ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות קריאת התורה/הלכה ד

הלכה ד

אות א

על פי התורה ואת העורבים צויתי לכלכלך וכו' בלקוטי תנינא סימן ד' עיין שם כל התורה:

וזה בחינת קריאת התורה אחר התפלה. כי התפלה היא בחינת מקרא קדש שקוראת ומגלה את הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, ואין שום חיוב הטבע כלל. כי בזה שאנו מתפללין להשם יתברך על כל דבר כגון על מטר ופרנסה ורפואה בני חיי ומזוני וכיוצא בזה, בזה אנו מראין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד ואין שום חיוב הטבע כלל. כי התפלה משנה הטבע. וכמבואר במקום אחר (סימן ז'). נמצא שהתפלה הוא בבחינת מקרא קדש בחינת יום טוב שקרוא ומגלה שהכל ברצונו יתברך לבד ואין שום טבע כלל. כי גם כל האותות הנוראות והמופתים הגדולים וכל היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל שכל הימים טובים מקראי קדש הם זכר להם, הכל היה רק על ידי תפלה. כי כל המופתים האמתיים של משה רבינו עליו השלום ושל כל נביאי האמת וצדיקים האמתיים הבאים אחריהם עד היום הזה כולם הם על ידי תפלה כמו שאמרו רז"ל (מגילה כ"ז) ואלישע מה דעביד על ידי תפלה הוא דעביד וכמובא בדברי רבינו ז"ל (סימן ס"ו) ליקוטי חלק א'). נמצא שתפלה הוא עיקר בחינת קדושת יום טוב מקראי קדש שהם זכר ליציאת מצרים זכר לה אותות הנוראות שעשה השם יתברך בכל יום טוב ויום טוב כמבואר בהתורה הנ"ל שעל ידי זה הם קוראים ומגלין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד כנ"ל. כי כל עיקר קדושה זאת שהוא התגלות הרצון על ידי האותות והמופתים הנוראים, כל זה נעשה על ידי תפלה כנ"ל. ועל כן הם ג' תפלות ביום כנגד תלת אבהן שהם בחינת שלש רגלים כידוע ומובא בספרים שהג' רגלים הם כנגד ג' אבות שזהו בחינת ג' תפלות ביום שהם גם כן כנגד שלשה אבות שתקנו ג' תפלות אלו כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ"ו). כי התפלה היא בחינת יום טוב בחינת מקרא קדש שקורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד ואין שום חיוב הטבע כלל כנ"ל. אבל מבואר שם בהתורה הנ"ל שכנגד קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג ברצונו יתברך לבד, כנגד זה יש קול שאגת החיות רעות הדורסים וטורפים וכו', שהם שואגים בקולם על פי חכמתם הרעה המוטעת שהכל על פי הטבע ח"ו וכו' עיין שם ולזה צריכין חכם גדול דקדושה שיוכל לקשר כל הרצונות לשורש הרצון שהוא בחינת מצח הרצון שהוא בחינת רעוא דרעוין בחינת הסתלקות משה שנסתלק שם בתוך רצון שברצונות וכו' עיין שם כל זה היטב:

אות ב

וזה בחינת קריאת התורה אחר התפלה. כי התפלה קוראה ומגלה את הרצון כנ"ל, אך כנגד ג' התפלות שהם בחינת ג' רגלים מקראי קדש שמגלים את הרצון, כנגד זה יש חיות רעות הנ"ל שהם בחינת הג' חיות רעות המובא בתיקונים שהם קטרוגא דג' תפלות שהם כלב חמור נץ, שמשם נמשכין כל המחשבות זרות שבתפלה. וידוע ומובן בדברי רבינו ז"ל שעיקר כל המחשבות זרות שבתפלה נמשכין מכפירות ואפיקורסות ופגם אמונה של כל אחד ואחד. (כי אפילו אנשים הכשרים קצת והמון עם שאינם הולכים בדרכי החקירות של הפילוסופים והאפיקורסים, אף על פי כן רובם יש להם בלבולי אמונה ונזרק בהם קצת אפיקורסות בלבם שנמשך להם על ידי חטאת נעורים וכו'. וצריכין התגברות גדול וישועה ורחמים גדולים לגרש ולבער הכפירות ובלבולי אמונה מלבם וכמבואר בשיחותיו הקדושים של רבינו ז"ל) וכל זה נמשך מבחינת הג' חיות רעות הנ"ל שהם קטרוגא דשלשה תפלות כנ"ל. כי הם בחינת קול החיות רעות הנ"ל הם בחינת כפירות של חכמי הטבע שהם שואגים בקולם כנגד קול הקריאה של יום טוב שהוא בחינת קול התפלה וכנ"ל. ובשביל זה קרואים בתורה אחר התפלה כדי להכניע ולשבר קול שאגת הצוררים הם קול החיות רעות הנ"ל שהם חכמי הטבע, כי התורה היא בחינת חכמה דקדושה שיש לה כח לקשר כל הרצונות לשורש הרצון בחינת רעוא דרעוין שם שורש התורה, כי משם יוצאת ונמשכת התורה שניתנה בשבועות על ידי משה רבינו עליו השלום ששורש נשמתו הוא משם מבחינת רעוא דרעוין, ועל כן נסתלק נשמתו לשם. כי משה רבינו הוא כלליות התורה ששרשה מבחינת רעוא דרעוין, ועל כן ניתנה התורה בשבועות ואז נדמה להם כזקן כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח). כי זקן הוא בחינת מצח הרצון בחינת רעוא דרעוין שמתגלה על ידי בחינת הזקן דקדושה כמבואר בהתורה הנ"ל, נמצא שהתורה שרשה מבחינת רצון שברצונות. ועל כן קוראין בתורה אחר התפלה. כי זהו בחינת מה שכתוב בהתורה הנ"ל שלהכניע קול החיות הוא על ידי חכם דקדושה שמקשר כל הרצונות לשורש הרצון לרצון שברצונות וזהו בחינת קריאת התורה אחר התפלה, כי התורה הוא בחינת חכם דקדושה שמקשר כל הרצונות לבחינת רצון שברצונות שמשם שורש התורה כנ"ל שעל ידי זה נכנעין ונופלין ונתבטלין קול החיות רעות שהם חכמי הטבע ונשמע קול הקריאה של התפלה שהוא בחינת יום טוב שקוראה ומגלה את הרצון כנ"ל, נמצא שקריאת התורה הוא תיקון התפלה. על כן קוראין בתורה בשעת התפלה, ועל כן אין קורין בתורה בפחות משלשה פסוקים ותלתא גברא כנגד ג' תפלות שהם בחינת שלש רגלים שמגלים את הרצון שתקום על ידי התורה שמקשרת כל הרצונות לשורש הרצון כנ"ל:

אות ג

ועל כן קוראין בתורה בשני וחמישי שהם ימי רצון, ימי רצון דייקא. כי עיקר קריאת התורה הוא בשביל לגלות הארת הצון שנתגלה על ידי התפלה וכנ"ל. כי עיקר הארת הרצון שמאיר בשני וחמישי הוא מחמת שבו עלה משה לקבל לוחות האחרונות כמו שאמרו רז"ל (תוספות ב"ק דף פ"ב בשם המדרש). וכל זה הוא בחינת הנ"ל המבואר בתורה הנ"ל. דהיינו להכניע הכפירות של חכמי הטבע ולהגביר התגלות הרצון דהיינו חיזוק האמונה הקדושה לגלות האמת שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד. כי ארבעים ימים האחרונים שקיבל בהם משה הלוחות האחרונות היה ברצון כמו שאמרו רז"ל (מובא בפירוש רש"י שמות פרק ל"ג) ואתנפל וכו' כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעיים היה בכעס. כעס הוא הפך הרצון. וכל זה היה מחמת חטא העגל שעבדו עבודה זרה וכפרו ברצון שלא האמינו שהכל מתנהג רק ברצונו הפשוט יתברך לבד וטעו בעבודה זרה ורצו להמשיך כחות ממקום שרצו להמשיך שזה היה ענין העבודות זרות שלהם, נמצא שחטא העגל הוא פגם הרצון בחינת כפירות של חכמי הטבע. כי בדורות הראשונים היו כל הכפירות על פי דרכי העבודה זרה שלהם, ועכשיו בדורות אלו מעת שנתבטל היצר הרע של עבודה זרה התגבר היצר הרע של פילוספיא שהם כפירות של חכמי הטבע שמכניסין כפירות על פי חכמתם הרעה. ובאמת הכל אחד. כי שורש חכמתם של חכמי הטבע נמשך מחרטומי מצרים שהיו מכשפים גדולם ובעלי שמות הטומאה, ועל ידי זה ידעו גם חכמות גדולות בחכמות הטבע. ועל כן יסוד ושורש ועיקר של כל החכמות שבעולם נמשך מהם כמובא בספרי המחקרים. שתחלת חכמה זו היה אצל בני קדם ואצל חרטומי מצרים. ואחר כך הלכה מאומה לאומה עד שבאה ליונים. וכן מאומה לאומה עד שבעוונותינו הרבים התחילו גם בני ישראל להיות נלכדים ברשת חכמתם הרעה העוקרת את האדם משני עולמות. (וברוב הימים נשכח חכמת הכישוף לגמרי עד שהם מתלוצצים מעניני כישוף ושדים וכופרים בדברי רז"ל שאמרו מפורש בגמרא ומדרשים הרבה מעשיות לאין מספר מעניני כשוף ושדים אשר באמת גם כל חכמתם הרעה בעצמה נמשך מהם כנ"ל). הכלל שכל עניני עבודה זרה של הדורות הקודמים וחטא העגל הכל הוא בחינת פגם הרצון של חכמי הטבע שכופרים ברצון ואומרים שח"ו הכל על פי מערכת המזלות שהוא חיות הטבע ח"ו. ועל ידי זה היו הארבעים ימים האמצעים בכעס והוא היפך הרצון, אבל אחר כך בימים האחרונים המתיק משה הכעס ונתרצה השם יתברך לישראל. ועל כן הם ימי רצון, כי בהם חזר משה והמשיך הארת הרצון והכניעו כפירות של חכמי הטבע שהוא בחינת פגם חטא העגל כנ"ל שתיקון בימים אלו, והמשיך הארת הרצון. ועל כן הם ימי רצון. וזהו בחינת שני וחומישי שהם ימי רצון מחמת שבהם עלה משה לקבל לוחות אחרונות שהם התיקון של חטא העגל שהוא פגם הרצון כנ"ל. ועל כן קוראין בהם בתורה. כי עיקר קריאת התורה הוא בשביל להגביר התגלות הרצון שנתגלה על ידי התפלה כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת הגבהת התורה שאחר הקריאה מגביהין את התורה וכו' ונוהגין לקנותו בדמים יקרים כמו שכתוב בשלחן ערוך (סימן קמ"ז ס"א). כי מבואר בהתורה הנ"ל שאפילו כשמקשרין כל הרצונות לשורש הרצון, לפעמים מתגבר ח"ו מצח הרצון שהוא שורש הרצון. ואזי חוזרים ומתגברים קול החיות רעות שהם הדעות זרות של חכמי הטבע וכו'. ולזה צריכין צדקה כי על ידי מצות צדקה מוציאין החיות של מצח הנחש שיונק חיותו מזקני הדור שאין בהם שלימות. ועל ידי מצות צדקה מוציאין החיות ממנו וחוזר ומתגבר התגלות מצח הרצון ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה את הרצון וכו' עיין שם כל זה היטב. וזהו בחינת מצות הגבהה אחר קריאת התורה שקונין אותו בדמים יקרים. כי אחר קריאת התורה שאנו מקשרין על ידיה את כל הרצונות לשורש הרצון, עדיין צריכין תיקון שלא יתגבר ח"ו מצח הנחש וכו' כנ"ל. ובשביל זה מגביהין את התורה להורות שאנו מגביהין את התורה שכלולה מכל המדות ומכל הימים ומכל החכמות שבעולם. הכל אנו מגביהין למעלה להשם יתברך. כי אנו מראין הכתב לעם והכל קוראין ומעידין כי זאת תורתינו הקדושה. וזאת התורה אשר שם משה וכו' לידע ולהודיע ולהוודע שורש הרצון שהוא שורש התורה הוא מהשם יתברך בעצמו להכניע ולעקור ולבטל מצח הנחש שמטיל פגם וכפירה בשורש הרצון בעצמו ח"ו. כי ההגבהה הוא בידים והוא תיקון לפגם חטא העגל שהוא פגם הרצון כנ"ל, שעל זה נאמר וישלך משה מידיו את הלוחות. כי היו כבדים עליו מחמת שכפרו ברצון וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא עקב פרק י"א) ועכשיו אנו מתקנים זאת ומגביהים התורה בידים וקוראין ומודיעין שהתורה ניתנה מאת השם יתברך, נמצא שאנו מעידין על שורש הרצון שהוא התורה שהוא מהשם יתברך, ועל ידי זה ממילא אנו מקשרין כל הרצונות לשורש הרצון. כי על ידי התורה מקשרים כל הרצונות לשורש הרצון שהוא שורש התורה כנ"ל. ועל כן הגולל ספר תורה שהוא המגביה הוא כנגד כולם כמו שאמרו רז"ל (מגילה ל"בכ). כי זה העיקר התיקון של כל קריאת התורה. כי על ידי ההגבהה מכניעין מצח הנחש ומגלין מצח הרצון כנ"ל. וזה שכתב בשלחן ערוך שנוהגין לקנות מצוה זאת של הגבהה בדמים יקרים. כי עיקר הכנעת מצח הנחש הוא על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן נותנין ממון הרבה בעד מצוה זאת. כי הממון שנותנין הוא בחינת צדקה שעל ידי זה מכניעין מצח הנחש שזהו עיקר הגבהת התורה כנ"ל:

אות ה

ועתה מבואר ומובן מה שנוהגין לגזור תענית בשני וחמישי לאחר יום טוב. ואיתא שהטעם שמא מחמת שמחת יום טוב באו לידי איזה חטא ח"ו. ולכאורה אין שייך לגזור ולחשוש חששא כזאת, הלא שמחת יום טוב היא מצוה גדולה מן התורה, וישראל קדושים שמחים אז בהשם יתברך ובתורתו הקדושה שעשה עמנו נסים ונפלאות והוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה וקרבנו לשמו הגדול כמו שאנו אומרים בימים טובים אתה בחרתנו מכל העמים וכו', ואיך שייך לחשוש חששא זאת שמא באו לידי חטא על ידי זה ח"ו. אך על פי הנ"ל מבואר היטב. כי עיקר שמחת יום טוב נמשך על ידי התגלות הרצון בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' כמבואר בהתורה הנ"ל. אבל יש קול החיות רעות הנ"ל שהם קול חכמי הטבע שהם רוצים להתגבר כנגד קול הקריאה של יום טוב ח"ו, וכשהם מתגברים ח"ו על ידי זה נשבת שמחת יום טוב כמו שכתוב שם עיין שם, על כן אחר יום טוב אנו חוששין שלא יתגברו ח"ו קול החיות רעות הנ"ל. כי זה כלל כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ותיכף שמתגבר סטרא דקדושה מתגבר כנגדה הסטרא אחרא. וכל זמן שהיתה הקדושה נחה ולא נתגברה לגלות הרצון, היו גם הם נחים. אבל תיכף כשמתחילין להתגבר לגלות הרצון אזי מתחילין גם הם להתגבר ומתחילין לשאוג בקולם כנ"ל. כי הענין הוא כמו שני בני אדם הנלחמים, שכשאחד מתחיל להתגבר אזי מתחזק השני כנגדו ביותר כמבואר במקום אחר. ועל כן אנו מתייראין אחר יום טוב שמא מתוך שמחת יום טוב בא איזה פגם. היינו שמא מתוך שמחת יום טוב שבא על ידי קול הקריאה של יום טוב שמגלה את הרצון, שמא על ידי זה דייקא בא איזה פגם ח"ו. כי מחמת התגברות התגלות הרצון שזהו עיקר שמחת יום טוב כנ"ל, יכול להיות שמחמת זה התגבר כנגדו קול החיות רעות עד שנכנס איזה מחשבה רעה ח"ו שנמשכת מדעות חכמי הטבע. כי מחמת שהתגבר קול דקדושה של יום טוב התגברו הם כנגדם כנ"ל, ועל כן אנו גוזרין תענית שני וחמישי אחר יום טוב. שני וחמישי דייקא, כי הם ימי רצון שבהם קבל משה לוחות האחרונות ותקן חטא העגל שהוא פגם הרצון כנ"ל. ועל כן על ידי תענית של שני וחמישי מתגבר הארת הרצון ונתתקן שמחת יום טוב שנמשך על ידי התגלות הרצון כנ"ל. כי עיקר מצח הנחש יניקתו מנחש הקדמוני שהתגבר על ידי חטא ופגם אכילה שהוא אכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת התגברות חכמת הטבע. כי אדם הראשון כפר בעיקר כמו שאמרו רז"ל. ועל כן על ידי התענית שני וחמישי מתקנים פגם האכילה ואז מתגבר הארת הרצון. כי בהם קיבל משה הלוחות אחרונות שהם בחינת תיקון חטא העגל שהוא פגם הרצון וכנ"ל. ועל כן קורין בהם ויחל שהוא תפלת משה שהתפלל להמתיק הכעס והחרון אף של חטא העגל שעל ידי זה ביטל הכעס והפכו לרצון והמשיך הארת הרצון בעולם שהוא בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלה לו אז שרואין אותן ביום התענית כי י"ג מדות של רחמים הם בחינת רצון. ועל כן הם י"ג מדות כנגד תליסר תיקוני דיקנא כידוע, שזהו בחינת זקן דקדושה שעל ידו מתגבר מצח הרצון כנ"ל. גם התענית הוא בחינת צדקה, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא. וכמו שכתוב בהתורה דרשו (סימן ל"ז) בליקויט חלק א' עיין שם. ועל ידי הצדקה עיקר הכנעת מצח הנחש, על כן מתענין אחר יום טוב וכנ"ל: