כתבי ברל כצנלסון/כרך ז/בחינת דרכים ומושגים
לשאלות הסכמי-עבודה
בּחינת דרכים וּמוּשׂגים (על הסכּם-עבוֹדה עם התאחדות האִכּרים הלאוּמיים. בּמוֹעצת ההסתדרוּת, י"ח בּאב תרצ"ד)
- מאת ברל כצנלסון
בקורות מפלגות הפועלים היהודיות מצויה תופעה שאפשר לכנותה בשם: גלגוּל של תיאוֹריה, מעין "גלגוּל של ניגוּן", גלגול שסופו הנהוּ ההיפך הגמוּר מנקוּדת מוֹצאוֹ. אלה הנשבּעים בּוֹקר וערב בשם בורוכוב, האם הם המטיפים לנו כאן: משק יהודי מיוחד בארץ-ישראל? להד"ם! יש משק ארצי ותו לא. ואם תשאל: והרי כל תורתו של בורוכוב עומדת על אותה ההכרה, כי בתחומי ההויה הכּלכּלית של ארצות ומדינות קיימת מציאות כלכלית-יהודית ולה תנאיה המיוחדים, פרי השתלשלות היסטורית מסוימת? והרי על הכרה זוֹ נלחם ברוכוב כנגד התפיסה הבונדאית, שהיתה מודה בהוַיה יהודית לשונית ותרבותית בלבד, אך לא בהוַיה כּלכּלית מיוחדת של יהודים, וּממילא התעלמה מן שאלות העבודה וההגירה הנובעות ממנה? על זאת ישיבו "התלמידים" כי הם נאמנים לתורת הרב ושומרים עליה מכל משמר: במשנתו של בורוכוב מצאנו על מציאות יהוּדית-כּלכּלית בּבֶּרדיצ'ב וּבוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, אבל לא מצאנו שם כּלוּם על כּלכּלה יהודית מיוחדת בּארץ-ישראל. אדרבא, שם שָנינוּ כּי בארץ-ישראל יקום "מרכז-עבודה טריטוריאלי", ואנו מחזיקים בּמשנה זוֹ בכל כוחנו; ולא יתכן שגם במרכז-עבודה טריטוריאלי תתקיים כלכלה יהודית, וגם בו נצטרך להתחבט בשאלותיה. לפיכך יודעים הם, "התלמידים", נאמנה כי תל-אביב וּרחוֹבוֹת ונהלל ועין-חרוֹד ועזה וג'נין וּבית-שאן – משק אחד הוּא.
זוהי האירוניה שבגלגול התיאורטי, וקשה ממנה האירוניה שבגלגול המעשי. "פוֹעלי-ציוֹן" שׂמאל, כּמו כּל הזרמים הציוֹניים שבּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, הורתם ולידתם במרד נגד הקיום הכלכלי-הגלותי, ראשית אונם וכינוס המוניהם באו להם מן הזעקה המרה נגד דחיקת רגלי הפועל היהודי מעמדות-עבודה פשוטות וראשוניות, תמצית-תורתם היתה התרעה על האסון ועל הקלון שבקיום כלכלי-גלותי. עכשיו נתגלגלו "פועלייציון" שמאל גלגולי-תיאוריה וגלגולי-חיים עד שהם מרכינים פומבית את ראשם בפני מסע-הנצחון של הכלכלה הגלותית כאן, בארץ שהוכרזה על ידיהם ל"מרכז-עבודה טריטוריאלי" להמוני ישראל מבקשי עבודה. ולא די להם שהם אומרים "אמן" אחרי מציאות אויבת בנפש לקיום מעמד-פועלים עברי, עוד הם מעמידים פנים צהובות של "פיכחות מעמדית".
והרי הם, "הפיכחים", מלגלגים עלינו ועל מאמצינו לעמוד בגופנו בפרץ בפני סכנת הכלכלה המנַחם-מֶנדלית הנשקפת לנו. רצוננו לחנך את הפועל, שיהא רואה לא רק מה שמתחת לחטמו, שיהא רואה את עניניו ואת עניני מעמדו לא רק בשכר-עבודה גבוה, ארעי ומלאכותי, שאין עמו שום ביצור-של-קבע לפועל העברי ולכוחו המעמדי, ושיהא מסוגל למאמצי כיבוש ועבודה פוריה ולרכישת עמדה איתנה בעבודה. את רצוננו זה הם מבטלים בתכלית הביטול בקריאת-אירוניה שאין בפיהם למעלה הימנה: "אוּדַרניקי!"[1] כלום מזלזלים הם בתואר-הצטיינות זה, כשהוא ניתן שָם, בּרשוּתוֹ של השלטון התקיף? חלילה. הם רק מלגלגים על דמות הפועל המצטיין כּאן, בּמפעלנוּ אנוּ, הזעיר והנלעג, בּמקוֹם שאין שלטוֹן אשר יחלק אוֹתוֹת-הצטיינוּת, במקום שהכוח הדוחף ומדרבן למאמצים איננו אלא זה: חרדה לגורל אחים-עולים ומבקשי-עבודה, דרבּן שאין בּו, כּידוּע, משוּם מעמדיוּת כּבּירה ונמרצה.
חוששני כי אלה היודעים להעריץ את האוּדַרניקים שם ולבטל אותם פּה לא היו מעולם במצטיינים שם, כשם שאינם שותפים למאמצי חלוּציוּת פּה.
לא לפי קו הסיעות[עריכה]
ועכשיו, לויכוח הפנימי המתנהל בינינו, בין אלה הנושאים בעול בקשת העבודה לעולה היהודי, בעול "כיבוש העבודה" והמאמצים החלוציים הנדרשים למענו, והיודעים את הערך המכריע של הנצחון או