לואיס קארול/על הממשל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

על מפלגות

מתוך לואיס קארול על תפקיד האופוזיציה - בספר כל כתבי לואיס קארול (ספרי גוגל)
בתרגומו של משה מזוגלי פטל

לואיס קארול (שם העט של צּארלס דוגּסון), כתב בסביבות 1860 סיפור דמיוני על מלומד גרמני המספר איך ארצו נחרבה בעקבות אימוץ שיטת "האופוזיציה הלוחמת".

תחילה המלומד הגרמני מספר על סוחר יהודי רמאי (מזוקן בעל אף עקום וזגוגיות משקפיים עבים) המצליח להפקיע את מחירי הביצים בכפר אפריקאי, עד שהללו מפסיקים להתמקח ושולחים נציג אחד בלבד מול הסוחר.

אחר כך מספרים על מסעו של גרמני אחר, המסייר באנגליה והמתאר את השלטון שם. סייר זה חזר לגרמניה, שם אימצו את שיטות האנגלים שהוא לימד אותם, ובכך החריבו את ארצם.

דוגסון כתב כך:


...(ותקן את דברי אם טעיתי בהם, אני רק חוזר על דברי הסייר שלנו שנסע לשם)... והמפלגה אשר *לא* היתה בשלטון נקראה "אופוזיציה" נדמה לי. נכון?... ובכן תפקידם של "אלו שבפנים" (אם מותר לי לכנותם כך) היתה לדאוג לרווחת האומה, כמו יציאה למלחמה וכריתת ברית שלום, פעילות כלכלית, חתימת הסכמים וכדומה?

ללא ספק - עניתי.

ותפקידם של "אלו שבחוץ" היתה, (כך הנוסע שלנו חזר והבטיח לנו שאלו הם פני הדברים שם, אף שבתחילה התקשינו להאמין בכך) למנוע כל הצלחה שהיא בדברים הללו מאלו שבפנים, ולהכשילם ?

'לבקר ולתקן את המהלכים שלהם', תיקנתי את דבריו. 'תהיה זו חוסר נאמנות, חוסר מסירות ואי-פטריוטיות להפריע לפעולות ממשלה המטיבות עם האומה. תמיד סברנו שהאזרח המסור, הפטריוט, הוא הגיבור העילאי, וראינו ברוחה של חוסר המסירות, של אי הפטריוטית, את אחד הגרועים שבחוליים האנושיים. '

סלח לי לרגע, ענה האיש המבוגר בקול רך, והוציא את פנקסו. 'יש לי כאן רשומה בנוגע להתכתבות שהיתה לי עם הסייר שלנו, ואם תרשה לי, ארענן את זכרוני, אף שאני בהחלט מסכים אתך, זוהי אכן אחת המחלות האנושות ביותר של המין האנושי....

...ובכן אלה הם דבריו בדיוק… תפקיד האופוזיציה היא להפריע בכל דרך שאינה אסורה על פי החוק את פעולת הממשלה. התהליך הזה נקרא "הפרעה מוצדקת" (אובסטרוקציה לגיטימית) והניצחון הגדול ביותר שאופוזיציה יכולה לקווה לה, היא כאשר הם יכולים להראות שבעזרת ההפרעה המוצדקת שלהם, הממשלה כשלה בכל אשר ניסתה לעשות לטובת האומה.

'חברך לא ממש הביע את הדברים נכונה' אמרתי. 'האופוזיציה תשמח להראות שהממשלה נכשלה מפאת אוזלת ידה שלה, של הממשלה, אך היא לעולם לא תגיד שהממשלה כשלה בעקבות 'הפרעות' שלהם', של האופוזיציה.

'אתה חושב כך? הוא ענה בעדינות. 'אם כן? הרשה לי להקריא לך את גזיר העיתון הזה, שידידי צירף למכתבו. זהו חלק מנאום פומבי של איש שבאותה העת היה חבר האופוזיציה: "בגמר הבחירות, אני סבור, עלינו להיות מרוצים מתוצאות המערכה. הצליחנו לעקור את האויב בכל חזית. אבל יש להמשיך במרדף, שהרי נותר בפנינו רק אויב מושפל וחסר רוח." … החלטתי שעדיף שאשתוק.

'בתחילה הדברים נראו מוזרים בעינינו' הוא חזר לדבריו אחרי שהמתין בנימוס לתגובתי, 'אך בהמשך, כשהצלחנו להבין את השיטה ואף להתמחות בה, קרנה של אומתכם עלתה בעינינו עד כדי כך שהחלטנו ליישם אותה בכל תחומי החיים. היתה זו תחילת הסוף. ארצי מעולם לא הרימה ראש שוב!' והאיש מולי נאנח עמוקות.

'בא נחליף נושא!' אמרתי, 'אל תצטער כל כך, אני מתחנן בפניך!'

לא לא! הוא אמר והשתדל להתאושש. אני מעדיף לסיים את הסיפור שלי. בשלב הבא (אחרי שהצלחנו להביס את הממשלה, להביאה לחוסר אונים, ולעצור כל חקיקה שהיא, דבר שלא דרש מאתנו זמן רב למדי), יישמנו את מה שקראנו לו: "עקרון הדיכוטומיה הבריטית המהוללת" בתחום החקלאות. שכנענו רבים מהאיכרים המצליחים לחלק את צוות העובדים לשתי מפלגות, ולהסית אותם אלו באלו. כמו המפלגות בממשל, הם נקראו "אלו שבפנים" ו"אלו שבחוץ". תפקידם של אלו שבפנים היה לחרוש ולזרוע ולעשות כל מה שנדרש, ככל יכולתם במהלך היום, ובכל ערב שילמו להם את שכרם כפי עבודתם. תפקיד "אלו שבחוץ" היתה להפריע לאלו שבפנים, ולהם שילמו על פי כמות ההפרעה היומית. לאיכרים התברר שצריך לשלם רק מחצית הסכום שנדרש מהם קודם, והם לא שמו אל לב שהם מקבלים רק רבע מהעבודה שנעשתה קודם. לכן, בתחילה הם הסכינו עם השיטה בהתלהבות.

ואחר כך? שאלתי.

טוב, אחר כך הם כבר לא כל כך התלהבו. תוך זמן קצר העניינים עברו לשגרה. לא נעשתה כל עבודה שהיא. כך שאלו שבפנים לא קיבלו כל שכר שהוא ואלו שבחוץ קיבלו שכר מלא. והאיכרים לא גילו, עד שרובם כבר איבדו הכל, שהממזרים הסכימו להתנהלות הזאת ושיתפו את השכר ביניהם! כל עוד הדבר נמשך, היו מחזות מצחיקים בהחלט! ראיתי פועלים עם מחרשה קשורה לצמד סוסים מנסה להניע את המחרשה לפנים, בעוד חורש האופוזיציה, עם שלישיית-חמורים קשורים לצד השני, פועל כמיטב יכולתו להניע את המחרשה לאחור. והמחרשה לא נעה כמלוא הנימה לא לכאן ולא לכאן!

אבל אנחנו מעולם לא עשינו דברים כאלו! - קראתי במחאה.

פשוט, כי אתם פחות הגיוניים מאתנו. ענה מיין הר. לפעמים יש יתרון בהיותך חמו… סליחה לא התכוונתי לרדת לפסים אישיים, והרי כל זה קרה לפני זמן רב! אתה יודע.

האם עקרון הדיכוטומיה הצליח בכיוון כלשהו? שאלתי.

בשום כיוון, הודה מיין הר בכנות. היתה לו הזדמנות קצרה בתחום המסחר. בעלי החנויות לא הסכימו לאמץ את העיקרון, אחרי שמחצית העובדים היו עסוקים בקיפול והחזרת הסחורה למחסן, בעוד מחציתם עסוקה בניסיון לפזר את הסחורה במדפים. הם טענו שהציבור לא אהב את זה.

אין פלא - אמרתי.

טוב, ניסינו את "העיקרון הבריטי" במשך כמה שנים. ולבסוף זה היה, - קולו לפתע החריש לכדי לחישה ודמעות גדולות פרצו מעיניו וניקבו לאורך לחייו, בסופו של דבר נכנסנו למלחמה. היה קרב אדירים, שבו כוחותינו היו רבים מן האויב לאין מספר. אך למה אפשר לצפות כאשר רק מחצית מחיילינו לחמו, בעוד המחצית השניה מושכים אותם לאחור? בסופו של דבר זה הביא למפלה ניצחת, גירוש מוחלט. זה הביא למהפיכה כשרוב הממשלה נדחקה החוצה. אני עצמי הואשמתי בבגידה בכך שתמכתי עד כדי כך בעקרון הבריטי. כל רכושי נלקח ממני והגלו אותי מארצי. את הנעשה אין להשיב, הם אמרו, עזוב נא את ארצנו. לבי נשבר בקרבי כמעט, אך חייב הייתי לצאת לדרך....