לבוש אורח חיים תקפח
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תקפח | >>
סימן תקפח בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה
סעיף א
[עריכה]זמן תקיעה הוא מהנץ החמה ולמעלה עד שקיעתה שנאמר (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם", ביום ולא בלילה. מיהו בדיעבד אם תקע משעלה עמוד השחר יצא שגם הוא נקרא יום, שכן הוא פסוק מלא בעזרא (נחמיה ד, טו). אלא לפי שאין מורגל בפי רוב בני אדם לקרות יום אלא מהנץ החמה עד שקיעתה לפיכך צריך להמתין לכתחילה עד הנץ החמה. שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתו עם שעלה עמוד השחר לא יצא, דהוי כמו שמע סופה בלא תחילתה שלא יצא.
סעיף ב
[עריכה]שמע ט' תקיעות מט' בני אדם כסדרן כגון תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה אחר כך, אפילו בט' שעות, שנשתהו בהן הרבה והפסיקו בינתיים, יצא. והוא שישמעם על הסדר ולא יפסוק ביניהם בקול שופר שאינו מן הראוי לתקוע, כגון שעומד בסדר תר"ת ושמע תקיעה ואחריה תרועה, בין תרועה לתקיעה שניה או ראשונה לא יפסיק בשברים, שהיא בסדר הזה אינו מן הראוי. וכן בשאר הסדרים כפי מה שהם. אבל אם הפסיק ושמע קול שופר בינתיים שאינו מן הראוי לאותו סדר לא יצא, שאע"פ שאין הפסקת השהייה פוסלת, הפסקת קול שופר שאינו מן הראוי פוסלת. ונראה שאם שמע קול אחד שני פעמים כגון תקיעה ותקיעה ותרועה ותקיעה או אפילו תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה, דיצא, דלא גרע מהפסקת השהייה. ואף על גב דמסקינן לקמן סימן תק"צ להרמב"ם[1] דתקע והריע וחזר והריע ותקע לא יצא, שאני התם שהתוקע בעצמו תקע קול אחד בתורת מצוה, או אפילו במתעסק, הוי הפסק בין סדר תקיעותיו לתוקע דווקא, שעושה מעשה התקיעה; אבל השומע שאינו עושה מעשה, אלא ששמע קול שלא היה לו לשמוע, יצא, אם אינו שלא מן הסדר שיש לו לשמוע. ולפי זה גם במעשה דלקמן בסימן תק"צ, אם יצא התוקע כבר ועכשיו אינו תוקע אלא להוציא הקהל, היו יוצאים גם להרמב"ם[1] כו' נ"ל נראה לי.
סעיף ג
[עריכה]היו השומעין שניים, וזה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציא את שניהם דתלוי הכל בכוונת דעת השומע, וזה יחשבנה לראשונה וזה יחשבנה לאחרונה.
סעיף ד
[עריכה]שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם בבת אחת, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה; ואפילו ידי תקיעה אחת לא יצא, דתרי קלי מתרי גברי לא משתמעי בבת אחת. ומיהו אם שמע קול תקיעת שופר וקול חצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר, דהואיל וקול שופר חביב ליה, משום חיבת מצוה יהיב דעתיה עלויה טפי.
סעיף ה
[עריכה]יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בו. ואפילו לטלטל השופר אסור, אם לא לצורך גופו ומקומו, ומפני שהוא מוקצה. ולא משום דתקיעה מלאכה היא, שאינה אלא חכמה ולא מלאכה, שהרי במקדש ובמקום שיש שם בית דין של כ"ג שהם סנהדרי קטנה מותר לתקוע. אלא שגזרו רבנן במקום שאין בית דין שלא לתקוע בשבת, משום שאין הכל בקיאין בתקיעה, וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, הלכך העמידו רבנן דבריהם לעבור על דברי תורה בשב ואל תעשה, כדלעיל, ובמקום בית דין לא גזרו.
ומילה כשחלה בשבת, מה שאין דוחין אותה גם בשב ואל תעשה משום גזירה שמא יעביר התינוק או האיזמל ד' אמות ברשות הרבים, יש מפרשים הטעם, דשאני מילה משום דרבים מתעסקים בה ומדכר חד אחבריה, מה שאין כן בשופר, שיחיד מתעסק בו וליכא דמדכריה.[2]
אבל לי נראה שאין כאן קושיא כלל. דשאני מילה, שבפירוש ריבתה התורה: "ביום השמיני" – אפילו בשבת, ולא רצו חכמים לעבור עליה משום גזירתן כדי להעמיד דבריהם, במקום שמצוה התורה בפירוש לעשותה בשבת. מה שאין כן בשופר ואתרוג וכיוצא בהן, שלא רבתה התורה בפירוש יום השבת, אלא כתבה סתמא, ושבת אינו אלא ממילא משמע, וגזרו בהן חכמים בשב ואל תעשה להעמיד דבריהם.
ואם תאמר: למה לא דחינן ראש השנה כשחל בשבת, כמו שדוחין אותו כשחל ביום ראשון משום יומא דערבה, כדלעיל בהלכות ראש חודש סימן תכ"ח? יש לומר, משום דלפעמים יהיה המולד ביום ה' י"ח שעות, ונצטרך לדחותו משום מולד זקן עד שבת, דביום ו' לא קבעינן, משום אד"ו. ואם נדחה אותו גם מיום שבת משום תקיעת שופר, נצטרך לדחותו עד יום ב', שהרי ביום א' לא קבעינן גם כן, משום אד"ו. נמצא שלא יהיה נקבע ראש השנה עד יום ה' אחר המולד, שהוא יום ב', וכל כי האי גוונא לא דחינן, משום דמיחזי כשיקרא לקרותו אחד לחדש, והרי הוא ה' ימים מיום המולד, שהוא היה ראוי להיות ראש חודש מן הדין, והתורה אמרה (במדבר כט, א): "בחדש השביעי באחד לחדש" וגו'. וכיון דבכי האי גוונא לא דחינן ליה בתר שבת, גם כי יהיה המולד ביום השבת, לא דחינן ליה בתר שבת.
ואין להקשות: מאי אולמיה דערבה מתקיעת שופר, ואמאי לא דחינן ערבה מקמי תקיעה? שהרי יום א' לא נדחה אלא משום ערבה, ואם כן היה לנו לדחות ראש השנה עד יום א', ותדחה הערבה ולא תדחה התקיעה? דהואיל וערבה אינו אלא מנהג נביאים, החזיקו דבריהם כדי שלא תשכח, מה שאין כן בתקיעה שהיא דאורייתא, ולא תשכח מפי זרענו.
וכן אם יהיה המולד ביום ה' מולד זקן, או ביום ו' אפילו קודם י"ח שעות, ונצטרך לדחותו עד שבת משום אד"ו, לא אמרינן יקבענו ביום ו' וידחה סימן אד"ו כדי שלא תדחה התקיעה. דדחיית אד"ו הוא משום המתים שלא יסריחו, וגדול כבוד הבריות שדוחה עשה של תקיעה בשב ואל תעשה, מקל וחומר שדוחה אפילו לא תעשה.