לבוש יורה דעה שלג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD333

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן שלג | >>

סימן שלג בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין ראשית הגז
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן של"ג.

כתיב: "ראשית גז צאנך תתן לו" – שחייב כל אדם מישראל לתת מראשית גז צאנו לכהן.

ואינה נוהגת אלא בארץ, דילפינן "נתינה"-"נתינה" מתרומה: מה תרומה בארץ אִין בחוצה לארץ לא, אף ראשית הגז בארץ אִין בחוצה לארץ לא.

ונוהג גם כן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ויש אומרים דנוהגת אפילו בחוצה לארץ, דלא גמיר גזירה שווה לזה. ולא נהגו כן.

סעיף ב[עריכה]

כיון דתלה רחמנא טעמא דראשית הגז בשירות כהונה, דכתיב: "וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר" וגומר "לעמוד לשרת" – דבר הראוי לשירות.

לפיכך אין חייבין לתת ראשית הגז אלא מרחלים שצמרן ראוי לעשות ממנה תכלת לבגדי כהונה, בין מזכרים בין מנקבות, שכולן כשרין לתכלת. ומהאי טעמא נמי אם היה צמרן קשה, שאינו ראוי ללבישה – פטור; שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה, שכיון שזיכה לו הקדוש ברוך הוא בתרומות שממנו לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקודשי מקדש שהבשר שלו – זיכה לו בראשית הגז ללובשו, ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו, שהרי אין לו חלק ונחלה בביזה.

סעיף ג[עריכה]

היתה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום – חייבת בראשית הגז. אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן – נפטר מראשית הגז שקנאו בשינוי, והוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן.

ודווקא צבע באחת מן הצבעונין הוי שינוי. אבל הלבינו – אינו שינוי, שלא עשה בה כלום בגוף הצמר, וחייב בראשית הגז גם אחר שהלבין.

סעיף ד[עריכה]

התולש צמר רחלים בידו, ולא גזז – חייב בראשית הגז, דתלישה בכלל "גיזה" היא.

והגוזז את המתה – פטור, דלא מיקרי "גז" ולא "צאן".

סעיף ה[עריכה]

המפריש ראשית הגז ואבד – חייב באחריותה עד שיתן לכהן; דכתיב ביה "תתן" – עד שיתן.

סעיף ו[עריכה]

האומר "כל גיזותי ראשית" – דבריו קיימין. ואף על גב דקיימא לן במקום שנאמר "ראשית" דבעינן ראשית ששיריה ניכרים, נראה לי היינו בדבר שיש בו משום קדושה, שיש בו חיוב הפרשה משום הסוד שיש בו להבדיל הקודש מן החול. כי לא רצה השם יתברך שיהיו הכוחות של קודש וחול מעורבים.

לפיכך אם מפריש יותר מ"ראשית" – לא עשה ולא כלום, שעדיין נשארו קודש וחול מעורבים. אבל הכא ליכא במתנות שום קדושה, אלא משום לבוש הכהן קפדה רחמנא – המוסיף הרי זה משובח, ותבוא עליו ברכה. ולא אמרה התורה "ראשית" אלא להקל על הנותן, שיוציא ידי חובתו אפילו בראשית של כל דהוא. דסתם "ראשית" כל דהוא משמע, כמו שאמרו ז"ל בתרומה: אפילו חיטה אחת פוטרת כל הכרי. נראה לי.

סעיף ז[עריכה]

הלוקח גז צאנו של נכרי אפילו בעודו במחובר, ויתננה לו הגוי אחר שגזזן – פטור מראשית הגז, שאין זה "גז צאנך" אלא צאנו של גוי.

אבל אם לקח הצאן מן הגוי לגיזתן – חייב אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי, ואף על פי שחוזרין הצאן לגוי אחר הגיזה; כיון שבשעת הגיזה שלו הם לגיזתן – "גז צאנך" קרינן ביה וחייב.

סעיף ח[עריכה]

הלוקח גז צאנו של חבֵרו בעודו במחובר, אם שייר המוכר מעט מצאנו להגזז – חייב להפריש מן המשוייר על הכל; אף על פי שלא התחיל המוכר לגזוז – חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה, ומתנה דכהן גבי מוכר היא. ואם לא שייר כלום – הלוקח חייב להפריש, שאומר לו המוכר "מתנה דכהן לא מכרתי לך, ומה שלקחתי ממך המעות – לא לקחתי אלא בעד צמרי חוץ מחלקו של כהן".

ואם היו שני מינים, כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה, ומכר מין זה והניח מין האחר – זה נותן לעצמו על מה שלקח, וזה נותן לעצמו על מה ששייר. וכן הדין אם קנה גז צאנו של חבֵרו אחר שגזזן חבֵרו, אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו – הוא חייב, דחזקה כו'. לא שייר מהם כלום הלוקח חייב, שיאמר לו המוכר "מתנה דכהן לא מכרתי לך, תנה לכהן שלו".

לפיכך אם פירש לו "אני מוכר לך הכל", אם אחר גזיזה מכרה המוכר – חייב, דהא משעת גיזה חל עליו ליתן ולמה מכרה? והלוקח פטור, דלאו "גז צאנך" הוא.

ואם בעודה מחובר מכרה לו, ופירש לו "הכל אני מוכר לך", שניהם פטורים: המוכר פטור דבעודה במחובר לא חל עליו חובת ראשית הגז, ובשעת גיזה לא "גז צאנך" הוא, דהגיזה אינה שלו. וכן הלוקח פטור גם כן משום דלא "גז צאנך" הוא, דהא הצאן אינו שלו. ומכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן, למכור הצמר במחובר ולהפקיע ממונו מיד מצוה.

סעיף ט[עריכה]

כמה צאן יהיו לו, ויהיו חייבות בראשית הגז? אין חייב פחות מחמש, דכתיב: "חמש צאן עשויות"; ודרשו בו: מאי "עשויות"? שמעשות את בעליהן, ואומרות לו "קום עשה מצוה". כלומר: כשהן חמש, מעשות את בעליהן שיעשה מצוה חדשה שלא היתה מוטלת עליו בעוד שלא היו חמש; והיינו על כרחך ראשית הגז, דכתיב בה "צאן" סתם דמשמע מרובה. דאי מתנות או בכורות אפילו מחד חייב.

והוא שלא יהיה בגיזה שלה פחות ממשקל ששים סלעים. דקים להו לחכמים שכן דרך להיות משקל צמר של חמש צאן, ומדתלה התורה במנין חמש צאן ולא במשקל הצמר – שמע מינה גם כן שיהיו מחומשות, דהיינו שלא יהא משקל של כל אחת פחות משנים עשר סלעים. ואם היתה משקל גזוזה אחת מהן פחות משנים עשר סלעים, אף על פי שחמשתן גוזזות ששים סלעים או יותר – פטור.

סעיף י[עריכה]

השותפין חייבין בראשית הגז. והוא שיהיה להם עשרה צאן בשותפות שיגיע לכל אחד כשיעור, דגבי כל חד קרינן "צאנך". אבל אם לא יגיע שיעור לכל אחד, דליכא "צאנך" גבי חד – פטורין.

סעיף יא[עריכה]

ראשית הגז מצותה מיד בתחילת הגיזה. ואם הפריש בין באמצע בין בסוף – יצא.

סעיף יב[עריכה]

היו לו חמש צאן, וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שניה ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שלישית ומכר גיזתה, והוא הדין אם מכר קצת מן הצאן אחר שהתחיל לגזוז, הואיל ובשעת התחלת הגיזה היו לו חמש צאן – חל עליו חובת נתינת ראשית הגז. ואפילו אם השלים הגיזה לחמש צאן אחר כמה שנים – מצטרפות עם אלו. ומפריש מזה על זה אפילו מחדש על הישן, שהרי גזז אלו בשנה זו ואלו בשנה אחרת, ואפילו הכי מצטרפין.

ואף על גב דגבי תרומה אין מפרישין מחדש על הישן, ד"שנה"-"שנה" כתיב, ואיכא למאן דאמר דילפינן "נתינה"-"נתינה" ראשית הגז מתרומה, נראה לי אפילו למאן דיליף גזירה שווה מודה הכא דמפריש מחדש על הישן, דדווקא גבי תרומה שיש בה משום קדושה שייך לומר שאין כוחות הקדושות מצטרפין. אבל הכא דאלבישת הכהן קפיד רחמנא למה לא יצטרפו? וכמו שפירשתי לעיל סעיף ו גבי המפריש כל גיזותיו. נראה לי.

ומטעם זה גם כן אם היו לו שני מיני גיזה, אחד רע ואחד טוב – לא יתן מן הרע על הטוב כמו בתרומה, דכיון דאלבישת הכהן קפיד רחמנא יתן לו כל אחד לפי שיעורו. ואם נתן לו מן הטוב על הרע – תבוא עליו ברכה.

סעיף יג[עריכה]

מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז, ורוצה לחלק לכהנים – לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן, שהוא שיעור כדי לעשות ממנו בגד קטן. לא שילבינו ואחר כך יתן לו, אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהיא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יותר, שנאמר "תתן לו" – שיהיה לו כדי מתנה המועלת. מכל מקום מכל מה שיש לו בבת אחת – אינו חייב ליתן רק חמש סלעים מהכל ומדברי סופרים, דהא מן התורה בכל דהו סגי.

סעיף יד[עריכה]

ראשית הגז חולין לכל דבר. לפיכך נותנין אותם אפילו לכהנת, ואפילו היא נשואה לישראל.