אתה תשבחם וכו' וכן במקום אחר, שכל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה לה' יתברך הוא בכלל נוצח את המלחמה, שזה מרמז הד' מינים שאוחזים בידים בסכות אחר ראש השנה ויום כפור וכנ"ל:

אות נה[עריכה]

כי הד' מינים הם בחינת תקון הנ"ל שהוא לזכות לבחינת אדם וכו', שבזה עוסקין באלו הימים מאלול עד שמיני עצרת להמשיך דרך התשובה הנ"ל כדי לזכות להכלל בבחינת אדם הנ"ל שזה עקר התקון של חטא אדם הראשון וחטאי הדורות, כי אדם הראשון נקרא אדם, כי היה צריך להיות נכלל בבחינת אדם היושב על הכסא, ופגם אז בראש השנה שנברא בו, ואנו עוסקין בכל שנה לתקן חטאו וחטאי כל הדורות שנמשכו משם, והתקון על-ידי דרך התשובה שעל-ידי זה חוזרין ונתתקנין ונעשין בבחינת אדם כנ"ל שהוא בחינת נקודה התחתונה ונקודה העליונה, והואו שבתוך האלף וכו' כנ"ל. ועל-כן אחר ראש השנה ויום כפור שזכו כלל ישראל בכח הצדיק להמשיך דרך התשובה, על-כן בסכות נוטלין הד' מינים שכלל כונתם להכלל בבחינת אדם הנ"ל, וכמו שכתוב בכונות הד' מינים שכללותם הוא בחינת אדם שהוא אדם דבור מעשה עין שם. כי מבאר בכונות שהד' מינים הם בחינת ד' אותיות הוי"ה, ומבאר שם שההדס הוא בחינת יוד, והערבי-נחל בחינת ה' ראשונה, והלולב בחינת וא"ו והאתרוג בחינת ה' האחרונה עין שם. וכל זה בחינת אדם שעולה מ"ה שהוא שם הוי"ה במלוי אלפין כידוע, כי יוד הא הם בחינת כללות הג' ראשונות, זה בחינת נקודה העליונה שהוא בחינת סגו"ל, והוא"ו בחינת הלולב, זה בחינת ההמשכה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה, וההא אחרונה בחינת האתרוג בחינת נקודה התחתונה. ועקר העבודה להמשיך כל ההדור והיופי לבחינת האתרוג שהוא פרי עץ הדר, שהוא בחינת הא תתאה בחינת נקודה התחתונה. כי היוד בחינת ההדס כנ"ל, יש לו ריח טוב שהוא חיות הנשמה, זה בחינת נקודה העליונה, שהוא בחינת הנשמה ועמה נכללין הערבי-נחל שהם בחינת הא ראשונה שנכללת תמיד עם היוד יחד כידוע. וזה סוד עמוק ומובא לעיל קצת. ולכאורה הדבר תמוה, כי הלא מבאר במדרשים ובכל הספרים שערבי-נחל מרמזים על פושעי ישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח שצריכין לקשרם ולכוללם גם-כן בתוך האגודה, כמובא, ומדוע גיורא בשמי שמיא. שהערבי-נחל שמרמזים על פושעי ישראל יהיו מרומזים בהא הראשונה למעלה מואו הא שהם הלולב והאתרוג. אך הוא בחינת המובא לעיל (באות יז) על ענין ג' שבתים שבין המצרים, שדיקא בעת הירידה והחרבן של כלל ישראל או בפרטיות כשיורד אחד חס ושלום מאד עד שנופל לבחינת מקומות המטונפים וכו' שאז צריך להחיות את עצמו על-ידי בחינת איה מאמר סתום על-ידי הבקשה והחפוש וכו', כמו שכתוב שם. וזה בחינת מה שהערבי-נחל שהם בחינת פושעי ישראל שנפלו למקומות המגונים הנ"ל, שעוסקים לכוללם בתוך האגודה הקדושה, צריכין לקשרם ולכוללם דיקא למעלה בבחינת הא הראשונה שהוא בחינת כלליות הג' ראשונות שהם למעלה מהבנין, שהם בחינת מאמר סתום הנ"ל, כי משם דיקא תקונם, כמובא בהתורה ואי"ה הנ"ל ומובא לעיל קצת מזה.

ועל-כן מברכין רק על הלולב, כי העקר הוא ההמשכה הנ"ל להמשיך האור מנקודה העליונה לנקודה התחתונה, לגלות כבוד הדר מלכותו, שהוא בחינת האתרוג, שכל העבודה להמשיך ההדור והפאר לבחינת אתרוג, שהוא נקודה התחתונה בחינת יהושע שעל-ידו עקר המלחמה להכרית זרעו של עמלק שרוצה להעלים שמו יתברך חס ושלום, וכפי שמכניעין אותו על-ידי בחינת יהושע שמקבל הכח ממשה כנ"ל, כמו כן נתגלה ונתגדל ונתפאר כבוד הדר מלכותו בבחינת זה שמי לעולם, וזה זכרי לדר דר וכנ"ל. כי עקר ההדור רואין רק בבחינת יהושע, שהוא בחינת נקודה התחתונה בחינת בכור שורו הדר לו (דברים לג), בחינת ונתת מהודך עליו (במדבר כז), שהוא בחינת לבנה בחינת יפה כלבנה (שיר השירים ו). כי בבחינת משה אי אפשר לראות הודו והדרו, כי הוא בחינת חמה שאי אפשר להסתכל בה עתה, כי הוא בחינת כסא דמתכסיא וכו'. ועל-כן באמת נאמר (שמות לד): וייראו מגשת אליו וכו' ויתן על פניו מסוה, כי אין לנו כח שיאיר ויופיע עלינו כבוד הדר מלכותו כי אם על-ידי בחינת יהושע בחינת לבנה שמקבלת מהשמש בחינת משה כנ"ל. ועל-כן כל ההדור הוא בהאתרוג וכנ"ל. וזה מה שכתוב (בסימן קמ) על פסוק (איוב לז): ביד כל אדם יחתם וכו', שבהצדיק בעצמו אין להעולם בו שום תפיסה רק על-ידי אנשיו וכו' עין שם. כי אנשיו ותלמידיו הם בחינת יהושע כנ"ל, על-ידם דיקא נתגלה נפלאות הדרת קדשת הצדיק שהוא בחינת משה, שעל-ידי זה נתגלה כבוד הדר מלכותו יתברך וגדולתו עד אין חקר, הינו כנ"ל:

אות נו[עריכה]

ועל-כן בהושענא רבא בסוף סכות עושים תקונים גדולים עם הערבה בעצמה שנוטלין אז, כי על-ידי העבודה של כל ימי הסכות עם הד' מינים שקשרו הערבה למעלה כנ"ל, פעלו הצדיקים שעתה יכולים לעשות תקון גדול עם הערבי נחל בעצמן. כי עקר התקון שיתגלה הכבוד הנעלם במאמר הסתום הנ"ל. וזה בחינת מה שנוטלין הערבה לבד ביום ז' של סכות שהוא הושענא רבא, כי כבר תקנו הפושעי ישראל עד שנתגלה גם בהם כבודו יתברך מהעלם אל הגלוי:

ועתה תראה נפלאות, שזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל (סכה מד), שנטילת וחביטת הערבה ביום זה הוא מנהג נביאים, מנהג נביאים דיקא, כי כבר מבאר לעיל (באות לז) שכל הנביאים כלולים בבחינת יהושע שהוא בחינת נקודה התחתונה וכו' כנ"ל, על-כן תקון הערבה שהם בחינת פושעי ישראל שהחזירום בתשובה כנ"ל הוא על-ידי הנביאים דיקא שהם בחינת יהושע שעקר תקון דרך התשובה על-ידו, כי הוא ממשיך עקר התקון שהוא למצוא אותו יתברך בכל מקום וכו', בבחינת ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל:

אות נז[עריכה]

וזה בחינת הנענועים, ובכל צד מוליך מכנגד לבו ומחזירו וכו' זה בחינת רצוא ושוב, והוא מוליך ומביא מעלה ומוריד, זה בחינת בקיאות הנ"ל, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', וכן בכל צד, וכמו שסים שם בפסוק (תהלים קלט): אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני וכו'. ובין כשהוא מעלה הלולב ומיניו ובין כשהוא מוריד, וכן בכל צד בכלם יש הולכות והבאות בכל צד שהם הנענועים. כל זה הוא מה שכתבנו למעלה (באות כט) על שתים שהן ארבע וכו' שבין בבחינת עיל בחינת אם אסק שמים יש רצוא ושוב, ובין בבחינת ונפיק יש רצוא ושוב בכמה וכמה בחינות וצריך להיות בקי בזה מאד, ועל-כן מנענעים בכמה נענועים:

ועל כן בשבת אין נוטלין הלולב מטעם הנ"ל גבי שופר שמא יעבירנו ד' אמות שהוא פגם הבקיאות כנ"ל, כי גם נטילת לולב הוא לתקן בחינת אדם שהוא על-ידי הבקיאות הנ"ל שעקרו נמשך על-ידי שמירת שבת וכו' וכנ"ל:

אות נח[עריכה]

וזה בחינת הושענא רבא שאז חותמין הקדשה בבחינת חותם בתוך חותם, כמבאר בכונות האר"י ז"ל. חותם על חותם זה בחינת תשובה על תשובה הנ"ל, ועל-כן חותם בגימטריא שלשה פעמים אהי"ה בג' מלויים, כמו שכתוב שם בכונות. כי אהי"ה בחינת תשובה אנא זמין למיהוי, ובזה עוסקין כל ימי אלול, והעקר מראש השנה עד יום כפור שהם עשרת ימי תשובה שעוסקין בהם לעשות תשובה ולתקן דרכי התשובה לעצמו ולכל באי עולם שכלם יתגברו לילך בדרכי התשובה תמיד ולא ישובו עוד לכסלה. וזה צריכין לידע ולהאמין שכלל ישראל מתקנין תקונים גדולים ונוראים בענין זה בכל שנה ושנה, שהעקר כלל התקונים והכונות הקדושות המבארים בזהר הקדוש ובכתבים ובשארי ספרים קדושים על-פי דרכם בקדש, העקר הוא להמשיך תקונים להמתיק הדינים, שזהו כלל הכונות כידוע. והעקר הוא לבטל ולהכניע כח היצר הרע והקלפות שיניקתם מהדינים, באפן שנזכה להתגבר לילך בדרכי התשובה תמיד. ועל-כן באר אדמו"ר ז"ל על-פי דרכו הנורא והנפלא מאד, שכל כונות אלול המבארים בכתבי האר"י ז"ל כלולים בהתורה הנ"ל שגלה בהענין הדרך לתשובה וכו' שהוא בקיאות בהלכה הנ"ל וכו' וכו'.

ועל-כן ביום כפור שאז גומרין ישראל תקון דרך התשובה הנ"ל נעשה בחינת חותם א' שהוא שלשה פעמים אהי"ה שהוא בחינת תשובה כנ"ל, הינו שחותמין הקדשה שנזכה תמיד לילך בדרך הקדשה ולא נסוג אחור עוד חס ושלום. אבל כבר מבאר שבכלליות קדשת זה החדש תשרי נחשב עד יום כפור בחינת עיל, ובסכות מתקנין בחינת ונפיק וכנ"ל (באות נג). על-כן בסוף יום האחרון של סכות שהוא הושענא רבא עוסקין לתקן חותם על חותם בחינת תשובה על תשובה, כי בכלליות הם בחינה אחת כמובן ומבאר לעיל ובהתורה הנ"ל במקומה. הינו כי בחינת בקי בעיל בקי בנפיק בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה שהם בחינת משה ויהושע חמה ולבנה וכו', הכל הם בבחינה אחת, וכל זה בחינת תשובה על תשובה, כי מי שזוכה לקבל בחינת בקיאות הנ"ל מהצדיק האמת הוא עושה בודאי תשובה על תשובה תמיד באיזה דרגא שהוא בין בעליה בין בירידה ובכל הבחינות שיש בעליה ובפרט בירידה וכו'. כי חזק בדעתו תמיד להמשיך עצמו לדרכי התשובה יהיה איך שיהיה, בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו' וכנ"ל. וכל זה עקר דרכי התשובה שעוסק הצדיק לתקן עם תפלות ישראל והצעקות והעבודות שעוסק בימים הנוראים ההם לתקן דרכי התשובה הנ"ל כנ"ל. ועל-כן בסכות שאז עוסקין לתקן בחינת ונפיק הנ"ל. על-כן בגמר סכות שהוא הושענא רבא אז מתקנין חותם על חותם שהוא בחינת תשובה על תשובה שנזכה אנחנו וכל ישראל לחתם עצמינו בחותם דקדשה חותם על חותם להיות חזק לילך בדרכי התשובה תמיד כנ"ל, בחינת שימנו כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה וכו'(שיר השירים ח). ועל-כן חותם בגימטריא שני פעמים דרך, כי שני פעמים דרך עם הואו אותיות גימטריא חותם, כי עקר החותם לתקן דרכי התשובה הנ"ל, שהם בחינת אהי"ה בכל הבחינות, שזהו בחינת חותם שהוא שלשה פעמים אהי"ה כנ"ל בגימטריה שני פעמים דרך וכנ"ל:

אות נט[עריכה]

ועל-כן עוסקין בליל הושענא רבא בספר משנה תורה, כי כל ספר משנה תורה רבו ככלו מדבר מענין ארץ ישראל שישראל היו מוכנים לבא לארץ ישראל ובעוונותיהם על-ידי חטא העגל ומרגלים וכו' גרמו עכוב גדול ארבעים שנה, וגם משה רבנו בעצמו מכרח להסתלק מחמת זה עד שמרמז להם מה שיקרא לנו באחרית הימים האלה שיחרב הבית-המקדש שני פעמים ויתארך הגלות הזה מאד וההסתרה שבתוך הסתרה תתגבר מאד וכו' בחינת ואנכי הסתר אסתיר וכו' (דברים לא). ומבאר שם שכל התקון לבא לארץ ישראל הוא על-ידי בחינת יהושע, כמו שכתוב בפרשת דברים ואתחנן וכו' יהושע בן נון וכו' אותו חזק וכו' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וכו', ובפרט בסוף פרשת 'וילך' 'האזינו' וכו' שעוסק שם לחזק את יהושע מאד מאד. כל זה רמז להתורה הנ"ל שעתה עקר התקון על-ידי הרבי שבדור שהוא בחינת משה, שמחזק מאד את תלמידיו שהם בחינת יהושע שילכו בדרכי התשובה תמיד בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל, שזהו בחינת ג' מצוות שנצטוינו בכניסתן לארץ ישראל, כמו שכתוב שם. וכל זה הוא בחינת דרכי התשובה הנ"ל, שעוסקין לתקן בכל החדש הקדוש הזה, שזהו בחינת חותם על חותם שמתקנין בהושענא רבא, על-כן עוסקין אז בספר משנה תורה שמדבר מהסתלקות משה והתחזקות יהושע תלמידו, כי על-ידי זה עקר תקון דרכי התשובה שהיא בחינת חותם על חותם כנ"ל:

אות ס[עריכה]

ועל-כן אומרים אז כל ספר תהלים שיסד דוד המלך עליו השלום, כי תקון של משה ויהושע כנ"ל שהוא לכנס לארץ ישראל עקרו יהיה נגמר על-ידי דוד שהוא בחינת משיח. כי יהושע הכניס את ישראל לארץ ישראל, אבל עקר קדשת ארץ ישראל לא נשלם עד שמצא דוד מקום הבית-המקדש שאז נתקים (דברים יב): והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם לבטח, ופרש רש"י: ואין זה אלא בימי דוד, אז והיה המקום וכו' שהוא הבית-המקדש. וכל התקון של דוד הוא בחינת תהלים שהוא הלולים ושבחים רבים לה' יתברך, שהוא בחינת קדשת שבת בחינת טוב להודות לה' (תהלים צב) הנאמר במזמור שיר ליום השבת, ובתוך כך צועק ומתחנן ומתפלל הרבה לה' יתברך מכל מקום שהוא וכו'. ועל-כן כתב אדמו"ר ז"ל (בסימן עג בלקוטי תנינא) שעל-ידי תהלים זוכים לתשובה. ועל-כן עתה באריכות הגלות כל חיותינו הוא על-ידי בחינת משה ויהושע הנ"ל שעל-ידי בחינות אלו מחזקים אותנו לצעק לה' יתברך תמיד ולשמח נפשו בקדשת שבת ולהודות לה' יתברך תמיד על העבר ולצעק על להבא, כמבאר בדברינו הרבה בזה. וזה עקר דרכי התשובה הנ"ל, שעל-ידי זה נזכה כלנו לשוב לארץ ישראל, ועל-כן עוסקין בזה בליל הושענא רבא בספר משנה תורה שהוא התחזקות בחינת יהושע על-ידי משה רבו. כי בכל דור ודור נעשה בחינות אלו כנ"ל, ועקר ההתחזקות לעסק בשירות ותשבחות ותפלות וצעקות לה' יתברך וכו', שכל זה הוא בחינת ספר תהלים, שעל-ידי דרכים אלו הנוראים נזכה כלנו לילך בדרכי התשובה תמיד, שזהו בחינת חותם על חותם שמתקנים עתה בהושענא רבא וכנ"ל:

אות סא[עריכה]

וזהו חותם הוא אותיות תחום כמובא, בחינת תחום שבת, כי עקר התקון על-ידי שבת שאז נתתקנין דרכי התשובה הנ"ל על-ידי שנזהרין לבלי להוציא חוץ לד' אמות ולבלי לילך חוץ לתחום כנ"ל, בחינת אם תשיב משבת רגליך וכו' וכנ"ל באריכות:

אות סב[עריכה]

וזה בחינת צעקת 'הושענא' שצועקין הרבה על הערבי-נחל, כי גם בכל שבעת ימי הסכות שמקיפין את התבה וצועקין הרבה פעמים הושענא, הכל בשביל תקון בחינת הערבי-נחל, כי ההקפות הם זכר למקדש שהיו מביאין מורביות של ערבה וכו' ומקיפין אותם, ובפרט בהושענא רבא שצועקין פעמים אין מספר 'הושענא'. כי עקר העסק בכל ימי הסכות בפרט בהושענא רבא הוא לתקן בחינת ערבי-נחל שהם בחינת פושעי ישראל, להמשיך דרכי התשובה הנ"ל באפן שגם הם ישובו אל ה' ויתחזקו לשאר בקדשת ישראל מכל מקום שהם וכנ"ל. ועל-כן תפסו לשון 'הושע נא', לרמז זכרון בחינת יהושע שנקרא יהושע על שם יה יושיעך וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא שלח). כי יהושע היה אז בסכנה גדולה שלא יהיה ניסת ונלכד בעצת מרגלים שכלם היו גדולי ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם), ואף-על-פי-כן נלכדו ברשת היצר הרע ופגמו מאד במשה רבנו ובארץ ישראל וכו', ויהושע נצול על-ידי ששמש הרבה משה רבנו, וזכה שברכו והתפלל עליו יה יושיעך, ועל שם זה נקרא יהושע, ובשביל זה צועקין הרבה בלשון יהושע 'הושע נא' ו'הושיעה נא', להמשיך בחינת יהושע שהוא תקון נקודה התחתונה בחינת ואציעה שאול הנך שזה העקר שצריכין עתה בסוף סכות בהושענא רבא לתקן כנ"ל, ולזה צריכין לצעק מאד מאד מעומקא דלבא הושענא והושיעה נא, והכל בשביל בחינת הערבי-נחל, שאפלו כשמתחילין לשוב לה' יתברך הם בסכנה גדולה ועצומה כידוע, רק כל כחם ותקותם הוא בחינת יהושע, שהתפלל רבו בחינת משה יה יושיעך וכו'. וזה בחינת צעקת הושענא הרבה. והבן היטב מזה רמזים לעצמך:

אות סג[עריכה]

ועקר תקון החותם הנ"ל הוא על-ידי אמת, כי חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת, כי עקר כלל כל התקונים הוא אמת, שהוא התחזקות האמונה הקדושה בה' יתברך ובצדיקים, כי עקר האמונה הוא על-ידי אמת, כמו שכתבנו כמה פעמים בדברנו. וזה בחינת חותם על חותם שהוא בחינת אם אסק שמים שם אתה, שהוא חותם אחד, ואציעה שאול הנך זה בחינת חותם ב' וכו' כנ"ל, הינו שבתחלה חותמין הקדשה בבחינת חותם אחד שהוא אמת, לאחז עצמו בדרך האמת תמיד, ולבלי לנטות ימין ושמאל רק להיות חזק לשוב בתשובה תמיד, וזה בחינת עיל וכו' כנ"ל, ואף-על-פי שגם בזה יש בחינת עיל ונפיק רצוא ושוב, אבל הכל בכלל הוא בחינת עיל וכנ"ל, אבל אחר-כך בסכות מתקנין ביותר בחינת ונפיק בכח העבודה והתקונים של הצדיקים שעשו בראש השנה ויום כפור וכנ"ל, ואז צריכין לחתם הקדשה בבחינת חותם ב' שעקר החותם הוא אמת וכנ"ל, הינו כי לפעמים יכול האדם לפל חס ושלום על-ידי האמת דיקא, כי יודע בנפשו שבאמת קלקל הרבה, וגם עתה הוא כמו שהוא, ועל-כן מסיתו הבעל-דבר בהאמת שלו לדחותו לגמרי חס ושלום, כאשר נשמע כדברים האלו בפרוש מכמה אנשים שיצאו מעולמם לגמרי על-ידי האמת הזה, אבל כבר גלו לנו צדיקי אמת שהאמת לאמתו אינו כן. וזה בחינת בקיאות הנ"ל שצריך כל אדם הרוצה לחוס על עצמו ולילך בדרכי התשובה, שהעקר הוא לקים אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שאפלו בשאול תחתיות סמוכין לה' יתברך ואין שום יאוש בעולם, וכמו שדבר אדמו"ר ז"ל הרבה בזה, שבודאי צריכין לשמר עצמו מן החטא, ואפלו מפגם כל שהוא, אבל אף-על-פי-כן אפלו אם נכשל כמו שנכשל אפלו אלפים ורבבות פעמים, אף-על-פי-כן בכל עת ורגע חסדי ד' לא תמו, ויכולין בכל עת לקרב עצמו לה' יתברך מכל מקום שהוא, כי גדול ה' מאד ולגדלתו אין חקר וכו', ויש ענין שיתהפך הכל לטובה וכו', כמבאר שיחות קדושות אלו בספריו הקדושים, ויותר מזה דבר עמנו פה אל פה. וזה עקר האמת לאמתו, בחינת חותם ב' של בחינת ונפיק, בחינת ואציעה שאול הנך שהוא חותם על חותם ששומר האמת הראשון, בבחינת השומר אמת לעולם (תהלים קמו), כי גם האמת בעצמו צריך שמירה גדולה שלא יטעה על-ידי האמת שלו כנ"ל, וכן בכמה בחינות כמבאר בדברינו הרבה בזה:

אות סד[עריכה]

גם כי כל המחלקת על צדיקי אמת, הן המחלקת שבין הנקראים חסידים וכשרים, ובפרט המחלקת של כתות המחקרים הנוטים לדרכי הכפירות והאפיקורסות, הכל הוא על-ידי האמת שלהם, כי האמת נעשה עדרים עדרים וכל אחד אומר שאצלו האמת, ועל-כן מי שמביט לפעמים בספריהם של המחקרים יראה שדבור אמת אינו זז מפיהם וצועקים רק אמת, אוי להם ולהאמת המזיף שלהם (ואין להאריך בזה כאן, והרבה מזה מבאר בדברינו בכמה מקומות). ועל-כן צריך האמת בעצמו שמירה כנ"ל. וזה בחינת מה שצריכין חותם על חותם, כי עקר החותם הוא אמת, והאמת בעצמו צריך שמירה, והכל בכח הצדיקי אמת ותלמידיהם שהם בחינת יהושע, שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל שהוא בחינת אם אסק וכו' ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל שהוא ב' בקיאות הנ"ל בעיל ונפיק, שזה נגמר בהושענא רבא כנ"ל, על-כן נעשה אז בחינת חותם על חותם וכנ"ל. וזה ידוע בכתבים שאמת הוא בגימטריא אהי"ה פעמים אהי"ה, כי עתה עקר התקון על-ידי בחינת אהי"ה שהוא בחינת תשובה שזה בחינת החותם שעולה שלשה פעמים אהי"ה במלואו כנ"ל:

אות סה[עריכה]

גם יהושע עם החמש אותיות בגימטריא משנה עם הכולל, בחינת משנה תורה, כי עקר משנה תורה הוא להכניס קיום התורה בישראל, כמבאר שם רבוי האזהרות שמזהיר שם משה לקים את התורה, ועקר קיום התורה הוא על-ידי בחינת יהושע שקבל התורה ממשה שעל-ידו עקר המשכת דרכי התשובה כנ"ל, ועל-כן אומרים משנה תורה בליל הושענא רבא וכנ"ל:

ועל-כן נעורין בליל הושענא רבא, לתקן מדת לילה שהוא בחינת לבנה בחינת יהושע, כי עקר התקון שמשה יאיר ליהושע בחינת חמה ללבנה וכו' וכנ"ל:

אות סו[עריכה]

ונחזר לענין שבת, וזה שמבאר במדרשים שהכנעת קלפת עמלק שהוא כלל כל העכו"ם שהם כנגד ישראל, הוא על-ידי קדשת שבת. וזה שמובא במדרש (פרקי דרבי אליעזר מג) (מובא בספר מים יחזקאל פרשת בשלח), וזה לשונו: אמרו ישראל, רבונו של עולם כתבת בתורה זכור את יום השבת וכו' וכתבת זכור את אשר עשה לך עמלק, האיך יתקימו ב' זכירות הללו? אמר הקדוש-ברוך-הוא אינו דומה וכו' זה זכור לקדש, וזה זכור להרגו ולאבדו, עד כאן לשונו. הינו כל הענין מה שכתבנו לעיל על-פי התורה הנ"ל שמבאר שקדשת שבת הוא בחינת קדשת הצדיק בחינת משה שעושה תשובה על תשובה תמיד, כי זוכה בחייו ליום שכלו שבת כלו תשובה וכו' כנ"ל, ובכחו הגדול לוחם בחינת יהושע מלחמת עמלק להכניע הדם שבלב שבחלל השמאלי וכו' כנ"ל, ועל-כן מחבר במדרש הנ"ל ב' זכירות אלו של שבת ושל מחית עמלק (וכמובא גם בדברנו לעיל באות לב בענין הב' זכירות עין שם), ומקשה איך יתקימו ב' זכירות האלו של שבת ושל מעשה עמלק, הלא באמת הם שני הפכים זה מזה, כי הלא לכאורה היה ראוי לשכח לגמרי ענין עמלק כדי לגרש קלפתו וזהמתו מהלב, רק לזכר קדשת שבת שהוא קדשת הצדיק שהוא כלל קדשת ישראל, ועל זה משיב המדרש כפשוטו: אינו דומה זה זכור לקדשו וזה זכור להרגו ולאבדו. הינו כי בודאי הם שני הפכים ועל-כן צריכין לזכר שניהם, קדשת שבת ולהבדיל מעשה עמלק, כדי לאבד ולעקר זכר עמלק על-ידי זכרון קדשת שבת בכל עת כנ"ל. כי זכרון מעשה עמלק צריכין רק לזכר בשביל לעקרו ולאבדו, כי בודאי צריכין לשכח ולהעביר מלבו לגמרי מעשה עמלק שממנו כל התאוות וההרהורים וכו' רק עקר הזכרון של מעשה עמלק הוא כדי לעקרו שצריכין לזכר שעמלק אורב על האדם תמיד. על-כן צריכין להתגבר ביותר בזכרון קדשת שבת שהוא קדשת הצדיק שעושה תשובה תמיד, שבכחו יש לנו גם-כן תקוה תמיד וכו' כנ"ל. ועל-כן דיקא מחמת שהם שני הפכים צריכים לזוכרם היטב כדי לעקר קלפת עמלק על-ידי זכרון קדשת שבת שהוא קדשת הצדיק שבכחו לוחם בחינת יהושע מלחמת עמלק וכו' וכנ"ל.

וכן מבאר בגמרא שבת פרק כל כתבי (דף קיח:) שהכנעת קלפת עמלק שהוא כלל הרע של הע' עכו"ם הוא על-ידי קדשת שבת, כמו שאמרו שם: אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אמה ולשון, שנאמר (שמות טז): ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט וכו', וכתיב בתריה (שם יז): ויבא עמלק וכו', הינו כנ"ל:

אות סז[עריכה]

וזה שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ"ו חלק א, מובא במדרש רבא פרשת כי תשא, וזה לשונו: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ג' קדשות הן, קדשת שמו של הקדוש-ברוך-הוא וכו' וקדשת שבת, וקדשתן של ישראל וכו', מכאן אמרו עתידין שניהם של אוכלי ישראל להיות לימות המשיח כ"ד אמות וכו' עין שם:

כי כל אלו הג' קדשות כלולים יחד על-ידי הצדיק האמת בחינת משה שממשיך ומודיע קדשת שבת כנ"ל, כי על-ידי קדשת שבת עולין ונכללין קדשת נפשות ישראל בשרשן בקדשתו יתברך שזהו בחינת שבת שין בת, שבחינת בת מלך פנימה בחינת נפשות ישראל עולה למעלה, שזהו בחינת שין כלליות ג' קדשות הנ"ל, ועל-כן הצדיק בחינת משה הוא בבחינת סגול כנ"ל כלליות הג' נקודות הנ"ל. ועל-כן חבר לזה מפלת הרשעים לעתיד שיהיה שניהם כמה אמות לרעתן, בחינת שני רשעים שברת (תהלים ג), כמו שכתבתי שם, כי הא בהא תליא, כי מפלת הרשעים שכללותם עמלק הוא על-ידי קדשת שבת כנ"ל, וכן להפך כפי מה שמתגבר כל אחד כל ששת ימי המעשה להכניע קלפת עמלק בכח הצדיקים משה ויהושע וכו' כנ"ל כמו כן זוכה להמשיך קדשת שבת וכנ"ל. ועל-כן הזכיר מפלתם על-ידי שבירת שניהם דיקא ואמר: מכאן אמרו עתידין שניהם של אוכלי ישראל וכו', שהוא פליאה גדולה לכאורה, כאשר תמהו כל המפרשים. אך על-פי דברינו הנ"ל יש סמיכות נפלא לדברי המדרש הזה. כי עקר הוא קדשת שבת שאז מתחברין כנסת ישראל עם דודה שזה בחינת לכה דודי לקראת כלה וכו', ואז נכללין כל הג' נקודות יחד ונשלם בחינת אדם לשבת על הכסא וכו' כנ"ל, ועקר קדשת שבת הוא האכילה (כמו שכתוב בסימן רעז ובסימן נז לקוטי חלק א), כי אכילת שבת יקרה מאד והוא כלה אלקות כלו קדש, כי על-ידי האכילה מתחבר הנפש עם הגוף ומחיין הדם שבלב וכו', וכמו שכתוב באות נא לעיל בענין אכילת ערב יום כפור עין שם. ועל-כן ל"ב שנים כנגד ל"ב נתיבות החכמה, כי עקר האכילה על-ידי הל"ב שנים שהם מקימין החיות שבלב, ועל-כן כל הפגמים נמשכין על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע שפגם בבחינת ל"ב, הינו שהגביר הדם שבחלל השמאלי שבלב, שזהו בחינת פגם הל"ב נתיבות חכמה פגם הל"ב שנים, ועקר התקון על-ידי שבת כנ"ל. על-כן עקר התקון על-ידי אכילת שבת דיקא על-ידי אכילת ג' סעודות שהם כנגד ג' נקודות כנ"ל באות ד', כי דיקא על-ידי אכילת שבת נמשכים הל"ב נתיבות חכמה והל"ב שנים לועסין המאכל של שבת בקדשה גדולה. ואז נתתקנין הדמים שבלב, שזה בחינת בטול קלפת עמלק, שהוא כלל כל הרשעים כנ"ל.

ועל-כן נסמך היטב מפלת הרשעים על-ידי שניהם דיקא למעלת שבת, כי כל אלו העומדים נגד ישראל לאכלם ולבלעם חס ושלום, כמו שכתוב (איכה ב): שרקו ויחרקו שן וכו', יהיה מפלתם על-ידי קדשת שבת דיקא שהוא קדשת הצדיק, שאז עקר התקון על-ידי הל"ב שנים שהם כלי האכילה, שעל-ידם נזדכך הדם שבלב. וכל החולקים על זה שהם קלפת עמלק ישתרבבו שניהם דיקא, שזה יהיה מפלתם על-ידי קדשת שבת שעקר קדשתו הוא האכילה שהיא בשנים כנ"ל, כי הל"ב שנים הם בחינת האלף של אדם וכו', שעל-ידי זה נעשה בחינת אדם וכנ"ל בענין אכילת ערב יום כפור וכו', עין שם באות נא הנ"ל:

אות סח[עריכה]

וזה בחינת קדוש על היין בשבת ונלמד מפסוק (שמות כ): זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין (פסחים קו). כי עקר הקדוש הוא להמשיך קדשת שבת על עצמו, כדי לקדש את כל הנצוצות ונפשות שנתבררו בימי החל שעולין בכניסת שבת כנ"ל. ועתה ממשיכין עליהם קדשה על-ידי הקדוש. ועל-כן אומרים על הכוס 'ויכלו' ומתחילין 'יום הששי ויכלו השמים וכו, כי כל פרשת ויכלו מדבר מזה שביום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וכו', דהינו שביום השביעי בשבת כלתה ונגמרה המלאכה על-ידי השביתה והניחא שנמשכה אז על כל הברואים, בחינת בא שבת בא מנוחה, שזה כל שלמות וגמר ותכלית של כל מלאכתו אשר עשה, כמובא לעיל מפרוש רש"י שפרש על זה: מה היה העולם חסר מנוחה וכו', וכל זה אנו מזכירין בתחלת הקדוש על היין, כי כל הקדוש הוא בשביל זה כדי להמשיך קדשת מנוחת שבת על כל המלאכות של ימי החל שעסק בהם האדם, שכלם הם בחינת ברורים שעולים ביום הששי לעת ערב בכניסת שבת שממשיכין עליהם קדשת שבת כדי שיוכללו בתכליתם שהוא קדשת שבת שהוא תכלית שמים וארץ, וכמבאר לעיל. ועל-כן מקדשין על היין, כי כבר מבאר לעיל שברור ניצוצות הקדשה מזהמת ימי החל, לקדשם בקדשת שבת זה בחינת להכרית זרעו של עמלק שהוא על-ידי בחינת נקודה התחתונה בחינת יהושע כנ"ל שהוא בחינת מה שמכניעין הדם שבחלל השמאלי שבלב וכו' כנ"ל, ועל-כן מקדשין על היין דיקא, כי היין הוא בבחינת תגבורת הדמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ע) על פסוק (משלי כג): אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. ועל-כן צריכין לזהר מאד משתית היין בפרט בימי החל, כמו שהזהירו רבותינו ז"ל וכמבאר בפסוק זה, אל תרא וכו', אבל אף-על-פי-כן בקדשה יש עתים שמצוה לשתות יין, שזהו בחינת קדוש על הכוס יין דיקא. כי אז בכניסת שבת נכנע הדם שבחלל השמאלי וכו' כנ"ל, ואז היין בקדשה, בבחינת זכה משמחו, בחינת ויין ישמח לבב אנוש וכו', ואז דיקא על-ידי היין שמקדשין עליו ממשיכין קדשה על כל הנצוצות הנ"ל שעולין על-ידי תקון בחינת נקודה התחתונה שהוא בחינת להכרית זרעו של עמלק וכנ"ל. כי עקר עליתם אל הקדשה הוא על-ידי שמחה וכנ"ל (באות מה).

כי עמלק בחינת עכירת הדמים הוא בחינת עצבות שמשם התגברות התאוות שכללותה הוא תאות המשגל, בחינת אשר קרך בדרך (דברים כה), ובחל קשה להכניעו על-ידי היין, כי רב העולם אינם זוכין ליין המשמח ואזי לא זכה משממו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל בכניסת שבת צריכין להמשיך שמחת קדשת שבת על-ידי הכוס יין דיקא שמקדשין עליו, כי אז היין בבחינת יין המשמח. שעל-ידי זה דיקא ממשיך קדשה על הדמים שהם הנפשות והנצוצות שעולין אז ואז מתלהב על-ידי הדמים שבלב לה' יתברך כראוי ברשפי שלהבת יה ונמשך קדשת שבת על כל הנצוצות כנ"ל שזה כל תכליתם כנ"ל. שזהו בחינת אין אומרים שיר אלא על היין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לה, ערכין יא). כי עקר עליתם על-ידי שיר ושבח לה' יתברך, בחינת עשרה מיני נגינה בחינת מזמור שיר ליום השבת, שזהו בחינת תכלית שעשוע עולם הבא שהוא יום שכלו שבת, שאז יזכו ליין המשמר וכדין יתער שיר בעלמא כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקון י דף כד:):

כי עקר תכלית תקון כל המלאכות של ימי החל הוא על-ידי קדשת הבית-המקדש שצריכין להמשיך קדשת הבית-המקדש שהוא בחינת נקודה העליונה על כל הל"ט מלאכות של ששת ימי החל, כי ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן כמבאר בדבריו ז"ל בכמה מקומות, והמרגלים פגמו בבית-המקדש על-ידי שהוציאו דבה על ארץ ישראל שאז נגזר חרבן בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כט): אתם בכיתם וכו', ועל-כן כל פגמם היה על-ידי פגם הענבים שהוא פגם היין שבזה פגם אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבא פרשה יט): סחטה ענבים ונתנה לו. וכן נח נכשל בזה ביציאתו מן התבה, שזהו בחינת מה שהמרגלים רבם נטלו אשכל ענבים וכו', וכתיב (במדבר יג): והימים ימי בכורי ענבים, כי כל מכשל חטאם היה על-ידי בחינת ענבים שעושין מהם יין שעל-ידי זה נתעו בדעתם ואמרו שאי אפשר לכבש ארץ ישראל, כי עקר טעותם היה על-ידי קלפת עמלק, כי היה להם דעת גדול וראו שעמלק הוא קלפה חזקה מאד מאד ולא התגברו לבטל דעתם נגד משה רבנו שאף-על-פי-כן יש לו כח להכניעו ולעוקרו, ועל-כן הפחידו את ישראל על-ידי עמלק דיקא, כמו שכתוב (שם): עמלק יושב בארץ הנגב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבא פרשה טז). ועל-כן נכשלו על-ידי אשכל ענבים דיקא, כי שם בענבים בחינת יין נאחז יותר קלפת עמלק כנ"ל, וזה בחינת ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות וכו', שזהו בחינת תגבורת הדמים.

ויהושע נצל מעצת מרגלים בכחו של משה, כי יהושע מכניע ומכרית קלפת עמלק כנ"ל, ועל-כן לא נכשל על-ידי הענבים הנ"ל של המרגלים שפגמו בארץ ישראל, אדרבא זכה להכניס את כל ישראל לארץ ישראל, ועל-כן בקדוש שאז הוא בחינת הארת נקודה התחתונה בחינת יהושע וכו' כנ"ל, על-כן אז מקדשין על היין דיקא, כי אז היין בקדשה כנ"ל, כי יהושע זכה להכרית זרעו של עמלק שהוא בחינת הרע של הדם שבחלל השמאלי, ואז היין בקדשה בבחינת יין המשמח בחינת אין אומרים שיר אלא על היין כנ"ל. ועל-כן בפורים שאז הוא עקר כריתת זרעו של עמלק, על-כן אז הוא מצוה גדולה להשתכר ביין, כי אז מכניעין עמלק על-ידי היין דיקא שזוכין לשמחה על-ידו, כי עקר הכנעתו על-ידי שמחה וכנ"ל:

וזה בחינת ע' תיבין של הקדוש להכניע ולבטל הע' עכו"ם שכללותם עמלק, שזהו בחינת הע' של עמלק שנכנעין על-ידי היין דקדשה של הקדוש שעולה שבעים כמובא וכנ"ל:

וזה בחינת מה שדרשו רבותינו ז"ל, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין, דהינו קדוש, וגם דרשו מזה זכרהו מאחד בשבת, כי הינו הך, כי על-ידי הקדוש בחינת זכרהו על היין על-ידי זה ממשיכין הקדשה על כל העובדות והמלאכות והעסקים של ששת ימי החל כנ"ל, שזהו בחינת זכרהו מאחד בשבת שצריכין לזכר את השבת מאחד בשבת בכל ששת ימי החל, כדי להמשיך קדשת שבת על כל ימי החל, שעקר שלמות המשכת קדשה זאת הוא על-ידי הקדוש על היין וכנ"ל:

אות סט[עריכה]

והנה דברנו מיסדים על מה שכתב אדמו"ר ז"ל בהתורה הנ"ל באות ד', וזה לשונו: וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה וצריך להיות לו שני בקיאות הינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: זכאה מאן דעיל ונפיק, וזה בחינת אם אסק שמים שם אתה בחינת עיל בחינת בקי ברצוא, ואציעה שאול הנך בחינת ונפיק בחינת בקי בשוב וכו' עד כאן. עין שם בסופו בסוד כונות אלול שמבאר שם הפרוש הפשוט שהעקר שמי שרוצה לשוב צריך לחגר מתניו שיחזק עצמו בדרכי ה' תמיד בכל מה שיעבר עליו וכו' עין שם, ועין בדברנו בכמה מקומות שדברנו בזה בכמה לשונות, ובכמה עצות נוראות להתחזק את עצמו, והעקר בכח הצדיק האמת וכו'. וזהו כלל דברינו בכל ההלכה הזאת לחזק עצמנו על-ידי שאנו זוכים לקבל שבת, ועל-ידי זה נזכיר עצמנו תמיד בכח הצדיק האמת שהוא בחינת שבת וכו', והא בהא תליא, כל מה שמאמינים יותר בהצדיק ומקרבין עצמן אליו יותר, זוכין יותר להמשיך על עצמו קדשת שבת, וכן על-ידי שמירת שבת בשמחה זוכין להתקרב להצדיק וכו' ועל-ידי-זה זוכין לילך בדרכי התשובה להמשיך על עצמו בקיאות בהלכה הנ"ל להחזיק את עצמו בכל מה שיעבר עליו יהיה איך שיהיה וכו' כנ"ל. ועקר כל זה זוכין על-ידי ראש השנה שמתקבצין יחד וכו', כי עקר דרכי התשובה נמשכין על-ידי אלול וראש השנה ויום כפור וכו' וכל עבודת ישראל באלו הימים הכל כדי להמשיך דרכי התשובה אלו בעולם באפן שיזכו ישראל לתשובה, שעל-ידי זה תתקרב הגאלה מגלות הארוך הזה אשר ארך עלינו מאד מאד ואי אפשר לעמד על קצו, כי הוא קץ הפלאות, אבל מבאר בגמרא ובכל המדרשים שעקרו תלוי בתשובה, ועל-כן הצדיקי אמת מתיגעים רק להמשיך דרכי התשובה כנ"ל בעולם, באפן שיזכו אפלו הרחוקים והנופלים מאד להתחזק בדרכי התשובה שעל-ידי זה יתתקן הכל. כי עתה אין השם יתברך רוצה מאתנו כי אם התעוררות מעט, כמבאר הרבה בדברי רבותינו ז"ל שהשם יתברך מבקש מישראל שיפתחו בתשובה כעינא דמחטא ואנא אפתח להון תרעין רברבין וכו', אבל גם זה המעט דמעט קשה מאד להתחיל כי אם בכח הצדיקים הגדולים שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל לחזק את כל הרוצה לשוב בכל מקום שהוא וכו':

וכל זה מרמז בזהר חדש בענין תבת נח (עין שם בפרשת נח בדף כד כה דפוס סלאוויטא), מה שכתוב שם שנח לא בקש על דורו, ואחר שיצא מהתבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו וכו', והשיבו הקדוש-ברוך-הוא: רעיא שטיא כען אמרית דא ולא מקדם וכו', כיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין וכו', עין שם מה שמבאר שם מעלת משה רבנו שמסר נפשו על ישראל והצילם וכו' ומבאר שם שבשביל זה לא בקש נח רחמים על דורו כי אפלו הוא לא חשב בלבו שימלט וכו', עין שם שמאריך כמה הקדוש-ברוך-הוא רוצה שיבקשו רחמים על ישראל וכו', אפלו אם הם כמו שהם וכו', ועין שם מה שכתוב על פסוק (בראשית ח): וישלח את העורב זה דוד שהיה קורא תמיד כעורב וכו', ומה שכתוב שם על פסוק (שם): וישלח את היונה עד ולא יספה שוב אליו עוד וכו' עין שם. וכל הפגם של נח ותקונו הכל הוא בענין בקיאות הנ"ל שלא היה בקי בהלכה זאת של דרכי התשובה כמו משה והצדיקים הגדולים שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל בבקיאות נפלא מאד, כי נח היה צדיק תמים, אבל לא השיג שאפשר לצאת ולהוריד עצמו להסתכל על רשעים כאלו לעסק עמהם למצוא בהם איזה זכות ולהתפלל עליהם ולעוררם באיזה נקודה טובה וכו' שבכל זה עסק משה והצדיקים הגדולים שאחריו ביגיעות עצומות, שכל זה כלול בבחינת בקיאות הנ"ל בעיל ונפיק, ועל-כן סבר הלואי שיציל את עצמו וכו' כי לא השיג רחמיו יתברך עד היכן הם מגיעים, ועל-כן הכרח לכנס אל התבה להתחבא עצמו שם להנצל כי תבת נח נבנה ונעשה בחכמה וקדשה גבוה מאד, כי היה כונות עמוקות בגובהה וארכה ורחבה, ובכל בנינה כמבאר בתורה כל פרטי עשיתה, והיא מרמזת על תשובה שעושין ביום כפור, כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקון כא דף נד:): תבת נח דא יום כפור, וכן איתא שם: ותנח התבה בחדש השביעי דא תשרי, וכן מבאר בכמה ספרים שתבת נח הוא בחינת הדבורים והתבות של תפלות ובקשות שישראל מתפללין ומתחננין וכו'. ועל-כן כל כניסת נח אל התבה זה בחינת עיל, שמחמת שלא היה יכול להציל את עצמו עם העולם, כי לא היה בקי בהלכה הנ"ל, והעקר שלא היה בקי בבחינת ונפיק, ששם עקר הבקיאות וכנ"ל. על-כן צוהו השם יתברך שיכנס לתוך התבה שהוא בחינת עיל ושם יסתיר עצמו עם כל בניו ועם כל מיני חיות ועופות וצמחים וכו' בשביל קיום העולם. ועל-כן כמו שהצרך לצווי מהשם יתברך לכנס אל התבה, כמו כן הכרח להצטוות מהשם יתברך לצאת מהתבה, כמו שכתב בפרשה: וידבר אלקים אל נח וכו' צא מן התבה, שהצרך להצטוות על היציאה מן התבה, כי יציאתו מן התבה זה בחינת ונפיק, שעל-ידי שהסתיר עצמו בהתבה עד שנמתק הדין הקשה של דר המבול, כמו שכתוב: ויזכר אלקים את נח וכו' על-ידי זה רחם השם יתברך על עולמו וצוהו לצאת מן התבה שזה בחינת ונפיק הנ"ל. ועל-כן כתיב: הוצא מן התבה, וקרינן, היצא, ופרש רש"י: אמר להם שיצאו, ואם לא ירצו הוציאם בעל-כרחם. מובן מזה שלא רצו ברצונם לצאת מן התבה. וזה רמז על כל מה שכתבנו בענין זה, שבודאי מי שרוצה לשוב היה מרצה שיניחוהו לישב תמיד בבית-המדרש במקום קדוש ולעסק בתורה ותפלה, אבל השם יתברך רוצה בקיום העולם ומסבב עם האדם שמכרח כמה פעמים לצאת מהבית-המדרש לעסק בצרכי הגוף ופרנסה וכו' שכל זה בחינת ונפיק, וזה קשה על האדם מאד, כי יודע שכשיוצא לחוץ הוא בסכנה גדולה, אבל לא סגי בלאו הכי. שזהו בחינת מה שבני התבה לא רצו לצאת מהתבה כי אם בגזרת השם יתברך שאמר להם לצאת, כי השם יתברך רוצה שהאדם יעבד אותו בזה העולם דיקא, שהוא בכללו בחינת ונפיק כנגד העולמות הקדושים העולמות העליונים, ועל-כן גם בזה העולם ההכרח שתהיה עבודתו בבחינת עיל ונפיק דיקא וכנ"ל:

וזה בחינת וישלח את העורב הנ"ל, שמברר בזהר חדש שזהו דוד שהיה קורא תמיד כעורב וכו' ושלחהו הקדוש-ברוך-הוא ממלכותו והוציאו מביתו, ומה כתיב ביה: ויצא יצוא ושוב, דכתיב (שמואל ב, טו): ודוד עולה במעלה הזיתים הולך ובוכה וראש לו חפוי, היה יוצא ושב בתשובה והתודה על חטאתיו ומבקש רחמים עליהם וכו' עד יבושת המים וכו', עד כאן לשונו. ועין שם מה שמפרש וישלח את היונה ג' פעמים, שמרמז על הגליות עד הגלות האחרון הזה שנאמר עליו: ולא יספה שוב אליו עוד, שבשביל זה מתארך הגלות הזה כל-כך, אבל אף-על-פי-כן הוא יתברך מזמן ומחכה אמתי תשוב, עין שם כל זה היטב:

אות ע[עריכה]

ועל-כן היה כל התקון על-ידי קשת הברית שהבטיחו השם יתברך (בראשית ט):את קשתי נתתי בענן. קשת הברית זה בחינת ראש השנה שתוקעין בו בשופר תקיעה שברים תרועה, שסימנם קש"ת, כמובא בדבריו ז"ל. וזה בחינת כח הצדיק הגדול האמתי שהוא בחינת קשת הברית, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ויקרא טו, פינחס רטו). וזה בחינת קדשת שבת שהג' סעודות הם בבחינת ג' קולות של השופר, שהם בחינת ג' נקודות הנ"ל. הינו שהבטיחו שאפלו בתוך הענן והחשך הגדול מאד, בחינת והיה בענני ענן על הארץ, גם אז ונראתה הקשת בענן, שעל-ידי הצדיק שהוא בחינת קשת הברית, ימשיך קדשת שבת על-ידי הקבוץ של ראש השנה שאז תוקעין בשופר הקולות הקדושים שסימנם קש"ת שעל-ידי זה קיום הקבוץ של ישראל, כמו שכתוב (ישעיה כז): והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים וכו', ועל-ידי כל זה יהיה נמשך דרכי התשובה הנ"ל בעולם, שהם בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל בעיל ונפיק להחזיק את עצמו אפלו בשאול תחתיות בבחינת ואציעה שאול הנך, שעל-ידי זה יזכו ישראל לקים רצונו יתברך מה שמחכה להם שישובו על-כל-פנים כעינא דמחטא וכו'. כמו שכתוב שם בזהר חדש הנ"ל, וזה לשונו: ואי כנסת ישראל אפתחת תשובה כעינא דמחטא אנא אפתח לה תרעין רברבין. אבל גם זאת המעט תשובה כעינא דמחטא קשה מאד מעצם התגרות הבעל-דבר, והעקר על-ידי שמפילו בכל פעם וכו', שכל זה אי אפשר לתקן כי אם על-ידי בקיאות בהלכה הנ"ל שנמשך על-ידי הצדיק שהוא בחינת קשת הברית וכו' כנ"ל. ועל-כן מבטיחו השם יתברך לנח בזה שלא ידאג ביציאתו מהתבה שהוא בחינת ונפיק, כי במה יתקים העולם, כי ראה והבין גדל התגרות היצר-הרע וכו', אבל השם יתברך הבטיחו בקשת הברית שהוא בחינת הצדיק האמת שכלול מכל התקונים הנ"ל שממשיך דרכי התשובה בעולם שהם בחינת בקיאות הנ"ל, שעל-ידי זה יתתקן הכל עד שתבא הגאלה השלמה במהרה בימינו אמן:

אות עא[עריכה]

ועל-כן מזכירין בברכת זכרונות (בתפלת מוסף לראש השנה) בתחלתו ענין נח, כמו שכתוב שם: וגם את נח באהבה זכרת בהביאך את מי המבול וכו', על-כן זכרונו בא לפניך וכו', כי מזכירין אותו יתברך עצם חסדו ורחמיו איך הוא חפץ בקיום העולם, שגם בימי נח שהיה חשך כזה בעולם וכו', אף-על-פי-כן זכר את נח והוציאו מן התבה והבטיחו לקים העולם על-ידי קשת הברית שהוא בחינת קדשת ראש השנה כנ"ל. על-כן עתה שכבר זכינו שהיו האבות בעולם כמו שמזכירין זכותם אחר-כך, כמו שכתוב (ויקרא כו): וזכרתי את בריתי יצחק וכו'. וכבר היה משה רבנו שנתן לנו את התורה וכו', וכבר היו צדיקים כאלו בעולם שגלו לנו קדשת ראש השנה ומעלת הקבוץ בראש השנה וכו', על-כן עתה ראוי לו יתברך שיזכר את בריתו בזכות כל אלו הצדיקים וימשיך עלינו דרכי התשובה הנ"ל באפן שנזכה לשוב אליו, והוא ישוב אלינו עד שיקרב קץ הגאלה מהרה וכנ"ל (ועין לעיל מזה באות מח):

אות עב[עריכה]

וזה בחינת ערובי תחומין, שבמקום שמניחין סעודת שבת משם מתחיל התחום שבת, כי כבר מבאר ששבת בחינת תשובה שעקר התשובה הוא בחינת שני בקיאות הנ"ל בקי בעיל בקי בנפיק וכו', שזהו בחינת תחום שבת אלפים אמה בחינת ב' אלפין הנ"ל, כי על-ידי תשובה נעשה אל"ף וכו', כי עקר הבקיאות הנ"ל שהוא בחינת דרכי התשובה הוא שיהיה בקי ונזהר מאד מאד שלא יצא חס ושלום חוץ לתחום שבת, חוץ לגבול הקדשה. כי כלליות הקדשה הוא בחינת קדשת שבת, וזה עקר בחינת הבקיאות הנ"ל שבכל מה שיעבר עליו יהיה נזהר ונשמר בנפשו שלא יפל לגמרי ולא יצא חוץ לתחום חס ושלום, כי כבר מבאר שעל כל אדם בהכרח שיעבר עליו הרבה הרבה, ובפרט מי שכבר חטא ונכשל כמו שנכשל בעוונותיו הרבים שכשרוצה לשוב ולכנס בדרכי התשובה, שעליו מתגרין המצולות ים מאד שהם הרהורים מגונים וזרים מאד וכו', וכמובן מזה בכתבי האר"י ז"ל, וכמבאר בדברי רבותינו ז"ל בכמה מקומות. וזה עקר התשובה כשמתגבר לבלי לפל לגמרי מכל מה שעובר עליו ואי אפשר לבאר בפרטיות לכל אחד ואחד, כי רבו השנויים אפלו באדם אחד, אך הכל כלול בדבריו הקדושים והנוראים הנ"ל שקרא ענין זה בשם בקי שצריכין להיות בקי בהלכה זאת מאד, בקי ברצוא ובעיל לפי בחינתו בקי בשוב ובנפיק לפי בחינתו, ולקים ואציעה שאול הנך שאפלו בשאול תחתיות אל יתיאש עצמו וכו' וכמבאר שיחות אלו ועצות עמוקות לזה בספרנו אשרי שיאחז בם. וכל זה הוא בחינת תחום שבת כנ"ל, וכבר מבאר שעקר קדשת שבת הוא אכילת שבת שהוא כלו קדש שעל-ידי זה נמשכין בחינת דרכי התשובה שהם בחינת בקיאות הנ"ל. ועל-כן במקום שמניחין שעור סעודת שבת כפי מה ששיערו רבותינו ז"ל, משם מתחיל התחום שבת, כי שם קנה שביתה. כי עקר קנית שביתת שבת הוא על-ידי סעודת שבת כנ"ל. וכן מבאר בסימן רעז לקוטי חלק א בהתורה 'צדיק כתמר יפרח', שעקר דרך הקדשה כובשין אותו ומרחיבין אותו על-ידי אכילת שבת, בבחינת דוק בככי ותשכח בנגרי וכו' (שבת קנב), עין שם. כי עקר דרך הקדש שעושה הצדיק וכו' כמרומז שם, הוא דרכי התשובה הנ"ל להמשיך עצות ודרכים והתחזקות וכו' באפן שהכל ישובו לה' אפלו החלושי כח מאד, ואף-על-פי-כן הם חפצים לשוב לה' שכלם יזכו ברבות הימים לשוב על-ידי דרכי התשובה שממשיך בעולם שהם בחינת שבת, והעקר על-ידי אכילת שבת כמו שכתוב שם עין שם:

אות עג[עריכה]

ועקר תחום שבת נלמד ממחנה ישראל, שהיה י"ב מיל, ועל-כן מדאוריתא תחום שבת י"ב מיל, אך חכמינו ז"ל תקנו שיהיה רק אלפים אמה, מחמת שראו התגברות הקלפות בגלות מאד כמבאר בכתבים, וגם אלו האלפים אמה הוא השעור שהיה בין הארון ובין מחנה ישראל כמו שכתוב (יהושע ג): אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה, ופרש רש"י: כשעור תחום שבת כדי שיוכלו לילך להתפלל לפניו, כי עקר המלחמה שיש להאדם הוא בחינת מלחמת עמלק כנ"ל, וכל מלחמת עמלק היה עם החלושי כח שהיה הענן פולטן שהיה יהושע לוחם עמו בכחו של משה רבנו כדי שלא יפיל אותם עמלק לגמרי כרצונו הרע. כמו שכתוב (דברים כה): ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו', רק ישיבם בתשובה ויכניסם בגבול הקדשה שהוא בחינת מחנה ישראל שהיה שם האהל מועד והארון שמשם צריכין להמשיך הקדשה אליהם. כי כל מי שרחוק יותר צריכין להמשיך עליו הקדשה והבקיאות הנ"ל ממקום גבוה וקדוש ביותר, כמו שכתוב במקום אחר, וקצת מזה מבאר לעיל, על-כן שעור תחום שבת הוא נלמד ממחנה ישראל, כי עקר תחום שבת שהוא בחינת בקיאות הנ"ל, הוא שיזכה כל אחד לשאר קים במחנה ישראל, ולא יוכל בחינת עמלק להשליכו חס ושלום משם, רק יתגבר תמיד לאחז עצמו בצדיקי אמת ותלמידיהם שהם בחינת משה ויהושע שהם לוחמים מלחמת עמלק בכל דור כדי לשוב ולבנות הבית-המקדש ולהחזיר את ישראל לארץ ישראל וכנ"ל:

אות עד[עריכה]

וזהו גם-כן בחינת ערובי חצרות, שעקר תקון הערוב הוא גם-כן על-ידי סעודת שבת, שעל-ידי שמשתתפין בסעודת שבת על-ידי זה מתרין להכניס ולהוציא מרשות זה לזה ובלא ערוב אסורין להוציא ולהכניס מרשות אחד לחברו אף-על-פי ששניהם רשות היחיד. כי כבר מבאר שכלל אסור הל"ט מלאכות בשבת הם בחינת הוצאה מרשות לרשות שהוא בחינת ברורים וכו' כנ"ל (באות למד), ורבותינו ז"ל החמירו שאפלו מרשות זה לזה אסור גם-כן להכניס ולהוציא. וכל זה בשביל תקון בחינת הבקיאות הנ"ל שבשביל זה כל אסור הוצאה כנ"ל (באות הנ"ל). כי כמו שצריכין לזהר בעיל ובנפיק שלא לצאת מהגבול שלו וכן שלא יהרס לעלות את ה' לפנים מהגבול שלו, שזהו בחינת בקי בעיל בקי בנפיק וכו' כנ"ל, כן צריך לזהר שלא יהרס לכנס בגבול חברו, בין בבחינת עיל ובין בבחינת ונפיק. כי בבחינת ונפיק בודאי חלילה וחלילה שיסתכל על חברו לומר שיעשה כמעשיו חס ושלום, כי יוכל לאבד עולמו כרגע חס ושלום, ועל זה הזהיר דוד המלך עליו השלום בתחלת ספרו (תהלים א): אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' עד ובמושב לצים לא ישב. כי ידוע כמה מורידין ומפילין את האדם ליצני הדור, ובפרט הלצים המכנים עצמם בשם כשרים וחסידים וכו', השם יתברך יציל וישמר את ישראל מהם ומהמונם. אך אפלו בבחינת עיל צריכין גם-כן להיות בקי מאד לבלי להסתכל על חברו שנראה לו שהוא צדיק וישר וכשר כנגדו שלא יפל על-ידי זה חס ושלום, כי אף-על-פי שבודאי הוא טוב לקנא את חברו בתורה ותפלה וביראת שמים, בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא), אבל יש בזה בחינת צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד), כי הרבה נופלים על-ידי זה, כי מתקנאים בחבריו שנראה לו שהם צדיקים וכשרים כנגדו הרבה, ועל-ידי קנאתו בהם נופל בדעתו לגמרי, כמובן למשכיל על דרכיו כל זה. ואי אפשר לבאר כל דרכי חלישות הדעת שמפיל הבעל-דבר על האדם על-ידי זה, על-כן צריכין לבלי להיות סכל ופתי רק להיות בקי בהלכה, שיהיה קנאתו בחבריו הטובים ממנו לטובה ולא לרעה, להתקרב לה' יתברך ולא להתרחק חס ושלום, וכמרמז בהמעשה של החכם והתם, שהשיב התם: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, וכמובא מזה בדברנו במקום אחר. ועל-כן תקנו חכמינו ז"ל שאפלו מרשות אחד לחברו אסור להוציא ולהכניס בשבת שלא יפגם בבחינת בקיאות הנ"ל וכנ"ל. והתקון על-ידי סעודת שבת שהוא הערוב שמניחין, כי על-ידי סעודת שבת נתתקן בחינת בקיאות הנ"ל, ואז מתרין להוציא ולהכניס מבית לבית שבחצר. כי כבר תקנו בחינת בקיאות הנ"ל, ואז יהיה התחברות הרשיות שבינו לחברו רק לטובה ולא לרעה חס ושלום שיתחברו ויתקרבו זה לזה באהבה ושלום שילמד אחד מחברו לטובה להתקרב לה' יתברך ולא להתרחק חס ושלום על-ידי זה, כי כל זה הוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל שנתתקן על-ידי סעודת שבת שהוא בחינת הערוב שמניחין וכנ"ל:

אות עה[עריכה]

וזה בחינת ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ וכו' ואעשך לגוי גדול וכו' (בראשית יב), כי מבאר לעיל מה שכתוב שם בהתורה הנ"ל ענין הג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל שהם להכרית זרע עמלק ולמנות מלך ולבנות בית הבחירה וכו' שהם בחינת ג' נקודות הנ"ל שהם בחינת תשובה וכו' עין שם. כי עקר התשובה מובא בדבריו ז"ל שהוא בבחינת 'זרקא, דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', שצריכין לצאת מכל המקומות שנתעה לשם ולשוב למקור שנחצב נשמתו משם. כי כל אחד מישראל שרש נשמתו גבוה מאד מאד, כמובא, רק שירדה לארציות וגשמיות זה העולם בשביל הבחירה כדי שדיקא על-ידי זה תשוב למקורה בשלמות נפלא וכו', וכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבר עליו כמה וכמה הרפתקאות וכו', שכלם הם בחינת נסיונות וצרופים ועליות וירידות בלי שעור. וכל כונת השם יתברך לטובה, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. כי כל כונתו יתברך הכל כדי שעל-ידי זה דיקא יעלה מכל המקומות שירד לשם לברר משם מה שיברר עד שיבא למקום מנוחתו למקור נשמתו וכו' כנ"ל. וכל הצרופים והנסיונות הם בחינת מלחמת עמלק כנ"ל. וצריך להיות בקי בהלכה זאת היטב בחינת בקי בעיל בקי בנפיק, בחינת ואציעה שאול הנך וכו' כנ"ל. וכשזוכה לסבל מה שיסבל בזיונות ושפיכות דמים וצרופים ונסיונות בכמה בחינות זהו בחינת להכרית זרעו של עמלק שזהו בחינת נקודה התחתונה שעל-ידי זה זוכה לתשובה בחינת כתר בחינת נקודה העליונה, שהוא בחינת משה בחינת בית-המקדש וכו'. וההמשכה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה זה בחינת וא"ו שבתוך האלף, שהוא בחינת מצות למנות מלך וכו' כנ"ל.

וזהו שאמר השם יתברך לאברהם, שמרמז בזה לכל אדם שבעולם, לך לך, שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא אני הוא רק הנשמה (כמו שכתוב בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי חלק א), וכן כשמדברים עם האדם לנכח ואומרים לו אתה או לך, עקר הכונה על הנשמה שהוא עצם האדם כידוע. וזהו שמזהרת התורה את האדם: לך לך, שתלך לך לעצמך, הינו למקור נשמתך שכל הלוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם, בכלם תכון לילך לך בעצמך הינו למקור נשמתך שזה עקר עצם האדם שמדברים עמו כנ"ל, וזהו מארצך, מארצך דיקא. הינו מתוך ארציות וגשמיות שלך לאיזה ארציות וגשמיות שירדת לשם שנדמה לך שקשה לצאת משם, אף-על-פי-כן אתה צריך להתגבר לילך מתוך ארצך דיקא לילך לך לנשמתך וכו' כנ"ל. וזהו: וממולדתך, איך שנולדת באיזה גשמיות שנולדת אף-על-פי שגם זה מונע גדול, כמו שאמר דוד (תהלים נא): הן בעון חוללתי וכו' אף-על-פי-כן אתה מכרח לילך ממולדתך דיקא לילך לך דיקא כנ"ל. ומבית אביך שהם המשפחה והשכנים וקרוביו ומיודעיו שמגדל ביניהם, שגם מהם יש כמה וכמה מניעות לעבודת השם יתברך שמונעים בכמה דרכים, לפעמים בגשמיות ולפעמים על-ידי דעותיהם וסברותיהם ההפוכות מן האמת, מכלם אתה צריך לצאת ולילך לך לנשמתך כנ"ל, כי אתה צריך להאמין שבודאי אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ובודאי יש לך כח לעמד בכל זה, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל בסימן מו בלקוטי תנינא, שאין הקדוש-ברוך-הוא שולח להאדם מניעות שלא יוכל לעמד בהם וכו'. וזהו אל הארץ אשר אראך, שהוא ארץ ישראל שהוא כלליות הקדשה ששם הבית-המקדש ששם מקור כל הנשמות, שעל זה מזהירו לך לך לנשמתך כנ"ל. וזה שפרש רש"י: ולא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור, הינו כי זה עקר הנסיון של האדם מה שאין השם יתברך מראה להאדם מיד בעת הנסיון מה שיזכה אם יעמד בזה הנסיון והצרוף, כי בודאי אם כל אדם היה רואה בזה העולם כל מה שיזכה כשישבר תאוותיו ומדותיו הרעים, בודאי לא היה לו נסיון כלל, כי מי פתי וסכל שישליך נעימות לנצח כזה, אורות נשגבות כאלה בשביל שטות כזה ברגע קלה כזאת. אך עקר הנסיון מחמת שאינו רואה כל זה, על-כן צריך התחזקות גדול. וזה בחינת אל הארץ אשר אראך, שאין השם יתברך מראה ארץ החיים ששם נעימות בימינו נצח, שהוא תכליתו הטוב הנצחי שעל-ידי זה כל הנסיון שלו, ואם יתגבר ויתחזק על מה שצריך להתגבר וירדף אחר התכלית הזה יקבל שכר על כל דבור ודבור שדבר והתחנן לפני השם יתברך לזכות לזה, ואז יהיה חביב בעיניו הטוב שיזכה שהוא בחינת ארץ ישראל יותר ויותר, מאחר שלא שער בנפשו כלל שיזכה לנעימות כזה וכו', וכמו שמצינו בכמה צדיקים שאמרו (ירושלמי עבודה זרה פ"ג ה"א): ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן וכו'. וזהו ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, זה בחינת ג' נקודות הנ"ל, ואעשך לגוי גדול זה בחינת להכרית זרעו של עמלק, כי כל מלחמת עמלק הוא להשכיח שמו יתברך חס ושלום, ולהרחיק כל החלושי כח מהשם יתברך כמו שכתוב (דברים כה): ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו', ועל-כן זה שמתגבר ומכניע אותו הוא זוכה להגדיל שמו יתברך על-ידי שמגביה ומקרב כל אלו הרחוקים החלושי כח לה' יתברך, שזהו בחינת ואעשך לגוי גדול על-ידי שיתרבה הקבוץ הקדוש שלו שיקרב הרבה הרבה נפשות לה' יתברך היפך כונתו הרעה של עמלק ימח שמו כנ"ל. ואברכך זה בחינת המשכת הברכה והשפע מנקודה העליונה לנקודה התחתונה, בחינת כטל חרמון שיורד וכו' כי שם צוה ה' את הברכה וכו' (תהלים קלג), וזה בחינת למנות מלך, כי עקר השפע והברכה נמשך על-ידי המלך (כמו שכתוב במקום אחר בלקוטי תנינא סימן טז). ואגדלה שמך, שיהיה נקרא אברהם בתוספת ה', בחינת ה' הדעת שהוא בחינת משה שהוא הדעת שהוא בחינת בית-המקדש, כי כל מי שיש בו דעה וכו' שהוא בחינת נקודה העליונה כנ"ל, אבל אחר-כך עדין צריך לעבר על האדם עליות וירידות הרבה שהם בחינת עיל ונפיק, שצריכין להיות בקי בזה מאד כנ"ל. ועל-כן הבטיחו והיה ברכה, שתתקים הברכה אצלו, שיזכה תמיד לשאר על עמדו ובכל מה שיעבר עליו לא יפל ולא יתרחק לעולם, רק יהיה נשאר קים בבחינת המשכת הברכה מנקודה העליונה לנקודה התחתונה, שזהו בחינת והיה ברכה וכנ"ל.

וזהו (בראשית יב): וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, שאף-על-פי שאברם עשה כאשר דבר ה' עמו להמשיך עצמו לשרש נשמתו לארץ ישראל, אבל אף-על-פי-כן לוט שהוא בחינת היצר הרע הלך עמו בכל עת שלא רצה להפרד מעמו, והכל בשביל נסיון ובחירה כנ"ל. וכדי שעל-ידי זה דיקא יברר נצוצות הקדשה הגבוהים מאד מאד מעמקי עמקי הקלפות, כמו שאברהם ברר מלוט דיקא נשמת משיח כמובא:

וזהו (שם): ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ואמרו רבותינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י שזה היה נסיון גדול שלו שהוא מזהירו לעלות לארץ ישראל, ועכשו משיאו לצאת ממנה. זה כלל כל דברינו הנ"ל שצריכין להיות עיל ונפיק ולהיות בקי בזה מאד ולבלי לפל בדעתו מזה מכל שכן שלא להרהר אחר השם יתברך רק להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, וכל כונתורק לטובה, כמו שהיה אצל אברהם שכשבא לארץ ישראל היה שם דיקא רעב עד שהכרח לצאת מארץ ישראל למצרים שזהו בחינת ונפיק, ואף-על-פי-כן לא הרהר אחר השם יתברך רק עמד בנסיון במצרים עד שזכה לעלות משם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב שהוא בחינת ניצוצות הקדושים שברר שם כמובא. וכן עובר על כל אדם וכנ"ל, וכן מובא בספרים ובדברי אדמו"ר ז"ל (בסימן ח' בהתורה 'ראיתי מנורת זהב') שכל הירידות והעליות של האדם מרמזין בפסוק וירד אברם מצרימה, ויעל אברם ממצרים הינו כנ"ל, שכל זה הוא בחינת בקי בעיל בקי בנפיק כנ"ל.

וזהו (בראשית יג): וילך למסעיו עד המקום אשר היה שם אהלו בתחילה וכו' אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה', ופרש רש"י: וגם עכשו קרא שם בשם ה', הינו כשמתגברין בבחינת ונפיק בכל הירידות שירד לשם עד שחוזרין למקומו, צריכין לחזר ולילך בדרך הראשון לחזר לקרוא בשם ה' כמו בתחלה, בבחינת ויקרא שם אברם בשם ה', וגם עכשו קרא שם בשם ה', שלא נפל מדרכו הטוב מכל מה שעבר עליו, רק הוא חוזר בכל פעם לדרכו האמת לקרוא תמיד לה' יתברך וכו' וכנ"ל:

גם ויהי רעב בארץ וכו' מרמז על כל אדם שרב יציאתו לשוק שזהו בחינת ונפיק וכו', העקר הוא על-ידי חסרון הפרנסה כידוע. וזהו ויהי רעב בארץ בחינת חסרון הפרנסה, ועל-ידי זה וירד אברם מצרימה, שהוא בחינת טרדת המשא ומתן ששם סכנת תאוות ממון שהוא בחינת עבודה זרה שזהו בחינת מצרים (כמו שכתוב בהמעשה של הבעל תפלה שמרמזת בישעיה בקפיטל לא: הוי היורדים מצרים לעזרה וכו'). אבל בחינת אברם שהוא איש הישראלי שזוכה להיות בקי בעיל ונפיק כנ"ל, גם שם במצרים בתוך טרדת המשא ומתן וכו', הוא מתגבר שלא ישתקע שם חס ושלום, רק גם שם הוא זוכר בה' יתברך עד שמברר משם דיקא נצוצות קדושים הרבה ועולה משם עמהם, בבחינת ויעל אברם ממצרים וכו' כנ"ל: