לבוש יורה דעה קפ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD180

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן קפ | >>

סימן קפ בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

איסור כתובת קעקע וקריחה על מת
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן ק"פ.

כתובת קעקע מחוקי הגוים הוא. והוא שכותב על בשרו בשריטה, וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין.

ובכל מקום שיעשה כן על בשרו – חייב בכל מה שיכתוב, אפילו אינו כותב שם עבודה זרה. דחוק הגוים הוא, והתורה אוסרתו.

סעיף ב[עריכה]

ודווקא העושה כן על בשרו, בין של עצמו בין שמניח אחרים לעשותו בו והוא מסייע בדבר, דכתיב: "לא תתנו בבשרכם".

ואם עושה כן בבשר חבֵרו – אותו שנעשה לו פטור אלא אם כן סייע בדבר; והעושה חייב כמו בדין הקפה, שיתבאר בסימן שאחר זה בעזרת השם גבי הקפה. דהכי נמי כתיב "לא תתנו" – שניהם במשמע הכותב והנכתב. אבל אם אין מסייע הוי לאו שאין בו מעשה שפטור, כדאמרינן לקמן גבי הקפה סעיף ד.

סעיף ג[עריכה]

ומותר ליתן אפר מקלה על גבי מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקותיהם אלא לרפאות המכה.

סעיף ד[עריכה]

והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח – פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה. מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו.

סעיף ה[עריכה]

גדידה וקרחה גם הוא מחוקת הגוים, דכתיב: "בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגודדו, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". כלומר, אמר השם יתברך לישראל: שאר אומות עושין כן שגודדין וקורחין עצמן, והיה זה לחוק להם לעבודה זרה שלהם. אבל אתם בנים אתם לה' אלהיכם, לפיכך "לא תתגודדו" וגו'. כלומר: משום "חוקותיהם". ועוד אני מצוה אתכם: "לא תתגודו, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" – אפילו בלא משום חוקותיהם. והרי כאן שתי צוויים בלאו עליהם: חד משום חוקת הגוים, וחד על מת.

ועוד כתיב גבי מת: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם". וקיימא לן שגדידה ושריטה אחת היא, והוא ששורט בבשרו עד שעושה בו חבורה, בין ביד בין בכלי. אלא שעיקר פירוש "גדידה" בכלי, ועיקר פירוש "שריטה" ביד.

לפיכך השורט בבשרו אינו חייב אלא אם כן עשה כן על מתו או לעבודה זרה. אלא שעל מתו חייב בין ביד בין בכלי, דהא תרווייהו "גדידה" ו"שריטה" גבי מת כתיבי, דכתיב: "לא תתגודדו למת" וכתיב "ושרט לנפש" וגו', שפירושו גם כן שרט בשביל נפש המת, "לא תתנו בבשרכם". ולעבודה זרה אינו חייב אלא בכלי, דגבי עבודה זרה לא כתיב אלא "לא תתגודדו", שעיקר פירושו הוא שריטה בכלי. ואף על גב דתרווייהו סובלים פירושם בין ביד בין בכלי אלא שעיקר פירוש "גדידה" בכלי ועיקר פירוש "שריטה" ביד, מכל מקום מדהקפידה התורה לכתוב "גדידה" בפסוק זה שהזכירה בו עבודה זרה ולא איפכא – שמע מינה דלא חייב על עבודה זרה אלא בכלי, שהוא עיקר פירוש של "גדידה".

סעיף ו[עריכה]

ודווקא לחוק עבודה זרה או על מת אסרה התורה, אפילו שלא בפני המת. דהא סתם כתיב "למת" או "לנפש", בין בפניו בין שלא בפניו.

אבל השורט על שאר צער, כגון על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים – שרי, דלא אסרהו התורה. וגם חכמים לא רצו לגזור בה, שאין אדם נתפש על צערו. אלא דגבי מת גזירת הכתוב הוא.

סעיף ז[עריכה]

ויש מי שאומר עוד שגם על מת אינו אסור אלא דווקא בשריטה. אבל אם מכה בידו על בשרו בשביל מת עד שדמו שותת לארץ – מותר.

ויש מי שאוסר בזה, כיון שהתורה אסרה בין ביד בין בכלי, ההכאה לא גרע מחד מינייהו דדמי או ליד או לכלי.

סעיף ח[עריכה]

וכיון דקיימא לן דגדידה ושריטה אחת היא, כלומר דפירוש של שניהם הוא בין ביד בין בכלי, אם כן פסוק של "ושרט לנפש לא תתנו" – כולו מיותר הוא, ד"שרט" בכלל "גדידה" הוא. ו"לנפש", מדכתיב "למת" ילפינן דדווקא על מת הקפידה התורה ולא על צער אחר, כגון ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים. הקשו בגמרא: ואם כן "ושרט לנפש" למה לי? ותירצו ד"ושרט" בא ללמד שאם שרט חמש שריטות על מת אחד, שחייב חמישה מלקות על כל שרט ושרט מלקות אחד. ומדכתיב "לנפש" אמרו שבא ללמד שאם שרט שריטה אחת על חמש מתים – חייב גם כן חמש מלקיות על כל נפש ונפש מלקות אחד, אף על פי שלא שרט אלא שריטה אחת.

ואין להקשות: אם כן האיך ילפינן לעיל דגדידה לעבודה זרה אינה אלא בכלי מדכתיב "לא תתגודדו" בעבודה זרה, והא קיימא לן ד"תתגודדו" סובל פירוש שניהם בין ביד בין בכלי? ואי מדכתיב כאן "ושרט לנפש" וגו', הא לגופיה איצטרך לחייב על כל שרט ושרט ואפילו חמש שריטות על מת אחד.

דאין זה קושיא, דאמרינן: אם לא היתה כוונת התורה אלא לחייב בחמישה שריטות על מת אחד, היה לו לומר בפסוק זה גם כן "גדידה לנפש לא תתנו", והיינו גם כן מרבינן זה מיניה כמו מ"ושרט לנפש" מכוח דמיותר הוה. אלא מדשינתה התורה וכתבה כאן לשון "ושרט" שעיקר פירושו הוא ביד, לומר לך ד"לא תתגודדו" דכתיב על עבודה זרה אינו חייב אלא בכלי. דאי רצה לומר במת דווקא בכלי, הא תרווייהו לשונות "גדידה" ו"שריטה" במת כתיבי, שלא תוכל לפרש במת בענין אחד אלא בשניהם: בין ביד בין בכלי. ומה ששינתה לשונה בכאן לומר "ושרט", שבא לגלות על "לא תתגודדו" דכתיב בפסוק אחר שאינו אלא בכלי, על גדידה של עבודה זרה בא ללמד שאינו אלא בכלי.

ואין לומר: דילמא כוליה להכי הוא דאתא, "ושרט" חמש שריטות על מת אחד מנין שחייב חמש? דאם כן "לא תשרטו לנפש" מיבעיא ליה למימר, כמו שאמר כאן "לא תתגודדו", מאי שנא דכתב "ושרט" וגו'? אלא שמע מינה תרתי. נראה לי.

סעיף ט[עריכה]

"קרחה" – הוא שתולש משער ראשו על המת; בכל מקום בראש שיקרח חייב. אף על גב ד"בין עיניכם" כתיב, דמשמע דווקא בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש? תלמוד לומר גבי כהנים: "לא יקרחו קרחה בראשם". וילפינן ישראל מכהנים: מה התם כל הראש, אף כאן כל הראש. ושמא תאמר דווקא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתֵרות חייב כל הראש, אבל ישראל מניין? ילפינן לה בגזירה שווה: נאמר כאן "קרחה" ונאמר להלן גבי כהנים "קרחה", מה להלן כל הראש, אף כאן כל הראש. ומה כאן למת דווקא, אף להלן אפילו הכהנים אינם חייבים אלא על מת דווקא.

והקורח חייב בין ביד בין בסם. שלא הקפידה התורה אלא על הקריחה, ואין חילוק ממה שתבוא מן היד או מן הכלי – לעולם חייב.

ובשיעור, נחלקו בו רבותינו ז"ל. יש אומרים כדי שיראה מראשו פנוי כגריס בלא שער, ויש אומרים אפילו בשתי שערות חייב. ואף על גב דקיימא לן דכל שיעורין הלכה למשה מסיני הם, כל אחד יאמר מה שקבל מרבו בשם הלכה למשה מסיני לענין מלקות. אבל איסורא אפילו בשער אחד איכא.

סעיף י[עריכה]

קרח קרחה אחת על חמישה מתים – אינו חייב אלא אחת, שאין כאן ריבוי בקרא לרבות שיהא חייב חמישה כמו גבי שריטה.

אבל אם קרח חמש קרחות על מת אחד – חייב על כל אחת ואחת, דכתיב גבי כהנים "לא יקרחו קרחה", והאי "קרחה" מיותר הוא דב"לא יקרחו" סגי, קרחה למה לי? אלא לרבות שיהא חייב על קרחה וקרחה. וזה נאמר גבי כהנים, והדר ילפינן ישראל מכהנים בגזירה שווה דלעיל: נאמר כאן "קרחה" כו'. דאין גזירה שווה למחצה, והכל ילפינן ממנה.

סעיף יא[עריכה]

הקורח בראשו של חבֵרו, והמשרט בבשר חבֵרו וחבֵרו מסייע, אם שניהם מזידין – שניהם לוקין; ד"לא יקרחו" – שניהם במשמע.

ואם אחד שוגג ואחד מזיד – המזיד לוקה והשוגג פטור.

סעיף יב[עריכה]

אחד אנשים ואחד נשים מוזהרות ב"בל ישרטו" וב"בל יקרחו", דכל מצות לא תעשה שבתורה הנשים מוזהרות עליהם כמו האנשים. דהוקשו נשים לאנשים לכל עונשין שבתורה, חוץ מ"בל תקיף" ו"בל תשחית" ו"בל תטמא" למתים.

ואפילו בלא היקש כתוב בפירוש באלו השני לאווין "שריטה" ו"קרחה": "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", והנשים גם כן בכלל עם קדוש הם. לפיכך יש להזהיר הנשים העומדות על המתים שלא יתלשו בשעריהון על מת, שלא יבואו לידי שריטה וקרחה.