לאורה של תורה/בראשית
פרשת בראשית
בפתיחת התורה מסופר על בריאת העולם. רש"י מביא את שאלתו של רבי יצחק,ולא לחינם בחר רש"י לצטט את דבריו. כנראה שיש בשאלה זו כעין אמירה כללית מה זו תורה, ואיך אנו מגדירים תורה ולימוד תורה.
שאלת רבי יצחק מגלה את יסודות התורה. הוא שואל, מדוע להתחיל בסיפורי הבריאה ולא להתחיל במצוות, שהראשונה שבהן היא מצוות קידוש החודש.
הנחת היסוד היא שאין התורה ספר היסטוריה או גיאוגרפיה, אלא תורה כשמה כן היא, דרך הוראה.
אנשים רבים חושבים שהעיסוק בתורה הוא עיסוק אינטלקטואלי שנותן סיפוק שכלי-מחשבתי. הם בוחרים לשמוע שיעור שנחשב מעניין גם אם אינו נוגע כלל לחיים שלהם. הם יאהבו, לדוגמא, שיעור שמוכיח שחז"ל טעו בהסבר הפסוקים
והתרחקו מהפשט, כי זה יוצר עניין, ולא יחשבו כלל מה היא מטרת הלימוד.
על פי דברי רש"י הנ"ל, יש לחפש תמיד בלימוד התורה אילו לקחים מעשיים יכול הלומד להסיק מן הלימוד, לקחים לשיפור ההתנהגות, המידות, ולרוממות צורת
הסתכלות על החיים.
תשובת רבי יצחק טומנת יסוד גדול, שהידיעה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל באופן חוקי ומוסרי, היא מאבני היסוד של הוראות התורה. על פי רש"י, מי
שמחמיץ את ההבנה עד כמה עם ישראל קשור לארץ ישראל, חסר לו יסוד גדול בתורה עצמה.
גם כיום, כשהכול מבינים כמה חיוני לשבת בארצנו ולהשליט בה את ריבונותנו על מלוא רוחב ארצנו, עדיין יש אנשים החושבים שההתעסקות בכך היא רק פרט מסוים בתורה, ואילו רש"י מלמד שהיא אבן יסוד בתורה.
•
פרשת נח
נושאים:
א. עוצמתה וודאותה של הנבואה
ב. האם נוח היה גם תמים?
ג. חטאם של אנשי דור הפלגה
ד. תיקון המידות מתיבתו של נוח
ה. למי ניתנה הארץ ביציאה מהתיבה?
א. עוצמתה וודאותה של הנבואה
נח בונה תיבה במשך מאה עשרים שנה.
רואים מכאן עד כמה גדול כוחה של נבואה שמתגלה לאדם. אין כאן גדר של "נדמה
לי שהוא דיבר איתי" אלא ודאות חזקה וממשית מאוד.
אילו היה נח מתלבט האם זה מה שה' אמר לו, הוא לא היה לוקח "חופש מהעבודה"
ומבלה את מיטב שנותיו בבניית התיבה.
התופעה הזאת חוזרת אצל אברהם אבינו במעמד העקידה.
אי אפשר להבין שאב לוקח את בנו לעקידה, אם רק היה נדמה לו שזה מה שה'
אמר לו.
בימים ההם ובזמן הזה... הקב"ה דיבר בפי הנביאים שעם ישראל יחזור לארצו
ותחזור לו הריבונות על ארץ ישראל, וכן שה' ייתן לנו לב בשר שנעבוד אותו בלב
שלם.
הדברים הללו התחילו להתקיים לעינינו ויש לנו ודאות שהם ימשיכו להופיע עד
שיגיעו לשלמות הופעתם, שמעתי מהרב אלעזר נאה.
ב. האם נוח היה גם תמים?
ישנה לכאורה סתירה בין שני פסוקים, במקום אחד כתוב על נוח שהיה 'צדיק
תמים', ואילו במקום אחר כתוב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', ולא מוזכר
שוב הביטוי תמים, אם כן מה עלינו להבין, שהיה צדיק או שהיה גם תמים?
התשובה לשאלה נעוצה במילה לדורותיו, כי אם בוחנים את נוח בדור שלפני
המבול, התגלתה מידת צדקות אבל לא תמימות, שהרי לא דאג לשלמות אנשי דורו.
אבל אחרי המבול, כאשר עבר נוח את תהליך הטיפול בכל מי שהיה בתיבה, הוא
התעלה מצדיק לתמים. ועל כך רומז הביטוי 'לדורותיו', כלומר הביטוי תמים תואם
תשיאב שמו – נחת נחשר
למבט של דורות, כלומר כאשר מסתכלים על נוח גם ביחס לדור הבא, שמעתי
מהרב נתן מנשה.
ג. חטאם של אנשי דור הפלגה
מה היה החטא של אנשי דור הפלגה?
על פי הפשט, כוונתם לא הייתה להילחם נגד ה', אלא לבנות מגדל גבוה, כדי שהם
לא יפוצו ויתפזרו בעולם.
מה החטא שיש בזה?
אור החיים הקדוש מסביר שריבונו של עולם רצה שבני אדם יישבו את העולם
ויבנו ערים ובתים בכל מרחב היבשה, ואילו הם רצו להישאר מכונסים.
אולי זו כוונת חז"ל באומרם שדור הפלגה רצה למרוד בקב"ה, כי הם פעלו נגד
המגמה האלוקית הרוצה ביישובו של עולם.
ד. תיקון המידות מתיבתו של נוח
בספרים )'אדיר במרום' לרמח"ל ו'מוסר אביך' לרב קוק( מוסבר הרעיון שעומד בבסיס פרשת
תיבת נוח.
לאדם יש כוחות. לפעמים כוחות אלה משמשים לדברים שאינם טובים, ועל כן הוא
צריך לכנס את כוחותיו. כמו שנוח נכנס אל התיבה, ללמוד את הנושא מחדש, אף
כל אדם צריך 'לחשֵב מסלול מחדש'. אחרי תקופה של קיפאון, יש לנסות לשחרר את
הרסן, ואז לבדוק האם 'קלו המים', כלומר האם באמת תוקנו הקלקולים, כפי שראינו
בשליחת נוח את העורב והיונה, עד שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה.
ה. למי ניתנה הארץ ביציאה מהתיבה?
למי חילק נח את הארץ, לכנען או לשם? מצד אחד מוזכר הגבול של כנען בארץ
)וגם הגמרא בסנהדרין צ"א. התשובה לכנעני 'מה שקנה עבד קנה רבו'( ומצד שני רש"י אומר
בהמשך שהכנעני אז בארץ היה כובש את ארץ ישראל מזרעו של שם.
מצד אחד בפרשת נח כתוב שצאצאי כנען היו גרים מצידון עד עזה, זאת אומרת
שארץ ישראל נפלה בחלקו של כנען. מאידך על הפסוק בפרשת לך לך, 'והכנעני אז
בארץ' כותב רש"י שהיה הכנעני כובש את הארץ מזרעו של שם ]וזה עצמו ניסיון
לאברהם לראות איך משתלטים על הארץ שהובטחה לו[.
תשובה: הרמב"ן מבאר )י, ט"ו( שארץ כנען הובטחה לישראל, אבל הקב"ה נתנהּ בדור
הפלגה לכנען, כדי שישמור אותה לישראל, כאדם המפקיד נכסי בן האדון אצל עבדו,
עד שיגדל הבן ויזכה בנכסים וגם בעבד... )תודתי לרב רונן קורש שהפנה אותי למקור הנ"ל(.
•פרשת לך לך
נושאים:
א. הבחירה באברהם, מול הבחירה בנוח
ב. לימוד זריזות מאברהם
ג. התנהגות שרה עם הגר
ד. מהות הברית
ה. אילו היה אברהם אבינו חי בימינו
ו. מה היה עושה אברהם כאן מחר בבוקר?
א. הבחירה באברהם, מול הבחירה בנוח
התורה פותחת בציווי של הקב"ה לאברם לעזוב את ארצו ואת מולדתו, ומיד
מבטיח לו הבטחות שלא היה כדוגמתן בהיסטוריה.
מי זה אברם, מניין הוא צמח, מה העבר שלו, על מה ולמה דווקא הוא זכה לברכות
הללו?
אין בתורה תשובות על השאלות הנ"ל, כי כל מה שהתורה סיפרה על אברם הוא רק
ידיעות משפחתיות, מי האבא שלו, מי האחים שלו, למי הוא נשוי, מאין בא וכו',
אבל אין שום מידע על מעלתו ומדרגתו הרוחנית. אין בתורה שום אִזכור של מפעלים
התורניים שהקים )בפשט, 'ואת הנפש אשר עשו', אלו העבדים שהוא רכש(, ולא של הניסיון
שעמד בו בגאון מול נמרוד, ולא של חנות הפסלים של אביו ששם חולל פלאים.
בניגוד לכך, אצל נח בסוף בראשית, לפני שאנו פוגשים את האמירה והציווי של
ה' לנח, התורה כבר מספרת לנו שהיה אדם מיוחד, שבלידתו כולם אמרו 'זה
ינחמנו...', וכן כתבה מחמאה יוצאת דופן - 'ונוח מצא חן בעיני ה'.
אם כן, הקושיה מתעצמת שבעתיים, אחרי שראינו שהתורה יודעת לספר בשבחו
של אדם, מדוע כל הנאמר והמסופר במדרשים על ענקיותו של אברם, נעלם
מפסוקי התורה?
המהר"ל מפראג )נצח ישראל פרק יא( מבאר יסוד חשוב, והוא מבסס את דבריו מתוך
הקושיות שהקשינו לעיל.
היסוד הוא כך: ישנה בחירה אישית וישנה בחירה כללית שהיא בחירה של הלאום.
אצל נח ישנה בחירה אישית הנובעת ממעלתו הפרטית, ולכן חשוב להדגיש זאת,
כי אחרת מדוע דווקא נח ניצל?
אבל הבחירה בעם ישראל היא בחירה כללית שאינה נתונה לשינויים. על כן, אין
התורה מספרת על מעלת אברם לפני שה' פונה אליו.
אילו היו מספרים לנו על גדולת אברם, היינו טועים לחשוב שבגלל סיבה זו הוא
נבחר, כי הוא צדיק גדול. אבל אם כך היו פני הדברים, היינו מבינים בטעות שאילו
עם ישראל, בדור מן הדורות, היה יורד חלילה ממדרגתו העילאית, הבחירה בו
הייתה מתבטלת מיד.
אגב, זו גם תפיסת הנצרות. לדעתם, הקשר בין הקב"ה לעם ישראל מותנה
בהתנהגותנו, ולכן לשיטתם אנו כבר לא העם הנבחר, ורק מי שמאמין במשיח
התלוי הוא כיום העם הנבחר, כלומר עם ישראל האמיתי
כיוון שהבחירה בעם ישראל היא נצחית, מוטל עלינו להאמין שהבחירה קיימת
בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
ב. לימוד זריזות מאברהם
ישנה לכאורה כפילות בעניין יציאתו של אברם מחרן, פעם אחת כתוב )יב, ד( וילך
אברם כאשר דיבר אליו ה' וילך איתו לוט', ובפעם נוספת כתוב )שם ה( ויקח אברם
את שרי אשתו ואת לוט....ויצאו ללכת ארצה כנען....אם כן מתי יצא, לפי הכתוב
בפסוק ד או בפסוק ה?
הנצי"ב מסביר שכאשר ציווה ה' את אברם לצאת, מיד יצא עם לוט, בלי להתמהמה,
ורק כאשר היה כבר בדרך, הוא המשיך וניהל מהדרך את כל ההכנות הדרושות. דאג
למכור מה שצריך למכור, ואף ארגן את היציאה של כל בני ביתו.
מכאן נלמד שמצד אחד צריך לקיים את דבר ה' בזריזות ולא להתמהמה )'עד שבועז
יסיים את הקולג'(, כי אחרת היצר עלול לעכב או למנוע את הכול.
מצד שני יש לדאוג גם לרכוש, לסגור את חשבון הגז וכדומה, וכן לראות שכולם
'עלו על ההסעה', ואת זה הוא עושה רק אחרי שכבר היה בדרך, ואף אחד לא יחזיר
אותו יותר לחו"ל.
הנצי"ב כותב שזה יסוד בעבודת ה'. הברכה והשפע הבאים אלינו משמיים עלולים
לשמש גם כקושיה עלינו, איך לא ניצלנו את כל הטוב למטרות חיוביות.
ג. התנהגות שרה עם הגר
על הפסוק הראשון אומר המדרש )מדרש רבה נח, א(: "'יודע ה' ימי תמימים ונחלתם
לעולם תהיה'... יודע ה' ימי תמימים - זו שרה שהייתה תמימה במעשיה, אמר רבי
יוחנן כהדא עגלתא תמימה..."
הנצי"ב )הרחב דבר בראשית טז ו( מבאר כך: 'בא רבי יוחנן בזה לבאר תמימות הצדיקים
הללו בדבר אשר היה נראה לעינינו ולהפך. שהרי שרה התנהגה עם הגר שלא
בדרך תמים. על זה בא רבי יוחנן וביאר שלא היה מצד קנאת הכבוד וכדומה, אלא
היה נוגע לעבודת ה', באשר הבינה שרה שבמה שהקילה הגר בכבודה, אף על גב
שהייתה מוחזקת אצלה בלי שום ספק ליראת ה' מאוד, וכאשר ראתה ממה שפגע
בפרעה על פי דבר שרה. אלא שהקילה בליבה בכבוד שמיים ועל זה הייתה מרתחא
כדאיתא בתענית )דף ד( האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה. ואף
על גב שאין זה הגון, כדאיתא שם דבעי לילף נפשיה בניחותא ]תלמיד חכם שכועס,
זו התורה שכועסת, כלומר אין לזקוף את הכעס הזה לחולשה פרטית, אלא לכך
שהתורה כביכול מושפלת ועל כן התלמיד החכם כועס, כפי שנאמר שם שאף על
פי כן, צריך להרגיל את עצמו להגיב בנחת[. מכל מקום אין זה חטא. דכך טבע אש
התורה. וכך היה קנאת אש יראת ה' עצורה בלבבה. עד שלא שמרה מחמת זה
הליכות דרך ארץ כראוי לאישה כבודה ללכת עם שפחתה בנחת ובמעט קפידא. ועל
זה המשיל רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. והביאור על זה שידוע דדחיפה בגוף
הבהמה הרי זה תולדה דקרן המזיק ולא שן ורגל דאורחייהו דבהמה בכך ]שדרך
הבהמה בכך, כלומר זו התנהגות טבעית שאינה נובעת מרצון להזיק[. ומכל מקום
העֶגלה הקופצת ממקום למקום והיא בדרך קפיצה דחפה לאיש והזיקו אין זה קרן
המזיק, אלא כך הוא דרכה וטבעה ולא בכוונה להזיק. כך מעשה שרה עם הגר, לא
להזיק לה עשתה כן ח"ו, אלא לקנאת כבוד ה' עשתה מה שעשתה והגיע להגר'.
נמצאנו למדים שיש שתי דרכים להתבונן ולפרש את מעשי שרה עם הגר. האחת,
ששרה הרשיעה בכך, ויצאו ממנה כוחות של רשע ונקמנות, השנית, ששרה ראתה
לנכון לחנך את הגר על מעשיה הרעים.
כאשר שרה מענה את הגר, היא מתייחסת אליה כפי שהייתה עושה אילו הייתה
הגר מתחצפת לתלמיד חכם או צדיק ידוע.
אין כאן נקמנות, אלא מחאה על ביזוי משהו ערכי, שגם הגר ידעה עד כמה רב
ערכו.
בשולי הדברים ניתן להביא אגדה הכתובה בחז"ל )סנהדרין ק.(: 'כי הא דיתיב רבי יוחנן
וקא דריש עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלושים על
שלושים אמות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר,
ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וגו' לגלג עליו אותו תלמיד אמר
השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו
בים חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות אמר להו הני
למאן אמרי עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים כי הדר אשכחיה
לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש אמר ליה רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך
ראיתי אמר לו ריקה אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה יהב
ביה עיניה ועשאו גל של עצמות' ]היה רבי יוחנן יושב ודורש עתיד הקב"ה להביא
אבנים טובות ומרגליות שהן שלושים על שלושים אמות וחוקק בהם עשר ברום
עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר )ישעיהו נד, יב( ושמתי כדכוד שמשותייך
ושערייך לאבני אקדח וגו'. לגלג עליו אותו תלמיד אמר כעת בימינו, אין מוצאים
אבנים כאלו אף בגודל ביצת עוף קטן. לימים הפליגה ספינתו בים ראה את מלאכי
השרת שהיו מנסרים אבנים טובות ומרגליות. שאל אותם, למה אתם מייעדים
את האבנים הללו? אמרו לו: עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. כאשר חזר
מההפלגה, פגש את רבי יוחנן כאשר היה יושב ודורש, אמר לו: רבי דרוֹש ולך נאה
לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי! אמר לו ריקה אם לא ראית לא האמנת? מלגלג
על דברי חכמים אתה, הביט בו, ועשאו גל של עצמות.[
שמעתי מהרב וייספיש מו"צ בזמנו בדימונה, ששאל מדוע רבי יוחנן לא העניש את
התלמיד מיד בפעם הראשונה, כאשר לגלג?
התשובה היא כך: בתחילה חשב רבי יוחנן שאותו תלמיד אינו בעל מדרגה, ולכן
הוא אינו מאמין, ולכן הוא מלגלג. אבל אחרי שהוא קלט שהוא אכן בעל מדרגה,
בכך שהוא פוגש מלאכים, ואם כך הדבר, מתברר שהלגלוג שלו נחשב לדבר חמור.
כך הגר, אחרי שראתה מי זו שרה, אחרי שראתה מה אירע לפרעה אודות שרי, היה
לה לנהוג בה בדרך כבוד, ואם מזלזלת בה, זה מגלה שיש בה ירידה גדולה ביראת
שמיים, דבר שראוי לעונש.
ד. מהות הברית
בסוף הפרשה אנו קוראים על הברית שבין הקב"ה לאברהם. אמנם חז"ל הבינו
שהפרשה עוסקת מתחילתה בענייני ברית המילה, אבל לנצי"ב יש ביאור אחר על
דרך הפשט.
לדעתו, בפסוקים הראשונים, כל עוד לא מוזכרת מצוות המילה המעשית, מדובר
על ברית כללית יותר.
הקב"ה כורת עם אברהם ברית שמשמעותה היא שאברהם וזרעו יהיו האנשים
שיביאו את הבריאה לתכליתה. אברהם וזרעו נבראו עם יכולת להוביל את האנושות
לאמונה בא-ל אחד, על כל מה שמשתמע מזה ]האמונה בא-ל אחד ודאי משפיעה
על חיי המוסר של האדם, ואינה משהו נקודתי בתפיסת העולם של הפרט[.
אברהם הוא הגורם, כלומר הוא הסוכן של ריבונו של עולם, הוא הנציג של הקב"ה
בעולמנו. מי שירצה להכיר את האמונה בא-ל אחד יצטרך לעבור דרך אברהם
וזרעו.
כדי לממש תפקיד נעלה זה, נתן הקב"ה כוחות לעם ישראל המבטיחים את
המשכיותו ונצחיותו. וכן נתן לנו את הארץ, כי דווקא באמצעות ישיבת העם על
אדמתו והופעתו כאומה ריבונית בארצה - ולא דרך פיזורנו בין האומות - תבוא
הברכה לכל העולם.
אשרינו שזכינו להיוולד לעם כזה.
ה. אילו היה אברהם אבינו חי בימינו
היה ודאי מתפעל מצאצאיו שהלכו בדרכו באהבת הארץ והפרחת שממותיה
ובמידת החסד המרובה שבניו מגלים.
הוא היה ודאי שמח לראות אנשים רבים כל כך עוסקים בתורה, אותה תורה שהיה
צריך ללמוד מעצמו ולא מפי מורים מנוסים.
הוא היה ודאי מתפעל מכך שיש לו תלמידים רבים ההולכים בדרכו, בדרך תיקון
המידות ורואה בכך התגשמות הבטחת ה', 'כי ידעתי למען אשר יצוֶה את בניו ואת
בֵּיתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
הוא היה מגיע להבנה שמסירות הנפש שגילו הוא ובנו יצחק היא נחלתם של
רבבות מצאצאיו שמסרו את נפשם על אהבת ה'.
ו. מה היה עושה אברהם כאן מחר בבוקר?
הוא היה מרבה להכניס אורחים, אולי היה נמנה על 'מלאכי השביל' )למטיילים ב'שביל
ישראל' יש שמות וכתובות של אנשים שרוצים לארח אותם( ומזמין אנשים תחת צל קורתו אף
על פי שלא הכיר אותם.
הוא בוודאי היה מעודד הקמת ארגוני חסד מרובים, הוא היה קונה רכב גדול כדי
להסיע טרמפיסטים רבים, הוא היה בוודאי מלמד תורה ומאיר פנים לאוכלוסיות
שונות, שאין להן ייחוס ואין מי שידאג להן.
אני בטוח שהיה מעורר אותנו בדרכי נועם לא ללכת כסומים אחרי מוסכמות
שהחברה מכתיבה, אלא להיות מה שאנו באמת גם כאשר כולם מעבר אחד ואנו
מהעבר השני )אברהם העברי(.
היה מעורר אותנו לנצל כל רגע בחיים לדברים טובים )כגון לתבל את הסלט לאורחים(,
מדריך אותנו ללמד זכות על אנשים הרחוקים מדרכנו )כמו אנשי סדום( ובאותה
נשימה מתפלל עליהם שייטיבו דרכם.
הוא ודאי היה מרבה לדבר על כך שהמכונה הגדולה שניסתה לדרוס אותו בזמנו,
תשיאב שמו – פרשת וירא תשריוא
בארץ מולדתו, כבר לא נשאר לה זכר )נמרוד באור כשדים( אבל התלמידים שלו
האוחזים בטוב, לא רק שחיים וקיימים אלא אף בולטים לטובה ושמם הולך
לפניהם גם בפרסי נובל וגם בשאר הצלחות, ומוזכרים תדיר באמצעי התקשורת.
אולי היה מעורר אותנו לעובדה המצערת שהמקום שראה ענן קשור, נמצא בידיים
הרסניות ושכדאי לעשות משהו בנידון...
הוא ודאי היה מארגן איזו הילולא ומלמד אותנו איך לשיר ולהודות לה' יתברך על
כל מה שטוב לנו בחיים. אשרינו!
•פרשת וירא
נושאים:
א. התגלות לשמה
ב. מה העצה שנתן ממרא?
ג. הרמז שבמתנות, ההרמוניה בעבודת ה'
ד. הדמיון בין הפרשה להפטרה
א. התגלות לשמה
הפרשה פותחת בפסוק: 'וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם
הַיּוֹם'.
רש"י במקום מביא את דברי חז"ל )בבא מציעא פ"ו(: 'לבקר את החולה. אמר רבי חמא
בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו'.
איך רבותינו ידעו לומר מה מטרת ההתגלות האלוקית לאברהם, וכי יש על כך רמז
בפסוק?
שמעתי מחותני הרב שלמה בן נעים, שהדברים רמוזים במקרא עצמו.
בדרך כלל, אחרי פנייה של ה' לאברהם, מופיע ציווי מה לעשות, כגון ויאמר ה' אל
אברם, ומיד מופיע הציווי לך לך מארצך, אבל כאן מוזכר שה' התגלה אל אברהם,
אבל לא כתוב מה אמר לו. על כן הסיקו חז"ל שההתגלות כאן היא המטרה ולא
אמצעי לדיבור נוסף.
לכן אמרו שה' בא לבקר את החולה. אחרי ההתעלות של אברהם אבינו בעקבות
קיום מצוות המילה, עלתה מדרגתו לרמה גבוהה יותר.
ניתן להביא דוגמא מהחיים החברתיים, יש חברים שנמצאים בקשר יום יומי, או
ארוס וארוסה המדברים תדיר ללא שום מגמה או מטרה עניינית כלשהי, אלא עצם
המפגש ועצם הדיבור הם המטרה. אבל שני אנשים שאינם קרובים כל כך זה לזה,
אם יפנה איש לרעהו בטלפון וישאל לשלומו, אחרי כמה דקות של שיחה, יפנה הרֵע
וישאל - למה התקשרת, מה רצית ממני?
אברהם נעשה בן ברית של הקב"ה, ולכן אופי ההתקשרות שונה מכל מה שמוכר
בעולם.
ב. מה העצה שנתן ממרא?
על הפסוק ויֵֵֵרא אליו ה' באלוני ממרא, מסבירים חז"ל שזכה להתגלות דווקא
בשטח של ממרא, כיוון שנתן לו עצה על המילה.
שואלים המפרשים, איזו עצה נתן לו, וכי אברהם היה תלוי בעצה של בשר ודם
אם למול או לא?
שמעתי בשם גדולי ישראל, שאברהם התלבט האם לקיים את המילה בהצנע, כך
שאנשים לא ישמעו עליה, שמא יחשבו שהשתבשה דעתו לפצוע את עצמו בגיל
כה מבוגר.
ממרא המליץ לו לעשות זאת בפרהסיא. אכן, אברהם עשה כך, ובזכות זה נוספו
אליו גרים רבים.זו העצה שנתן ממרא, ועל כך זכה למה שזכה.
ג. הדמיון בין הפרשה להפטרה
כיוון הדברים הוא כך: יש בפרשת 'וירא' הבטחה של הקב"ה להולדת הבן לעומת
הבטחה של נביא בהפטרה. על פי הגמרא ביבמות )ס"ד:( היה בהריונה של שרה
אימנו נס של 'בריאת יש מאין' בלידת יצחק, וזה יתכן רק בהבטחה מאת הקב"ה.
אך בנס הנעשה על פי נביא - לעולם הוא יהיה אחוז בטבע, ואת החילוק הזה למדנו
מתחילת ההפטרה בעניין השמן שהתרבה רק לאחר שהריקו מעט שמן לכלי. על פי
דברי הרב א"י קוק באיגרת תשצ"ז לרצי"ה בדיון על נס חנוכה )וכן בישראל ותחייתו יב:
'לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה'(.
הבנת היחס שבין הפרשה להפטרה - בין הבטחת הקב"ה להבטחת הנביא, מבררת
לנו שיצירת עם ישראל בתחילת התהוותו, היא יצירה אלוקית שניכרת בשינוי של
בריאה מחודשת באבות )יעויָן בחידושי אגדות למהר"ל ביבמות שם ד"ה 'אברהם ושרה'(. גם
לידת יצחק הפותחת את ראשית הפריון של עם ישראל, היא על טבעית מתוך רצון
אלוקי בעצם היצירה, שמעתי מחברי הרב אביעד וייץ.
•
פרשת חיי שרה
הרמז שבמתנות, ההרמוניה בעבודת ה'
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל
יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:
מדברי רש"י: בקע - רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת: ושני צמידים - רמז לשני
לוחות מצומדות: עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדיברות שבהם.
דברי המהר"ל על רש"י: 'ואם תאמר למה לה הרמז כאשר לא הבינה היא הרמז?
ואין זה קשיא, אף על גב דאיהי לא ידעה, מזלה ידעה ]למרות שהיא בעצמה לא
הבינה, בכל אופן המזל או הנשמה שלה הבינה[ )ביטוי על פי מגילה ג.(, ולפיכך רמז
לה.
ואם תאמר למה רמז לה זאת המצווה יותר משאר מצוות? אלא נראה שראה אותה
גומלת חסד )רש"י פסוק יד( ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה...
והשתא תהא לה שלושה דברים, שעל שלושתן העולם עומד; התורה והעבודה
וגמילות חסדים )אבות פ"א, מ"ב(, ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד - שיהיה לה כל
שלושתן'.
נמצאנו למדים שאליעזר היה סמוך ובטוח שכשם שהתגלתה אצל רבקה עוצמה של
חסד, בוודאי יופיעו שאר עמודי עולם אצלה ובזרעה, שהם תורה ועבודה.
•פרשת תולדות
נושאים:
א. הקושי כאמצעי או כתקלה?
ב. איך זוכים להיות כמו יעקב?
ג. הקול קול יעקב
א. הקושי כאמצעי או כתקלה?
אנחנו קוראים בתחילת הפרשה על הקושי של רבקה להיכנס להריון ובעקבות כך
נחשפים לריבוי התפילה של יצחק ורבקה בנידון.
הפסוק אומר כך: 'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא' )תולדות, כה,כא(.
יש קושי בפסוק זה כפי שמציין רבנו בחיי. שהרי היה ראוי לכתוב על הקושי, שהוא
העקרות )'ותהי רבקה עקרה'( ולאחר מכן לכתוב על דרך ההתמודדות בקושי )'ויעתר
יצחק לה'(, ואילו כאן הדבר כתוב בסדר ההפוך.
ההסבר לכך הוא זה: אנחנו רגילים לראות את הקושי כפנצ'ר התוקע את התוכניות
שלנו, ואת התפילה כגורם המסייע לחזור למצב הבריא והתקין. לפי הבנה זו,
התפילה באה כביכול 'בדיעבד', אחרי שנוצרה הבעיה.
רבנו בחיי מלמד אותנו להסתכל על החיים באופן אחר. הקדוש ברוך הוא רוצה
את תפילתנו, ולשם כך הוא יוצר את הקושי שדרכו תתגלה התפילה. ולפיכך
הפסוק מתחיל במטרה )'ויעתר יצחק'( וממשיך בגורם המסייע להגיע למטרה )'כי עקרה
היא'(.
ניתן להביא משל להמחשת הרעיון הנ"ל. פעם ראיתי ילד שהייתי חפץ מאוד להיות
חבר שלו, אבל הילד היה עסוק בענייניו ולא 'ספר אותי'. מה עשיתי? חטפתי ממנו
חפץ ואז ברחתי. תיכף ומיד קרא לי הילד ורדף אחרי. השגתי את מבוקשי, מעתה
הילד יהיה קשור אלי וישחק איתי.
יש להשתמש בראייה זו בכל האירועים הפרטיים שלנו וכן באירועים הלאומיים.
נתחיל באירועים הפרטיים; כאשר אנו רואים אצלנו נפילה או משהו המסעיר את
חיינו וגורם לאיבוד האיזון ושיווי המשקל, אנו מיד נוטים להתאמץ להשיב את
המצב על כנו, העיקר להחזיר את ה'שקט התעשייתי'.
לפי ההסבר של רבנו בחיי, האמת היא ההפך מכל הנ"ל. כלומר, הקב"ה רוצה ממני
שאהפוך את עורי, שאצא ממידת הבינוניות שאני שרוי בה, ולכן הוא 'עושה לי
צרות', כי הוא משתוקק שאהיה ברמה שאליה אני נדרש להגיע. אם אני מפנים את
זה, נמצא שהמטרה הושגה. כלומר, התברר שהפרי של המשבר הוא מימוש המטרה.
גם בחיינו הלאומיים אנחנו 'חוטפים מכות', כלומר דברים שעד היום היו פשוטים
ומובנים כל כך, שמעולם לא חשבנו שיבוא יום שנצטרך להילחם עליהם - פתאום
הקב"ה מעמיד את הכול במבחן. רוצים לקחת לנו את ארץ ישראל, רוצים לפגוע
בערך המשפחה, רוצים לבטל או לטשטש את הזהות היהודית. באופן טבעי,
התגובה שלנו היא להילחם כדי להחזיר את המצב על כנו. אנו ממשיכים להשתמש
במונחים והסברות שבהם השתמשנו עד עכשיו, ואין אנו שמים לב שהמטרה היא
להקפיץ אותנו לרמת הבנה והסברה עליונה וערכית יותר, שתוכל לרומם לא רק
את המעגלים הקרובים לנו, אלא את המעגלים הנראים כעת מתנגדים לנו.
'עת צרה היא ליעקב וממנה יוָשע' )ירמיה ל, ז(, לא רק שניוושע מהצרה, אלא שעתיד
להתברר שהצרה היא שהביאה לישועה.
ב. איך זוכים להיות כמו יעקב?
ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים.
יש חוסר הקבלה בין שני חלקי הפסוק. בחלק הראשון המילה 'איש' מופיעה
פעמיים, ואילו בחלק השני רק פעם אחת, לא כתוב: איש תם איש יושב אוהלים.
מסביר בעל חידושי הרי"מ )הובא בספר ליקוטי יהודה( שכדי להיות יעקב, צריך להמעיט
קצת ב'איש'.
במילים שלנו, כדי לממש את השאיפות האידיאליות שלו, אדם צריך לוותר על
מילוי הדרישות הגופניות שלו במלואן, להיות מוכן לישון קצת פחות או להרוויח
קצת פחות מהמקובל במשק, או לא להחליף רכב כל שלוש שנים כמו שנהוג בעולם
הגדול.
ככה אנחנו מתחנכים, וככה אנו חיים, אנו לא מבקשים לחיות בארץ רק בתנאי
שנקבל משכורת כמו בחו"ל, או להתפלל בבוקר רק אם הספקנו לישון את מלוא
השעות כפי המקובל, וכן על זה הדרך.
ג. הקול קול יעקב
ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו...ויברכהו )כז, כב-ג(.
חז"ל דרשו )בראשית רבה סה כ(: 'אמר רבי ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשיו
שולטות דכתיב )שמות ט"ו( וילונו כל העדה ויבוא עמלק, ובשעה שהוא מצפצף בקולו
אין הידיים ידי עשיו - אין ידי עשיו שולטות... בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי
כנסיות אין הידיים ידי עשיו, ואם לאו - הידיים ידי עשיו'.
הגאון מווילנא שואל )הובא במעלות התורה לאח הגאון( אין זה פשוטו של מקרא, שהרי
הביטויים כתובים יחד )קול יעקב וידי עשיו(. אם כן, מדוע חז"ל אומרים שיש ניגוד
)בזמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשיו(?
אלא שלפי עומק הפשט, הכול מכלל הברכה של יצחק, שאם יעקב יעסוק בתורה
ובתפילה, אזי הידיים שלו תהיינה של עשיו, כלומר גם כוח הגבורה והיכולת
להילחם, יהיו בידיים של יעקב. אבל אם הקול לא יהיה קול יעקב חלילה, אז
הידיים של עשיו תהיינה אצל עשיו. כלומר יש יכולת לעם ישראל לאמץ בשעת
הצורך את כוח המלחמה של עשיו.
•
פרשת ויצא
נושאים:
א. יציאתו של צדיק מורה על מפעלו
ב. הנשיקות, הכיסוי של הבאר והמעורבות שמגלה יעקב
ג. נישואי לאה, טעות או לא?
ד. הבטוי 'ואבואה אליה'
ה. איך מגיעים לידי הודאה לשם?
ו. יעקב נועץ בנשיו
א. יציאתו של צדיק מורה על מפעלו
על הפסוק הראשון האומר: 'ויצא יעקב מבאר שבע', שואל רש"י: 'לא היה צריך
לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן
המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודהּ הוא זיווהּ הוא הדרהּ, יצא
משם פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה. וכן )רות א ז( ותצא מן המקום, האמור בנעמי
ורות'.
ניתן ללמוד מדברי רש"י הללו יסוד בעבודת ה'.
אם חז"ל מציינים מה הרושם שיש ביציאת הצדיק מן העיר, ניתן ללמוד שיש רושם
גדול כאשר צדיק נמצא בעיר.
יש צדיקים שכמעט ואין שומעים עליהם בהיותם חיים, ושומעים עליהם רק כאשר
הם כבר הולכים לעולמם.
ראוי להיות שאישיותו של הצדיק תהיה ניכרת, עוד בהיותו בין החיים, במידת
האִכפתיות שלו כלפי סביבתו.
ניתן לראות ולבסס את הדבר מסיפורי תנ"ך וממדרשי חז"ל.
אנו קוראים בספר מלכים )ב י"ט( שאלישע מגיע ליריחו ואנשי העיר אומרים לו
שהמקום טוב, אבל המים רעים והארץ משכלת )מלשון שכול(. אלישע מרפא את
המעיין ביריחו בדרך נס.
חשבתי להביא דרך אגב את פירוש חז"ל לסיפור המופיע בסמוך. נערים יוצאים
אחרי אלישע, מקללים אותו ואומרים לו: 'עלה קרֵח עלה קרח'. מה הביא אותם
לקלל נביא כה חשוב, התלמיד המובהק של אליהו הנביא?
עונים חז"ל שנערים אלה התפרנסו מהבאת מים מבית אל, ו'עשו כסף טוב', וכאשר
פתר אלישע את הבעיה, במקום לשמוח שכעת יש יותר חיים בעולם, הם קובלים
על מניעת הרווחים המפוקפקים הללו.
יש כאן הבלטה של שתי דרכים הופכיות בעולם, זו שמנסה להועיל לחברה בשיא
היכולת, וזו שמנסה לנצל את המצוקה כדי להפיק תועלת מסבל הציבור.
בחז"ל מצינו שבחים לאישיותו של יעקב, בתחום הזה ממש.
כאשר יעקב מגיע לשכם )בראשית ל"ג י"ח( נאמר: 'ויחן את פני העיר', דרשו חז"ל )שבת
לג, ב( כך: 'אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן
אמר מרחצאות תיקן להם'.
יעקב מועיל לבני העיר שאליה הוא מגיע.
הרב קוק )עין איה שבת ב רפ"ה( מבאר שיעקב לא דאג רק לצרכים החומרים של בני
המקום שאליו הגיע, אלא יצר מהפכה חינוכית בתודעה של בני העיר וייחסם כלפי
החברה.
הרב קוק מבאר שיעקב אבינו החדיר לאנשי שכם את התודעה שמציאות של
אנשים נוספים בחברה, לא רק שאינם לרועץ לי אלא להיפך הם לתועלת החברה
וגם לתועלת לי. ועוד הסביר להם דרך התקנות שעשה בשכם, שגם החלפה של
דעות דרך פעולת המסחר עם אנשים רחוקים תביא תועלת לכולם. ודרך בניית
המרחצאות החדיר את החשיבות לניקיון, ופיתח באדם את הדרישה לטעם הטוב,
שדרישה זו תביא בסופו של דבר לתיקון הכללי.
לאור דברים הללו, עלינו לקבוע בתודעה שלנו - שכאשר נפגוש חיסרון, קושי או
בַּערוּת במקום מסוים - נבין שיש להתייחס לתופעות אלה כמשימה שהקב"ה מטיל
עלינו: הנה שלחתי לך הזדמנות לטפס וללכת בדרכי הצדיקים הנ"ל, ואל תהיה
מאותם האנשים שיודעים איך לברוח כל אימת שרואים מולם משימה.
ב. הנשיקות, הכיסוי של הבאר והמעורבות שמגלה יעקב
רציתי להתייחס לסיפור המובא בפרשה, העוסק בהגעה של יעקב לחרן והמפגש
בין יעקב לרחל:
יעקב תובע מן הרועים להמשיך לרעות את הצאן הואיל ועדיין לא הגיעה השעה של
הֵאסף המקנה, שהרי היום עוד גדול. מדוע יעקב רואה לנכון לדבר איתם על כך?
הם מספרים לו שאינם יכולים להמשיך בעבודתם במרעה, כל עוד הצאן לא שתה.
הם ממתינים להגעת כל הרועים, ובכוחות משותפים יזיזו את האבן שעל פי הבאר.
יש להבין, מדוע לא הניחו מלכתחילה כיסוי קל יותר על הבאר ככה שלא יהיו
תלויים זה בזה?
יעקב ניגש לרחל ומנשק אותה מיד אחרי שסיים להשקות את צאנה, האם אין בכך
חוסר צניעות?
לפני שאתחיל להסביר, רציתי לספר שפעם כשלמדתי בבית ספר מסוים, ראיתי
תלמיד יורד לחצר בהפסקה עם התיק עליו. לשאלתי, מדוע הוא לוקח את התיק
איתו, ענה לי, איני רוצה שילדים יגעו לי בדברים. אמרתי לו, מה, וכי אנחנו גרים
בחרן?
קשה לחשוב על זה, אבל התרבות שהייתה מקובלת בחרן, הייתה ספוגה חשדנות
וחוסר אמון איש ברעהו. כנראה שחשדנות זו נבנתה על ניסיון-חיים מר של גנבה
וניצול לרעה של אמון.
כאן בארץ ישראל, שהשפעתו של אברהם חזקה, אין צורך בהתנהלות כזו, או
לחלופין יש להיאבק שתרבות חרן לא תתפשט לכאן, ולא נצטרך להיות עסוקים
כל הזמן בשיטות מיגון ונעילה.
זכורני, כאשר גרנו בגוש קטיף, הייתי משאיר את מפתח הרכב בסוויטש, כי ככה
הייתי בטוח שלא אאבד את המפתח...
יעקב, למרות היותו חדש ואורח בחרן, כאשר הוא רואה משהו לא תקין ולא מוסרי,
הוא מעיר בתמימות למי שעומד מולו. מפריע לו שאנשים שכירי-יום, במקום
לעבוד נאמנה את המעסיקים שלהם, הם מעבירים את הזמן ב'חוסר-מעש'. אין
הוא מנסה לשלוח מישהו שיאמר זאת בעבורו, אלא אומר להם את הדברים באופן
ישיר ותמים.
אין הוא עושה חשבון של 'כדאיות', מה יחשבו עליו בהיותו תושב חדש, אולי
ידביקו עליו תווית של 'דוס', 'חופר', 'חסר טאקט'. יעקב מתנהל באופן תמים כפי
שהיה מגיל צעיר איש תם ויושב אוהלים, וכל לקיחת הברכות מעשיו לא עיוותה
את תמימותו ויפי אישיותו.
לגבי הנשיקות... יש אנשים המנסים לקחת מסיפורי האבות הקדושים הצדקה
ואישור לרומנטיקה לפני נישואין. אבל כבר אמרו 'כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו
בם ופושעים יכשלו בם' ]רמב"ן הסביר שרחל היתה קטנה וראב"ע הסביר שנשק
אותה על ראשה או על כתפה[.
המדרש )בראשית רבה ע י"א( אומר שיש כמה סוגים של נשיקות. נשיקה של גדולה
)אחרי ששמואל מושח את שאול למלך(, של פרקים - פגישה אחרי זמן רב שלא נפגשים
)כמו כאשר אהרן פוגש את משה אחרי שעלה לגדולה(, של פרישות )כאשר ערפה נפרדת מנעמי(,
ושאר נשיקות הן של תִפלות. הדוגמא לנשיקה של קריבות, היא נשיקה של יעקב
לרחל. אכן לפני מתן תורה היה מותר לנשק את בת הדודה, בתנאי שאין בה צד
יצרי, אלא משהו טהור ונקי כנשיקה של אימא לבנה הגדול.
ג. נישואי לאה, טעות או לא?
בפרשתנו מסופר על נישואי יעקב עם לאה ורחל.
במבט ראשון, יש כאן תקלה, שהרי יעקב רצה את רחל וקיבל את לאה.
אבל, במבט האלוקי, שתי הנשים בונות לכתחילה את עם ישראל, כפי שהפסוק
מעיד 'יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלֵאה, אשר בנו שתיהן את בית
ישראל' )מגילת רות(.
במבט האלוקי, צריך גם את רחל וגם את לאה.
בספרים הקדושים כתוב שלאה היא בחינת עלמא דאיתכסיא ורחל היא עלמא
דאיתגליא.
רחל בונה את ההווה, יוסף הוא המשביר, דואג לקיום המעשי העכשווי של עם
ישראל, יעקב קובע את מושבו העיקרי באוהל של רחל.
אבל לאה בונה את עולם העתיד, כתוב שעיני לאה רכות, חז"ל דרשו שמתנותיה
ארוכות. הראייה שלה, החזון שלה מופנים אל העתיד. היא בונה את המלכות
)מיהודה(, היא בונה את הכהונה )מלוי(, וממנה גם בניין התורה )יששכר(.
על כן, נרגיל את עצמנו לראות את הדברים באופן הזה, כאשר אנחנו לומדים
ופוגשים את אבות האומה שלנו.
ד. הבטוי 'ואבואה אליה'
אחרי שתמו השנים שעבד יעקב בשביל רחל, הוא אומר ללבן, 'הבה את אשתי כי
מלאו ימי ואבואה אליה'.
המפרשים התקשו להסביר ביטוי זה, שאפילו 'קלי עולם' לא מתבטאים ככה )אבואה
אליה, מלשון ביאה(.
לרבנו בחיי שתי תשובות:
א. אני מבקש להינשא לרחל אבל אני לא נוסע ומתרחק מכאן, כפי שעשה יצחק
שאליעזר לקח את רבקה לארץ ישראל, ובכך הרחיק אותה מהוריה. אני מתכנן
להתחתן ולהישאר פה, ועל כן אמר 'ואבואה אליה' אני אליה ולא היא אלי.
ב. האבות התייחסו לנושא החיבור הזוגי באופן שכלי ללא התערבות היצר. הם רצו
להביא בנים לעולם כמו שיהודי רוצה להניח תפילין. על כן לא ראה יעקב בביטוי
זה משהו לא נקי או לא מנומס.
ה. איך מגיעים לידי הודאה לשם?
כאשר נולד ללאה בן רביעי היא בוחרת לקרוא לו יהודה. המשמעות היא הודאה
לה'.
מה מקום להודאה דווקא כאן?
אומרים חז"ל )ברכות ז:( שהיא עשתה חשבון, לפיו לכל אימא יהיו שלושה בנים
בלבד. כאשר היא רואה שהיא מקבלת יותר ממה שמגיע לה, היא מתמלאת שמחה
והודאה.
אנחנו מתמלאים פעמים רבות מרירות מעצם העובדה שיש לאחרים יותר, או שיש
חלוקת שכר לא שוויונית.
אם נתבונן תמיד בדברים שיש לנו בראייה שזה 'יותר ממה שמגיע לי', נתמלא
תמיד שמחה והודאה לה'.
ו. יעקב נועץ בנשיו
אף על פי שה' מצווה את יעקב לחזור לארץ ישראל, אחרי שנולד לו בנו יוסף, יעקב
רואה לנכון לשתף את נשותיו בהחלטה, ונראה שאם לא יסכימו, הוא לכאורה יגנוז
את הרעיון )ברור שהוא יקיים את רצון ה', אלא שרצה שהן יגיעו לכך מעצמם(.
אני חושב שיש בכך צעד מרומם, הרואה ערך בגיוס כל השותפים למעבר, ולא
להשאיר אותו רק אצל יוזמו. יעקב ברוב עדינותו משתדל לגרום שרעיון השיבה
לארץ )בשבילו זו שיבה, אך בשביל נשותיו זו עלייה של עולים חדשים( יהיה מקובל על כל
השותפים. הוא לא רצה לכפות את רעיון השיבה אלא לאפשר לנשותיו לחשוב
עליו עד שתרצינה לעשותו בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'.
•פרשת וישלח
נושאים:
א. תנ"ך בגובה העיניים
ב. ריבוי ילדים מכשול לקריירה?
א. תנ"ך בגובה העיניים
אחד הפסוקים הקשים בתורה, הוא ודאי הפסוק הבא )בראשית ל"ה כ"ב(: 'וַיְהִי בִּשְׁכֹּן
יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ
בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר'.
דרך עיון בפסוק ניתן זה לקבל שיעור באמונה שישפוך אור על מספר סוגיות.
יש כאן פער גדול בין פשוטו של מקרא לבין פרשנות רבותינו.
וכך כתבו רבותינו )שבת נ"ה(: 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר
ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולן
שקולים כאחת... תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עוון
ולא בא מעשה זה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם
אשת אביו ויבא חטא זה לידו?'
לדעתם, החטא היה שונה לגמרי מזה שכתוב במקרא, וכך הם מבארים, והובאו
הדברים גם ברש"י )ל"ה כ"ב(: 'מתוך שבלבל משכבו מעלֶה עליו הכתוב כאלו שכבהּ.
ולמה בלבל וחילל יצועיו, שכשמתה רחל נטל יעקב מיטתו שהייתה נתונה תדיר
באוהל רחל ולא בשאר אוהלים, ונתנהּ באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אימו,
אמר אם אחות אמי הייתה צרה לאימי, שפחת אחות אימי תהא צרה לאימי, לכן
בלבל' )רש"י(. וזו גם לשון התלמוד: אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש
אביו? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עימה.
הקושי כאן הוא גדול, מצד אחד ברור שהאמת כדברי רבותינו, אם כן מדוע כתבה
התורה סגנון שעלול לבלבל אותנו במידת חריפותו, אם כן איך יש להבין סוגיה זו?
הרב קוק )עין איה ה מ"ד( מבאר שיש הבדל גדול בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל
פה.
תורה שבכתב היא כעין אבא, ותורה שבעל פה היא כעין אימא.
תורה שבכתב באה להטביע את הרושם שצריך להיות נרשם בנפש הלומד.
ואילו תורה שבעל פה עוסקת בדברים שהיו בפועל.
ניתן להמחיש זאת גם דרך הסוגיה של 'עין תחת עין'. בעוד שלפי פשט הפסוק יש
לעקור עין תחת עין, חז"ל אומרים שהכוונה לממון, כלומר החובל ישלם לנחבל את
ההפרש בין ערך של אדם עם עין ובין זה של אדם ללא עין.
גם בנושא זה אפשר לשאול, מדוע התורה בלבלה אותנו כביכול, מדוע לא כתבה
ממון תחת עין, מדוע נתנה מקום לטעות?
אלא, התורה רצתה שהרושם הראשוני שייקלט בלב הלומד הוא שיש להעניש מידה
כנגד מידה את מי שבגלל מעשיו חברו כבר לא יראה לעולם בעין אחת.
אבל תורה שבעל פה שקיבל משה בסיני, חושבת על מידת התועלת שהעונש ייתן
לנחבל, וגם על כך שהעונש שיקבל החובל לא יביא תועלת לשום אדם, ומעוד
סיבות )עיין סוגיית התלמוד בתחילת פרק החובל(, ולכן העונש הוא בתשלום. גם כאן, יש
לתורה מטרה לזעזע את נפש הלומד את התורה בצעירותו, שהיה כאן חטא השקול
לעבירה החמורה ביותר, למרות שזה לא מה שקרה באמת.
ב. ריבוי ילדים מכשול לקריירה?
מי שמביא ילדים לעולם 'פוגע' בזמן הפנוי שלו. מי ששומר שבת 'מפסיד' שביעית
מהזמן שבו הוא יכול לקנות דברים. מי שלומד תורה 'מבזבז' זמן שבו היה יכול
ללמוד מקצוע מעשי ורווחי יותר.
מול התפיסה התועלתנית הזאת מופיע בפרשת השבוע, פרשת וישלח, אחד
הפסוקים היפים בתורה, לדעתי. עשיו מציע ליעקב להצטרף אליו, ללכת איתו,
ויעקב עונה לו שלא, ומסביר כך: 'וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי
וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים'.
יעקב אומר: זה בסדר, עשיו, רוץ קדימה. גם אני מתקדם, אבל יש לי קצב אחר.
אני אתנהלה לאיטי. למה? בגלל המלאכה )הפרשנים מסבירים שזו מלאכת התורה, המצוות,
השבתות והחגים( ולרגל הילדים )הקמת משפחה וחינוך ילדים(. יש לי ערכים לא כלכליים
ולא תועלתניים, מסביר כאן יעקב, אני משקיע זמן בדברים שנראה שהם מעכבים
את ההתפתחות שלי, אבל בעצם – הם-הם הדבר העיקר בעבורי.
במשך אלפי שנים העם היהודי מתבונן בעשיו, או באידיאולוגיות נוצצות ומבטיחות
ומהירות אחרות, אבל לא ממהר להיסחף. הוא מתנהל אחרת, ולבסוף רואה הרבה
תפיסות-עולם קורסות לצד הדרך, בעוד הוא ממשיך ללכת, לאט אבל בטוח. יעקב
לא מבזבז זמן, הוא מנצל אותו אחרת. מפי העיתונאית סיון רהב מאיר
•פרשת וישב
נושאים:
א. 'עד יגדל שלה בני', האמנם?
ב. 'יוסף הצדיק', מדוע נתכנה בכינוי זה?
א. 'עד יגדל שלה בני', האמנם?
פרשה זו עמוסה בתכניה, ויש בה ריבוי סוגיות הדורשות הסבר והבנה אמונית, כדי
שלא ניפול חלילה להבנות שטחיות המשוות את אבותינו לקלי עולם.
ניקח את סוגיית יהודה ותמר. מה חשב יהודה כאשר אמר לתמר 'שבי אלמנה בית
אביך עד יגדל שלה בני'?
רש"י מסביר שיהודה דחה את תמר בדברים, והתכוון להפך ממה שאמר, כי הוא
ראה בה אישה קטלנית ולא רצה אותה בתור כלה.
רמב"ן מתקשה בדברי רש"י הללו, וכי ליהודה הייתה בעיה לומר באופן גלוי וברור
לתמר שאינו מעוניין בה, והלוא יהודה נחשב לאדם מכובד שמסוגל לומר את דברו
ללא כחל ושרק.
לכן מבאר הרמב"ן שיהודה כן רצה את תמר בתור כלה לבנו שלה, אלא שנפלה אי
הבנה בינו לבין תמר במשמעות הביטוי 'עד אשר יגדל'. היא הבינה גדילה פיזית,
שיגיע לשלב שבו יהיה מסוגל באופן פיזיולוגי לחיות חיי משפחה, ואילו הוא
התכוון לכך שיגדל ויהיה בשל )מוכן( בצד השכלי, שלא ינהג כאחיו שחשבו רק
על עצמם, ולא על ערכים של חסד לאנשים שהלכו לעולמם )עיין ברמב"ן שבמעשה
היבום ממשיכים את נפש הנפטר בעולם הזה, דרך הוולד(. הקודמים התייחסו לחיי המשפחה
כאל גורם שיש בו סיפוק אישי פרטי, ואילו יהודה מצפה לבשלות נפשית המבינה
שעיקר חיי משפחה הם מקום שאפשר לבטא את הנתינה האין סופית למען הזוגיות
והקמת הדורות הבאים, תוך התחשבות עם אנשים שהלכו לעולמם.
ב. 'יוסף הצדיק', מדוע נתכנה בכינוי זה?
יוסף נקרא בלשון חז"ל: 'יוסף הצדיק'.
מדוע דווקא בתואר הזה?
יש ברמב"ם )שמונה פרקים פרק שישי( דיון, מי עדיף, החסיד המעולה שהכול הולך לו
בקלות ללא התמודדות וללא קשיים, או מי שיש לו עימות פנימי, קשיים פנימיים
ולבסוף הוא כובש את יצרו ויוצא 'צדיק'.
הרמב"ם מבחין בין מצוות שכליות שעדיף לקיים מתוך יושר פנימי ללא התמודדות,
לבין מצוות שמעיות שלא היינו מכירים לולא מתן תורה, שבהן ההתמודדות
חיובית, והיא מבטאה את הציות לדבר ה'.
יוסף הוא דמות האדם המתמודד ללא הרף. בכל סוגיה יש לו מבחן. ביחס לקשר
שלו עם אחיו, ביחס ליופי החיצוני שלו וממילא בהתמודדות שלו עם אשת פוטיפר.
סיפורי התמודדות אלה מלמדים אותנו לקח גדול: גם מי שקשה לו, ידע שאין הוא
הראשון שהולך בדרך זו, 'כבר הקדימו אותך!' נאמר לו.
פעמים רבות קוראים סיפורי צדיקים על פלוני ידע ש"ס בגיל שבע, ועל יעקב
שהסיר את האבן כמו פקק, ואיך אלמוני תמיד אהב לעזור מגיל אפס.
כאן מביאים לנו דוגמא קרובה יותר למציאות שלנו, ושומעים את קולו של יוסף:
קדימה הסתער, אל תיתן לחולשה לנצח אותך, גם אני הייתי בגיבוש הזה, גם לי
היה קשה, והצלחתי.
•
פרשת מקץ
נושאים:
א. יוסף, בעל הביטחון!
ב. יוסף מתייחס לדברים שלא נשאל עליהם?
ג. לאן יוסף חותר להגיע?
ד. מילה לגויים?
א. יוסף, בעל הביטחון!
הפרשה מתחילה בביטוי 'מקץ שנתיים ימים', שזה שנתיים מאז שיוסף הורד לבור.
אחד הדברים הקשים בהקשר לכך הם דברי רש"י בסוף הפרשה הקודמת )מ
כ"ג(. הפסוק אומר: 'וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ'. ואלו דברי רש"י:
וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף ביטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור
עוד שתי שנים, שנאמר )תהילים מ ה( אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל
רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים )ישעיה ל ז( רהב ]מקורו במדרש, שכל טוב:
'ולמה נתאחר ב' שנים כנגד ב' זכירות שאמר לשר המשקים. שנא' כי אם זכרתני
אתך והזכרתני אל פרעה )בראשית מ יד(, לכך נקנס להתאחר ב' שנים'[".
דברים אלו מבטאים לכאורה את חוסר הביטחון בה' שבגללו לקה יוסף. אבל זה
לא מסתדר עם המדרש האומר ברוך הגבר אשר יבטח בה', זה יוסף, ולא פנה אל
רהבים, זה יוסף. משמע שרבותינו ייחסו ליוסף ביטחון רב בה', ואם כן מדוע כאן
מפרשים את מעשיו כנפילה רוחנית.
אפשר היה לפרש שרבותינו מציינים שביחס לרמה הרוחנית ולביטחון שהיה לו
בקב"ה עד עתה, נחשב המעשה לירידה חמורה במידת הביטחון, ולא ביחס למקובל
ולנדרש מכל יהודי פשוט.
מחבר בינה לעתים )דרוש ראשון לחנוכה לרבי עזריה פיג'ו( הולך בכיוון אחר לגמרי.
יוסף ידע שיש לכל חלום שתי דרכי פתרון. האחת שהיא אוטנטית לחלום, והאחרת
שהיא פרשנות, וכפי שהשומע פותר ככה הדבר גם יהיה.
על מנת שבאותה העת, יֵדעוּ שיוסף הוא פותר חלומות באופן נכון, יוסף רצה
לשכנע את השר שהפתרון לחלום הוא פתרון אלוקי, ללא פרשנות של בשר ודם,
ולא בגלל ציפייה לשום תגמול לפותר.
איך יוסף מנסה לשכנע? הוא אומר לשר - אדוני, אין לי שום סיבה בעולם לפתור
בגלל רצון לקבל תגמול, שהרי מה אתה יכול לעזור? העזרה המרבית שלך היא
להוציא אותי מן הבור! אבל שמע נא חביבי, בעיניים שלי ובהסתכלות שלי, אין
שום הבדל אם להישאר בכלא או לצאת החוצה למרחב, כי גם החוץ בשבילי אינו
טוב יותר מכלא, שהרי גונבתי מארץ העברים שהיא ארץ מולדתי והסביבה הטבעית
שלי, וגם פה במצרים לא עשיתי מאומה בעבודת ה' הנדרשת ממני.
כדי שיוסף יהיה בטוח שהצליח לשכנע את השר שהוא פתר את החלום שלא על
מנת לקבל פרס – השר שכח אותו לגמרי. ורק אחרי חלום פרעה ידע להמליץ על
יוסף כפותר חלומות 'עם קבלות'.
ולא זכר השר את יוסף, זה פרס ומענה על הרצון של יוסף לא לקבל תגמול )פירוש
זה מקורי, כי אין הוא רואה בכך קנס אלא פרס(.
ב. יוסף מתייחס לדברים שלא נשאל עליהם?
מדוע יוסף נותן לפרעה הצעה מעשית איך לנהוג בשנות השובע, ואיך לחסוך
לשנות הרעב, והלוא נתבקש רק לפתור את החלום הקשה?
על שאלה זו יש מספר תשובות:
1. אולי יוסף רואה בכך דרך לקבל תפקיד או משרה אצל פרעה. אף על פי שלא ידע
שהדבר יעזור לאסוף אליו את בני משפחתו - מזלו ראה זאת.
2. כאשר פרעה מוסיף את המילה 'ועתה' )מ"א ל"ג(, הוא מבקש בכך גם עצה מיוסף
איך לנהוג )שמעתי מהרב יהודה קוקה ששמע זאת מפי הרב עזרא עטיה(.
כדי להבין את החדות שיש בפירוש זה, אצטט את הפסוקים: 'וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם
אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשׂתוֹ. וְעַתָּה יֵרֵא
פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ
וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע'.
על פי ההבנה הפשוטה, כל הנאום הזה הוא של יוסף, אבל פי ההברקה של הרב
עטיה, עד 'וממהר הא' לעשותו', אלו דברי יוסף, אבל המילה 'ועתה' היא פנייה של
פרעה ליוסף, כמו שבימינו אומרים: 'נו', כלומר, מה אתה אם כן מציע? ואז ממשיך
נאומו של יוסף: 'ירא פרעה' וגו'.
3. הפירוש היותר נראה הוא שהעצה של יוסף טמונה בעצם הבנת החלומות
לאשורם. בדברי פרעה: 'וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע
הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה', כבר טמון עניין האגירה. בניגוד להסבר
רש"י שיש כאן רק סימן ש'תהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב', מבאר
הרמב"ן שפתרון האכילה הוא כי שני הרעב יאכלו ויתפרנסו מן שני השובע )על פי
לשונו של גור אריה(.
ניתן להוסיף שבאמת ביחס לחלום של הפרות מוזכר 'ולא נודע כי באו אל קִרבנה',
אבל בחלום על השיבולים, פרט זה לא הוזכר. זה ודאי בא לרמז מן שמיא, שזה
תלוי בך פרעה, אם תרצה לא יהיו ניכרות שני השובע, ואם תרצה, כן יהיו ניכרות,
וזה ודאי תלוי בשאלה אם תדע לאגור את האוכל בשני השובע )שמעתי מרב שמואל
רפאלוב(
ג. לאן יוסף חותר להגיע?
מדוע יוסף מושך כל כך הרבה זמן?
גם אם נבין את דברי הרמב"ן הכותב שיוסף רואה בחלומות כעין נבואה שהוא חייב
להגשים, ועל כן הוא עושה כל מאמץ להביא למצרים את כל אחיו כדי שישתחוו
לפניו. עדיין לא מובן מדוע הוא טמן את הגביע אצל אחיו בנימין. מדוע לא נחשף
מיד בפעם הראשונה לאחר שהובא אליו בנימין, מה הייתה תוכנית המגירה שלו
אילו יהודה לא היה ניגש אליו?
על כך עונה הנצי"ב )מג כז(: יוסף סבר שעדיין חסרה ההשתחוויה של השמש שהוא
יעקב אביו, ורק אז היה בדעתו להיוודע להם. אבל כאשר שמע מיהודה שיש חשש
סביר שיעקב לא יעמוד בכך, כלומר כאשר יראה שחזרו בלי בנימין, הוא עלול
למות. אז הסיק יוסף שהחלום לא יכול להתממש באופן שחשב, ויש להסתפק
בעובדה שאביו שלח אליו מנחה )מג, יא(.
לפי זה מובן מה ששאל יוסף את אחיו )מג כז( העוד אבי חי: 'וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם
וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי' - לא היה לשם חיבה ואהבה,
אלא כדי להבין האם יעמוד באפשרות שיחזרו לארץ ישראל בלי בנימין.
ד. מילה לגויים?
בפרשתנו יש משהו שמעורר חשיבה ותמיהה כאחת.
'וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ
אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ:'
רש"י כתב כך: 'אשר יאמר לכם תעשו - לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו
אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלוא הכריז
לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר
יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות'?
מניין לרש"י הסבר זה?
כתב רבי חיים פלטיאל: 'שאמר להם להימול דכתיב שש אנכי על אמרתך, ודרשינן
על המילה דהיא אמירה יחידית'.
התקשיתי בשני דברים:
מדוע דרש מהם יוסף לעשות דווקא את מצוות המילה?
וכן, מצוות מילה היא מצווה שנצטוו עליה ישראל, וכי המצוות הן סגולות המביאות
מרפא לכל אדם על פני האדמה?
לשאלה הראשונה מצאתי מספר התייחסויות במפרשים:
1. זה ההסבר שראיתי במהר"ל )גור אריה(: 'ויש לדבר זה עניין נפלא, כי כאשר ראה
יוסף כי התבואה שלהם הרקיבה ותבואת יוסף לא הרקיבה - אז ידע יוסף כי מחמת
שערלים היו, כי המילה הוא הברית )לעיל יז, יא(, ותרגום 'ברית' 'קיימא' )שם(, ומי
שאין לו הקיום הזה שאין לו המילה - נרקבה לו התבואה'.
על פי המהר"ל, יש משהו מיוחד במצוות ברית מילה הנותן קיום למציאות. המילה
קרויה ברית, וברית זה דבר המתקיים.
בכלי יקר ראיתי עוד שני הסברים:
2. ההסבר הראשון מקשר בין מניעת ריקבון למצוות מילה, וזו לשונו: 'טעמו של
דבר הוא לפי שמצינו שהעורלה נקראת חרפה, כמו שנאמר )בראשית לד יד( כי חרפה
היא לנו לתת אחותנו לאיש אשר לו עורלה, והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר
)יחזקאל לו ל( ולא תקחו עוד חרפת רעב בגויים, על כן חשב שבהסרת חרפת העורלה
יוסר מהם חרפת הרעב, כי הסרת העורלה היא הסרת מותרות הדמים המסבבים
העיפוש, ורקיבת התבואה באה גם כן מצד המותרות והפסולת שבתבואה הגורם
הריקוב והעיפוש... וזה מידה כנגד מידה, שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת
שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שאי אפשר לאדם
להסירו'.
3. בהסברו השני הוא מדגיש שמצוות מילה מרחיקה מיצר עריות, וזה היה התיקון
שהיו צריכים המצריים לעשות כדי שתבואתם לא תירקב, וזו לשונו: 'וחז"ל אמרו
)סוטה ד ב( כל הבא על אישה זונה לסוף מבקש כיכר לחם ואינו מוצא, שנאמר
)משלי ו כו( כי בעד אישה זונה עד כיכר לחם כי הבועל ארמית משכה ערלתיה, ועוד
שהמילה תיקון האבר שלא ירבה במשגל, והמצריים היו שטופי זימה על כן היו
צריכין תיקון זה בשנת הרעב. ומטעם זה נאמר ביוסף )בראשית מט כד( ותשב באיתן
קשתו, שכבש יצרו באשת פוטיפר על כן משם רועה אבן ישראל, כי זכה משם
שתבואתו לא הרקיבה והיה רועה וזן אבן ישראל בזכות שלא היה רועה זונות'.
בקשר לשאלה השנייה: אולי ניתן לומר שהברית הייתה עם אברהם וזרעו, אבל גם
כל יליד בית ומקנת כספו צריכים למול, והרי כל המצריים היו משועבדים ליוסף
וממילא היו צריכים למול.
יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-
נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי
בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם.
וגם אולי ניתן להוסיף שאברהם נקרא 'אב המון גויים'. משמע שהשפעתו פרוסה
על הגויים, ויוסף הרגיש מחויבות לסבא רבא שלו, כי הרי הוא שליט העולם ויש
בידו היכולת להכניס את כולם תחת כנפי השכינה, שמעתי מאהוד פנחסוב.
לגבי השאלה הזו יעויין בדברי המשנה למלך בהלכות מלכים )י ז ד"ה 'וראיתי'( שם הוא
דן אולי כל מצווה שנאמרה לפני מתן תורה חייבה גם את בני נוח.
•פרשת ויגש
נושאים:
א. איך העגלות הזכירו את עגלה ערופה?
ב. משמעות הרוחנית לביטוי אנשי מקנה
ג. יעקב קורא קריאת שמע
א. איך העגלות הזכירו את עגלה ערופה?
דברי חז"ל חביבים עלינו כל כך, עד שאין אנו שמים לב לקושי בדבריהם, אלא
מעדיפים לשנן את דבריהם בלי להתבונן כראוי.
אבאר את הקושי שבו התקשיתי: יש פסוק בפרשתנו, שפירוש רש"י עליו ידוע בעל
פה לכולם.
הפסוק אומר )בראשית מ"ה כ"ז(: 'וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא
אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם'. רש"י מבאר כיצד
גרם מראה העגלות ליעקב להתאושש ולהאמין ללא עוררין שאכן יוסף חי וקיים.
ההסבר שרש"י מצטט הוא שהעגלות הללו הזכירו ליעקב את פרשת 'עגלה ערופה'
שבה עסק עם יוסף לפני שנפרדו זה מזה לפני עשרות שנים. אחרי שיעקב רואה
את העגלות, הוא קולט מיד את הרמז ששלח יוסף ברוב חוכמתו ומשתכנע שיוסף
חי. בזכות זה גם רוחו של יעקב חוזרת לחיים. ואלו דברי רש"י: סימן מסר להם
במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר 'וירא את העגלות
אשר שלח יוסף' ולא אמר אשר שלח פרעה:
וכאן יש לשאול, מה הקשר בין עֶגלה שהיא הוולד של הפרה, לעֲגלה שהיא משטח
על גלגלים שסוסים מושכים אותה.
יש להקדים ולבאר את סוגיית עֶגלה ערופה. התורה אומרת שזקני העיר מביאים
עגלה, עורפים אותה בנהר ואומרים: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. חז"ל שואלים
)סוטה ט, ו(: 'וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא
לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה'.
על פי דברי רבותינו הנ"ל, יש קשר סיבתי בין הרצח לעובדה שעובר האורח שנרצח
יצא ללא מזון ולא לוויה, ועל כן הזקנים צריכים להתוודות שמצידם לא הייתה
רשלנות בתחום הזה.
כידוע, הרוצחים נטפלים לאנשים ש'אין להם גב'. לעולם לא יפגע ליסטים בבנו
של מלך, מפני שהוא יודע שהמלך יחקור וימצה את הדין. אבל אם ירצח אזרח לא
מוכר, יפתחו תיק במשטרה ויסגרו אותו די מהר מחוסר הוכחות וכדומה. ואילו
המלך לא ישקוט ולא ינוח עד שימצא את הרוצח ואת השולחים שלו.
על פי הדברים הנ"ל, מסביר הכלי יקר שראה יעקב אצל יוסף התנהגות מיוחדת,
שיצרה לו ודאות שאכן מדובר ביוסף.
יוסף שלח את אחיו לארץ כנען עם עגלות של פרעה. מן הסתם על העגלות רשום
לוגו של מלכות מצרים, כך שאף אחד לא יעז לפגוע בנוסעים בהן כי יחשוב שהם
ממשפחת המלך.
האחים מספרים לאבא שיוסף ליווה אותם ממש, בצאתם מן הארמון. כעת יעקב
מבין שמי ששלח אותם, מקיים את מצוות ליווי האורחים, ללא תלות בסיבת
המצווה, כי בסיטואציה הזאת, ההיגיון אינו מצריך ליווי פיזי, ואם בכל זאת יוסף
הקפיד על הליווי, כנראה שזה מה שנשאר לו מהלימוד עם אביו לפני שנפרדו, וזה
מה שמאשר ליעקב שאכן הוא בחיים ואותו פגשו האחים במצרים.
חוץ מהתשובה על השאלה איך הצליחו העגלות להחיות את רוח יעקב, הרווחנו
בלימוד הזה מספר דברים.
1. אם נצליח לתת לכל אדם שיש לנו קשר איתו, הרגשה שהוא חשוב לנו ושאִכפת
לנו ממנו, אנחנו מרוויחים חיים בכך, ולעולם לא נדע מכמה סכנות היצלנו
אותו.
2. האדם השלם אינו מקפיד רק על רוח היהדות, אלא מיישם את הלימוד באופן
ממשי. כמו יוסף, אף על פי שיודע את טעם המצווה, הוא משתדל לקיימה באופן
ממשי בגופו, ואינו מסתפק בכך שהתועלת תבוא מגורמים אחרים.
ב. משמעות הרוחנית לביטוי אנשי מקנה
יש רעיון יפה בדברי הבן איש חי על פרשתנו.
יוסף אומר לאחיו שיאמרו לפרעה, אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה.
האישיות של בני יעקב היא שהם מגיל צעיר 'אנשי מקנה'.
מה פירוש 'אנשי מקנה'? שהאופי שלהם הוא שהם כל הזמן רוצים לקנות. מה
לקנות? מעלות רוחניות.
יש אנשים שכל הזמן מעוניינים למכור, למכור את יראת השמיים שלהם, למכור
את הערכים שלהם.
ואילו בני יעקב רוצים תמיד לקנות. לא להישאר סטטיים, לא לקפוא על השמרים.
לא להיות בבחינת 'מסתפק במועט'.
המילים הללו – 'אנשי מקנה' - מקפלות את כל תוכן האיש הישראלי. באנו לעולם
כדי לקנות מעלות רוחניות. באנו לדרוש מעצמנו התקדמות ועלייה במידות שלנו.
לא רוצים להיות אנשים של 'תקבל אותי איך שאני', אלא אנשים בעלי צורה,
שהעלייה היא נר לרגלם.
ג. יעקב קורא קריאת שמע
יעקב קורא קריאת שמע, ואילו יוסף אינו קורא, מדוע?
עוד יש לבאר מדוע דווקא אז נזכר לקרוא קריאת שמע, וכי לא הייתה שעה
מתאימה יותר?
יש שתי דרכים לבאר, על דרך ההלכה ועל דרך האגדה.
על דרך ההלכה, אומנם הגיע זמן קריאת שמע בדיוק בשעת המפגש, יוסף הפסיק
כדרך שיש להפסיק מפני היראה )איש אימו ואביו תיראו(, ואילו יעקב לא הפסיק מפני
שמבחינתו אין כאן גדר של 'מפני היראה'.
על דרך האגדה, שניהם כבר התפללו בבוקר שחרית כולל קריאת שמע, אבל
הקריאה הנוכחית היא התגובה של יעקב על רוב הטובה שהוא חש כעת, על הנס
הגדול שהוא רואה לנגד עיניו, שבנו אהובו לא הלך לאיבוד ולא נטרף, ועל כן
בהרגשה הכי מרוממת הוא רואה לנכון להודות על הכול לה' יתברך, שהכול ממנו.
את זאת הוא עושה בקריאת שמע. אבל יוסף אינו מגיע לשיא הזה של הרגש, ועל
כן אין הוא רואה צורך להודות באותה רמה )חז"ל אומרים שרחמי האב על הבן גדולים יותר
מרחמי הבן על אביו( על פי גור אריה למהר"ל.
ניתן להסביר זאת גם דרך משל: אישה שרואה את בנה העולל צועד על הגדר,
וכמעט נופל לרצפה, צועקת 'שמע ישראל', לא בתור מצוות קריאת שמע, אלא
כקריאה לעזרה מאלוקי ישראל שמתפרצת מעצמה בעוצמה רבה בשעת הצורך
)ואולי כך יש לבאר מה שנאמר בהלכות קריאת שמע, שאומנם אישה פטורה מקריאת שמע, אבל טוב
שתקרא פסוק ראשון, מדין קבלת עול מלכות שמיים(.
•
פרשת ויחי
נושאים:
א. מתי יעקב ומתי ישראל?
ב. שיכל את ידיו ולא היפך את מקומם
ג. צלותי ובעותי
ד. זריזות ופזיזות
ה. מהי ברכה?
ו. בסוף הכל נראה אחרת
א. מתי יעקב ומתי ישראל?
מתי התורה משתמשת בשם יעקב ומתי בשם ישראל?
אור החיים הקדוש מבאר שכאשר יעקב נמצא במדרגתו הרוחנית המתאימה לו,
הוא נקרא ישראל, וכאשר ירד ממדרגתו האמיתית, נקרא יעקב.
כידוע, גם אצל גדולי ישראל יש מצבים רוחניים משתנים. יש תקופות שבהן יש
להם השגה רוחנית גבוהה, ולפעמים השגה זו בורחת. כעין זה נראה בדברי הרב
קוק שאמר לתלמידיו ללמוד את הספר אורות התשובה ללא גבול. ומסופר עליו
שגם הוא עצמו נהג ללמוד את הספר בחודש אלול.
האין זה תמוה שהרב לומד כל שנה את הספר פרי עטו?
אלא כנ"ל, גם לרב היו השגות שכתב בספרו, ולפעמים כש'לא היה שם', יכול היה
בזכות עיון בכתבי עצמו, לחזור להשגות הנשגבות האלה.
המלבי"ם בסוגיית המלחמה עם גוליית, עונה על הקושי, מה מקום לשאלה של
שאול, 'בן מי העלם הזה', והלוא דוד היה מנגן לפני שאול בתדירות?
אלא שכאשר היה דוד במלחמה נגד גוליית, הוא התרומם למקום גבוה כל כך,
שאפילו החזות החיצונית שלו השתנתה.
ככה גם מבאר האור החיים הקדוש, שכאשר היה יעקב בחוץ לארץ או שהיה בצער
היעדרו של יוסף - נקרא יעקב, ואילו כאשר היה במצב של שמחה בארץ ישראל או
בשעה שפגש שוב את יוסף, נקרא ישראל.
ב. שיכל את ידיו ולא היפך את מקומם
מצד אחד יעקב שיכל את ידיו, אבל מצד שני, מנשה נשאר לימינו.
יעקב יכול היה לבקש שמנשה יעבור לצידו השמאלי, מדוע לא ביקש זאת?
כנראה חשב שיש חשיבות שמנשה יישאר ליד הרגל הימנית שלו.
אמנם בצד הרוחני אפרים היה גדול ממנשה, שהרי ממנו יצא יהושע שהיה גם גדול
בתורה ולא רק מצביא גדול ואוהב ישראל, כפי שהיה גדעון שיצא משבט מנשה.
אבל יש עליונות ונקודת חוזק אצל מנשה בצדדים המעשיים )הרֶגל( ולכן נשאר בצד
ימין.
ואומנם, בכיבוש הארץ, מנשה מופיע לפני אפרים, כפי שמתואר במניין השבטים
לפני הכניסה לארץ בפרשת פינחס )על פי העמק דבר מח יד(.
ג. צלותי ובעותי
'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי'.
התרגום מתרגם 'בצלותי ובבעותי'.
יש תפילה קבועה של הציבור ויש בקשה של היחיד לפי הצורך.
תפילת הרבים מכוונת כנגד החרב שכמעט תמיד עושה את תפקידה בקלות )היא
חדה ויכולה לפגוע גם ללא שימוש בכוח מופרז(, ואילו תפילת היחיד מכוונת כנגד הקשת
שדורשת כוח ומתיחה חזקה כדי שהחץ יגיע ליעדו.
אשר על כן, תמיד עדיף להתפלל בציבור גם אם לא מצליחים לכוון בכל התפילה,
ולמעט בתפילה ביחיד שפעולתה חלשה בהרבה )על פי משך חכמה לרב מאיר שמחה
מדווינסק(.
מופיע גם בגריז על התורה. חרב זה חפצא וחץ וקשת זה גברא. לכן באדם שיש
לו חולה בביתו לע ילך אצל חכם תופס ישיבה )נימוקי ב"ב נ"ג. באלפס( כי צריך גברא
בר הכי שתפילתו כחץ.
בתפילת שמונה עשרה בציבור לא מדקדקים משמיים לגבי רמת צדקותו של כל
אחד מהמתפללים, ולכן התפילה מתקבלת יותר.
ד. זריזות ופזיזות
מידות מצרניות.
כאשר יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו, הוא מסביר מדוע זכויות הבכורה של
ראובן מתפצלות למספר אנשים: כידוע יהודה מקבל את המלוכה, לוי את עבודת
המקדש ויוסף מקבל שני חלקים בארץ ישראל כדין בכור, ואילו ראובן נשאר בכור
רק בתואר.
מה גרם לראובן להפסיד את הבכורה בשלמותה?
התשובה כתובה בדברי יעקב: 'פחז כָמים אַל תוֹתַר'.
המהירות והפזיזות שהייתה לו, גרמה לו להפסיד את מה שהגיע לו )כאשר הוא בלבל
יצועי אביו(.
קיימים זוגות רבים של מידות המכוּנות 'מִצרניות'. מִצרן פירושו שָכֵן )עיין ביטוי 'בר
מצרא'(.
המידות הללו קרובות זו לזו ודומות זו לזו וצריך לשים לב לא להתבלבל ביניהן.
הזריזות נצרכת וחיובית, אבל הפזיזות שלילית. ראובן עבר את הגבול הדק שבין
זריזות לפזיזות ולכן הפסיד את בכורתו.
כמו כן ההתעניינות בזולת טובה ואילו המציצנות והרכילות הן שליליות. כמו כן
הענווה משובחת אבל ההתבטלות כאשר צריך 'להיות איש' במקום שאין אנשים -
היא ודאי שלילית.
כדי לדעת להבחין בין המידה הטובה לשכנתה השלילית צריך סיוע של השכל.
השכל בונה את ההבנה שלו גם בעזרת העיון בתורה )במקרה שאדם מתלבט, ניתן להיעזר
בעצה מחבר טוב...(.
יהי רצון שנזכה לדעת להבחין בין הטוב והנכון ובין שכנו הדומה והקרוב אבל
השלילי.
ה. מהי ברכה?
מהי הברכה שמברך יעקב לפני מותו, ומה זה ברכה בכלל?
הפסוק אומר: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ
אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם )בראשית מ"ח כ"ח(:
שמעתי מהרב שלמה בן נעים כך: הברכה של זה אינה הברכה של זה, שהרי כתוב
'אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ', אם כן הברכה היא מיוחדת ואינה דומה ברכה של זה לברכתו
של זה, מסיבה פשוטה, שהם אינם זהים בבריאתם. ה' נתן לכל אחד כוחות שונים
ויכולות שונות. אשר על כן, גם הציפיות מכל אחד ואחד שונות.
לפעמים אני רואה תופעה שלכאורה אין לה מקום, בא אדם בשעת רצון לחברו
)זה מצוי בחתונות או בפורים(, ומבקש ממנו ברכה. המתברך מכתיב למברך מה לומר
או שהמברך מברך את כולם באותו סגנון. ראוי לבקש ברכה מאותם האנשים
הקולטים את נקודת נשמתך המיוחדת, ואותה לברך.
הביטוי 'ברכה' משמעו תוספת וריבוי, אבל על איזה ריבוי אנו מדברים? על הריבוי
וההגדלה של מה שיש! אם נשים לב נראה ששלוש האותיות של השורש ב.ר.ך הן
בגימטריא שתיים ) 2,20,200 (, שהוא המספר המורה על הריבוי )המעט שבריבוי, ריבוי של
יחידות, של עשרות ושל מאות(.
וחוץ מזה, יעקב חזר לברך אותם ברכה כללית )על פי רשי"י מ"ח כ"ח( וכך גם אנו
מבקשים מהקב"ה: 'ברכנו אבינו כולנו כאחד'!
ו. בסוף הכל נראה אחרת
אנו עומדים בסיומו של חומש.
בסוף, הדברים נראים קצת אחרת.
אחרי מאבקים רבים מגיעים לסוף התהליך.
היו קשיים רבים בדרך, במציאת פרנסה, בחינוך הילדים, בניסיונות רוחניים...
אבל עכשיו, מגיעים לסוף, אבא אמנם הלך לעולמו, אבל ניתן לראות את הדברים
באופן חיובי.
כולם עומדים מסביב, אין בינינו יותר תככים, המאבק מאחור, כולנו מאוחדים
סביב הדמות של אבא ז"ל.
הרבה חששות היו לאבא, הוא תמיד דאג איך יתנהלו הדברים ביום שאחרי...
מי ירים את המיטה? האם לכולם תהיה כיפה על הראש? איך תיראה החצאית של
הבנות בהלוויה?
האם הילדים יעשו בושות למשפחה?
וכאן כעת הכול רגוע יותר, אין צעקות, אין מריבות, אין התנצחויות, אין מפלגות,
אין סטיקרים!
נראה שכעת הכול 'ענייני' יותר, עוסקים יותר בשאלות של מהות, של נצח...
אולי, גם לנו, הבנים הממשיכים של הסבא ז"ל, יש המון דאגות, חששות, לבטים,
אולי לא עשינו מספיק, אולי נכשלנו, אולי היינו נוקשים מדַי, אולי היינו רכים מדי,
אולי לא נתנו מספיק, אולי היינו יותר מדי טובי לב וסלחניים.
כדאי לעצום לרגע את העיניים, לדמיין את 'היום שאחרי', ליהנות מהשקט הנצחי
המלווה ברוגע ובסיפוק עצום: 'הנה, עשינו משהו בחיים', 'הנה, יש פירות', 'הנה,
לא הכול שחור'...
נפתח שוב את העיניים ונחזור לחיי העמל, אבל משהו ישתנה, משהו שינסוך בנו
המון ביטחון, נרגיש הרגשה של מילוי, של משמעות, של יצירה, של נחת...
ויחי יעקב, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים.
•