לזכר פסיה אברמזון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יחד היינו על שפת כּנרת ובשדותיה יחד עבדנו. שנים רבות עברו מאז והשכיחוּ מלב כמה פרטי הוַי. כמה קוי אופי. ורק צוקי-זכרונות של יום-חג או יום-איד מזדקרים פה ושם בודדים.
בראשונה לא השגחתי בה כלל, ב"ילדה". היא נראתה כבת ארבע-עשרה. נמוכה, פנים לה עגוּלים תינוקיים, אף סולד ושתי צמות קצרות מרקדות על כתפיה.
אותו יום עבדנו בגן הירקות, למטה. זוכרת אני איך הגיעו לאזנינו צריחות עמומות, איך נשכה הבְּטֶחָה: "אסון", איך רצנו למעלה אל החוה. שם נודע לנו: רוח מערבית חזקה הִפריחה סחבה בוערת עד הגורן שלנו והבעירה אותה.
הגורן! תלוליות זהב אלה, ברכת אדמתנו, הלא בחרוף נפש נעמוד עליכן בפני צר!
עשו כל אשר היה לעשות: חרשו מסביב וערמה אולי "הערמה" או "לערמה"? הבוערת; כיסו את הערמות השכנות בשקים רטובים; בשרשרת ארוכה עמדנו והעברנו מיד אל יד דלי מים מן הברז שבחצר החוה אל הגורן. פתאום שמעתי שקשוּק אופנים וראיתי עגלה בספר כתוב "עלה" עולה משפת כנרת, בעגלה שתי חביות-מים ופסיה נוהגת בפרדות בעמידה. הבהמות הנבעתות נחרוּ, השתוללוּ, סירבו להתקדם. היא מתחה את המושכות בידיה הקטנות האמיצות, לא נבוכה, לא נכנעה. היום כאז עודני רואה אותה: קוממיוּת, ראשה מורם ובעיניה הגבוּרה.


מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).