ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות יום הכיפורים

יום הכפורים א

הלכות יום הכפורים:

הלכה א

על-פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר "האי מאן דבעי למנסב" (בסימן כט, עין שם), שאי אפשר להלבין הכתמים והאדמימות של החטאים של כל השס"ה גידין אלא על-ידי תקון כלליות הגידין, דהינו תקון הברית ועל ידו נתעלין המחין בבחינת כנשר יעיר קנו, נשרא דא רוחא, דהינו בחינת תקון הברית ועל-ידי זה נמשך לבנונית מן המח להלבין האדמימות בבחינת לשון של צמר המלבין עוונות. וזה בחינת בגדים לבנים, עין שם:

אות א

וזה בחינת יום כפור שנקבע למחילה ולסליחה על-ידי תקון הברית שנעשה בו, כי בעצם היום הזה נמול אברהם וכו'. והוא היה ראשון לתקון הברית, כי לאברהם נתנה בראשונה ברית מילה ומחמת שנעשה ביום זה, (כמובא בספרים. על-כן נקבע יום הזה לדורות ליום כפור וסליחה, כי על-ידי תקון הברית נתלבנין העונות כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עצומו של יום מכפר בחינת בעצם היום הזה נמול אברהם וכו' כנ"ל. וזה הוא בחינת בגדים לבנים שלובשין ביום כפור , וכן כל עבודת היום בבגדי לבן, כי על-ידי תקון הברית נעשין בחינת בגדים לבנים. וכן אחר כך בימי משה רבנו עליו השלום, נתרצה הקדוש ברוך הוא ביום הזה למשה בשמחה ואמר לו סלחתי וכו', שזה בחינת סליחות פגם הברית, כי חטא העגל היה פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא ומחמת שנסלח ונתקן אז פגם הברית, על-כן נקבע למחילה לדורות כנ"ל. וזה פרוש סלחתי כדברך. 'כדברך' דיקא, כפי תקון הדבור כן הסליחה, כי תקון הדבור הוא גם כן בחינת תקון הברית, בבחינת כנשר יעיר קנו הנ"ל, (כמו שכתוב בפרוש במאמר הנ"ל). וכן שמעתי סגנון פרוש זה בענין אחר על-פי סלחתי כדברך הנ"ל כפי הדבור כן הסליחה כנ"ל מפי רבנו זכרונו לברכה. ועל-כן כל עבודות יום כפור בכהן גדול, כי הכהנים הם בבחינת שמירת הברית, כמו שכתוב, יורו משפטיך ליעקב ותורתך כו' כי שמרו כו' ובריתך ינצרו. ועל-כן מזהרים על קדשת הברית ביותר, כמו שכתוב, קדושים יהיו. כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה וכו', (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויקרא רבה קד), כי הם מזהרים באסורי אישות יותר מישראל והכהן הגדול מאחיו הוא מזהר באסורים יתרים בתוספות קדשה, כמו שכתוב, כי קדוש הוא לאלהיו, והוא הקדוש בקדשת הברית ומזהר באסורי אישות יותר מכל ישראל ומכל הכהנים. ועל-כן עבודות יום כפור כדי לכפר עוונות אינה כשרה אלא בו, כי הוא יכול להרים הדעת על-ידי קדשת הברית להמשיך לבנונית להלבין עוונות כנ"ל. וזה בחינת מה שכתוב בכהן גדול, אשר יצק על ראשו שמן המשחה. שהוא בחינת דעת עליון שזוכה לזה על-ידי קדשת הברית כנ"ל. וכן סמוך מקרא זה על ענין קדשת הברית, כמו שכתוב שם והכהן הגדול אשר יצק כו' אלמנה וגרושה לא יקח, כמו שכתוב, כי קדוש הוא כו'. כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל-כן היו שומרים אותו ביותר מטמאת קרי, מחמת שכל עבודת יום כפור וסליחתו תלוי בזה, ועל-כן היו נעורים כל הלילה, כי הוא תקון הברית על-ידי שמכניעין השנה שהוא בחינת תרגום, (כמו שמבאר למעלה). ועל-כן היה מכרח שיהיה נשוי, כי מי שאינו נשוי הוא בחינת פגם הברית. וזה שנזכר אצל עבודות יום כפור מיתת בני אהרן ואנו קורין זאת ביום כפור כי חטאם היה דלא אינסבו. ועל-כן לא היו ראויים לכנס למקום שנכנסו ועל-כן נסתלקו, כי אי אפשר לכנס לפני ולפנים להמשיך דעת עליון כי אם על-ידי תקון הברית בשלמות. וזה שמובא שנכנסו שתויי יין, זה בחינת נכנס יין יצא סוד (המזכר שם בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל) והכל בחינה אחת וזה תלוי בזה, עין שם:

אות ב

וזה שהזהר אהרן אחרי מות בניו לבל יבא בכל עת אל הקדש, שלא יכנס לפנים כי אם על-ידי עבודות יום כפור שאז הוא תקון הברית וכל העבודות של הקרבנות כלם בשביל זה, דהינו להכניע רוח הבהמיות שהוא פגם הברית, (כמו שכתוב בזהר הקדוש, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו', עין שם). וגם שיהיה נשוי, כמו שכתוב שם, וכפר בעדו ובעד ביתו אז הוא ראוי לכנס אל הקדש פנימה לזכות לדעת גדול להמשיך משם לבנונית מחילה וסליחה כנ"ל. וזה שכתוב, "בזאת יבא אהרן" כנ"ל, הינו בחינת תקון הברית, שהוא בחינת בריתי אשר תשמרו, וכמובא. ועל-כן אנו קורין ביום כפור כל פרשת עריות, כי אז הוא בחינת תקון הברית:

אות ג

ועל-כן ביום הכפורים הוריד משה התורה לישראל, כי עקר קבלת התורה על-ידי תקון הברית, (כמו שכתב רבנו שם). ועל-כן קורין ביום כפור ששה עולים לתורה, כי וא"ו הוא בחינת תקון הברית, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן יא). ועל-כן אסור זווג ביום כפור, כי אז אנו צריכין לפרש עצמנו כדי לזכות לקבלת התורה כמו משה רבנו שהצרך לפרש עצמו מכל וכל מחמת שהיה כלל קבלת התורה, כמו שכתב רבנו במאמר "בקרב עלי מרעים" (בסימן לו). ועל-ידי זה זוכין לכפרה על-ידי קדשת הברית כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת התענית שמתענין ביום כפור כדי להכניע רוח הבהמיות שהוא בחינת פגם הברית כנ"ל, כי על-ידי התענית מכניעין רוח הבהמיות, כמו שכתב רבנו במאמר "דרשו ה'" (בסימן לז) ואז זוכין לבחינת אדם, כמו שכתוב, ויקח את האדם. מאן נטיל לה מארבע יסודין דילה דאפריש לה מתאוה דילהון. ועל-כן אנו פורשין עצמנו ביום כפור מכל התאוות כדי להכניע רוח הבהמיות שהוא פגם הברית, שהוא כלליות כל התאוות כדי לזכות לבחינת אדם, שהוא בחינת דעת, כי שם אדם לא נקרא אלא הבר דעת, כמובא. כי זה מותר האדם מן הבהמה ועל-ידי הדעת בחינת תקון הברית שזוכין על-ידי התענית, על-ידי זה נמחלין העוונות כנ"ל. וזה בחינת מי יודע רוח בני האדם העלה הוא למעלה ורוח הבהמה הירדת הוא למטה, הינו על-ידי שמכניעין ומורידין רוח הבהמיות למטה, דהינו פגם הברית כנ"ל שזה נעשה על-ידי התענית כנ"ל, על-ידי זה רוח בני האדם, הינו בחינת תקון הברית שהוא בחינת רוח בני האדם, בחינת ולא קמה עוד רוח באיש וכו'. 'העלה הוא למעלה', להעלות הדעת בבחינת כנשר יעיר קנו כנ"ל. וזהו, 'מי יודע', כי על-ידי זה זוכין לדעת כנ"ל, כי תקון הברית עולה למעלה ומרים את הדעת כנ"ל. וזה בחינת חמשה ענוים שאומרין ביום כפור כדי לזכות לה' הדעת על-ידי הכנעת כל התאוות כנ"ל. וזהו בחינת אסור נעילת הסנדל, בחינת של נעליך מעל רגליך, דהינו להפשיט עצמו מתאוות הגופניות, דהינו תאוה הכלליות כנ"ל, כמו דאיתא של נעליך-דא גופא. גם איתא שם, 'של נעליך'-דא אתתא. כי זה כלל כל התאוות הגופניות כנ"ל. וזה בחינת חמש תפלות שמתפללין ביום כפור מה שלא נמצא כן בשום יום שיתפללו בו חמש תפלות, כי עקר תקון התפלה תלוי בקדשת הברית (כמו שכתב רבנו כמה מקומות). ועל-כן מחמת שאז ביום כפור זוכין לזה, על-כן אז יש עליה גדולה לתפלה שמתפללין כל היום כלו ומתפללין חמש תפלות נגד ה' הדעת שזה הוא תכלית שלמות התפלה, שהוא בחינת מלכות כשעולה לבחינת ה' כמובא. וזה שמרבין בשבחים נוראים להשם יתברך ביום כפור כדי לתקן הדבור על-ידי שבח צדיקו של עולם (כמו שכתוב במאמר הנ"ל) כדי לזכות על-ידי זה לדבור המתקבל שתתקבל תפלותינו ביום כפור כדי לזכות לבגדים לבנים ביום כפור, (כמו שכתוב שם, עין שם):

אות ה

וזה שאנו אומרים ביום כפור, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם מחמת שאין אז אחיזה לחיצונים כמובא. וכל זה על-ידי בחינת תקון הברית שנעשה אז, כי כתב רבנו זכרונו לברכה במאמר "בקרב עלי מרעים" סימן לו, ששני הפסוקים אלו, שמע וברוך שם, מסגלים להכניע תאוה הכלליות הנ"ל. כי על ידם נכללין במלכות דקדשה שעומדת על בחינת י"ב שבטי י"ה, שהם בחינת י"ב תבות שיש בשני פסוקים אלו הנ"ל, עין שם. וזה שמצינו שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד תקנו יעקב אבינו עליו השלום, שחשש שמא יש חס ושלום, שמץ פסול בבניו וכיון שפתחו כלם ואמרו שמע ישראל וראה שכלם מקבלים עליהם על מלכות שמים, שזה בחינת תקון הברית. ומטתו שלמה משנים עשר שבטי י"ה על-כן פתח ואמר ברוך שם וכו', כי עתה נשלם מלכות דקדשה על-ידי המטה שלמה של שנים עשר שבטי יה שכלם צדיקים כנ"ל. והנה נמצא ששני פסוקים אלו הם כלי מלחמתנו להכניע תאוה הנ"ל. ועל-כן אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש בכל השנה כדי שלא להתגרות בהחיצונים שיש להם אחיזה אז. ועל-כן אנו מסתירין הדבר ואומרים בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי עקר אחיזתם בבחינת המלכות, אבל בבחינת אחדותו יתברך אין להם אחיזה כלל ועל-כן אומרים שמע ישראל בקול רם, כי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא בחינת מלכות, הוא בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום שעל ידה מכניעין תאוה הכלליות, (כמו שכתב רבנו וכמובא לעיל כמה פעמים). כי מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה, ותורה שבעל פה הוא בחינת שלמות לשון הקדש על -ידי לשון תרגום, (כמו שכתוב לעיל בהלכות חל המועד). ועל -כן נתתקן התלמוד בלשון תרגום, כי התלמוד הוא עקר תורה שבעל פה ועל-כן לא כתבו משה בתורה כדי להסתיר הדבר מהם, רק נמסר לישראל בעל פה שיאמרו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בבחינת תורה של על פה כנ"ל ומחמת ששם עקר אחיזתם, דהינו בבחינת מלכות, בבחינת התרגום כנ"ל, על-כן אנו מסתירין ואומרים בלחש הפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי שלא יתגרו בנו, כי שם עקר המלחמה בבחינת התרגום (כמובא לעיל). כי התרגום הוא בחינת נגה, בחינת עץ הדעת טוב ורע (כנ"ל, עין שם). וכנגד זה מצינו גם כן בשנים עשר שבטי י"ה שנתחלקו גם כן לשני חלקים כנגד שני הפסוקים הנ"ל שמע וברוך שם. שהפסוק הראשון שמע כלו קדש. ואין שם שום אחיזה כלל, אבל בפסוק השני שם המלחמה ושם אחיזתם כנ"ל וכמו כן נחלקו השבטים בשעת ברכות וקללות ששה עלו לברך וששה עלו לקלל, כי המברכים כנגד שש תבות שבפסוק שמע ישראל שהוא כלו ברוך וקדוש ואין שם אחיזה והזכרת קללה כלל, אבל ששה המקללים הם כנגד פסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ששם יש בחינת תרגום, בחינת עץ הדעת כנ"ל ששם אחיזתם כנ"ל, על-כן יש שם הזכרת קללות שצריך לקללם ולהכניעם לבטל הרע שבתרגום ולהעלות הטוב להשלים לשון הקדש, שהוא בחינת שמירת הברית שעל-ידי זה נשלם המטה שלמה של שנים עשר שבטי י"ק, שהם בחינת שני הפסוקים הנ"ל כנ"ל, כי ברכות וקללות תלוי בשמירת הברית, כמו שכתוב, ראה נתתי לפניך היום ברכה וכו'. 'לפניך' דיקא, (כמו שכתוב רבנו שם במאמר "בקרב" הנ"ל, עין שם). ועל-כן ביום כפור שאז הוא בחינת תקון הברית בשלמות כנ"ל ועל-כן אין להם אחיזה, על-כן אומרים אז ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, שזה בחינת שלמות תקון הברית כנ"ל, כי אין יראים מהם כנ"ל וגם הרמת הקול מורה על תקון הדעת, תקון הברית, (כמו שמובא לעיל בהלכות נשיאת כפים). כי ביום כפור הוא בחינת שלמות לשון הקדש, כי אז הוא גמר נתינת התורה, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש, (כמובא לעיל):

אות ו

ועל-כן נחתמין ביום כפור, כי תקון הברית הוא בחינת חותם, בבחינת וצאצאיו חתם באות ברית קדש. ועל-כן עקר החתימה בנעילה, כי אז נשלם תקון הברית על-ידי החמשה ענויים שהתענו כל היום כנ"ל, ואז הוא גמר שלמות התפלה החמישית והאחרונה של כל החמש תפלות שהתפללו כל היום כלו וכנ"ל. שכל זה הוא שלמות תקון הברית כנ"ל, על -כן אז היא החתימה כנ"ל, כי חותם של יום כפור הוא בחינת חותם של תקון הברית כפי המובן מדברי רבנו נרו יאיר, במאמר החותמות (בסימן כב), עין שם. כי החותם של יום כפור הוא חותם הראשון הפנימי שהוא חותם הרגלין, כמו שמבאר שם. וחותם הרגלין הוא בחינת חותם אות ברית קדש כידוע, כי החותם נעשה על-ידי תקון הברית שעל ידו דם נעכר ונעשה חלב ונתתקן הדם נדות, (כמו שמבאר בפרוש המאמר "האי מאן" הנ"ל) ועל-ידי זה נעשה בחינת חותם שהוא הפך דם נדות, (כמובא בכתבים. וכמובן במאמר החותמות הנ"ל). ועל-כן מפיסין זה את זה בערב יום כפור כדי לתקן חותם הפנימי הנ"ל שהוא תלוי בשלום העולם, (כמו שכתבו במאמר החותמות, עין שם). וזה שמרבין בצדקה בערב יום כפור, כי צדקה הוא גם כן תקון הכללי, (כמו שמבאר שם, עין שם). וזה בחינת תשובה ותפלה וצדקה שמעבירין וכו', שהם צום קול ממון שמקימין כלם ביום כפור, כי כלם הם בחינת תקון הכללי, כי צום הוא בחינת תקון הברית שהוא כלליות הגידין כנ"ל. והקול, הינו בחינת תקון כללי של הדבור שנעשה ביום כפור על-ידי השבחים להשם יתברך שמרבין מאד ביום כפור כנ"ל. וממון, הינו צדקה, הוא תקון הכללי של משא ומתן, (כמובא כל זה במאמר "האי מאן" הנ"ל) והם מעבירין רע הגזרה, כי הם מלבנין העוונות בבחינת דם נעכר ונעשה חלב כנ"ל. וזה שאומרים התר נדרים וכל נדרי ביום כפור, כי זה תקון הדעת, כי הנדרים תלויים בדעת, בבחינת כי יפלא לנדר נדר וכו', ועל-ידי תקון הנדרים דם נעכר וכו' בבחינת כי יפלא דבר וכו' בין דם לדם וכו', (כמובא במאמר התקונים "קם רבי שמעון" שאומרים אז, עין שם). ועל-כן על-ידי פגם הנדרים בנים מתים חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לב ע"ב), כי פגם הנדרים הוא בחינת פגם הברית, ועל-כן ביום כפור שאז הוא תקון הברית כנ"ל, על-כן מתירין ומתקנין הנדרים אז כדי לתקן הדעת כדי להלבין הדמים בבחינת דם נעכר ונעשה חלב. (שיך לעיל) ועל-כן אומרים אחר נעילה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, כי אז הוא גמר שלמות תקון הברית בחינת חותם כנ"ל. ועל-כן אומרים שלש פעמים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם ח"י תבין כנגד ח"י ברכאן דצלותא, כי אז הוא גמר שלמות תקון התפלה שהוא תקון הברית, בחינת צדיק ח"י עלמין כנ"ל:

יום הכפורים ב

על-פי המאמר "תקעו בחדש שופר" לקוטי תנינא בסימן ה, עין שם כל המאמר. ועין מה שמובא בהשיחות שלאחר הספורי מעשיות . ואיתא שם שלפי הימים הנוראים ראוי שיהיה האתרוג נאה, הינו כפי הבכיה שמרבין לבכות בימים נוראים כן זוכין לאתרוג נאה, כי אמרי אינשי שכל נער יש לו אשה נאה וכו', (עין שם היטב). ובימים נוראים ישראל הם בבחינת נער, (כמו שאיתא בתקונים) והנה נער בכה. מיד, ותחמל עליו. על-כן על-ידי הבכיה של ימים נוראים כל מה שמרבין לבכות יותר נכנסין יותר בבחינה זו, בבחינת נער בכה, ועל-ידי זה זוכין לאתרוג נאה שהוא בחינת כלך יפה רעיתי ומום אין בך וכו', עין שם. כי זה שאומרים העולם וכו', כי עקר השכל הוא מהמח. והמח שואב ממח שבעצמות שהוא נשקה על-ידי לחות ושמנונית הגוף וכו'. ועל-כן מי שהוא נער ואין שכלו בשלמות ונשאר מחו כנוס בעצמות וכו' ועל-כן בת זוגו שנלקחה מן העצמות וכו', על-כן היא נאה, כי נמשך אליה רבוי המח שבעצמותיו, כי משם נלקחה, כמו שכתוב, ויקח אחת מצלעתיו וכו' כי עקר היפי היא מהמח, כמו שכתוב, חכמת אדם תאיר פניו וכו', עין שם. ובקדשה זה בחינת שנמשכין שרשי הדעת אל האתרוג ועין בכונות סוד אתרוג ולולב, עין שם:

אות א

ולבאר קצת, כי עקר הכונה הוא להמשיך אל האתרוג, שהוא בחינת מלכות המחין שבגוף, דהינו החסדים שבששה קצוות, אך אי אפשר שיתנו הארה אל האתרוג כי אם על-ידי שמקבלין הארה משרשי המחין, דהינו משרשי החסדים שבדעת, שזהו סוד הנענועים, (עין שם בכתבי האר"י. נמצא, שעקר הארת האתרוג בחינת מלכות הוא על-ידי שנתרבין ומאירין בחינת המחין שבששה קצוות על-ידי שנמשך עליהם הארת המחין שבראש כנ"ל. וזה בחינה הנ"ל, רק שם הוא נער ממש ונשאר מחו כנוס בעצמות. ולא עלה למעלה אל המח כנ"ל. וכאן בקדשה הארת האתרוג על -ידי שממשיכין בכונה הארת המחין שבראש לתוך בחינת הגוף ונתרבין ומאירין המחין שבגוף ומשם נמשך המחין אל האתרוג והבן. כל זה מבאר בהשיחות הנ"ל כפי מה ששמענו מפיו הקדוש בפרוש, ועין שם עוד מבאר יותר ענין הנ"ל:

אות ב

אך להבין הענין יותר איך על-ידי בחינת נער בכה בראש השנה וביום כפור נעשה בחינה זו שיהיו נמשכין המחין שבראש אל הששה קצוות ומשם יהיו נמשכין אל האתרוג, אך באמת כל הענין מבאר היטב במאמר תקעו-ב' הנ"ל, כי זה הענין של האתרוג נאמר בסמוך מיד אחר מאמר תקעו הנ"ל, שנאמר בראש השנה, ותכף אחר יום כפור. (ואז לא היה אתרוגים מצויים באותו השנה), אז אמר רבנו זכרונו לברכה ענין הנ"ל של האתרוג שלפי הימים נוראים שהיה לנו ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה, כי אז בכו הרבה באותן הימים נוראים וכו':

אות ג

כי מבאר במאמר הנ"ל שצריכין להשליך כל מיני חכמות לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם אלא אפלו חכמות גמורות אפלו מי שיש לו מח גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה וכו', (עין שם היטב). וזה בחינת ראש השנה ויום כפור שאז ישראל הם בבחינת נער בכה. ועל-ידי זה זוכין לאתרוג נאה כנ"ל, כי כל אחד כשזוכה לאיזה שכל אפלו לשכל וחכמה דקדשה, ועקר השכל על-ידי שמעלה לחות ושמנונית הגוף אל המח שבראש, שזה בחינת מה שנאמר שם קדם במאמר הנ"ל. שצריכין להעלות מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין מחין, עין שם. וכשמעלה לחות ושמנונית הגוף אל הדעת ונתרבה מחו ודעתו, אזי צריך שלא לעמד. ולסמך על דעתו לבד, כי על-ידי הדעת והחכמות של אדם יכול לפל בטעותים גדולים חס ושלום, ויוכל על-ידי חכמתו להטות לגמרי חס ושלום, מדרכי ה', כי אסור לסמך על דעתו וחכמתו לבד, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. רק עקר השלמות הוא כל מה שנתרבה ונתוסף דעתו ומכיר ביותר בגדלת ה' יתברך שיראה להמשיך הדעת אל הלב בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך שצריכין להמשיך הדעת אל הלב כמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה שאמר, כי הלא גם אמות העולם יש להם דעת וחכמות, אך שהדעת שלהם הוא בלא לב והעקר להמשיך הדעת אל הלב בבחינת וידעת היום והשבות וכו' כנ"ל, הינו כשזוכה לאיזה דעת ימשיך הדעת אל הלב ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חכמתו ואם לבו שלם עם ה' שיתבטלו כל תאוות וחמדת הגוף כל מה שלב האדם חומד כלם יתבטלו נגדו יתברך. ולא יהיה לו שום תאוה וחמדה כלל רק להשם יתברך, כי כך יפה לו כפי הדעת שזכה עכשיו להכיר בגדלתו יתברך וישתדל עכשיו לעבד את ה' במצות מעשיות ועבודות דקדשה באפן שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וכמבאר לעיל במאמר הנ"ל שצריכין להשליך את כל החכמות ולעבד השם יתברך בפשיטות גמור. נמצא, שכל מה שזוכה לדעת יותר ולהכיר יותר בגדלתו יתברך הוא ממשיך בכל פעם הדעת אל הלב והגוף להשתדל לעשות מעשים טובים ועבודות דקדשה כפי הדעת שזכה עכשיו וכל מה שיש לו דעת יותר עובד ביותר ועושה מעשים טובים ביותר בשביל השם יתברך בפשיטות גמור בלי שום חכמות ואינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד חס ושלום, בלי עבדות חס ושלום, רק עקר חכמתו הוא להשליך החכמות, דהינו כל מה שזוכה ליותר חכמות ומכיר ביותר אותו יתברך הוא משתדל בכל פעם יותר לעבד אותו יתברך בפשיטות בעבדות בלי חכמות, כי זה עקר עבודתו יתברך ועל-כן הוא משליך בכל פעם את החכמות בשביל עבודתו יתברך. נמצא, שממשיך את כל חכמתו אל הלב והגוף, דהינו אל עבדות ועשיות דקדשה, שזה העקר כנ"ל ומשם נמשך עקר יפי והדור האתרוג שהוא בחינת מלכות כידוע, כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק על-ידי מעשים טובים, על-ידי מצוות מעשיות, כי מלכות הוא בחינת עשיה כידוע, כמובא בזהר שמלכות מקנן בעשיה. וזה עקר עבודתנו בראש השנה וביום כפור. שאז ישראל הם בבחינת נער בכה, דהינו שמסלקין ומשליכין כל החכמות רק ממשיכין הדעת אל הלב ומסתכל כל אחד בעצמו אם לבו קשור לדעתו, דהינו אם מתנהג בתאוות לבו וגופו כפי הדעת שלו, כי כל אחד ואחד יודע מהשם יתברך בכלל שמלא כל הארץ כבודו. וצריך להסתכל בעצמו אם הוא מתנהג כך עם גופו כפי דעתו. ואם מעשיו עולים יפה כפי דעתו וחכמתו על כל פנים. ואז בראש השנה ויום כפור שכל ישראל מתעוררים בתשובה ואז נתעורר לבכיה על-ידי זה, כי כל אחד רואה בעצמו איך מעשיו אינם עולים יפה כפי חכמתו שיודע שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו ואף-על-פי-כן נטה מרצונו יתברך ומכל שכן מי שפגם חס ושלום, או חטא חס ושלום, וזה בחינת נער בכה, דהינו שמסלקים כל החכמות ומסתכלים רק על המעשים אם עבודתו היתה כראוי בשנה זו כפי חכמתו ודעתו על כל פנים. ועל-ידי זה נתעורר לבו לבכיה גדולה, כי רואה כמה רחוקים מעשיו אפלו מחכמתו ודעתו הקטנה. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה שעל-ידי בחינת נער בכה זוכה לאתרוג נאה כנ"ל, כי על-ידי נער בכה, שזה בחינת שממשיך הדעת אל הלב והגוף להשתדל שיהיו מעשיו מרבים מחכמתו כנ"ל, על-ידי זה עקר התגלות מלכותו יתברך כנ"ל, שזהו בחינת הדור האתרוג, שהוא בחינת מלכות כנ"ל. וזה בחינת שממשיכין שרשי הדעת אל הששה קצוות, דהינו אל הגוף ומשם נמשך הדור האתרוג, הינו כנ"ל שממשיכין עקר הדעת אל הגוף להשתדל לעשות מעשים טובים בלי חכמות כנ"ל ועל-ידי זה עקר התגלות מלכותו יתברך שהוא בחינת הדור האתרוג כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת תקון המשפט שמבאר שם במאמר הנ"ל שהוא על -ידי שמשליכין כל החכמות, עין שם. שזה בחינת נער בכה וכו' כנ"ל, כי מקדם מבאר שם במאמר הנ"ל שתקון המשפט הוא על-ידי שנזהרין לגרש טפת עשו וישמעאל מן המח שלא יבלבל את המח ויקלקל את המשפט חס ושלום, וכו', עין שם. ובאמת כלו חד, כי כשמעלה את הלחות ושמנונית הגוף מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה שהוא המחין. אזי יכול להעלות גם בחינת טפת עשו וישמעאל וטפת עשו וישמעאל הם בחינת זהמת הנחש, בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שמשם נמשך התערובות טפת עשו וישמעאל כידוע ועקר פגם טפת עשו וישמעאל בחינת פגם עץ הדעת היא בחינת רבוי החכמות מה שרוצין להטות אחר חכמתו ודעתו כמו אומין דעלמא שהם עשו וישמעאל שהולכים אחר חכמתן ודעתם המשבשת. והם חכמים בעיניהם, ומחמת זה סרו מאחרי השם יתברך, אבל אנחנו עם קדוש מזהרים להשליך את חכמתנו ולבטל דעתנו נגדו יתברך ונגד הצדיקים האמתיים שבכל דור ודור ועקר עבודתנו הוא שכל מה שזוכים לחכמה יתרה לראות להשתדל לעבד את השם יתברך ביותר בעבדות יותר בתמימות ובפשיטות. ועקר החכמה הוא להשליך החכמות, דהינו לבטל דעתו נגדו יתברך ונגד צדיקי אמת וכנ"ל. וזה בחינת תקון המשפט שעקרו על-ידי שמסלקין ומשליכין את החכמות ועל-ידי זה בעצמן מבטלין ומגרשין טפת עשו וישמעאל שהם רוצים לסבב את המח ברבוי חכמות בטלות. עד שיוכל לטעות על-ידי חכמתו חס ושלום, להטות לגמרי מדרכי ה' כמו שמצינו רבים שנטו על-ידי חכמתם מהשם יתברך ונפלו לשאול תחתיות על-ידי שהעמידו על חכמתם, (כמבאר בדברי רבנו מזה כמה פעמים. וזה בחינת טפת עשו וישמעאל, בחינת עץ הדעת טוב ורע שמבלבל את המח בחכמות של שקר וטעות עד שיוכל להטות לגמרי חס ושלום, מהשם יתברך, אבל כשנזהרין שבכל פעם שזוכים לאיזה חכמה והכרה בו יתברך להשתדל לעשות עבדות ומעשים טובים ביותר ומשליכין כל החכמות ועושין עבדות בפשיטות גמור, בזה מכניעין טפת עשו וישמעאל. ואין להם כח לבלבל את האדם בחכמות של שטות להטותו מדרכי השם יתברך. מאחר שאינו סומך על חכמתו כלל, אדרבה, כל מה שנתחכם יותר הוא משליך החכמות יותר וסומך רק על אמונה לבד. ועושה מעשים טובים בפשיטות בתמימות כנזכר לעיל. נמצא, שבחינת נער בכה, דהינו שמשליכין את החכמות ומסתכלין רק על מעשים טובים אם מעשיו כראוי ומחמת זה שבוכה על שפגם במעשיו נגדו יתברך, זה בחינת תקון המשפט, בחינת הכנעת ובטול טפת עשו וישמעאל וכו' כנ"ל, כי מבאר שם שטפת עשו וישמעאל בהכרח להוציאו לחוץ לבלי להעלותו אל המח חס ושלום, כי מבלבל את המח כנ"ל. ועל-כן על-ידי שמשליך את החכמות ומסתכל על מעשים טובים ועל-ידי זה זוכה לבכיה, בחינת נער בכה, על-ידי זה מוציא טפת עשו וישמעאל על-ידי הדמעות, כי הדמעות הם ממותרי המרה שחרה שהוא טחול אמא דערב רב שם עשו וישמעאל כידוע (וכמבאר זה בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן לו). נמצא, כשבוכה הוא מגרש על-ידי הדמעות בחינת טפת עשו וישמעאל, שזה עקר תקון המח בחינת תקון המשפט (ועין היטב במאמר הנ"ל מתחלתו לסופו והבן היטב):

אות ה

וזה בחינת ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה, 'עיני לאה רכות', זה בחינת נער בכה, שעל-ידי זה מגרשין מעצמו בחינת טפת עשו וישמעאל, כי עיני לאה היו רכות שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו, כי לאה מסטרא דדינא קשיא ששם עקר אחיזת בחינת עשו וישמעאל וכל האבות והאמהות עקר עבודתם היה לברר הדעת דקדשה, מבחינת טפת עשו וישמעאל שנתערב על-ידי חטא אדם הראשון כידוע. ועל-כן לאה שהיתה מרגשת שנאחז בה בחינת טפת עשו וכו', היתה יראה שלא תפל בחלקו, ועל-כן היתה בוכה תמיד על זה, כי על-ידי הבכיה מבררין ומוציאין לחוץ בחינת טפת עשו וישמעאל. וכמו כן כל אחד מישראל כשמרגיש בעצמו אחיזת הסטרא אחרא שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל שעדין לא נתברר אצלו הטוב מהרע הוא צריך לבכות הרבה שלא יפל בחלקו של עשו חס ושלום שהוא השטן, הוא היצר הרע. ועל-ידי הבכיה והדמעות הוא מגרש בחינת טפת עשו וישמעאל כנ"ל. ועל-ידי זה זוכה להמשיך הדעת אל בחינת מלכות האתרוג כנ"ל. וזה בחינת ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר וכו', שעל-ידי עיני לאה רכות, על-ידי הבכיה בחינת נער בכה, על-ידי זה ורחל היתה יפת תאר, בחינת הדור האתרוג שהוא בחינת רחל, בחינת מלכות כנ"ל והבן:

אות ו

וזה בחינת יום כפור שצריכין להתענות אז, כי עקר לחות ושמנונית הגוף שעולה אל המח הוא כפי האכילה, כי משם עקר לחות ושמנונית הגוף כידוע בחוש. ומחמת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע על-ידי זה נפגם האכילה ונתערב בכל המאכלים בחינת טפת עשו וישמעאל. ומחמת זה כשעולים הלחות והשמנונית מהמאכלים אל המח יכול להתערב בהמח בחינת טפת עשו וישמעאל חס ושלום כנ"ל. ועל-כן ביום כפור שאז צריכין לגרש לגמרי בחינת טפת עשו וישמעאל, כי אז גמר תקון המלכות כידוע שעקר התקון על-ידי שמגרשין ומבטלין טפת עשו וישמעאל וממשיכין הדעת אל בחינת המלכות וכו' כנ"ל, על-כן אסור לאכל כלל ביום כפור כדי שלא לתן שום מקום ואחיזה כלל לבחינת טפת עשו וישמעאל ביום הזה, כי אז אין להם שום שליטה כלל, כי כלא שתא אית להו רשו לאסטינו, בר מיום כפור, כי אז הוא סליחות עוונות. ועקר סליחות עוונות הוא בחינה זו שמגרשין טפת עשו וישמעאל שמשם כל העוונות. ועל-כן חיוב לאכל בערב יום כפור, כי בודאי עקר המח הוא על-ידי האכילה שמשם עולין לחות ושמנונית הגוף שמעלין אותם מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה כנ"ל, שזה עקר יום כפור שאז הוא גמר חותם דקדשה. ועל-כן בהכרח לאכל בערב יום כפור כדי להעלות אחר כך ביום כפור לבחינת חותם דקדשה על-ידי האכילה של ערב יום כפור, אבל ביום כפור בעצמו אסור לאכל, כי על כל פנים בשעת האכילה יש אחיזה לבחינת טפת עשו וישמעאל רק שאחר כך מבררין אותם, אבל עכשיו ביום כפור אסור שיהיה להם שום אחיזה בעלמא כלל, כי עקר סליחות עוונות ביום כפור הוא על-ידי שמגרשין ומבטלין אותן לגמרי כנ"ל. ועל-כן אי אפשר לאכל אז כלל, רק מהאכילה של ערב יום כפור מבררין ומעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שזה עקר יום כפור, שהוא בחינת שמירת הברית שכל עבודתו בכהן גדול שהיה קדוש בקדשת הברית יותר מכל ישראל. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום כפור, כי היה מעלה מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה. וטפת עשו וישמעאל מגרשין ומבטלין על-ידי הבכיה שבוכין ביום כפור בחינת נער בכה על-ידי שבוכין בשעת הודויים בזה מגרשין ומבטלין כל החטאים שהם בחינת טפת עשו וישמעאל כנ"ל. ואז נשלם בחינת חותם דקדשה שהוא תקון המח בשלמות ועל-ידי זה זוכין אחר כך לאתרוג נאה וכו' כנ"ל והבן היטב:

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: