כתבי דב בר בורוכוב/תיאודור הרצל
תיאודור הרצל
[עריכה]- מאת דב בר בורוכוב[1][2], עמודים 117–119:
"היה זה אדם גדול של העולם הבורגני היהודי, שליח ציבור ומנהיג של זרמים חדשים ביהדות. היה זה בעל תשובה גדול של היהדות המתבוללת, רב פעלים, גדל אומץ ואמונה. היה זה כוכב בהיר ונוצץ, שדרך על הרקע האפל של הגלות נטולת הזכויות, המשועבדת והנכנעת.
ללכד ולארגן סביבו את העם המפורד, להחיות ולהפעים באמונה אמיצה את אבק האדם, ולהוליכו על פני חדרי ההמתנה של מיניסטרים וסולטנים.
בהיותו אוטופיסט טיפוסי הוא בטח לגמרי, כרבים ממבשרי רעיונות חדשים, בעצמו ובכוח השכנוע של תעמולתו, והנוהים אחריו – אף הם השליכו את כל יהבם עליו ועל עבודתו, ולאחר מותו של הרצל חש עצמו העולם הציוני-בורגני ביתמותו. הוא התגעגע אל המנהיג, לא כחברים שמתגעגעים אל חברם למאבק, אלא כילדים שמתגעגעים אל אימם.
כמשה באגדה, שנשמתו יצאה על סף הארץ היעודה, ואשר לא זכה לטעום את התענוג של משימת החיים שהושלמה, כך הרצל נרדם לנצח בעוד מבטו נטוי לעבר האידאל; נרדם לנצח הרחק מהאדמה המובטחת לו, זמן רב לפני תחילתה של תנועה ממשית, ולפני שהפציעו הקרניים הראשונות של שחר הניצחון.
הרי זה משום שתנועות היסטוריות הן סטיכיות[3] וממושכות, משום שלא מנהיגים עושים מהפכות, אלא ההמונים. זאת הבנו אנחנו, הציונים הפרוליטאריים, ומשום כך אין אצלנו מנהיגים ואבות. אצלנו יש רק חברים ושותפים למאבק.
אנו חולקים כבוד לגאון הציונות הבורגנית, כשם שאנו חולקים כבוד לכל גאוני הבורגנות, וכפי שאנו מעריצים מלומדים ופילוסופים, משוררים ואמנים, ממציאים ונביאים.
כל דבר נעלה ורב ערך שניתן כשי לאנושות, אנו הפרוליטארים מקבלים אותו בהכרת תודה, משום שאנו חלק מהאנושות. כל דבר נעלה ובעל ערך שניתן לעם היהודי, מקבלים אנו, הפרוליטארים היהודים, להוקירו ולשמרו.
כל הגדול והנצחי בפועלו של הרצל, אנו מקבלים ומנחילים להיסטוריה. כל החולף והארעי בהרצל, כל הצר והבורגני, הננו מציינים, רושמים ומוסרים לנשיה.
על קברו של האיש הגדול, הגאוני, הננו ניצבים דום רגע אחד, על מנת לשוב אל משימתנו, ולהמשיך בדרכנו ההיסטורית הנכונה".