לחם משנה/הלכות מגילה וחנוכה/א

הלכה א

הכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים וכו':    אפשר דרבינו ז"ל סבור כדכתב הרב"י בסי' תרפ"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים, ולהכי מפרש הוא ז"ל דדוקא עבדים משוחררים ואין לדמותם לנשים, דשאני נשים שע"י אשה נעשה הנס, וכמ"ש שם הרב''י ז''ל. אבל אין לומר דרבינו ז"ל מפרש דעבדים דברייתא הם משוחררים, משום דאם הם עבדים ממש נלמד מדין נשים דא''כ איך פירש דהם עבדים משוחררים דהשתא נמי קשה דבכלל גרים הם א''ו דהעיקר כמו שפירשתי:

וכן מבטלין תלמוד תורה:    בפ''ק (דף ג'.) אמרו "שמבטלין ת''ת ק''ו מעבודה, ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת''ת לא כ''ש" ובגמ' הקשו דאדרבא ת''ת חמירא ואמר שם דת''ת דרבים חמירא מעבודה. וא''כ נראה לכאורה דת''ת דרבים לא מבטלינן מקמי מגילה כיון דלא ילפינן לה מעבודה, וא''כ קשה על רבינו ז''ל למה אמר סתם מבטלין ת''ת ולא חילק בין יחיד לרבים.
ונראה ודאי דאפילו ת''ת דרבים מבטלינן, והראיה דבגמרא שאלו שם מקרא מגילה ומת מצוה הי מנייהו עדיף ואנן קיי''ל דמת מצוה דוחה אפילו תלמוד תורה דרבים. וא''כ אי תלמוד תורה דרבים דוחה מקרא מגילה מאי קמבעיא ליה השתא תלמוד תורה דרבים דדוחה מקרא מגילה מת מצוה דוחה אותה, כל שכן מקרא מגילה שנדחית מפני מת מצוה. אלא ודאי דאפילו תלמוד תורה דרבים נדחה מפני מקרא מגילה ולהכי קמבעיא ליה:

הלכה ב

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו. פרק הקורא למפרע (מגילה דף י"ט:) משנה הכל כשרים וכו' חוץ מחש״ו ר' יהודה מכשיר בקטן ובגמ' אמרו מאן תנא חרש דיעבד נמי לא א״ר מתנה ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא וממאי דר' יוסי וכו' עוד אמרו במאי אוקימתה כר' יהודה וכו' אלא הא דתני יהודה בריה דר״ש בן פזי וכו' ואלא מאי ר' יהודה ואפי' לכתחלה וכו' אלא הא דתניא וכו' לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחלה ולא קשיא הא דידיה והא דרביה וכו' השתא דאתית להכי אפילו תימא ר' יהודה וכו' והא דתני ר״י בריה דר״ש בן פזי ר״מ היא וכי הך סוגיא איתא בברכות פ' היה קורא (ברכות דף ט"ו). והרב״י נר״ו תמה על רבינו ז״ל תימה גדולה בסי' תרפ״ט דהוא ז״ל פסק דשומע מן החרש לא יצא ובגמ' אמרו דהך אתיא כר' יוסי ובגמרא פ' היה קורא איפסיקא הלכתא דלא כר' יוסי וכן רבינו ז״ל עצמו בפ״ב מהל' ק״ש כתב ואם לא השמיע לאזנו יצא (וכן בהלכות קריאת התורה גבי חרש שאינו שומע הברכה פסק דיצא דהיינו כר' יהודה). ועוד נ״ל לדקדק דכיון דבגמרא אמרו במסקנא השתא דאתית להכי אפילו תימא וכו' משמע דבמסקנא עדיפא ליה לגמ' לאוקמי מתני' כר' יהודה משום דהוי הלכתא כוותיה וכדכתבו התוס' ז״ל א״כ נראה דבמסקנא מתני' ר' יהודה היא וליכא בה פלוגתא כלל ובקטן שהגיע לחינוך מכשיר אבל בקטן שלא הגיע לחינוך לא וא״כ קשה דהיה לו לרבינו ז״ל לפסוק כמסקנא והיה לומר דבקטן שהגיע לחינוך כשר אבל בקטן שלא הגיע לא. וי״ל ולתרץ הכל דרבינו ז״ל הוקשה לו בהלכה קושיא והוא דכשאמר בגמרא לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחלה דהיכי אפשר לומר דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ואפילו לכתחלה היל״ל במתניתין ר' יהודה מכשיר בקטן ובחרש ומדקאמר בקטן מכלל דבשאר מודה דבשלמא למאי דס״ד מעיקרא דר״י מכשיר בחרש בדיעבד אבל לכתחלה לא אתי שפיר דלא אמר ר״י מכשיר בקטן ובחרש משום דבקטן מכשיר לכתחלה ובחרש אינו כן דלכתחלה אינו כשר אלא דוקא בדיעבד אבל השתא דאמרינן דאפילו לכתחלה מכשיר בחרש קשה, לכך מפרש הוא ז״ל הסוגיא דכשאמרו בגמרא לעולם ר״י ואפילו לכתחילה ר״ל דר' יהודה לכתחלה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין אהדדי דבמגילה דהוי פרסומי בעינן טפי שמיעת אזן ור' יהודה דאמר התם יצא הכא מודה דלא יצא וא״כ מתני' דחרש נמי אתיא כר״י ומש״ה אמר מכשיר בקטן דבהחרש מודה דלא יצא וטעמא דפרסומי ניסא כדכתב הרב ב״י. והשתא אתי שפיר נמי דסתמיות דרבי לא קשו אהדדי דבמגילה סתם לן לא יצא משום פרסומי ניסא אבל בשמע דליכא פרסומי סתם לן דיצא ועל זה אמרו בגמרא השתא דאתית להכי כלומר השתא דאשמעת לן פלוגתא דר״מ לא צריך לן לדחוקי ולומר דלית ליה דרביה אלא דרביה אית ליה וברייתא דבן פזי הוא ר״מ וברייתא דברכת המזון הוא ר' יהודה אבל מתני' דחרש אתי ככ״ע מטעמא דפרישית משום פרסומי ניסא ודלא כרש״י ז״ל דקאמר ולפי המסקנא אתי מתני' כר' יהודה וחסורי מחסרא וכו' וכן מה שאמרו בגמ' בפ' היה קורא השתא דאתית להכי וכו' הא ר״מ הא ר״י פירוש בכה״ג הברייתא דתורם ר״מ ודברכת המזון ר' יהודה אבל מתני' אתי ככ״ע ולהכי פסק רבינו ז״ל בחרש דלא יצא דכ״ע מודו אבל בשמע ותורם פסק דיצא משום דליכא טעמא דפרסומי ניסא כדפרישית. וא״ת כשהקשו בגמרא ואמרו ואלא מאי ר' יהודה ואפילו לכתחלה אלא הא דתניא וכו' אמאי לא הקשו ממתני' דא״כ דר' יהודה הוא לכתחלה לא משיירא מתניתין כלל דהל״ל ר״י מכשיר בקטן ובחרש כדאקשינן. וי״ל דהוא הדין דהמקשה הוה מצי לאקשויי אלא רוצה להקשות לו מהברייתא דקאמרה בפירוש דלכתחלה לא וע״כ אתי כר' יהודה דאל״כ אתיא דלא כמאן:

הלכה ג

וכל הלילה כשר לקריאת הלילה וכו'. כתב ה''ה ז''ל דנלמד זה מדאמר במשנה (כ':) כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. וקשה דשם ס''פ הקורא את המגילה למפרע (כ"א) אמרו זה הכלל לאתויי מאי ואמר דדבר שמצותו ביום אתי לאתויי סידור בזיכים ודבר שמצותו בלילה אתי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אליעזר וא''כ זה הכלל הוא אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו ז''ל בהלכות קרבן פסח פסק כר''א וכן בסידור בזיכין פסק בהל' תמידין דלא כר' יוסי וא''כ איך נלמוד מכלל זה. ועוד קשה דאמאי אמר בגמ' דדבר שמצותו בלילה וכו' אתי לאתויי דלא כר''א דזה הכלל אינו משום דהלכתא כר''א דסתם מתני' אתי כוותיה והוי דוחק דקשיא סתמא אסתמא נימא דאתי לאתויי מקרא מגילה בלילה דכשר כל הלילה כדכתב רבינו ז''ל. וי''ל לקושיא האחת ואע''ג דכלל זה אינו מ''מ מתני' כללא כייל בכל הדברים ואע''ג דבההיא דאכילת פסחים פליג ר''א מ''מ היכא דלא אשכחינן פלוגתא ודאי דאמרינן דהדרינן לכללין דמתני' והיכא דאתכחיש כללין אתכחיש והיכא דלא אתכחיש לא אתכחיש. ולשניה יש לומר דגמרא לא שני הכי משום דלא אשכחן במשנה דקאמרה דחייב אדם לשנות את המגילה בלילה אלא ריב''ל אמרה ואם כן טפי מסתבר לאוקמי כללא לאתויי דבר המפורש במשנה יותר מדבר שאינו מפורש במשנה:

הלכה ו

בני הכפרים וכו'. נראה שרבינו מפרש ביום הכניסה שקורין הכפרים הוא בכפר שלהם דשם מתכנסים בבתי כנסיות ואינן מתקבצים אלא בשני ובחמישי בבתי כנסיות שלהם וכן כתבו התוס' ז''ל בפ''ק דיבמות (דף י"ד) בשם הרב רבי חיים ותירץ קושיא חזקה שיש שם בגמרא וכן מורה לשון רבינו ז''ל שכתב שאינן מתקבצים בבתי כנסיות וכו' משמע דהוא בבתי כנסיות שלהם וכן מורה הלשון שכתב לקמן כפר שמקדימין וקורין וכן בזמן שאין נכנסין בו ואם הוא מפרש שבאים לעיר לקרות לא היל''ל אלא בזמן שאין נכנסין לעיר מאי בו אלא הכונה היא שבו בכפר עצמו היו מתכנסין בבית הכנסת ולהכי אמר דאם אין נכנסים בכפר בשני ובחמישי להתאסף שם אין קורין אותה אלא בי''ד:

הלכה ז

כיצד חל י''ד להיות באחד בשבת וכו' וכל אלו שמקדימין וכו'. כתב ה''ה שלא בזמנה קודם לכן מחמת איזו סיבה שיהיה וכו' כלומר לא תימא יום הכניסה דכפרים כדפרישית דא''כ קשה דבזמן רב אסי ורב כבר נתבטל יום הכניסה וכדהקשו עליו אלא אימא מחמת איזו סיבה אחרת כמו מפרש בים ויוצא בשיירא וכדכתב הר''ן ז''ל. ובהשגות א''א וכו'. כוונת ההשגה במ''ש ומאי דכתב הרב ז''ל ודחה להא דרב אסי (דף ה') לאו מילתא היא לפי הנראה דהכונה להקשות עליו מה שהקשה על הרי''ף ז''ל הר''ז הלוי ז''ל דהוא דחה להא דרב אסי משום דאמר ר' יוחנן לקמן דבין הכתובים לא יצא ה''מ בציבור (אבל ביחיד) דמשמע דביחיד יצא ועל זה הקשה דמ''מ נימא דהלכתא כרב אסי דעד כאן לא קאמר רב אסי אלא דמצוה לאהדורי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יצא וא''כ ר''י דאמר לקמן יצא הוא היכא דלא אפשר זו נראה כוונתו ז''ל. ואם כן הבין ה''ה ז''ל בדבריו אלו לכאורה קשה מאי דקאמר וזה דעת רב אסי ממש דאדרבא נראה זה כסיוע לדברי הראב''ד ז''ל אא''כ נאמר דמתחלה רצה להודות לו ואמר כלומר ודאי דהדין עמו דדעת רב אסי כך הוא אבל מ''מ הרשב''א ז''ל הכריח כדברי ההלכות ז''ל מכח ההיא דירושלמי. ואפשר לומר דהוא הבין בדברי הראב''ד ז''ל שהקשה להרי''ף ז''ל דאמאי דחה לדרב אסי לגמרי נהי דלית הלכתא כוותיה מכח ההיא דר' יוחנן ועוד דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכדכתבו התוספות מ''מ מיחש מיהו חיישינן כי היכי דחייש רב גופיה והיכא דאפשר למיהדר בתר עשרה מצוה למיהדר ולכך השיג עליו ה''ה ז''ל דהיכי קאמר הכי דאם כן פירש היינו דעת רב אסי ממש וכיון דהוא מודה דלית הלכתא כרב אסי משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב א''כ ודאי דלא חיישינן לדרב אסי כלל. וכתב עוד ומ''מ וכו', הרגיש לפי פירושו שפירשו דפלוגתא דרב ורב אסי הוא אי מצוה למיהדר או לא א''כ רב דס''ל דאינו אפילו מצוה אם כן תקשי ליה מההיא דסמכו של בית רבי שמבטלין ת''ת שלהם לקרותה וכדהקשה הר''ן ז''ל ותירצו הוא בעצמו דמ''מ אע''פ שאין צריך לחזר אחריהם ברוב עם הדרת מלך. ומ''ש דודאי אפילו רב אסי וכו' משמע דדקדק מלשון רב אסי מדלא קאמר אין קורין אלא בעשרה דהוה משמע עיכובא ומדקאמר קורין אותה בי' משמע דלכתחלה קאמר. ויש לדקדק דהרי אמר קורין שלא בזמנה בעשרה והאי קורין משמע עיכובא וכדמשמע מדברי רבינו ז''ל שכתב וכל אלו שמקדימין וכו' אין קורין אותה בפחות מעשרה דמשמע דהוא עיכובא. ויש לומר דמאי דקאמר קורין הוא משום בזמנה ביחיד והתם לא שייך לומר אין קורין אלא ביחיד אבל רב אסי היל''ל בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה:

הלכה ח

וכל עיר שאין בה עשרה בטלנין וכו' תקנתו קלקלתו וכו' ואין קורין אלא בי''ד. ר''ל הקלקול שלו הוא מתקן דהקלקול שלו הוא דאין בו עשרה בני אדם דרים שם ומפני כך הוא מתוקן דהוא כעיר גדולה ובגמרא (דף ג':) איכא מימרא דריב''ל כרך שישב ולבסוף הוקף וכו' ולא הזכירה כאן רבינו ז''ל ונראה שהוא סבור כפירוש רש''י ז''ל דלא נאמרה לענין מקרא מגילה אלא לענין בתי ערי חומה. עוד שם כרך שחרב ולבסוף ישב ואוקמוה בגמרא כרך שחרב מעשרה בטלנין והיינו ודאי שלא הוקף מימות יהושע שאם הוקף מימות יהושע אפילו אין בו י' בטלנים נדון ככרך, ולא הזכיר רבינו ז''ל מכל דבר זה כלל:

הלכה ט

בד''א שמקדימין וכו'. שם (דף ב':) אמר ר' יהודה וכו' והוא כדברי חכמים. ובגמרא הקשו מינה לההיא דאימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי וכו' ואוקימו חד כר' יהודה וחד כר' יוסי ב''ר יהודה ורבינו ז''ל פסקה לתרתי משום דבגמ' לא הקשו אלא דמשמע להו כר''י שאמר אימתי וכו' בזמן שאין מלכות קאמרה דהוא בזמנו אבל רבינו ז''ל ביאר הדבר כבר שלא דבר אלא בזמן שנוהג הכניסה:

הלכה י

בן עיר שהלך לכרך וכו'. עיין בהרב''י ז''ל כי הוא האריך לבאר זה יפה. ומה שאמר רבינו ז''ל ונתעכב וכו' הוא משום דסובר דהכל תלוי במחשבה ואין תלוי הדבר במעשה אבל מלשון ה''ה ז''ל נראה שהדבר תלוי במעשה שכתב אלא כשעתיד לחזור וכו' ואין מתעכב שם ביום י''ד וכו' משמע דהדבר תלוי במעשה, ואע''פ שנראה שבא לפרש דברי רבינו ז''ל לא בא לפרש אלא ענין זמן הקריאה דקאמר רבינו ז''ל דאיירי בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל בהא לא קא מיירי דודאי פליג רבינו ז''ל עליה. ומ''ש אלא כשעתיד לחזור ואינו מתעכב דמשמע דתרתי בעינן מחשבה ומעשה אבל בחד מנייהו קורא כאנשי המקום ולבסוף נראה דכתב איפכא דקאמר אין דעתו לחזור אלא שנתעכב וכו' דמשמע דתרתי בעינן לקרות כאנשי המקום אשר שם מחשבה ומעשה וא''כ נראה דקשיא דיוקא אדיוקא. הא לאו מילתא היא דודאי הכל תלוי במעשה ופי' דעתו ואין דעתו ר''ל המעשה אבל אינה תלויה במחשבה כלל. עוד איכא (בגמרא דף י"ט) אמר רבא בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן ולא הביאה רבינו ז''ל משום דלדידן הכפרים והעיירות שוים דליכא יום הכניסה וכמ''ש ה''ה ז''ל לקמן גבי חל יום חמשה עשר וכו' שאמר ודברי רבינו ז''ל הם בזמן הזה שאין לנו יום הכניסה אע''ג דזה ודאי דוחק דכיון דהזכיר הדינים שהוא בזמן הכניסה היה לו להזכיר הכל ולא להזכיר מקצת ולהניח מקצת:

הלכה יב

קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין וכו'. הוא הדין למתנות לאביונים שאם נתנו בראשון צריך לתת בשני דכן אמרו שם במשנה (דף ו':) אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ורבינו ז''ל כיון דכתב דלא יצא מידי מקרא מגילה הוא הדין ממתנות דכולה חדא מילתא היא:

הלכה יג

ושואלין ודורשין בהלכות פורים וכו'. מלשון רבינו ז''ל משמע דמשום דהוא נדחה וקראו המגילה אתמול וישכחו שהיום הוא פורים לכך הצריכו לדרוש בעניינו של יום אבל אם לא היה נדחה שקראו המגילה היום לא היה צריך ובגמרא לא מוכח הכי דאמרו שם בפירקא קמא (דף ד') על מימרא דרבי יהושע בן לוי פורים שחל וכו' והקשו שם מאי איריא פורים אפילו יום טוב נמי דתניא משה תקן להם לישראל וכו' מהו דתימא נגזור משום דרבה קמ''ל משמע דרבותא הוא לאשמועינן דמזכירין כאן וכל שכן כשלא היה נדחה וא''כ למה כתב רבינו ז''ל טעם זה שיוכל האדם לטעות. ונראה לומר דרבינו ז''ל רצה לומר דאף על גב דאיכא למגזר משום דרבה וא''כ לא היה ראוי לקרות בשבת זו כדאמרו בגמ' אע''ג דבשאר פורים קורין מ''מ קורין בשבת זו כדי להזכיר שהוא פורים והשתא ודאי פשיטא דקורין בשאר פורים מכ''ש ולא צריכנא להאי טעמא הכא אלא משום דאיכא למגזר משום הכי: