לבוש אורח חיים תרסד
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תרסד | >>
סימן תרסד בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא
סעיף א
[עריכה]יום חמישי של חול המועד שהוא שביעי של סוכות, קורין אותו הושענה רבה, לפי שמרבין בו בערבה כמו שיתבאר. ונוהגין להרבות בו במזמורים כמו ביום טוב, וכן אומרים מהאי טעמא קדושה רבה במוסף, והוא "נעריצך", "כבודו מלא עולם" וכו׳[1]. ומרבין קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נידונין על המים, והיום הוא יום אחרון של דין המים אשר כל חיי אדם תלויין במים, והכל הולך אחר החיתום. ועוד נ״ל טעם למעלות יום זה על שאר הימים, כי לפי סדר השנים ועיבורין יהיה יום הושענא רבה כמו יום כיפור, כאשר כתבתי בדרשות. והוא זה: כבר ידעת ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה י׳ ימים כ״א שעות ר״ד חלקים, ולפי זה בקל תוכל להבין שאם קבענו ראש השנה הראשון ביום המולד, כאשר ראוי להיות, לא יכלה אותו שנה שנת החמה אלא כמו י׳ ימים אחר המולד של תשרי הבא, והרי יהיה לפי זה ראש השנה של החמה בשנה הבאה י׳ ימים אחר המולד, והוא יום כיפור של שנת השני. ואם כן לפי זה בשנה השנייה, כשתתחיל שנת החמה ביום יום כיפור, לא יכלה אותו שנת החמה עד יום הושענה רבה של שנה שלישית. ואחר כך בשנה השלישית כבר ידעת שמעברין השנה, ויחזור להיות בשנה הרביעי ראש השנה של החמה ביום ראש השנה של מולד הלבנה, ואחר כך יחזור הסדר בשלשה שנים הבאים כמו שכתבתי באילו השלשה שנים, וכן יהיה לעולם חוזר חלילה. ושם בדרשותי כתבתי החשבון מכוון על אופן זה, מיום בריאת עולם עד עכשיו. על כן אומר אני שזה אחד מן הטעמים בכוונת התורה שקבעה לעולם יום כיפור בעשור לחדש, ושקבע הבורא יתברך לעולם חתימת הדין ביום הושענה רבה כפי קבלתנו האמיתית, שכיון שהוקדשו והוקבעו אלו הימים לימי דין וסליחה וכפרה מתחילת הבריאה, מפני שהיו ימים הראשונים משנת החמה כאשר כתבתי. אף על פי שלפעמים לא יכוונו ממש כך בחודש, בפרט בשנת ח׳ וי״ט למחזור קטן, כידוע ליודעים מעט בחכמת העיבור, מכל מקום לא זזו ממקומן לקובעו לעולם ימי דין וסליחה וכפרה. וזה נ״ל טעם ברור מסודות טעמי התורה, הש״י יראנו נפלאות מתורתו.
והצנועים נוהגים לטבול באשמורת קודם התפילה כמו בערב יום כיפור, או לטהר עצמן בט׳ קבין שהם רי"ו ביצים. ואפילו הם מים פושרים, שאינה אלא משום טהרה בעלמא. ויש נוהגין ללבוש הקי"טל כמו ביום כיפור. ואומרים מזמור לתודה, שהרי מכל מקום חול הוא לעניין שהיו מקריבין קרבן יחיד במקדש ביום זה. ואומרים מזמורים של שבת גם כן, שיש בו קדושה יותר משאר הימים כדפרישית. ואין אומרים "נשמת", שאין הנשמה מתאמצת בשמחת יום זה כמו בשאר יום טוב גמור, אלא אומרים "ישתבח" כמו בשאר ימי חול המועד. ונוטלין הלולב, ונוהגין להתיר האגודה של הלולב בהושענא רבה, וסמך לדבר דכתיב "כפת" חסר וי"ו, לומר: ו׳ ימים יהיה כפות, דהיינו באגודה, ולא יותר. אבל עיקר הטעם הוא משום להרבות השמחה, שיש בו יותר שמחה כשמנענעים בלא אגודה, אלא דאסמכוה אקרא זה. ואומר הלל גמור וקדיש, "אין כמוך"[2], "שמע ישראל", כמו ביום טוב[3], "על הכל", "ויעזור ויגן". וקורא לכהן "וביום החמישי"[4], וללוי "וביום הששי", ולישראל "וביום השביעי". ואי אפשר לעשות ביום זה כמו בשאר ימים, להתחיל בהן ביומו, דהיינו "ביום הששי" וללוי "ביום השביעי" ולישראל "ביום השמיני", לפי שיום השמיני יום טוב הוא ויש בו קדושה בפני עצמו, שאסור לעשות בו מלאכה, לכך אין לקרות אותה פרשה ביום שהוא חול. לכך מתחילין לכהן יום שלפני יומו, כדי לסיים כל הימים עם ישראל. והרביעי חוזר וקורא "ביום השישי וביום השביעי", שהם ספיקא דיומא. חצי קדיש, "יהללו" ומחזירין הספר תורה למקומו, "אשרי" "ובא לציון", חצי קדיש ומוסף עם ספיקא דיומא, כמו בשאר הימים. וש"ץ אומר "נעריצך"[5], "כבודו" כו' כמו ביום טוב, וגומר התפילה ומתחיל הושענות.
סעיף ב
[עריכה]ונוטלין ערבה ביום זה מלבד ערבה שבלולב, זכר למקדש שהיו נוטלין ערבה כל שבעה הלכה למשה מסיני. ואין מברכין עליה, שטעם ערבה זו אפילו במקדש אין לה עיקר מן התורה, שלא הוזכרה בתורה כלל ואפילו ברמז, אלא הלכה למשה מסיני היא. ולא נאמרה ההלכה לעשותה אלא במקדש, שהיה מצותה להקיף בה את המזבח כל ז׳ ימים. וחז"ל הנהיגו ליטלה בנבולין ביום הז׳, זכר למקדש, ומקיפין בה את המגדל ז׳ פעמים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח ז׳ פעמים, ומרבים תחנונים על המים. וכיון שאינו אלא מנהג, לכך אין מברכין עליה.
ואם תאמר: אם כן, למה לא תקנו או למה לא נהגו ליטול כל השבעה כשם שתקנו בלולב? (ועיין לעיל סימן תרנ״ח סעיף א). כבר תירצו בגמרא: לולב דאית לה עיקר מן התורה בגבולין, שהרי יום ראשון מן התורה הוא אפילו בגבולין, עבדינן ליה זכר למקדש אף בגבולין כל שבעה; ערבה, דלית לה עיקר מן התורה בגבולין כלל, לא עבדינן לה זכר למקדש בגבולין כל ז׳ אלא יום אחד. ומה שקבעו יום ז׳ לערבה דווקא יותר מיום אחר מז׳ ימים הללו, הוא מפני שגם במקדש היה יום זה יותר מיוחד להערבה משאר הימים, שהרי אפילו אם היה חל יום הז׳ בשבת, כגון בזמן שהיה מקדשין על פי הראייה, שלא היו דוחין אד״ו והיה יכול לבוא יום ראשון דסוכות ביום א׳, היה ערבה דוחה שבת. וטעמא הוא כדי לפרסמא שהיא מן התורה, לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא אלא מההלכה, שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמא לכל שהיא מן התורה, כלומר מהלכה מסיני. ולא רצו לגזור בה כמו בלולב, שכתוב בפירוש בתורה ולא יבואו לשכחו אם פעם אחת לא יטלו אותו, כגון כשחל בשבת, כיון שהוא כתוב בפירוש בתורה; אבל בערבה יבואו לשכחו אם לא יטלוהו פעם אחת. ומפני כך כשרצו חז"ל לקבוע יום אחד זכר לערבה שבמקדש, קבע יום המיוחד יותר, שהוא יום השביעי. ועוד, שהוא יום חתימת המים, כדי להרבות עמה תחנונים על המים.
סעיף ג
[עריכה]ונוהגין להקיף ביום זה אפילו מי שאין לו לולב, אלא בערבה לבדה. ומי שיש לו לולב נוטל שניהם בידו ומקיף, לצאת ידי כולי עלמא, כיון דאיכא פלוגתא בגמרא במה היתה ההקפה, אם בלולב אם בערבה, ואנו נוהגין ככולי עלמא. ואחר שהקיפו עמה וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב: "ושמחת בחגיך", כמו שעשו בו שמחת בית השואבה כמוזכר בגמרא, לומר שלא נהיה כפויי טובה ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן. וכן נתפלל לפניו שיהיה כן לשנה הבאה או יותר טוב ממנו.