כתם הלידה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כתם הלידה - סיפור קצר מאת נתניאל הות'ורן, נכתב בשנת 1843.

במחצית השנייה של המאה האחרונה חי איש מדע, בקי ברזי חכמות הטבע, שזמן לא רב לפני שסיפורנו מתחיל, חווה זיקה רוחנית, חזקה יותר מכל זיקה כימית. הוא השאיר את מעבדתו תחת השגחת עוזרו, ניקה את פניו הנאות מאפר הכבשן, שטף שאריות חומצה מאצבעותיו ושכנע אישה יפה להינשא לו.

בימים ההם, כשנראה היה שהגילויים החדשים, החשמל ודומיו ממסתרי הטבע, פורצים דרכים חדשות אל עבר תחומי הנס, לא היה זה נדיר שאהבת המדע תתחרה באהבת האישה על עומקה ועל ההשקעה בה. האינטלקט, הדמיון, הרוח ואפילו הלב, עשויים כולם לבוא אל סיפוקם הראוי במרדפים אחרי ידע עוצמתי, שכמו שחלק מחסידיו הנלהבים האמינו, יעלה במעלות החכמה עד אשר יניח הפילוסוף את ידיו על סוד כוח הבריאה ואולי אף יברא עולמות בעצמו. איננו יודעים האם לאיילמר הייתה רמה כזו של אמונה בשליטתו המוחלטת של האדם על הטבע. עם זאת, הוא הקדיש את עצמו ללא סייג למחקרים מדעיים, יותר מכדי שיוכל להיגמל מהם על ידי כל תשוקה אחרת.

אהבתו לאישתו הצעירה הוכיחה לכאורה שהיא החזקה מהשתיים, אך היא התאפשרה רק הודות להיקשרותה לאהבת המדע, מאחדת את כוחה של האחרונה לטובתה.

איחוד שכזה התרחש לפיכך, והיו לו השלכות ראויות לציון ומוסר השכל רב רושם.

יום אחד, זמן לא רב לאחר חתונתם, איילמר התבונן באישתו וארשתו נעשתה מוטרדת יותר ויותר, עד שהחל לדבר.

"ג'ורג'יאנה," אמר, "האם אי פעם עלתה בדעתך האפשרות שכתם הלידה על לחייך יוסר?"

"לא, למעשה," אמרה, מחייכת; אך היא חשה את הרצינות בדבריו והסמיקה עמוקות.

"למען האמת פעמים כה רבות הכתם כונה קסם שהנחתי בפשטות שכזה הוא."

"אה, על פנים אחרות זה אולי אפשרי," ענה בעלה, "אך לעולם לא על פנייך. לא, ג'ורג'יאנה היקרה, את הגעת כה קרוב לשלמות מידי הטבע שהפגם הקל שבקלים, אשר נהסס האם לקרוא לו פגם או חן, מזעזע אותי, באשר הוא סימן גלוי לחוסר שלמות חומרית."

"מזעזע אותך, בעלי!" צעקה ג'ורג'יאנה, פגועה עמוקות; בתחילה האדימה מכעס רגעי, ואז פרצה בבכי.

"אז למה לקחתני מחיק אימי? לא תוכל לאהוב את שמזעזע אותך!"

להסברת השיחה יש לציין שבמרכז לחיה השמאלית של ג'ורג'יאנה היה כתם בודד, מוטמע היטב במרקם פניה.

במצב הרגיל של גון פניה - סומק בריא אך עדין - הכתם לבש גוון ארגמני עמוק יותר, שהגדיר את צורתו בתוך סביבתו האדמדמה. כשהיא הסמיקה הוא היה מיטשטש בהדרגה ולבסוף נעלם בקרב מצהלות הדם ששטפו את הלחי כולה בזוהר. אם משהו גרם לה להחוויר, שוב היה שם הכתם, רבב ארגמן על פני השלג, שלעתים נראה לאיילמר כבולטות נוראית.

צורתו דמתה לא מעט ליד אדם, אם כי של הקטן שבגמדים. מאהביה של ג'ורג'יאנה היו רגילים לומר שפייה הניחה את ידה הזעירה על לחיה של התינוקת בשעת לידתה והשאירה את החותם הזה לאות על מתנות הקסם, שבכוחן היא מטלטלת לבבות.

מחזרים רבים היו מוכנים לסכן את חייהם בשביל לזכות להניח שפתותיהם על היד המסתורית. עם זאת, אין להסתיר שמגוון רחב של תגובות היו לסימנה של הפיה, בהתאם למזגם של הרואים. כמה אנשים בררניים - למעשה נשים בלבד - אישרו שיד הדם - כך הן בחרו לקרוא לזה - הרסה את השפעת יופייה של ג'ורג'יאנה ואף כיערה את פניה. אך אין זה מופרך לומר שהכתמים הכחולים הקטנים שלעתים מופיעים בצחור שבפסלי השיש יהפוך את פסל חווה שיצר פאוורס למפלצת. רואיה הגבריים, אם לא הגביר כתם הלידה את הערצתם, הסתפקו במשאלה שהכתם איננו והעולם יכיל דוגמה אחת חיה של יופי אידאלי ללא רבב.

לאחר נישואיו - שכן הקדיש לעניין מחשבה מועטת אם בכלל לפניהם - איילמר גילה שזהו המקרה אצלו. אילו הייתה פחות יפה - אילו צרות העין בעצמה יכלה למצוא משהו נוסף ללעוג עליו - אולי היה חש את חיבתו גוברת מצורת היד החיננית, פעם עמומה, פעם נעלמה, פעם מתגנבת חזרה, מופיעה לסירוגין עם כל פעימה של רגש מליבה. אך כיוון שראה אותה כה מושלמת פרט לזה, הוא מצא פגם יחיד זה הופך נסבל פחות ופחות עם כל רגע של חייהם המשותפים. היה זה הפגם הגורלי של האנושות, שהטבע בדרך כזו או אחרת, נותן חותם בל-יימחה על כל תוצריו, בין אם כעדות להיותם זמניים וסופיים או ששלמותם חייבת להתחשל בעמל וכאב.

יד הארגמן ביטאה אחיזה שאין מנוס ממנה, בה המוות תופס בעליונים ובטהורים שבצורת האדם, משפיל אותם אל השפלים ואף עם הפראים, שכמותם גופם חוזר לעפר. כך הכתם נבחר כסמל לאחריות אישתו על החטא, היגון, הריקבון והמוות. הדמיון הקודר של איילמר תוך זמן לא רב תירגם את כתם הלידה לאובייקט אימתני, וגרם לו יותר צרות ופחד מהאושר שהביא אי פעם יופייה של ג'ורג'יאנה, הפנימי והחיצוני.

בכל העונות שהיו אמורות להיות המאושרות בחייהם, הוא בהתמדה ובלי כוונה, אדרבה, למרות כוונתו ההפוכה, חזר לנושא ההרסני הזה.

עניין פעוט ממבט ראשון, הוא קישר עצמו לאינספור קווי מחשבה ומצבי רוח, עד שהפך לנקודה המרכזית של הכל. עם עלות השחר איילמר פתח את עיניו וראה את פני אישתו וזיהה את סמל אי השלמות; וביושבם יחדיו ליד האח לעת ערב עיניו נדדו בהיחבא ללחייה, והנה, מהבהב לאור להבות האש, יד הרפאים שכתבה מוות במקום שברצון היה מעריץ. ג'ורג'יאנה למדה במהרה להתחלחל ממבטו. היה די במבט חטוף עם הארשת המשונה שפניו לבשו לרוב כדי להפוך את הלחי האדמדמה לחיוורת כמת, שהבליטה את יד הארגמן כתבליט שטוח של אבן אודם על הלבן באבני השיש. מאוחר באחד הלילות, כשהאורות התעמעמו כך שבקושי הסגירו את הכתם על לחי האישה המסכנה, היא עצמה, לראשונה, העלתה את הנושא. "האם אתה זוכר, יקירי איילמר," אמרה, מנסה לחייך, "האם אתה זוכר משהו שחלמת אתמול על היד הדוחה?"

"כלום! שום דבר!" ענה ישר איילמר; אבל אז הוסיף בטון קר ויבש, מנסה להסתיר את הרגש העמוק, "יתכן שחלמתי על זה, שכן לפני שנרדמתי זה תפס את דמיוני."

"וחלמת על זה?" המשיכה ג'ורג'יאנה בחופזה, שכן חששה שמא פרץ דמעות יקטע את דבריה.

"חלום נוראי! אני מתפלאת שאתה מסוגל לשכוח זאת. זה בכלל אפשרי לשכוח כזה ביטוי? – 'זה בליבה עכשיו; חייבים להוציא את זה!' נסה להיזכר, בעלי, אשתמש בכל האמצעים כדי שתיזכר בחלום ההוא."

התודעה במצב מצער בזמן השינה, היא אינה יכולה להגביל את שדיה לאזור העמום של השפעתה, אלא מאפשרת להם לפרוץ קדימה, מבהילים את נפש האדם עם סודות שאולי שייכים לנפש עמוקה יותר. איילמר זכר כעת את חלומו. הוא דמיין את עצמו עם שולייתו עמינדב, מנסים ניתוח להסרת כתם הלידה; אך ככל שמעמיקה הסכין, מעמיקה היד לשקוע, עד שלבסוף אחיזתה הזעירה תפסה כנראה את ליבה של ג'ורג'יאנה; אף על פי כן, בלי רחמים, החליט בעלה לחתוך אותה משם.

לאחר שהחלום התעצב בצורה ברורה בזיכרונו, ישב איילמר ליד אישתו עם תחושת אשמה. לעתים קרובות האמת מוצאת את דרכה אל התודעה עטופה בחלוקי שינה, או אז היא מדברת בישירות בלתי מתפשרת על נושאים בהם התרגלנו להונות את עצמנו באופן בלתי מודע במשך זמני הערות. עד עכשיו לא היה מודע להשפעה הרודנית שהשיג רעיון אחד על תודעתו, ולמרחקים שעל ליבו לעבור כדי שייתן לו מנוח.

"איילמר," המשיכה ג'ורג'יאנה, חגיגית, "אני אני לא יודעת מה יהיה המחיר עבור שנינו אם אפטר מכתם הלידה הגורלי. אולי הסרתו תגרום מום בלתי הפיך; או שמא הכתם עמוק כמו החיים עצמם. שוב: האם אנחנו יודעים שישנה אפשרות כלשהי לשחרר את אחיזתה החזקה של היד הקטנה שהונחה עלי לפני שבאתי לעולם?"

"ג'ורג'יאנה היקרה, הקדשתי מחשבה רבה לנושא," התפרץ בחופזה איילמר. "אני משוכנע במעשיות המוחלטת של ההסרה."

"אם קיימת אפשרות, ולו הקלושה ביותר," המשיכה ג'ורג'יאנה, "תן לניסיון להיעשות, יהיה הסיכון אשר יהיה. סכנה היא כלום עבורי; כל עוד הכתם השנוא הופך אותי למושא הפחד והגועל שלך, החיים הם עול שבשמחה אשליך מעלי. או שתסיר את היד הנוראה או שתיקח את חיי האומללים! יש לך מדע עמוק, כל העולם מעיד על כך. השגת פלאים עצומים. לא תוכל להסיר את הכתם הקטן-קטן הזה שניתן לכסות בקצות שתי אצבעות קטנות? האם זה למעלה מכוחותיך, בשביל שלוותך ובשביל שאישתך המסכנה לא תשתגע?"

"אישתי היקרה, האצילה, הענוגה," זעק איילמר בהתלהבות, "אל תטילי ספק בכוחותי. אני כבר השקעתי בנושא מחשבה עמוקה–מחשבה שכמעט האירה אותי ליצור ישות פחות מושלמת ממך. ג'ורג'יאנה, את הובלת אותי אל ליבו של המדע, עמוק מתמיד. אני מרגיש כשיר לחלוטין להפוך את הלחי היקרה להיות ללא דופי כרעותה; ואז, אהובתי, גדולה תהיה צהלתי שתיקנתי הפגם שהשאיר הטבע בנאה שביצירותיו! אפילו פיגמליון, כשפסל האישה שיצר קם לחיים, לא הרגיש התרגשות גדולה מזו שלי תהיה."

"אם כן, העניין הוכרע," אמרה ג'ורג'יאנה, בחיוך רפה. "ואיילמר, אל תחוס עלי, אפילו אם בסופו של דבר כתם הלידה ימצא מקלט בליבי."

בעלה נישק את לחיה ברכות–לחיה הימנית–לא זו שהכילה חותם של יד ארגמן.

למחרת הודיע איילמר לאישתו על התוכנית שיצר, שתאפשר את המחשבה המאומצת והערנות הרצופה שהניתוח המוצע ידרוש; בעוד ג'ורג'יאנה תיהנה מהמנוחה המוחלטת הנחוצה להצלחתו. היה עליהם להתבודד בדירות ששימשו את איילמר כמעבדה, היכן שבשנות נערותו המייגעות גילה תגליות על הכוחות היסודיים של הטבע שעוררו את הערצתם של כל מלומדי אירופה.

ישוב בשלווה במעבדה זו, הפילוסוף החיוור חקר את סודות העננים הגבוהים והמכרות העמוקים; הוא סיפק לעצמו הסברים על הסיבות להתפרצויות הרי געש; והסביר את סודם של המעיינות ואיך הם נובעים, חלקם זכים וטהורים, אחרים בעלי תכונות רפואיות, מחיקה החשוך של האדמה. כאן גם חקר בעבר את פלאי גוף האדם וניסה לחדור לעומק התהליך בו מטמיע הטבע את כל השפעותיו החשובות מהאדמה, האוויר והעולם הרוחני, ליצירה וטיפוח של האדם, יצירת המופת של הטבע. את המרדף האחרון זנח איילמר מזמן, לאחר שבלית ברירה הכיר באמת – שכל המחפשים פגשו במוקדם או במאוחר – שהטבע בעודו משלה אותנו שאנו עובדים במרחבים מוארים, עודנו שומר בזהירות רבה על סודותיו, ולמרות פתיחותו המעושה הוא לא מראה דבר מלבד תולדות. הוא מאפשר לנו לקלקל, ולעתים רחוקות לתקן, אבל כמו בעל פטנטים קנאי בשום אופן לא מאפשר לנו ליצור. עכשיו, על כל פנים, איילמר המשיך את החקירות השכוחות למחצה הללו; כמובן לא עם תקוות ורצונות כמו בפעם הראשונה שהעלה אותן; אלא בגלל שהן נקשרו באמת פיזיולוגית ועמדו בדרכו אל התוכנית המוצעת לטיפול בג'ורג'יאנה.

כשעברה את מפתן המעבדה, ג'ורג'יאנה הייתה קרה ורועדת. איילמר הביט בעליזות אל פניה, בניסיון להרגיע אותה, אך נבהל כל כך למראה הכתם העז על רקע לחיה החיוורת שלא הצליח לרסן צמרמורת עוויתית חזקה. אישתו התעלפה.

"עמינדב! עמינדב!" צעק איילמר, רוקע בפראות על הרצפה.

מיד הופיע מתוך חדר פנימי גבר נמוך קומה, אך בעל מבנה גוף מגושם, שיער פרוע מתנופף על פניו, שהיו מזוהמות מעשן הכבשן. אדם זה היה שולייתו של איילמר במשך כל הקריירה המדעית שלו. הוא התאים להפליא לתפקיד, בשל יכולותיו המכניות הטובות והכישרון – למרות שלא הצליח להבין אף עיקרון – לבצע כראוי את כל פרטי הניסויים של המאסטר. עם כוחו הגדול, שיערו הפרוע, מראהו המפויח וארציות בלתי ניתנת לתיאור שציפתה אותו, הוא נראה כמייצג את הטבע הפיזי של האדם; בעוד גזרתו הדקה של איילמר ופניו החיוורות, המשכילות, היה לא פחות מתאים כדגם של המרכיב הרוחני.

"פתח את הדלת של חדר הנשים, עמינדב," אמר איילמר, "והדלק את קטורת צמחי המרפא."

"כן, אדוני," ענה עמינדב, מתבונן בריכוז בגופה חסר החיים של ג'ורג'יאנה; ואז מילמל לעצמו, "אם היא הייתה אישתי, לעולם לא הייתי נפרד מכתם הלידה הזה."

כשחזרה ההכרה לג'ורג'יאנה היא מצאה את עצמה נושמת אוויר מלא ניחוחות חודרים, שעוצמתו העדינה היא שהחזירה אותה מעלפונה דמוי המוות. המחזה סביבה נראה כמו כישוף. איילמר הפך את החדרים המפויחים, המלוכלכים והקודרים הללו, בהם בילה את מיטב שנותיו בחיפוש אחר הנסתר, לסדרה של דירות יפות הראויות להיות משכנה המבודד של אישה חביבה.

על הקירות היו תלויים וילונות מרהיבים, שהציגו שילוב של פאר ועדינות שאף סוג אחר של קישוט לא יכול להשיג; ובהשתלשלותם מהתקרה לרצפה, קפליהם הכבדים והעשירים מסתירים זוויות וקווים ישרים, נראו כמבודדים את הזירה ממרחב אינסופי. לפי המעט שידעה ג'ורג'יאנה זה היה יכול להיות ביתן בין העננים. ואיילמר, שנמנע מאור השמש, שמא יפריע לתהליכים הכימיים שביצע, סיפק במקומו מנורות ריחניות, פולטות להבות בגוונים שונים, שביחד יצרו זוהר אדמדם עדין.

הוא כעת כרע לצד אישתו, מביט בה ברצינות, אך בלי בהלה; שכן היה בטוח במדע שלו והרגיש מסוגל לצייר מעגל קסמים סביבה אליו שום רוע לא יוכל לפלוש.

"איפה אני? אה, אני זוכרת," אמרה ג'ורג'יאנה חלושות; והניחה את ידה על לחיה להסתיר את הכתם הנורא מעיני בעלה.

"אל פחד, יקירה!" ענה. "אל תתכווצי מפני! האמיני לי, ג'ורג'יאנה, אני אפילו שמח בחיסרון הבודד הזה, כיוון שתהיה התלהבות גדולה מהסרתו."

"הו, חסוך ממני!" ענתה בעצב אישתו. "אני מתחננת שלא תביט בזה שוב. לעולם לא אוכל לשכוח את אותה צמרמורת עוויתית."

במטרה להרגיע את ג'ורג'יאנה ולשחרר את את מחשבתה מהעול של דברים מסוימים, איילמר החל להשתמש בכמה מהסודות הקלילים והשובבים שלימד אותו המדע, לצד החלקים העמוקים יותר של חכמתו. דמויות אווריריות, רעיונות חסרי גוף, וצורות של יופי מופשט באו ורקדו לפניה, מטביעים את צעדיהם הרגעיים על קרני אור. אמנם היה לה מושג מעורפל על הדרך בה מתרחשות התופעות האופטיות הללו, עדיין האשליה הייתה כמעט מושלמת מספיק בשביל להצדיק את אמונתה שלבעלה יש השפעה על העולם הרוחני.

ושוב, כשהיא הרגישה רצון לצאת מההסתגרות שלה, מיד, כאילו מחשבותיה נענו, תהלוכה של מציאות חיצונית ריחפה על פני המסך.

התפאורה והדמויות של חיים אמיתיים יוצגו בצורה מושלמת אך עם ההבדל הקסום והבלתי מוסבר שתמיד הופך ציור, דיוקן או צללית לחינניים יותר מהמקור.

כשהתעייפה מזה, איילמר הורה לה להסתכל על כלי עם מעט אדמה. היא עשתה זאת, תחילה מתוך עניין מועט; אך במהרה הופתעה להבחין בנבט של צמח יוצא מתוך העפר. ואז יצא הגבעול הדק; העלים נפתחו בהדרגה; וביניהם הופיע פרח יפהפה.

"זה קסום!" קראה ג'ורג'יאנה. "אני לא מעזה לגעת בזה."

"אדרבה, קטפי אותו," ענה איילמר, "קטפי אותו ותריחי את ניחוחו. הפרח יבול תוך כמה רגעים וישאיר אחריו רק את זרעיו החומים; אבל משם ימשיך מירוץ נצחי, קיקיוני כמו הצמח עצמו."

אך ג'ורג'יאנה לא הספיקה לגעת בפרח לפני שהצמח כולו כמש, עליו הפכו לשחור-פחם כאילו נשרף.

"היה שם גירוי עוצמתי מידי," אמר איילמר, מהורהר.

כדי לפצות על הניסוי הכושל הציע ליצור דיוקן שלה על ידי תהליך מדעי פרי המצאתו. זה היה מבוסס על פגיעת קרני אור במשטח מתכתי ממורק. ג'ורג'יאנה הסכימה; אך בהביטו בתוצאה נבהל לגלות שתווי הפנים מטושטשים ולא ברורים, ודמות יד קטנה הופיעה במקום בו הלחי הייתה אמורה להיות. איילמר תפס את המשטח המתכתי והשליכו למיכל של חומצה מאכלת.

אך במהרה היה שוכח כשלונות מביכים כאלו. בהפסקות בין מחקר וניסוי כימי בא אליה סמוק ומותש, אך נוכחותה הכניסה בו מרץ, והוא דיבר בלהט על המקורות של אמנותו. הוא סיפר על ההיסטוריה של שושלת האלכימאים הארוכה, שבזבזו עידנים כה רבים בחיפוש אחר ממס עולמי שיאפשר הפקת זהב מכל דבר נאלח ובזוי. איילמר האמין, על פי היגיון מדעי פשוט, שגילוי חומר כזה הוא בגבולות האפשר; "אבל," הוסיף, "פילוסוף שיעמיק מספיק כדי לרכוש כוח זה ישיג חכמה כה נשגבה שלא ישפיל עצמו במימוש העניין."

לא פחות ייחודיות היו דעותיו ביחס לסם חיים. יותר מרמז שביכולתו לרקוח שיקוי שיאריך חיים לשנים, אולי לנצח; אך זה יפר את ההרמוניה של הטבע וכל העולם, ובעיקר גומעי השיקוי של חיי הנצח, יראו בזה קללה ולא ברכה.

"איילמר, האם אתה רציני?" שאלה ג'ורג'יאנה, מביטה בו בתדהמה ופחד. "זה נוראי לשלוט בכזה כוח, או אפילו לחלום על שליטה בו."

"הו, אל תרעדי, אהובתי," אמר בעלה. "לא אחטא לך או לעצמי ביצירת השפעות הרסניות שכאלו על חיינו; אך חשבי, בהשוואה לזה, כמה פעוטה היא היכולת הדרושה להסרת היד הקטנה."

לשמע איזכור כתם הלידה, ג'ורג'יאנה כהרגלה התכווצה, כאילו ברזל מלובן נגע בלחייה.

איילמר שב לעסוק בענייניו. היא יכלה לשמוע את קולו בחדר הכבשן המרוחק, נותן הוראות לעמינדב, שקולו הצורם, המגושם והמשונה נשמע בתגובה, דומה יותר לחרחור או נהמה של חיה מלדיבור אנושי. אחרי שעות של היעדרות, איילמר שב והופיע והציע שתתרשם מחדר הכימיקלים ואוצרות האדמה. מבין הכימיקלים הראה לה בקבוקון קטן שהכיל בושם עדין אך עוצמתי ביותר, מסוגל לבשם את כל הרוחות שנושבות ברחבי ממלכה שלמה. התכולה של הבקבוק הקטן הייתה בעלת ערך בל ישוער; ובאומרו כן פיזר מעט מהבושם באוויר ומילא את החדר בעונג חודר ומחיה.

"ומה זה?" שאלה ג'ורג'יאנה, מצביעה על כדור קריסטל מלא נוזל זהוב. "זה כה נעים לעין שהייתי יכולה לדמיין את זה כסם החיים."

"אכן, במובן מסוים," ענה איילמר; "או ליתר דיוק סם האלמוות. זה הסם הכי יקר שאי פעם נרקח בעולם. בעזרתו אני יכול לקבוע את תוחלת החיים של כל בן תמותה שתבחרי. עוצמת המנה תקבע האם יאריך שנים או יתפגר באמצע נשימתו. אף מלך על כס המלוכה המאובטח יוכל להמשיך לחיות אם אני, בתחנה הפרטית שלי, אקבע שמלחמות המיליונים מצדיקות שאקפח את חייו."

"למה אתה שומר אצלך כזה סם מפחיד?" שאלה ג'ורג'יאנה באימה.

"בטחי בי, יקירתי," אמר בעלה, מחייך; "הפוטנציאל שלו לצדק גדול מהפוטנציאל שלו לנזק. הביטי! זהו איפור עוצמתי. עם כמה טיפות ממנו במיכל מים, נמשים ישטפו כמו לכלוך מהידיים. תערובת חזקה יותר תשטוף את הדם מהלחי ותותיר את הסמוקה ביותר חיוורת כרוח רפאים."

"האם זהו התחליב שאתה מתכוון לרחוץ בו את לחיי?" שאלה ג'ורג'יאנה בחשש.

"הו, לא," ענה בחופזה בעלה; "זה שטחי ביותר. המקרה שלך מצריך טיפול עמוק יותר."


בשיחותיו עם ג'ורג'יאנה, איילמר שאל בעדינות על הרגשותיה והאם היא מסתדרת עם הריתוק בחדרים ועם החום. ג'ורג'יאנה נתנה לשאלות פרשנות מרחיקת לכת והחלה לחשוד שגופה כבר נתון להשפעת חומרים, באוויר שהיא נושמת או באוכל שהיא אוכלת. היא דמיינה, ויכול להיות שהיה זה רק דמיון, שמשהו מלבה את המערכת שלה – תחושה מוזרה ובלתי מוגדרת הזדחלה בוורידיה, מעקצצת, חצי כואבת, חצי מענגת, חודרת לליבה.

אך כל פעם שהעזה להביט במראה, ראתה את עצמה חיוורת כוורד לבן ועל לחיה חתום כתם הלידה הארגמני. אפילו איילמר לא שנא אותו כמוה עכשיו.

להפגת השעמום בשעות שבעלה הקדיש לתהליכי פירוק והרכבה, ג'ורג'יאנה פנתה לספרייה המדעית. בהרבה כרכים עתיקים פגשה בפרקים מלאים רומנטיקה ושירה. אלו היו יצירותיהם של חכמי ימי הביניים, בהם אלברטוס מגנוס, קורנליוס אגריפה, פאראצלסוס, והנזיר המפורסם שיצר את ראש הנחושת מגלה העתידות. חכמי הטבע העתיקים הללו הקדימו את זמנם, אך הם היו חדורים אמונה, ולכן גם האמינו להם, ואולי אף האמינו שעל ידי חקירת הטבע רכשו כוח מעל הטבע ומהפיזיקה קיבלו השפעה על העולם הרוחני. לא פחות מעניינים ומעוררי דמיון היו הגיליונות המוקדמים של כתב העת הפילוסופי של החברה המלכותית, הכותבים, ביודעם אך מעט על גבולות הטבע, הרבו לתעד פלאים ולהציע שיטות לניצול הפלאים.


אך הספר המרתק ביותר עבור ג'ורג'יאנה היה כתב יד גדול שכתב בעלה, בו תיעד כל ניסוי בקריירה המדעית שלו, מטרתו, השיטות ששימשו לפיתוחו, הצלחתו או כישלונו, והנסיבות אליהן יוחס כל מאורע.

הספר למען האמת היווה שילוב של היסטוריה ואות לחיי המעבדה הקדחתניים, השאפתניים, מלאי דמיון אך יחד עם זאת מעשיים. הוא התייחס לנתונים הפיזיקליים כאילו אין בלתם; עם זאת העניק לכולם משמעות רוחנית והשתחרר מהחומרנות בעזרת שאיפתו הנלהבת אל האינסוף. בתפיסתו לגוש האדמה עצמו יש נשמה. ג'ורג'יאנה, בקוראה את הספר, סגדה לאיילמר ואהבה אותו יותר מתמיד, אך עם פחות תלות בשיפוט שלו. על אף הישגיו הרבים לא יכלה להתעלם מהעובדה שאפילו הצלחותיו המרשימות ביותר היו למעשה כישלונות בהשוואה למטרה האידאלית אליה כיוון. יהלומיו הנוצצים ביותר היו לא יותר מחלוקי נחל, כך הרגיש בעצמו, ביחס לפנינים שערכן לא יסולא המתחבאות מעבר להישג ידו. הספר, עשיר בהישגים שהעניקו למחברו מוניטין, ועדיין היה זה תיעוד מלנכולי שכמותו מעולם לא כתבה יד אדם. היה זה וידוי עצוב והמחשה מתמשכת לחסרונות האדם, הרוח שהולבשה טיט ועובדת בחומר, ולייאוש שתוקף את הטבע העליון כשהוא מוצא את עצמו כה חסר אונים, מוגבל על ידי הצד החומרי. כנראה כל אדם גאון, יהיה תחומו אשר יהיה, יוכל לזהות את חוויותיו שלו בכתביו של איילמר.

המחשבות הללו השפיעו על ג'ורג'יאנה השפעה עמוקה כל כך שהיא כבשה פניה בספר הפתוח ופרצה בדמעות. במצב זה מצא אותה בעלה.

"מסוכן לקרוא בספריו של מכשף," אמר בחיוך, אך פניו היו מודאגות וזועפות. "ג'ורג'יאנה, יש דפים בספר הזה שאני בקושי יכול להציץ בהם ולשמור על שפיות. היזהרי פן יגרום לך נזק."

"הוא גרם לי להעריץ אותך יותר מתמיד," אמרה.

"אה, חכי שתגיעי להצלחה של זאת," ענה, "ואז תעריצי אותי כרצונך. עלי לראות בעצמי כמעט בלתי ראוי לכך. אבל בואי, חיפשתי אותך בשביל עושר קולך, שירי לי, יקירתי."

היא מזגה מנוזל קולה להרוות את צמאת נפשו. לאחר מכן עזב, רוחו מרוממת מעליזות, והבטיח לה שהבידוד שלה יתמשך רק עוד קצת ושהתוצאה כבר ברורה.

רק עזב את החדר וכבר הרגישה ג'ורג'יאנה דחף בלתי נשלט לעקוב אחריו. היא שכחה לידע את איילמר על תסמין שכבר לפני שעתיים או שלוש החל לעורר את תשומת ליבה. זו הייתה תחושה בכתם הלידה הגורלי, לא כאב, אך היא השרתה אי שקט ברחבי גופה. נחפזת אחרי בעלה, היא פלשה לראשונה למעבדה.

הדבר הראשון שצד את עינה היה הכבשן, העובד הבוער והקדחתני הזה, שלפי כמויות הפיח שהצטברו עליו נראה שבער במשך דורות.

היה שם מערך זיקוק בפעילות מלאה. סביב החדר היו אַבִּיקים, צינורות, גלילים, מצרפים וכלים נוספים של מחקר כימי. מכונת חשמל עמדה מוכנה לשימוש מיידי. האווירה הייתה של סגירות מדכאת, נגועה בריחות גזיים שנפלטו מהתהליכים המדעיים. הפשטות הרצינית והצנועה של הדירה, עם קירותיה החשופים ורצפת הלבנים, נראתה מוזר לג'ורג'יאנה שהתרגלה לאלגנטיות הנהדרת של חדרה. אבל מה שבעיקר, למעשה כמעט באופן בלעדי, משך את תשומת ליבה, היה הבעת פניו של איילמר עצמו.

הוא היה חיוור כמת, חרד ומשוקע, רוכן מעל הכבשן כאילו ערנותו המלאה תקבע אם הנוזל שמזוקק בו יהיה שיקוי של אושר או סבל נצחיים. כה שונה מהבעת הפנים האופטימית והעליזה שעטה עליו כדי לעודד את ג'ורג'יאנה!

"בזהירות עמינדב, בזהירות איש-מכונה שאתה, בזהירות איש-חומר שאתה!" מילמל איילמר, יותר לעצמו מלשולייתו. "עכשיו, אם תהיה מחשבה יתרה או חסרה, הכל יגמר."

"הו! הו!" מילמל עמינדב. "הבט, אדוני! הבט!"

איילמר הרים את עיניו בזריזות, תחילה האדים, לאחר מכן נעשה חיוור מתמיד, בהביטו בג'ורג'יאנה. הוא מיהר לעברה ומשך את זרועה באחיזה שהשאירה סימני אצבעות עליה.

"למה באת הנה? אין לך אמון בבעלך?" זעק בקוצר רוח. "התטילי את קללת כתם הלידה הגורלי על מעבדתי? אין זה ראוי. לכי, אישה סקרנית, לכי!"

"אדרבה, איילמר," אמרה ג'ורג'יאנה בקשיחות לא אופיינית, "אין לך זכות להתלונן. אתה לא בוטח באישתך; הסתרת את החרדה בה אתה משגיח על פיתוח הניסוי. אל תחשוב רעה כזאת עלי, בעלי. ספר לי הכל על הסיכונים ואת תחשוש שאתקפל; כי חלקי בזה פחות בהרבה משלך."

"לא, לא, ג'ורג'יאנה!" ענה איילמר בחוסר סבלנות; "אסור שכך יהיה."

"אני נכנעת," ענתה בשלווה. "ואיילמר, אני אגמע כל שיקוי שתיתן לי; אך יהיה זה אותו עיקרון שיגרום לי לקחת מנת רעל אם תוגש על ידך."

"אישתי האצילה," אמר איילמר, נפעם עמוקות, "עד כה לא ידעתי את גובהו ועומקו של טבעך. כלום לא אמור להיות מוסתר. אם כן, דעי שיד הארגמן הזו, שטחית כפי שתראה, שלחה אחיזתה אל תוכך בכוח שמעולם לא פגשתי. יש לי כלים חזקים מספיק לעשות משהו אך הם ישנו את כל המערכת הפיזית שלך. נשאר רק דבר אחד לנסות. אם זה נכשל אנחנו אבודים."

"למה היססת לספר לי את זה?" שאלה.

"כי, ג'ורג'יאנה," ענה איילמר בקול נמוך, "יש סכנה."

"סכנה? יש רק סכנה אחת – שאות הקלון הנוראה הזו תישאר על לחיי!" בכתה ג'ורג'יאנה. "הסר אותה, הסר אותה, יהיה המחיר אשר יהיה, אחרת שנינו נשתגע!"

"אלוהים יודע כמה אמת יש בדבריך," ענה בצער איילמר. "וכעת יקירתי, חזרי לחדרך. תוך זמן קצר הכל ייבדק."


הוא הוביל אותה חזרה ונפרד ממנה בעדינות חמורת סבר שהביעה הרבה מעבר לדבריו כמה מונח על כף המאזניים. לאחר עזיבתו שקעה ג'ורג'יאנה בהרהורים. היא שקלה את דמותו של איילמר ועשתה עמו צדק שלם יותר מתמיד. ליבה צהל, בעודו רועד, באהבתו הנכבדה – כה נשגבת וטהורה שלא יקבל פחות משלמות ולא יסתפק בטבע ארצי יותר משחלם. היא הרגישה כמה יקר בהרבה רגש כזה מרגש בינוני שהיה נושא את חוסר השלמות למענה, והיה אשם בבגידה לאהבתו הקדושה בירידתו מרעיון השלמות אל רמת העכשווי; ובכל ליבה התפללה שלרגע אחד תספק את העליון והעמוק שברעיונותיו. יותר מרגע היא ידעה היטב שזה לא יכול להיות; שכן נפשו הייתה תמיד במירוץ, תמיד בעלייה, וכל רגע דרש משהו שהיה מחוץ לתחום של הרגע הקודם.

הקול של צעדי בעלה עורר אותה. הוא החזיק גביע קריסטל עם נוזל שקוף כמים, אך בהיר מספיק להיות סם אלמוות. איילמר היה חיוור; אך הייתה זו יותר תוצאה של מצב רוח מחושל ומתח נפשי מאשר פחד או ספק.

"רקיחת השיקוי הייתה מושלמת," אמר בתשובה למבטה של ג'ורג'יאנה. "אם המדע לא רימה אותי, זה לא יכול להיכשל."

"שמור על המתכון, איילמר יקירי," העירה אישתו, "אולי ארצה להסיר את כתם המוות הזה על ידי ויתור למוות עצמו בהעדפתו על פני כל מצב אחר. החיים אינם אלא נחלה עצובה לאלו שהשיגו בדיוק את רמת הפיתוח המוסרי בו אני עומדת. אילו הייתי חלשה יותר או עיוורת יותר אולי היו החיים אושר. אילו הייתי חזקה יותר, היה ניתן להחזיק מעמד בתקווה. בהיותי מה שאני, סבורתני שאני המתאימה ביותר מבני האדם למות."

"את מתאימה לגן עדן בלי לטעום מוות!" ענה בעלה. "אך מדוע את מדברת על מוות? השיקוי לא יכול להיכשל. ראי את השפעתו על הצמח הזה."

על אדן החלון עמד גרניום נגוע בכתמים צהובים, שהתפשטו בכל עליו. איילמר שפך כמות זעירה מהנוזל על אדמת העציץ. תוך זמן מועט, לאחר שספגו שורשי הצמח את הלחלוחית, הכתמים המכוערים החלו להיעלם בלבלוב חי.

"אין צורך בהוכחה," אמרה ג'ורג'יאנה בשקט. "תן לי את הגביע ובשמחה אסכן הכל על פי מילתך."

"שתי, אם כן, יצור נשגב שכמותך!" קרא איילמר בהערצה נלהבת. "אין שמץ פגם ברוחך. גופך העדין גם הוא בקרוב יהיה מושלם."

היא גמעה את המשקה והחזירה את הגביע לידיו.

"זה נהדר," אמרה בחיוך רגוע. "סבורני שזה כמים ממעיין שמיימי; זה מכיל דבר מה לא ידוע בעל ניחוח עדין וערב. זה מרווה צמא קדחתני שייבש אותי ימים רבים. כעת, יקירי, תן לי לישון. החושים הארציים שלי מכתרים את נשמתי כמו עלים סביב ליבו של ורד בשקיעה."

את מילותיה האחרונות אמרה באי רצון מסוים, כאילו הדבר דרש ממנה יותר אנרגיה משיכלה להקדיש להגיית ההברות החלושות. בקושי עזבו את שפתיה לפני ששקעה בשינה. איילמר ישב לצידה, מביט בפניה עם רגשות המתאימים לאדם שכל ערך קיומו תלוי בתהליך שעומד כעת למבחן. אמנם, סערת רגשות הייתה אופיינית לאיש המדע בחקירותיו הפילוסופיות. התסמין הקל שבקלים לא פסח עליו. סומק מוגבר בלחיו, נשימה מעט לא סדירה, רעידה של העפעפיים, צמרמורת כמעט בלתי מורגשת בגופו – אלה היו הפרטים שלאחר חלוף אותם רגעים כתב בספרו. מחשבה עמוקה הטביעה את חותמה בכל דף מדפי ספרו, אך המחשבות של השנים כולן התרכזו באחרון.

בזמן שעסק במחשבותיו לא הצליח להימנע מהסתכלות תכופה ביד הגורלית, והתמלא חלחלה. לפתע בדחף מוזר ובלתי מוסבר הצמיד את שפתיו אל הכתם. נפשו נרתעה בזמן מעשה וג'ורג'יאנה, מתוך שנתה העמוקה, נעה באי שקט ומילמלה בניסיון למחות. איילמר חזר למשמרתו. לא שהיה זה חסר תועלת. היד האדומה, שבתחילה הייתה בולטת על חיוורון השיש של לחי ג'ורג'יאנה, ניטשטש כעת רישומה. היא נותרה לא פחות חיוורת מתמיד; אך כתם הלידה, עם כל נשימה שבאה והלכה, איבד משהו מבליטתו הקודמת. נוכחותו הייתה נוראה; עזיבתו הייתה נוראה אף יותר. הביטו בכתם הקשת דוהה בשמיים ותבינו איך הסמל המסתורי ההוא נעלם.

"שומו שמיים! זה קרוב להיעלמות!" אמר איילמר לעצמו, בלהט בלתי ניתן לריסון. "אני בקושי יכול לאתר את זה עכשיו. הצלחתי! הצלחתי! ועכשיו זה כמו צבע הוורד החיוור ביותר. סומק קל שבקלים יגבר עליו. אך היא כה חיוורת!"

הוא הסיט את הווילון ואיפשר לאור יום למלא את החדר ולנוח על לחיה. באותו זמן שמע שיעול צרוד וגס שהכיר זה מכבר כגילוי שמחה של שולייתו עמינדב.

"אה, גולם! אה, גוש אדמה!" צעק איילמר, צוחק במעין טירוף, "שירתת אותי כראוי! חומר ורוח, אדמה ושמיים, שניהם עשו את חלקם בזה! צחק, איש החושים! הרווחת את הזכות לצחוק."

קריאות אלו קטעו את שנתה של ג'ורג'יאנה. אט אט פקחה עיניה והביטה במראה שהציב בעלה למטרה זו. חיוך רפה ריחף על שפתיה כשהבחינה שבקושי ניתן לזהות כעת את היד האדומה, זו שפעם הבהיקה בהברקה איומה כאילו כדי להבריח את כל אושרם. אך אז עיניה חיפשו אחר פניו של איילמר בחשש ודאגה שבשום דרך הוא לא הצליח להסביר.

"איילמר, מסכן שלי!" מילמלה.

"מסכן? להיפך, העשיר ביותר, המאושר ביותר והמבורך ביותר!" ענה. "כלתי שאין שני לה, זוהי הצלחה! את מושלמת!"

"איילמר, מסכן שלי," חזרה ברוך, "כוונתך נשגבה, עשית מעשה אציל. אל תתחרט שעם רגש כה טהור ונעלה דחית את הטוב ביותר שיכול העולם להציע. איילמר, איילמר יקירי, אני גוססת!"

אבוי! זה היה כה נכון! היד הגורלית נאחזה במסתרי החיים, והייתה החיבור על ידו נפש מלאכית נשארה מאוחדת עם גוף חומרי. כאשר הרמז האחרון לאדמומיות הכתם – הסמל היחיד לחוסר שלמות אנושי – דהה מלחיה, פרחה לאוויר נשימתה האחרונה של האישה המושלמת, ונשמתה, מתעכבת רגע ליד בעלה, החלה במעופה לגן עדן. צחקוק צרוד נשמע שוב! כך תמיד עושה התמותה המגעילה בניצחונה הקבוע על האלמוותיות, שבכדור האפלולי המפותח למחצה, דורשת היא שלמות של עולם נשגב.

בסופו של דבר, איילמר הגיע להבנה עמוקה יותר, לא היה עליו להשליך כך את האושר, שהיה רוקם את חייו הארציים באותה רקמה של השמיימיים. המצב הרגעי היה חזק מידי עבורו, הוא לא הצליח לראות מעבר למרחב הצללים של הזמן, להבין שחיים רק פעם אחת בכל הנצח, ולמצוא את העתיד המושלם בהווה.