כתבי ברל כצנלסון/כרך י/פרק ראשון: בגווע חזון
מבואות לספרים
האחד בּמערכה
ראשיתוֹ של נחמן סירקין
פרק ראשון
בִּגווֹע חזוֹן
- מאת ברל כצנלסון
א[עריכה]
ראשית שנות התשעים למאה הי"ט. הזעזוע הנפשי הגדול אשר עבר על היהדות הרוסית עקב הפרעות הראשונות (תרמ"א) – שכך. לגזירות של אלכסנדר השלישי התרגלו, והשכבות האמידות אף הסתגלו ועשו חַיִל. גירוש מוסקבה (תרנ"א) הוסיף דמעות חדשות לנאד הישן. הגביר את היציאה לאמריקה – ארץ המקלט לנידחים ולנפלטים – אך לא הביא אתו מאמצים חדשים לבקשת פתרון. הלהבה אשר העלתה בלבבות העליה הראשונה (ביל"ו, ראשון-לציון, יסוּד-המעלה) כבר עמדה בדעיכה. חידוש העליה וההתישבות הקשור בשמותיהם של יהושע ברזלי, זאב (ולדימיר) טיוֹמקין ויהושע חַנקין – ימי יסוּד רחובות וחדרה ורכישת שטחים גדולים שלא נתקיימו בידינו – לא האריך ימים ונסתיים במפח-נפש. הספסרות היהודית והגזירות התורכיות אכלוּהוּ. המפעל הארץ-ישראלי העלוב טובע בדלות של חיבת-ציון ונחנק בעבדות של האדמיניסטרציה הברונית. ובגולה – אזלת-יד ואזלת-אמונה.
בין החלום הגדול של חיבת-ציון, בעת היבקע אורה, לבין המעשים הפעוטים של נושאיה ה"חובבים" אין כל התאם. באופק הרחוק – חזון קוממיות ישראל, יציאת מצרים חדשה, יהודים בני-חורין עובדים אדמתם ושרויים בנחת, מַכּבּים חדשים, "בית עליון למדעים"; ומקרוב – תקוות נובלות, קערות עלובות לאוסף פרוטות שעל הזכות להעמידן בבית-הכנסת צריך להשתדל אצל גבאים ולהתרצות אל רבנים, מחלוקת בעניני שמיטה, קטרוגים על ה"קולוניסטים" שאינם נאמנים על שמירת המצוות, חנופה לגבירים, פחד מפני תקיפים, השתעבדות לפקידיו של הנדיב, וקריאות אזהרה לעניים: "אל תעפילו". חלום הגאולה נאה הוא, אלא שהעניוּת מנוַלתו.
ואף האופק עצמו מתערפל. המציאות המרה והעלובה של התנועה משתקפת באמונות ודעות ומקצצת את כנפי החזון. אחד-העם, האידיאולוג הגדול שקם לחיבת-ציון – ומפניו נדחו הצדה לילינבלום ושפ"ר ופינס ויעבץ – היה מעריץ את "שלטון השכל", שונא הזיות ובורח מאשליות. רבים ודאי ראו את נגעי הישוב, ומ"מורא האמת" לא העיזו לגלותם. רבים חשו בעלבונה של התנועה ומתוך רחמנות על עולמם הנפשי לא הסיקו מסקנות, והתנחמו בציפיה לימים טובים מעתה: המציאות חולה, אך בחיק העתיד צפון המרפא. לא כן היה אחד-העם. ביד נאמנה ומתאכזרת חשף את נגעי הישוב ולא כיסה. במבט עז ובוחן ראה לקוצר-ידה של התנועה, ראה מה דלה יכלתם ומה רופף רצונם של נושאיה – ואף חבריו ותלמידיו בתוכם – וביושר-הגיון הסיק את מסקנותיו: אין תקוה לגדולות ממנה. לא בידה להקים מפעלי התישבות בריאים. לא בידה להקל כלשהו את המצוקה היהודית.
האיזמל השכלי של אחד-העם השפיע השפעה עצומה על הספרות העברית ועל המחשבה הלאומית כאחת. גדול היה כוחו המחנך להוקרת האמת, לצלילות הדעת, לדיוק המחשבה. הוא לא היה זקוק להכריז מלחמה על "המליצה" הלשונית: בעצם סגנונו שלו הצלול ומדוקדק ומכוון כולו לתכלית, דחה הצדה את המליצה הספרותית. תחת זאת נתן את מיטב כוחו האינטלקטואלי למלחמה במליצה הרעיונית. לא היה דומה לו בזה. הוא דרש מאת בן-הדור חשבון על מחשבתו, על יחסו לאידיאל, על מידת ההתאמה בין דיבורו לבין יכלתו. אך האיזמל של אחד-העם לא הסתפק בניתוח מציאותה של חיבת-ציון, הוא הונף גם על חזונה. ויותר משהתאכזר ל"יש" העלוב, התאכזר לחזון-ציון עצמו. הוא נתן פירוש חדש למשא-נפשה של חיבת-ציון, פירוש המשנה אותה מעיקרה: לא עוד הצלת העם היהודי מחיי גולה על ידי שיבת-ציון, כי אם חיזוק רוחם והכרתם הלאומית של היהודים בגולה על ידי הקמת מרכז משפיע מציון. שלטון השכל המפוכח התקומם נגד ההזיה שבעליית המונים לציון: לא, ארץ-ישראל איננה יכולה להקל את מצבם של המוני ישראל הנפלטים והנרדפים והנמקים בעָניָם. חיבת-ציון ושיבת-ציון לאו היינו הך.