ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות חול המועד

חול המועד א

הלכות חל המועד:

הלכה א

ענין חל המועד שקצת מלאכות אסורים בו וקצת מתרים:

אות א

כי חל המועד הוא בחינת לשון תרגום שהוא בחינת נגה שהוא ממצע בין לשון הקדש ובין שאר הלשונות של שבעים אמין, כי יום טוב הוא בחינת שלמות לשון הקדש, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן ל) שיום טוב הוא בחינת העלמת מלכות דקדשה מבין הקלפות ומכניעין מלכות הרשעה של הד' מלכיות שזה בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת מלכות פה שעל ידה מכניעין מלכות הרשעה של השבעין אמות. ועל-כן הימים טובים נקראים אות, כי הם בחינת שמירת הברית שנעשה על-ידי שלמות לשון הקדש, (כמו שכתב רבנו במאמר תפלה לחבקוק סימן יט). וזה שאנו אומרים ביום טוב: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, כמו שכתוב לעיל בהלכות נשיאת כפים (סימן א), וחל המועד בא אחר ביום טוב להשלים את הלשון הקדש, כי עקר שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום. וזהו חל המועד שהוא מערב מחל וממועד, כי בחל הוא שליטת הסטרא אחרא, בחינת שבעים אמין ומועד, היא בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל. וחל המועד הוא ממצע ביניהם בחינת תרגום כנ"ל. ועל-כן קצת מלאכות אסורים וקצת מלאכות מתרים, כי הוא מערב מחל ויום טוב כנ"ל:

אות ב

ועל-כן נמסר הדבר לחכמים שהם יבחרו איזה מלאכות אסורים ואיזהו מתרים כדאיתא בפוסקים. זה בחינת תורה שבעל פה שהוא בחינת לשון תרגום, בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת ששה סדרי משנה, שהם בחינת כשר ופסול, אסור ומתר וכו' כדאיתא בזהר הקדוש. ועל-כן חל המועד שהוא בחינת תרגום כנ"ל נמסר לחכמים, כי הוא בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. והכלל, שכל מלאכות המכרחים מאד, דהינו כדי חיונו או דבר האבד או צרך כבוד יום טוב מתרים ושארי מלאכות כלם אסורים בחל המועד, כי חל המועד, שהוא בחינת תרגום, בחינת נגה, שם עקר המלחמה והנסיון והצרוף של כל אחד ואחד מישראל. ומי שאוחז עדין בבחינה זו הוא צריך למעט ולאסר על עצמו כל המלאכות כלם ולבלי לעסק רק בדבר המכרח לו מאד כדי חיונו וכו' כנ"ל. כי זה הוא מכרח לעשות כדי שיוכל לחיות ולהתפרנס עצמו, ועל זה מרמז מה שאסרו חכמינו זכרונם לברכה כל המלאכות בחל המועד ולא התירו רק המכרח כנ"ל. אבל יום טוב שהוא בחינת שלמות לשון הקדש ובטול הרע לגמרי, שזה בחינת מי שזכה כבר לנצח המלחמה וזכה לשמירת הברית, על-כן אסורים בו כל המלאכות, כי כשנכנע הרע לגמרי אזי נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם באים מזהמת הנחש שהוא הרע. ועקר תלוי בשמירת הברית שהוא בחינת ט"ל אורות הפך הל"ט מלאכות שהם באים וכו', ועל-כן באמת מי שאוחז בבחינה זו של יום טוב, דהינו שזכה לשלמות לשון הקדש ולשמירת הברית אין צריך לעסק בשום מלאכה ומשא ומתן כלל, ועליו נאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. וזה שמובא בזהר הקדוש שיום טוב הוא בחינת התלמיד חכם וחל המועד הוא בחינת התלמידים והמקרבים אליהם, כי התלמיד חכם הוא בחינת יום טוב, כי כבר זכה לנצח המלחמה וזכה לשמירת הברית ושלמות לשון הקדש שזה בחינת יום טוב, אבל האנשים שלהם הם בחינת חל המועד, שהוא בחינת תרגום, בחינת נגה, כי הם עדין אחוזי חרב ללחם מלחמתם כנ"ל. ועל-כן חל המועד הוא בין יום טוב ליום טוב ויש קדשה לפניהם ואחריהם, זה בחינת מה שכתוב בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה על פסוק: והוא ינהגנו על מות על-פי משל כמו שלומדין התינוק לילך שתחלה מוליכין אותו ואחר כך מניחין אותו לילך מעצמו וכו' כן בתחלה מעלין את אדם למעלה ממדרגתו ומסיעין אותו מאד בעבודת ה' ואחר כך מנסין אותו שילך בעצמו, עין שם:

אות ג

וזהו בחינת יום טוב וחל המועד, כי בתחלה מעלין אותו לבחינת קדשה גדולה, בחינת יום טוב ובאמת הוא למעלה ממדרגתו כנ"ל ואחר כך משליכין אותו ומנסין אותו כנ"ל. וזה בחינת חל המועד, שהוא בחינת נגה, ששם עקר המלחמה כנ"ל. ואחר כך זוכה לנצח המלחמה ולעמד בנסיון. וזה בחינת יום טוב שבא אחר חל המועד שזכה לקדשת יום טוב על-ידי נצחון המלחמה, ועל-כן גם חל המועד נקרא אות ואסור להניח תפלין בהם, כי הם גם כן בחינת שמירת הברית, כי עקר שמירת הברית תלוי בלשון תרגום, שזה בחינת חל המועד כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו; כי זה תלוי בזה, כי מאחר שהוא מבזה את המועדות זה בחינת שמירת הברית שלמות לשון הקדש בודאי הוא מפר ברית.

וזה שפרשו זכרונם לברכה המבזה את המועדות, דהינו חל המועד, כי עקר שמירת ושלמות לשון הקדש תלוי בחל המועד כנ"ל. וזהו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כי על-ידי שמירת הברית זוכין לשבעים פנים של תורה שהם בחינת שבעים נפש של בית יעקב (כמו שכתב רבנו במאמר "בקרב עלי מרעים" סימן לו) אבל פגם הברית הוא על-ידי בחינת שבעים אנפין חשוכין, ועל-כן על-ידי פגם הברית הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, בחינת אנפין חשוכין כנ"ל. וזהו שדקדקו וקראו חלול המועדות לשון המבזה, הינו בחינת פגם הברית שמשם באים כל החרפות והבזיונות, כי עקר הכבוד תלוי בשמירת הברית, (כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו נרו יאיר, עין שם):

חול המועד ב

בחל המועד אסור לעשות כל המלאכות חוץ מלאכת דבר האבד:

יש לרמז כי מי שרוצה לעשות תשובה צריך שיהיה בקי בהלכה, דהינו בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת עיל ונפיק. כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה במאמר "קרא את יהושע וכו'" בסימן ו, עין שם:

אות א

כי זהו מדרכי התשובה שבתחלה מקרבין אותו מלמעלה ואחר כך מרחקין אותו ויש לו ירידה ואזי צריך להתחזק עצמו בכל מה שיוכל ולא יניח עצמו לפל לגמרי חס ושלום, ואזי הירידה היא תכלית העליה וזוכה לחזר ולעלות אל הקדשה במעלה יתרה. וזה מרמז בדין חל המועד הנ"ל, כי כשעושה תשובה ומקדש עצמו זה בחינת קדשת יום טוב, כי יום טוב היא בחינת תשובה, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. ואחר יום טוב הוא חל המועד. והחל המועד הוא בין קדשה לקדשה, דהינו בין קדשת ימים הראשונים של יום טוב לימים האחרונים. זה רמז על בחינת נפיק, דהינו כשיוצא ונתרחק מהקדשה בחינת ירידה הנ"ל אזי הוא צריך גם כן לקדש עצמו בקדשת יום טוב אף-על-פי שנפל מקדשתו לבחינת חל. וזהו בחינת חל המועד שצריך לקדש את בחינת החל בקדשת מועד, לקדשו מעשית מלאכה, שהוא בחינת גשמיות עסקי עולם הזה, כי ל"ט מלאכות הם זהמת הנחש וצריך לקדש את עצמו מהם אפלו כשנופל מקדשת יום טוב. ולא יניח עצמו לפל לחל גמור, רק שיהיה בבחינת חל המועד לקדש בחינת ימי החל בקדשת מועד כנ"ל. רק התירו לו מלאכת דבר האבד, רמז כי אין לו לירד ולעשות עסקי גשמיות כי אם בשביל דבר האבד, דהינו בחינת דברים האבודים, כי יש כמה ניצוצות שנאבדו ונפלו למקום שנפלו על-ידי חטאיו. ובשביל זה נפל ממדרגתו כדי שיצטרף ויתלבן במדרגות התחתונות כדי להעלות הניצוצות שנפלו לשם, שהם בחינת דברים האבודים. וזה שהתירו רבותינו זכרונם לברכה לעשות מלאכת דבר האבד בחל המועד, הינו שאין לו לעשות שום מלאכה, דהינו עסקי גשמיות כי אם מלאכת דבר האבד שיעסק במלאכה זו לתקן דבריו האבודים שבשביל זה ירד למדרגות אלו כנ"ל. ואזי כשמקדש את נפילתו בקדשת חל המועד כנ"ל אזי חוזר לעלות וזוכה לחזר לקדשת יום טוב וזה בחינת ימים האחרונים של יום טוב, הינו בחינת שחוזר ועולה אל הקדשה בבחינת ירידה תכלית העליה, כי ימים האחרונים של יום טוב יש בהם תוספות אור מימים הראשונים, כגון בסכות שימים האחרונים הם שמיני עצרת ושמחת תורה שאז עקר השעשוע והתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמרו, בבקשה עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרדתכם וכו'. וכמובא גדל מעלת קדשת שמיני עצרת ושמחת תורה גם ימים האחרונים של פסח אז היה קריעת ים סוף ובזת הים היה גדולה מבזת מצרים, כמו שכתוב, תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף, כמו שפרש רש"י. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ראתה שפחה על הים וכו'. כי זה עקר בזת הים שנבקע להם ים החכמה וזכו להשגות גדולות. נמצא, שימים האחרונים יש בהם תוספות אור זה רמז שאחר כך זוכין לקדשה יתרה ודעת גדול כשחוזרין ועולין מן הירידה בבחינת ירידה תכלית העליה כנ"ל:

אות ב

ועין בכונות של חל המועד בשער מקראי קדש פרק ה, שם מרמז שמלאכת דבר האבד בחל המועד מרמז על ניצוצות הקדושים האבודים על-ידי חטאינו. המקום ירחם עלינו שנוכל לקדש עצמנו ולהוציאם. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:

חול המועד ג

ענין חל המועד שהוא בין יום טוב ראשון ליום טוב האחרון ורב מלאכות אסורים בו וקצת מתרים בו, דהינו דבר האבד וכו':

כי מבאר במאמר "וביום הבכורים ואת הערבים צויתי לכלכלך", שעל-ידי השלש רגלים נתגלה הרצון, כי הג' רגלים קוראין ומגלין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד. ואין שום חיוב הטבע כלל. ואזי כשנתגלה הרצון מזה נעשה יראה וכו' ועל-ידי היראה נשפע החסד וכו'. וכשזוכין להשפעת החסד אזי אין צריכין לעשות שום עובדא ועסק מל"ט מלאכות וכו', כי נתקים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. אך כנגד קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון יש קול שאגת חיות רעות הדורסים וטורפים שהם חכמי הטבע וכו', אבל החכמים האמתיים שבדור הם מקשרים את הרצון לשרש הרצון שהוא בחינת מצח הרצון וכו'. אך יש בחינת מצח הנחש שרש חכמת הטבע וכו'. וצריכין להכניעו ולהפילו. וזה נעשה על-ידי צדקה וכו', (עין שם כל זה היטב). אך אפלו כשמכניעין שרש חכמת הטבע על -ידי הצדקה וכו', על כל זה כשאין התגלות הרצון חזק ותקיף עדין הם יכולין חס ושלום, לחזר ולהתגבר וכו' וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מכניעה אותם תמיד וזוכין שיתחזק ויתגבר בחינת התגלות הרצון וחכמת הטבע יפל ויתבטל לגמרי ואז נשמע קול הקריאה של יום טוב וכו'. וזה עקר שמחת יום טוב וכו' ואז נשפע החסד על-ידי היראה וכו', ואז אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו' כנ"ל. (עין שם כל זה היטב בספר לקוטי מוהר"ן תנינא בסימן ד):

אות א

וזה בחינת חל המועד, כי ביום טוב שאז מתגלה הרצון ועל -ידי התגלות הרצון נשפע החסד ואזי אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו' כנ"ל, על-כן אסורים ביום טוב כל המלאכות, כי אז נתבטלין כל המלאכות על-ידי התגלות הרצון כנ"ל:

אות ב

ועל-כן עקר קדשת יום טוב תלוי בישראל, דהינו בחכמי הדור האמתיים שהם מקדשין את החדש ועל-ידי זה נעשה יום טוב כפי מה שמקדשין החדש, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. אל תקרי 'אותם' אלא 'אתם' וכו'. כי עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון תלוי רק בחכמי הדור האמתיים שיש להם כח לקשר הרצון לשרש הרצון בחינת מצח הרצון שעל-ידי זה עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון כנ"ל. וזה שהקדימה התורה שבת למועדים וכללה שבת בפרשת המועדות, כמו שכתוב, אלה מועדי ה' ששת ימים תעשה מלאכה וכו'. כי עקר קדשת יום טוב הוא מקבל משבת, כמובא. כמו שאומרים בשבת, תחלה למקראי קדש, שבת הוא ראש ותחלה למקראי קדש, כי כל המקראי קדש מקבלין הקדשה משבת, הינו כי עקר קדשת יום טוב בחינת מקרא קדש. שקורא ומגלה את הרצון הנ"ל, זה הכח מקבל רק משבת שהוא בחינת שרש הרצון, בחינת מצח הרצון וכו', בחינת הסתלקות משה בשבת במנחה וכו', (כמבאר במאמר הנ"ל). וזה בחינת 'מקדש השבת וישראל והזמנים', כי שבת קביעא וקימא וקודם לכלם, הינו כי עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון הוא רק על-ידי ישראל, דהינו חכמי הדור, על-ידי שהם מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון שהוא מצח הרצון, שהוא בחינת שבת כנ"ל. ועל-כן יום טוב נמי אקרי שבת, כי משם מקבל קדשתו מבחינת שרש הרצון, שהוא בחינת שבת כנ"ל:

אות ג

ועל-כן נצטוינו ביותר לתן צדקה ביום טוב, כמו שכתוב, ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום והאלמנה וכו'. וכן מחיבים להביא קרבנות הרבה ביום טוב, כמו שכתוב, ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו. שזהו בחינת צדקה. וכן מבאר בזהר גדל הענש, רחמנא לצלן. מאן דחדי ולא חדי למסכנא ביום טוב. וכן עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון הוא על-ידי צדקה כנ"ל במאמר הנ"ל:

אות ד

נמצא, שעקר קדשת יום טוב הוא התגלות הרצון שנתגלה ביום טוב שהכל מתנהג רק כרצונו יתברך לבד על-ידי האותות והמופתים נוראים שעשה עמנו השם יתברך בכל יום טוב ויום טוב, (כמבאר במאמר הנ"ל) ועל-ידי זה נתבטלין כל המלאכות ביום טוב. וזה בחינת חל המועד, כי מבאר במאמר הנ"ל שעל-ידי צדקה מכניעין מצח הנחש שרש חכמת הטבע ועל-ידי זה נתגלה הרצון על-ידי יום טוב, אבל אף -על-פי-כן אם עדין התגלות הרצון אינו חזק וכו' אזי יכול לחזר ולהתעורר בחינת חכמת הטבע וכו'. ועל זה מועיל גם כן צדקה שעל-ידי צדקה נתחזק התגלות הרצון וכו' וכו'. ולכאורה הדבר תמוה מאחר שיש כח להצדקה להכניע לגמרי חכמת הטבע ולחזק הרצון לגמרי, כי גם בסוף לענין חזוק הרצון התקון הוא רק על-ידי צדקה. אם כן מדוע לא נתתקן הכל בפעם אחד לבד, דהינו על-ידי צדקה ראוי לזכות תכף להכניע חכמת הטבע ולחזק הרצון תכף מאחר שכל התקון בתחלה ובסוף הכל על-ידי הצדקה. ולמה נחלק התקון לשנים, שבתחלה מכניעין חכמת הטבע ונתגלה הרצון, אבל יוכל להיות שעדין הרצון אינו חזק וכו' וצריכין לחזר ולתן צדקה וכו' כנ"ל. ומדוע לא נעשה הכל בפעם אחת? אך זה בחינת חל המועד שבתחלה הוא יום טוב ואחר כך הוא יום טוב ובינתים הוא חל המועד. וכל זה הוא טובה גדולה מהשם יתברך שחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, על -כן נתחלק התקון לשנים כנ"ל, כי יש נשמות נפולות שנתפסו גם כן בטעותים אלו של חכמי הטבע שהם חיות רעות שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). ועל-כן שנתגלה הרצון על-ידי הצדקה, על-ידי זה מתקנים ומעלים גם אותם שנבוכו ונתעו באלו הטעותים, כמבאר שם בסוף על מאמר רבותינו זכרונם לברכה הוה ציפרי מליחי בהדן וכו', ופרחי להו וכו' עין שם. ובשביל תקון אלו הנשמות הנפולות הנ"ל צריכין בהכרח שיתחלק התקון לשנים כנ"ל. שאחר שזוכין להכניע חכמת הטבע על-ידי הצדקה וכו' שעל-ידי זה נשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה הרצון וכו', אף-על-פי-כן עדין יכולים להטיל ספק וכו' אם אין הרצון חזק עדין וכו'. ואז צריכין לחזר ולעסק בתקון זה לתן צדקה וכו' לחזק התגלות הרצון כנ"ל. ואז דיקא בין תקון לתקון אז עוסקין לתקן ולהעלות אלו הנשמות הנפולות, כי קדם הכל קדם שמתחיל התקון של הכנעת מצח הנחש שרש חכמת הטבע וכו'. בודאי אי אפשר לעסק בתקונם, כי הם נפלו ונבוכו מאד ובודאי אי אפשר להוריד עצמו עליהם להעלותם כל זמן שלא התחיל להכניע מצח הנחש הנזכר לעיל. אבל אחר שהכניע מצח הנחש ונכנע ונשפל חכמת הטבע, אז אפשר להוריד עצמו אליהם להעלותם ולתקנם. ועל-כן חשב השם יתברך מחשבות וסבב סבות ברחמיו שיהיה להם עוד איזה כח לחזר ולהתעורר ולהטיל ספק כנ"ל אף-על-פי שכבר נכנעו כל זמן שלא נתחזק התגלות הרצון כנ"ל כדי שעל-ידי זה יעלו ויגביהו כל הנשמות הנפולות שנבוכו בזה. כי עכשיו דיקא יכולים לתקנם ולהעלותם מאחר שכבר הכניעו והשפילו חכמת הטבע כנ"ל:

אות ה

וזה מרמז קצת הסוף המאמר הנ"ל, מה שכתבו שם על סוף המימרא של רבי יהודה הינדואה מישתעי, הדר אתי תנינא חברי, שקלא ליה ותלא ליה ואחיי, הינו שחזר ובא מצח הנחש והטיל ספק וכו' הדר אתי ציפרא פושקנצא וכו', שחזר ובא בחינת עורב, בחינת צדקה והכניע מצח הנחש חכמת הטבע וכו', עין שם. אחר כך מסים המימרא הוה ציפרא מליחי בהדן אותבונהי עלייהו שקלוהו ופרחו להו. פרוש שהיה עמם נפשות ישראל מבני עמנו שטעו אחריהם וכו', כי גם הם נתבלבלו וטעו וכו' ועכשיו פרחי להו ויצאו לשלום על-ידי התגלות הרצון שנתגלה עתה וכו'. כי פרח מטה אהרן לבית לוי וכו', עין שם. נמצא, שלא נזכר התקון של אלו הנפשות הנפולות עד הסוף אחרי שחזר ועסק בתקון לתקן הספק שרצו להטיל חס ושלום, ואז דיקא כשחזר ותקן זאת ונתחזק הרצון אז דיקא הוה ציפרי מליחי בהדן פרחי להוא, כי עקר תקונם הוא על-ידי שחוזרים ומתקנים שנית את בחינת חלישות התגלות הרצון שעל-ידי זה רצו לחזר ולהתגבר, אז דיקא מתקנים נשמות הנפולות הנ"ל כנ"ל. כי זה עקר תקונים על-ידי שמתקנים את בחינת הספק שרצו להטיל על-ידי חלשת התגלות הרצון כנ"ל, כי גם עקר נפילתם בא משם ושם עקר תקונם, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, כי עקר שרש אחיזת חכמת הטבע שעל ידם נפלו אלו מהנשמות הנ"ל הוא רק בבחינת הנ"ל, כי בתחלה בודאי אינם יכולים להכניס כפירה. רק בתחלה מטילים ספק וכן הולך עמהם ממחשבה למחשבה עד שנתעה ונבוך מאד מאד כצפרים האחוזות בפח עד שאי אפשר להם לצאת, כי גם שרש אחיזתם הוא מבחינה זו (כמובן במקום אחר), על-כן עקר תקונם על-ידי שחוזרים ומתקנים את חלישות הרצון את בחינת הספק שרצו להטיל חס ושלום, שעל-ידי זה דיקא מתקנים את הנשמות הנ"ל, כי אי אפשר לתקנם ולהעלותם כי אם בין תקון לתקון וכו' כנ"ל:

אות ו

וזה בחינת חל המועד, כי אחר שבא יום טוב ואז נתגלה הרצון וכו' כנ"ל. אחר כך צריכין שיהיה חל המועד ואחר כך חוזר ונעשה יום טוב. וחל המועד הוא גם כן יום טוב מקרא קדש, רק שקצת מלאכות מתרים בו והעקר הוא דבר האבד, כי יום טוב שהוא התגלות הרצון ההכרח שיהיה נעשה התקון בשתי פעמים שהוא יום טוב הראשון ויום טוב האחרון ובנתים הוא חל המועד שהוא בין תקון לתקון, שהוא בחינת הנ"ל שאחר שמכניעין מצח הנחש ונתגלה קדשת יום טוב, עדין אין הרצון חזק כל כך ויכולין להטיל ספק חס ושלום, וזה בחינת חל המועד שאין מתגבר בו חכמת הטבע כמו בחל ממש, כי בחל ממש אז מתגברים ביותר ועקר הכנעתם הוא בשבת ויום טוב. אבל בחל המועד אין מתגברין כל כך, כי בודאי אחר שכבר בא קדשת יום טוב הראשון ונכנע מצח הנחש אף-על-פי שעדין לא נתחזק לגמרי התגלות הרצון שעל-ידי זה הם רוצים לחזר ולהתגבר חוץ כנ"ל. אף-על-פי-כן אין להם עכשיו כח הרצון, כי כבר נחלשו מאד ביום טוב הראשון. וזה בחינת חל המועד. ועל-כן קצת מלאכות אסורים בו וקצת מתרים בו, כי בטול המלאכות הוא כפי בטול חכמת הטבע והתגברות התגלות הרצון, כי על-ידי התגלות הרצון נתבטלין כל המלאכות כנ"ל. ועל-כן ביום טוב, שהוא התגלות הרצון, נתבטלין כל המלאכות כנ"ל. אבל בחל שאז יש אחיזה לזהמת הנחש חכמת הטבע, על-כן צריכין לעשות הל"ט מלאכות ולעורר על ידם דיקא אתערותא דלעלא כשזוכין לקדש ימי החל ולעשות הל"ט מלאכות כראוי, (כמבאר שם, עין שם). ועל-כן בחל המועד שאז כבר נכנע מצח הנחש רק שעדין הם רוצים לחזר ולהתעורר קצת וכו' כנ"ל, על-כן קצת מלאכות אסורים וקצת מתרים בו כפי התגלות הרצון שמתגלה אז, כי אז אינו מתגלה בשלמות כמו ביום טוב, כי הוא בין תקון לתקון כנ"ל. ועל-כן עקר המלאכות שמתרים בו הם מלאכת דבר האבד, כי עקר מה שיש בחינת עשית איזה מלאכה בחל המועד שבאמת הוא גם כן מקרא קדש הוא רק בשביל בחינת דבר האבד שהם בחינת הנשמות הנ"ל שנפלו ונאבדו על-ידי טעות של חכמי הטבע כנ"ל ובשבילם צריכין שיתחלק התקון לשנים, שזה בחינת יום טוב האחרון ויום טוב הראשון ובנתים הוא חל המועד שאז עוסקים רק לתקן בחינת דבר האבד שהם בחינת הנשמות הנ"ל, כי השם יתברך חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. ודיקא אז הוא זמן תקונם כנ"ל:

חול המועד ד

ענין חל המועד שאסור ברב המלאכות ואין מתר בו כי אם לצרך דבר האבד:

על-פי התורה "תקעו תוכחה" בלקוטי תנינא סימן ח, עין שם היטב כל התורה מראשה לסופה, עין שם מענין התפלה בבחינת דין של הבעל כח וכו'. כי עקר התפלה הוא רחמים ותחנונים ועקר הרחמים תלוי בדעת וכו' ולפעמים כשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות וכו'. אזי נתמעט הרחמנות אצלנו וכו' ונעשה אכזריות וכו' ועל-ידי זה נפגם הדעת וכו' ואזי יונקת הסטרא אחרא בבחינת והנחש היה ערום. ומזה בא חס ושלום, תאות נאוף וכו'. כי יש שלשה מחין שהם בחינת שלש מחצות פרוסות בפני זאת התאוה וכו'. והם בחינת שלש תפלות וכו'. וכשנפגם הדעת על-ידי פגם הרחמנות כנ"ל אזי התפלה בבחינת דין ואזי הסטרא אחרא בולעת אותה חס ושלום, ואז צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין כמו פנחס וכו' כדי שתעמד התפלה בבית הבליעה של הסטרא אחרא כשרוצה לבלע זאת התפלה ואזי צריכה להקיא הכל וכו' אף גם עצמות החיות, שזהו בחינת גרים בבחינת חיל בלע ויקיאנו מבטנו וכו'. וזהו, ויפלל וכו'. וזהו, אתה פוררת בעזך ים וכו'. וזה בחינת קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שעל-ידי זה וישמע יתרו ונתגיר וכו'. וזהו בחינת רעמים ענני דשפכי מיא וכו', בחינת התגלות כבודו יתברך. ועל -ידי הכבוד נמשכת הנבואה. ועל-ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונת חדוש העולם, שזהו בחינת ה' דהששי וכו'. כי עקר אמונת חדוש העולם נתגלה על-ידי מתן תורה שהוא בחינת כל המדרגות של נבואה וכו'. ועל-ידי אמונה זאת יהיה חדוש העולם. וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ ישראל בבחינת השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע. ועל-ידי זה יתער שיר חדש של נפלאות שהוא בחינת שיר פשוט כפול וכו' שעולה חסד, שהוא בחינת השיר שיתנגן על ע"ב נימין (שקורין סטרינוס) כמנין חסד בחינת עולם חסד יבנה וכו'. וזהו הקול של המוכיח ההגון שעל-ידי זה דיקא יכולים להוכיח, כי מעוררים ריח טוב וכו' בבחינת נרדי נתן ריחו וכו'. כי על-ידי זה הקול גדלים כל הריחות שבגן עדן, כי זה הקול משקה את הגן בבחינת ונהר יצא מעדן להשקות וכו', (עין שם כל זה היטב):

אות א

וכל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים. ועקר יציאת מצרים היה על-ידי התפלה של הבעל כח בבחינת דין הנ"ל, שזהו בחינת ויפלל, בחינת ו'השלך ל'פני פ'רעה י'הי ל'תנין, בחינת אתה פוררת בעזך ים וכו', שעל-ידי זה היה יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שעל-ידי זה נתקדשו כל הרגלים שכלם הם זכר ליציאת מצרים. ועל-כן כל הימים טובים אסורים בעשית מלאכה, כי כל הל"ט מלאכות יש בהם אחיזת זהמת הנחש בחינת והנחש היה ערום הנ"ל, שעל-ידי זה נגזר בזעת אפך תאכל לחם, שהם בחינת כל היגיעות של כל העסקים בשביל פרנסה שכלם כלולים בל"ט מלאכות. ועקר זהמת הנחש בחינת והנחש היה ערום הנ"ל, שהוא בחינת הל"ט מלאכות העקר נמשך על-ידי בחינה הנ"ל על-ידי שהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות וממשיכין הרחמנות לעצמן, שזהו בחינת גם תנים חלצו שד היניקו גוריהן וכו'. כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, הינו כי עקר הרחמנות דסטרא אחרא הוא להמשיך על האדם טרחות וטרדות העולם הזה להתיגע בעסקים ומלאכות בשביל פרנסה, שזהו בחינת ל"ט מלאכות. והסטרא אחרא וכל האנשים הכרוכים אחריה מסיתין את האדם ותולין הכל ברחמנות. כאלו יש להם רחמנות גדול עליו. ואומרים לו, מה אתה חושב? הלא אתה צריך לחיות לפרנס עצמך ואשתך ובניך ואתה צריך לרחם עליך ועליהם לבקש פרנסה?! ועל-ידי זה מביאין אותו שיפרק ממנו על תורה וימשיך על עצמו על דרך ארץ שהם כלל כל הל"ט מלאכות והיגיעות בשביל פרנסה ומאומה לא ישא בעמלו. נמצא, שעקר הסתת הסטרא אחרא לפרק על תורה ולעסק ביגיעות העולם הזה שהם בחינת הל"ט מלאכות, הוא על-ידי רחמנות דסטרא אחרא, על-ידי שהם יונקים מרחמנות דקדשה ומהפכים הרחמנות האמתי לרחמנות שלהם שבאמת אינו רחמנות כלל, כי באמת עקר הרחמנות הוא הרחמנות האמתי לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחי, כי בעולם הזה אין שום תכלית כלל, כי הוא צל עובר ומלא יגונות וכעס ומכאובות ואין שום אדם שיהיה לו עולם הזה, כמו שכתוב, גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'. וכתיב, אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז וכו'. וכמובן לכל בר דעת קצת גדל המרירות המר של עסקי העולם הזה. בפרט טרדות הממון והפרנסה. וכמבאר אצלנו כמה שיחות אמתיות בזה, על-כן באמת בודאי הרחמנות הנ"ל של ההמון עם שהוא רחמנות הסטרא אחרא אין זה רחמנות כלל, כי עקר הרחמנות לדבר על לב שיעסק רק בתורה. והשם יתברך בודאי יפרנסהו בסבה קלה, כמו שכתוב, עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דורות הראשונים שעשו תורתן קבע וכו' זה וזה נתקימה בידם וכו'. וכמו שכתוב, הדור אתם ראו דבר ה'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שאמר להם ירמיה, ראו במה נתפרנסו אבותיכם וכו'. נמצא, שעקר ל"ט מלאכות, שהם בחינת זהמת הנחש, נמשך מבחינת רחמנות דסטרא אחרא, שהוא בחינת והנחש היה ערום וכו'. שזהו בחינת גלות מצרים שמררו את חייהם בעבודה קשה וכו', שזהו בחינת מרירות שעבוד עסקי הפרנסה ול"ט מלאכות. ולצאת מזה, שהוא בחינת יציאת מצרים, הוא על-ידי הבעל כח הנ"ל שמתפלל תפלה בבחינת דין, שהוא בחינת והשלך לפני פרעה וכו', שעל-ידי זה הוא יציאת מצרים. ועל-כן אז נתקדשו הרגלים שהם אסורים בעשית מלאכה, כי הצדיקים גבורי כח בעלי כח הנ"ל שיכולים להתפלל כנ"ל, הם מכניעים הסטרא אחרא ומוציאין ממנה כל הדעת והרחמנות וכו' עד שזוכין ליציאת מצרים. ואז נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם בחינת רחמנות דסטרא אחרא. ועל-כן הימים טובים שהם זכר ליציאת מצרים הם אסורים בעשית מלאכה, כי אז בטלים כל הל"ט מלאכות. כי אז הוא בחינת יציאת מצרים על-ידי גדל הכח של הבעלי כח הנ"ל שעל-ידי זה נתבטל הרחמנות של הסטרא אחרא ונתבטל יניקת בחינת והנחש היה ערום שעל-ידי זה נתבטלים כל הל"ט מלאכות שהם בחינת בזעת אפך וכו' וכנ"ל:

אות ב

וזה בחינת גדל השמחה של יום טוב, כי על-ידי התפלה הנ"ל של הבעל כח נמשכין כל הבחינות הנ"ל. שהם התגלות הכבוד, שעל-ידי זה נמשך השפעת הנבואה וכו' עד שזוכין לבחינת הקול של השיר שיתער לעתיד שהוא הקול המשקה את הגן, בחינת ונהר יצא מעדן להשקות את הגן וכו', שעל-ידי זה הקול יכולין להוכיח וכו'. ומשם, מקול השיר הגדול הזה, נמשכין כל השמחות, כי זה השיר כלול מכל העשרה מיני נגינה, כמו שמבאר שם שמשם כל השמחות שבכל העולמות בבחינת עלי עשור ועלי נבל כי שמחתני ה' בפעלך וכו', (כמו שמבאר במקום אחר. ומשם הוא גדל השמחה של יום טוב, כי ביום טוב צריכין להמשיך על עצמו שמחה גדולה מבחינת קול השיר הזה שנמשך הארתו ביום טוב שכל הימים טובים הם על-ידי יציאת מצרים שהיה על-ידי התפלה של הבעל כח שעל-ידי זה נמשך קול השיר הזה וכנ"ל. ועל-ידי זה בעצמו בטלים כל המלאכות ביום טוב, כי כשנתעורר הקול השיר הזה אזי בטלין כל המלאכות, כי קול הזה הוא בחינת נהר יצא מעדן להשקות את הגן, שהוא בחינת ע"נ"ג שבת, כי עדן נהר גן הוא ראשי תבות ענג, כמו שאיתא בזהר הקדוש. כי אז יהיה יום שכלו שבת שאז בטלים כל המלאכות לגמרי, רק מחמת שביום טוב צריכין להמשיך קול השיר הזה על-ידי התפלה הנ"ל של הבעל כח, על-כן יש בו איזה מלאכות המתרים שהם מלאכות אכל נפש, כי בשבת נמשך הנהר היוצר מעדן וכו' מעצמו שהוא בחינת הקול הנ"ל, כי שבת קביעא וקימא. ואז עקר הרחמנות והדעת, (כמו שמבאר בסימן קמט על מאמר רבותינו זכרונם לברכה יכולה היא שתרחם), כי אז מתבטל זהמת הנחש מאליו על-ידי עצם קדשת היום שקדוש מששת ימי בראשית. ועל-כן אז הוא בטול מלאכות לגמרי, אבל יום טוב שהוא בימי החל שיש בהם ברורים וצריכים עשית מלאכה. ועקר קדשתו של יום טוב הוא על -ידי הבעל כח הנ"ל שעושה מלחמה גדולה עם הסטרא אחרא על-ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל עד שמקיאה כל הקדשות וכו' עד שזוכין לקול השיר הנ"ל שהוא בחינת הנהר היוצא מעדן וכו', שהוא בחינת קדשת שבת שמשם מקבלין ישראל לקדש את הימים טובים. ומחמת שקדשת יום טוב נמשך על-ידי המלחמה הנ"ל, על-ידי גדל כח הצדיקים בעלי כח הנ"ל. על-כן יש בו איזה מלאכות שהם בחינת אתערותא דלתתא מחמת שעקר קדשת יום טוב נמשך על-ידי אתערותא דלתתא, שהוא על-ידי הצדיקים בעלי כח הנ"ל, כי יום טוב ישראל הוא דמקדשי להו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן כל קדשת יום טוב תלוי בצדיקים, שלהם נמסר לעבר שנים ולקבע חדשים שבהם תלויים כל המועדות). (וכמובא בסימן קלג על פסוק כי אקח מועד). כי כל עקר קדשת יום טוב נמשך על-ידי תפלה בבחינת דין הנ"ל שנמשכת על-ידי הצדיקים בעלי כח הנ"ל ומחמת זה יש בו עדין איזה מלאכות המתרים וכנ"ל. ועל כן המלאכות המתרים ביום טוב הם מלאכת אכל נפש, כי עקר כל המלחמה הנ"ל של הצדיקים על-ידי התפלה הנ"ל, עד שממשיכין הקול הנ"ל. העקר הוא שבשביל תקון אכל נפש כדי להגביר מזונא דנפשא ונשמתא על מזונא דגופא, כמו שמבאר שם, ובשבת נעשה כל זה ממילא על-ידי עצם קדשת היום ושקביעא וקימא כנ"ל, אבל ביום טוב שצריכין להמשיך זאת על-ידי אתערותא דלתתא על-ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל, על-כן אף-על-פי שבטלים בו כל המלאכות מחמת שכבר נכנעה הסטרא אחרא הרבה והקיאה כל הקדשות וכו' עד שהתחיל להאיר ולהמשיך הנהר וכו' הנ"ל, שהוא קול הנ"ל, אף-על-פי-כן כשמגיעין לאכל מאכל יום טוב צריכין איזה התעוררות מלמטה כדי להגביר מזונא דנפשא על מזונא דגופא, ועל-כן יש בו מלאכת אכל נפש דיקא, כי צריכין למלאכה בשביל תקון האכילה שהוא גמר כל התקונים הנ"ל, דהינו כדי להגביר מזונא דנפשא על מזונא דגופא, וכנ"ל. וזהו בחינת שנקרא מלאכת אכל נפש, כמו שכתוב, אשר יאכל לכל נפש וכו'. 'אכל נפש' דיקא, הינו שיהיה המאכל בבחינת אכל נפש, דהינו מזונא דנפשא הכניע מזונא דגופא שלזה צריכין עדין איזה אתערותא דלתתא, וכנ"ל:

אות ג

וזה בחינת חל המועד, כי מחמת שענין זה הוא מלחמה גדולה, (כמובן שם בהתורה הנ"ל) שצריכין לזה בעל כח גדול שיוכל להתפלל תפלה הנ"ל עד שיכניע הסטרא אחרא שתקיא כל הקדשות וכו'. על-כן בשעת יציאת מצרים אף-על-פי שעל-ידי גדל הכח של משה ואהרן הכניעו את הסטרא אחרא שהם פרעה ומצרים, אף-על-פי-כן תכף אחר כך חזרו ונתעוררו ורצו להתגרות בהם, כי כן דרך הסטרא אחרא אף-על-פי שמכניעין אותה מאד, אף-על-פי-כן בכל פעם היא חוזרת ונתעוררת, כי זה ידוע שאי אפשר להכניע ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, כי הוא צרך העולם, על-כן אף-על-פי שמשה ואהרן הכניעו אותה אז הרבה עד שיצאו ישראל ממצרים שנמשך על-ידי התפלה הנ"ל שעל-ידי זה הקיא כל הקדשות בבחינת חיל בלע ויקיאנו וכו' כנ"ל. וגם הוציאה עצמות חיותה שהם הגרים שהם בחינת הערב רב שנתגירו אז, אף-על-פי-כן עדין לא נתבטלה לגמרי ובודאי נשאר בה עדין איזה חיות, על -כן תכף כשיצאו ישראל ממצרים חזרו ונתעוררו ואמרו, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וכו'. וחזרו ורדפו אחריהם בחיל גדול. ועקר כח הסטרא אחרא לחזר ולהתעורר הוא על-ידי בחינת קלפת עמלק, שהוא ראשית וכלליות הסטרא אחרא בבחינת ראשית גוים עמלק, שהוא עקר זהמת הנחש כידוע. ועל-כן איתא במדרש על פסוק ויגד למלך מצרים כי ברח העם שהמגיד היה עמלק, כי הוא העקר שהתגבר בישראל והסית ועורר את פרעה ומצרים שיחזרו וירדפו את ישראל אחרי אשר זה סמוך נכנעו כל כך והכרחו להניחם לצאת. ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה על פרעה שעליו נאמר, ככלב שב על קאו וכו'. 'ככלב שב על קאו' דיקא, כי הכנעתו היה בבחינת חיל בלע ויקיאנו כנ"ל. ועכשיו שב על קאו ורצה לחזר ולהתגבר אחרי שכבר הכרח להקיא הכל כנ"ל. וכשחזר פרעה עליהם היו ישראל בצרה גדולה והכרח משה לחזר ולעורר כח התפלה הנ"ל שעל-ידי זה היה קריעת ים סוף בבחינת אתה פוררת בעזך ים וכו', כמו שכתוב שם שהיה ביום ז' של פסח שאז היה גמר מפלתם של מצרים, על-כן הימים שבין יום ראשון של יום טוב לבין יום האחרון הם חל המועד. שרב המלאכות בטלים ואין מתר בו כי אם מלאכות דבר האבד, כי כבר נכנעה הסטרא אחרא הרבה על-ידי התפלה הנ"ל עד שכבר יצאו ישראל ממצרים ונשמע קול השיר הנ"ל שעל-ידי זה נתקדש יום ראשון של יום טוב בבחינת השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, שעקר התקדשות החג הקדוש היה על-ידי השיר הנ"ל, אבל מחמת שהסטרא אחרא רצתה לחזר ולהתעורר ולרדף אחריהם עד שהכרחו לחזר וללחם עמהם על-ידי התפלה הנ"ל, על-כן עדין יש בו איזה מלאכות והם מלאכות דבר האבד, כי עקר כח הסטרא אחרא אז היה על-ידי התגברות קלפת עמלק כנ"ל. ועקר קלפת עמלק הוא מתגבר על בחינת דברים האבודים שהם הנפשות שנפלו לתוך עמק הסטרא אחרא, שהם בבחינת אבודים חס ושלום, שעליהם נאמר, ובאו האבדים וכו', כי עמלק מתגבר ורודף תמיד אחרי האבודים, כי הוא רודף אחר מחנה דן שהיו מאסף לכל המחנות דקדשה והיו מוצאים כל האבדות ומשיבים לישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועמלק התגבר בהם על זה ורדף אחר מחנה דן, כי הוא מתגרה בהאבדות הנ"ל. ומחמת שכל רדיפת פרעה שחזר ונתעורר אחר ישראל היה על-ידי קלפת עמלק שרודף אחרי האבדות הנ"ל שמשם חוזר ומקבל כח חיות הקדשה שיש עדין בבחינת הנפשות האבודים הנ"ל, כי הלא כבר נכנע הסטרא אחרא הרבה והוציאה והקיאה כל הקדשות, רק עקר כחה על-ידי בחינת האבודים הנ"ל שנשארו עדין אצלה אף-על-פי שהוציאה גם עצמות חיותה שהם הגרים כנ"ל. אבל בחינת האבודים עדין נשארו אצלה ומשם כל כחה לחזר ולהתעורר, עד שצריכין לחזר וללחם עמהם על-ידי התפלה הנ"ל, שעל-ידי זה היה קריעת ים סוף בבחינת אתה פוררת בעזך ים וכו'. על-כן מתר בחל המועד מלאכת דבר האבד דיקא, כי כפי אחיזת הסטרא אחרא-וצריכין ללחם עמהם עדין, כן מתרים המלאכות. על -כן בחל המועד, שאז עקר המלחמה בשביל דברים האבודים, על-כן אז יש בו מלאכת דבר האבד דיקא וכנ"ל:

אות ד

וזה בחינת חל המועד סכות, אבל בשבועות אין בו חל המועד, כי בשבועות היה קבלת התורה שהוא עקר התקון, כי אז נמשכו כל העשרה מדרגות של נבואה בשלמות שעל-ידי זה עקר ברור המדמה שהוא עקר תקון האמונה, שעל-ידי זה זוכין לשיר הנ"ל שהוא עקר התקון. ועל-כן באמת היה ראוי אז שיגמר תקון כל העולמות בשלמות. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן. ואמרו, אל תקרי חרות אלא חרות. חרות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות. ומחמת שאז בשבועות בשעת קבלת התורה נפסקה זהמתן של ישראל, על-כן אין בו חל המועד. והוא רק יום אחד כמו שבת שהוא בחינת גמר שלמות התקון שהיה יום אחד לה' בחינת יום שכלו שבת, כי נתינת התורה היה באפן שלא יהיה כח להסטרא אחרא להתעורר עוד, כי נפסקה זהמתן כנ"ל. וכמו שכתוב, אני אמרתי אלקים אתם וכו'. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה וכו' וכנ"ל. אבל אף-על-פי-כן התחכם הבעל דבר והמציא לעצמו עצה להרע על-ידי הערב רב שהם הגרים שהוציא משה בגדל כחו מעצמות הסטרא אחרא בבחינת מבטנו יורישנו אל כנ"ל. כי הם שעשו את העגל והחטיאו את ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי הערב רב הם המנחשים והקוסמים, שהם עקר זהמת הנחש, שהם עומדים כנגד כשרים שבישראל המתקרבים לצדיקי אמת, שהם בבחינת משה שיש להם בחינת רוח נבואה, שעל-ידי זה מתברר המדמה שלהם ונזדככה האמונה הקדושה שלהם, שזהו בחינת שמתבררין מזהמת הנחש, (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). אבל אלו שהם מסטרא דערב רב מתגברים בכפירות ואמונות כוזביות הנמשכין מבחינת נביאי שקר, שהם בחינת מנהיגים של שקר, שהם בחינת מנחשים וקוסמים שעושים לפעמים איזה מופתים על-ידי נחושים שלהם. והם התגרו בישראל עד שהטעו אותם בחטא העגל, כי מבחינת ערב רב בודאי לא נפסקה הזהמא רק מישראל לבד, אדרבא, מקנאת הבעל דבר על ישראל שראה שפסקה זהמתן וכמעט שיכלה לגמרי, התגרה על-ידי הערב רב ועורר חלאת זהמתן ביותר עד שכפרו לגמרי עד שהסיתו גם את ישראל, כי כבר מבאר במקום אחר, שהאדם הבעל בחירה יש לו כח גדול להסית ולהדיח ולהחטיא את האדם יותר מהבעל דבר בעצמו. ועל-כן אף-על-פי שהבעל דבר לא היה לו אז כח על ישראל להחטיאם כי פסקה זהמתן, אבל על-ידי הערב רב שהם בני אדם בעלי בחירה, החטיאם חטאה גדולה שעל-ידי זה גרמו חרבן בית ראשון וחרבן בית שני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר התקון נמשך על-ידי מ"ם ימים האחרונים שהם מאלול עד יום הכפורים. שאז נתרצה השם יתברך לישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר התקון נגמר בחדש תשרי הקדוש שהוא ירח האיתנים שאז חוזרים וממשיכים כל התקונים הנ"ל בדרך נפלא באפן שיגמר התקון בשלמות. אף-על-פי שהוא מתגבר לקלקל בכל פעם, כי בתשרי חוזרים וממשיכים התפלה בבחינת דין על-ידי הבעלי כח (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל) ואז התפלה הזאת בשלמות נפלא, כי כל ישראל מתעוררין אז וצועקין ושואגין להשם יתברך בקול גדול וחזק מאד. וכמו שאיתא בזהר הקדוש, וכדין מגו קלין ושאגין וכו'. ועל-ידי זה יש כח גדול יותר להצדיק הבעל כח להמשיך התקון בשלמות יותר על-ידי תפלה הנ"ל. כי עקר כח הצדיק על-ידי ישראל כידוע. וגם אז בראש השנה מתפללין תפלה הנ"ל במועדו ובזמנו, כי ראש השנה הוא יום שנברא אדם הראשון וחטא אז בעץ הדעת שנמשך על-ידי והנחש היה ערום, שעל-ידי זה נמשכה הזהמא וכל התגברות הסטרא אחרא שעקר התקון על-ידי הקול המשקה את הגן שנמשך על-ידי התפלה של הבעל כח הנ"ל שעקרה בראש השנה שהוא יום המשפט יום שנברא בו וחטא בו. ועל-כן אז עקר הקבוץ אל צדיקי אמת. ואז בגדל כח הצדיקים הם מוציאין מהסטרא אחרא כל הניצוצות הקדושות שבלעה מתחלת חטא אדם הראשון מחמת שבו ביום היה הקלקול שלו. ובו ביום התחיל השם יתברך לעסק בתקונו על-ידי בחינת את קלך שמעתי בגן ואירא, שהוא בחינת קול הנ"ל, רק שגמר התקון צריכין לעסק בכל דור ודור על-ידי הצדיקים וכשרי ישראל הנלוים אליהם וכמבאר בכונות האר"יזכרונו לברכה שצריכין לעסק בתקון זה בכל שנה ושנה מראש השנה עד שמיני עצרת ושמחת תורה:

ועל-כן חוזרין ומעוררין זכות מתן תורה בראש השנה, כי אומרים אז, אתה נגלית וכו' ותוקעין בשופר שהוא בחינת קול שופר של מתן תורה, כי עתה חוזרים הצדיקים וממשיכין בחינת התפלה בבחינת דין הנ"ל בשלמות יותר וחוזרים וממשיכין בחינת כל המדרגות של נבואה, שהוא בחינת מתן תורה בשלמות יותר, שעל-ידי זה עקר ברור המדמה מזהמת הנחש, שהוא ברור האמונה מכפירות ואמונות כוזביות. ואז מתחילין להמשיך קול הנגון הנ"ל בשלמות נפלא. וזה בחינת עשרה שופרות, עשרה מלכיות וכו', שכלם הם כנגד עשרה מיני נגינה שכלול מהם הנגון הנ"ל (וכמובן בתקוני זהר, עין שם):

אות ה

וזה בחינת עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום כפור שהם גם כן כנגד עשרה מדרגות של נבואה שממשיכין אז מראש השנה עד יום כפור שאז הוא קבלת התורה, כי הוא יום שנתנו בו לוחות שניות שעל-ידי זה זוכין לעשרה מיני נגינה הנ"ל. ואז ביום כפור העננים כלים, שהם העוונות שנמשכו מזהמת הנחש, כי אז הוא מחילת עוונות, בחינת מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך וכו'. ועל-כן אחר יום הכפורים זוכין לסכות, שהם בחינת ענני כבוד הקדושים, בחינת וכבוד ה' נראה בענן, כי נתהפך מעננים הנ"ל, שהם כל מיני חשך שהחשיכו את אור הקדשה ומנעו מלהתפלל בבחינת סכתה בענן לך וכו', נתהפך ונעשה סכות, שהוא בחינת ענני כבוד, בחינת וכבוד ה' נראה בענן. שאלו הענני כבוד שומרים אותנו ומגנים עלינו שלא יתקלקל עוד הרוח נבואה הנמשך מהכבוד, כמו שמבאר שם שלא יוכל להתקלקל על-ידי הערב רב שהם מסטרא דעמלק, כי הסכות, שהם ענני כבוד, מגנים עלינו, כי הענני כבוד מכניעין הקלפות עמלק, כמו שאיתא בזהר הקדוש על פסוק, וישמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק שאין שליטתו רק כשנסתלקין חס ושלום, הענני כבוד, אבל בסכות אז מגנים עלינו הענני כבוד מקלפת עמלק שהוא עקר זהמת הנחש בחינת ערב רב. ואז זוכין לגמר המשכת הרוח נבואה שהוא גמר התורה שאנו עוסקים לגמר אז בסוף סכות. והעקר להמשיך בחינת קול הנ"ל שהוא הנגון הנ"ל שמשם כל השמחות. ועל-כן אז הוא זמן שמחתנו, והכל כדי לזכות לקול המוכיח הנ"ל שיכול על-ידי תוכחתו להפך עוונות לזכיות בבחינת נרדי נתן ריחו הנ"ל. ועל-כן עוסקין אז בסכות בספר אלה הדברים שגומרים בהושענא רבה, כי אלה הדברים הם בחינת תוכחה של משה שזכה לקול הנ"ל, על-כן הוא היה יכול להוכיח את ישראל. ועל-כן התחיל הספר בתוכחה. כמו שכתוב, "אלה הדברים"-שהם דברי תוכחה והכיר כל עוונותיהם שהם במדבר בערבה, כמו שפרש רש"י שם. וסים הספר בברכה, שהוא, "וזאת הברכה", ששבח וברך את כל ישראל, כי הוא זכה לקול הנ"ל שעל-ידי זה התוכחה בבחינת חסד שנתהפך לטובה ולברכה. ובזה אנו עוסקין בסכות בגמר התקון של ראש השנה ויום כפור שהוא גמר התקון של כל השלש רגלים שהתחילו בפסח שהוא יציאת מצרים. שהיה ראוי שיגמר התקון בשבועות שהוא קבלת התורה. ועל-ידי שקלקלו הערב רב התיגע משה עד שחזר והמשיך התקון בשלמות יותר בארבעים ימים האחרונים והעקר בתשרי כנ"ל, והגמר בסכות וכנ"ל ועקר התקון שצריכין להמשיך כל התקונים הנ"ל עד שנזכה לקול המוכיח הראוי הנ"ל שיוכל להוכיח את ישראל ולעורר ריח טוב על-ידי תוכחתו. וזה ממשיכין בסכות שאז עוסקין בספר אלה הדברים וכנ"ל:

אות ו

כי הצדיק הגדול אף-על-פי שבגדל כחו שמתפלל התפלה הנ"ל הוא מוציא מהסטרא אחרא כל הקדשות שבלעה עד שנעשין גם גרים כנ"ל, אף-על-פי-כן בודאי אלו הגרים והבעלי תשובה שמוציא מהסטרא אחרא שבלעה אותם תחלה, בודאי צריכין עדין תקון גדול אחר שיצאו משם, כי בודאי מי שהיה בין שניהם אפלו כשמוציאין אותו משם הוא צריך רפואות ותקונים הרבה, על-כן עקר התקון על-ידי קול התוכחה הנ"ל שמוכיח אותם בקול הנ"ל שעל-ידי זה מחזירם למוטב ומתקנם. ומזה בא מה שכמה מתקרבין לצדיקי אמת וחוזרים ונופלים רחמנא לצלן, כי התקרבותם מחוץ ממקום שהיו נבלעים וכו'. זה בחינת שבגדל כח הצדיק על-ידי תפלותיו הנ"ל הוציא אותם מבליעת הסטרא אחרא, בחינת לולי ה' וכו', אזי חיים בלעונו וכו'. וכמו שבקש דוד המלך עליו השלום, אל יאמרו בלענוהו, וכמו שכתוב, פצו עלינו פיהם אמרו בלענו. וכן צעק עוד דוד המלך, עליו השלום, אל תבלעני מצולה וכו'. וכשהצדיק בגדל כחו מוציא אותם שמוציא מבליעת הסטרא אחרא מבין שני הס"ם בודאי צריכין עדין תקונים ורפואת הנפש הרבה הרבה. על-כן הם דיקא צריכין להטות אזנם ולבם היטב לשמע קול תוכחתו של הצדיק האמת שזכה לקול הנ"ל ומי שאינו רוצה להטות אזנו לקול הקדוש הוא חוזר ונופל חס ושלום, כי הסטרא אחרא כרוכים אחריו תמיד לחזר ולבלעו חס ושלום, וכנ"ל. ועל-כן עכשיו אף-על-פי שהוא גמר התקון של כל התקונים הנ"ל, אף-על-פי-כן אי אפשר עתה להמשיך התקון בפעם אחד בבחינת לא תוכל כלותם מהר וכו'. ועל-כן יש חל המועד בסכות בין יום ראשון ליום האחרון, כי אף-על-פי שביום הראשון של סכות נמשכין כל החסדים שהם נמשכין מקבוץ החסדים שנמשכין על-ידי ברור האמונה שנעשה על -ידי בחינת קבלת התורה שהוא המשכת רוח נבואה שנמשך ביום הכפורים שקבלנו הלוחות שניות כנ"ל, בבחינת להגיד בבקר חסדך וכו', שעל-ידי זה הוא חדוש העולם, שעל-ידי זה נתעורר קול הנגון הנ"ל שמשם כל השמחות. ועל-כן באמת אז הוא זמן שמחתנו. וגם אז חמל עלינו השם יתברך וצונו לקח הארבעה מינים הקדושים, שהם בחינת מאני קרבא, להורות שיש בידינו כח של המטה עז, שהוא בחינת התפלה בבחינת דין של הבעל כח, שעל-ידי זה עקר נצחון המלחמה וכנ"ל (ועין כל זה במקום אחר):

אף-על פי-כן עדין אנו יודעין שלא נגמר התקון בשלמות כי אי אפשר לתקן בפעם אחד. ועל-כן בהכרח להפסיק אחר יום אחד ואז הוא חל המועד שקדוש קצת. ואינו קדוש כמו יום טוב שבו עוסקים לתקן דברים האבודים כמו בפסח וכנ"ל, כי זה עקר התקון על-ידי שיודעים שאי אפשר לתקן בפעם אחד, כי צריכין להמשיך קול התוכחה הנ"ל להוכיח את אלו שיצאו מהסטרא אחרא ולא נתתקנו עדין כנ"ל, ובודאי כשצריכים להוכיחם, בודאי צריכים עדין לעסק ולהטפל עמהם הרבה. והרבה יש שחזרו ונפלו כנ"ל, וצריכים לחזר לעסק בתקונים בדרכים נפלאים. וזה בחינת חל המועד סכות שיש בו מלאכת דבר האבד בשביל האבודים הנ"ל, כי כמו שבתחלה בפסח היה חל המועד מחמת שפרעה התגבר אחר יום הראשון ורדף את ישראל כנ"ל, כמו כן עתה בסכות שהוא גמר התקון צריכין לבלי לחטף לתקן הכל בפעם אחד, כי זה אי אפשר כנ"ל, כמו שראינו גדל הקלקולים שהיה אחר שבועות אחר מתן תורה, על-כן צריכין עתה להמשיך התקון בדרכים נפלאים. להתחיל ביום ראשון ולהפסיק לעשות חל המועד בשביל דברים האבודים הנ"ל עד הושענא רבה שאז עסקנו בערבי נחל לתקן בחינת פושעי ישראל. ואז עוסקים במשנה תורה, שהוא בחינת קול התוכחה הנ"ל. ואז גומרין כל הספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה, שהם בחינת קול הנגון הנ"ל ואז אחר כך עושין שמחת תורה וגומרין התורה, כי אז עקר גמר התקון שנמשך על-ידי קבלת התורה, שהוא בחינת רוח נבואה, שעל-ידי זה נתגלה אמונת חדוש העולם שהוא העקר. ועל-כן אז השמחה גדולה מאד, כי כל השמחות נמשכין משם, ועכשיו נמשכת השמחה משם בשלמות נפלא מחמת שאז גומרין התורה, שעל-ידי זה עקר המשכת הנגון הנ"ל כנ"ל. ועל-כן מסימין וחוזרים ומתחילין התורה מיד, שבזה אנו מגלין שאחר כל אלה עדין צריכין להתחיל בכל פעם לעסק בתקוננו, כי אי אפשר לגמר התקון שנה אחת, (כמו שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה). רק בכל שנה מבררין ומתקנין כמה ניצוצות. וגם אותם שמתקנים צריכים לתקנם בכמה ימים מראש השנה עד שמיני עצרת בדרכים נפלאים ואי אפשר לחטף בפעם אחת. אבל אחר כל זה עדין צריכין לעסק בתקון זה בכל שנה ושנה. ועל-כן מתחילין התורה מיד, כי מראין שתכף כשנגמר איזה תקון צריכין מיד לחזר ולהתחיל, כי זה עקר התקון להתחיל בכל פעם עד שבגדל כח הצדיקי אמת נזכה לגמר כל התקונים בשלמות ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן:

אות ז

וזה בחינת חנכה ופורים בכלל, כי חנכה ופורים הם בבחינה אחת שהם ימים קדושים מאד בימי החל ממש שיש בהם עשית כל המלאכות. ואף-על-פי-כן הם קדושים במצוות נוראות כאלו שהם הדלקת נר חנכה והלל בחנכה. וקריאת המגלה בפורים וכו', כי זה עקר החדוש והפלא שלהם ועל-ידי זה עקר הקיום שלנו בגלות הארך המר הזה. בכלליות ישראל שמתארך הגלות מאד ובפרטיות גלות הנפש המר מאד שמתגבר ביותר על כל אחד ואחד כאשר יודע כל אחד בנפשו עד אשר כמעט כשל כח הסבל. והרבה נשקעו על-ידי זה, רחמנא לצלן, לולא ה' שהיה לנו שהקדים לנו רפואות קדושות כאלה למכותינו האנושות שהם התורה והמצות, ובפרט הימים והזמנים הקדושים שהם שבת ויום טוב. והוסיף לנו ברחמיו אחר חרבן בית ראשון שני ימים טובים קדושים שהם חנכה ופורים ושולח לנו בכל דור צדיקים נוראים כאלה שהם בגדל כחם וגבורתם העצומה והשגתם הנוראה הם מאירים בנו וממשיכים עלינו כל הרפואות הקדושות האלה כדי לחיותנו כיום הזה:

כי עקר זהמת הנחש שמשם באים כל העוונות והפגמים, רחמנא לצלן, נאחז ביותר בהל"ט מלאכות שהם כלל כל העסקים שעושין בשביל פרנסה שמשם כל התאוות שממררת ימי האדם שנמשך מבחינת רחמנות דסטרא אחרא, בחינת והנחש היה ערום כנ"ל. וזהו בחינת גלות מצרים, הינו גלות הסטרא אחרא שתופסת נפשות ישראל בגלות המר של תאוות ממון וטרדת הפרנסה, שזהו בחינת וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה. שכל זה מתקים באלו המשקעים בתאות ממון ומתיגעים בכל מיני יגיעות וממררים חייהם בכל מיני מרירות בשביל רדיפת העולם הזה ושוכחים את השם יתברך שעקר הפרנסה על ידו ואין צריכין רק עסק מעט בשביל פרנסה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוי ממעט בעסק ועסק בתורה. ולא לבלות ולמרר כל ימיו על זה. ומאומה לא ישא בעמלו, כי באמת עקר הפרנסה על-ידי בטחון לבד, רק צריכין איזה עסק כל שהוא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יכול יהא יושב ובטל? תלמוד לומר, וברכך בכל אשר תעשה. נמצא, שצריכין רק לעשות איזה עסק מעט שלא יהא יושב ובטל לגמרי והשם יתברך יברכו על-ידי זה, כמו שכתוב, וברכך בכל אשר תעשה. 'בכל אשר תעשה' דיקא, הינו בכל מה שיעשה איזה עסק כל שהוא יברכו ה' ויצליחו ויפרנסהו כפי מה שהוא צריך לטובתו הנצחית, שזה העקר וגם זה העסק מעט הוא רק למי שאינו רוצה שתהיה תורתו אמנותו, אבל מי שנפשו חשקה בתורה ורוצה רק לעסק בתורה ולא לעשות שום עסק בודאי אשרי לו. ויעזרו השם יתברך שתהיה מלאכתו ופרנסתו נעשית על-ידי אחרים, אבל מגדל התגברות הסטרא אחרא הם ממררים חיי האדם בעבודות קשות ויגיעות עצומות לכל מי שנוטה אחריהם, זהו בחינת גלות מצרים בחינת וימררו את חייהם וכו' כנ"ל. ועקר הכנעת הסטרא אחרא הוא על-ידי הבעל כח הנ"ל על-ידי המטה עז שעומדת להסטרא אחרא והבעל דבר בצוארו עד שנותן הקאות וכו' כנ"ל, שזהו בחינת ויפלל ראשי תבות, ו'השלך ל'פני פ'רעה י'הי לתנין, שעל-ידי זה היה יציאת מצרים שעל-ידי זה נתקדשו כל הימים טובים שהם אסורים בכל המלאכות שעל-ידי זה נדחה זהמת הנחש שנאחזת בהם כנ"ל:

אות ח

והכלל, כי עקר הקיום הוא על-ידי שבת שהגן על אדם הראשון מזהמת הנחש שאז בטלים כל המלאכות לגמרי, אבל צריכין להמשיך הקדשה של שבת לששת ימי החל לדחות זהמת הנחש מימי החל. וזהו עקר המלחמה והברור בימי החל והכל על-ידי הכח של הבעל כח הנ"ל. וכשזכה משה לנצח מלחמה זאת בבחינת ויפלל הנ"ל, שעל-ידי זה הוציא ישראל ממצרים, אז נתקדשו כל הימים טובים שגם מימי החל נעשו ימים טובים שאסורים במלאכה כמו שבת, כי אין בין יום טוב לשבת אלא אכל נפש בלבד. ועל-ידי זה יש לנו כח להמשיך הקדשה של שבת לימי החל, ועל-ידי גדל הכח של משה שעשה מימי החל יום טוב שהוא כמו שבת, אבל בעצם גשמיותנו עדין ימי החל שלנו רחוקים גם מיום טוב. והוסיף בנפלאותיו לתן לנו חל המועד שקדוש במקצת. וקצת מלאכות יש בהם. ועל-ידי זה יכולין לברר גם דברים האבודים כנ"ל, אבל עדין גם ימי חל המועד הם ימים טובים ממש ואסורים ברב המלאכות ויש בהם קרבנות רבים וכו'. על -כן עדין גם הם רחוקים מימי החל ממש וחמל עלינו השם יתברך ונתן לנו חנכה ופורים שהם ימי החל ממש ומתרים בכל המלאכות. ואף-על-פי-כן הם קדושים בקדשות כאלו:

ובזה יש לנו כח לדחות זהמת הנחש בימי החל ממש, כי זה עקר התקון כשזוכין להמשיך האמת בבני אדם שעוסקים במשא ומתן ומלאכות שגם הם בתוך עסקם לא ישכחו את השם יתברך וידעו ויאמינו שהפרנסה רק ממנו יתברך בהשגתו לבד ויקדשו המשא ומתן והמלאכות לעשות המשא ומתן באמונה גדולה ולזכר בהשם יתברך בכל עת ולקבע עתים לתורה על כל פנים ולהרבות בצדקה ועל-ידי זה עקר הכנעת ובטול זהמת הנחש מהל"ט מלאכות שזוכין על-ידי שממשיכין קדשת שבת לימי החל שאנו זוכין לזה על-ידי גדל כח הצדיקים שיכולים להתפלל תפלה בבחינת דין הנ"ל, שעל-ידי זה נתקדשו כל הימים טובים וחל המועד עד שאחר החרבן שראו שהסטרא אחרא מתגברת מאד מאד וידעו שאף-על-פי שיהיה נבנה הבית שני לא יהיה גאלה שלמה, כי יהיו נכנעים תחת מלכי העובדי כוכבים וגם סופו לחרב. והגלות יתארך מאד בגוף ונפש, על-כן הוסיפו בנפלאותיהם וקבעו לנו עוד שנים ימים טובים קדושים בימי החל ממש שהם חנכה ופורים שהם מתרים בכל המלאכות ואף-על-פי-כן הם קדושים כל כך. ועל-ידי זה יש לנו כח לקדש ימי החל ממש, דהינו לקדש הל"ט מלאכות בעצמן, שהם כלל כל העסקים של משא ומתן וכל מיני גשמיות ותאוות של העולם הזה שיהיה לנו כח גם שם לדחות זהמת הנחש ולזכר בהשם יתברך ועל-ידי זה עקר הקיום שלנו בגלות הארך הזה. וכל זה על-ידי גדל כחם של הצדיקים בעלי כח הנ"ל. כי כל מה שהבעל דבר והסטרא אחרא מתגברים ביותר, הם מתגברים יותר ויותר בגדל כחם ומתפללים התפלה הנ"ל בכח וגבורה יתרה עד שממשיכין הקדשה לכל הרחוקים ממש בכל המקומות הרחוקים מאד, כמו שרואין שמדליקין נר חנכה למטה מעשרה טפחים אשר מעולם לא ירדה שכינה לשם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , אבל בגדל כחם של הצדיקים גבורי כח הנ"ל. יש לנו כח להמשיך קדשה עליונה ואור גדול כזה למטה למטה כדי לדחות זהמת הנחש במקומה ובשעתה ממש וכנ"ל:

אות ט

וזה בחינת הדלקת נר חנכה שהוא להמשיך אור הצדיקי אמת שיש להם רוח נבואה, שזהו בחינת אור התורה שכלולה מכל המדרגות של נבואה, שזהו בחינת אור, בחינת כי נר מצוה ותורה אור וכן הצדיק נקרא אור כמו שכתוב, אור זרע לצדיק. ומשם מדליקין ומאירין נרות המנורה בבית המקדש ומשם מאיר אור נר חנכה שאנו זוכין על-ידי תקף הנס להמשיך אור הצדיקים ואור התורה גם בעמק הגלות הזה כל אחד ואחד בביתו אפלו במקום שהוא וכנ"ל. והעקר לברר המדמה (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם), שצריכין לבקש מאד מאד את הצדיק אמת שיש להם בחינת רוח נבואה כדי לברר המדמה כדי לזכות לאמונה שלמה, דהינו להאמין בחדוש העולם וכו', (עין שם היטב). וזה עקר מצות נר חנכה, כי עקר שליטת המדמה הוא בלילה, כי המדמה הוא בחינת שנה, כמו שמבאר שם. בחינת חשכת לילה, כי כל הערבובים והבלבולים שבאים על-ידי המדמה הם בחינת חשך, כי כמו שבחשך האדם טועה עצמו ואינו מבחין בין כסף לנחשת וברזל וכו', שבשביל זה נקרא החשך ערב על שם הערבוב שבשעת החשך, כמובא בספרים, כמו כן הוא המדמה ממש, שהוא בחינת חשך שיכול לטעות עצמו ולערבב הדעת להטות מן האמת, ועל-כן עקר שליטתו בלילה, שהוא בחינת ערב-חשך, בחינת ערבוב ובלבול, שזהו בחינת כח המדמה כנ"ל. ואז בלילה צריכין להדליק נר כדי להאיר בחשך לברר כל הדברים. וזה ידוע שכל הדברים שעושין למטה כלם יש להם שרש למעלה בהתורה הקדושה שהוא הרוחניות והחיות והקיום של כל העולם ומלאה:

והנה הדלקת הנר בלילה זה נמשך מבחינת מה שצריכין להאיר מאור יום לחשכת לילה. וזה עקר מצות הדלקת הנרות בבית המקדש בכל לילה שמשם נמשך אור הנר לכל העולם כלו, כי עקר האור הוא מהתורה שהוא כלליות הנבואה שהיא עקר בחינת הדעת, שהוא עקר אור יום כידוע כמו שכתוב, כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, כי עקר אור התורה נמשך ביום, כמו שכתוב, ביום צותו, מלמד, שלא נדבר עמו אלא ביום, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה , ועל-כן עקר האור הוא ביום וכשמגיע הלילה שאז מתפשט החשך הגדול, שהוא בחינת ערב, בחינת ערבוב ובלבול המדמה, אז צריכין להמשיך מאור יום להאיר גם בחשכת הלילה, שזהו בחינת הדלקת הנר בלילה, דהינו להאיר גם בחשכת לילה על-ידי הארת התורה של יום, הינו לברר המדמה שהוא בחינת חשכת לילה, על-ידי התורה, שהיא בחינת אור יום, שהוא בחינת כלליות הנבואה שעל ידה עקר ברור המדמה וכל זה כדי לזכות לאמונה שלמה שצריכין לגדלה בלילה, בבחינת ואמונתך בלילות. וזה עקר בחינת נר חנכה, כי מלכות יון הרשעה עמדה על ישראל להשכיחם תורתך וכו', כי מלכות יון הרשעה הם הם חכמי יון שמהם מתפשטים כל הכפירות והאפיקורסות בעולם כידוע דעת אריסטו היון, ימח שמו ונמח זכרו, שכופר בחדוש העולם, שמחמת זה התגרו בישראל כל מלכי יון הרשעה מחמת שנטו אחר דעתו הרעה והתגרו בישראל ורצו להשכיחם תורתו מחמת שעל-ידי התורה עקר הכנעתם, כי בהתורה מפרש 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ' הפך דעתם הרעה:

ועל-כן כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום היה הנס בנרות המנורה דיקא ומחמת זה תקנו להדליק נר חנכה כל אחד בביתו, כי עקר הכנעת מלכות יון הרשעה היה על-ידי בחינת התפלה של הבעל כח בבחינת דין הנ"ל, כי מתתיהו ובניו היו צדיקים גדולים גבורים בעלי כח מאד וצעקו אל ה' בחזקה ומסרו נפשם על קדוש השם, כי סכנו נפשם למות חס ושלום, במלחמה בין הערלים והטמאים בשביל קדשת שמו יתברך כדי להציל את ישראל, שכל זה הוא בחינת תפלה בבחינת דין של הבעל כח הנ"ל, (כמו שמבאר בהלכות עובדי כוכבים, עין שם). ועל-ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל. זוכין לכל הבחינות המבארין שם עד שזוכין לבחינת נבואה שהוא בחינת ברור המדמה שעל-ידי זה זוכין לאמונה שלמה, דהינו להאמין בחדוש העולם שזה העקר, (כמו שמבאר שם, עין שם). וזהו בחינת הדלקת נר חנכה, כי בגדל כחם של הצדיקים הנ"ל המשיכו תקון כזה עד שכל אחד יכול להאיר בביתו הארת הצדיקי אמת שהוא הארת התורה, שהוא בחינת נבואה לברר המדמה בשעתו, דהינו בלילה לידע גם בעמק חשכת הגלות המר הזה אמתת האמונה הקדשה שיש יחיד קדמון יתברך שמו שברא את העולם יש מאין המחלט, דהינו אמונת חדוש העולם שהוא העקר ועל-ידי זה נדחה זהמת הנחש שהם אמונות כוזביות של המנחשים והקוסמין שמהם נמשכין כל הכפירות שמשם כל זהמת הל"ט מלאכות, שהם בחינת זהמת הנחש, כי צריכין להמשיך קדשת האמונה הקדושה שהוא קדשת התורה הקדושה קדשת שבת לתוך ימי החל בעצמן, לקדש גם ימי החל בעצמן בבחינת קדשת שבת לדחות זהמת הנחש גם בעצם ימי החל בתקף הגשמיות בחשכת הגלות בגוף ונפש וכנ"ל:

אות י

כי הדלקת הנר דקדשה, שהוא בחינת נר חנכה, שהוא בחינת נרות המנורה, שהוא להמשיך הארת אור יום לתוך חשכת לילה לברר המדמה בשעתה ובמקומה כנ"ל, זהו בחינת המשכת קדשת שבת לתוך ימי החל שהוא עקר עבודת האדם בזה העולם, כי העולם הזה והעולם הבא בכלליות הם בחינת ששת ימי החל ויום השבת, ועל-כן נקרא כל העולם הזה בשם ערב שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. כי העולם הבא הוא יום שכלו שבת. וכל העולם הזה הוא כנגדו בבחינת ששת ימי המעשה ועקר ביאת האדם לזה העולם הוא שיקדש זה העולם בקדשת העולם הבא, שזהו בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל, אבל איך היה אפשר להמשיך קדשת העולם הבא בזה העולם הגשמי, על-כן חמל עלינו השם יתברך ונתן לנו את יום השבת שהוא שקול ככל התורה כלה ואז נתנה התורה, שעל-ידי זה אנו יכולין להמשיך בחינת קדשת העולם הבא בזה העולם, כי שבת הוא מעין עולם הבא, אבל צריכין להמשיך קדשת יום השבת לששת ימי המעשה. וזה זוכין על-ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל, שעל-ידי זה נתקדשו כל היום טוב וחל המועד עד שזכינו גם לחנכה ופורים, שעל-ידי זה יש כח להמשיך קדשת שבת גם בימי החל בעצמן כנ"ל. וכל זה הוא בחינת הדלקת הנר דקדשה שהוא להמשיך אור יום גם בתקף חשכת לילה, דהינו להמשיך אור דעת התורה הקדושה לברר המדמה לזכות לאמונה הקדושה, כי הכל אחד, כי יום ולילה שהם בחינת אור וחשך, דעת האמתי וכסילות ובלבול המדמה, הם בחינת שבת וימי החל, כי עקר התורה שהוא עקר אור הדעת הוא בשבת כידוע. וימי החל הם בחינת כסילות נגד שבת, כי הם ימי המעשה שבהם שולטין עובדין דחל, שהם בחינת כסילות, בחינת שטו העם ולקטו-בשטותא, כמובא. אבל צריכין להמשיך קדשת שבת לימי החל, שהוא בחינת המשכת אור יום לתוך חשכת לילה, שזהו בחינת הדלקת הנר כנ"ל, ועל-כן תחלת בריאת אור הנר היה במוצאי שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שנטל אדם הראשון שני אבנים ושחקן זה בזה עד שיצא מהם האור. כי אור האש, שהוא אור הנר, הוא להמשיך קדשת שבת לימי החל וכנ"ל, כי בשבעת ימי בראשית היה מאיר אור שבעת הימים שהיה האדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, שזהו עקר בחינת אור של שבת, שהוא בחינת עולם הבא. ועל-ידי חטאו נגנז במוצאי שבת. ואז חנן השם יתברך אותו דעה שיוכל להמשיך מאור של שבת, שהוא בחינת אור יום, בחינת אור העולם הבא להמשיכו לזה העולם, שהוא בחינת לילה, בחינת ימי המעשה לקדש גם ימי המעשה בקדשת שבת להאיר בחשכת לילה הארת התורה הקדושה לברר האמונה הקדושה להאמין באמת בחדוש העולם ולדחות זהמת הנחש גם בתקף ימי החל וכנ"ל, שזהו בחינת הדלקת נר דקדשה שגדול מאד, שזהו בחינת הדלקת נרות המנורה הקדושה בבית המקדש. ועכשיו אנו זוכין להמשיך ההארה קדושה הזאת למטה למטה יותר ולהאיר בעמק חשכת אפלת הגלות של כלל ישראל ושל כל אחד ואחד בפרטיות להאיר גם שם הארת הצדיקי אמת שהוא הארת התורה הקדושה לברר המדמה, שעל-ידי זה עקר שלמות האמונה הקדושה, שכל זה הוא בחינת הדלקת נר חנכה להכניע הכפירות של מלכות יון הרשעה, על-ידי תקף הנס של חנכה שמפרסמין על-ידי ההדלקה דקדשה הזאת וכנ"ל:

אות יא

ועל-כן מדליקין נר חנכה שמונה ימים, כי זה העקר שצריכין להדליק ולהאיר אור הצדיק והתורה הקדושה עד שיאיר עלינו אור שבעת ימים שכלול בשבת, עד שימשיכו הקדשה על ימי החל ממש שהוא בחינת יום השמיני, כי יום הראשון אחר שבת בראשית הוא יום שמיני לבריאה, כי השם יתברך ברא כל הבריאה בששת ימי בראשית ושבת בשבת. ואז נכללו כל הששה ימים בשבת, שזהו בחינת שנמשך קדשת שבת על ימי החל שלפניו עד שכלם נכללין בשבת, אבל אחר שעבר שבת ראשונה ונגנז האור הראשון בחטאו עדין צריכין להמשיך קדשת שבת על כל ימי החל הבאים שיהיו נקיים מזהמת הנחש מפגם האמונה כנ"ל. וזהו בחינת סוד הבדלה במוצאי שבת שהוא כדי להמשיך קדשת שבת על ימי החל כדי להבדיל ולברר הטוב מהרע, הקדש מהחל, ועל-כן אז נברא האור הראשון, ועל-כן מברכין עליו במוצאי שבת ומבדילין עליו, כי בריאת האור במוצאי שבת הראשון, זה עקר בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל, שהוא בחינת המשכת אור יום, המשכת הדעת של התורה הקדושה לתוך חשכת לילה, שהוא בחינת המדמה כדי לברר המדמה שבו תלויה עקר האמונה קדושה כנ"ל. נמצא, שעקר המשכת קדשת שבת לימי החל הוא בבחינת יום השמיני שהוא יום הראשון שאחר שבת בראשית שהוא יום שמיני ליצירה שבו נברא האור שממנו מדליקין הנרות הקדושים של ימי חנכה וכנ"ל. וזהו בחינת מעלת יום השמיני בכמה מקומות, כמו שכתוב, וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכן מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וכו', שהוא כדי שיעבר עליו שבת, (כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה). כי אי אפשר להכניע הרע, שהוא הערלה, מהאדם עד שיעברו עליו שבעה ימים תחלה. שהם כנגד שבעת ימי בראשית שכלם נכללין בשבת. וביום השמיני אז הוא בחינת המשכת קדשת שבעת ימי בראשית, שהם בחינת קדשת שבת לימי החל שהתחיל ביום השמיני ליצירה כנ"ל, ועל-כן אז דיקא מלין בשר ערלתו ומכניעין ומבדילין ממנו הרע שהוא הערלה. כדי להמשיך הקדשה על התינוק הנמול שעקר הקדשה הוא להמשיך קדשת העולם הבא, שהוא קדשת שבת לזה העולם, שהוא בחינת ימי המעשה כנ"ל, שזה נעשה ביום השמיני דיקא כנ"ל. וכן לענין קרבן שאי אפשר להכשירו לקרבן שהוא בחינת ברור המדמה כי אם ביום השמיני וכנ"ל לענין מילה. כי יום השמיני של מילה ויום השמיני של הרצאת הבהמה לקרבן הם בבחינה אחת, (כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה:

אות יב

וזה בחינת שנקרא חנכה, שהוא בחינת חנכת הבית, כי עקר שלמות כל התקונים הנ"ל הם בבית המקדש, כי עקר יציאת מצרים שהיה על-ידי תפלה בבחינת דין הנ"ל, שעל-ידי זה נעשין גרים ונתגלה כבודו וכו', שעל-ידי זה נמשכין כל התקונים הנ"ל, הכל היה בשביל שנזכה לכנס לארץ ישראל ולבנות שם בית הבחירה ששם עקר שלמות כל התקונים הנ"ל, כמו שכתוב, ואותנו הוציא משם להביא אותנו אל הארץ וכו'. וכמו שכתוב בשירת הים, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו' מקדש ה' וכו'. שעקר תשוקתו ומגמתם היה לבוא אל הבית המקדש ששם עקר כל התקונים, כי שם התגלות הכבוד שנמשך על-ידי הגרים שנעשה על-ידי התפלה הנ"ל, כמו שכתוב, וכבוד ה' בא אל הבית. וכתיב, ובהיכלו כלו אומר כבוד. וכן בפסוקים הרבה. ושם עקר המשכת הנבואה שהוא התורה, כי עקר הנבואה נמשכת מהבית המקדש מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, כמו שכתוב, ובבא משה וכו' וישמע את הקול מבין שני הכרבים וכו'. ושם עקר האמונה אמונת חדוש העולם, כי שם האבן שתיה שממנה השתת העולם, ועל-כן מחמת שמשם התחלת הבריאה, על-כן שם יכולין להכניס האמונה הקדושה, שהוא אמונת חדוש העולם שהשם יתברך ברא תחלה נקדת האבן שתיה וממנה השתת העולם, כמו שכתוב, מציון מכלל יפי אלקים הופיע. ושם נמשכת ההנהגה של ארץ ישראל, שהוא בחינת חדוש העולם שלעתיד, כי שם בבית המקדש עקר הקדשה של ארץ ישראל, כי היא קדשה העליונה של כל העשרה קדשות של ארץ ישראל, ועל-כן כל הנהגת הבית המקדש היה בדרך נסים ונפלאות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, כי שם נמשכת ההנהגה של לעתיד, שהיא הנהגה של נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ועל-כן שם כל השירות והתשבחות שהיו עוסקין בהם הלויים בשעת הקרבן, כי כלם נמשכין מבחינת השיר שיתער לעתיד, שעל-ידי זה גדלים כל הריחות שהם בחינת יראת ה', שזהו בחינת הבית המקדש שנקרא הר המוריה, על-שם הריח הטוב. וכן נקרא על-שם היראה, כמו שכתוב, מה נורא המקום הזה, שעל שם זה נקראת ירושלים יראה-שלם, כי שם גדלים כל הריחות ויראות על-ידי כל התקונים הנ"ל, כי שם נמשך הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן בחינת ומעין מבית ה' יצא וכו':

נמצא, שעקר התקון בשלמות הוא בבית המקדש, ועל-כן היה מצפה משה מיד לבוא לשם, כמו שכתוב, תבאמו ותטעמו בהר נחלתך כנ"ל. אבל בעוונותינו הרבים התגרה בהם השטן והחטיאם חטאה גדולה תכף אחר קבלת התורה והכרח משה להתיגע במסירת נפש עצום מאד והתפלל תפלות הרבה עד שנתרצה השם יתברך לישראל במ"ם ימים האחרונים ואמר לו, סלחתי וכו'. ואז ראה הקדוש ברוך הוא שאי אפשר להם לכנס ולבנות בית המקדש מיד. וגם ראה שאפלו כשיכנסו לארץ ישראל ויבנו את בית המקדש הוא עתיד לחרב שתי פעמים והגלות יתארך מאד, על-כן חמל עלינו השם יתברך והקדים לנו רפואה למכה וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדשות של הבית המקדש ובזה הפליא חסדו עמנו. שלמד למשה להמשיך תקון נפלא כזה שיהיה כח להמשיך קדשת הבית המקדש גם בהולכם במדבר שמם מקום נחש ושרף ועקרב וכו'. ובזה המשיך תקון לדורות שאפלו כשיחרב הבית המקדש בעונותינו יהיה לנו כח להמשיך קדשת הבית המקדש על-ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונין בימי החרבן, שהם בחינת מקדש מעט, כמו שכתוב, כי הפצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט וכו'. כי עקר הכח להמשיך קדשת הבית המקדש על הבתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונין בחוץ לארץ בימי החרבן הוא על-ידי קדשת המשכן שהמשיך משה תקון כזה להמשיך כל קדשת הבית המקדש במדבר, על-ידי זה יש לנו כח גם עתה להמשיך קדשת הבית המקדש אחר החרבן על-ידי הבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל-כן תכף בשעת הקמת המשכן רמז על החרבן, כמו שכתוב, אלה פקודי המשכן-משכן. שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, משכן בבנינו, משכן בחרבנו. כי עקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדשת המשכן שהוא קדשת הבית המקדש גם אחר החרבן וכנ"ל:

וזה, מה טבו אהליך יעקב. ופרש רש"י על הבית המקדש, 'מה טבו'-אהל שילה ובית עולמים בישובן וכו'. 'משכנותיך'-אף כשהם חרבים וכו', הינו כנ"ל, כשהם חרבים הם בבחינת המשכן, כי אז אחר החרבן אנו ממשיכים קדשת הבית המקדש על הבתי כנסיות ובתי מדרשות על-ידי המשכן וכנ"ל. כי גם על הבתי כנסת ובתי מדרש נאמר גם כן מה טבו אהליך יעקב, כי הם מקדש מעט וזה על-ידי 'משכנתיך ישראל', דהינו על-ידי קדשת המשכן והנ"ל. וזה בחינת חנכה בחינת חנכת הבית המקדש. שאז אנו ממשיכין עלינו קדשת הבית המקדש על-ידי הדלקת נר חנכה שעקר המשכת הקדשה של שבת לימי החל על ידו, שזהו גם כן בחינת המשכת קדשת הבית המקדש גם בגלות בחוץ לארץ אחר החרבן, כי עקר קדשת הבית המקדש נמשך משבת (כמובא בדברי אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה), ועל-כן כל מקום שהזכיר מעשה המשכן הקדים שבת וכו', ועל-כן על-ידי קדשת הדלקת נר חנכה שהוא להמשיך קדשת שבת לימי החל כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , ממשיכין קדשת הבית המקדש גם בחוץ לארץ, שזהו גם כן בחינה זאת ממש, כי הכל אחד, כי שבת וארץ ישראל ובית המקדש הם בבחינת אמת, כי הם בחינת קדש כנגד חל שהוא בחינת ימי החל וחוץ לארץ, כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה בשבע הבדלות שסדרו בירושלמי שהם בין קדש לחל, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין אור לחשך, בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וכו', ועל-כן מכל עבודת המשכן לא נזכר אצל חנכת המזבח כי אם הדלקת נרות המנורה שהם בחינת נר חנכה, כי עקר חנכת המשכן שהוא לקדשו בקדשה גדולה עד שנוכל להמשיך קדשתו גם במדבר ואחר החרבן בחוץ לארץ כנ"ל, כל זה נמשך על-ידי הדלקת נר הקדשה דיקא, שהוא בחינת הדלקת נרות המנורה, שהוא בחינת נר חנכה כנ"ל:

אות יג

כי זה ידוע ומבאר לעיל מזה, שהבעל דבר והסטרא אחרא מתעוררים ומתגברים בכל פעם יותר, אף-על-פי שכבר הכניעו אותם מאז על-ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל עד שהכרחו להקיא הקאות הרבה גם קרבם ובטנם, אף-על-פי-כן הם חוזרים ומתעוררים בכל פעם בבחינת ככלב שב על קאו וכו', ועל-כן כל אלו הנפשות שהקיאה הסטרא אחרא צריכין עדין תקונים הרבה ורפואות הרבה, כי בודאי אפלו אחר שהקיאה אותם הסטרא אחרא עדין הם חלושים מאד מאחר שהיו בין שניהם. ובפרט כי הם עדין בעלי בחירה והבעל דבר מתגרה עתה בהם הרבה ביותר כידוע, ועל-כן עדין צריכין ישועות ורפואות ותקונים הרבה. ועקר תקונם ורפואתם הוא על-ידי בחינת הרפואות הנאמר שם בהתורה הנ"ל באות ו' על פסוק, ובל יאמר שכן חליתי וכו', עין שם הענין הנפלא והנורא מאד מאד מה שמבאר שם בענין תוספות השכנים. ועין במקומות שדברנו בזה ובארו קצת הענין הנורא הזה. והכלל, שעקר תקון כל נפש ונפש הוא כשזוכה להשתדל להיות שכן להקבוץ הקדוש של ישראל במקום שמתקבצים שם לעסק בתפלה באמת, כי על-ידי מה שנתוסף שכן להקבוץ הקדוש של ישראל נעשין שעשועים גדולים ונפלאים מאד למעלה, כי נתרבין הבתים הרבה מאד עד כי חדל לספר, כמו שמבאר שם. ועל-ידי זה עקר רפואתה בגשמיות ורוחניות בחינת ובל יאמר שכן חליתי, (כמו שמבאר שם, עין שם), ועל-כן עקר התקון על-ידי בנין בית המקדש כנ"ל, כי עקר בנין בית המקדש נבנה על-ידי תוספת השכנים, שעל-ידי זה נתרבין הבתים למעלה הרבה מאד עד שעל-ידי זה נבנה הבית המקדש למטה, כי ידוע בדברינו, שלמטה כשעולין לאיזה קדשה כחוט השערה היא יקרה יותר מאלפים ורבבות עולמות למעלה, (כמו שכתוב בהמעשה של הצדיק וכו'):

ועל-כן צריכין שיתרבו אלפים ורבי רבבות בתים הרבה למעלה על-ידי תוספת השכנים כנ"ל, עד שיהיה נעשה בית הקדשה למטה. וזהו ענין מה שלא נבנה הבית המקדש עד ארבע מאות ושמונים שנים אחר יציאת מצרים, כי צריכין קדם שיהיה נבנה רבבות בתים למעלה עד שיהיה נבנה בית המקדש למטה, אבל גם קדם בנין בית המקדש שהוא עקר המנוחה והנחלה ושם עקר שלמות כל התקונים כנ"ל, גם קדם לזה צריכין בית דקדשה לפי שעה כדי ששם יהיה מקום קדוש שיתוספו השכנים דקדשה לשם כדי שיתרבו הבתים מאד מאד עד שיהיה נבנה הבית המקדש ממש על-ידי זה וכנ"ל. וזהו בחינת נפלאות מעשה המשכן, כי משכן על שם שכן, שהקדוש ברוך הוא חמל עלינו וצוה עלינו במדבר קדם שנכנסין לארץ ישראל ולבית המקדש לבנות לעת עתה מהמשכן שעקרו נבנה בשביל השכנים שצריכין להוסיף בכל פעם בעת שהולכין נע ונד במדבר ואין להקדשה מנוחה, ועל-כן הכל בבחינת שכנים, אבל צריכין על כל פנים איזה מקום קדוש שיתוספו לשם השכנים הנ"ל. וזהו בחינת המשכן הנ"ל. וזהו בעצמו בחינת בתי כנסיות ובתי מדרשות שבונין בחוץ לארץ אחר החרבן שהוא בשביל הקבוץ הקדוש של ישראל לתורה ולתפלה ולהוסיף לשם שכנים בכל פעם, כי כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות להתפלל נקרא שכן טוב, הפך שכן רע שנקרא מי שאינו נכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, הוי על כל שכני הרעים. שכל מי שאינו נכנס להתפלל בבית הכנסת נקרא שכן רע ומדה טובה מרבה, ועל-כן כשנכנס להתפלל ולהתוסף על הקבוץ הקדוש נקרא שכן טוב. ונתרבין על ידו אלפי אלפים ורבי רבבות בתים כנ"ל. ואנו צריכין בגלות המר הארך הזה לבנות בנינים דקדשה ולהוסיף שכנים רבים עליהם עד שיתרבו בתים דקדשה למעלה ברבוי עצום כל כך עד שנזכה שיבנה הבית המקדש למטה שיהיה קים לעד ולא יחרב עוד לעולם, ועל-כן מתארך הגלות כל כך, כי בשביל בנין בית המקדש כזה שיהיה קים לעד צריכין שיהיו נבנין למעלה בתים הרבה מאד מאד על-ידי שכנים דקדשה הרבה עד שיהיה נבנה בית המקדש למטה שיתקים לעולם וכנ"ל (והבן היטב):

וכל זה הוא בחינת חנכה שהוא חנכת הבית המקדש, כי אז ממשיכין הארה גדולה על-ידי הדלקת נר חנכה עד שמאירין הארת הצדיק והתורה בכל העולם כלו עד שמקדשין כל המקומות הרחוקים והנמוכים ביותר בחינת ימי החל ממש, שזהו בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל. המשכת קדשת הבית המקדש לחוץ לארץ לכל המקומות הרחוקים מאד, כי על-ידי בחינת ההארה הגדולה של חנכה מאירין בכל הרחוקים האמונה הקדושה עד שבאים כל הרחוקים ונתוספין על הקבוץ הקדוש שעל-ידי זה נתרבין הבתים לאין קץ, שעל-ידי זה נמשכין בנין הבית המקדש כנ"ל, ועל-כן נקרא חנכה בחינת חנכת הבית המקדש וכנ"ל:

אות יד

וזה בחינת גדל מעלת ההליכה עד קברי הצדיקים הקדושים להתפלל שם, כי שם עקר התקון של כל אחד שיוכל לצאת ממקום שנפל שם. אפלו אם הוא בין שני הס"ם יכול הצדיק הגדול להוציאו משם כשבאין על קברו הקדוש, כי גדולים הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן . וכמו שכתוב, ושבח אני את המתים שכבר מתו וכו'. כי מיתת הצדיק הגדול גבה ונעלה ונשגב מאד. ואז דיקא מתגבר בכל כחו לגמר מה שצריך לגמר, כי בודאי הצדיק האמת עוסק כל ימי חייו הקדושים להוכיח את ישראל להחזירם למוטב, כי זה כל מגמתו והוא מוסר נפשו בשביל זה כל ימיו. אבל זה ידוע שלבעל בחירה קשה מאד להועיל, כי הבחירה של האדם יש לה תקף גדול מאד, כי הכל נברא בשביל הבחירה (וכמבאר מזה במקום אחר). אבל אף-על-פי-כן יגמר הצדיק מה שהתחיל והעקר על-ידי קול תוכחתו הקדוש שהוא בחינת קולו של משה שהוכיח את ישראל בקול הנגון שיתער לעתיד. וזה הקול נמשך על-ידי התפלה בבחינת דין שמתפלל זה הצדיק, כי הוא בכל כח גדול (וכמבאר שם בהתורה הנ"ל). אבל כבר מבאר שאפלו כשמתפלל התפלה הזאת עד שהסטרא אחרא מכרחת להקיא גם מקרבה ובטנה, אף-על-פי-כן עדין היא מתגברת אחר כך בכחה הנשאר וכו' כנ"ל, ועל-כן עקר שלמות זאת התפלה בבחינת דין של הבעל כח הנ"ל היא רק סמוך למיתתו, ועל-כן הצדיק אינו מוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, כמו שפרש רש"י בפרשת דברים על פסוק, ויהי בארבעים שנה וכו'. שלא הוכיחן משה אלא סמוך למיתה, ולמד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה וכו'. כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו וכו' וכן יהושע ושמואל ודוד לא הוכיחו אלא סמוך למיתה וכו'. כי מיתת הצדיק זהו בעצמו בחינת תפלה, בבחינת דין של הבעל כח, כי המיתה בבחינת דין, ועל-כן שם נאחזת הסטרא אחרא ביותר:

אות טו

ועל-כן המת מטמא בטמאה חמורה, אבל הצדיק הגדול הוא מת על קדוש השם, כי כל ימי חייו מסר נפשו בכל יום על קדוש השם ובפרט בשעת מיתתו ממש, בודאי הוא מת על קדוש השם. ועקר המיתה על קדוש השם היא בבחינת התפלה, בבחינת דין של הבעל כח, שזהו בחינת עשרה הרוגי מלכות שכל ברורי הניצוצות מהקלפות עד עתה ועד הסוף הוא על ידם, (וכמבאר מזה בהלכות עובדי כוכבים על ענין יהרג ואל יעבר בשביל קדוש השם, עין שם). בפרט מיתת הצדיקים שבחוץ לארץ שהכל הוא בבחינת התפלה, בחינת דין הנ"ל שמוסרים גופם שיקבר בחוץ לארץ ששם יניקת הסטרא אחרא ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה, אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כח גדול ועומד להסטרא אחרא בצוארה עד שמכרחת על-ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ובטנה וכו' עד שיגמר הצדיק מה שהתחיל, כי אז אינו פוסק מלעסק בבחינת תקון התפלה הנ"ל עד שיגמר כרצונו בבחינת כצאתי מן העיר אפרש את כפי. כשיוצא מן העיר אל קברו אז יפרש את כפיו בתפלה הנ"ל עד שיגמר מה שרוצה, ועל-כן שם על קברו יכול כל אחד להתתקן אפלו הגרוע שבגרועים, כי שם עקר הכח של בחינת התפלה הנ"ל, שעל-ידי זה עקר קול התוכחה הנ"ל, שהוא קול הנגון הנ"ל שעל-ידי זה מוכיח את ישראל בבחינת נרדי נתן ריחו, שעל-ידי זה עקר התקון שזה נעשה בשעת מיתתו דיקא, כי אז דיקא מוכיחם כנ"ל, ועל-כן שם הכל יתתקנו כראוי כל מי שיזכה לבוא לשם בחייו. וזהו בחינת העשרה קפיטיל תהלים שאומרים שם שהם בחינת עשרה מיני נגינה, (כמובא בסימן רה) שהם בחינת קול הנגון הנ"ל שיתער לעתיד, שהוא בחינת קול תוכחתו הקדושה הנ"ל, שעל-ידי זה מעורר ריח טוב אפלו מהגרוע שבגרועים שבישראל ומתקן הכל על-ידי זה וכנ"ל:

הלכות חל המועד הלכה ה מיסד על מאמר "תקעו-ממשלה" חסר:

עתה נדפס בהשמטות בעזרת השם:

הלכות חל המועד הלכה ו נכלל בהלכות ראש חדש הלכה ז אות נ: