לזכרו של ש. בן ציון

לזכרו של ש. בן ציון / מחבר:חיים נחמן ביאליק

רבותי! נשף של אזכרה אינו נשף של הערכה. עוד יבואו ימים, שגם אישיותו של ש. בן-ציון תמצא את תקונה. היא תקבל את הערכתה השלמה והמקיפה בבקורת הספרותית שלנו, וזו תעמידהו על חלקו הגדול בספרותנו, בצרור החיים שלנו. אין ספק, כי סימן דלות הוא לבקורת שלנו, אם עד היום לא נתנה לנו הערכה שלמה כזאת.

סופר שעמד על משמרתו כמעט למעלה מארבעים שנה ונתגלה בצורות שונות, בעיקר, כאמן גדול, גם כמסַפר ומשורר אמן, וגם כסופר-פדגוג אמן, ועד היום אינני זוכר מאמר אחד של בקורת שלמה ומקיפה, שתסביר לנו לעצמנו ולקהל העברי הרחב את ערכו ואת משקלו של הסופר האמן הגדול הזה.

יודע אני בספרויות אחרות לועזיות סופרים נמוכי-קומה מש. בן-ציון, שנכתבה עליהם ספרות שלמה. זוכר אני ברגע זה, למשל, את פומיאלובסקי, הסופר הרוסי. באמנות אין מקום להשואה, כמובן, אין סופר אחד דומה לחברו, אבל אני לוקח לדוגמה את אחד הסופרים הרוסים, ולא מן הראשונים היושבים ב"מזרח", סופר שהיתה לו חשיבות מרובה בזמנו, ואני נזכרתי בראשונה בשם זה משום כך, שגם הוא כתב ספר הדומה במקצת לספורו המפורסם של ש. בן-ציון – "נפש רצוצה". הוא, פומיאלובסקי, כתב על חיי "בחורי ישיבה" של הגויים, תלמידי הבוּרסה, וגם הוא תאר באמנות גדולה על-פי דרכו את הנפש הרצוצה של בחורים וילדים, התלמידים הרוסים באותם הזמנים. אני זוכר, כי גדולי הבקורת הרוסית כתבו על ספר זה וגם על יתר יצירותיו של אותו הסופר המון מאמרים, שהצטרפו לספר שלם. כל-שכן על סופרים מפורסמים מפומיאלובסקי, כגון אוּספנסקי, ואם נגביה עלות, יש להזכיר את גונצ'רוב, – הרי תמלאו, כמעט, ארון שלם ספרים שנכתבו על אותם הסופרים, מאמרים של הסברה, מאמרים של התעמקות בנדונים מצדי-צדדים ומבחינות שונות – מבחינת הזמן, מצד החומר והצורה, מצד הסגנון ומן הבחינה הפסיכולוגית וכו'. אינני יודע לכמה גליונות יצטרפו המאמרים שנכתבו על ש. בן-ציון. אומר לכם את האמת, אולי תחשב לי זאת לעם-הארצות, – על לבי אינם עולים ברגע זה אפילו שלשה וארבעה מאמרים, – על-כל-פנים, אם גם נכתבו, לא נכר רשומם ביותר, שאם לא כן, בודאי הייתי זוכר אותם. אני צריך להגיד לכם, כי גם בבורי הפעם לנגוע נגיעה כל-שהיא בערכו של ש. בן-ציון, אינני עושה זאת על-פי מה שקראתי תמול שלשום, אחרי מותו, כי-אם על-פי הזכרון בלבד, על-פי אותם הרשמים שנשארו בזכרוני, מתוך קריאה ראשונה ומתוך הכרתי את הסופר עצמו במשך כמה שנים. אני חושב את הרשמים הללו לחשובים ביותר. אם התרבות היא זו שנשארת בזכרון או בדם לאחר כל מה שנשכח ומתנדף מתוכם, הרי גם דמותו של סופר היא זו שנשארת בדמיוננו לאחר שאנו שוכחי את הפרטים, אותה השארית הנקבעת בלב מתוך צירוף כל רשומי מעשיו ויצירותיו, – זוהי הדמות האמתית של הסופר, ואם אני – אחד מן הקוראים הותיקים – אינני יכול עתה ברגע זה להעלות במרוצת זכרוני "שארית" נכרת ורשומים מסוימים מן ההערכה שמצאה דמותו של ש. בן-ציון בבקורת שלנו – סימן רע הוא לאותה בקורת. סימן שגם מה שנכתב אין ערכו מרובה.

אמרתי, שהוא היה אמן בעל שני פנים, כפול, מספר ומשורר-אמן ואמן-פדגוג. על יצירתו הפדגוגית ידברו אנשים מומחים ממני. אבל אינני בן-חורין שלא להזכיר את המהפכה הגדולה שחולל ש. בן-ציון בספרות הפדגוגית שלנו בספריו המלאים אמנות, גם אמנות שירית וגם אמנות פדגוגית. על עיקרי דעותיו ויסודי השתקפותיו בתור פדגוג, מה הם הרעיונות המונחים ביסוד החבורים הפדגוגיים שלו – אפשר לקרוא במבואותיו הנפלאים שצירף אל ספריו. את המבואות, כמובן, כתב בסוף, לאחר מעשה. מתחילה באה היצירה. הדברים נבראו בלי חשבון ברור, כי אם מתוך יצר אמנותי אמתי ומתוך אינסטינקט פדגוגי, ורק לאחר מעשה ניסה לברר לעצמו ולאחרים ולתת דין-וחשבון על המניעים הנפשיים ועל הרעיונות החינוכיים המשוקעים ביסוד היצירות הללו. ואני הייתי מיעץ עתה למורים ולכל המעוסקים בשאלות החנוך, שיעברו עוד הפעם בעיון גם על עצם הספרים וגם על המבואות המצורפים אליהם, וישתדלו לזכור מה היה מראה הספרות החנוכית בכללותה, ואפילו במבחר היצירות שלה, לפני חבורי ש. בן-ציון, ורק אז יכירו מה עולל האיש הזה ומהי המהפכה שחולל בעצם היסודות של הפדגוגיקה הספרותית שלנו, או, טוב מזה, ביחס לכל "המלאי", שהיה צריך למלא את חלל בית-הספר העברי. אפשר לומר, שעד ימיו היה בית-הספר העברי ריק ונבוב בהחלט מכל חומר של יצירה. ולא נמצא בין כתליו שום מזון לנפש הילד. זה היה מן קש וגבבה, שאין בו כדי פרנסה כלל, שלא ניתן להתעכל וליהפך לבשר-ודם. המלה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית אז בתוך בתי-הספר היה, אם תזכרו, הספר "עדן הילדים". לפניו היה ספר טוב ממנו – הוא "גן השעשועים" של רוזנפלד, שבשעתו נחשב למאורע של התקדמות גדולה בספרות הקריאה לילדים. אבל גם ספר חשוב זה היה כמעט כלו – אני חושב, שאפשר גם לדלג על מלת "כמעט" – מראשו ועד סופו מתורגם, על שיריו ועל ספוריו, חוץ מדבר מועט שבו – "זכרונות מימי הילדות". והנה הגיעו בעצמכם: ילד לומד בבית-הספר, וספר-מקרא היחידי הוא ספר מתורגם, שאין בו כלום, אף שורה אחת מן הספרות המקורית שלנו, לא מיצירת העם ולא מן היצירה האישית, אלא הכל תרגומים, מתוך הספרות הגרמנית והרוסית בעיקר, ואתם יודעים מה היא יצירה מתורגמת, כמה התרגום מטשטש ומאבד. ולא זה העיקר, הלא ילד בבית-הספר צריך לקבל את חנוכו מתוך אותם המקורות, שהתחנך עליהם העם; הרי מן הצורך להכניסו מתחילה לפרוזדור ואחר-כך לטרקלין של חיי-האומה, של הגיונות-האומה, מחשבות-האומה, מוסר-האומה, להכניסו לאוירה של האומה כלה, – והנה הוא עובר פרוזדורים זרים, מתורגמים, אין אפילו שיר-עם אחד מקורי יהודי; ואתם יודעים עד כמה יש חשיבות לחומר לקוח מחיי-העם, מההוי, או לחלק העממי המשוקע בספרות. והנה, דברי ספרות עמיים לא נִתנו כלל להתרגם, פעמים הם מפסידים לא רק את המחצית, כי אם את הכל, ואף-על-פי-כן היו קוריוזים כאלה כאן, בארץ-ישראל, שנתחברו ספרי מקרא על-ידי "מומחים", כביכול, שהתחכמו לתרגם עברית אפילו פזמונים ארכי-עממיים כשיר "וואט קאק, פיט קאק סיערענקיי קוזליק". איך אפשר לתרגם שיר כזה בעברית אינני יודע, אבל כך היה המעשה. ועל חומר מעין זה התחנכו ילדינו.

ואולם אחרי "גן השעשועים" הלך בראש ספר "עדן הילדים" של טביוב. אני רוצה להזכיר לכם, כי גם ספר זה, שנחשב אף הוא בשעתו למאורע פדגוגי ולמעשה רב, היה כלו מעשה חדודים ובדיחות מתורגמים מתוך גרמנית וצרפתית. מאוצר היצירה המקורית שלנו אין שם דבר. והתרגומים – כלם מעשה ידיו של יחיד, של בעל הספר עצמו. כנראה חשב המחבר, שהילד העברי צריך להתחנך במשך שנים לא על-פי אוצר היצירה של האומה כלה, אלא על-פי תרגומי טביוב; הוא, התרגום של בדיחות ואניקדוטות לועזיות, בא במקום היצירה ההיסטורית והנצחית של האומה כלה. תוכן הספר היה כלו של אניקדוטות. אפשר היה לקרוא את הספר בשם "ספר חה-חה-חה לילדים". הוא נתחבר מלכתחילה כדי להצחיק את הילד. כדי ליצור לו "גן-עדן" בתוך כתלי בית-הספר. כזה היה מראה הספרות הנבחרת של הימים ההם, שהוציאוה לאור המו"לים הפרוגרסיביים, המתקדמים, אשר באו לתקן את החנוך, והם הם המליצו עליה והרביצו אותה ברבים.

ואולם בזה אין עדין כדי מלאי בשביל בית-הספר שלם. במה מלאו אפוא את יתר החלל הריק? הוה אומר: בדקדוק. בצדו של ספר המקרא – החריסטומטיה מן הסוג האמור – הלך כבן-זוג נאמן ספק הדקדוק, ושוב אני צריך להזכיר, לצערי, את "ספרי הדקדוק" של אותו הזמן. הטפוסי שבהם היה שוב ספרו של טביוב ז"ל – "מורה הילדים". הוא זכה לשמש בימיו מופת לכמה חקויים.

והנה דוגמא מן התרגילים הבאים בספר ההוא: "הרופא עקר את שִני, אני עקרתי את שניך, הם עקרו את שניכם... פרת דודתי האדומה... פרות דודותי השחורות" וכיוצא בזה מן התרגילים. כזה היה ספר הדקדוק של אותו הזמן. הילד עסק בפרות ובסוסים ובכלבים וברופאי-שנים במשך כמה שנים, בכדי ללמוד על-פי הדוגמאות הללו את הנטיות של השמות והפעלים. מן התנ"ך כמעט לא היה שום דבר מתוקן לצרכי בית-הספר החדש ולדרישותיו.

תחת התנ"ך נוצר לתועלת בתי-הספר העממיים מטעם הממשלה מין ספר "תולדות ישראל", שהיה עומד במקום תנ"ך והיסטוריה ולמוד דת ומוסר כאחד. מין קטכיזס דל ויבש בלי טעם וריח ובלי כל רוח חיים. ספר כזה היה כחו יפה להשניא ולהמאיס על הילד את כל הלמודים הנ"ל עוד מראשיתם ולכל ימי החיים.

כזה היה הרכוש של הספרות החנוכית באותם הימים. והנה הגיעו ימים של חדר מתוקן. אתם יודעים, שימי החדר המתוקן היו ימי התקופה הראשונה של יצירת בית-ספר עברי אמתי. והנה עמדנו בפני חלל ריק. לשם מלוי החלל הזה נוצר בהשתתפות חברנו, שחי אז באודיסה, מוסד אחד, שהטיל על עצמו את התפקיד למלא את החלל הריק הזה תוכן, לתת לבית-הספר את החסר לו, מתוך ההכרה, שבית-הספר, כשם שהוא פרוזדור לחיים כן הוא צריך לשמש מעין "מקדש מעט" לנשמת הילד, ושתלמיד בית-הספר צריך לעבור בהדרגה את כל מדורי היצירה של האומה העברית ולספוג את תוכו השעורים מסוימים, לפי גילו וכח קליטתו, מכל יצירות האומה ואישיה. מתוך השקפה זו התחילה העבודה ליצירת קורס עברי מתוקן לבתי-ספר עבריים. ואחד מראשי העובדים שהתמכר לעבודתו במוסד ההוא בכל כשרונו הגדול ובכל חום נפשו היה ש. בן-ציון. הוא נתן למוסד בשנים הראשונות להשתתפותו בו את החלק הגדול ביותר, וביחוד שמן חלקו ביצירת הקורס של ספרי-קריאה. הוא השתתף גם ביתר העבודות, כגון בחבור "ספורי המקרא", דברי נביאים, דברי כתובים, שירת ישראל וכו', אבל עיקר עבודתו היתה ביצירת קורס של ספרי מקרא, של "בן-עמי". ספר זה היה חדש בכל, חדש לפי הרעיון החנוכי והכונה המונחים ביסודו, חדש לפי התוכן ובחירת החומר וחדש לפי חלוקתו וסדורו של החומר, ואחרון אחרון – חדש מצד הלשון והסגנון. וכאן אני צריך לנגוע שוב בנקודה אחת "בן-ציונית" חשובה מאד.

כידוע, יצאו עוררים על "חבלי הלשון" של ש. בן-ציון, על הסלסול המרובה שנהג בסגנונו. הוא נראה בעיני רבים, וביחוד בשנותיו האחרונות, כמעונה הלשון. השכלול הקפדני שנהג בסגנון שלו, וכן בשל סופרים אחרים, שדבריהם נערכו על ידו, היה כחידה בעיני רבים. ויש שבקשו ומצאו במקום זה את תקלת כשרונו בתקופתו האחרונה. הסלסול המרובה בלשון אכל את חצי כשרונו. מקצת אמת יש בדבר, אבל לא כל האמת. לנקודה זו אולי אשוב עוד בהמשך דברי. לפי-שעה אני רוצה לציין, כי ספרי "בן-עמי" שלו, אם היו חדשים לגמרי בספרות החנוך מצם תכנם – הרי מצד סגנונם שמשו נקודת מפנה חדשה וראויים הם לקבוע תאריך חדש בספרות החנוך שלנו. אין שום הפלגה בדבר, אם נאמר כי ש. בן-ציון היה הראשון לחדש מיסודו את סגנון הספרות החנוכית, כשם שהיה מנדלי הראשון לדבר זה בספרות היפה, הוא, ש. בן-ציון, הקנה ראשונה לבית-הספר את הסגנון החדש, החיוני. לגבי הסגנון היה בית-הספר קונסרבטיבי יותר מן הספרות, ושנים רבות אחרי כבושי מנדלי עדין החזיקה ספרות בית-הספר במסורת הישנה של המליצה המימית, מליצה נבובה ושדופה, ללא כל רוח-חיים בקרבה. את הגדר הזאת פרץ ראשונה ש. בן-ציון. הוא השליט סוף סוף את סגנון דורנו גם בתוך כתלי בית-הספר והוא הוא שהעניק אותו גם לרבבות תלמידים שנתחנכו על ספריו. עכשו יצאה שיטתו של ש. בן-ציון לרשות הרבים, אבל כמה היה בה מן החדוש בשעתה! הופעת ספרי "בן-עמי" היתה בשעתה מאורע גדול.

ומעיד אני על כך כמה מורים מן המעולים, ומהם גם רבים הנמצאים כאן, שעומדים עכשו בראש בתי-הספר והוצאות ספרים, יבואו ויספרו הם כמה עז וחזק היה הרושם של ספרי ש. בן-ציון החנוכיים בשעת הופעתם הראשונה. בתחלה נראו בעיניהם כל-כך מוזרים, ובעיקר כל-כך חדשים ושונים מן המקובל והמורגל! אבל מיד הרגישו הכל, כי הדרך החדשה הזאת היא היא גם "דרך המלך" של החנוך העברי, וספרי בן-ציון נעשו לבנין-אב בכל הספרות החנוכית עד היום הזה.

וכאן אני מגיע שוב לענין ה"סלסול", שמונים בו את סגנונו של ש. בן-ציון. לא סלסול לשמו נהג בן-ציון בסגנונו, על-כל-פנים בתקופת עבודתו הראשונה, אלא מתוך הכרח פנימי ונפשי. טבע עבודתו בספרות החנוכית חייבה אותו. הוא חתר בכל כחו וכשרונו ליצור בשביל התלמידים אילוזיה של לשון חיה וטבעית ממש. לשון שיש עמה תנועה והעויה. מעלות ומורדות של ריתמוס, חליפות צבעים וקולות, ובשעת הצורך גם קצת משובה וקלות-ראש, והעיקר שיש בו מיסוד המוחשיות. כלומר, הוא שאף להקנות ללשון בית-הספר העברי מקצת מכל אותן הסגולות שיש לכל שפת דבור ממש ושאינן מצויות בלשון שפסקה חיותה בפה. הכשרון האמנותי היה צריך לבוא כאן במקום הטבע ולעשות כמתכנתו. וזהו מה שהציק לש. בן-ציון ולא נתן לו מנוח, זהו סוד החפוש אחרי המלה, אַחרי הקסם של המלה, זה שיש בכחו לעשות את הבלתי-טבעי לטבעי. גדולה מצוקתנו הלשונית בעולם הגדולים, אבל גדולה היא שבעתים בעולם הקטנים. את אלה אין לרמות על נקלה. וכאן, בבית-המדרש של יצירת ספרות עברית לקטנים, תקפוהו חבלי-הלשון בכל מרירותם וחריפותם וכאן עמד על סוד מצוקותיה – ולהקל את המצוקה הזאת כפי האפשר שקד בן-ציון כל ימיו ובכל כחו וגם הקריב לשם כך מדעת חלק גדול מכשרונו העצום.

ועוד דברים אחדים באותו ענין. יש מן המבקרים מאמינים, שאפשר לפתור תופעה ספרותית גדולה כזו של ש. בן-ציון, וגם של כיוצא בו, כגון יהודה שטיינברג ואחרים, בפרזה בת-מלה אחת – מנדלי! תלמידי מנדלי! ומדַמים הם שבזה כבר אמרו את מה שהוא. כנגד הבל-פה זה יש להלחם בכל תוקף. ודאי טבע סגנון מנדלי את חותמו על כל סגנון הדור, אבל גם אלה המכריזים בגאון על עצמם שהם תלמידי מנדלי וממשיכיו – בסופרים אמנים הכתוב מדבר – אחרים ושונים הם ממנדלי תכלית שנוי. אחרים ושונים בכל, וגם בסגנון, ורק העין הסמויה והרעה, שאינה מבחנת בצורות ובדמויות, רואה ב"כל היוָנים אותם הפנים".

מנדלי, בלי ספק, הראה את הדרך איך למזג את הלשון העברית עם צורות החיים של היהודים. זוהי זכותו הגדולה של מנדלי, ותלמידיו הלכו בעקבותיו, אבל מכאן ואילך כל אחד הוא בריה בפני עצמה וכוכב סובב על צירו. מי שקרא את יצירותיו של ש. בן-ציון הוא ידע, שכל הנשימה שלהן היא אחרת לגמרי, הטמפו של כתיבתו, סימני ההפסק שלו, כל הריתמוס הפנימי והחיצוני הם אחרים. מנדלי הגיע למדרגתו בימי זקנה, ובכל מה שכתב יש בינת-זקנה. אפילו חמשת החושים החריפים שלו עשו את מעשיהם מוך בינה, כל הסתכלותו היתה של הבינה. הוא האמן הגדול של הפרטים הקטנים, אהב את הפרטים ותאר אותם באמנות גדולה. אבל דבר אחד אין למנדלי: אין מן הכוהל בכתיבה שלו, אין בה מחדות ההויה ושכרונה. הוא בא מתוך עולם אחר וחיים אחרים לגמרי, הוא בא אל חיי היהודים כמבקר חריף בסרקזם ובסטירה שלו ונגש אליהם מתוך הערכה ובחינה אחרת לגמרי. לא עת רננה היה לו בזמן שכתב את דבריו. על-כן אין גם בדבריו מאום מרנת הדם ומעליצות נעורים ומהרגשת עוז החיים וחדותם. מה שאין כן ש. בן-ציון וחבריו כיוצא בו, שברוב יצירותיהם יש שעור מסוים מאותו הכוהל, משהו מן השכרון ומחדות ההויה, בחינת "לבי ובשרי ירננו". אפילו ב"נפש רצוצה" שנכתב מתוך שנאה ומשטמה עמוקה כלפי כל ה"מלאי" של חיי "הגבור" הראשי בספור: כלפי אביו ואמו, כלפי הרבי, כלפי החדר, כלפי הספרים, כלפי המוסר, ואפילו כלפי מעלה – משטמה מפעפעת כארס מכל שורה ושורה – אי-אפשר לנו בכל-זאת, עם קריאת הספור, להשתחרר מן ההרגשה, שמאחורי השנאה הכבושה הזאת, ואולי למעלה ממנה, תוקפת את הסופר חדות ההויה, והיא היא המסערת את רוחו ומזעזעתה עד היסוד. היא החדוה הידועה רק לילדים ולאמנים ברוכי-אלהים: השמחה על העצמים סתם, זו הזורמת במדה שוה מכל הנמצאות, כגדולות וכקטנות יחדו. אם רוצים אתם לעמוד על מהותה – זכרו-נא את החן ואת הזוהר שהיו שפוכים על "כלי הפסח", וביחוד על כלי-הזכוכית, בשעה שהכניסו אותם אל הבית ואתם ראיתם אותם בעיני ילד. זכרו נא את חדות האושר שהיו ממלאים את לבכם בילדותכם מראות ראשונים של דברים וענינים פשוטים ביותר, אלה שבני-אדם מגודלים דשים אותם בעקבם. אותה השמחה שהילד מתמלא הימנה אפילו בשעה שהוא מחטט בגל של אשפה ומוצא שם שברי-כלים, סנדל בלה וכדומה. ששון הויה זה הוא גם נחלתם של הסופרים האמנים הבאים לקנות ולהקנות שוב את העולם ומלואו קנין שני כאילו מתוך ראיה ראשונה. והוא שנפל בחלקם של אותם הסופרים האמנים שעמדו לנו אחרי מנדלי, וש. בן-ציון בתוכם. כל התקופה הספרותית שלאחרי מנדלי מלאה את השמחה הזאת. מרגישים אנו בה כעין חשק פנימי להזדוג עם העולם שוב מתוך ראיה חדשה, ראשונה. את עקבותיו של חשק זה תמצאו בכל היצירות הפיוטיות של אותה תקופה – ובמידה גדושה ביצירות ש. בן-ציון. ביחוד מלאים אותה שמחת ההויה הדברים שנכתבו על-ידי שני הסופרים הגדולים ילידי בסרביה, יהודה שטיינברג וש. בן-ציון, לבני-הנעורים ועל בני-הנעורים. הם עצמם היו כילדים מבחינות הרבה. ואולם בשביל ראיה ראשונה יש צורך גם במלה ראשונית, זו שעמד בה כל טעמה וריחה לא נמר – ומכאן אותה החתירה התמידית אל שכבות הלשון הגנוזות במעמקים, אל השתין, אל המקור הראשון. הקלוקל שבלשון, המוץ והתבן שבה, הוא כלי לא יצלח למלאכת אמנות. יש אמנם בימינו "פוסקים" מקילים, היועצים לסופרים לקחת להם את לשונם "מפי העם", מן ה"דבור החי" – כבר עתה, בזמן הזה, אחרי שנים אחדות של גמגום עברי על-ידי מתי מעט מישראל, – ואולי בטוח אני, כי הסופרים המבינים לשון מהי – לא יאבו ולא ישמעו לבעלי-עצה אלה. אותו המעט מן הלשון שנִתן עד עתה בפי העם – הרי הוא עצמו בא אל הפה מתוך הספר. קנִיַת שפת הדבור לא יצאה עוד מתקופתה המיכנית. חוש הלשון הדבורית עדין לא נתעורר – ואל יתהלל חוגר כמפתח.

לא תועיל כאן שום גזרה שוה. אמת, גם אוצר המלים שבפי כל בן-אדם סתם המדבר בשפת עמו החיה אף הוא על-פי רוב מצומצם מאד. וביחוד זה של המלים השגורות, היוצאות למחזור בשמוש יום יום, ואולם העם בכללו הרי הוא שומר בפיו ממש את כל אוצר מליו העצומות עד אין ספור ומחיה אותן כל שעה, איש איש בחוג המיוחד לו לפי הספירה החברותית, המקצועית וכו', שהוא שרוי בתוכה. הסנדלר, החייט, הנגר, הצייר, האכר, הסוחר, הפילוסוף – כל אחד יש לו בפיו סכום מסוים של מלים, הן וצרופיהן ושמושיהן, מיוחדות לחוג שלו, שונות ואחרות מאלה שבפי בן החוג האחר. מה שאין כן המדברים עברית, שלפי-שעה אין בפי כלם יחד אלא מאות מספר של מלים, אותם המאות עצמן שבפי כל אחד ואחד, ואף אלה הובאו אל פיהם, בעמל רב של סופרים ומחנכים, מתוך הספר, ועד שיעָשה פי העם לשותף בעל זכיות שוות עם הספר בשמירת הרכוש הלשוני בודאי תעבורנה עוד הרבה שנות שמיטה – כולא האי ואולי. מה יעשה אפוא הסופר האמן עד אותו הזמן? על-כרחו ירד אל מכרות הלשון העתיקים לחצוב לו משם את החומר הלשוני הדרוש לחפצו, להיות לו כלי למעשהו. החומר הגלמי של כל השכבות והרבדים עד למעמקים יוטל שוב אל כור-ההתוך לצקת מהם לשון חדשה-ישנה כאחת, קשורה באלפי חוטים דקים ונעלמים לקוי חייה הקדמונים. ואת הדבר הזה עשה ראשונה מנדלי, ואחריו ביתר תוקף ובהרחבת הגבולים, הסופרים הצעירים ממנו. מנדלי הכריע את הכף יותר מדי לצד אחד – כלפי לשון המשנה והמדרש. לבוש זה הלם את תוכן יצירותיו. ואולם הבאים אחריו שבו ומזגו את הלשון מזיגה חדשה: מקרא ומשנה כאחד. הרִנה נזדוגה אל הבינה – ויצא סגנון חדש, בעל צליל ובעל צבע אחר לגמרי מזה של מנדלי. הדבר היה מוכרח לבוא. כל מזג האויר של היצירה העברית נשתנה בינתין מסביב, שטחי פעולתה לא רק נתרחבו ואפקיה לא רק נתרחקו – אלא גם נשתנו תכלית שנוי. מרכזה אף הוא נעתק למקום אחר. ובין הראשונים ליצירת הסגנון החדש של התקופה שלאחרי מנדלי היה הסופר האמן ש. בן-ציון. הוא התגושש שוב כל ימיו, התגושש כאמן, עם החומר הגלמי לשם מתן צורה חדשה, לשם הרגשת-חיים חדשה, ואם באחרית ימיו, המעטים והרעים, לא תמיד עמד לו כחו לנצח – גורל האמן היהודי בן דורנו הוא, דור התחיה. "רבים שתו ורבים ישתו". משא כבר מנשוא הוטל בדורנו על האמן העברי: יחידים, מתי מספר, צריכים לתת את מיטב כחם לא רק לגלוי רוחם, אלא ליצירת הכלים. מלאכה שצריכה להעשות על-ידי העם כלו ממילא, נעשית באין ברירה על-ידי יחידים בכונה. רוב הכוח מתבזבז בעבודת-פרך, ובינתים נחלים בסרטן, מזקינים ומתים. מעטים הם הזוכים להגיע אל נפשם הם, להערותה עד תחתיתה. ש. בן-ציון לא היה בין המעטים המאושרים.

אליהו ואלישע באמרם להחיות ילדים מתים – התמודדו עליהם מלוא גופם, בשר אל בשר, והמופת קם ויהי. הילד המת שב ויחי. יש רק להתפלא על האגדה, היאך היא החיתה את בעלי-המופת אחרי תתם את רוח חייהם אל המתים. ולא עוד, אלא שזכתה את אליהו בחיי עולם ממש: העלתה אותו חיים באש ובסערה השמימה. יש לאגדה הגיון משׁלה. הבה נאמינה, כי גם דור סופרינו, שהחיה בנפשו הוא שפה מתה למחצה והשקה אותה בדמו ובעסיס חייו – לא יהי גם הוא חלקו עם המתים, אלא יכָּתב לחיי עולם. ובתוך שורת השמות הראשונים של סופרי דורנו יזהיר בלי ספק גם שמו של ש. בן-ציון, זכרו לברכה.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).