ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות ברכת ההודאה/הלכה ז

סעיף נז

...עיקר הקיום והתקווה הוא על ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת "איש אשר רוח בו", שיודע בכל פעם לנשב על לב בני ישראל ולנפוח העפרורית, שהוא בחינת עצבות, מלבם ולהלהיב לבם לה' יתברך בהדרגה ובמידה וכו', כי הוא יודע להפוך כל היגון ואנחה לששון ושמחה. וזה "ויהי כל יצאי ירך יעקב שבעים נפש", בחינת שבעים פנים לתורה, שהם שבעים אנפין נהורין שזה בחינת שמחה בחינת מבקשי פניך יעקב וכו'.

...על ידי "ויוסף היה במצרים", הקדים ה' יתברך רפואה למכה לשלוח מקודם את יוסף למצרים, ונמכר לעבד שהוא בחינת מרירת העצבות שהוא בחינת עבדות וכו', ועמד בנסיון והתחזק גם שם בשמחה כמו שכתוב "ויהי יוסף איש מצליח" כמו שמבואר במדרש שהיה מפזז ומרקד. כי במרירת הגלות כשמתגבר העצבות ביותר זהו עיקר העצה: לעשות מילי דשטותא כדי לשמח את נפשו במרירות כזה. וכמו שכתוב בדוד שהיה משנה טעמו לפני אבימלך, שהיה שם בסכנה גדולה בגלות גדול ועל כן עשה שם מעשה שטות ויתיו על דלתות השער וירד רירו על זקנו וכו'. ועל כן עיקר קיומם במצרים ויציאתם משם היתה על ידי ויוסף היה במצרים, שהקדים לשלוח את יוסף הצדיק לשם.