כרך של רומי/כד

הוה עובדא פה נא אמון יע"א שהר' אברהם משולם הי"ו מיחידי אנדרינופולי יע"א זה זמן שבא לשכון כבוד פה העירה יע"א וקבע סחורתו פה ולו בת יחידה שמה רח"ל ה"מ בכורה וילך האיש הלזה הלוך וגדל ועשה פירי קרנא בעיניה בגדר בנוני נכבד. ויהי היום ראה עיניו בחור אחד שמו אברהם בן בנימין רודריגיז נר"ו ויביאהו אל ביתו ואל משכן סחורתו ויהי לו לנאמן בית וכמעט כל אשר לו נתן בידו ולימים עוד רוח אחרת עברה את האיש אברהם הלזה מפני איזה סיבה הידועה לו ויאמר אל הנער לך בני אל חדר הורתך או הקרובים אליך כי לא טוב הדבר בעיני להיות אצלי מן האגף ולפנים לשכב אצלי ויעש ח"ש עמו מכל הזמן אשר שרת אותו ויתן לו עשרת אלפים גרוש לפי חשבון שמושו בבית ובחנות וילך הנער אל קרובי אביו וישב שם. ויען דהנער הזה נראה שמקדם קדמתה נתן עיניו בנערה היא בתו של הר' אברהם הנז"ל ובממונו כי היא יחידה ואפשר ג"כ שאיזה רמז או דבור שמע מאביה הר"א הנז' כי לו תהיה לאשה וכהרף עין ראה עינו כי הפך לבו לשנא אותו ואפשר לפי דעתו על לא חמס בכפו ע"ז גם הוא עשה בערמה ויהי היום שבת היה של חו"המ של פסח התרי"ח הבוקר אור קודם תפילה יצא מביתו אדעתא ללכת לב"הכ ויהי בדרך וימצא שני אנשים האחד שמו יוסף הכהן מאר"ץ רבה יע"א והב' אהרן מנצור מדמשק יע"א ויתנכל אליהם לפי דברי העדים ויאמר אליהם אנה תלכו לב"הכנ פלוני שמאחרין לצאת לכו ונלכה בישיבת החכם פ' ששם מאחרין לבא וממהרין לצאת מפני שאין מעלין לס"ת כי אם חובת היום ושאר טעמים והם נתפתו והלכו אחריו ובעברם דרך פתח חצר הר"א משולם הנז"ל אמר להם עמדו פה בפתח החצר מן האגף ולפנים עד שאביא הטלת והספר שהנחתיו מזה זמן בבית הר"א הנ"ל והאנשים לפי דבריהם בתם לבבם עמדו שם וממתיני'. אדהכי והכי ראוהו יורד מן המדרגות והנערה בת הר"א הנ"ל בידו והוציא מחיקו טבעת וקדשה כאשר יתברר לקמן בגוף העדות וחקירותיו ודרישותיו כהוגן וכתחז"ל:

ואחרי כן בא אביה מב"הכנ ומצא את כל הרעה הגדולה הזאת ואשתו וביתו וכל השכנים בוכים לקשה יום ותכף בא אצלי הר"א הנז' וידיו על חלציו צווח ככרוכייא באומרו שכזאת לא יעשה בישראל ובפרט שהוא יודע בריא בשמש שאחד מהעדים הנ"ל הוא פסול גמור דאורייתא וכאלו רבות וכאשר שמעתי את כל המאורע הזמנתי עצמי לג' דברים האחד שלא לשמוע העדים ולא לראותם כלל ליום נועד כדי שלא יוחזק הקול בב"ד ולא נכנס בסוג ביטול קלא במבואר בא"הע סי' מ"ו באורך ועיין לרבינו הרדב"ז סי' שי"ב שכתב וז"ל והוא דלא אתחזק בבי דינא וזה ברור וכו' ע"כ:

ומן השמים סייעו שאיש בער לא ידע שמו יוסף ן' שושן מסאלוניקי יע"א בא עם אבי הנערה ולפי טפשותו וחציפותו אמר אלי בחציפות אדוני מחויב ביום הזה להביא העדים ולקבל עדותם: ואני כעסתי עליו כמצטרך וגרשתיהו בנזיפה באמור אליו ולכל הנצבים שאני היום בשבת ובמועד איני יכול לקבל העדים ואיני חושש להכי ולמעשיהם ושעדין בת הר"א הנז' היא בחזקת פנויה ובפרט שכבר הוא צועק על העד האחד שהוא פסול מדאורייתא ואני בלבי ידעתי שמץ מנהו כמו שיבא לקמן שהוא חשוד על העריות ומי פתי יחייבני להחזיק קול של תוהו לפני ב"ד וביום השבת:

ויען שהיו הרבה בני אדם עוד לפני אמרתי בפומבי עוד הפעם תדעו שהנערה הזאת היא בחזקת פנויה עד שיתברר לפני ב"ד גופא דעובדא ובחקירות ובדרישות ובפומבי עצום וכל זה עשיתי כדי שבעת קבלת העדות אם ימצא עדות לפסול העדים יהיה תכף קול ושוברו עמו כדי לצאת ידו חובת כל הפוסקים ועיין להש"ות הרמ"ז בחק"ל א"הע דמ"ז ע"ב:

שנית שלא רציתי לקבל העדויות ולהטפל בענין כ"א במעמד טובי העיר ומנהיגיה ונאמן הקהל כדי שיתפרסם לפניהם כל העניינים במוצאיהם למסעיהם וכל הדברים כיצד נפלו מתחילתם לסופם וזהו דרך כל מבקש ה' להשקיט מעליו ומעל הנערה בל מין לעז שבעולם וכן נהגו אבותי ואבות אבותי כי שמה ישבו כסאות למשפט דבקבלת עדות של קדושין מרומים כאלו היו מכנפים כמעט כל גדולי הדור הרבנים והחכמים ופה העירה חשבתי למשפט לצרף עמי טובי העיר אשר כחם בידם לעשות צדקה ומשפט בארץ והא אוקמוה ושפיר:

שלישית שתכף הוצאתי הקול בכל העיר שהוא דין מרומה גמור ושלם ועל זה בעינא העמדה והערכה וכנז"ל בחקירות ודרישות ככל דיני נפשות בזוכרי מ"שכ מרן בתשו' הישנות ד"ג ע"ג וז"ל ונדון דידן דבר פשוט שהוא דין מרומה שתתקדש בתורה מיוחסת בת ת"ח בלא שידוכין ובלא דעת אמה ובלא דעת קרוביה בלתי ברכת אירוסין ובלא עשרה וא"כ לדברי הכל צריך דרישה וחקירה עכ"ד: והם דברים לקוחים מתשו' הריב"ש סי' רס"ו ושהשלים שם הריב"ש באומרו בלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה ובהזמנת עדים בדרך ערמה עכ"ד: וכן כתב מהרשד"ם חא"ה סימן ל"א וז"ל וכ"ש אם נערה כבודה וצנועה שקיבלה קידושין בלתי רשות אביה וכ"כ רב בצלאל בתשו' סי' ב' ומהר"ם אלשיך סי' ק"ב ועיין להרב סם חיי די"ב ע"ג ודי"ג ע"א בזה באורך וז"ל הרב מהר"א קובו ז"ל בס' חיי אברהם ד' ך' ע"א הובאה תשו' בס' באר מים חיים מוצירי דז"ן באופן שצדדתי ע"כ הצדדין וצידי צדדין למצוא מנות להנערה הנז' לפוטרה בלא גט כדי שלא יתרבו המתפרצי' לרמות ולעגן בנות ישראל ולא יהנה ארמאי רמאותיה ע"כ:

רביעית שענין האיום וגיזום הנהוג בכל קבלת עדויות חמורים כאלו אני עשיתים בשבועה חמורה בנק"ח ספר הב"ד ביד כל העדים מתחילתם לסופם ובס' כ"ד כת"י כתוב על הקלף מ"ש ס"ה לאלף הששי כתוב בטוליטולא ונמצא באוצר הספרים שלי ובעיר הזאת שבועה כזאת חמורה אצלם וקורים אותה שבועה בקדמון: וחילי שמעיקרא בהיותי מ"ץ ברומי וקורפו שהם עיירות אשר תחת ממשלת הנוצרים שמנהג דייני הנוצרים להשביע בנק"ח ספר הכ"ד לישראלי ואני בתחילת בואי שמה נדמה בעיני כמו זר ובפרט בזוכרי תשו' הרדב"ז סי' ק"ט דפוס ויניצייא כמה מצטער אותו צדיק על מה שמחייבים לדיין להשביע לישראל שבועות אשר לא כדת וע"כ יצאתי לחפשי ומצאתי הון לי בתשו' התשב"ץ ח"ג סי' ט"ו שהוא מנהג קדמון בארצות אדום להשביע את העדים והוא העיד שגם הריב"ש היה נוהג בארג'יל שהוא מארצות ישמעאל והוסיף וכתב וז"ל ואמרו לו שעל עדות שנמסרה בברצלונא היה או' הר"ן ז"ל אני רוצה שבועה בעדות זה ע"ש. ואחר שהאריך בזה כתב וז"ל ומ"מ אם אנו רואים הדור מקילים ודורשים היתר לעצמם שעדות שאין בה שבועה אין בה איסור אנו חייבין לדון ע"פי טעותם וכדאמר התם לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע"כ עי"ש שהאריך:

ולענין עדות קדושין כבר ראינו הקבלת עדות של הרב בני משה שלטון סי' ל"ה שקיבלו העדים חומרות התורה לפני היכל הקדש ובס"ת בחיקו עי"ש ודא עדיפא: וכיון שאני ידעתי ששבועה בקדמון בעיר הזאת חמורה להו טובא ובפרט לכל השומעים גופא דעובדא שידעו שהעדים שהעידו בפסלנותא נשבע השבועה חמורה כזאת הקולות יחדלון ועיקר כוונתנו בנדונות פחותי' וצרים ומצוקים כאלה היא להשתדל להשקיט ולבטל קול ההמון בכל מה שנוכל: וראיה לדבר שבשעת העדות היו נרתעים לאחוריהם כל הכתי עדים מלישבע בקדמון הנז' ושמחתי על המצאתי זאת ועיין הריב"ש סי' רצ"ו שכתב אלא שיש מקומו' שנהגו להשביעם כדי לאיים עליהם. וביום ר"ח אייר כג' שעות שאחר חצות היום נתאספנו בבית דיננו יכב"ץ אנא נפשאי האב"ד ור"מ וצרפתי עמי הגביר סי' יצחק איסמעלון הי"ו זקן ונכבד והגביר סי' מנחם סאוואריס נר"ו זקן ונכבד ומבין והיו עמי בחברתי הגביר עומד בפרץ סי' משה ואלנסי נר"ו והגביר אוהב התורה ולומדיה סי' משה ן' נחמן נר"ו ומע' נאמן הכולל סי' גבריאל פירירה די ליאון נר"ו וגם נמצא שם החכם שוחט דמתא. ושלחנו אחר הבחור והבתולה הנז"ל ואחר העדים ואחר כל האיום והגיזום כדבעי והשבועה בקדמון כנז"ל עמדו על רגליהם והעידו ככל אשר סיפרתי בתחילת הענין:

ואלה ההפרשיות שנמצאו בהעדאת העדים. א' שיוסף כהן העיד שהנער היה לו הטלת מתחת זרועו והלך להביא הספר לבד וירד עם הספר והעד הב' העיד שלא היה לו לא טלית ולא ספר: שנית יוסף כהן העיד שהנער בא עם הבתולה נפרדים זה מזה ושאמר להבתולה תפשוט לי היד ופשט לה ונתן לה הטבעת ואמר הרי את וכו' והעד הב' העיד שירדו אחוזים ז"בז מתחת זרועות אלה פ'ראנקה ושתכף בעוד הנער אחוז בזרוע הבתולה לקח ידה ותחב לה הטבעת באצבעה ואמר וכו': שלישית שהעיד יוסף הכהן בנוסח הקידושין שאמד לפנינו הוא הרי את מקודשת כדת משה ובני ישראל וכשאמרתי לו חזור עוד הפעם הדברים חזר ואמר הרי את מקודשת בטבעת כדת משה ובני ישראל ועד שאמרתי לו עוד הפעם חזור ואמור הדברים באותה שעה אמרם כצורתן והעד הב' אמרם כתקנם: רביעית שהעד יוסף הכהן העיד שאחר הקידושין תפסה הנערה הטבעת בידה סגורה וחבקה אותה לפני דדיה והעד הב' אמר שנתנו באצבעה וממילה לא היה סגורה יד ולא חיבקה בין דדיה. חמישית שהעד יוסף כהן אמר שעלו הנעד והבתולה שניהם כאחד בשמחה ושאח"ך חזר הנער והלך עמהם להב"הכנ והעד הב' העיד שעלו בסתם אבל לא ירד הנער ולא הלך עמהם לב"הכנ ושלא ראוהו עוד ועל הכל הם אמרו בתחילת דבריהם שהלכו לתומם בלתי שום ידיעה קודמת כאשר הקדמתי ובהעדאת העד הב' אהרון מנצור אמרתי לו אחר שגמר עדותו איך תוכל להעיד בצירוף העד יוסף הכהן אחר שאתה יודע מה שאתה יודע והוא התחיל להכחיש ולהתהפך בגוונין שלו באותה שעה הגזמתי עליו ואמרתי לו תדע שאם לא תעיד האמת מכל מה שידעת ממנו אני מביא עדים כשרים שיעידו מכל מה שאמרת להם עליו זה זמן. באותה שעה נהפכו פניו כשולי קדירה ואמר ודאי שאני יודע שהאיש הזה חשוד הרבה עם אשת פלוני' ועם שאני לא ראיתי דבר ערוה עכ"פ מעיד אני שראיתי שנלכד בדין יחוד דאורייתא גמור דבר פלא יחודים זרים ואכילה ושתיה עמה כאיש ואשתו עד להפליא ושלעולם כל העסקים וכל הלימודי' בלשונות הם בביתה אע"פי שכל אחד ישן בחדר אחד לבדו עכ"פ החדרים הם זה בפני זה וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות:

ואחר שקבלנו העדויות זה שלא בפני זה וכנז"ל ע"פי כל החקירות והדרישות ומבוארות בתשו' מרן סי' ב' הנז"ל קבלנו העדות מפי שניהם יחד בפני הנערה. והנערה בכל תקף וחוזק הכחישה אותה באומרה שהיא השליכה את הטבעת ושהשפחה הקים אותה מעל הארץ והם אמרו לה והלא לא באה השפחה עמך והיא השיבה וכי אני אמרתי תכף שהקימה אותה מעל הארץ כי אני הנחתיו והלכתי ואח"ך באה והקימו וכן אמרו תכף לפני הרב כשבא מר אבי בו בפרק להתלונן. וזה אחר כל דברי רצויים ופיתויים שהשתדלתי עמה גם אני גם הגבירים הנז"ל לרצותה לקבל קדושיה ושאנו עושים כל טצדקי עם אביה שיתרצה והיא העזה פניה ותאמר לא בכל כחה:

ואחר כל האמור קראנו לאבי הנערה באמור אליו מה יענה על העדאת העדויות הללו והוא השיב כי יש לו ב' עדים כשרים שמעידים על יוסף כהן שחילל שבת ותכף שלחנו אחר העדים אשר שמם ר' יעקב אשכנזי זקן ונשוא פנים והב' הר' יהודה ן' עזריה הכהן נר"ו ואחר האיום והגיזום ובשבועה בס' הכ"ר וכנז"ל העידו זה שלא בפני זה ובפני הבע"ד יוסף הכהן הנז' והר' יעקב העיד שזה שלשה חדשים יום שבת היה ועבר דרך קאפ'י אחת וראה אותו שותה הנארגילי לפנים בחנות הקאפ'י ושאלנו אם היה השמש ע"פ כל הארץ והשיב שהיה כי"א שעות היום שעדין השמש ע"פ כל הארץ ואמרנו לו למה לא התרית בו והשיב כי בדור הזה הם למה ולכלום ההתראות והשבנו לו שמא שכח שהוא שבת. אמר והלא בכל יום יושב בחוץ והיום הזה היה יושב בפנים אמרנו לו הכרת אותו בטיב ההכרה. אמר כן דקדתי בו הדק היטב ואחר כן נכנס העד השני יהודה הכהן הנ"ל והעיד איך מ"ומ זה שנתים וחצי כשהיה במצרים עבר ביוש"ק בשוק הנקרא איזבאקייא בקאפ'י אחת שבמבוי נחבא מעט וראה ליוסף הכהן הנזכר שותה מעלה עשן. והגביר סי' משה ן' נחמן הי"ו שידע העיר והמקום וכיוצא עשה חקירותיו ודרישותיו ונמצאו דברי העד מכוונים שהוא בהחבא ושהיה אחר חצות היום ע"כ הגיע תורף המעשה מתחילתי לסופו:

ואבא היום להשיב ולכתוב מה שתעלה מצודתי מים הפוסקים בביטול קידושין הללו ועם כי ביני לשמים ארכבותי דא לדא נקשן כי ידוע ומפורסם בעין כל מבין עם תלמיד איך ענין כזה הוא חמור בעניינו עד להפליא ובפרט למי שהוא דן יחידי כמוני היום כי עונותי גרשוני מהסתפח בנחלה זו ירושלים ת"ו עיר הגדולה של חכמים ושל סופרים ואיש אין בארץ להצטרף עמי כי היכי דלמטי ליה שיבא מכשירה כי מי יאמר זכיתי לבי ע"ד ודאי לבי בקרבי המס ימס דומה לשכבת הטל אשר אם חם השמש ונמס אך ורק מצד אחר לית לי פיטור בשום אופן כי הקהל הקדוש שמו פניהם עלי להיות להם לראש ולקצין ועל הכל כי כל הקהל כולו ובראשם הגדולי' ראשי אלפי ישראל הנז"ל הם כולם עומדים צפופים והנם זועפים על מאורע רע ומר כזה וברצונם להשתדל בכל עז ותעצומות לבטל עצת עדת מרעים העומדים להתעולל עלילות ברשע לעשות בנות ישראל כשבויות חרב:

ובאמת יפה כיוונו שכן דעת כמה גדולי ישראל שהרי הרשב"א ז"ל גדול הפוסקים הר' מ' בית יוסף א"הע סי' מ"ב כתב בתשו' על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא כזה וכעס עליו שהיא רעה חולה שיתעלל פרוץ אחד על אחת מבנות החשובים כדי להוציא ממון מידה ע"כ ולעיל מזה כתב וז"ל ואין ראוי להחמיר בזה כדי שלא יהיו בנות החשובים מדרך כף רגל לפרוצי בני עמינו. והרב זקן אהרן סי' ד' ד"י ע"ב כתב וז"ל ועתה הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה עצה מבנים לא אמון בם אשר נועצו לעשות פועל מגונה כזה לנהוג בנות ישראל כשבויות חרב וכזונה יעשה את אחותם לגנוב דעת אכיה וקרוביה וכבר באו מעשים כאלו בזמנינו ובזמן החכמים הראשונים ונדינו והחרמנו את המקדש לפי דעתו וישב בנדויו שבעת ימים גם אם העדים היו בעצה נדחו בנזיפה גדולה ע"כ:

והרב סם חיי בד"ט ע"א כתב על נדון כזה וז"ל וחייבים כל חכמי ישראל לסכל עצתם הנבערה ולבטל מחשבותם ולשבר מתלעות עול ועיניהם תכהינה ושפתותיהם תכוונה ולא יפוצו זממם בל ירומו סלה ובזה לא יהיו בנות ישראל כהפקר וע"ז סיים וכתב וז"ל אשר ע"כ אמרתי גמרתי ויצאתי לישע הנערה הזאת להפר ולבטל מחשבתו של האיש המקדשה כפי התורה וכפי הדין אשר יורוני מן השמים והרב כרם שלמה חא"ה סי' כ"ד כתב שמעתי ותרגז בטני וכו' עד מכללם:

והרדב"ז דפוס ויניצייא סי' תקט"ו על מעשה שאירע ברישי"ד כ' גם הכרזנו על האיש והאשה כנידוי על אשר עשו את הדבר הרע הזה לקדשה בלתי רשות הקהל גם פרע האיש לעניים קנס ב' פרחים והעדים יען כי אמרו כי לא ידעו ההסכמה כי הם מארץ נכריה פרעו לעניים פרח א' לבד ע"כ:

הן כל אלה הרבנים האדירים ועוד אחרים רבים ונכבדים אשר תקצר היריעה מהכיל אותם הם הרהיבוני להשמע להשרים והגבירים העומדים על הפקודים הנז"ל הע"י לעמוד בפרץ ולהשתדל בכל מאמצי כחי לבטל אלו הקדושין כעפרא דארעא וכדבר שאין בו ממש ועל זכות הקהל הקדוש ועל זכות אבותי הקדושים נשענתי שלא יצא תקלה מתחת ידי כן יהי רצון אמן:

ואומר כי נדון שלפנינו נחלק לה' סעיפים א' בענין הכחשת העדים מהם ומאליהם ב' בענין פיסול העד הא' יוסף הכהן ג' בענין פיסול העד הב' אם מצד שכבר ידע בפיסולו של א' ואם מצד דאם היה הא' פסול לכ"ע הב' יתפסל בכל דהו ד' אם יש לחוש שמא הרהרו תשו' או לא ה' אם ראוי לנו לתפוס בס' המחמירים בכל מין ואופן חומרא שבעולם ולהצריכה גט מספק או לא ונשיב על א' א' ונאמר דהנה לפי מה שהעלה מוהרימ"ט בא"ה סי' ל"ח וז"ל ואכתי איכא הכחשה בינייהו בגופא של עדות שיעקב העיד שהיא השיבה הן וישראל העיד שלא דברה דבר אלא נטלתם ונתנתם בארגז ואע"ג דבין שתקה בין אמרה הן מקודשת מ"מ ה"א בפ' היו בודקין אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ותנייא נמי התם א' אומר כליו שחורים ואחד אומר לבנים אין זה נכון ואע"ג דבפ' ז"ב אמרי' עדות המוכחשת בבדיקות כשרה בד"מ איסור ערוה שאני דכדיני נפשות דמייא שהרי סוקלין ושורפין והא דתנן אין בודקין עידי נשים בחקירה ודרישה מ"ט כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמייא היינו עידי נשים וכו' אבל לאסור אשה בעדות קידושין לא שייכא כלל לד"מ ע"כ:

ורבינו בצלאל מאריה דאתרין (עיין בתשו' שם סי' כ"ב שכתב איסכנדרייא בתר מצרים גרירא ומתורתה שותה תמיד מקדם קדמתה) בסי' ה' אחר שפלפל באורך וברוחב לאחשובי דיני נפשות ובפרט כשהוא דין מדומה סיים וכתב וכיון דכן אפי' תימה דהיינו בדיקות כ"ע מודו דעדותן בטלה והילכך מטעם דכל אחד מוכחש דחבריה כדכתיבנא יש לבטל הקידושין ואינה צריכה גט:

גם מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ק"ד שנשאל על נדון ר' בצלאל שם באותה תשובה הנז"ל דבדרישות וחקירות עדותן בטלה עש"ב והרב בני משה שלטון בסומכו על תשו' הרימ"ט הנז"ל החשיב הכחשה מה שהעד האחד העיד שאמר בואי לצד הטאראסה ושהעד הב' לא העיד שאמר בואי לצד הטאראסה עי"ש דע"ו ריש ע"ב: א"כ מכל האמור ומדובר מבואר יוצא להדייא בנדון שלפנינו דהוכחשו בד' וה' דברי' כמבואר כגופא דעובדא הנז"ל אפי' דבין הכי ובין הכי קידושין הוו הרי לדעת כלי הני רבוותא אשר בית ישראל נכון עליהם ס"ל להדייא דכדיני נפשות דמייא וכמו דרישה וחקירה וכ"ש דאם הוכחשו העדים בבדיקות דעדותן בטלה עכ"ד:

אלא דזה עומד כנגדנו מ"ש מרן בתשו' הישנות סי' ב' דחולק להדייא ע"כ האמור שהרי כתב דאמרי' שהעדים הכחישו זה את זה שהאחד אומר שבשמנה המעות המקדש ביד המתקדשת עד ארבעה אמר תהא מקודשת לי והב' אמר שלא אמר כן עד שגמר לימנות וכן הכחישו זא"ז שהאחד העיד שאמר בזה והאחד הכחיש שלא אמר בזה מאחר דקידושין חשבינן להו כר"מ וכו' הו"ל עדות המוכחשת בבדיקות דכשרה בר"מ דהני מילין שהכחישו זא"ז אינו בחקירות ולא בדרישות דלא עדיפי מזה או' מנה שחור וזה או' מנה לבן נמצא שמצד זה אין מקום לבטל עדות זה עכ"ד ורבני האחרונים האריכו למעניתם עיין כל הדברים בכנ"הג וביד אהרון בסי' מ"ב שלפנינו ותרוה צמאונך וכולם חוששים הרבה לדעת מרן הקדוש ועיין להרב דבר משה חא"הע סימן כ"ח הסובב על תשובת פרי הארץ בארוכה בח"א סימן ג' שאחר שהביא מחלוקת מהרימ"ט ומרן הנז' סיים וכתב וז"ל ולענין מעשה ראוי לפסוק כדעת מרן הקדוש וניזיל לחומרא וכו' עיש"ב והביא מספר אליהו רבא אלפנדרי איזה ענין ואין הס' מצוי בבית מדרשי:

וא"כ מכל האמור יאמר האומר דבנדון שלפנינו אפילו דהוכחשו בד' ה' דברים כולהו דמו למנה לבן ומנה שחור וא"כ צריכה גט מספק וכפשט לשון מרן הקדוש ז"ל. אבל כד דייקינן שפיר אומר דהפרש גדול בין נדון שלפנינו לנדונו של מרן ז"ל דבשלמא בהכחשת הטלית והספר הראשונה ובהכחשה אחרונה שהאחד אמר שחזר המקדש עמהם לב"הב והב' אומר דלא חזר ושהלכו ב' העדים יחד לב"הכ נאמר שהוא הכחשה בבדיקות כדכתב מרן ז"ל אבל בהכחשה האמצעית שהראשון אמר שירדו ב' נפרדים ושהוא אמר לה שתפשוט ידה ושהיא פשטה ידה וקיבלה הקידושין ברצון ונתנה באגרופה וחבקו על לבה כאשר צייר העד הא' לפנינו והב' הכחיש ואמר שירדו נעוצים זו בזה מתחת זרועות אלה פ' ראנקה ושהוא הוציא ידה מתחת זרועו ותחב לה החותם ושהלכו שניה' ולא עשתה שום מעשה המורה הרצון כלל ועיקר בהכחשה כזאת כיון שהיא כגופה של עדות ונפקא מינה טובה לדינא ודאי אפילו מרן יודה דאפילו דמדמינן ליה לד"מ עדותן בטלה:

וחילי ממה שאני רואה לרבינו בצלאל סימן ה' ומהר"ם אלשיך סימן ק"'ה ששני הגבורים הללו תלמידיו ושותי מימיו של מרן הקדוש ז"ל כנודע מכל המשך תשובה לבקי בהם ששניהם כאחד נשאלו על נדון אחר וכנז"ל ועכ"ז בהכחשה יותר קלה מהכחשה אשר אננו בה ביטלו העדיות כחרס הנשבר ואפילו דבין לפי הע"א ובין לפי העד הב' הוו קידושין ואיך יעלה בדעת שתלמידיו ושותי מימיו של מרן הקדוש יחלקו עליו ואפילו דלא ראו תשובה הנז' כי בשנת ישמ"ח נדפסו תשובת מרן ומעשה זה של רב"א ומהרמ"א היה בשנת שמ"ט עכ"פ היתה תשובה ידועה בצפת ובשם יקראוה תשובת גניבת החמינים מהתנור עיין מביט ח"ג סימן קע"ב והילך לשון רבינו בצלאל ז"ל ומיהו מטעם דכל חד מוכחש מחבריה יש לבטל הקידושין דהא תרווייהו היו שם מתחילה וע"ש דתרווייהו קא מסהדי על אכילת התפוח ואפרים קא מסהיד דמתחילה בערמה שם הטבעת באצבעה שאמר לה ראה הטבעת של זהב שעשיתי לביתי ותחבו בחזקה ובזה לא היתה יכולה להשליכו מידה במהרה ולא העיד שנתרצתה בפירוש בקידושין אלא שהלכה לה מיד ויצחק העיד שנתן רבי אלעזר לנערה טבעת הזהב לקידושין וקבלתה ממנו ורצתה בו והלכה לו וכו' וסיים וכתב ומעתה יש לדון ולומר דמאחר דכל חד מוכחש מחבריה בכה"ג עדותן בטלה ונכנס בענין אדיר זה היכא דהוכחשו בבדיקות או בחקירות ובדרישות לענין ד"מ ג"כ ועפ"י רוב עוביו ורוב היקפו העלה הדרישות וחקירות הם דבריהם המורים על גוף המעשה ואם הכחישו זא"ז בכוונת המעשה עדותן בטלה וסיים וכתב וז"ל ומעתה בנד"ד דאתכחוש בגופא דעובדא דהיינו דרישו' לדעת הרמב"ם ז"ל ודאי דעדותן בטלה ואיפשר דאפילו לאותה סברה דמייתי בס' התרומות דדוקא בד"מ ומשום דקיל להו לסהדי ולא דייקי וכמ"ש וכו' וכדכתיבנא לעיל בקידושין דהיינו ערוה דחמודה ותלייא במילי הא ודאי דדייקי סהדי ואם איתכחוש עדותן בטלה:

ומיהו הראב"ד השיג להרמב"ם בההיא דסייף ואדירן ונראה דבנד"ד יודה דדוקא סייף ואדידן הוא דהוו בדיקות דמה לנו לידע אי בסייף אי באדידן אבל בנד"ד דהכחשתו בעיקר דינא דכמה דיני תלוי בזה אי קבלתה היתה מתחילה ברצונה או במרמה והכי נמי אי נתרצית לבסוף להדייא או שתקה והלכה לה הא ודאי דסהדי דייקי בכל מילתא ומילתא והיינו דרישה דתלייא בגוף המעשה יעו"ש שהאריך להכריח שגם הראב"ד בנדון הקידושין שלו יודה דהוי הכחשה בדרישות ועדותן בטלה:

ושוב נכנס הרב"א ז"ל בעוצם הענין ולברר דגם בבדיקות דאמרי' דעדותן קיימת היינו דוקא כעין מנה שחור וכו' שאין ההכחשה בעוקר הדבר דמנה שחור ומנה לבן שווין הן בדמיהן אבל כל שיש הכחשה במידי דתלייא ביה עיקר מילתא כבנדון דידן אף בבדיקות עדותן בטלה לכ"ע והאריך עוד בהביאו לשון הירושלמי ד"פ היו בודקין וסיים וכתב וז"ל וכיון דכן אפילו תימא דהיינו בדיקות כ"ע מודו דעדותן בטלה והילכך מטע' דכל חד מוכחש מחבריה כדכתיבנא יש לבטל הקידושין ואינה צריכה גט עכ"ד. ועל סגנון זה כמעט הוא דעת מהר"ם אלשיך ז"ל באותו נדון גופיה שהרי כתב וז"ל דיש הפרש בין אמר לה ראה הטבעת וכו' ותחב אותו באצבעה בחזקה ואמר הרי את וכו' לבין אמר שנתן לה מתחילה לקידושין והיא נטלתה מידו דהוי הפרש וענין חלוק הרבה ודאי דלא טעו אינשי בהדי ועוד דהוי בפעולת נתינת הקידושין שהוא הפרש יותר שבחקירות ודרישות דהוי כמילתא חוץ ממציאות הקידושין עכ"ד יעש"ב:

הראיתיך בעיניך קורא נעים דהפרש גדול בין נדון מרן הקדוש ז"ל דהיו דברים חיצונים לגמרי על גוף הקידושין וע"ז דימה אותם למנה שמיר וכו' דלכל אפייא שוין בדמיהן וכן כי אמר בזה או לא וכן כי אמר הקידושין באמצע המנין או בסופו דקדושין גמורין ועל זה שפיר כתב מרן הק' ז"ל לדמויי לד"מ דאם הוכחשו בבדיקות שאין גוף הענין תלוי בו עדותן קיימת לא כן בנדון הרב"א והרמ"ח שהם בגוף הענין ונפקא מינה לדינא בענין הקידושין בין עדות הע'"א לעדות ה"ב כאשר בירר יפה דבריו הרב"א ז"ל דבזה אפילו מרן הק' ז"ל יורה בלי ספק ויש לי הוכחה גדולה לזה שהרי הרב כהונת עולם סימן מ"ה על נדונו שע"א העיד שכשהתחילה לאכול החבוש אמר לה שנותנו לה בעד קניינים וסבלונות וע"א העיד שקודם נתינה אמר לה שהוא נותנו בעד סבלונות ע"ז כתב והבאתי את השלישית דאיכא בנ"ד הכחשה גמורה בין ב' העדים כמבואר ולא מבעיא לדעת מהרימ"ט שהסכים דבעידי קידושין אפילו בהכחשה בבדיקות עדותן בטלה וכו' אלא אף להנראה משאר גדולי האחרונים דס"ל דעדותן קיימת מ"מ כולם שוין לטובה דבחקירות עדותן בטלה ואף שאין ההכחשה בז' חקירות שמנו חכמים בלשון המשנה כבר האריך רב"ן סימן ה' והוכיח במישור דכל שהיא בגוף העדות לא מבעיא להרמב"ם דס"ל באחד אומר בסייף ואחד אומר באדירן דחקירה מקרי אלא אף להחולקים היינו משום דלא איכפת לן לשייולינהו בזה אבל בקידושין שצריך לידע אם מתחילה קבלה ברצונה או בערמה ואם אמרה אח"ך הן או שתקה לכ"ע היא מכלל החקירות ולא עוד אלא שמהר"ם אלשי"ך ז"ל בסימן ק"ד כ' שכל שההכחשה בסגנון ענין הקידושין אפילו דלא נפקא מינה מידי בטלה וכ"ש היכא דנפקא מינה בעלמא אף דלאותו נדון לא נפיק מינה מידי דלכ"ע הוו קידושין עכ"ז בטלה עדותם ע"כ.

הנך רואה שהרב כהונת עולם אחד שהביא המחלוקת שבין מהרימ"ט וגדולי האחרונים שבראשם תשו' מרן הנז' וכאשר הזכירה שם למעלה ולמטה עי"ש עכ"ז כדי להסכים נדונו לדעת ב' הכתות הביא תשובה רבה ומהר"ם אלשי"ך ז"ל כלומר בהא מודו אפילו מרן ז"ל ואחוז' מרעהו והוא ברור מדבריו יותר מביעת' בכותח' אפילו שאיש רואה כל ביאור דבריו בתשובה מוהר"ם אלשי"ך ז"ל כמו שיראה הרואה יהיה איך שיהיה זה אינו ענין לנדון דידן כדי לפלפל בו ולברר דעתו כוונתינו רצויה להודיע בעמים שכעין נדון רב"א ז"ל דיש נפקותא גדולה לדינא בהכחשת העדים בזה מרן הקדוש ז"ל לא נגע ולא פגע ומודה הוא בכל כחו דבין נקראים חקירות ודרישות בין נקראי' בדיקות עדותן בטלה מבלי שום ריח ס' ומי לנו גדול בכל בית יוסף כרבי' בצלאל ז"ל ושהתלמוד וכל מ"ש הראשו' הכל בברור לפניו ולעולם ירד לעומקא של הלכה כנודע ומפורסם רוב עוביו ורוב היקפו לבקי בחבוריו הנפלאים אשר האיר עיני הגולה בשיטותיו המקובצות דודאי כל שיש הפרש גדול בין נדונו לנדון מרן הקדוש אליו שומעים כי הוא מילא מקומו אחריו בחכמה גדולה ובבקיאות נפלאה ובפרט בארץ מצרים כי אתריה דרבינו בצלאל הוא ולו שומעים בין להקל בין להחמיר בלי ספק:

ועוד אני אביא חוזק וראייה אמיתית דכן הבינו כל גדולי האחרונים הבאים אחר מרן ז"ל לתת הפרש הגדול הזה בין היכא דהוכחשו לדבר דאין בה נ"מ לדינא או דעבידי אינשי דטעו להיכא דיש בו נ"מ לדינא ולא עבידי אינשי דטעו:

הלא לעינינו מופלא שבסנהדרין הרב פ"מ מ"ב סי' ב' שהאריך הרחיב בפרט מחלוקת זה שבין מרן ומהרימ"ט ז"ל וששורשו פתוח בראשונים הרשב"א והר"ן אי מדמינן עידי קידושין לדיני נפשות ומבטלינן העדות גם בהכחשה שבבדיקות או מדמינן ליה לד"מ ומוקמינן העדות אפילו הוכחשו בבדיקות עד שעשאו ס"ס כיעו"ש בד"ח ע"ד ועכ"ז כשלא נתקררה דעתו לעשות ס"ס נגד דעת הרשב"א ורבים אשר אתו כתב וז"ל אף אתה אמור דאכתי מטעם הכחש' עידי הקידושין בעצמם הנז' יש צד להקל אפילו לשיטת הרשב"א וזולתו דעידי הקידושין לד"מ מדמינן להו דאם הוכחשו בבדיקות לית לן בה מ"מ היינו היכא דהכחשתם מצינן לתלותו בטעות כגון אחד אומר בב' לחדש ואחד אומר בג' לחדש דעבידי אינשי דטעו בקבועא דירחא או בעידי חזקה כגון אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים דעבידי אינשי למטעי בין חטים לשעורים אבל בין חטים לקטנית דלא עבידי דטעו קי"ל מצטרפין דכיון דהעדים מכחישים ז"לז וכו' ואף שלדברי שניהם החזיק המחזיק מ"מ כיון דהא מתכחשי בפרט האכילה בין חטים לקטנית דלא עבידי דמטעי בכה"ג א"כ חד מנייהו שקורי משקר בודאי א"כ היאך יעלו ויצטרפו שניהם גם יחד באותו עדות:

וא"כ בנד"ד שהראשון אומר שנותן התרנגולת הוא אבי הבחור והאחד אמר שהוא הבחו' בעצמו דחד מנייהו ודאי שקורי משקר א"כ היאך יעלו ויצטרפו שניהם להחזיק הבת מקודשת דאנן שני עדים בעינן והכא חד מנייהו ודאי משקר א"ד בקיצור ע"ש שנסתייע מדברי מהרשד"ם.

ובאמת סיועו עלה יפה יפה שהרי בס' י"א לא חשש להכחש' העדים שהראשון אמר שאבי הבת אמר יהיה יהיה והב' אמר שהשיב תן פה תן פה ובירר סברתו מהרשד"ם דאחר דתן פה תן פה לא גרע בנ"ד אפשר שמי שאמר יהיה יהיה לא זכר וחשב שכן אמר לפי מה שנראה לו בעת ראיית העדות שכך היתה כוונתו לקבל הקידושין והו"ל כמוכחשין דבעדות ממון וקדושין לא הויא הכחשה ע"כ ודקדק מזה הרב פ"מ שם דנראה להדייא כוונת מהרשד"ם שטרח ודקדק הרבה בנדונו שלא יהיה שם הכחשה בכוונה בין עידי הקדושין בעצמם אמנם בהכחשה שבין עידי הקדושין בעצמם היא הכחשה גמורה דלא עבידי למטעי בכך כגון מה שפסק מהרשד"ם גופיה בסי' פ"ח שבעד אחד שהעיד שהנערה השלימה י"ג שנים בחג הפסח השל"ח ולפי עדות הב' נולדה קודם הפסח ויש לפחות ה' ימים יותר ביניהם נמצא שהם עדים מוכחשים וגדולה מזו כתב הב"י שאם ע"א אמר קודם הנץ החמה ואחד אמר בהנץ החמה עדותן בטלה שהדבר ניכר לכל ע"כ למדנו שאע"פי שאחד אומר בב' לחדש ואחד בג' לא הוו מוכחשים משום דאפשר דאחד ידע בקיבועא דירחא ואחד לא ידע אבל בדבר הניכר ליכא למימר הכי כ"ש בנ"ד דז"א בחג הפסח וז"א בין פורים לפסח בודאי ניכר הרבה והוו מוכחשים ואין לומר דלא מיקרי הכחשה כיון דלפי עדות שניהם לכל אפייא הוי גדולה ודמי לשניהם מעידים על מיתתו אפי' דהוכחשו דהתם אין אנו צריכים אלא ע"א וכל אחד לבדו נאמן אבל בנדון הקדושים אנו צריכין ב' עדים וכיון שמכחישין זא"ז אין כאן עדות ע"כ:

ובאמת היא ראיה חתוכה ותמהני על הרב פ"מ איך לא ביארה כדרכו וכתב דחלק כך מהרשד"ם במילות קצרות ומה מילות בארו'ת בארו'ת יותר מאלו דכרוזא קרי בחיל לתת הפרש היכא דבהכחשה ניכר עצם ההתנגדות מבלי שנוכל לפרש דבריהם או דעבדי דטעו וכיוצא הא ודאי הוי הכחשה גם בד"מ ובכל דברי הפ"מ לעיל אין נגרע:

וכן בירר דבריו הדק היטב הרב מהר"י בירב ז"ל סוף סי' נ"ז וז"ל הרי מבואר שכל השנים היו מעידים על הקדושין כיון שהיה הכחשה ביניהם ז"א שנתן הקי' בסרבל האב וז"א באצבע היד הלא הוו קדושין אפי' לדעת בית הלל דדוקא בזה או' מנה וז"א מאתים עדותן קיימת שיש בכלל מאתים מנה ולא אמר הריב"ש דהויא מקודשת אלא מפני שיש עדות של שנים בנתינת הקדושין באצבע ושנים אחרים בנתינתו בסרבל האב דממ"ן כת אחת כשרה וכן כתוב בפי' בנמק"י פ' זה בורר והר"ן ז"ל דהכחשה במקום או בזמן או בגוף העדות עדותן בטלה ולא ראיתי שום חולק ע"ז עכ"ד וכן הרב פרי הארץ ח"א דל"ח ע"ב אחר שהאריך בחלק הד' בעיקר מחלוקת זו של מוהרימ"ט ומרן ז"ל או עדות קדושין לדיני נפשות דמי או לא ושעליו קאי תשו' הרב דבר משה א"הע סי' כ"ה עכ"ז כתב דבנדון דידיה שאני שיש הכחשה גמורה שהא' אומר שהיה מנה בענין המעות והעד הב' לא הזכיר מנה כלל רק שנטל הב' גרושים ואמר לו בלשון שאלה קבלת הב' גרושים קי' והשיבה לו קבלתים וע"ז כתב הרב דזה ודאי הכחשה גמורה ביניהם וכל כי האי לא עבידי אינשי דטעו וזה יספיק לבטל עדותן עכ"ד:

והרב כרם שלמה א"הע סי' כ"ד החשיבה הכחשה במאי דעד אחד העיד דאמרה ה'ן והע"א העיד דלא אמרה כלום וכתב דע"א דאמרה הן בהכחשה לאו כלום הוא:

וזה לשון הגאון מרן זקני בחק"ל א"הע סימן ך' דמ"ה ע"ד ומ"מ נראה עיקר כאשר כתבו הפו' בהכחשת העדים במידי דנ"מ לדין אי חייל הקי' דעדותן בטלה ואף למ"ש הרב דרכי נעם דלא נתיר בהכחשת העדים כ"א היכא דהעיד הב' בפירוש להיפך מן הא' והרי בנ"ד כבר חקרנו להעד הב' שלא אמר מקודשת אם היה ברור אצלו וכו' והשיב דברור לו ולא שייך זה שמע וזה לא שמע דהוא היה יותר סמוך וכו' וכל כי האי הכחשה גמורה הוי גם הרב בני משה סי' ל"ו והרב כהונת עולם סי' מ"ה והרב פרי הארץ א"הע סי' ג' דעתם להתיר בהכחשת עדים במידי דנ"מ לדין קי' בהכחשתן ואף דאכתי מדעת מהרשר"ם ומהרש"ח לא יצאנו ובדבר ערוה אין להתיר נגד דעתם מ"מ בנד"ד יש להתיר דבלאו הי"ט אין כאן ודאי קידושין כיון דלא אמר לי וכו' עי"ש ואם בנדון הגאון הרמ"ז לא יצא מידי דעת מהרשד"ם בנדון שלפנינו נצא י"ח כי נד"ד דמייא לנדונו דסי' פ"ח האמור וכמו שיבא בעה"י:

ומאחר עלות כל האמור אל ה' ויאר לנו ועד כה עזרנו עד שנוכל לטייל בנדון שלפנינו כרצוננו דאפי' נחשוב למה ולכלום כל השתי הכחשות הראשונות דע"א אמר רבא הנער עם טלית תחת זרועו ועלה להביא הספר ולא כן אמר העד הב'. והשנית דהעד הא' אמר דאחר שעלה הנער והנערה ירד עם הספר והלכו שלשתן לבית הכנסת והעד הב' הכחיש גם בזו באמרו שאחר שעלה לא ירד ולא הלכו כ"א ב' העדים יחד אפי' דלפי כל המבואר בתשו' מהר"מ אלשיך ובתשו' מהרשד"ם בסי' פ"ח אשר הביאה הרב פ"מ ושממנה הכריח דכל דלא יכלינן או לפרש דבריו שלא יכחיש את הא' או דהוא ענין דטעו אינשי הא ודאי הם שקרנים גמורים ובהדי סהדי שקרי למה לן אפי' שאינו בגוף העדות ולא דמי למנה שחור ומנה לבן דעבידי אינשי דטעו אחר ששוין הם בדמיהן ולא מדקדקי וכענין נדון מהרשד"ם בסי' י"א דהא אמר תן פה תן פה והב' אמר יהיה יהיה דבעת ראיית העדו' כן היתה כוונתו לקבל העדות:

ובענין ג"כ נדון מרן שהוכחשו בשני דברים דלא דקדקו היטב אם אחר גמר מנין המעו' אמר הרי את או באמצע דבאמת בזה עבידי דטעו אינשי וכן באחרת שהכחיש שלא אמר בזה דמצינן למימר שלא שמע דמדמינן ליה לבדיקות דקילי אבל בב' הכחשות גדולות הללו אפי' שאינם בגוף המעשה עכ"פ הכחשות גדולות הם ואי אפשר למתלי לא בטעות ולא בדדמי וכיוצא דהטלית מתחת זרועות ניכר ובפרט הירידה עם הספר וההליכה שלשתן יחד אפי' הסומא באישון לילה מרגיש בבואה דבבואה כ"ש איש שכל חושיו לא כהתה עינם ולא נס ליחם הא ודאי כל כי האי אין אנו יכולים לתלותו בטעות ואפי' בד"מ ודמי לאחד אמר אכלה חטים ואחר אמר אכלה קטנית דאין מצטרפין כאשר יפה דימה הרב פני משה כנז"ל וא"כ סהדי שקרו באנפי נפשייהו ובהדי סהדי שקרי למה לן ואפי' נחשוב הכחשות אלו למה ולכלום כאשר אמרתי עכ"פ אין מי שיוכל להכחיש דההכחשה האמצעית דהעד הא' אומר דירדו נפרדים ז"מז ושהנער שאל להנערה ידה והיא פשטה ידה מרצונה וקיבלה הקדושין בחביבות גדולה וסגרה אגרופה ונתנו על לבה בין דדיה כאשר צייר לפנינו העד הא' והב' מכחיש כל זה ואומר שירדו נעוצים זה בזה מתחת זרועות אלה פ' ראנקא ובעוד זרוע הנער נעוץ בזרועה פשט ידו והוציא ידה לחוץ ותחב הטבעת באצבעה והלכו תכף כאשר היו נעוצים ז"בז והלכו הב' העדים לדרכם ולא בא הנער עוד עמהם לב"הכנ כאשר רימה אותם מתחילה הא ודאי הכחשה גדולה ונפלאה כזאת עדיפא מכל נדונות הרבנים שזכרנו ואפילו מאותו של ר' בצלאל ז"ל ומהרמ"א ז"ל שהרי התם לא היה בעדות הע"א תוספת דברים המורים לנו הריצוי מאתה שהרי לא העיד כ"א שנתן הקדושין וקבלתו ממנו ורצתה בו והלכה לה.

ונוכל לפרש שהעד משקול דעתו אמר כן ודן כן ולעולם תחב לה המקדש הטבעת אבל בחזקה של אהבה ומהירות ולא בחזקה של אונס והאופן זה קרי עליה נתן ואמר ורצתה בו והלכה לא מפני שכן דן בדעתו מפני שלא צעקה הנערה ולא עשתה שום הסתר פנים וכל זה נוכל לכוין ב' העדויות כאשר השתדל מהרשד"ם לכוין תן פה תן פה שאמר הע"א ליהיה יהיה שאמר העד הב'. רצוני לומר בכל זה שעדין בנדון רב"א ז"ל נוכל לידחק ולכוין שני העדויות כל שהאחד לא הוסיף דברים חיצונים לגוף המעשה העיקרי ושניהם לא הזכירו פועל המתקדשת בשעת קבלת הקדושין בתחי' ובסוף מה סימן נראה בה אם לרצון אם לאונס אלא שהוא אומר שרצתה מבלי שיגיד לנו איך נראה לו שרצתה ועל כן אנו יכולים לתלות הדבר בשיקול דעתו שכך צייר קבלת העדות בעת ראיית הקדושין דהחזקה היא חוזק המהירות והשתוקקות ולא חוזק אונס והרצון שלה היינו ממה שלא צעקה והלכה בטבעת וכל זה נוכל לשפוט בשופי דבתומו הולך העד ר' אלעזר שבנדון רב"א ז"ל כל שלא הוסיף דברים חיצונים בגוף המעשה ועכ"ז רב"א ז"ל פסק כסכינא חריפא דהיא הכחשה גמורה בדרישות אפי' לדעת הרב"ד ז"ל דהכחשתן היא בעיקר דינא וכמה דיני תלוים בזה אי קבלתה היתה מתחילה ברצונה או בערמה וה"ן אם נתרצית לבסוף להדייא או שתקה והלכה לה דודאי סהדי דייקי בכל מלתא ומלתא והיינו דרישה דתלייא בגוף המעשה עכ"ד.

ואם בנדון רב"א כך בנדון שלפנינו דלפי עדות הע"א בהוספת דברים וביאורים לגוף המעשה המורים לנו הבית דין השומעים גופא דעובדא היכי הוה במוצאיהם למסעיהם ויוברר לנו השומעים כשמש בחצי השמים דהיה רצון המתקדשת בתחי' ובסוף מבלי שום ריח ספק ושהעד הב' מכחיש כל זה ומשאיר אותנו השומעים בספר גרוע ונפסד עד שעפ"י עדות הב' דעתינו נוטה להאמין הכחשת הנערה שהשליכה הטבעת ושהלכה בוכה אצל השכנות.

עאכ"ו שודאי נוכל לומר דהויא הכחשה גדולה ונפלאה בעיקר קיום הקדושין דעיקר מטרין עלייהו? שהרי בעיקר עדות העד הראשון יש בו שתי הפקשיות גדולות הא' שהוא מעיד שירדו נפרדים ז"מז והב' מעיד שירדו נעוצים ז"בז וכל כי הא לא טעו אינשי והוו כאחד או' אכלה חטים ואחד אמר אכלה קטנית.

הב' שהעד הא' אומר ששאל לה שטפשיט ידה והיא פשטה ידה ותחב לה הטבעת והב' אומר דכיון דירדו נעוצים לא עשה הנער כי אם שלקח ידה מתחת זרועותיו ותחב לה הטבעת. דבהכחשה זאת איכא תרתי לריעותא האחת דהוא דבר ניכר ונשמע אם אמר לה תפשוט לי היד ואם היא פשטה ידה דהוא ענין נוגע לשני החושים חוש השמע והוש הראייה וכל כי הא לא טעו אינשי בהכי באין מי שיוכל להכחיש טבעו של עולם ובפרט באנשים הנמצאים במאורע צר ומצוק פתאומי כזה לפי דבריהם. שנית דיש נפקותא גדולה בין עדות הע"א לעדות הב' דבעדות הא' עפ"י תוספת ביאוריו במעשה שהיה איתברר לנו השומעים דהיה רצון הנערה בתחילה ובסוף מבלי שום ריח ספק שהרי שאל שתפשוט ידה והיא עשתה מעשה נפלא לפשוט ידה וקיבלה קדושין הרי רצון המוחלט בתחילת קבלת הקידושין והוסיף עוד לברר עדותו שגם אחר קבלת הקי' סגר הקי' באגרופה וחיבק ידה על לבה ובין דדיה דכל הביאורים הנפלאים הללו מוציאים אותנו השומעים מכל מין ריח ספק אונס והוא הכחשה גמורה לנערה הטוענת לפנינו שהשליכה הטבעת ושעלתה בוכה אצל השכנות לא כן בעדות הב' דלפי עדותו לא די דלא ביאר הדברים הארוכים האלה המורים רצון הנערה אלא אדרבא לפי תורף עדותו נותן יד לנו השומעים לכוין דבריו עם הכחשת הנערה. דהנה מה שבאו נעוצים ז"בז אין בו ראיית הרצון מפני שהיו מורגלים מזה ג' שנים להיות יחד ואוכלים על שולחן אחד כאחים ולא יתפרדו והיתה היא לבה גס בו מרוב תמימותה כי אביה כל אשר יש לו נתן בידו כנודע ומפורסם. א"כ מזה אין כאן שום אומדנא שהיו קידושין רצוים מצידה כי תלינן כן באהבה קדומה סתמיות שביניהם ובתומה הולכת. וא"כ לא נשאר לנו לדון בדברי העד הב' כי אם מה שהעיד במעשה הקידושין וכשאנו באים לאמוד במה שהעיד במעשה הקידושין כמצאנו כי נדרשנו כמעט מכוין להכחשת הנערה שהרי הוא אומר שבלתי שום דבור ושום מעשה קודם הקידושין תכף לירידתם הוציא הנערה ידה מתחת זרועו ותחב לה הטבעת ואמר הרי את וכו' ותכף חזרו ועלו ואופן מסירת קידושין כאלו מלבד שמכחיש כל דברי העד הראשון כמובן ופשוט.

עוד זאת דמסייע הרבה להכחשת הנערה שהרי אופן מסירת טבעת כמו זה יותר מורה על האונס והחזקה ממה שמורה על רצון ופיתוי וכוון שהיו נעוצים ז"בז לא היתה יכולה להשליך מידה הטבעת במהרה כאשר כתב להדייא רב"א ז"ל שם ודידן עדיפא שהרי בנדון רב"א העד הראשון או' בחזקה אבל לא בירר לנו כיצד היה המעשה שממנו דן שהיה בחזקה אלא שמעה שראה כך דן בדעתו שהיו קדושי אונס ועדין איכא למיתלי שהוא חזקה של אהבה אבל כאן העד הב' מגיד מראשית אחרית המעשה כיצד נפל שבתורף המעשה הלזה נותן יד לנו השומעים לכוין עדותו עם הכחשת הנערה שהיו בלי ידיעתה ובאונס וכן ממה שהעיד שהלכו להם תכף והם הב' עדים הלכו לדרכם מבלי כל אותם הדברים שהעיד הראשון שחיבק הקידושים על לכה וכו' מזה ג"כ מלבד שהוא הכחשה גמורה אל העד הראשון עוד זאת שהוא סיוע גדול לנערה שאומרת שבעלותה למדרגו' השליכה הטבעת מידה והשפחה הקימו מעל הארץ והביאתו אצלי המ"ץ כאשר באמת כן נפלו הדברים תכף באותה שעה וכך קיבלתי הדברים בעינן והם ממש דברי רב"א וז"ל ואפרים קא מסהיד דבתחילה במרמה שם הטבעת באצבעה וכו' ותחבה בחיקו בזה לא היתה יכולה להשליכו מידה במהרה ולא העיד שנתרצתה בפירוש בקידושין בדברי העד האחר אלא העיד שהלכה מיד עכ"ד.

אף אנן נמי אם שלא העיד שתחכה בחזקה עכ"פ העיד שהוא לקח ידה ותחב לה הטבעת ואמר וכו' ותכף הלכו א"כ התחוב כבר מורה החזקה ומה שלא הוסיף כל אותם הדברים של העד הראשון המורים רצונה אלא אמר הלכה לה מיד זה סי' מובהק שלא היה לה יכולת להשליכו מיד ובעלותם במדרגות השליכה מידה והקימו השפחה א"כ אין לך הכחשה גדול' מזו שהעד הב' לא די שמכחי' כל דברי העד הא' במוצאיה' למסעיהם שהם הכחשות בעיקר דינא בדבר דלא טעו אינשי ואין אנו יכולי' לכוין עדותם אפי' בדרך רחיק ואתי מרחיק אלא אדרבא מתוך עדותו אנו למידין אופן לכוין עדותו לסיוע ועזר הנערה מבלי שום דוחק וכאמור:

ובאופן מבורר כזה אין פוצה פה ומצפצף דהם סהדי שקרי שלא היו ולא נבראו כמוהם בעולם וכל דבריהם בעדותן כחרס הנשבר וכדבר שאב"מ אליבא דכ"ע כי גם הרב מהר"א קובו ז"ל בספר שני מאורות הגדולים ד' ע"א ע"ד דחולק על תשובת הרב בני משה שלטון סימן ח"ל הנז"ל יודה בזה בפה מלה בנדון שלפנינו שהרי כתב וז"ל דלא אסיקו אדעתייהו בזה אלא להעיד שנתרצו ויאותו שניהם להמקדש עי"ש והוא דמות פי' מהרשד"ם על תן פה תן פה ויהיה יהיה ממש דשניהם לא אסיקו אדעתייהו כי אם לקיום הקדושין וע"ז לא שמיה הכחשה כי אם בד"נ דהיינו בדיקות כמו שהביא דבריו הרב ז"ל לעיל בע"א אבל כשההכחשה היא בגוף של עדות ובהיפך של עדות הא' ושלא יוכל להתפרש הא ודאי אין לך הכחשה גדולה מזאת וכמ"ש הרב דרכי נועם ז"ל הבאנו דבריו לעיל:

ומכל האמור תם אני למה שראיתי להרב סם חיי די"ב ע"ד שאחר שהרבה לדבר בהכחשות שבנדונו ומכללם אותה הכחשה שמקצת העדים אמרו שהבחורה לקח ידו של המקדש ומקצתם אמרו שהוא לקח ידה וסמך להתיר עפ"י תשובת מהרימ"ט הנז"ל שוב הדר ביה מתשובת הריב"ש ומרן ב"י הנז' דנראה דס"ל דהיכא דבין הכי ובין הכי קידושין יש כאן דלא מבטילנן העדות בשביל ההכחשות ולזה ביקש הרב ענין פיסול העד לבטל הקידושין עי"ש. ואנא נפשאי תמהני עליו דמאי ענין הכחש' נפלא' שבנדונו להכחשו' שבאו לנדון של מרן ז"ל דבאותם ההכחשות שבנדון מרן ז"ל שייך בהו לומר טעו בהו אינשי או שזה שמע לשון בזה וזה לא שמע אבל בהפרש שבין העדים שזה אומר הוא לקח ידה וזה אומר היא לקחה ידו היא הכחשה גמורה שאין אחריה כמוה ומקודם שיגיעו להעיד לפנינו לשון הקידושין כבר הוכחשו בדבר דלא אפשר דטעו אינשי בהכי בין הוא לקחה ידה להיא לקחה ידו דהוא דבר הניכר לעין כל ואם הוכחשו בזה כשמשלימים דבריהם בעדו' הקידושין הרי כת של שקרני' לפנינו וכמ"ש ה' פ"מ וה' פרי הארץ ואין ענין הכחשה זו להכחשות הקלות שהובאו בתשובת מרן דאותם ודאי קילי ודמו למנה שחור ומנה לבן דבאמת טעו בהו אינשי דשוין הן בדמיהן וכדכתב רבינו בצלאל ומהרמ"א הנ"ד לעיל וראייה לדבר שהרי מהריט"ץ בסימן כ"ט בנדונו שהעד הא' העיד שהמקדש נתן בידה ואחד אמר שהיא לקחה מידו כתב דלא הוי הכחשה מפני שמה שהעיד העד הב' לקחה מידו אינו בא להכחיש העד הא' שלא נתן המקדש אלא שרצה לומר שאחר שנתן המקדש היא לקחה מידו ואינו אלא סיום דברי העד הא' ולא הכחשה עי"ש שאני ביארתי דבריו ודוק היטב. ואם בדברי הרב סם חיי מה לו למהריט"ץ להאריך הדבור כל כך ולפרש דברי העד הב' וכנז' תיפוק ליה דכיון דלדברי כולם יש כאן קידושין א"כ תו שמא הכחשה בבדיקות ולדעת זו כבר מסכים למהריט"ץ ככל התשובה שם דעידי הקידושין לד"מ דמייא וממילא כל הכחשות שבבדיקות עדותן קיימת ומה לו להאריך כ"כ לפרש דברי העדים שלא יתנגדו ז"לז אם לא שהרב מוהריט"ץ בעוצם בינתו ראה והבחין שאם לו היה פי' זה והיינו מפרשים הוא נתן תחילה הא ודאי הוייא הכחשה שאין לה שום תשובה ושום פירוש ולזה פירשה הרב כמין חומר ועלה ביאורו יפה יפה. אבל בנדון הרב סם חיי ז"ל שהעד אחד אומר שהוא תפס ידה והב' או' שהיא תפסה ידו הכחשה גמורה ממלת טעמי קשוט. א' דלא טעו אינשי בהכי והוא דבר הניכר לעיני השמש. ב' דאין אתה יכול לפרש דבריהם שלא יוכחשו זא"ז דלשון הוא תפס ידה מורה תחילת הענין כדי ליתן הקידושין ואין לו פירוש אחר ואם תפרש כן הרי דברי העד הב' המעיד דהיא תפסה ידו מנגדים דברי העד הא' מן הקצה אל הקצה שלא תוכל לפרש דבריו ולכוונם עם דברי העד הא' אפילו בדרך דוחק עצום דעיקר הערות הוא מי תפס תחילה היד כדי ליתן הקידושין או ליקח ואם כן נמצאו דברי העדים סותרין זא"ז ובזה אפילו הרב דרכי נועם הביאו הגאון הרמ"ז ז"ל יודה שהרי כתב דאין להתיר בהכחשת העדים כי אם היכא דהעיד הב' בפירוש להיפך מן הא' ונמצא דכוונתו כאשר ביארנו דנדונינו עדיפא מנדון מהרשד"ם בסימן פ"ח דהתם מפני דמתברר ההכחשה שז"א שבפסח השלימה הי"ג שנה וז"א נולדה קודם הפסח אפילו דלשניהם גדולה הוי קרי עליה הכחשה גדולה. בנדון שלפנינו שהיא הכחשה בפירוש להיפך מן הא' ובגופה של עדות עאכ"ו:

והיא הג' שיש נפקותא גדולה שאם נאמין לדברי העד הב' דהוא תפס ידה הרי לפנינו קידושו אונס או לכל הפחות ספק רצון האשה ואם נאמין לדברי העד הא' דהיא תפסה ידו כדי שיתן לה הקידושין הרי לפנינו קידושין רצויים ומקובלים מאת הנערה מטוב רצונה והשלמת דעתם האם להכחשה נפלאה כזאת נוכל להשליכה תחת אחד השיחים בתשו' דחוקות כגון דא לא חשב אנוש ואין לי מה לטעון בעד הרב ז"ל כי אם דכיון דהיה לו בנדונו ענין פיסול העד ודברים אחרים לסמוך היתרו עליהם ע"ז רצה למצוא עילה כל דהוא בהכחשה שלפניו כדי להחזיק וליפות פסקו כאשר כן דרך כל הפוסקים לבקי ורגיל בהם ועיין בכיוצא לזה בדברי הרב דרכי נועם הו"ד בי"א ח"א דע"ד ע"ב סוף אות קמ"א ודוק:

וצאו וראו מאת גברא רבא בה לידו השאלה גופה של הרב סם חיי ז"ל ועשה עיקר מהכחשה זאת הלא הוא הרב פמ"א ח"ב סימן י"ו יעו"ש ודוק היטב ואעיקרא בנדון שלפנינו יש לנו הרבה מהרבה ענינים להחשיב כל דברי העדים מתחילתן ועד סופן בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר ובדבר שאין ב"מ ואם הרב כרם שלמה החשיב הכחשה גמורה מה שהאחד העיד שהיא אמרה ה"ן והב' העיד שלא אמרה כלום כ"ש בנדון שלפנינו שהעד הראשון העיד שסגר הקידושין באגרוף וחבקם על לבה ובין דדיה דהוא דבר המורה חיבוב וריצוי עד להפליא מאלף פעמים שאומרת ה"ן והעד הב' העיד שהוא תחב הטבעת והלכו להם א"כ גם לדברי הרב כרם שלמה ז"ל נד"ד מפאת זו לבד הקידושין בטלין ומבוטלין ואינה צריכה אפילו ריח גט וברור ובזה נשלם ב"מ שרצינו לבאר בסעיף הראשון תל"ית:

באנו אל הסעיף הב' אינו צריך אריכות דבריהם דברים דהוא דין פשוט ופסקו מרן בא"הע סימן מ"ב ובח"מ סימן ל"ד דפסול מדאורייתא אליבא דכ"ע פסול לכל מין עדות שבעולם וכאן העידו ב' עדים כשרים על העד יוסף הכהן שחילל את השבת במלאכה דאורייתא דל"ת אש ביום השבת ולא נשאר כ"א ב' דברים לברר אותם הדק היטב האחד שבאו שני עדים נפרדים זה מזה ובזמנים שונים כמבואר בשאלה והשני שלא התרו בו שהוא שבת דידוע מ"שפ הרמב"ם בפי"ב מה' עדות דצריך להודיעו שמא שוכח הוא ונשיב על ראשון ראשון דהנה לענין שהעידו עליו העדים בזמנים שונים וכל חד לבדו כבר העלו הפו' הראשונים ואחרונים דאפילו דזה מעיד בפ"ע על עבירה אחת וזה בפ"ע על עבירה אחרת מצטרפין ובראשם הוא מרן הק' בתשובה החמיני' הנז"ל והרדב"ז דפוס ויניציה בסימן שי"ב האריך לתת טעם נחמד בדבר באומרו דבשלמא אם היינו באים להרגם או לעונשם עפ"י עדות זו ודאי בעינן שיראו המעשה ב' העדים ביחד אבל כיון שאין באים אלא לפוסלם אפילו לא היו העדים רואים ביחד נפסלו וכו' וטעמא רבא איכא כיון דסהדי מפסלי אפילו על ממון ובממון לא בעינן שיראו שניהם יחד אלא אפילו זה שלא בפ"ז ואפילו כ"כ ימים ואפילו אחד בהלואה ואחד בהודאה מצטרפין הילכך למפסלינהו נמי לא בעינן שניהם יחד הילכך נפסלו העדים הפריצים הללו לכל עדיות שבתורה ופסולם מן התורה ולא בעו הכרזה ואין האשה צריכה גט כלל עכ"ד מתוקים מדבש ונופת צופים:

ואני אוסיף להרחיב עוד הדבור בנתינת טעם מספיק דכיון דע"פ שנים עדים אפי' זה שלא בפ"ז לכל הפחות כבר הוחזקו בספק קרוב לודאי לפסולים גמורים א"כ איך אנו יכולים להוציא ממון מחזקתו ואשה מחזקת פנויה ע"פי עדים שלפי המבורר לנו כבר נפסלו ע"פי הרוב והוא ברור דיש הפרש גדול בין כשאתה בא להוציא דבר מחזקתו ע"פי העדים שהוחזקו לפסולים לכשאתה בא להוציא העדים עצמם מחזקתם ואמונתם ע"פי ב' עדים שראו העבירה זה שלא בפ"ז והוא ברור יותר מביעתא בכותחא וא"כ אף הכא בנ"ד כיון שבאו ב' העדים הר' יעקב אשכנזי והר' יהידה הכהן והעידו שזה ראה אותו במצרים שותה מעלה עשן בשבת וזה ראה אותו פה מעלה עשן בשבת דא ודאי נפסל הפריץ הזה יוסף הכהן ולכל עדויות שבתורה הוא פסול מן התורה ואינה צריכה גט וכן הסכים מרן החביב ח"מ סי' ל"ד הג"הט אות ע"ה ובסו"ד כתב ולענין הלכה מאחר דכל הני רבוותא הסכימו דאפי' מעידים על ב' מיני עבירות מצטרפין הכי נקטינן ע"כ והוא פלא דמאחר דהוה דידיה תשו' הרדב"ז הנז' כמו שהזכירה לעיל אות מ"ה איך כאן באות נ"ז לא צירפו בתוך להקת הפוסקים שהביא ולא העתיק לן הטעם המספיק הלזה:

באנו אל הענין הב' נאמר שאפילו לא התרו בו שהוא שבת שמא שוכח הוא ל"מ ולא מוריד ועל זה כבר התעוררנו בשעת העדות והשיבו העדים כל אחד באנפי נפשי דהטעם שלא התרו בו יען ידוע מכת הדור הרע הזה שאנו בו ומאי אהנייה וכשחזרנו לשאול להם ואיך יעידו על חילול שבת ושמא שוכח הוא השיבו דבימות השבוע יושב הוא לחוץ ובאותו שבת ישב בפנים במקום חשך ולא אור מפני הרואים והא דמי ממש למ"ש מרן שם באותה תשו' וז"ל שמאחר שהיו הולכים לגנוב החמינים מהתנור ברור היה להם שהיה שבת שהרי אין טומנים חמינים אלא בשבת ע"כ והא נמי דכוותא דהא העירו דבחול ישב בחוץ וא"כ לא ישב בפנים אם לא שברור לו שהיה שבת ואין ספק דעל כעין נ"ד הוא שסיים הרמב"ם ופסקו הטור והש"ע וז"ל כללו של דבר כל עבירה שהדברים נראים לעדים שזה יודע שהוא רשע ועבר בזדון אע"פי שלא התרו בו הרי זה פסול ואינו לוקה ע"כ דנראה להדייא דעל אמדן דעת העדים שאומרים בפנינו שכך נראה להם בבירור סמכינן ואין אנו מוכרחים לדרוש ולחקור הרבה איך וכמה נראה להם כך והא דידן עדיפא דכבר העדים שלפנינו לפי תורף עדותן ולפי החקירות שעשינו להם הוברר גם לנו גם להם שהיה יודע שהוא שבת ועוד שכב' העיד עליו העד הב' ביחוד הא' כמבו' לעיל בגופא דעובדא ובענין זה כבר הוא חשוד בפי כ"ע מאז השנים וזה לי ח' חדשים שע"י שבשביל ששכר בית בשכונה אחת עמה והוא נתחייב לפרוע השכירות לבעל החצר והוא יהודי וע"י שבאו לדין לפני נתברר לי כמה כיעורים רעים ומרים עם האשה הזאת ולהיות כי אין כוחנו בידינו מיום שרבו אלו הסודיטוס כנודע ומפורסם וע"ז עשיתי אזן של מעלה כאלו אינה שומעת עכ"פ זאת עשיתי שזכיתי את בעל החצר בטענתו מפחת היחוד המר אשר נתוודע לי וגזרתי שיצאו משם בתוך יו"ד ימים על דרך פיזור לרשעים ונכתב בס' המעב"ד כדרכי לעשות ככל דבר שיבא לידי נמצא שזה שמונה חדשים כבר הוחזק קול היחוד בב" ועכשיו איתחזק איסורא דלקחו בית אחר ולעולם קשור אחריה ככלב והוא קלא דלא פסיק בכל העיר וכן העידו לפני שני אנשים כשרים אחרים ששמעו כמה דברים רעים מענין זה ממש מפי שני אנשים אחרים שהאחד הוא היה במצרים והאח"ד פה ואני לא רציתי להרבות בעדויות מהטעמים האמורים כי מה לנו לגלות כל סתום ושוב לא יהיה בידינו לגרש לץ:

ואחר כל הדברים הרעים המבוררים כשמלה האלו אין ספק שנוכל לומר בריש גלי דלא כיונו גדולי הפוסקים לאסור החשיד כי אם על נדון כזה שהרי הטור כאן בא"הע סי' מ"ב ובח"המ סי' ל"ב פסק וז"ל אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה ע"כ והנה זה העד אשר לפנינו הוא שעל כיוצא בו כתב המבי"ט סי' רפ"ו דבלי חקירה רבה נודע עליו עדויות וכו' וגם כל בני שכונתו מעידים עליו דרך כלל כי הוא רע מעללים ועסקו עם הנשים וכיון שהוא רגיל עם העדיות ומתייחד עמהם אע"פי שהוא כשר לעדות אחר פסול לעדות אשה בין להכניסה בין להוציאה כמ"ש בטוח"מ סי' ל"ד וכ"ש כי כפי העדויות הוא פסול ג"כ לכל העדויות ולכן אנו מודיעים לכל באי עולם כי עדותו אינו מתקבל בדין תורה ע"כ והוא מכוון ממש למה שפסק רמ"א בתשו' סי' י"ב וז"ל וע"פי הדברים האלה נר' לנו שפסולים לעדות מאחר שכבר הוחזקו לחשודין ואמרי' סוקלין על החזקה ע"כ וכן דעת הר"ע אלבילדה ה"ד מרן החביב בא"הע סי' מ"ב הגהב"י אות קנ"ט והיא בידי בעינה בכת"י והיא על עד שהיה שמו משה רזין שכתב עליו וז"ל מאחר שכבר הוא מפורסם ומוחזק לעיני הכל כרשע ופושע וכו' ובודאי דאיש כזה אין צריך שיעידו עתה בפניו אחר שכבר הוחזק דלאו מתורת עדות אנו פוסלים אותו רק מצד חזקתו הרעה שכבר הוחזק בה וכבר ארז"ל שמלקין ושורפין על החזקות וא"כ חזר הדין בעדותו של משה רזון ישלח ה' במשמניו רזון ויהיה נידון עליו כי הוא בטל מעיקרו והדיינים האלו שקיבלו עדותו לא יפה עשו ועתידין ליתן את הדין ע"כ:

והואיל ואתא לידן לא אוכל להתעלם על מה שהרב כנ"הג שם לעיל אות צ"ג הביא תשו' זאת במה שהביא מהר"מ אלבילדה באותה תשו' מהמרדכי וכתב הרב דביקש אחריה ולא מצאה לא בגטין ולא בסנהדרין ע"ש ואחרי המחי"ר לא דקדק יפה שהרי כתוב באותה תשובה וז"ל וכן כתוב במרדכי ז"ל בההוא מעשה שזכרנו לעיל ע"כ וקאי מהרמ"א על דבריו לעיל בעוד ב' דפים וז"ל מצאתי עוזר וסומך להדייא בהגהות המרדכי דקי' על מעשה שהובא שם דומה קצת לזה וז"ל ואפי' אם נתקיים השטר בחותמיו וכו' עי"ש ועל לשון הג"המ הלזה הוא שרמז ובאמת הרואה יראה דשם בקי' איתנהו כל הדברי' הללו שהביא מהר"מ אלבילדה ז"ל אות באות ודוק היטב וכן הוא הסכמת הרב זקן אהרן בסי' ב' ובסי' ד' באורך וברוחב והנה בסי' ב' ד"ד ע"ב כתב וז"ל א"כ עלה בידנו שמי שהוא חשוד שבא על הערוה פסול לעדו' וזה העד נהי שלא יהיה הנאמר עליו עדות להיותו עבריין מ"מ לעשותו חשוד ליכא מאן דפליג ובסי' ד' אחר שהאריך הרחיב מה ר"ל חשוד ומה ר"ל מוחזק סיים וכתב וז"ל ומעתה תבנא לדיננא דמי שהוחזק בעובר עבירו' אפי' אין עדים וראייה וטענה הוי רשע גמור ופסול לעדות שאם חזקה זאת יש לה כח לחייבו מיתה וכו' כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו שילקה על חזקה כזו ושיקרא רשע וכו' ולא שייך הכא לא קלא ולא ריננא דקלא אלא רינה דקלקלה מפני שהוכפלו ביה הצרות ע"כ:

ואפי' מהר"א קאפסלי שם המבקש זכית העד הלזה לא חלק על עיקר הדין כי אם באומרו וז"ל הראה מעכ"ת כי בנדון הזה וזה לך האות שאלו היה כן (יראה תשוד כדלעיל) למה לא הקשיבונו בכל זאת לא לנו אדוני לא לנו ומזה אני רואה כי דבריהם הבל מעשה תעתועים ולמען השיג מבוקשם להתיר הנערה מאיסורה עשו הדבר הזה והשיתו על העד עלילות דברים ע"כ וסוף כל סוף העיד עליו מהר"א קאפסלי שעשה תשובה ארוכה כיעש"ב לא כן בנדון שלפנינו דכבר הוא מוכתב בפנקס בית דיננו מזה זמן רב להרחיק הביעור מן הדומה לו ופיזור לרשעים וכנז"ל וגם אחר כל עמל וטורח ויקח קרח בית אחרת בשכונה אחת ובמרדו עומד כאשר העיד העד השני שעדין שיכניס אתם בתוך טומאותם ובאופן כזה גם הרב מהר"א קאפסלי החולק יענה אמן ככל כחו וכן אני רואה בתשו' מהר"י חן ז"ל הובאה תשי' בתשו' מרן הישנות סי' יו"ד שהוא נשאל על נדון גופיה של הזקן אהרן החולק עליו וכתב על אבשלום העד וז"ל ואם נפרש חשוד על העריות רגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם וכמו שכתב הטור והרבה מן המפרשים נראה שאבשלום העד כיון שלא הוחזק שרגיל עם העריות וכו' עי"ש נמצא שבמחלקותן עם הרב זקן אהרן דכי סרכין תלתא הוא מחלוקת במציאות מה שאינו בנדון שלפנינו וכן נראה להדייא מתשו' מרן הישנות סי' ב' ד"ד ע"א וז"ל ובעדות שהיה רודף אחר אשת איש אין לפוסלו אפי' לדברי המפר' דחשוד על העריות דפ' ז"ב שהוא רגיל וגם בעריות ומתייחד עמהם וסנו שומעניה ואפילו לדברי הפוסקים כרב ששת דפסול וגם לגורסים דמודה רב נחמן דפסול לעדות אפי' לעיולא הכא שאני שלא נשמע עליו כ"א פעם זו בלבד ואף גם זאת לא נשמע אלא ע"פי האשה עכ"ד והוא מכיון אל כל האמור כדברי החולקים על נדון הרב זקן אהרן דנדונם שאני דלא הוחזק לא כן בנדון שלפנינו וכאמור ומבורר:

ולא נכחד שענין זה לאו כ"ע מודים בו רצוני שיהא נפסל לעדות בחשדה ואפי' תמידית כמבואר בכ"י בא"הע סימן מ"ב ובח"מ סימן ל"ד ובכנ"הג כאן ושם וגם מתשו' זאת דסלקינן מינה משמע כן שהרי בההיא קאמר אפילו לפי דברי המפרשים כלומר וליה לא ס"ל וכן הוא האמת דמרן השמיט דין זה מהשתי שולחנות א"הע וח"המ ומורם דוקא הוא שהעלם על השלחן הטהור כיע"ש ולדעתי טעם מרן שהשמיט דין זה מס' הקצר אינו אלא מפני מה שהדר ביה בבד"ה בדעת הרמב"ם וצירפו לחולק לדעת המפרשים וכיון דס' הקצר הוא עשוי לארצות המערב דפסקי כדעת הר"מ ע"ז השמיטו ולא ראיתי עדין לפי מרוצת למודי בענין זה מי שנתעורר לתת טעם למה השמיט מדן דין זה מפ' הקצר מאחר דהרי"ף והרא"ש ובנו הטור והתוס' אשר מימיהם אנו שותים הם הם ראשוני המפרשים דאפי' בחשוד וסנו שומעניה פסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיוליה אם לא דכיון דראה עינו דהרמב"ם חלוק עליהם השמיטו מס' הקצר העשוי לארצות המערב דהרמב"ם הוא מאריה דאתרייהו:

ושוב חפשתי בס' יד מלאכי דקצ"ב ע"ב ומצאתי שכתב וז"ל כלל זו נקוט בידך כל מקום שהרב מהריק"א פוסק דין בב"י דעתו לפסוק לכל המקומות וכו' אבל כשלא פסק בב"י ההלכה אלא בס' הקצר דעתו שלא יחוייב אותי פסק אלא בארצות המערב לבד כי הס' ההוא מיוסד כולו ע"פי הרמב"ם וכו' עי"ש ועם שיש לצדד ע"ז עי"ש עוד. עכ"ז לדין זה שלפנינו לפום ריהטא אין לנו טעם נכון יותר מזה:

איך שיהיה אחר דנתברר כשמש בחצי השמים דדעת מרן בס' הקצר חלוק בעיקר דין זה מאן ספין ומאן רקיע לעשות עיקר מדין חשוד אשר לפנינו אפי' שנדון שלפנינו הוא ענין רע ומר שאלו היה נדון זה לפני מרן ז"ל היה מוציאו מדין חשוד ומכניסו בדין מוחזק לרע מעללים לדון אותו באש ובמים מדינא דגמ' סוקלין על החזקות וכו' לעולם לכל אפייא אנחנו בדור יתום כזה ובפרט איש בער ודן יחידי כמוני היום בעונותי איככה אוכל לסמוך על פרט זה ולחלק בין הנושאים בלי משען ומשענה וע"כ יצאתי לשוטט בספרי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם ומצאתי הון לי בתשו' מהרשד"ם חא"הע סי' ן' דבר חשוב לקבל אלפא שממנו יצא לחמה של תורה לפסול החשוד הזה שבנדון שלפנינו ואפילו מרן הק' יענה אמן בכל כחו ונביא דבריו בצורתן כי כמעט הם דעות שונות לנדון שלפנינו שנדונו היה שהעידו בחסרון לי ולא מלאו לבו להתיר מטעם ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ע"ז כתב וז"ל אבל כאשר ראיתי מקום לסמוך עליו כגון שיש טעם או טעמים אחרים בנ"ד אז פסקתי להתיר בלי שום פקפוק וכו' והטעמים המצטרפים אשר ראוי לסמוך עליהם הם אלו א' והוא עיקר גדול פיסול העד מוסקו יש"ו אשר העידו עליו היותו רובע ונרבע ואע"ג דנר' דאיכא פוסקים מובהקים דלדעתם חשוד על העריות כשר לעדות אשה לעיולה ואם נתפוס פי' ר"ת הפי' בא על הערוה ממש מ"מ כיון שלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובנו הטור ז"ל פסול בין לאפוקיה בין לעיוליה וגם התוס' אשר מימיהם אנו שותין סברי הכי גם הרב המגיה ז"ל שהוא אחרון כתב וז"ל דין פסולי עדות מן התורה פשוט ומבואר בפ' ז"ב שהפסולים אינם כשרים לעדות אשה לא לעייולא ולא לאפוקא והיה ראוי לסמוך עליהם אפי' כשהיו הקידושין במאמר כהלכתו. כ"ש השתא בנדון זה שפסלתו קלקלתו ותקנת הבחורה הזאת נראה מ"ש הרא"ש ז"ל כלל ל"ה וז"ל תחילת דברים נ"ל כי עקוב יעקב אותו יעקב הרע מאד לעשות להוציא קול על בת ישראל שנתקדשה ולא הזכיר עריה וראוי להענישו על ככה פן ירבו המתפרצים לזלזל בבנות ישראל ולהושיבן עגונות הניכר לכל כאומדנא דמוכח שאינו אומר אמת כי כבר נהגו וכו' עד ואינו דבר מצוי שאדם נכבד והאשה נכבדת יעשו במחשך מעשיהם וכו' עד ואפי' היה מביא עדים היה צריך לדקדק אחריהם בכל מיני ר"וח וג"כ שיהיו אנשים שלא יצאו עליהם שם רע להתירם לעדות אשה ומכל אלו הדברים נראה שאין ממש בדבריו עכ"ל הרא"ש ז"ל ואם כן גם אנחנו נאמר שהגע עצמך דבנדון אחר היה ראוי להחמיר קצת ולא לפסול העד ואפי' שלא היתה נמשכת החומרא אלא מצד איזה פוסקים יחידים מ"מ בנדון דידן הזה הסברה היא בהיפך שאפי' היו פוסלים העד הפוסקים היחידים היה ראוי לסמוך עליהם כיון שיסוד מעשה הקידושין רעוע אפי' לפי עדויות שנקבלו יעו"ש שהאריך עוד:

ואל יאשימני הקורא החביב אם הכבדתי את לבו בהעתקת לשון ארוך כזה כי באמת זכיתי בקופתי וממנו ישועתי כדין עסק ביש דמובטחני בקורא דאחרי לומרו תשו' מהרשד"ם הלזה וידקדק באותיותיה הא ודאי יקרא בקול גדול כי נדון דידן עדיפא באלף דלפי ידות וראוי לסמוך על הפוסקים הרבים ונכבדים שסברי לפסול בחשוד וסנו שומעניה שאם מוהרשד"ם קרא על נדונו עדות הקדישין רעוע מפני שיש מי שהעיד שלא אמר לי והיה נ"ל להחמיר מטעם דידים שאינן מוכיחו' לא הויין ידים ומפני רעוע זה תקע אהלו ויתן במקום נאמן לסמוך לדעת הפוסקי' הגדולים הפוסלים בחשוד:

אנן מה נענה על נדוננו החשיך דאית ביה ריעותות לאלפים ולרבבות שמלבד ההפרש שהיה בעיקר המאמר הקידושין בין העד הא' להעד הב' שהעד הא' ג' פעמים טעה בלשון הקדושין וחוסר בטבעת זאת ופעם אחת תיבת לו דלא מעט הם הפוסקים הפוסלים מטעם זה. ועיין יד אהרן א"הע סי' כ"ז הג"הט אית ז' ועיין בתשו' שפת אמת טירני קובץ קטן באורך בפרק האשה כי לא היתה בזה קדשה:

ואני לא רציתי ליכנס בפרט זה כי הפנאי אינו מסכים לטייל ארוכות וקצרות בכל המסתעף בנדון שלפנינו כי עול רבנות זה הוא עול ברזל ולא בדרך הפלגא ומלבד אותם ההכחשות המבוררות שבין העד הא' להעד הב' ומלבד זה ג"כ ההכחשה הגדולה והנפלאה אשר דנינו עליה שכל הפוסקים מסכימים בה להחשיב העדות בטלה אפי' בד"מ הקל כי היא בגופא של עדות הקדושין וגוף המעשה וכאשר הארכנו לעיל מלבד כל זה כי העד המכוער הלזה כבר נפסל מדאורייתא בעדות כ' אנשים כשרים בחילול שבת ומלאכה דאורייתא ולא הוצרכנו לחתר אחר פרט חשוד על העריות ומתייחד עמהם כ"א להחזיק נדון שלפנינו בכל חיזוקי סופר ולסתום פי כל המקטרגים שיוכלו לצאת להחזיק הנערה בחזקת מקודשת או להצריכה גט מספק ע"פי איזה עילה או סיבה וסברת איזה פוסקים כי לא איפרק כי כותלי בית המדרש מלאים זיו ולא סגי דלא ימצא איזה פוסקים יחידים וחוששים בפרט מהפרטים. על כן על כל דברי האגרת הזאת הוא שנטפלנו להעלות בספר ובדיו גם פרט דין החשוד אשר מפי מהרשד"ם גופיה כבר אתה שומע תרתי האחת דהפוסקים הגדולים והרבים אשר בית ישראל נכון עליהם סברי לפסול החשוד לעדות אשה בין לאפוקא בין לעיולא וצירף עמהם גם דעת הרמב"ם מאריה דאתרין נגד מה שהעלה מרן ז"ל בבד"ה זאת שנית דקול שופר שומעת נפש הקורא מפי מהרשד"ם שאפי' היו הפוסקים הפוסלים בחשוד מועטים ויחידים היה ראוי לסמוך עליהם בנדונות חשכים צלמות ולא סדורים כאלו ובפרט בראותו מ"ש הרב אשדות הפסגה ד"ן ע"ב לפסול דאורייתא מי שמגלח זקנו בתער כאשר יגלח היוסף העד אשר לפנינו הא ודאי אחר כל אלה הדברים תנוח נפש הקורא בלומדו דברים ככתבן ובקול גדול ולא יסף יאמר הותרה רחל בת אברהם משולם הותרה ואינה צריכה גט ואפי' ריח גט וכל מעשה הקידושין היו מעשה קוף בעלמא בזה תל"ית עלה בידינו גם הסעיף הב' מלובן ומזורז בלי שום פקפוק תל"ית:

הסעיף ג' בביטול עדות הב' ומכאן מודעה רבא לאורייתא שכל עצמו של סעיף זה אינו בא אלא כדי להוציא מלב החוששין לעד אחד ולהצריכה גט מספק להורות לכל באי עולם שגם מפאת זה נדון דידן התעלה עד להפליא ואפי' החוששין האלו בנדון שלפנינו עונים ואומרים התר התר בלי שום גט ושום פקפוק:

ראשונה נביא דעת החוששין למקומותם בארשות"ם. ה א' אדם הוא הסמ"ג הביא דבריו רבינו הטור ז"ל. ב' הרא"ם ז"ל הביאו הסמ"ג שם וכתב וכן פסק ארא"ם. ג' אדם גדול אחד שהביא הרא"ם כמו שהביא דבריו הגהמ"יי. ד' ה' ו' שלשה המה מטיבי הלא המה חכמי טוליטולא הובא תשובתם בתשו' מהר'י ן' הרא"ש הנ"מ סי' פ"ב שהיא התשו' נגד הר' חיים הארוך שהיתה ביד מרן ב"י א"הע סי' מ"ב וכתבו על רבינו חיים הארוך וז"ל כתב על ר"מ מקוצי לית דחש לקמחיה ע"ז לבד היה ראוי וכו' וגם רבינו יעקב בנו של רבינו הגדול הרא"ש הסכים לבעל הסמ"ג לזה שהמקדש בעת אחד חוששין לקדושיו ועוד כי ראיותו חזקה ובריאה מדקה' מאי הוי עלה וכו' וכן אנו מודין בכאן שבע"א צריכה גט ע"כ והרב ערוך השלחן א"הע אות מ"ב כנר' שהיתה תשו' זאת בכ"י בידו שאני רואה אותו מעתיק ממנו דברים ככתבן. ז' דעת מוהרי"קו שורש ק"א לפי מה שהבין בדבריו הרב עה"ש שם ממה שלא התיר כי אם בסבלונות ולא בקדושין וכן המשיך גם כן בסברת מוהרי קורקוס ז"ל מוהר"י חנראלי ז"ל סימן א' דף ס"ז עמוד א' עי"ן שם. ח' והסכימה דעתו לזה הרב הנז'. ט' המרדכי ז"ל משם ספר החכמה הביא דבריו הרב ע"הש שם שסיים וכתב ולא היה כח ביד המתירין להוציאה בלא גט. יו"ד מהר"מ מפאדובה סימן ל"ב. י"א מוהר"י מינץ סי' י"א. י"ב מהרש"ך ח"ב סי' קכ"ח וכתב דמעולם לא בא מעשה לידי במקדש בעד אחד ואם היה בא לידי הייתי חושש להחמיר. י"ג מוהרח"ש סי' י"ג וי"ט. י"ד מוהר"י הלוי בתשו' כ"י הביא דבריו הכנ"הג סי' מ"ב הגהב"י אות י"א ט"ו הרב צבי בתשו' סימן קט"ו וז"ל אלא דחזינן לקצת רבותינו האשכנזים דחשו לס' הסמ"ג בשם הרא"ם ע"כ וכלומר דגם הוא חושש וכתב דאם נראה ממוהר"ם מפאדובה סי' ל"ו דמיקל היינו בצירוף טעם אחר דהיה שם ע"כ. ט"ז רבינו ברוך ז"ל הובא בתשו' ריא"ז הביאו מוהרימ"ט ז"ל חא"ה סי' מ"ג שראה תשו' ריא"ז שכתב דרבינו ברוך פסק דחוששין. טו"ב הרב עצמות יוסף בחי' לקידושין דק"א ע"א וע"ד ה"ר הכנ"הג שם דגם הוא מן המחמירין אם לא דאיכא ריעותא אחריתי והר' כנ"הג תמה עליו וז"ל ודיני מודה לו בזה דאם אותה ריעותא אחריתי ראוי לחוש לה בפ"ע להחמיר מה צורך לחששת ע"א וכו' ע"ש. ח"י ואלו הרב ז"ל גופיה בתשו' הובאה בעדות ביעקב סי' י"ז כתב וז"ל מ"מ יש לחוש למאן דמחמיר אפי' במ"ק בעד אחד והוא ז"ל בקש ריעותא אחריתי דהוה הכחשה בדבר כדי שלא לחוש עי"ש ובתשו' בעי חיי א"הע סי' ט"ו דכ"ד ע"ב כתבו ג"כ וז"ל וכבר כתבתי בתשו' הא' דמעולם לא סמכתי להתיר קידושין שנעשו בע"א אם לא שיש ריעותות אחרות ע"כ ודוק או מהו ריעותות ולא ריעותא דנראה מחמיר יותר ועיין שם בסוף התשו' שכתב דאילולי טעם קידושי תרמית של אביה היה מקל כיון שיש לו סמוכות מרוב הפוסקים ובכללם הר' ב"י ז"ל שלא חשש לקידושי ע"א עי"ש. י"ט מוהר"מ אמארילייאו ז"ל הובאו דבריו בתשו' ר' אבהו הר' כרם שלמה סי' כ"ה שהביא הא דמהרימ"ט בשם ריא"ז הנז' וסיים וכתב וז"ל וא"כ מאחר דרבים ונכבדים סוברים כן הלא המה ר"ת ורבינו ברוך שהביא ריא"ז וסמ"ג ורא"ם שהביא המרדכי. כ' והרב ת"הד. כ"א והרב המפה וז"ל ומעתה מאן ספין ומאן רקיע לעשות מעשה שלא להצריכה גט ע"כ. כ"ב הרב מהר"א ישראל ז"ל בס' אמרות טהורות סי' מ"ב. כ"ג גאון עוזנו מוה"ר מוהריט"א ז"ל הובאו דבריו בתשו' הרב בירך משה גאלאנטי דקכ"ט ע"א והיא ל"ו נדפסה בס' הב קדו' יום טוב סי' ט' בהך עניינא ממש אם חוששין לקדושיו בע"א וכתב הכלל גופיה שמסר לנו בס' שמחת יו"ט סי' ע"ה דבאיסור ערוה יש לחוש לכל החומרות אפי' נגד מרן ז"ל עיש"ב. כ"ד והרב ערוך השלחן שם אחר שהביא אותה שהבאנו לעיל בשמו סברת החוששין סיים וכתב ומי יקל ראשו נגד הני רבוואתא באיסור ערוה והביא הך שכתב מוה"ר מוהריט"א בס' שמחת יו"ט ושורש קבלה זו הלא היא כתובה. כ"ה בס' משאת משה ח"א חא"ה סי' ה' דברי' כהווייתן עיין עליהם. נמצא דדעת המחמירים בודאי הם חמשה ועשרים פוסקי' וכנז' שנחשוב לא בין המקילין ולא בין המחמירין דעת ר"ת והמרדכי דבמחלוקת הוא שניי מה דעתם נוטה אם להקל או להחמיר ביעויין באחרונים כי איני יכול להאריך:

זאת היא החומת ברזל העומדת לפנינו ובעזר משדי נחנו נעלה ונבקיענה ונשליך עליה שבעה סוללות כדי להוציא דין שלפנינו בהיר בשחקים כי אין לענין זה אחוה וריעות בנ"ד בשום אופן ואל יאשימוני הקוראים כתבי זאת אם הסוללה הראשונה היא באה בקול מים רבים מהנפת התריסין ואבני בליסטראות שבאמת מקרא דאחרי רבים להטות במקום חזקת פנויה כאשר הוא באמת ענין הקידושין שורף כליותי ולבי ונלאתי כלכל ולא אוכל:

הסוללה הראשונה בכבוד רבותי! נעמוד לענין! א' רב משה גאון בשערי צדק ד"ט ע"א וע"ב דהמקדש בע"א הלכתא היא דלית למיחש לה בה כלל. ב' כ"הג. ג' הרי"ף. ד' הרמב"ם ז"ל. ה' הראב"ד דלא פליג עליה. ו' הרשב"א שהביא מרן הב"י וכתב מי סנו כ"הג והרי"ף והר"מ וכל הגאוני' וכל האחרונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מאלו ע"כ א"כ נקוט לשון הזהב שכתב כל הגאונים לא פחות משלש. ז' ח' ט' וכל האחרונים עוד שלש. יו"ד י"א י"ב י"ג מוהר"ם ב"ב בתשובת מימוניות הלכות אישית סימן ב' והובאה בתשובת הרשב"א סי' תתנ"ו. י"ד רבינו שמחה. ט"ו וראבי"ה הביא דבריהם הגמ"ו פ"ד מהלכות אישית. ט"ז ההג"ה שם. טו"ב הריטב"א בחי' לקידושין דס"ה ע"ב וז"ל אין חוששין לע"א דגזירת הכתוב הוא דבאיסור ערוה אינו פחות משנים ע"כ. ח"י הרב בעל העיטור. י"ט ורבינו חזקיה הביאם הרא"ם במים עמוקים סי' ל'. כ' הראם ז"ל שם. כ"א האגודה פרק האיש מקדש. כ"ב הריא"ז הביא דבריו הש"הג. כ"ג הש"הג עצמו. כ"ד רבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ב וסיים דכן כתב. כ"ה הרמ"ה. כ"ו והסמ"ק הביאו מב"י ז"ל. כ"ז רבינו האיי גאון. כ"ח ורבינו גרשום מאור הגול' ה"ד מהר"מ אלשקא' סי' צ"ט. כ"ט מהר"מ אלאשקר גופיה. ל' התשב"ץ בח"א סימן ע' וסימן ק"ל ובח"ג סימן פ"ד. (עיין יד אהרן בהגהב"י אות מ"ב מה שתמה ע"ז והוא פליאה נשגבה ואין לנו לומר אלא סמי חדא מקמי תרתי ולא הזכיר לחולק כ"א הסמ"ג ולא הסמ"ק ומי יודע אם נפלו טעיות דהרבה הורקו תשובות הללו מכלי אל כלי כאשר תראה עוד סמוך ונראה). ל"א הרשב"ש בנו בסימן י"ד ובסימן שצ"ה ובתשובה כ"י אשר בידי שבהם הרבה תשובות אשר לא נדפסו והיו ביד הרב כנ"הג במ"ש במקום אחר ושם הביא תשובת הרב מר אביו אותה דח"א סי' ע' בדמותה וסיים וכתב וז"ל והיא מספקת לשאלתך וכו' מצד התשובה מצוה להעתיקה פה כיון שאינה בדפוס וז"ל ושאר טענות שבאו במכתבך יש בהם משא ומתן אם מפני חמת הרבה שנתן לה בו קידושין שהיה דבר מועט שהוה פת הבאה בבסנין או בענין דיהו חוששין שמא שוה פרוטה במדי ולענין טענת השכרות אינה כלום דשכור כל שלו הגיע לשכרותו של לוט כל מה שעשה עשוי. ולענין אונס שינה אינו כלום שהישן אינו מדבר ואי נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימין. אבל מחמת שלא היו שם אלא משום נתבטלה הקידושין ואין בדבר בית מיחוש עכ"ד בתשובה כ"י הנז"ל ולענין שכרות עיין בנדפס סימן תקפ"ה דקט"ו ע"ב. הרי אב ובן שראו את החדש בדברים ברורים בשמלה. ל"ב הרא"ש. ל"ג רבינו הטור בנו. ל"ד מרן בב"י ובספר הקצר ל"ה רבינו חיים הארוך ל"ו ל"ז ל"ח ג' מרבני שיבילייא שהסכימו עמו כאשר העיד המעתיק בסוף אותה תשובה וזהו ממש מה שאני תמיה להרב ערוך השלחן שהיתה בידו תשובה זאת איך לא הרגיש מה שעשו חכמי טוליטילה לרבי' יעקב ב"הט למסכים לס' הסמ"ג אחרי דאנו רואים דעתו בכל הד' טורים דבסתם ואחר כך מחלוקת הלכה כסתם ואין פוצה פה ומצפצף בזה ואיך לא הרגיש מזה. וגם איך לא ראה שבכל אותה תשובה יש לעמוד עליה ע"כ פסיעה ופסיעה חוץ ממה שהביא מרן הקדוש ב"י ממנה שבזה דוקא האמת אתם ואין ספק דהר' חיים הארוך לא צירף פרטים אלו בפסק דינו כ"א לסניף בעלמא וראייה שהוא הקדוש כשגזרו עליו הנידויים לא התנגד ח"ו כאשר העיד המעתיק וכאשר יפה כיון בשיקול דעתו הרב עדות ביעקב סימן י"ח שבאמת כן היה כי בתומו הלך צדיק שלא להחזיק במחלוקת אלא דשוב הרב רבי יצחק בן ואקא ורבני שיבילייא הסכימו לבטל הקידושין כדע' הרב חיים הארוך מהטעמים הנכונים ומכללם הא דהמקדש בע"א דכל הראשונים מחו לה אמוחא דבר פלא ולא ידעתי מהיכן נולד להם זאת הסברה בטיליטולה לא זמן כביר אחר מלכו' הרא"ש ובניו שכולם קוראים בגרון דאין חוששין לעד אחד ט"ל שהרי מהר"י ן' הרא"ש בתשובה הג"מ סימן פ' הביא ריש התשובה מרן ב"י סוף סימן מ"ב ומהר"מ אלאשקאר סימן י"ו והרב זקן אהרן די"ג ע"ב הביא משם פסקי אחיי. מ' רבינו יחיאל שהביא דעת הרא"ש עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה ל"ש בשעת הגדה ל"ש בשעת ראייה ל"ש שלא באו כאחד עדותן בטלה וכתב דבדאי הרמ"ה לסמוך עליו להתיר את האשה בלא גט כיון דהיה קרוב וכו' ע"כ עיש"ב ותיפוק ליה דיש לחוש לעד אחד אם לא שגם רבינו יחיאל ורבינו יהודה בני הרא"ש לא חיישי מ"א וכן הוא דעת הב' חכמים ר"י ן' עבאס ור"י אורה בונה שעליהם כתב מהר"י בן הרא"ש תשובתו להחזיק פסקיהם בהיתר אותה האשה וא"כ מאין ולאין דאו להחמיר חכמי טוליטולה. ועל הכל דמרן בתשובת אבקת רוכל דקכ"ו ע"ב כתב וז"ל הטענה הג' שמאחר שכל בני ספרד ובני אשכנז סומכין על הרא"ש ובפרט באיסור והיתר אחרי דברו לא ישנו אין ביד שום אדם לעשות שום מעשה נגד סברתו עכ"ד וכ"כ דודו של מרן ז"ל בתשובות מרן הישנות דף מ"ו ע"ב וכ"כ רבינו בצלאל דיש סימן ר"ב עי"ש ודברי מרן אלו ודברי הרבנים הנז' קוראים בגרון דאפילו לקולא קבלו בני ספרד סברת הרא"ש ובפרט בטוליטולה דאתריה דמר הוא ועכשיו שיצאו אלו תשובו' הר"י ן' הרא"ש ראה שם בסי' נ"ב שגם חכמי טוליטולה קבלו דעת הרא"ש מפני שכל ספרד קבלו דעתו ועם שהוא בנו ז"ל לא נחה דעתו בזה ובא עליהם בטענות מספיקות כבר מוכח שלא נתקבלו דבריו ממה שהעיד מרן בתשובה הנז' על כל ספרד וא"כ מה כחם יפה של חכמי טוליטולה לפסוק דלא כהרא"ש ולקמן נעמוד ע"ז.

כללן של דברים אני תמיה על הרב ע"הש איך חשבו לעשות עיקר מתשובת חכמי טוליטולה הלזו אחר דהוה בידיה דמרן ז"ל ולא חש לה ואחד דעינינו הרואות דשגו ברואה לחשוב דעת רבינו הטור כפוסק כדעת הסמ"ג היפך הכלל הגדול והנורא אשר לא ימוט לעולם כנודע לכל תופש סימן הטורים בידו וא"כ הו"ל כטעות מפורש דדייקינן בתרייהו וכדכתב הרדב"ז סי' תרכ"ה עי"ש ורבני שיבילייא המתירים אחר האוסרים ובנידוי גדול ואש מתלקחת יוצאה מפי חכמי טוליטילא לאו מילתא זוטרתי היא ודאי דדייקו בתרייהו ומצאו דדינא הוה קא משתעי הר' חיים הארוך לבטל הקידושין אם מטעם מקדש בע"א דאין חוששין ומטעמים אחרים עיש"ב רבני שיבילייא ראו בעין חכמתם דטעמי פיסול העדים בשבועת ביטוי והדומה לזה מהתמצית שהביא מרן בב"י ז"ל לא כתב ר' חיים הארוך אלא לתוספת חיזוק כדרך כל הפוסקים כמו שאמת עד היום יש פוסקים רבים הסוברים לפסול בשבועת ביטוי דלהבא ולקבל עדות קידושין שלא בפני בע"ד ומפני זה יצאו לישע בעדו ואישרו וקיימו פסק דינו וע"ז מרן ז"ל ומהר"מ אלאשקר והזקן אהרן שהיתה בידם תשו' זאת כ"י לא העלוה על דל שפתותיהם והוא ברור:

נחזור למנין שאנו מונים פה היום. מ"ב הר"ן בפי' על הרי"ף בירר דבריו מעיקר הסוגייא ולא נתעורר כלל כדרכו הטוב ובפרט שבתשו' סי' ל' אות ה' תפס כן בפשיטות עצום. מ"ג הריב"ש תלמידו בתשו' סי' רס"ו וז"ל וע"א בקידושין לאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות מב' וידוע דהר"ן והריב"ש זה דרכם לחוש ולדקדק ולהחמיר ככל מאי דאפשר כאשר כתב הריב"ש לרבו הר"ן בתשו' סי' שפ"ח כנודע. מ"ד מ"ה מ"ו מ"ז תלמירי ר"י והרא"ה והתוס' ה"ה הריטב"א והובאו כל דבריהם בש"ע לכתובות על דכ"ג ע"א דל"א מהשיטה ע"ב וע"ג שכולם כאחד מקשים בפשיטות והלא המקדש בעד אחד לאו כלום ומבקשים תירוצים עי"ש. מ"ח הרז"ה שלא חלק על הרי"ף כדרכו. מ"ט הרמב"ן שכל תלמידי הרשב"א והרא"ה והריטב"א הם שותים מימיו וכל חיבוריהם תורה דיליה היא כאשר ביארתי יפה יפה בס"הק איי הים העולה היום על מזבח הדפוס וכן כתב בשמו הרב תומת ישרים סי' קפ"ז. נ' הרב משפטי שמואל סי' פ"ג כתב בשם הר' גבריאל ן' אליה ה"ד הכנ"הג דכן פשוט המנהג בכל בתי דינים שראינו וששמענו שמעם דאין חוששין לקדושי עד אחד. נ"א מהר"מ אלשיך סי' ק"ד. נ"ב הרדב"ז בישנות סי' נ"ד כתב וז"ל ועיקר טעם נקט דהמקדש בע"א לאו כלום הוא. נ"ג נ"ד נ"ה נ"ו נ"ז נ"ח נ"ט מוהריב"ל ומהרשר"ם ובנימן זאב ומהר"א קאפסלי ומהר"י אדרבי ומהר"א די בוטון ומשפט צדק ה"ד הרב כנ"הג א"הע סי' מ"ב הגהב"י אות י"א. ס' ס"א מוהר"י ח"ן ומהר"א נחמיאש בתשו' מרן הישנות. ס"ב ס"ג הרב זקן אהרן סי' ב' והרב חוט השני סי' ן'. ס"ד ומהרימ"ט ח"ג סי' מ"ג כתב דאם האחד ראה הטבעת והב' לא ראה והו"ל מקדש בע"א דאין חוששין לקידושיו ועיין עוד לו בסימן ט"ו שכ"כ. סה מוהר"מ אלבילדה בתשו' כת"י אשר בידי היא אשר היתה ביד הכנ"הג וכנז"ל כתב וז"ל וא"כ באנו למחלוקת כל הפוסקי' עם הסמ"ג דהם ז"ל הושוו דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואפי' שניהם מודים ע"כ ס"ו המבי"ט ח"א סי' י"ד ד"ד ע"ב כתב לדידן דקיל"ן ככל הגאונים ורוב הפוסקים דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו דאין דבר שבערוה פחות מב' ע"כ. ס"ז ס"ח ס"ט מהריט"ץ סי' ד"ן והסכימו עמו מהר"י בירב בן בנו של מוהרי"ב הגדול ומהר"ב אבסאבאן. ע' והרב לב שלמה סי' כ"ה דכ"ג ע"א כתב וז"ל וכבר דחו ס' הרא"ם כל הפוסקים דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושיו. ע"א ע"ב הרב פמ"א ח"ב סי' ח' כתב כלל העולה דלענין מעשה כל הפוסקים דחו להאי סברה וכבר מחו לה במאה עוכלי דפרזלא ע"כ והרב צרור הכסף דמ"ז ע"ב. ע"ג הרב נודע ביהודה סי' ע"ו כתב וע"א הוא יסוד מוסד ורוב מנין ורוב בנין לא חששו לקדושי ע"א. ע"ד הרב אבני שוהם אשכנזי סי' ד"ן כתב וז"ל וכבר קדמוני קדמאי ובתראי דלפי שיטת התלמוד לית כאן חשש קידושין דהל' דווחת דע"א בקידושין לא כלום היא. ע"ה וכן הסכים עמו ה' אב"ד דק"ק אמבורג בסי' כ"ה וכ"ו. ע"ז וכן הסכים רב אחר עי"ש. ע"ז ע"ח ע"ט והרב מוהר"ש אלפסי גאון תוניס בס' משחא דרבותא ח"ב דק"ט ע"א כתב וז"ל וכן היה הר' מ"א דן וכן היה אומר כמה פעמים ה"ה דמוהר"י הכהן שבעיר הזאת שאין חוששין לקדושי ע"א. פ' הגאון הרמ"ז בס' חק"ל א"הע דק"פ ע"ב. פ"א והרב עבודת הגרשוני סי' מ"ו אחד שהביא תשו' הרשב"א הנז"ל במה שכעס נגד אותו תלמיד כתב וז"ל הרי העיד הרשב"א שכל הגאונים ראשונים והאחרונים שקדמונו ס"ל שהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ונאמן עלינו הדיין הגדול כבי תרי. פ"ב גם הרב מהר"מ חאג'יז בתשו' הובאה בתוך דברי הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח מן המקילין שהרי כתב וז"ל ואם באמת הדברים היו מגיעין שהיינו יכולין לברר שאין כאן אלא עד אחד אז ודאי היה פתח פתוח לפנינו להתירה בלי ספק ע"כ. פ"ג גם הרב שבות יעקב שם בסוף התשו' כתב סברא דנפשיה באומרו הרי בהדייא כמו שכתבנו דאן כאן אלא עדות אחד וא"כ הדין פשוט וערוך לפנינו בש"ע והרוצה להחמיר לדעת רמ"א וכו' ע"כ נמצא דהוא אינו רוצה להחמיר. פ"ד גם הרב בגדי כהונה אשכנזי סימן טו"ב כתב דאף נימא דדברי העד הב' סובלים דהיה בשעת מתן מעות מ"מ לא הוי רק ע"א ורוב פוסקים ס"ל המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו עי"ש. פ"ה הר' ב"ח בתשו' סי' צ"ז עד שסמך לבטל הקדושין לבד מטעם דהמקדש בע"א אין חוששין לקי' כשאין שניהם מודים עי"ש וידוע דהרב ב"ח ז"ל בכל אשר התהלך בדרכי ההוראה לעולם נטה להחמיר:

הראיתיך בעיניך קורא דורש אמת פ"ה פוסקים גדולים רבים ונכבדים ורובם מגדולי הראשונים וגדולי האחרונים אשר בית ישראל נכון עליהם דכולם פה אחד מחו אמוחא לחומרא זאת מאה עוכלי בעוכלא עד כי לא נותרה נשמה באפה ולא בדרך הפלגה כי הסוללה הא' בחזק תבא להשחית החומת ברזל הזאת ולעשות בה פרץ נבעה שבעוד ג' אבני קלע שנשליך עליה תפול תחתיה עד היסוד בה ולא תבנה עוד:

האבן הראשונה שארבעה חמשה פוסקים הנמנים בסדר קדושה הנז"ל ירצה בין המחמירין לדידי לא שמיעא לי דהכי ס"ל הא' מוהריק"ו שורש ק"א אמת כי כל האחרונים המשיכוהו עם הכת הזאת אבל מי שראה דבריו בשורש יראה כי לא כתב מש"כ כי אם להחזיק נדונו בכל חיזוקי סופר כדרך כל הפוסקים שהרי מי שכותב בפשיטות עצום דודאי הכא ליכא למיחש שהרי אין כאן אלא ע"א דהושוו כל הפוסקים מלבד הסמ"ג דאין חוששין לקידושין אפי' שניהם מודים ע"כ אחר בירור דבריו אלה איך נוכל לצרף אותו עם הפוסקים המחמירים מפני שנדונו היה סבלונות ורצה להחליש כח הסבלונות אפי' לדעת הסמ"ג דחוששין זה פלא חיי ראשי וכי עתה באנו לבית המדרש. האם אין כך מנהג כל הפוס' להשתדל ליפות פסק דינם בכל מילי דמוטב ועיין הרב יד מלאכי בכללי הפוסקים דקצ"ו ע"ב אות י"ד ומטעם זה גופיה אין לחשוב למרן החביב ז"ל בין כת המחמירין מפני מש"כ בתשו' הבאה בעדות ביעקב הנז"ל ובפרט שבחיבוריו הנפלאי' המשיך רוב דעת רוב גדולי האחרונים להקל ואיך אפשר שמצד עצמו יחוש ויבקש ריעותא אחריתי אחר מה שתמה להרב עצמות יוסף באנו לס' רמ"א והלבוש כבר כתב להדייא הרב פמ"א ח"ב דל"ט ע"א דמעולם לא הסכימו עם המורים להחמיר אלא במנהגם לאתויי כל הדעות הנמצאות בפוסקים ע"כ ואפי' דאין דעתי על הלבוש כן מטעמים הכתובים אצלי במקום אחר על כל פנים על מור"ם אקרא בקול גדול שכן הוא ויש לי ראיות גדולות על כלל זה ממ"ש בתשו' ואכמ"ל וכן כמה פוסקים הניתנים למעלה מכלל המחמירים אם נדקדק הדק היטב נמצאים על משקל האמור אלא שאין הפנאי מסכים לתור ולדקדק:

האבן השנית דלעולם כת המקילים מלבד שהם רבים וכנז"ל עוד זאת אלימי כחייהו עד להפליא והסומך עליהם לבו כשמיר ושית לא ירא ולא יחת דכל המיקל אחר הערעורים הבאים בנדון שלפניו דייק ותני כמה הלכתא רבוותא ולן בעומקה של הלכה ומוציא כלי למעשהו משופה ומנוקה מכל מין ערעור ונעתיק לפני הקורא דברי הרב זקן אהרן ז"ל בסימן רכ"א ובעיניו יראה כמה גדול כח המקילים יעדיף מטובו הקורא ויעשה אזנו כאפרכסת לשמוע דברים חקוקים בששר על ס' הישר וז"ל בדקי"ד ע"ד ועוד לבי אומר לי שחזקה על ב"ד זה שהתירו את האשה שעשו כהלכה וכמשפט שאלו לא היו קוראים ערער מעיקר' על אשה זאת היינו אומרי' שלא כיונו ב"ד ולא חשו לחקור העדים שכל ישראל בחזקת כשרים הם אבל אחר שקראו ערער ובאו עדים להעיד לאוסרה על בעלה עכ"פ בדקו חכמים עד מקום שידם מגעת והתירוה. ועוד דבשלמא הב"ד הא' שהיו חושבים לאסור אשה זו ולהעמידה בחזקת אשת איש הוו לחומרא ולא דייקי כולי האי משום דלא נפיק מינה חורבה וכדאמרי' בכתובות בפ"ק ד"ז ע"א גבי הורה ר"י בצידן ופריך ומי איכא הוראה לאיסור ופרש"י משום דכל אדם רשאי להחמיר והאיסור אין זה סמיכות דבר שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על שמועתו או על סברת חכמתו והיא הוראה א"כ ההוראה היא למתירים אבל ב"ד המתירים מדייקים בדבר ולכן יאמרו תמיד כחא דהתירה עדיף מפני שמדקדקים בה מפני שגהינם פתוחה מתחתם ולולא שראו בה סימני טהרה להנשא ועוד דחזקתם שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י של צדיקים ואין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידם ע"כ דבריו המסולאים. והרב בש"מ שם באותה סוגייא פי' ומי איכא הוראה לאיסור ואפשר דטעה ר"י בר אידי בשמועתו וכו' עי"ש ועיין בס' בנימן זאב בדקע"ט ע"א יעו"ש ותרוה צמאונך:

האבן השלישית מ"ש הפר"ח יו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס קרוב לסוף אות אלף אחר שהביא לשון הרע כידוע בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת שהם דברים בנוים על אדני השכל הישר על זה האריך הרב פר"ח ברוחב מבינתו וסיים וכתב וז"ל תו שמעינן ממאי דכתיבנא דיש לצדד להקל טפי בספק הקדושין מספק הגירושין ע"כ ואין ספק דהטעם הוא משום דחזקת פנויה לפנינו וע"ז סמך גם הרב כרם שלמה סוף סימן כ"ד וז"ל וכבר למדנו הרב פר"ח סי' ק"י בכללי הס"ד דגבי קידושין יש להקל כיון דחזק' פנויה מסייעתו ע"כ:

והרב נחלה ליהושע בסוף סי' ל' הביא לשון הר"ן שהביא הפר"ח בצביונו ובקומתו וכתב ז"ל בקיצור וע"פי ההנחה שהנחנו דכל ס' מקודשת אין איסורו אלא מדרבנן וכיון דליכא הכא אלא איסורא דרבנן יש לנו לילך אחרי תרי רובי ראשונים ואחרונים ע"ש:

ואחר כל זה אנן מה נענה אבתרייהו דבענין זה דמקדש בע"א אית לן ג' רביעים מחכמי ישראל וכמעט חציים ויותר מגדולי המורים היעלה בדעת שישאר עוד רוח חיים לחומרא זאת להצריכה גט מס' וישתקע הדבר ולא יאמר עוד:

הסוללה הב' דאנן דבתר הרמב"ם גרירנן כמו אנשי מערב ובתר הרא"ש כמו אנשי ספרד ובפרט מפסק מרן ד"ק בב"י ובס' הקצר ואילך הא ודאי אחרי דכל חד בדידיה פסק בסכינא חריפא דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו א"כ הא ודאי ניתן עודף ולא פנים אל חומרא זאת ואל תשיבני מענין קבלת הגאון מוהריט"א בס' שמחת יו"ט ובקדושת יו"ט ובירך משה הנז"ל דבאמת יפה אמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשו' שהרי הרדב"ז ראש של ארץ מצרים כתב בישנות סי' נ"ז להתיר נדונו מעשרה טעמים וחד מהטעמים הוא משום דהרמב"ם הוא מאריה דאתרין ובסוף התשי' כתב הרי עשרה טעמים בשדיותא דהאי איתתא וכל חד וחד סגי באנפי ע"כ ובלאו הכי מבורר יוצא מדברי מרן בתשו' אבקת רוכל דאפי' להקל קבלנו ס' הרא"ש כל בני ספרד שהרי הוא אומר ובפרט באיסו' והיתר אחרי דברו לא ישנו ואין ביד שום אדם לעשות נגד סברתו א"כ נמצא מפו' דאפי' להחמיר בכל האיסורי' אין אנו יכולי' ואפי' באיסור ערוה ואמר ובפרט באיסור והיתר ולא בממון אחרי דכי אנו מקבלים לדון כפוסק אחר היינו משום דאנו מחשבים דעתו כדעת רבים ובממון קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב לא כן באיסור והיתר דבהם הוא שנאמר אחרי רבים להטות וכיון דהוא פוסק מובהק על הרוב ודאי עשה פסקיו על המשקל הלזה ואם יצא איזה פעם מהמרכז אשרי מי שטעיותיו ספורות וזהו היה דעת אנשי ספרד שקבלו דעת הרא"ש אחרי כל סלע המחלוקות שיצאו נגד הרמב"ם בשביל שסתם דבריו כלשון משנה הרב בעל היוחסין דפי' אמשנה ד"ק ע"ב כתב וז"ל ואנו נסמכים על דבריו (של הרא"ש) יותר מדברי הרמב"ם ז"ל לפי שהרמב"ם כתב כדברי נבואה בלי ראיה כך שמעתי מגדולי קאשטילייא ע"כ וכן נראה טעמם כמבואר בתשו' מוהר"י ן' הרא"ש הנז"ל ואף אם הוא ז"ל לא היה דעתו נוחה בזה מפני כי היה אדם גדול בענקים והיה מצטער לדון היפך דעתו באיזה מן הפרטי' ע"פי ראייותיו מן גדולי הראשונים ויושר פלפולו כי בודאי הדיין יודע להכריע כאשר ראינו הצער הגדול הזה יוצא באף ובחימה מפי גאון ירושלם הרמ"ז זיע"א בחק"ל א"הע דפ"ט ע"ב עי"ש ואני במקומי חזקתי דבריו מכמה אלפי ראיות ואכמ"ל:

וזה ודאי היה צערו של מוהר"י ן' הרא"ש וכבר נראה שבשבילו עשי הסכמה הזאת אנשי טוליטולה כמבואר בסוף התשו' הנז' דוק ותשכח רצוני לומר בכל האמור כי לאו חדשה היא בארץ אותה שקבלו ארצות המערב דעת הרמב"ם ואנשי ספרד דעת הרא"ש ובהכרח הוא שהוא בין לקולא בין לחומרא ואפי' באיסור עריות דעל הרוב אותו הפוסק הגדול לא שביק מקרא מלא דאחרי רבים והוא ברור כשמש על הארץ דבאיסור ערוה אם לפעמים נראה שהוא יחיד או צד היחידים תפיס הא ודאי ראוי לחוש וזה אפשר שהיתה הקבלה שקיבל מוה"ר מוהריט"א ז"ל הנז"ל והוצרכתי להאריך בכל זה אי מצר דהיא סברה אלימתא וידים מוכיחות והעיניים ניתנו לפנים ובתורתנו הקדושה לית בה מילתא מנגדת משפטי השכל הישר ויש לנו שתי בתי נירין הרדב"ז ומרן ז"ל קורין בגרון כ"ז וכנז"ל ואי מצד דמרן הגאון הרמ"ז כרוזא קרי בחיל בחק"ל א"הע דק"פ ע"ב דלכל אפייא בארץ ישראל דכבר קיבלו הוראת מרן א"כ בע"א אין חוששין לקידושין ע"כ היעלה בדעת הגאון מרן זקני ז"ל דכל רז לא אניס ליה לא זכר שר מ"ש מוה"ר מוהריט"א הנז"ל ובפרט שלפום ריהטא נרצים דברי טעם לחוש באיסור ערוה אם לא שנאמר דכוונתם ז"ל אל כל האמור ומדובר דלא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן ירצה או להחמיר על עצמו או באיזה מן הפעמים תפס מרן באיסור ערוה סברת יחידים נגד רבים ונכבדים אבל בהיפך כמו נדון מקדש בע"א שיש לפנינו כל פ"ה וכל לשון של זהורית כולם ראשי אלפי ישראל מגדולי המורי' ומרן מכללם מי יעצור כח לפסוק נגד סברתו ואין ספק דהכי יפרש הרמ"ז ז"ל קבלת מוהרימ"ט ז"ל הכתובה בס' ש"יוט בסתמו' כי הכתובה בס' בירך משה לענין מקדש בע"א לא נדפס' בזמן שכ' הפסק הגאון הרמ"ז ז"ל דלאו נדפסה ודאי היה מקשה עליה דבאמת כי כשיש לנו רבים המקילים באיסור ערוה המסייעים למרן ז"ל כדעת מרן במקדש בע"א כמוהו נקיטינן והוא ברור ואת כל אלה מי יוכל לבלום פיו מלערער אחר הכלל המחודש שהוליד הרב משאת משה א"הע סי' ה' דהוא היוצר והבורא הכלל המחודש הלזה לפסוק דלא כמרן בחומרת איסור ערוה ומה המה אבני יסודו מענין שאנו ביה במקדש בע"א לפסוק דלא כמרן הקדוש ממה שפסקו האחרונים דמ"א ומוהר"מ מפאדובה ומוהר"י מינץ והחכם צבי דלא כמרן. מאריה דאברהם! איש מאנשי ישראל כמוהו יביא בפריו רבני אשכנז דמעולם לא קבלו לא דעת הרמב"ם ולא דעת מרן לראיה לנו בני ספרד דקבלנו דעתם בכל מכל כל ויש לנו כל רבני דורו של מרן וסורייא וסאלוניקי וקושטא המובאי' לעיל וכל דבני טורקייא שכולם פה אחד דוחים בהמת הבנין חומרא זו עד כי לא נשאר זכר לה זה פלא חיי ראשי וזה תימה על הרב יר"א סימן כ"ז הגהב"י אות נ"ב שהשב'ח השבי'ח בסתמות דברי הרב מ"ע ועיין לקמן עוד מה שאכתוב ע"ד:

ושוב נתעוררתי כאיש אשר יעור משנתו ונזכרתי דזה למעלה מט"ו שנה כשהייתי על הארץ הטוב' בעיר עז לנו ירוש' דדהבא יושב ודן את הדין לפני מורי הרב החסיד מוהרח"א גאגין זצוק"ל בפסק הארוך אשר בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' שם דנתי את הדין דבאיסורין ראוי לנו לתפוס כדעת המחמירין אפי' נגד מרן ז"ל מפני שנגררתי אחרי מש"כ מוה"ר מוהר"ם סוזין ז"ל בהסכמתו בתשו' אשר בס' חוקי חיים למורי רב את"ן ז"ל בדע"ט ע"ד ודף ע"ב. ודרך מקרה והזדמן נקראתי עם הרב הגדול סבא דמשפטים מוהרי"ט אליקים ז"ל וראה עינו הפסק הארוך וכשהגיע לענין זה צעק עלי בקול מר כשופר וכה אמר לי לא תצית להני כללי דמוהר"מ סוזין ז"ל ומוהרח"א גאגין תלמידו וכמרן נקיטינן בין להקל בין להחמיר ועל מבוכה זו ישב הגאון מרן מלכא מר זקנך ז"ל וכל חכמי הדור הסכימו לדבריו ומהר"ם סוזין ז"ל ביטל דבריו ודעתו וכשיצא לאור חק"ל מ"ב ע"י הרב הגדול מר דודי המלך דוד נר"ו ושלחו אלי לרומי ופתחתי אני לדודי וראיתי המבוכה מתחי' לסופה שדעת הגאון הרמ"ז ז"ל לקיים פסק מרן בין בב"י בין בס' הקצר ובין בתשו' נגד מה שהיה רוצה להחזיק הרב מוהר"מ סוזון ז"ל לפסוק דוקא כמרן לחומרא ולא לקולא בכל האיסורין ולא קבלנו מ"ש בתשו' כמ"ש הרב שער המים והגאון הרמ"ז ז"ל מילא כלי זעמו בראיות מופתויות עיין לו שם באורך בסי' ג' אות ט"ו ובסי' ב' אות ב' ובאות י"ד סיים וכתב וז"ל סוף דבר אני אומר לא תציתו להני כללי אלא דקבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר בין בחיבוריו בין בתשו' לא נטה ימין ושמאל במ"ש הרב זרע אברהם והרב שמחת יו"ט אלא זולת באיסור ערוה אם רבו הפוס' להחמיר שיש ביד הדיין להחמיר עכ"ד:

ובסוף התשו' דקפ"ב מהספר רע"ב כתב הנפק על דבריו מהר"מ סוזין ז"ל וז"ל והנני מבטל דעתי מפני דעת עליון מרן מלכא נר"ו ודברי לעו והיו כלא היו עכ"ד. ומעתה אחרי כי אל ה' ויאר לנו דברים על בורין ככל אשר קבלתי בתורה שבע"פ מהרב סבא דמשפטים הנז"ל וראינו דברי הגאון הרמ"ז ז"ל כי טעמו ונימוקו עמו וגם לנא נפשאי לעיל קודם שנזכרתי מכל זה כמעט כוונתי לדעת עליון מראייות המופתייות שהבאתי לחיזוק סברה האמיתית הזאת ולהצילו הייתי מכוין ממה שפסק בחק"ל א"הע דק"פ במקדש בע"א כדעת מרן ז"ל מפני שבאמת פ"ה זקנים מישראל לא חשו לקידושין בע"א והרי הדברים קרואים והולכים לתומם יוצאים מפי אריה ז"ל:

א"כ לעת עתה השמש יצא על הארץ ונתברר הדין על בוריו ובכל א"י אין להם כח להחמיר לאחרים נגד מרן ז"ל אם לא על משקל שכתב הגאון הרמ"ז ז"ל כי מלבד כי הוא מאריה דארעא דישראל ואחריו בעונותינו לא קם כמוהו והרב מהר"מ סוזין ז"ל כבר ביטל דעתו ונכתב בספר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד במה שחזר לקיים דעתו בס' חוקי חיים כי לא חידש לנו שום ענין ע"כ הטענות המספיקו' והיפות ובריאות הנטועו' בשכל הישר המושרש בנו אשר דנין עליו הגאון הרמ"ז ז"ל פעם ושתים ושלש ולא עשה אלא כ"א להעמיד דבריו גם בלי טעם כ"א לאמר לנו אין לנו אלא דברי מוה"ר שער המים גם פה בלי משען ומשענה ומלבד כל זה כי דברי הגאון הרמ"ז ז"ל מיוסדים על אדני פז שכל רבני ע"הק ת"ו והרב ז"א והרב נח"ב והרב כסא אליהו והרב באר מים חיים מוצירי בן א"י כנודע וגדול הדור האחרון מוהריט"א כולם פסקו בסכינא חריפא דזולת איסור ערוה פסקינן כמרן בין להקל בין להחמיר ובאיסור ערוה היכא דאיכא רוב מחמירין נגד מרן:

ואין לתפוס על מרן מלכא מוהריט"א בענין מקדש בע"א שבאמת לא ירד למנין כאשר הראנו למדי לעיל בסוללה הא' וכיון שראה ב' ג' מגדולי הראשונים וקצת מרבני האחרונים חשבם למנין שקול ותפס להחמיר ע"פי קבלתו וזה לא מעלה ולא מוריד דאלו הוה דייק הוה הדר בפירושה כי בזה האמת עם הגאון הרמ"ז דאם הרוב והם מגדולי המורים קיימי בשיטת מרן ודאי דאף באיסור ערוה פסקינן כותיה דאל"כ לא שבקת חיי ומה כחו של המורה להחמיר לאחרים ולאסור בזיקים אשה העומדת בחזקת פנויה נגד הרוב ונגד דעת מדן שקבלנו הוראותיו אפי' להקל באיסורים ומי לנו גדול ממור"ם ז"ל בתשו' סי' ע"ו שכתב שמצוה לשמוע אל מרן אף אם הוא המקל ומור"ם המחמיר עי"ש והמורה לעצמו ולביתו יעשה מה שלבו חפץ כמו שמוטל לחוש ולדקדק בכל מה דאפשר וכמ"ש הגאון הרמ"ז ז"ל והם דברי' שכ' הרב זקן אהרן בסי' ב' ובסי' ד' ונביאם לקמן בעה"ית:

והן כל אלה הדברים בנויים על אדני השכל הישר הנטוע בנו והשיקול הדעת התלמודי ונשען על כמה הלכות גדושות ושמועות רחבות והדבר נתברר כשמש בחצי השמים:

ואחרי גמר דין מכל האמור ומדובר האיר ה' את עיני ומצאתי הדברים קרואים והולכים לתומם מפי שני צנתרות הזהב גאוני ירוש' הגאון מוהריט"א עצמו וחתנו הרב הגדול בעל ברכות המים ז"ל שבספרו שם דק"ב ע"ב נשאל על אחד שנתן קידושיו לאבי הבת בכוס של יין בפני ב' עדים כשרים והרב התיר הקשר האדוק אי מטעם דהויא שתיקא שלאחר מתן מעות ואי מטעם דלא אמר לי והוו ידים שאינן מוכיחות וכיון שראה עצמו בדוחק החומרות כידוע ומפורסם שכותלי בית המדרש נטו ליפול מרוב המחלוקת בב' פרטים האלו כנודע על זה כתב בדק"ח ע"ד וז"ל ומה גם כי מרן בש"ע קבעה להלכה ואנן יושבי אר"י וכל ערבאיסטן קבלנו הוראותיו. בין להקל בין להחמיר ובפרט אחר שכמה רבוואתא פסקו וכו' ע"כ ואחריו עלה ארי מסבכו גאון עוזנו מהריט"א ז"ל וסמך ידיו עליו בכל מכל כל ולא נתעורר בענין זה דיש לנו לחוש באיסור ערוה לס' החולקים אפי' נגד מרן ז"ל ובפרט שמרן ז"ל בתשו' הישרות דכ"ו ע"ב חשש להחמיר אפי' כשלא אמר לי (והרב ברכות המים שם בדק"ח ע"א הביא תשו' מרן בסי' ד' ולא נתעורר דהם תרתי דסתרן ולכל הפחות הוא ספק אם מרן בתשו' ס"ל לחוש לידים שאינן מוכיחות וכו' ועיין לקמן מה שאכתוב בזה) ואם האמת כפי מה שעלה בדעת איזה מהאחרונים לתפוס כלל זה של הרב מהריט"א ז"ל בעינים סגורות א"כ נקשה מדידיה אדידיה והיכי שביק מר להר' חתנו לבנות ולנטוע כלל חדש נגד קבלתו אטו משוא פנים יש בדבר אם לא שתאמר בהכרח דלא אמרה מוהריט"א ז"ל כ"א על המשקל שכ' הגאון הרמ"ז ז"ל דהיינו כשהמחלוקת הוא שקול זה מחמיר וזה מיקל ומרן מן המקילים או שסברת המחמירים הם מעמודי ההוראה וכדומה הא לאו הכי חזרנו לכללין והוא ברור כשמש ומכל האמור כלל הרב מ"מ חא"הע סי' ה' אין לו על מה לסמוך ויניח לנו ר' טרפון במקומנו לפסוק כדעת מרן ז"ל בין להקל בין להחמיר:

ומעתה יש לי לתמוה על הרב ערוך השלחן שם איך לא זכר שר מש"כ הרב משחא דרבותא ה"ד לעיל דהעד העיד בנו דמנהג תוניס רבתא לפסוק כפשט פסק מרן ז"ל ושלא לחוש למקדש בע"א ומה לו לחתר אחר מ"ש מוה"ר מוהריט"א להחמי' באיסו' ערוה נגד מרן ומה לתוניס עיר גדולה של חכמי' ושל סופרים לקבלות אחרות דלא נכריות ישתה מים מבורו והם הרבנים אב ובן שראו את החדש גאוני עולם ונוזלים מתוך באר הכהן הגדול שהיה שלשלת רבנים וקבלתו גדולה משלנו כי ירוש' לקוטא"י נינהו בעונות אלא דדבר אחד יש להרגיש על הגאון הרמ"ז ז"ל איך לא הביא דברי הרב מ"ע הנז' וידחה אותם כאשר היה ראוי לעשות וכנז"ל. ובפרט שלעיל באותו חלק דמ"ג ע"ב הביא דבריו ותמה עליו מצד אחר ומצד זה הרואה יראה דנר' כאלו מודה ליה שהרי כתב וז"ל ואחרי המחי' ל'מ דכל מה שהביא הוא דאיכא מ"ד דהיא מקודשת גמורה מד"ת בכי האי חששו למיעוט וכו' וכו' עכ"ל הצריך א"כ מינה דנר' כאלו מודה דכל דאיכא מ"ד דהיא מקודשת גמורה יש להחמיר אלא דמה שיש לומר הוא דלקמן דקפ"ב מיירי על מטה אי' דכיון דאיכא רוב שכר להתיר עם פסק מרן הק' ז"ל א"כ אינו ענין להגהת הרב מ"מ הנז' והוא ברור דע"ז לא הביאו לקמן:

והן בעודני בזה כה ראיתי בס' חיים ושלום להרב המפורסם מר שגם המלך חיים נר"ו כ"ד שהניח דברי הגאון הרמ"ז בחק"ל א"הע דק"פ ע"ב בצ"ע במה שכתב לפסוק כמרן עיש"ב ואיך לא נרגש ממה שכתב הרמ"ז ז"ל בלשון קצת רבני האחרונים המחמירים? ואיך לא זכר כל הטענות המספיקות שבא טעון בחק"ל מ"ב? ואיך יסתייע מדברי הרב מ"מ אשר הם תמוהים לנפש אדם? והוא פלא על גודל בקיאותו ובפרט בדברי אדוננו גאוננו אבינו הזקן אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו יומם ולילה:

הסוללה הג' הוא מ"ש מב"י בשם הרשב"ץ ואפי' בע"א לא חשש החושש כי אם בשניהם מודים אבל אם יש הכחשה מהאשה הא ודאי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכמעט על משקל זה כל הפוסקים האחרונים הנז"ל בכת המחמירים מודים דרבנן היינו שבחייהו דבאופן כזה ליכא למיחש כלל עיין כנ"הג הגהב"י מאות ז' ואילך ועיין יד"א א"הע וגם הרב מוהריט"א ז"ל באותה תשו' שבס' קדושת יו"ט ובירך משה הנז' וגם הרב ערוך השלחן הנז' ס"ל דלא חששין אנחנא להך סברה ולפום ריהטא איני רואה כ"א מהר"מ מפאדובה והחכם צבי והרב אמרות טהורות דצ"ט ע"א שכתבו לחוש לקידושיו אף דליכא הודאה שניהם ואין ספק דבטלי אגב מעוטייהו וא"כ בנ"ד שלפנינו שהנערה הכחישה אותם בקולי קולות וכנז"ל בגופא דעובדא יצאנו י"ח תרי רובי מכת המחמירים:

הסוללה הד' דאף לדעת מהר"ם מפאדובה הנז"ל ודעמיה נדאה דנ"ד שאני דדבר נמצא העד א' פסול מדאורייתא וכיון שכן בטלה כל העדות כמבואר בכנ"הג הגהב"י אות י"ג ועיין לו בח"מ סי' ל"ו ריש הג"הט באורך והרב עדות ביהוסף ח"א סי' מ"ג והרב מש"ל תמה מדין זה בפשיטות על הריב"ש הביא דבריו הרב יד"א הג"הט אות ה' ועיין מ"מ ח"ב א"הע סי' ד' וכמעט בפרט זה אין חולק זולת החולקים שהביא הכנ"הג משם מהר"א קאפסאלי ומורם במפה סי' ב' והלבוש ונדחו סברותיהם בראייות מופתיות כיעו"ש ועיין פרח מטה אהרון ח"ב סי' ח"י דט"ל ע"ג וע"ד שכתב להדייא דמעולם לא הסכימו מורם והלבוש תלמידו עם המורים שהביא הר' מהר"א קאפסאלי אלא דמנהגם לאתויי כל הדעות הנמצאות בפוסקים ונמצא סברה זאת במהר"מ מפאדובה ואייתי לה ואמרו דהוי כמקדש בע"א משום דכבר הביאו לעיל דעת הסמ"ג ורא"מ דהמקדש בע"א חוששין וכתבו דלפי דעת זאת גם המקדש בפני שני אחים וכו' יעוש"ב ועיין בתשו' סם חיי סי' ו' שעליו קאי הפמ"א ודוק:

אלא דדבר אחד עומד לנגדי שהרי כתבו התוס' בפ' ז"ב דהא דנמצא אחד קרוב או פסול דעדותן בטלה דוקא כי מסייעי אהדדי אבל אי מכחשי אהדדי לא וכן תפס מרן ז"ל בתשו' הישנות דכ"ה ע"ד (ט"ס נפל בכנ"הג עי"ש) ומהר"ם מפאדובה סי' ל"ב ועם שמוהר"מ אלאשקאר סי' פ"ד חולק כאשר הביא כ"ז הכנ"הג ח"מ סי' ל"ו הג"הט אות ג' וגם הפמ"א ח"ב סי' ח' פלפל בחכמה והסכים לדעת מהר"ם אלאשקאר הנז"ל ה"ד הרב חשק שלמה סי' ל"ו אות ה' מ"מ אל מרן שומעים גם בתשו' וכנז"ל וא"כ בנדון שלפנינו דהוכחשו להדדי כמבואר לעיל בסעיף א' א"כ קמה וגם נצבה החששה דע"א ואין מקום לומר דעדותן בטלה:

אמנם לבי כלב האריה לא יירא ולא יחת גם מפרט זה כי עלה יעלה וירש אותו כי יכול יוכל לו מכמה צדדים ה א' דהעיקדא מיום למדי שלשה התשו' הללו דסי' ח' ט' יו"ד הבאות בתשו' מרן ז"ל היה לבי נקפי הרבה שתשעים למאה ואי מאה לא אירייא שאינה מתורת מרן ז"ל ואינה אלא העתקת דברים מתשו' הר"א נחמייאס דס' יו"ד הקודמת כאשר יראה הרואה שהכל לשון אחד באיזה קיצורים ושנויים מועטים ומעולם לא ראינו שום פוסק שבעולם שטורף בפיו כל דברי המשיב הא' ככתבו וכלשונו ומבלי תוספת רעיונים וראיות חדשות. כ"ש במופלה שבסהנדרין כמרן הק' מלא ע"כ גדותיו מתלמוד גדול ופרשיו ורכבו? הס כי לא להזכיר! אופן זה אפי' במי שלא ראה מאורות לימוד הפסק מימיו כ"ש באבי התעודה אשר משתו יגורו אלים זאת שנית דבדין דאין מקבלים עדות ע"ה שפסק בב"י ובש"ע כאן בסוף התשו' פוסק באיפא מ"ד דמקבלינן סהדותה האידנא מכל ע"ה מבלי שיעשה ההפרש הגדול שעשה הרי"ף ושרשו מהגאונים (עיין תשו' הגאונים שערי תשו' העולה היום על מזבח הדפוס עם הגהותי איי הים סי' ר"ב) ופסקו הוא עצמו וכנז"ל ועוד דדבריו מרפסן איגדי בענין ידים מוכיחות כשלא אמר לי דלעיל די"א סוף ע"ד ודי"ח ריש ע"א כתב וז"ל יפה דנת שלא לחוש מטעם שלא אמר לי דמאחר שכל הפוסקים הושוו בכך זולת סברה אחת הרא"ש האריך למעניתו נגד מי שהיה מפטפט לומר שלא היה בדבריו ממש וכו' ונמצא שאם היינו רוצים לצאת י"ח סברת היש אומרים לא היינו מספיקים ואם היינו באים להשיב על הדברים ולהשיב על המשיב יכלה הזמן כי שערי דוחקים ושערי תרוצים לא ננעלו ולכן משכתי ידי מלדבר בזה מאחר שהדין דין אמת שאין כאן בית מיחוש ע"כ ובד"ח ע"א כתב ע"ע זה ממש וז"ל ואיני רואה ממש ועיקר כדי להשיב עליהם ע"כ. העתקתי כמעט תמצית דבריו ז"ל למען הקורא נעים בלמדו כל הדברים המבורכים האלה אין ספק שיאמר בכל כחו דמה שכתוב בדכ"ו ע"א ומיהו יש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין כדענין זה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט לא מקולמוס הטהור של מרן הק' היא ויש בה חשש זיוף או שהיו ב' פסקים אחד קצר ואחד ארוך מר"א נחמייאס אחד בחתימה ואחר בלתי חתימה והמסדרים תשו' מרן ז"ל קראו שמו עליה:

הדברים הללו עדין לא יצאו מקולמוסי והנה לבי בקרבי דופק דפיקות מבהילות ויעירוני כאיש יאו"ר משנתו ויורני ויאמר לי אין זה כי אם פסק הרב מהר"א קאפסאלי ז"ל ואין זולתו וידים מוכיחות שכן הוא בלי ספק שהרי הוא כתב בתשו' נדון זה בעצמו הבאה בס' זקן אהרון סי' ב' ד"ט ע"ג וז"ל דע כי תכף שאירע הדבר בקריאה שלמדנו אצל האלוף מוה"ר מנחם ז"ל (ר"ל שהוא זה ר' יהודה ן' עמנואל וכך קורין מנחם לעמנואל ברומי וקורין לבן בשם אביו בין בני העיר) והנה פעמים רבות נשאתי ונתתי עמו להתיר הנערה וכו' וכאשר הסכי' הרב הנז"ל שאסור' גם אני בעניי כוונתי לדעתו והוסכ' שלא נודיע דעתנו בהחלט עד ה' חדשים וכו' ובתוך זה הזמן בא החכם ר' אברהם נחמייאס ז"ל אלי ולקח העדות מידי ואסרה ונתן הפסק בידי המקדש ומפני זה נודע פסקו טרם פסקנו הגם כי קדמנוהו עכ"ד הצריכים לעניינינו הנה למדנו שמהר"א קאפסאלי כתב ראשונה פסק על זה ומסרו ביד מוהר"א נחמייאס ז"ל ואחר כתב פסקו מוהר"א נחמייאס ז"ל וכיון שכן מרוב פרי מהירות מוהר"א נחמייאס נ"ע כאשר כתוב עוד למטה שניחם ע"ז ולא היה יכול לתקן את המעוות ע"ז לא היה ספק בידו ללמוד הדברים בשרשן וע"כ לא עשה כ"א להעתיק רעיוני מוהרא"ק ז"ל ככתבם וכלשונם באיזה שינויים עשוים בק"ע כדי להורו' שהוא כתב פסקו בעיונו והשקפתו ולא שסמך ידיו ורגליו על מוהרא"ק ז"ל ובפרט שמהרא"ק לא היה דעתו נוחה לגלות דעתו בפומבי וע"ז העתיק דבריו והוסיף עליהם ושינה דבר מה והוציאו לאור לא במרד ולא במעל ו"עז האריך באיז' צריכות דברים שמהרא"ק ז"ל קוצר בהבאת לשונם וכדומה וכיון שמהרא"ק ז"ל לא היה דעתו עדין לגלות דעתו בפומבי ע"ז נתן פסקו ביד הר"א ובלא חתימה והוא שלחם לפני מרן ב"י שלשת הפסקים של הרב ח"ן ושלו ושל מהר"א קאפסאלי ז"ל בלא חתימה ונשאר באמתחת מרן ז"ל ואחרי פטירתו בנו מוה"ר יהודה נער ן' ז"ך שנה אסף וקבץ הפסקי' המפוזרי' אחד הנה ואחד הנה וחצי התשו' בנייר אחד וחצייה לא היה מוצא כמבו' בהקדמתו וע"כ הוא בראותו ב' פסקי' א' בחתי' וא' בלי חתי' חשב למשפט כי תורת מ"א ז"ל היה וכתב שמו בסופה והוה ברור כשמש שכך נפלו הדברים ויש לי שתי ראייות שתשו' הנז' היא למהר"א הנז' עיין עליהם בד"ט ע"א ד"ה ומאי דכתב שר' חפני וכו' וכו' אך מה שנתחדש לי שהם הדברים הכתובים בתשו' מרן שם דכ"ו ע"ב אלא דמה שכתוב לעיל מיניה בתשו' זקן אהרן שם ד"ט ע"א וכתוב בה לשון זה. זה לא מצאתי ואפשר הוא השמטה ודוק הדבר נראה כי המשיב תשו' הזאת אשר בשם מרן יכונה אינו משיב על משיבים אחרים ששולחים תשובתם לפני מי שגדול אלא כמי שכותב פסק מרישא דסדרא עם השאלה סדורה לפניו כאשר באמת כן היה שמוהר"א קאפסלי ז"ל הוא הפוסק הא' ובקיצור נמרץ ותמהני על הרב כנ"הג אוך לא נרגש מכל זה כי הוא היה בודק כל התשובות בחורים ובסדקים להוציא כלי למעשהו כנודע רוב עביו ורוב הקיפו ועל הרב יד"א ז"ל סימן כ"ז הגהב"י אות ל"ו ואות נ"ב גדלה תמיהתי עד להפליא שכבר הרגיש בסתירת התשו' מדח"י לדכ"ו בענין ידים מוכיחות ומכל חשקו לסייע להרב מ"מ ז"ל בכלל מחודש אשר רצה להוליד להפוך לנו הקערה על פיה העלים עיניו גם היא מזה והוא פלא ובראותי עצמי נבוך בענין פלאי אשר נולד לי אגב למודי יצאתי לשוטט בספרי האחרונים אולי אמצא מי שהרגיש בזה:

ומצאתי הון לי בהרב ברכ"י ז"ל בח"מ ד"ק ע"ב שכתב וז"ל וגמגום אני רואה בתשו' מרן הנז' שכמעט רוב התשובה הם דברי תשו' הר"א ן' נחמייאס בשינוי לשון קצת ומסופק כי אם היא מתשו' מרן כי אין שני נביאים וכו' ושמא לאו מר חתים עלה אבל מהרח"ש והכנ"הג א"הע סימן מ"ב ודעמייהו החזיקוה לתשו' מרן ואין ראיה מאשר בדפוס חתומה ניתנה משם גדול כי כזה ממש אירע כן בתשו' דהמסדר והמגיה הם שהיו חותמים לפי השערתם כידוע ע"כ עלז לבי בה' ואלו הרב ז"ל הוה מדקדק בכל מה שדקדקנו היה גוזר אומר דשוב תשובה זאת אינה עושה חיל להיות נדונת בתורת מרן לשום הוראה כי אם בתורת פוסק דעלמא והוא ברור כשמש. שנית דאפי' נאמר דתשו' זאת היא למרן ז"ל איך יעלה בדעת לתפוס במרן בזה דעדותן קיימת מפני דלא הוכחשו כשהוא פסק בסכינא חריפא דאין חוששין לע"א זה לא חשב אנוש. שלישית דהרי הוא אמר דכשנמצא אחר קרוב או פסול עדותן פסולה לאו סברה היא אלא חידוש יש לנו למעט החידוש ולהעמיד הסברה בכל מה שנוכל ע"כ וא"כ אין דרך לומר דבר זה בעדות ב' עדים דבעדות ב' עדים דאם בטל מקצתו בטל כולו הוא דין השכל הישר ומה לי אם מוכחשים או אינם מוכחשי' אנן ב' עדים בעי' וליכא ואיתרע חזקת העדות לא כן בעדות של ג' או יותר דבאמת התם יש לומר תתקיים העדות בב' או יותר וראייה לדברינו אלה שהרי הרב כרם שלמה סי' כ"ד לנדונו שהיה הכחשה בין העדים ולא בין האשה והעד כתב ואע"ג דמ"ש התשב"ץ דלדעת הסמ"ג לחוש לע"א היינו כשאין הכחשה ביניהם והיינו דיש הכחשה בין המקדש והמתקדשת נר' דה"ה ואפשר דכ"ש אם עד אחד מכחישו ע"כ והוא מכוון אל האמור דהפרש גדול יש בין כשנאמר תתקיים העדות בשאר כשיש הכחשה בין העדים מפני דמצר אחר תשאר עדות שלמה של ב' ויותר לבין עדות של שנים דהוכחשו דבטלה כל העדות והוא דין השכל הישר והוא כ"ש גמור כדעת הרב כרם שלמה ז"ל:

הסוללה הה' היא ממה שפסקו כל הפוסקים ואחרון חביב מרן בס' הקצר ח"מ דיש סי' ל"ה דאפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים את רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פי שהוא עדות אמת והרב כנ"הג שם ריש הג"הט כתב וז"ל פירוש אפי' העד כשר יודע שהרשע ראה דעדות ומעיד אמת עי"ש ועיין חשק שלמה שם מ"שכ נגד תשו' הרב בית יעקב סימן קל"ד והאמת אתו דבאמת אם יודע בחבירו שיש בו איזה פיסול עבירה ודאי אסור לו להעיד עמו דאינו אלא כובש עדותו בשוא"ת במקום מצוה וכוונתו לשמים דהא ודאי הוא היתר גמור כנודע ומפורסם דכוותא בנ"ד שלפנינו דהעד הב' היה יודע בפיסולו של ראשון וכ"ש שהיה יודע שהוא איסור גמור היחודים הרעים שהרי לשון עדותו הוה בזה הלשון נלכד בכל עת ורגע בדין יחוד דאורייתא א"כ הרי שידע בפיסולו ובשעה שהעיד הרי הוא עושה איסור חמור ועובר על מקרא מלה דאל תשת ידך עם רשע ואל תאמר שלא ידע דין זה דאסור להעיד עמו שהרי כבר התריתי בו שאם יודע בחבירו שיש בו עון חמור שימשוך ידו מעדות זה כי הוא אסור להתתבר לרשע ואמרתי לו עלי קללתך בני והוא כמו פתן חדש יאטם אזנו כגון דא ודאי אחר כל ההתראה הזאת בשעה שהעיד הרי העיד בפיסול ונפסל גם הוא לכל הפחות מדרבנן וע"י זה יצאנו גם מידי סברת הרי"ף הידועה הובאה בטור ח"מ סי' ל"ו שאם הרחוק לא ידע בקורבת הקרוב העדות כשרה ומחייבו שבועה בממון ולדעת הסמ"ג והרא"ם נאמר דחוששין לע"א ומרן בס' הקצר נראה כמכריע שהרי ס' הרי"ף כתבה בלשון וי"א ושהוא לשון רבים וסברת הרא"ש החולקת כתבה בשם ויש מי שחולק והטעם דרבו מוהר"י בירב הוא דתפס כן בפשיטות כאשר הביאו בב"י עי"ש ומרן החבי"ב הג"הט אות כ"ח כתב דמרן בס' הקצר לא הכריע וכפי האמור נלע"ד דהכריע ובס' הקטן חוקר לב א"הע סי' ג' הארכתי בזה יהיה איך שיהיה הרי יש לנו ד' מגדולי המורים דאם לא ידע הכשר בפיסולו של חבירו דעדותי קיימת לענין חיוב שבועה וממילא יאמר האומר דניחוש לקידושיו ועי' מ"שכ מרן החבי"ב בא"הע סי' מ"ב הגהב"י אות קע"ג משם מוהר"י אדרבי עי"ש אמנם ע"פי האמור שכבר נתברר לנו דידע בפיסולו והתרינו בו שלא יעיר אם יודע פיסול ועכ"ז העיד ושוב נתוודע שידע ג"כ בפיסולו הא ודאי לדעת כולם עדותו בטלה ופסולה וכ"ש אם נביט לדברי הרב זקן אהרן סי' רכ"א דקי"ו ע"ד שכתב וז"ל ועוד אני אומר שאלה הגרים מכירים פסלות חבריהם שהרי אמרו רז"ל ג' אוהבים זא"ז והם הגרים וכו' ע"כ שהגרים הגולים ממקום למקום יש להם אהבה יתרה וחברה גדולה ומכירים הדברים עם אנשי מקומם וזה בדוק ומנוסה עכ"ד וכך כתב הרדב"ז בישנות סי' ט' דברים כהויתן וסיים וכתב וברגילות תליא מילתא וטעמא ולא בבקיות הדיינים עי"ש. וכולהו איתנהו בב' העדים שלפנינו ששניהם גרים ושניהם ממדינה אחת והיה העד הב' משרת העד הא' וישן שם בחצר החיצונה שאפי' לא ידענו שידע בפיסולו כאשר העיד אח"כ היה הדין נוטה לפוסלו מהטעמים האמתים האלו כ"ש שכבר ידענו שידע והתרינו בו ובזה יצאנו י"ח כל הדעות בפיסול העד השני:

הסוללה הו' שהענין זה האחרון דסלקינן מינה הוא המולידה והמחזיקה הסוללה הו' הזאת שהרי כתב הרב החבי"ב בתשו' הובאה עדות ביעקב סי' י"ז דאפי' למ"ד דהמקדש בע"א חוששין היינו דוקא כשהעד הב' כשר וכשר אבל בעד שעובר על פיסול דרבנן אע"פי שלא נפסל לעדות כלל לא נאמר עי"ש דכוותא בנדון שלפנינו שהעד הב' עבר בלאו דאל תשת ידך עם רשע אחר שהתרינו בו שלא יעיד ואחר כל האמור לעיל הא ודאי לכל הפחות נדון אותו כעובר על פיסול דרבנן דבטלה עדותו אפי' לדעת החוששין וברור:

הסוללה הז' דהעד הב' הזה הוא איש ידוע שאינו נוהג בדרך ארץ והולך תמיד בגדיו פרועים וכל החזה שלו ערום ואינו מקפיד על הבושת והוא ממש כאשר בירר יפה רבינו מוהר"י בן מוגאש בסימן קנ"ט דהיינו איש פחות וירוד ואינו נוהג בכבוד עצמו וכ"ש אם עושה בשוק מעשה שהוא פחות וירוד מאכילה בשוק ומי שזאת מעלתו און עדותו מקובלת ע"כ והוא פסק הרמב"ם והטור ח"מ סימן ל"ד ומרן בב"י ובס' הקצר ואפילו מורם במפה לא חלק ע"ז דנראה דהלכה היא לכל עת ולכל זמן וכמו שבאמת כן פסק הדברים מור"ם בתשו' פי' י"ב וכתב להדייא דלית הלכתא כר"י וכן פ' רש"ל סי' ל"ה על אותו נדון עצמו עי"ש: וזכור תזכור קורא נעים מ"ש לעיל בסוללה הב' דתשו' מרן בישנות שכותב דהאידנא מקבלינן סהדי ע"ה לאו דידיה היא וכאשר הארכנו שם ודבר זה נעלם מהרב כנ"הג והרב יד"א וכל הבאים אחריהם בים ההוראה גם הרדב"ז דפוס ויניצייא סי' שי"ב כתב וז"ל ותו דאפי' היה לשון הקידושין כתקונו הרי פסולי עדות שהרי אינם במקרא ולא בדרך ארץ והעתיק לשון הרמב"ם הנז' וסיים וכ"ש לענין קידושין ע"כ. גם הרב שביתת יו"ט דמ"ז ע"א הביא כת הסוברים דהמקדש לפני ע"ה אין קידושיו קידושין עי"ש והגם כי ידענו גם ידענו החולקים על פינה זאת ה"ה ג' מטיבי הבאים בתשו' מרן ז"ל הישנות הנז"ל והרב כנ"הג צירף גם מרן הקדוש עמהם בסומכו על החתימה וכנז' סוף כל סוף מידי פלוגתא לא נפקא וכיון שהגענו לזה הרי לפנינו מרן החביב גופיה בתשו' הובאה בעדות יעקב סימן י"ז דכתב דאפילו למ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקידושיו הני מילי בעד אחד כשר לכ"ע אבל היכא שהע"א פסול לכ"ע והעד הב' פסול לדעת קצת מרבוותא אפי' לדעת החוששין יודה דאין חוששין ע"כ דכוותא בנדון דידן דהעד הא' נפסל לכ"ע מדאורייתא והעד הב' רוב הפוסקים פוסלין אותו מדין פחות וירוד הא ודאי אליבא דכ"ע עדותן בטלה כי תועבת ה' גם שניהם ובזה הגענו תל"ית להשלמת בירור הסעיף הג' בירור שאין אחריו כמוהו:

הסעיף הד' אם יש לחוש שמא הרהרו תשו' בלבם הנה בזה אין צורך אריכות דברים כי כותלי בית המדרש מלאים זיו ומפיקים אלה העדות והחוקים להוכיח במישור דלא תלינן שמא עשו תשו' אם לא עד שיתודע והם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ור' ירוחם והר"ן ה"ד מב"י בח"מ סימן ל"ד ושורש דין זה פתוח בכתובות דכ"ב ע"ב ג' שישבו לקיים את השטר וכו' וקאמר תלמודא כגון דאמרי' ידעינן ביה דעבד תשו' עי"ש גם כל הראשונים המובאים בשי' מקובצת שם קיימי בשיטה זאת ובפרט הריטב"א שם כתב שאין נכשר עד שיעידו עליו בב"ד עי"ש והוא הלשון שמצא הרב עדות ביעקב בסי' ח"י בחי' הריטב"א כ"י עי"ש מה שתמה עליו על למפרע וזה דעת הרי"ף ור"ח ועיין להכנ"הג ח"מ סי' ל"ד אות פ"ט שכתב דמדברי רבינו הטור והב"י שכתבו עד שיודע וכו' נ"ל דס"ל כדעת הר"ן דס"ל דכיון שהעידו עליו דכשר היה איגלאי מילתא למפרע שראוי היה עיש"ב ועיין בס' חשק שלמה אות נ"ט מה שהאריך בזה ואין לנו שהות לפלפל יהיה איך שיהיה אליבא דכ"ע אלה הראשונים בעינן שיתודע הדבר דחזר בתשו' אם בב"ד אם חוץ לבד למר כדא"ל ולמר כדא"ל אבל מסתמא לא חיישינן שמא הרהר תשו' בלבו אלא היכא שהדבר מוכיח הוכחה גמורה כמ"ש מוהר"מ מפאדובה סי' ל"ז ומשפטי שמואל סי' ש"ח וס"ג ה"ר הרב כנ"הג שם אות פ"ג ויש סיוע דבהוכחה די שהרי מהר"י ן' מיגאש בתשו' סי' צ"ה כתב וז"ל אלא מכיון שראינו אותו עתה הולך בדרך ישרה ונתרצית עליו התשו' מותר להתפלל אחריו ולא נביט אל מה שכבר עבר לפי שהתשובה מקובלת לפניו כאמור שובו בנים שובבים אדפא משובותיכם עכ"ד ועיין מה שכתבתי בהגהותי אי"י הי"ם לתשו' הגאונים שערי תשו' ח"א סי' כ"א ואכמ"ל וכן נראה דעת הרב מוהר"א קאפסאלי הובאה תשו' בזקן אהרן סי' ג' ד"ז ע"א והוא דאם רואים אנו את השבח שהוציא טרפה מתחת ידו רודף מישרים אע"ג דלא החזיר אבידה בדבר חשוב וכו' מכשירין ליה לאסהודי עי"ש ויש לסייעו מתשו' מוהרש"ך ח"ב סוף סי' קל"ד שכתב על פסול לעדות כי אולי עשה תשובה כפי מה שמגמגמים עליו ע"כ דנר' דאפי' בגמגום בעלמא שנראה שכבר עשה תשו' די ועיין כנ"הג ח"מ סי' ל"ד הגהב"י אות פ' דהביא להקת הפוסקים דס"ל דמיום אשר נתן בלבו לעשות תשו' כשר אבל שיקבל בפני אחרים והוא ברור מדבריהם עי"ש אבל הר' זקן אהרן סי' ב' רנ"ה ע"ד נראה דס"ל דבעינן תשובה גמורה וסיים וכתב דבזמנינו זה רחוקה אפילו לטובים ולישרים בלבותם עי"ש והוא פלא דא"כ לא הניח בן לא"א כשר לעדות אם לא שנאמר דס"ל דכל מי שנפסל לעדות מדאורייתא ונתפרסם עונו הא ודאי צריך פרסום גדול גם על התשובה שהיא חשובה ומוכחת לכ"ע כדי שנוכל לסמוך על דבריו ויש ראיה גדולה לזה מתשו' הרא"ש כלל ה"ן סי' ד' אשר כמעט היא חולקת עם תשו' מוהר"י ן' מיגאש' הנז"ל דוק ותשכח כי איני יכול להאריך ומוהרשד"מ א"הע סי' יו"ד כתב דכל הגאונים הסכימו פה אחד עם האחרון הרישב"א והריב"ש שהוא בתרא טובא דהמקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קידושין כלל ולא חשו למאמר אע"פי שחטא ישראל הוא גם לטעמא שמא הרהר תשו' בלבו עכ"ד וכן דעת הרב משפט צדק ח"א סי' מ"ה עיש"ב גם הרדב"ז דפוס ויניצייה סי' ק"מ כתב וז"ל כיון דאיכא סהדי דעבר עבירה דמפסל בה לעדות אינו חוזר להכשרו עד דאיכא סהדי דעבד תשו' ומשום הכי כל המקדש בפסולי עדות אין חוששין לקידושיו וחילק החילוק האמיתי בין ההוא דאומר ע"מ שאני צדיק גמור הידוע וסיים וכתב ודבר פשוט הוא ולא היה כדאי לישאל עליו ע"כ וכן העלה הרב עדות ביעקב סי' י"ז באורך והר' עדות ביהוסף ח"א דפ"ד ע"א כתב וז"ל ואין לומר דדילמא עשה תשו' ובשעת הקידושין כשר היה העד שהרי מבואר מרבני האחרונים דכל שלא נודע שעשה תשובה מעלייא בפרסום עדין בחזקת רשעו קאי ועיין בספר משאת משה סימן כ"א ומוהרש"ך סימן ס"ז:

אלא דדבר זה עומד לנגדי במה שראיתי להרב עב"י שם שכדי להחזיק דברי מוהר"מ מפאדובה הנז"ל דכתב לתת הפרש בין עדים דבחזקת רשעים קיימי למי שהוא אומר ע"מ שאני צדיק גמור דמסתמא רוצה לקיים תשו' והרהר בלבו לעשות תשו' ומסתמא יעשה וכתב הרב עב"י ז"ל וז"ל וכבר דבריו מלבד שהם מוכרחים מהכרח השמועות הנה סימנים דאורייתא מצאתי לדבריו במאי דפ' בההיא דהמקדש מגירסת הרא"ש שם שגורס כבה ע"מ שאני צדיק גמור אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בלבו לעשות תשו' ע"ב וסיים וכתב הרעב"י ז"ל דמדברי שני צנתרות הזהב הרא"ש ומוהרמ"מ אנו למדין שהמקדש צריך לעשות תשו' גמורה לבסוף ומאי קידושיו קידושין. קידושין למפרע קאמר וקמ"ל דהיא מקודשת למפרע משעה שאמר ע"מ שאני צדיק גמור דכיון דהרהר תשו' בלבו לעשות וגמרה לבסוף הו"ל כאלו ההיא שעתא הוה צדיק גמור ע"כ ושוב האריך עוד הרב באיזה דחיות וגם הביא תשו' הרב זקן אהרן שהיתה בידו בכת"י ששם הובאה הגירסא הזאת בהרא"ש ושכתב הר' זקן אהרון דלא אשתמוט שום פוסק להביא חידוש זה של הרא"ש וע"ז כתב עליו העב"י ז"ל וכי גברא רבא כהרא"ש לא יכול להוציא אור יקרות חידושי חידושין מפלפולו לבד ומי כמוהו מודה ובסוף דבריו כתב וז"ל ומחוורתא כדכתיבנא לעיל בשם הר"מ מפאדובה ועל צבא תהילתו הרא"ש שבפסקיו הכל כאשר פירשנו לעיל ע"כ:

הארכתי בהעתקת כמעט כל דברי העב"י ז"ל למען בחוזק אבא להקשות גם עליו גם על הרב זקן אהרן במה שהחליטו בדעת הרא"ש ז"ל כי לא תלינן במסתמא הרהר תשו' גם בההיא דהמקדש ע"מ שאני צדיק גמור ובאמת לפום ריהטא כך היה נר' מתשו' הרא"ש כלל ח"ן סי' ד' הנז"ל דאפי' עם תעניות והפסקות חייש הרא"ש לרמאות עיש"ב ורמזה הרב כנ"הג א"הע סי' מ"ב הגהב"י אות פ' בתוך דעות הפוס' האחרונים דס"ל דבעינן תשו' בפועל כלו' דס"ל להכנ"הג דכן דעת הרא"ש על העדי' אפי' בקידושין דצריכים אנו לידע התשו' בפועל ואפי' שבאותה תשו' הרא"ש לא נשאל ע"ז כלל דוק ותשכח כי איני יכול להאריך ובאמת הוא פלא לדון כן בדעת הרא"ש מאחר דבכלל י"ז סי' א' כתב לענין מוסר שהורגים אותו מיד ולא חייש שמא הרהר תשו' בלבו דאין להביא ראייה מההיא דהמקדש על תנאי דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו דיש לתרץ דילמא משום חומרא דא"א שאני ע"כ הרי תלת נגד כל הני רבוותא בדעת הרא"ש דמלבד דקשה שהרי הנוסחה בתשו' היא בנוסחת כל הספרים אשר בפה כל הפוס' שמא הרהר תשו' ולא לעשות עוד זאת קשה שהרי להדייא קאמר לחוש משום חומרת א"א ואל תאמר דס"ל לחלק בין היכא דהמקדש אומרו ורוצה לקיים תנאו וכדומה מכל החילוקים שיש לחלק בין תשו' המקדש לתשו' העדים שהרי גם במוסר הוא דומייא דעדים דאנו באים לדונם והיה ספק לחוש שמא הרהר תשו' ותי' דחומרא דא"א שאני הנה מינה משמע דלא קא מיירי בחילוק מאומרו מפי עצמו למה שאנו באים לחוש שהרי אם היה כן מה לו לומר משום חומרא דא"א תיפוק ליה דהמקדש הוא המכניס אותנו לבית הספק וע"כ הוא דאנו חוששין לא כן במוסר ובעידי קידושין דחזקת רשעים לפנינו באין מדיע החזקה אפי' בדבור בעלמא וא"כ מאי קושייא אלא לאו דהרא"ש ס"ל לחלק בין כל מין איסור ערוה לחוש לעניינים אחרים. וכן תפס במושלם הרב ג"פ סי' קכ"ג ס"ק ח' שאע"פי שהוא העלה דאפי' נימא דבהרהור סגי היינו דוקא היכא דאיכא הוכחה לומר דהרהרו תשו' בלבם אמנם מסתמא כשאנו יודעים שהם פסולים שהעדים הם רשעים אם קידש אשה או גירשה בפניהם לא חיישינן שמא הרהרו תשו' כן נראה דעת כל הפוס' ע"כ ועכ"ז סיים וכתב להוכיח מתשו' הרא"ש הנז' לחלוק דיש לחוש שמא וכו' אע"ג דליכא הוכחה:

ובאמת זו פליאה נשגבה גם על רבינו מרן החביב שהביא תשו' דסי' ח"ן בין הפוס' דבעינן תשו' בפועל ולא הביא זאת לחלק ביניהם גם על העב"י יגדל התימה דלפי מה שהמשיך דעת הרא"ש מפני הגירסא עשאו היותר מיקל שבעולם דבעינן תשו' גמורה בפועל גם במקדש עצמו ובזה באמת הוא סברא יחידאה אם לא דמוכרחים אנו לומר כדעת מרן החביב ז"ל והעב"י ז"ל דס"ל דמעיקר תשו' הרא"ש דמוסר וכן מ"ש התרומת הדשן בסימן שט"ו דכתבי לחלק בסתם משום חומרא דא"א ולא חילקו בן נדונם שלא אמר ע"מ שאני צדיק גמור לנדון הקידושין אינה ראייה דכן דרך כל הפוס' דכשמביאים איזה ראייה דוחים אותה בכל לשון שהם שומעים ואגב אורחייהו חילקו חומרא דא"א שאני דהוא חילוק כללי ואה"ן אם היה בא לידם נדון בחומרא דא"א גופא בנדונות מחולקים הא ודאי שם ימצאו יחלקו החילוק האמיתי הזה בין אמר ע"מ שאני צ"ג דהרי החזיק עצמו ונותן יד לנו לחוש שמא הרהר תשו' להיכא דפסולים או מסור או גנב מפורסם לפנינו דהא ודאי לאו כל כמינן לחוש חששות רחוקות כאלה וכן אתה תראה בתשו' ר"ת שהביא השבולי הלקט כת"י הביאו העב"י סי' מ"ג שלענין עירי הגט כתב שאם חוששים לפסולם וכו' בשאר עבירות הפוסלות יאמרו לפני ב"ד הרי אנו בתשו' לפניכם ולא נוסיף עוד כדאמרי' ע"מ שאני צ"ג מקודשת שמא הרהר תשו' וסיים וכתב ר"ת שם וז"ל ולרווחא בעלמא הצרכתי תשו' בפני רבים פן יאמרו דוקא כשאומר צדיק הוא שיש לתלות שמא ע"ת אבל בשלא אמר לא נתלה ע'"כ ראה שאפי' הוא משום חששא בעלמא שמא פסולים הם העדים הצריך שיאמרו בפי' שעשו תשו' ובאמת באופן כזה היה די בשמא הרהרו תשו' דיבא שמא הרהרו תשו' ויבטל שמא פסולים לעדות ועכ"ז חשש ר"ת חומרא בעלמא להצריך להם האמירה בפועל פן יאמרו דהחששה הזאת שמא הרהרנו תשו' לא מצאנוה כ"א באמר ע"מ שאני צ"ג אבל בלאו הכי אין אנו יכולים לטעון כך אפי' אם כנגדנו אין כאן ודאי בפיסול כ"א חשש פיסול וע"ז הוא ג"כ הצריך שיאמרו בפי' ומאי דאמר לרווחא בעלמא הוא בנדון דידיה וכאמור והארכתי בכל זה מפני ששוב ראיתי להרב ערוך השלחן א"הע סי' מ"כ וח"מ סימן ל"ד דבהביאו שורש דין זה אי חיישינן בפסולי עדות שמא וכו' הביא תשו' הרא"ש ותשו' תרומת הדשן הנז"ל לחולקים על להקת הפוסקים ואי מאה ולא בדרך גוזמא דלא חיישי לשמא הרהר וכו' וגם הביא הך דר"ת כאלו חולק ממאי דאמר דלרווחא דמילתא עשה שיאמרו בפי' בפני רבים שקיבלו התשו' פן יאמרו דהתם בקי' שאני דכבר אמר כלומר דליה לא ס"ל אלא לכל התורה כלה קי"ל להכשיר פסולי עדות בשמא וכו' אלה הדברים ותמצית מלאכת הרב ערוך השלחן להפך הקערה על פיה ולהוליד לנו מחלוקת חדש:

ואני אומר דמהרא"ש ומרת"ה ז"ל אינה ראייה כלל דמילתא אגב אורחייהו קא אמרי לחלק בין נדונם שאינו איסור ערוה לנדון הקידושין וכן כתב הרב דב"מ ח"ג סימן י"ח וז"ל ולע"ד אין לסמוך על דבריו דמלבד דלאו להלכה ולמעשה אמרן אלא באיידי ואגב ולאו לעיקר שאלתו אמרן וכבר נודע מ"ש הפוס' דכל מילתא דלא אמרה הפוסק להלכה ולמעשה אלא מילתא אגב אורחיה אין לסמוך עליו למעשה ויעויין בס' נאמן שמואל סימן ס"ד:

אף הכא בנד"ד שלפנינו אמרו ה' שנשליך אחרי גוויתנו יותר ממאה פוסקים שפסקי כן להלכה ולמעשה ונתלה עצמנו בב' או ג' פוס' דכתבו דבריהם במילתא אגב אורחייהו אופן זה באמת הוא חוץ מדרכי הוראה אשר השרשונו אבותינו ורבותינו נאספו רובם אל עמם וכן אני אומר בההיא שהביא מד"ת דמלבד דלדעתי הוא פי' מרווח מה שפירשתי אני הדל דכוונת ר"ת איירי מפני שהיה חשש פיסול ולא ודאי פיסול ולזה דאה לדחותו ג"כ בשמא וכו' דאתי שמא ודחי שמא ומה שאמר שעשה לרווחא דמילתא שיאמרו בפי' בפני רבים לאו היינו משום דס"ל דבכל מין פיסול ודאי מקבלין עדותם בטענת שמא הרהרו תשו' וע"ז לרווחא דמילתא בעי שיתוודו בפני רבים חלילה לחשוב זה אלא באמת בנד"ד דוקא דהיה חשש פיסול ובחשש פיסול אתי חשש הרהור תשו' ומבטל ליה ע"ז דוקא הוא דאמר שלרווחא דמילתא עשה שיתוודו בפני רבים ואדרבא חומרא יתירה אנו למדים ממעשה זה של ר"ת וחובה עלינו לפרש כן דברי ר"ת ואפי' אם יסבלו מעט דוחק ומי יגלה עפר מעיניך רבינו הראב"ד ז"ל שהופיע רו"הק בבית מדרשך ואמרת דברים ראוים לפי גודל שקול דעתך המבעית והוא כי יותר טוב הוא לדחוק מעט בלשון משנתנו ולסבול דוחק ההוא ולא להוציא משפט מעוקל (ש"מ לב"ב דט"ן מהש"ס) וכ"ש שדברי ר"ת הורקו מכלי אל כלי ובפרט בדברי השבולי הלק"ט כי הוא קיצר הדברים הרבה בכל חיבורו כנודע וד"ב כי בלאו הכי הוא אמיתות התורה ומי יניח סוגייא בדוכתה בפ' זה בורר דכ"ו בענין חשוד על העריות דאמרו שם בתלמודא דמודה רב נחמן דפסולי לעדות אשה ובין אם נגרוס בגירסת הרי"ף והרא"ש בין לאפוקא ובין לעייולא א"כ הרי איתא להדייא דאף לקידושין אין עדותו עדות ובין לגרסת ספרינו וכן גרסת הרב נחשון גאון בתשו' שערי צדק רפ"ה סוף ע"ב אבל לעיול לית לן בה הרי קאמר הטעם דבמה קיימה שכיחה ליה וכ"ז היינו בחשוד אבל בשאר פסולים אפי' לעיולא פסול ולא חיישינן שמא הרהר תשו' ומסוגייא זאת מוכח להדייא דרחוק לפרש דצריכים להעיד שנפסלו באותו יום וכמו שנדחקו חכמי טוליטולה נגד הר"ד חיים הארוך שהרי לדעת ר"ת שפי' דהאי חשוד הוא שבא על הערוה ממש וכתב מרן בב"י סימן מ"ב שכן משמע מדברי ר"ש והרי"ף א"כ איך יפורש לשון חשוד על מן שבא על הערוה ודאי בעדים וראייה אם לא שס"ל לר"ת וסייעתיה להדייא דכל שבא על הערוה פעם אחת בערים וראייה הא ודאי מאותו היום נקרא חשוד לעדות אשה בין אם לאפוקא ולעיונא או לאפוקא דוקא לפי שינוי הגירסאות עד שיתברר שעשה תשו' דאי ס"ל לר"ת וסייעתיה דחיישינן שמא עשה תשו' באותה שעה ואין אנו פוסלים אותו אלא מפני שבאותו יום ראינו שעשה עבירה חדשה א"כ מי אירייא חשוד הרי ראוהו שעשה עבירה בו ביום ונפסל פיסול גמור ואפי' אם יאמר האומר מה שירצה עכ"פ לשון חשוד על מי שבא על הערוה בעדים מורה להדייא דמאותו היום ואילך נקרא חשוד עד שיחזור בתשובה בודאי בדינו ולא תלינן בשמא עשה תשו' וזה חוזק לפירושנו למעלה כדברי ר"ת שהביא השב"לק כ"י דר"ת מעולם לא חשש לשמא עשה תשו' בפיסול ודאי אלא בחשש פיסול ועכ"ז לרווחא דמילתא עשה שיחזרו בתשו' בפני רבים והדבר ברור מאד:

הארכתי בכל זה מפני שהרב ערוך השלחן בא"הע סי' מ"ב אות י"ט ובח"מ סי' ל"ד אות מ"ב שכל את ידיו באופן המפחיד להפוסק הלכה למעשה מה שאין הפה יכולה לספר והיינו שבתחילה הביא סברת הרבנים אותם שאין חוששין לשמא עשה תשו' ולא הביא כי אם שנים שלשה ואת רב"ע ואת חמשת ושוב מעט מעט החליף את משכורת הדין הפשוט היוצא מכל בתי דיני ישראל וראשו פרוע הלזה בהביאו אותה דהאד"ש וות"ה ואותה דהשבלי הלקט בשם ר"ת והעיקר הוא מפני שמצא מציאה זאת של חכמי טוליטולא דבפי' קא אמרי לחוש שמא עשה תשובה ודחקו כל דברי הראשונים בדוחק נפלא אשר לא נשמע ולא נתקבל בכל בתי דיני ישראל מאי היה לגוי אחד בארץ והיינו דכל התלמוד והראשונים מיירי דהעידו בפיסול של בו ביום דוחק רעוע ותקוע ימה סוף אשר לא נשמע כמוהו וכאלה רבות אשר ידאב לבב אנוש ולא בדרך הפלגה ועם שהרב ערוך השלחן לא גילה דעתו כי לא יכול אבל עכ"פ כבר נראה למשקיף בדבר השקפה קלה כי רצה להפחיד הפוסק העני בחומרת אשת איש ואנחנו בזכות אבותינו אשר שם ישבו כסאות למשפט לבנו כלב האריה לא נירא ולא נחת לתת בים ההודאה דרך שהרי על ענין הרא"ש והת"ה ומוהר"י מינץ ג"כ כבר כתבנו שהוא מילתא אגב אורחייהו כאשר הארכנו לעיל ואין צורך לכפול הדברים וגם מה שרוצה להוציא מדברי ר"ת ממה שאמר לרווחא דמילתא וכו' גם בזה כבר כתבנו מה שיש בו די ובאחרונה הבאנו ראייה מענין חשוד שבא על הערוה וכנז"ל ואחר כ"ז דברי ר"ת אם אמת יצאו מפיו כאשר יבין השבולי הלקט ממנו כי מי יודע ויודע מי רבי צדקיה ומה ענה אותו מוהר"מ בר ברוך בענין הנחלות (עיין דרך המלך דק"ד ועיין בס"הק נחלה לישראל סעיף הא' ודוק) וכבר עמדנו עליהם וישבנום כמין חומר וגם מה סברת רמ"א שהביא סברת הי"א כבר ביארוה הח"מ והב"ש שם דאיירי כשלבסוף עשה תשי' והוכיח סופו על תחילתו וכתב הרב עצי ארזים ס"ק כ"ה דכן ביאר הענין עצמו רמ"א בד"מ בח"מ סי' ל"ד אלא דמה שתימה עליהם דמשמע להדייא דהר"י מינץ והר"מ מפאדובה פליגי אחהמ"ר לאו שמיה מתייא וכוונת הח"מ והב"ש הוא זה דבאמת מוהר"י מינץ לא סמך לחוש על ההיא דהרי את מקודשת ע"מ שאני צ"ג לחוש שמא וכו' אם לא שנדונו היה באנוסים שתחילתו באונס שכן השלים דבריו באומרו וכ"ש אלו האנוסין שתחילתן באונס וכל השתדלותן לחזור לדתנו ע"כ נמצא דעיקר מה שתקע יתד במקום נאמן היינו דוקא מפני שבנדו"ד היה ענין אנוסים שתחילתן באונס וע"ז שפיר כתבו הח"מ והב"ש דלא פליגי מוהרי"מ ומוהרמ"פ והוא ע"פי האמור ודוק כי לקצר אני צריך:

כלל העולה דלא נשאר להרב ערוך השלחן יסוד לסמוך השכלת ידיו שהשכילם להחמיר כ"א סברת חכמי טוליטולה דדחוייה מאת כל הפוסקים וגם חכמי אשכילייא דחאוה באמת הבנין וגם מרן הק' היתה תשו' זאת בידו ולא זכר ממנה כ"א מה שהוא לענין דינא ועל השאר העלים עיניו הזכות ממנה ואיך א"כ תעשה חיל עוד וסוף כל סוף תמהני על הרב ערוך השלחן דאחר דאתריה ז"ל הוא אתריה דמרן הק' כמו שהוא אתרין וכל א"י וכל ארצות המערב ומרן הקדוש מלבד מה שפסק להלכה ולמעשה הדין הזה בב"י ובס' הקצר עוד זאת דבכ"י כשהביא ההיא דרש"י שהביא הא"ח סיים וכת' ודברי' תמוהי' הם ואחר שהראני למדי שאנן כמרן נקטי' אפי' להקל ואפילו באיסור ערוה כשרבו המקילין על המחמירין תמהני אם יש רובא דמינכר כמו ענין זה דאין חוששין ומיעוטא דמיעוטא החוששין לשמא ע"ת וכמעט בטלי אגב מיעוטייהו ואם גם בזה לא תפסינן כמרן להקל א"כ נסגור ס' הש"ע וכאשר יפה כתב הגאון הרמ"ז הנז"ל וגם הראיתי שכבר הסכים מוה"ר הגדול מוהריט"א ז"ל ושוב דקדקתי היטב וראיתי שהרב ערוך השלחן ז"ל עצמו דחה כל דבריו במה שהביא בח"מ סי' ל"ד סוף אות מ"ב הנז' דברי הרב אהבת דוד שאחר שהכריח מהא דר"ת הנז"ל דאין חי' דין אמר ע"מ שאני צדיק גמור ללא אמר דבכולהו חיישינן שמא עשה תשו' וכו' ע"ז סיים וכתב ושוב ראיתי בס' אהבת דוד ע"ב ועם שלא רשם לנו דרך והמקום אני חפשתי ומצאתיהו בדט"ז ע"ב שהביא תשו' ר"ת שהביאה העדות ביעקב בשם שבולי הלקט ואחר שהאריך כתב וז"ל ועוד דהעדים לא היו בחזקת רשעים כי התם ודוק היטב בלשון תשו' ר"ת זלה"ה עכ"ד ובאמת אורו עיני דהוא הוא מה שפרשתי אני בדברי ר"ת שלרווחא דמלתא שאמר ר"ת שיעשו תשו' גלוייה היינו משום דלא היו בחזקת רשעים אלא שמא עשו עברות ועל אופן זה היה די שמא הרהרו תשו' ולא היה צריך כל אותה הטרחא אם לא לרווחא דמילתא וע"ז שפיר כתב מוהר"י אזולאי ז"ל ידוק בלשון תשו' ר"ת כלומר דוק כה ותמצא דלעולם החי' האמיתי ברשע מוחזק הוא דין אמר ע"מ שאני צ"ג אזי חיישינן שמא עשה תשו' ואם לא אמר לא חיישינן ושאני נדון ר"ת שהעדים לא היו בחזקת רשעים וע'ז הוא שאמר לרווחא דמילתא שיעשו תשו' ברבים ודוק היטב ואין ספק שאחר שראה הרב ערוך השלחן ז"ל דברי הרב אהבת דוד הדר מר משמעתיה וע"ז כתב ושוב ראיתי בס' אהבת דוד כלומר ראה שם ותראה הדברים מבוררים להפך מזה שהעלינו עלז לבי בה' ואעיקרא בנדון העד שלפנינו אפי' חכמי טוליטולה יודו דלא חיישינן לשמא עשה תשו' אחרי דעדין מגלח זקנו בתער והוא מהלובשים כמנהג הישמעאלים דאין לתלות במנהג הלועזים וכדומה וידוע ומפורסם לכל ובפרט באלו המדינות כי תחילת סימני טהרה המורים שכבר נתן אל לבו לשוב הסימן הא' הוא הגדלת שער זקנו ודבר זה הוא מפורסם גם בין הישמעאלים גם בין הישראלים שלשתי האומות האלו השחתת פאת הזקן איסורא הוא ובזה נשלם גם בסעיף זה כל רצוננו לבררו בשמלה תל"ית:

הסעיף הה' אם לנו לחוש ולילך בנדון שלפנינו אחר כת המחמירין אשר לא יבצר מהם הגם אם מועטים המה ונשיב ונאמר דהנה א' הרואה בעיניו יראה ולבבו יבין דאחר כל מה שהארכנו בד' סעיפים הקודמים לברר וללבן הדברים כשמלה בת מאה אלף יריעות להראות לעין כל דלא היה מקום לחוש לשום חומרא אשר באה בספרי הפוסקים בכל חד מד' סעיפים הקודמים מהטעמים המבוררים הנז"ל א"כ לפום ריהטא לא היה מקום לחול לסעיף הה' הלזה ובפרט אחרי שהראינו בכל חד מהד' סעיפים הנז"ל דלדעת יותר ויותר מתרי רובי מלהקת הפוס' ומרן הקדוש מכללם דילוא הם בהיתר הנערה הזאת בלי ריח גט וכבר הראינו למדי דדעת הגאון הרמ"ז זיע"א והגאון מוהריט"א והגאון מהר"מ מיוחס ג' המה רבני ירוש' תוב"ב ב"ד בתר ב"ד מסכימי' דבאופן כזה אפי' באיסור ערוה מחוייבים אנו לפסוק כמרן הקדוש:

ואחר כ"ז אשנה ואומר דבאמת לא היה מקום לחול אל הספק הזה ובפרטי פרטות כי שני הרים גדולים מגדולי ההוראה אשר כמעט רוב ההוראות נפסקות על פיהם כמו שהם באמת מוהר"ם ב"ב והרשב"א הרי הם המדריכים אותנו שלא לחוש לחומרות מפוזרות הנה והנה ולא להצריכה גט מפני דעת איזה מחמירים ונתנו תרי טעמי קשוט האחד כדי שלא לפוסלה לכהונה והשני כדי שלא יהיו בנות ישראל מדרך כף רגל לפריצי עמנו ומוהר"מ ב"ב לא במקום אחד כ"א בג' ארבע מקומות כתב כדברים הללו והביאם מכ"י בסי' מ"ב והא' היא בארוכות סי' תתקכ"ג ובסי' ראשון של תשו' מימונייות שבס' נשים ועד אחרן הובאה בתשו' הרשב"א סי' תקנ"ו עיין עליהם ותרוה צמאונך והרשב"א כעס על אותו תלמיד על שרצה להחמיר בע"א ואמר לו מי סנו הג' הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מאלו וכן בתשו' הובאו ביתה יוסף שם קרוב לסוף הסי' כתב ראין להחמיר כדי שלא יהיו בנות ישראל החשובות מדרך כף רגל וכו' עי"ש באורך ומהטעם הראשון לבד משום שלא לפוסלה לכהונה הסכימו הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח והרב בית יהודה עייאש סי' י"ג ורבינו הרא"ש בתשו' ח"ב סי' ל' כתב ומצאתי בהג"המ דמלישנא דאין חוששין משמע דאפי' גט לא בעיא וכתב ואם נצריך לחומרא נמצאת פוסלה לכהונה עכ"ד וה' זקן אהרן בסי' ב' אחר שהראנו בקיאותו הנפלא' דבכמה דוכתי אזלינן לחומרא אפי' באיסור קל מדרבנן ומכללם הביא אותה דפ' האשה רבה דצ"א ע"ב דא"ל רב הונא לרב פפא והא אנן תנן האי מתניתא א"ל לא שנינהו א"ל רב הונא ואנן אשינוי ניקום ונסמוך ונעביד עובדא ע"כ והאריך עוד וסיים וכתב וז"ל מ"מ האיי דמחמירין היינו בדבר ספק כשיש שם אישות בספק ומדינה ניזיל לחומרא שלא ניגע באיסור תורה אבל בדבר ברור ואין כאן קידושין כלל מי שיורה לאיסור אם אינו טועה מערים הוא וכאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו כדאיתא בפ"ק דיבמות ודווכתא בהג"המ דמלישנא דאין חוששין לקידושין משמע דאפי' גט אינה צריכה וא"ת נצריך לחומרא נמצאת פוסלה מן הכהונה וכו' מכל הני משמע דלא אזלינן לחומרא וודאי היא אומרת בריא ולא מקלקלא נפשא ומאן דאתי לה בסברה גריעותא ומילי ממולייתא ובעי לאיתלבושי לבושא כלילא אריכא מגופיה הוי נתקל פושע וכו' מיהו מאן דשקיל וטרי בדברי הגמרא לאוקימי שמעתתא אליבא דהילכתא במילתא עתיקתא ולא גרמיד גרמידי אמרי' ליה איישר וקריין ליה טוביינא דחכימי יעש"ב והנה כוונת הרב זקן אהרון מבוררת לדחות כל הראייות שהביא דאזלינן לחומרא ומכללם ההיא דיבמות שאמרו אשינויי ניקום ונסמוך והיינו באופן זה דהנה מי שיעמיק בסוגיית יבמות דצ"א ע"א וע"ב מפסקא נשאת שלא ברשות עד פסקת נשאת ע"פי ב"ד בעיניו יראה ולבבו יבין דהסכמת סתמא דתלמודא שם הוא לפסוק כרבנן דר"ש דכל אשה שהלך בעלה למדינת הים אפי' אם נשאת בב' עדים בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והטעם דלא דמייא לאנוסה שהתירה הכתוב באומרו והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת שנאמר אף זאת אנוסה היא דמאי היה לה למיעבד דזה אינו דהות לה למידק או לאמתוני עוד ודמייא קצת לפשיעות' ואינה נכללת בכלל אותה אנוסה דשרייה הכתוב וטעם הדברים ע"פי משקל ההוראה היא זה דכיון דכל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון הם בכלל לאו מפורש דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמא' (עי' יבמו' דנ"ו ע"ב ומשפרש"י שם) והכתו' לא הוציא מכלל אחרי אשר הוטמאה אלא אנוסה באופן נתפשה ר"ל אופן בע"כ גמור בכל פינות חלקיו שהוא נתפשה כמשמעו אבל כל אונס דלאו כעין נתפשה אלא יש בו צד רצון בכל אופן שבעולם הא ודאי לא יצאה מכלל איסור אחרי אשר הוטמאה ומכ"ש שאינה נכנסת בפרט או בהיתר נתפשה. וא"כ מי שרוצה להוציאה מכלל לאו דאחרי אשר הוטמאה שכולל כל הנבעלות בסתמות צריך ראייה דומייא דעדים וכל שאין הדבר ברור ואפי' בספק כל דהו (ירצה דאינו ברור לנו לרמות אונס מאי הו"ל למעבד שהוא אונס רצוני דשייך בה פשיעותא מה לאונס נתפשה שהיא אונס טבעו ומוחלט מכל צדדיו שאין תחבולה לינצל הימנו) אין אנו יכולי' להוציאה מחזקת איסורא דאוריית' דרביע עלה ואי הוה לנו קבלה לדמות אונס מאי הו"ל למיעבד שהוא אונס רצוני לחפשה שהוא אונס טבעי הא ודאי הוה אמרי' אם קבלה נקבל אבל כל שאין לנו ע"ז קבלה מפורשת מפי גדולי האומה אלא אדרבה יש לנו כמה משניות דמוכח מהתם להדייא דאונס מאי הו"ל למיעבד לא מיקרי אונס השוה לאונס נתפשה ואע"ג דיכולים אנו לדחות אלו המשניות כל חדא וחדא בדחייה חשובה הראוייה לה ולומר בכל חדא שאני משנה זאת דלא חשיב מאי הו"ל למיעבד אונס מטעם פלוני וכיוצא עכ"ז אין מדרכי ההוראה להוציא דין מחודש ובפרט להתיר איסור הנכלל בשכר איסורים דאורייתא בלי ראייה מבוררת וכ"ש היכא דאיכא קושייות לדין זה ממשניות וברייתות אינו דין שהמוליד הדין המחודש בלתי ראייה ידחה אותם המשניות או הראייות שהם נגד דינו בקש וכל זה הוא סוגיית יבמות דף צ"א הנז' שרב ששת סבר לומר דבב' עדים אם נשאת אליבא דכ"ע הוייא אנוסה גמורה ומותרת לינשא וטענת האונס היא מאי הו"ל למיעבד ע"פי ב' עדים נשאת וע"ז סתמא דתלמודא נטפל להראות לו דלא היא. בתחילה הראה לרב ששת דרבנן פליגי עליה דר"ש ולא כמו שסבר רב ששת דכ"ע מודים בה ואחר שיצא מזה חזר להפיץ ולהדיח טענת מאי הו"ל למיעבד באנפי נפשה דאין בה טענת אונס כי לא חשיבה אונס כמו אונס נתפשה והתחיל להקשות ממשניות שלמות דמתברר מתוכם דהיו באותם הנדונות אונס מאי הו"ל למיעבד ועכ"ז לא החשיבו אונס כלל ורמו אותם לפשיעותא ולא לאונס והוא היה דוחה אותם בדחיות כלו' לא דמו הנך ברייתות לנדון משנתנו שנשאת ע"פי ב' עדים כשרים שהוא אונס גמור דמאי הי"ל למיעבד ורב פפא סבר למיעבד עובדא דרב ששת ירצה להחשיב נשאת ע"פי ב' עדים דמאי הו"ל למיעבד אונס גמור בראותו שכל המשניות דבריהם מתורצות וע"ז כגבור יצא רב הונה בריה דר"י וכאיש מלחמות יעיר אוזן לשמוע בלמודים דלא כיון יפה דכיון דהוא רוצה להוציא דין מחודש נגד פשטות הכתוב דאחרי הוטמאה ואחרי פשט כמה משניות ואע"פי שהוא דוחק ומתרץ אותם סוף סוף דינו מלבד שהוא בלי ראייה אלא שהוא היפך משניות ערוכות וכדי לעשות מעשה היפך המשניו' הברורו' הללו צריכי' אנו לסמוך על אותם השינויי' וע"ז שפיר אתמוהי קא מתמהא לאמר לו ואנן אשינויי ניקום ונסמוך בלתי שום ראייה חיצונית לקיום הדין המחודש להתיר אשת איש לעלמא? ועיין בתוס' דכתובות דף ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי שכתבו וז"ל וכן נראה אליבא דאיכא דאמרי הוו פירכא וכו' ולא סמכינן אשינויי דחיקי וכו' עיש"ב וכוונתם מבוארת דבשלמא לא"ד אין אונס בגיטין כל המשניות ההם הם ראייות ועם שהדוחה יש לו כח לדחותם בקש עכ"פ תסתיים שסברת אין אונס בגיטין אינה מנגדת שום משנה אבל לא"ד בתרא דיש אונס בגיטין לא די לו שמוליד דין בלתי ראייה עוד זאת דפשטי המשניות מנגדת לסברתו והמוליד הדין הזה כדי להעמיד דינו בלתי ראייה ידחה בקש הקושיות שמקשים עליו ממשניות ערוכות ודוק היטב וכמו כן כתב להדייא מוהרשד"ם יו"ד סימן קכ"א וז"ל וכבר ידוע דהמקשה והמביא ראייה לדבריו הם קרובים כמו שהמקשה צריך להקשות בכח. גם מי שרוצה להוציא דין מחודש ומביא ראייה לדבריו צריך שתהיה ראייה ברורה ואם לאו הדוחה יכול לדחותה בקש א"ד יעו"ש וז"ל הרב בעי חיי ח"מ סימן ע"ט דע"ו ע"ד הלא לעינינו מ"ש הרא"ש בעל המאור שהוציא דין מחודש מכח קושייא אחת שהוקשה לו בגמ' וכתב עליו הרא"ש אני לתרץ קושייתו ולא יצא הדין הזה א"ד ואחר כל האמור ומדובר אין ספק דמי שבא להוציא האשה שהלך בעלה למד"ה ונשאת בב' עדים ואח"כ בא בעלה מכלל לאו אחרי אשר הוטמאה ולכלול אותו בנתפשה צריך שיהיה בידו ראייה שלא ימצא החולק מענה להשיב הא לאו הכי מי יוציאנה מחזקת איסורא כ"ש כמשפט במה משניות מוכיחות האונס מאי הו"ל למיעבד לא שמיה אונס הא ודאי מי שנסמך על השינויים הדחוקים הוא מטהר את השרץ ח"ו והוא ברור:

ומעתה כוונת הרב זקן אהרון מבוררת לעין כל מבין התלמוד דכל הני דוכתי שמילא את ידו דמינייהו מוכח דאזלינן לחומרא אפי' באיסור קל דא"א היינו כשחזקת אשת איש לפנינו אבל בנדון הקידושין דחזקת פנויה לפנינו ומי שבאים להחזיקה בא"א הם העדים דאין קידושין בלא עדים וכיון דקודם שיתחזק איסורא כבר נפסלו העדים א"כ אין כאן חזקת א"א כלל ונראה מדבריו דאפילו בספק קרוב לודאי שהעדים פסולים אזלינן בתר חזקת פנויה ואין אנו יכולים להחמיר להצריכה גט שהרי קודם שתחזיק האשה הזאת במקודשת הרי אתה מוכרח לפסול העדים מספק קרוב לודאי ע"פי רוב הפוסקים הפוסלים אותם א"כ נמצא דאין כאן חזקת א"א כלל כי היכי דתיזיל לחומרא מפני האישות שהרי אין כאן חזקת אישות זהו תכלית דבריו למעמיק בהם עי"ש. אלא דבאמת ענין זה הוא מים עמוקים ונגלה טפח ממנו ונאמר דאם הגע עצמך במחלוקת הפוס' בפיסול העדים אי פסולים או לא ואית לן חזקת כשרות של העדים דקדמא ואתייא ואנו מוכרחים לפי הנדונות שיארעו להכשירם מפני דאוקמינן להו אחזקתייהו מדינא וכל כפי מה שיהא הענין א"כ ממילא אם העידו בעדות קדושין הנה ודאי לא מהנייה לן חזקת פניייה שבה כיון שלא נולד הספק בה כי היכי דניזיל בתר חזקת פנויה דידה ולא דמייא אלא לאותה שכתב הרא"ם ח"ב סי' כ"א שהקשה גבי מ"ש בריש נדה מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבה טמאות ופירש"י כל טהרות שנשתמשו בהם בכלים ובאנשים שטבלו שם טמאים אבל טהרות שהם טמאים דאיקי אחזקתיה והם היו בחזקת טמאים אבל טהרות שנגעו בהם אמאי טמאות לוקמיה אחזקתייהו שהיו בחזקת טהרות והשיב דכי אזלינן בתר החזקה היינו דהחזקה היא באותו דבר שעליו נולד הספק כגון בספק אי נגעו הטהרות בטומאה או לא נגעו משא"כ ספק נידה שנגעה בטהרות שאין הספק בטהרות כי היכי דניזיל בתר חוקה דידהו יע"ש והגאון הרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סי' י"ג ובח"מ ח"א סי' ק"י ובמ"ב סי' ב' אות ב' עשה חיל מחילוק אמיתי זה והביא שכן מצא להריטב"א בחי' לעירובין לדל"ו שכתב כן משם הר"מ ן' שניאור ז"ל עי"ש ואני במקומי כתבתי על זה עוד ואכמ"ל:

העולה מיסוד נחמד זה הוא שאם הספק נפל בפיסול העדי' הא ודאי לא מהניי' חזקת פנויה שבה כיין דלא נולד הספק בה ואם הספק נולד בגוף הקדושין אם מצד הכחשה שבעדים בגוף הקדושין למיניהם ואם מצד חסרון איזה דבר או תיבה מוכרחת כמו תיבת לי דבמחלוקת גדול היא שנויה ורוב הפוס' הסכימו דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים כגון דא ודאי מהנייא חזקת פנויה שבה בלי שום ריח ספק ועל משקל זה אין ספק שהוא כלל הרפ"ח כללי הס"ס סימן ק"י ה"ד בסעיף דאלימא ספק בקדושין משום דחזקת פנויה לפנינו והוא ברור ושוב אח"ז ראיתי להרב עב"י סי' ח"י דל"ז ע"א שעמ"ש הרב כנ"הג שם להכשיר מטעם ס"ס בפיסול העדים ע"ז נצב ימינו כשר הרב עב"י באמרו דבשלמא בכל מין ס' שנפל בגוף הקדושין או במקדש או במתקדשת וכדומה הא ודאי מהניא לן חזקת פנויה אבל בס"ס הנולד בגופן של עדים הא ודאי לא אזלינן בה לקולא מאחר דכבר הושרש בידנו אוקמיה גברא אחזקתיה וא"כ אפי' בפיסול דאורייתא אין לפוסלה אלא בודאי אבל לא מספק עי"ש שהאריך ומילא את ידו בראיות מופתיות תפוחי זהב במשכיות ולכל תופס ספר גלויות וידועות ושוב עמד כנגדו שמא כ"ז דאמרי' אוקמיה גברא אחזקתיה אינו אלא כשאין נגדנו חזקה אחרת המרעת כחן של עדים כמו שהיא בחזקת פנויה וע"ז נדחה קרי לה בטוענו דחזקת פנויה חשיבה כמאן דליתיה כלל לגבי חזקת הגוף דכשרות משום שעומדת לינשא (כלו' עומדת ליבטל) משא"כ חזקת דכשרות דלעולם ועד הגוף צריך להיות עומד בחזקת כשרות ע"כ יעו"ש שהאריך בפרט זה בראיות טובות ובאמת עלז לבי בה' במה שראיתי את קדוש יעקב נכנס בפרט זה בין ס' הנולד בגוף העדים לס' הנולד בגוף הקדוש"ן אבל תמהני עליו מה לו לבקש נכלי דתות בחזקת פנויה מפני שעתידה ליפול ת"ל דודאי לא אזלינן בתרה אחרי שלא נולד הס' בה וכאשר דבר זה מפורש מפום ארייותא הנז"ל אם לא דיהיה רובא דמינכר מהפוס' הפוסלים את העדים דאפשר דבו"ב ישתנה הדין דיש לנו רובה במקום שנולד הספק עם החזקה במקום שלא נולד דאפשר דבאופן כזה סמכינן רובה החזקה אפי' חזקה של גוף שלא נולד בו הספק וכאשר נראה מריהטא דתשו' הרא"ם והזקן אהרון הנז"ל אבל זאת בדרך אפשר כאשר אמרתי כי צריך הדבר בירור גמור ודוק. ונדון הרב זקן אהרון שהוא קדושי אילונא המובאים בתשו' מרן הישנות לפי עיקר יסודו של הרב זקן אהרון הוא רעוע בעדים וע"ז כמעט הוא כל יסודו שם ואם באמת יפול הספק בפיסולים כאשר מערערין עליו הרב מהר"א קאפסלי שם בסי' ג' ובג' תשו' הנז"ל הא ודאי לא מהניא חזקת פנויה שבה וכאמור ומדובר ואם עיקר הספק נפל בגוף הקדושין כמו חסרון תיבת לי והדומה על דא ודאי יש מקום להתלות בחזקת פנויה דידה:

אלא שאיני רואה בתשו' ה' זקן אהרן בעשרה ספקות שהוליד בפסקו ריש סי' ב' כעין זה דידים שאינן מוכיחות דנכנסו בו מנגדו ועכ"ז החמירו בה ובעיני יפלא על הרב המתיר הוא הזקן אהרון איך לא עשה פועל מזה ובאמת שלצד זה היה מקום להתלות בחזקת פנויה שבה היות דרוב הפוסקים ומרן מכללם ס"ל דלא הויין ידים והתם בקדושי אילונא לא יש כי אם עד א' שהעיד שאמר לי אשר מזה הוכחנו לעיל בסעיפים הקודמים דתשו' דסי' י"ח לאו דמרן הקדוש היא דאיך אפשר דמרן הק' יאסר אותה אחר דהו מחא אמוחא של סברא זאת דסברי דהויין ידים מאה עוכלי בעוכלא וגם בקדושי ע"א גם הוא מן המתמיהין על מי שיחמיר בקדושי ע"א כאשר ביררנו לעיל בסעיפים הקודמין וא"כ מן הדין היה לו לפסוק בהיתר בביטול קדושי אילונא לפי נוסח השאלה אשר לפנינו אם לא שבעל כרחין נאמר שאינה מתורת מרן אותה דסי' י"א וכל זה היא פליאה נשגבה איך הרב זקן אהרן לא נכנס בסוג זה כל עיקר אם לא דלא קדמו לפניו השאלה כאשר קדמוה לפני הרבנים האחרי'.

יהיה איך שיהיה עיקר דעת הרב זקן אהרן דאזיל לקולא היינו מפני דלפי דעתו העדים היו פסולים גמורים מבלי שיש ריח מחלוקת שכן הוא אומר אבל בדבר ברור ואין כאן קדושין כלל ירצה דכיון דהעדים פסולים אין כאן קדושין כלל דאין קדושין בלא עדים כשרים ובסוף סי' ד' בהסתייעו מפס"ד שיצא מב"ד של הרא"ם ז"ל שביטל הקדושין מפני שביטל הקול ופסל את העדים ואע"פי שהעידו חוזרים ומגידים מפני שלא העידו תחי' בפני בקיאי' וגם שהיה עדות שלא בפני בע"ד וגם שהיה דין מרומה שהיה צריך דרישה וחקירה וגם שהיה עדו' שונא וע"ז סיים וכת' אע"פי שנר' שיש לחלק בין נדון שלפנינו לאותו מעשה עכ"פ כד מעיינת שפיר גם עליו היה אפ' לעבור כוס האיסור אם באת להחמיר בחומרא יתירתא אלא שאין דרך החכמים להחמיר לאחרים שאם יבואו להחמיר יאמרו להם בעלי הריב תחמיר לעצמך אני איני רוצה שתתחסד עמי ע"כ וגם פה כוונתו מבוארת שהרי בכל הטעמים שטעם הרא"ם אין לך בכל אחר מהם שאין בו מחלוקת עצום עד שנטו כותלי ב"המד ליפול מרוב המחלוקת אם בהעידו שלא בפני ב"ד ובע"ד ואם יוכלו לחזור ולהגיד ואם בענין דרישה וחקירה ואם בעדות השונא אין לך דבר מזה שאין בו מחלוקת ומערכה לקראת מערכה כנודע ומפורסם לכל תופס ס' ההוראה בידו ועכ"ז הרא"ם ז"ל עמוד נכון מעמודי ההוראה פסק דינו ע"פי רוב הפוסקים ולא ביקש להחמיר זהו תכלית ראיית הזקן אהרן וכנראה מדבריהם דכל זה דאמרי' ניזיל בתר חזקה או לא ואם הספק נולד בדידה או לא היינו כשהמחלוקת הוא שקול אבל אם הרוב מסכימים להתר אזי לא אזלינן להחמיר בשום אופן ואפשר דמהנייא חזקת פנויה דידה אפי' שלא נולד הספק בה כיון דהרוב מתירין:

כל זה אני כותב כמתלמד אל מקום אחד והכל נוגע ואינו נוגע כי ידעתי כי הם מים עמוקים אבל בנדון שלפנינו כ"ז לא מעלה ולא מוריד מכמה טעמי תריצי בנוים ע"פי משקל ההוראה אשר בידנו. ה א' כי בנדון שלפנינו בעיקר גוף הקדושין יש בהם הכחשה גדולה כמבואר בסעיף א' באורך וברוחב וא"כ לכל מין ספק שבעולם הרי היא בחזקת פנויה להתירה אליבא דכ"ע וא"כ אינו דין שנשליך שכלנו לאיבוד ונתלי עצמנו בבוקי סריקי ולילך אחר המחמיר אם ימצא. ב' דעכ"פ לפי דעת כ"ע העד הא' פסול הוא מדאורייתא לכל עדות שבעולם קודם שיחולו ספק קדושין וא"כ הרי הנערה לא חלה עליה ריח קדושין דאין קדושין פחות מב' עדים כשרים. ג' דאף לענין ע"א הנשאר לנו מיעוט פוסקים מחמירים הרי הרוב מחזיקים אותה בחזקת פנויה שלה והוא ספק שעלה בגופא אי קדושי ע"א תפסי וצריכה גט או לא והרי הרוב הגמור של פ"ה פוסקים מסייעים לחזקת פנויה דלא תפסו בה הקדושין ואינה צריכה גט מספק. ד' שהע"א הלזה אינו כשר לכ"ע כאשר הארכנו לעיל א"כ כל מה שנוסיף להחליש את כח הקידושין אם היו בעולם מכל מין צד ואופן כן כנגד זה תתגדלם ותתאזר חזקת פנויה עד להפליא שכמעט אם ניתן כל דעת המקילים שבכל פרטי הסעיפים וסעיפי סעיפים שדברנו בהם מאז ועד עתה בכף מאזנים כמעט לא יהיה בכף שניה דבר כדי לעמוד עליו ולבערו כי הרי בטל במיעוט מיעוטו וכמי שלא באו לעולם דעת המחמירים כנדון שלפנינו וכאלו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם פ"ה אחד עונים ואומרים הותרה רחל הותרה וקדושיה היו מעשה קוף בעלמא:

ואל תתמה על החפץ משמוע דבר מחודש שנצטרף כל הפוסקים בנדונות שונים והיו לאחרים בידנו כי מאשר לאבינו הזקן הגאון הרמ"ז בתק"ל א"הע דמ"ה ע"ב עשיתי את כל הכבוד וזה שעל נדונו דרצה להתיר ולבטל הקדושין מטעם ס"ס ועמד לו מה שהעל' הוא עצמו בחק"ל יו"ד ח"א סי' יו"ד דבעי' ספיקות שקולים ע"ז כתב הוא נמי לא אירייא שהרי לעומת זה בספק בענין הכחשת העדים רבו המתירים ואין צד האיסור שקול א"כ בשיקול דעת האוסרי' עם המתירים בב' הספיקות הו"ל ספק שק"ל והו"ל ס"ס גמור עכ"ד:

ואם בנדון הגאון הרמ"ז ז"ל כך בנדון שלפנינו דאם ניתן מיעוט פוסקים המתירים בשהוכחשו בבדיקות עם דעת דוב הפוסקים המתירים בשהוכחשו כחקירות בגוף הקדושין וגם כל הפוסקים הפוסלים להע"א פיסול דאורייתא וגם הפוס' הפוסלים להעד הב' מצד שידע בפיסולו של ראשון וגם נוסיף בכף מאזנים הפוסקים הפוסלים או מצד שהוא איש ירוד ונבזה וחדל אישים וגם נוסיף עוד בכף מאזנים מה שאנו באתריה דהרמב"ם ומרן הק' והרדב"ז ומוריק"ש דבזה אין ליתן בכף מאזנים האחד אפי' פוסק גדול מגדולי ההוראה שאין אחר הקבלה כלום הא ודאי כגון דא אין מי שיוכל לערער עוד ולומר דצריכה גט מספק ולא ניחוש מפסול אותה לכהונה נגד כל הני רבוותא שאם נעמוד למנין לפי משקל האמור כדברי הרמ"ז נמצא קרוב לחמש מאות פוסקים מתירים בנדון שלפנינו ולא בדרך הפלגה נגד חמשה עשרה אחד הנה ואחד הנה והוא ברור יותר מביעתא בכותחא:

אלא דהוצרכתי להאריך וליסד הסעיף האחרון הלזה פן יטעה הטועה בלומדו ספר תשו' חיי אברהם קובו דכ"ב ע"א שכתב וז"ל ואם יהיה ההלכה כמ"ד דחוששין אנו מתירין אשת איש לעלמא להרבות ממזרים ח"ו ולא אמרו אדם מעולם מה שאין כן אם אנו מחמירין לחוש לקדושין ולהצריכה גט לא נפיק חורבא דאם מפני שאנו אוסרים אותה לכהונה מאי איכפת לן אם לא תנשא לכהן תנשא לשאר עדת בנ"י ולא מפני זה נסתכן בעצמנו להתיר א"א לשוק עכ"ד הצריכים לענינינו וא"כ יאמר האומר הרי דאית לן רב מובהק אחרון דלא רצה להכניס עצמו בספק מפני ענין זה שהוא פוסלה לכהונה וכמה לא חלי ולא מרגיש ומפיו לפידים יהלוכו נגד הרב שכנגדו הוא הרב מוהרש"ק בעל עולת שמואל שרצה לפוטרה בלא גט כי ע"כ דברי האגרת הזאת הוכרחתי להראות לכל באי עולם כי רחוק נדון שלפנינו מנדון הרב חיי אברהם כרחוק מזרח ממערב וכמעט תמהני לפי ערך נדונו איך לא כילה חמתו להצריכה גט מתורת ודאי קדושין ומה ענין פיסול לכהונה לנדונו תסמר שערת בשר הפוסק בהשקיפו חצי השקפה בנדונו שהיו קדושין גמורים כב' עדים כשרים ובמטבע שטבעו חכמים כדמותו הרי את מקו' לי בט"ז כדת משה וישראל ושניהם ראו נתינת הטבעת ושהנערה קבלתה אלא שתכף הלכה ולא ראו אם השליכה הטבעת והרב מוהרש"ק ז"ל ראה לבטל הקדושין מפני שהעד האחד היה קרוב ג' בג' והעד הב' היה שותף להמקדש וגם היה שונא לאב המתקדשת שנאה מחמת שהיה אבי הנערה פרנס העיר וענש אותו על שיצא פעם אחת העד משורת הדין וגם מפני שעברו על החרם וההסכמה שלא לקדש כ"א בפני עשרה וגם מפני שנתקבל העדות שלא בפני בע"ד אלו הם עיקר הטעמים שעליהם היה סומך הרב כמוהרש"ק ז"ל לבטל הקדושין ושלא להצריכה גט ואחר שזאת היתה עיקר סמיכתו מעתה משביע אני להקורא הנעים שיפשיט בגדי הקינטור מעליו וישיבני דבר האם אין כל האמת עם הרב חיי אברהם וררב באר מים חיים מוצירי ח"א סי' ט' ששפכו כלי זעמם על המתירה בלא גט מאריה דאברהם! איך מפני טעמים חלושים יתירוה בלא גט? שהרי ענין ג' בג' כל הפוסקים פה אחד מכשירים אותו וענין שותף ושונא על אופן משפטי כזו מעולם לא נשמע שיהיה נפסל לעדות שום אדם מישראל וגם ענין שעברו על החרם וההסכמה אין לך פוסק שלא מילא את ידו להורות שלא מפני זה נפסלו העדים וגם מפני שקבלו העדות שלא בפני בע"ד כותלי ב"המד יוכיחו דיש להקת פוסקים גדולים רבים ונכבדים דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כ"ע בעלי דבר נינהי ומקבלים שלא בפני בע"ד וכ"ש בדיעבד ואחר שבעדות גוף הקדושין ריח ספק לא עדת בהו כי כיוונו עדותם ולא הוכחשו כלל לא בנוסח הקדושין ולא במסירה מיד ליד וכיוונו עדותם הדיק היטב אלא שהאחד נסתפק שמא לא ראתה את העדים והאחד החליט שודאי ראתה אותם היעלה בדעת אופן קדושין גמורים כאלו לפוטרם בלא גט ע"ד ודאי שפיר הרב חיי אברהם הוציא מפיו מילין קשים כגידים לומר שאם אנו מתירין אותה בלא גט מטעם שלא לפוסלה לכהונה הא ודאי שפיר היו מרבים ממזרים לשוק ח"ו היעלה בדעת להתיר אותה בלא גט אחרי דבגוף הקדושין לא נפל בהו שום ס' והעדים היו כשרים לדעת כמעט רוב הפוסקים מפני טעם קלוש זה שלא לפוסלה לכהונה והרי עיקר הדין זה לא אמרו מוהר"מ אלא בדין קדושי ע"א דיש בו למעלה מפ"ה פוסקים גדולים שאומרים שאין חוששין וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון רצוני לומר דינו שנלמוד מפסק דינו של מוהר"מ הלזה דין שוה לו בכל והיינו קדושין שלדעת רובי הפוס' הם בטלים ומבוטלים לא קדושין כנדון הר' חיי אברהם שכמעט דעת כל הפוסקים הוא בקיומם הס כי לא להזכיר ולזה אתה תראה שכל כך מחו אמוחא להאי פיסקא דדינא בשריותא דההיא איתתא רבני שאלוניקי ושירון של אותו זמן עד שהרב מהרש"ק לא העלה פסקו בספרו עולת שמואל כי לא היה כח להעלותו על מזבח הדפוס ויפה עשה לעמור עליו ולבערו מן העולם אשריו ואשרי חלקו ולא גדול היה מרבא שאמר בפומבי עצום דברי' שאמרתי אליכם טעות הם בידי וכך דרכם של ת"ח רשומים אשר יראת ה' היא אוצרם זכותם יגן עלינו ועל זרענו וע"הז אכי"ר:

תבנא לדיננא דנדון שלפנינו התעלה עד להפליא וכמעט אין לו דמות וערך בשום נדון שבא בספרי הפוסקים כי יש בו כל צרכו טעמים מספיקים חזקים כדאי מוצק וברורים לעיני השמש והירח כי קדושי רחל הנערה הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ומעשה קוף בעלמא ולא בדרך גוזמא והרי היא מותרת לכל אדם בלי שום ריח גט כלל ומבלי שום פקפוק וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר:

הכ"ד העבד ישראל משה חזן ס"ט

וזה נוסח המב"ד שניתן ביד אבי הנערה

להיות שהנער שמו אברהם ן' בנימין רודדיגיס כי היה משרת אצל הר' אברהם משולם נר"ו מזה זמן בבית ובחנות ומפתו יאכל ומכוסו ישתה כבן בית ממש. ושוב עבר עליו רוח אחרת והוציאו מביתו בכבוד ולא בביזוי. והנער הזה בראותו כי לא יכול עוד להיות אצלו כאשר היה באמנה אתו על זה גם הוא עשה בערמה וביום ש"ק של חו"המ של פסח התרי"ח ומן עדים לפי רצונו והעמידם פתח חצירו של הר' אברהם הנז' והוא הלך למעלה והביא למטה בערמה הנערה בתו של הר' אברהם הנז' ושמה רחל מב"ת בתולה מעמיו כיון שהיה רגיל לצאת ולבא אצלם וקידש אותה בפתע פתאום בלתי ידיעת אביה וקרוביה ושכניה ובלתי ידיעתה לפי הכחשתה את העדים בשעת קבלת העדות.

ואנא נפשאי אב"ד ור"מ לא רציתי להטפל בענין בו ביום כדי שלא יוחזק הקול בב"ד ואקרא בקול גדול כשבאו בני אדם דעלמא עם אביה לצעוק על מאורע רע ומר הלזה כי כל זמן שלא יוחזק הקול בב"ד ונקבל העדייות כדת ש"ת וכתחז"ל הנערה הזאת היא בחזקת פנוייה גמורה וכן היה כי ביום ר"ח אייר אספתי אצלי כל טובי העיר וקבלני העדויות בחקירה ודרישה ובפני בע"ד ובכל מין איום וגיזום שבעולם ועדיות אחרות על העדויות הראשונות. ואחר שנשאתי ונתתי בדבר ביראת ה' על פני וכתבתי פס"ד ארוך של ה' סעיפים זו הלכה העליתי כי הבת הנז' ריח קידושין לא חלו בה וכל מעשה הקידושין המרומים האלו היו מעשה קוף בעלמא ולא בדרך גוזמא והרי היא מותרת לכל אדם ואפי' לכ"ג בלתי שום ריח נדנוד ספק איסור אפילו כמלא נימא. ודא גזרה דאורייתא בכת ב"ד יפה ובכח אבותי הקדושים ששום בר ישראל לא יוכל לערער על מב"ד זה כי באמת נעשה ונגמר במיתון ובישוב ובלימוד כל דבר בשורשו וכל המערער עליו אין רו"ח נוחא הימנו ושומע לנו ישכון בטח ולהיות לראייה ביד הנערה רחל מב"ת הנז' בת הר"א הנז' באתי על החתום פה נא אמון יע"א בחדש שניתנה בו התורה שנת התרי"ח ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקיים:

(באותו פרק בהיותי עסוק בדין עסק ביש. ואור נגה עלינו צרור המור דודי לי הגאון המפורסם משיירו כנ"הג המלך דוד חזן נ"י (לע"ע הוא הראש ראשון לציון למלאות מקום אבינו הזק"ן הגאון האדיר בעל חק"ל זלה"ה) והראיתי הדברי' קמיה דיקר אוריתיה' וברוחב דעתו קורא ופושט כאגרת כל הספקות הנופלים בענין זה ברוב עוביו ורוב הקפו כמעין המתגבר וחיילים יגבר ואסוף דינא הכי אמר רב הלא ידעתני מאז כי מיראי ההוראה אני אף כי באיסור ערוה החמורה. ומטעם זה משך את ידו להסכים על ידי לכן שלחתי דברי אל מע' הרב המופלא דרופתקא דאורייתא כמהרר"א קוב"ו הי"ו ר"מ ור"מ בעוב"י שאלוניקו יע"א ובהסכמ"ה עלה על מה דכתיבנא בעניותין והילך לשונו):

אנכי הרואה את השאלה הזאת המוצגת לפנינו ותשובתה בצידה גדולה תשובה שהשיב עליה חד מן קמיא מבני עליה רב משרשי"א רב המקום ההוא מחנים ר"מ ור"מ מעיר תהלה נא אמון יע"ה דין הוא הדר מע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא משה ספרא רבא דאוריית' הן הראני נפלאו' מתורתו האריך הרחיב למעניתו ברוחב מבינתו ועשה פס"ד ארוך ע"ז והעמידו על חמשה סעיפים ואסיפא דמילתא זו הלכה העלה כי מכמה טעמים מספיקים חזקים כראי מוצק וכל חד וחד לחודיה קאי דקדושי הנערה רחל בת אברהם הנז' הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ואפילו ריח קדושין לא חלו בה וכל מעשה הקדושין האלו היו מעשה קוף בעלמא יהרי היא מותרת לכל אדם בלי שום ריח גט כלל ובלי שום ריח נדנוד ספק איסור אפי' כמלא נימא וע"ז מר ניהו רבה דעמיה לפי רוב הענוה פנה אל האזוב לאיש אשר כמוני אותי שלא תשובתו הרמתה כדי לגלות דעתו קלה כמו שהיא. ויען כי טרדות הזמן ועול הצבור ימים וגם לילות לא נתנוני השב רוחי על כן באתי בדברות שתים כדל מסכים הולך להוראתו:

והנה כפי מה שראיתי בדברי קדשו כתוב למ"ר דרוב עיקר פסק זה לבטל הקדושין דנ"ד הוא בנוי ומיוסד על דנא פתגם דאחד מעדי הקדושין הרי הוא פסול מן התורה לכ"ע והדר הו"ל מקדש בע"א דאפום דעתיהו דרובא דרבוותא רוב בנין קמאי ובתראי הוא שאין חוששין לקדושיו א"כ פשיטא ודאי דאנן בדידן אזלינן בתרייהו ולא חיישינן למיעוט המחמירין כלל ומוקמינן לה אחזקתה דפנייה ובפרט היות כאן מכלל הסוברים להקל הרמב"ם ומרן ז"ל בש"ע דבהני אתרוותא גררי אבתרייהו ומה גם שיש כאן הכחשת הנערה להערים דלפי דעת רוב הפוס' גם מיעוט המחמירים בע"א מודים דליכא למיחש כלל. ומה גם דכיון שנמצא הע"א פסול מדאורייתא בטלה כל העדות לפי מה שהסכימו רוב הפוס'. והגם דהר' משאת משה ח"א א"הע סי' ה' כתב דבדבר שבערוה גם שרוב הפוס' מקילים ומרן ז"ל מכללם לא פסקינן כוותייהו רק אזלינן בתר דעת מיעוט הפוס' המחמירים וכ"כ הר' שמחת יו"ט בסי' ע"ה ובתשו' ברך משה סי' ל"ד שכך היא קבלה בידנו מ"מ כבר הרמ"ז בחק"ל א"הע דק"פ ע"ב פסק בסכינא חריפא כדעת מרן דבע"א אין חוששין לקדושיו וה"ט כמ"ש בחק"ל מ"ב ח"מ סימן ג' אות י"ד דמייתי בידיה דברי ה' שמחת יו"ט דסי' ע"ד וע"ו אפיק מר ותני דקבלנו הוראות מרן בעל האיסורין אפי' להקל זולת באיסור ערוה אם רבו הפוס' להחמיר ש"ש ביד הדין להחמיר וחתם ליה הנפק הר' מהר"ם סוזין ז"ל שם שהיה בר פלוגתיה. ואין לתפוס על הר' מהריט"א ז"ל שכתב שאין לפסוק כמרן בההיא דע"א בקדושין דלאו כלום הוא משום דהר' לא ירד למנין וחשב שהוא מחלוקת שקול משו"ה תפס להחמיר ע"פ קבלתו אך אי הוה דייק' דרוב הפוס' קיימי בשיטת מרן ודאי דגם הוא היה מודה דאף באיסור ערוה פסקינן כוותיה וכמו שמפו' יוצא מדברי הר' שיו"ט עצמו בס' ברכות המים דק"ב ע"ב במה שסמך ידיו ע"ד מר חתנו הר' ברכות המים וא"כ מה שכתב הר' משאת משה אין לו על מה לסמוך ומן התימה על הרב ערך השלחן והרב מהרא"פ נר"ו בס' חיים ושלו' שנמשכו אחר קבלת הר' שמחת יי"ט בההיא דמקדש בע"א והוא דבר פלא את"ד נר"ו:

והנה אנכי הרואה דבכל הצדדין והטעמי' ששרטט וכתב מע' הר' הפוסק נר"ו יש בהם די והותר הכא בנ"ד להתיר להנערה רחל בת אברהם לעלמא מבלי שום ריח גט כלל אך ורק כי מע' הרב הפוסק נר"ו רצה להגדיל כח ההתר ומה הוא דאמר דגם בכל אחד מהטעמים יש בו כדאי להתיר משום דכיון שרוב הפוס' קמאי ובתראי הם מקילי' ומכללם המה הרמב"ם ומרן ז"ל דמהני אתרוותא גברי אבתריהו פשיטא ודאי דכוותייהו נקטינן ולא חיישינן תו למיעיט המתמירים הגם שהוא דבר שבערוה ולא משגחינן בדברי הר' מ"מ שכתב דחיישינן למיעוט המחמירים וגם קבלת הרב מהריט"א ז"ל שקבל דאזלינן בתר דעת המחמירי' גם שהוא נגד דעת מרן לא נאמרו דבריו כ"א היכא שרבו הפוס' להחמיר וכדברי הר' חק"ל ובההיא דע"א בקדושין דאזיל מר ניהו הר' מהריט"א ז"ל להחמיר אינו אלא משום שלא ירד למנין וחשב שהוא מחלוקת שקול אמטו"ל תפס להחמיר ע"פ קבלתו אך אי הוה דייק דרוב הפוס' קיימי בשיטת מרן ודאי דגם הוא היה מודה דאף באיסור ערוה פסקינן כוותיה:

ואני אומר דעם כל מה שטרח וכתב לה מני"ר אכתי לא איפרק מחולשא משום דאחד הרואה בתשו' מהריט"א שהובאה בס' ברך משה סי' ל"ד יראה שבא מפו' בדבריו דרובא דרבוותא סברי שאין לחוש לקדושין של ע"א וע"ז הוא דאסיק ותני קבלתו שקבל דבדבר שבערוה חיישינן לדעת מיעוט המחמירין גם שהוא נגד דעת מרן דקאי כדעת רוב הפוס' המקלין וסברא זו לא נפלאת ולא רחוקה היא דגם אנן בדידן בני ח"ל הגם דקבלנו דעת מרן בענין איסור והיתר אפי' להקל או במקום שלא דיבר מרן אזלינן בתר דעות רוב הפוס' המקלין מ"מ בדבר שבערוה הגם שרוב הפוס' מקלין ולפו"ד ש"ת אזלינן בתרייהו עכ"ז מדרבנן חיישינן לדעת מיעוט הפוס' המחמירין וכמו שמפו' בתשו' מהריב"ל ח"ד סי' י"ט ושורש ויסוד לזה ממאי דחזינן מפו' בתלמוד דבמקום ערוה חשו חכמים למיעוט המצוי להחמיר והכי חזינן לכל רבנן פוסקי הלכות מב"ת קמאי ובתראי דבמקום ערוה חיישי למיעוט הפוס' המחמירים וכמו שהביא קצת מהם הר' ג"פ בכלליו ובזה לא קבלנו דעת מרן להקל הגם שהוא מכלל דעת רוב הפוס' המקלין ואפשר דגם בהני אתרוותא במקום ערוה לא קבלו דעת מרן הגם שהוא מכלל דעת רוב הפוס' המקילין וכדברי הר' משאת משה וקבלת הר' מהריט"א ונמשכו אחריהם הר' עה"ש והר' מהרח"פ נר"ו בתשו' חיים ושלום סי' ב"ך וא"כ אכתי לא פלטינן הכא בנ"ד מדעת מיעוט הפוס' המחמירין וצריכי' אנו לחוש לדבריהם ולכן אני אמרתי כי כל הצדדים והטעמים של ההיתר דשרטט וכת' מע' הרב הפוס' נר"ו אני תופס אותם וכוללם זה בזה למיעבד מנייהו ספק ספקות להקל משום דכבר נודע דבס"ס אזלי' לקולא בכל התור' כולה אפי' בדבר שבערוה וכמ"ש בתשו' הרשב"א ח"א סי' ק"א וכן עלתה הסכמת הפוס' הבאים אחריו וכמו שהוב"ד בכנ"הג ויד אהרן א"הע סי' ס"ח הגם שבדבר שבערוה לא אזלינן אחר הרוב להקל וחיישינן למיעוט מדרבנן כמו במים שאין להם סוף וכיוצא מ"מ שפיר אמרי' דס"ס אלים מרוב וכדמייתי ראיה בידיה הרשב"ץ שם ממה שאמרו בפ"ק דכתובות גבי יוחסין דלר' יהושע פסל ברוב והתיר בס"ס ע"ש וכן הביא הכנ"הג וא"ע סי' ס"ח מפסקים וכתבים סימן קכ"ט ומהריב"ל ח"ג סי' מ"א ומהרא"י שם מייתי ראיה בידיה מהסמ"ק והוב"ד בטויו"ד ס"סי ה"ן דבדבר שיש לו מתירים וכיוצא שאין להם בטול ברוב שניתרים בס"ס וכן נראה שהוא דעת רוב הפוס' הס"ס אלים מרוב וכמו שהעלה ארוכה בזה בתשו' חק"ל ח"א ביו"ד סי' ק"ל:

אלא דאכתי לא פלטינן מדעת האומרים דהיתר הס"ס הוא משום דהו"ל כרוב דבספק אחד הוי פלגא ופלגא ובתרי ספק הו"ל רובא וזה נראה שהוא דעת היש אומרים שהביא הטור ומור"ם ביו"ד סי' ה"ן דבדבר שיש לו מתירין וכן דברים החשובי' כיון שאין להם בטול ברוב אינם ניתרים ג"כ בס"ס ואפשר דגם החולקים עליהם שם וסוברים דגם לדברים הללו יש להם היתר בס"ס לאו משום דסברי דס"ס אלים מרוב בדעת הרשב"א ודעמיה אלא דס"ל דהגם שאין להם ביטול ברוב מ"מ כיון דכשלא הוחזק האיסור בתוכו ולא אתינן עלה מתורת ביטול רק דאיכא למיתלי ברובא דהיתרא אזלינן בתריה גם בדברים החשובים א"כ מה"ט גופיה אמרינן דגם בס"ס דהו"ל כרוב שפיר תלינן ברובה דהיתרא וכמו שבא מפו' בדברי הע"ה כלל כ"ו הוב"ד בס' ערך השלחן סי' ק"י ס"ק ח"י שכתב דאע"ג דבריה אינה בטלה ברוב מ"מ נתרת שפיר היכא שיש לתלות ברוב כמו מעשר ב' שאינו בטל ברוב ואפי"ה היכא דאיכא למיתלי ברובא דהיתרא שרינן ליה א"כ ס"ס נמי כיון דחשיב ברוב שהרי יש שני צדדים של היתר ודאי שהוא נותר ע"ש וכ"כ מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' ב' והפר"ח ביו"ד סי' ק"י דהיתר הס"ס הוא מטעם רוב אשר מה"ט כת' מהרימ"ט שם שאין לנו לעשות ס"ס בידים כמו שאין מבטלים איסור לכתחלה ברוב כמו שיע"ש וכת' בס' אליה רבה דמ"ב ע"ד דנתכונה דעתו לדעת הי"א שהביא הטור כנז"ל:

ואם כן לפי שיטה זו נפקא מינה דבדבר שבערוה כשם דחיישי' מדרבנן למיעוט הפוס' המחמי' כמו שחשו רבנן במים שאין להם סוף וכדומה הה"ן שאין לנו להתיר בס"ס דהו"ל כרוב בענין דבר שבערוה וכמו שמצינו הדבר מפו' במקובצת פ"ק דמציעא דח"י דמייתי שם משם גליון תוס' דבאשת איש אין הולכין אחד הרוב כמו במים שאל"ס והה"ן דלא שרי' כס"ס כמו שיע"ש והוב"ד בחק"ל ח"א מיו"ד סי' ק"ל דר"ו ע"ב וא"כ לפי"ז קשה על מהרימ"ט שהתיר בס"ס גם בערוה החמורה כמ"ש בח"א סי' נ"א וקל"ח ובח"ב א"הע ס"סי מ"ג והם לפי"ד שכתב ביו"ד סי' ב' דכיון דהיתר הס"ס הוא מטעם רוב א"כ כשאין אנו מתירין באותו רוב מאיזה צד וטעם שיהיה מאותו טעם עצמו אין אנו מתירין ג"כ בס"ס א"כ גם בדבר שבערוה שאין אנו הולכים אחר הרוב משום שהחמירו חכמים לחוש למיעוט מינה דגם אס"ס אינו ראוי להתיר:

אמנם כד משקפינן בה חזינן שאין זה קושיא על מהרימ"ט משום דודאי סובר הד' דהגם דמחמירים בדבר שבערוה למיחש למיעוטא מ"מ היכא דאיכא ס"ס שפיר מקלינן משום דס"ס אלים מרוב וכדברי הרשב"א בתשו' הביאה הד' גופיה שם ביו"ד סי' ב' ובח"א סי' לק"ח ושם בסי' נ"א מפו' בדבריו דה"ט דמקלינן בס"ס גם בדבר שבערוה משום שסובר דאלים ס"ס יותר מרוב ומייתי בידיה ההיא דפ"ק דכתובו' דלגבי יוחסי' לא אזיל ר' יהושע לא בתר חזקה ולא בתר רובא ומקל בס"ס וכמו שהביא הרשב"א ראיה זו לומר דס"ס אלים מרובה כמו שיע"ש ומאי דקאמר הר' בההיא דיו"ד דהיתר הס"ס הוא מטעם רוב לאו למימרא דלא אלים מרוב אלא דכוונת הרב ז"ל לומר דלא מצינו מפו' בתורה היתר הס"ס רק אתי מפאת כי בחדא ספקא הויא פלגא ופלגא ובתרי ספקי הוייא ליה רובא ומראורייתא אזלינן בתר רובא להקל אך הגם דאתיא היתרו מכח רוב אפי"ה הס"ס אלים ממנו משום דבאיסור המתבטל ברוב הוא אפי' שיש מן ההתר מיעוט יותר מן האיסור והכל דהוא טפי ממחצה סגי וכמו שהרבה בראיות לזה הר' פר"ת ביו"ד סי' ק"ט וכ"כ הר' פר"ת שם וכמה מן הפוס' ראשונים ואחרונים היב"ר בהר' ערך השלחן שם ובהר' חק"ל ח"א יו"ד סי' ק"ב וכן נמי היכא דאיכא למיתלי ברובא דהתירא תלינן ולא חיישינן תו אפי' למיעוט דמצוי בשאר איסורין משא"כ בס"ס שקול דבספק ראשון הוי פלגא ופלגא ובס' שני הוי חד מארבע והוי רוב גמור נגד מיעוט שאינו מצוי דאיסורא דלא חשו רבנן בשום מקום אפי' בדבר ערוה החמורה וכמו שראיתי בתשו' חק"ל ח"א יו"ד סי' קכ"ו שכתב דבס"ס שקול הו"ל רובא דהיתרא נגד מיעוט שאינו מצוי דאיסורא משא"כ אם בספק אחד אינו שקול דהו"ל פלגא ופלגא ומשהו קצת מן הספק השני וכיון שאינו רוב הניכר הו"ל מיעוט מצוי כמו שיע"ש. והנה התוס' בפ"ג דבכורות מייתו משם ר"י דחשו רבנן למיעוט המצוי כמו גבי מים שאל"ס שאשתו אסורה וכ"כ התוס' והר"ש והמרדכי בפ' החולץ לאפוקי דעת ר"ת שסובר דזה הוי מיעוט שאינו מצוי והחמירו שלא תנשא לכתחי' משום חומרא בעלמא כמו שיע"ש נמצא דלדעת ר"י ודעימיה לא חשו רבנן אפי' בדבר ערוה כ"א דוקא למיעוט המצוי אך במיעוט שאינו מצוי לא חשו כלל ואפי' לד"ת שסובר דמים שאל"ס הוי מיעוט שאינו מצוי ואפ"ה החמירו רבנן מ"מ במיעוטא דמיעוטה שהם מתרי ענייני וכמ"ש המרדכי פ' הזרוע גם ר"ת ז"ל יודה דלא חשו כלל וכמ"שכ בתשו' בני משה שלטון סי' כ"ו דנ"ו ע"ב ע"ש וא"כ הה"ן בס"ס שקול שהם משני עניינים ממילא הו"ל מיעוטא דמיעוטא דכ"ע מיהו דלא חשו דבנן כלל וא"כ מוהרימ"ט והפר"ח שכתבו דהיתר דס"ס הוא מטעם רוב כוונתם לומר דלא מצינו מפו' בתורה התר הס"ס כ"א מפאת רוב שהתירו התורה גם ברוב גרוע שהוא נגד מיעוט המצוי כ"ש בס"ס דהו"ל רוב גמור נגד מיעוט שאינו מצוי דאלים ממנו ונפק"מ במקום דבר ערוה דחשו חכמים למיעוט המצוי דמ"מ בס"ס דאלים ממנו דהו"ל רוב גמו' נגד מיעוט שאינו מצוי דשפיר מקלינן וההיא דכתב הרימ"ט ביו"ד סימן ב' דכיון דהתר הס"ס הוי מטעם רוב א"כ כשם שאין מבטלי' איסור לכתחלה ברובה כך אין לנו לעשות ס"ס בידים שאני התם משום דבשעה שאנו באים לעשות הספק השני בידים לא הוה קמן כ"א ספק אחד דהו"ל פלגא ופלגא דהוייא חתיכה דאיסורא מספק וכמו שאסרו בזה להרבות על ההיתר לכתחלה כדי לבטלו ברובא כך אין לנו להוסיף עוד על ההיתר ולעשות ספק אחד בידים ולגרום היתר ע"י ס"ס הגם דשוב בתר דעבדינן ליה הוא יותר אלים מן הרוב מאי הוי הא אינו אלא כמי שמטיל בתוך האיסור שהוא מספק הרבה מן ההיתר יותר כדי לבטלו דודאי שאינו מועיל ומן התימא על הר' חק"ל ח"א יו"ד סי' קל"א שתמה על מהרימ"ט בזה באומרו דכיון דהרשב"א הכריח דס"ס אלים מרוב א"כ הכא נמי יש לומר בהתר רוב דקיל אסרו לבטל לכתחילה ולא בהתר ס"ס דאלים ע"ש והוא דבר פלא כדבר האמור וגם היש אומרים שהביא הטור ומור"ם שכתבו דבדבר שיל"מ אינו ניתר בס"ס אינו אלא בס"ס דתערובת דאתחזק איסורא וסוברים דהו"ל כמבטל את האיסור דלא בטל אפי' באלף אבל ס"ס דאין כאן איסור גם בדבר שיל"מ שרי כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ב' והר' ש"ך ביו"ד שם ס"ק. וא"כ עדין אפשר לומר דגם הם סוברים דאלים הס"ס טפי מרוב:

נמצא דדעת הפוס' רובם ככולם הוא דהתר הס"ס אלים טפי מן הרוב וכהסכמת הר' חק"ל בסי' ק"ל וא"כ שפיר איכא למימר דהגם שאנו חוששי' במקום ערוה לדעת מיעוט הפוס' המחמירי' מ"מ בס"ס שקול דהו"ל רוב גמור נגד מיעוט שאינו מצוי שפיר אזלינן להקל וכמו דחזינן להר' משאת משה והד' שמחת יו"ט עצמם דהגם שאמרו שאין להתיר במקום ערוה גם שרוב הפוס' מקלין ומרן מהריק"א ז"ל מכללם מ"מ הם אמרו שם ובכמה דוכתי אחריני דבס"ס שפיר יש להתיר גם כדבר ערוה כמו שיראה הרואה:

אמנם אי בעינן למיחש הכא בנ"ד להחמיר לחומרות הנמצאים בספרי הפוס' אכתי לא פלטינן מדעת רבי' ברוך שהביא המרדכי פרק החולץ דגם בס"ס אזיל מר לחומרא ובפרט במקום איסור ערוה הגם דהפוס' רובם ככולם לא חשו לה ובפרט בענין קדושין שיש לה חזקת היתר מ"מ כיון שמצינו למהר"א אלפ'אנדארי בקונט' אליה רבה דנ"ד שהחזיק דבריו וכן הרמ"ז מהר"י קוב"ו ז"ל בתשו' גבעות עולם סי' י"א וי"ב נמשך אחריו וכן הר' שמחת יו"ט וכמה מן האחרונים מבקשים פתח לצאת מדי סברתו גם אנחנו בעקבותיהם נלך וכן מה שנמצא כדבריהם דרבנן חומרא אחרת שיש מהם אומרים דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא ואפי' כתרי ותלת ספקי לא אזלינן להקל:

אמנם בכל כה"ג דנ"ד דאית לן תלתא ספקי ובכל חד מנייהו רוב דעות הפוס' להקל ומיעוטם להחמיר וגם דאית לה חזקה דהיתרא דאוקמינן לה בחזקת פנויה פשיטא ודאי דליכא מאן דפליג בהאי מילתא שאין כאן לא משום חומרא דרכי' ברוך ולא משום חומרא דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא וכמו שראיתי בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ז' שכתב דהיכא דאחד מהספקות רוב הפוס' להקל או אפי' שהם שקולי' אך הספקות חלין בקדושין דאית לה חזקה דפנויה עבדינן ס"ס אליבא דכ"ע וליכא למיחש לדעת ר"ב כיע"ש וכ"כ מהרח"ש סי' ל"א וכן ראיתי לכמה מן הפוס' הלא בספרתם כ"ש הכא בנ"ד דאית לן בכל אחד מהשלשה ספקות רוב דעות הפו' להקל דפשיטא ודאי דאית לה שריותא בשופי מבלי שום פקפוק כלל. כ"ש וכ"ש במאי דאנן קיימין הכא דכל הספקות הנופלות בעיקרו של דבר שהוא מדרבנן דהא מאי דפסקו מיעוט הפוס' כר"פ דחייש לקדושין של ע"א אינו אלא מדרבנן:

ואיברא דמדברי הרמב"ן והרא"ה שהוב"ד במקובצת פ"ב דכתובו' דב"ך ע"ב וכ"ג ע"א מפו' יוצא מדבריהם שסוברים דר"פ דחייש לקדושין של ע"א הוא מפני שסובר דבקדושין לא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים רק הו"ל כשאר איסורי' דע"א נאמן באיסורי' מדאורייתא כמו שיע"ש וכ"כ בע"הש א"הע סי' מ"ג דמייתי הכי מתשו' הר"י ן' הרא"ש ז"ל ע"ש מ"מ אנכי הרואה בתשו' התשב"ץ ח"א סי' ק"ל שכתב דר"פ נמי לא חייש כ"א מדרבנן וכ"כ הב"ח שם בסי' מ"ג ובתשו' מרן מהריק"א בדיני קדושין סי' ומהרימ"ט בחי' לקדושין פ' האומר דס"ה ומהר"י אירגאש בתשו' דברי יוסף סי' ט"ו ובתשו' נודע ביהודה מ"ב א"הע סי' ע"ה נמצא דלפום דעתייהו דרבוותא אלין עיקרן של קדושין הללו אפי' למאן דחייש להו אינם אלא מדרבנן ופשיטא ודאי דבכל חד מן הספקות שחלו להיות בחשבונה של הנערה דנ"ד אזלי' לקולא כ"ש בהצמדם יחד שאין כאן לא חומרא דרב ולא חומרא דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא ואפי' לפי מה שנראה מדברי הרמב"ן והרא"ה והר"י ן' הרא"ש ז"ל דר"פ חייש מדאוריי' מ"מ כל כלפי דידן דרובא דקמאי ובתראי סברי דקדושין של ע"א אינם כלום וגם דאית לה חזקה דהיתרא דאוקמינן לה בחזקת פנויה וא"כ כיון ואית לה רובא וחזקה דהיתרא פשיטא ודאי דמפקנא אית לה מדאורייתא ותו לא פש לה כ"א ס' קדושין דרבנן וממילא הני תרי ספקי אחריני שחלו להיות בחשבו' הו"ל בדרבנן ופשיטא דאזלי' לקולא לכ"ע מבלי שום פקפוק כלל וכמו שמפו' יוצא בדבריהם דרבנן גופייהו דחששו לכל החומרות ואפי"ה בכל כה"ג דאנן קיימין פשיטא להו מלתא להתיר וכמ"ש מהר"א אלפ'נדארי בס' אליה רבה בסו' שער א' ובתשו' בירך משה סי' י"ט ובסי' ל"ג לרבני אר"ץ יע"ש בדבריהם:

ומן התימא על רב אחא"י כמהרח"פ נר"ו בתשו' חיים ושלו' סי' ב"ך דמ"ז ע"ג שהפריז על המדה והחמיר מאד בענין קדושין דאפי' בתלת ספקי כפלוגתא דרבוותא לא מלאו לבו להתיר זולת היכא דאיכא למיחש לחשש עיגון ובשעת הדחק דאינו יכול לבא לידי גרושין כמו שיע"ש והוא פלא דפשיטא ודאי דבכ"הג דעסיק מר בקדושין דע"א בהכחשה וגם אית לן ספקא אחרינא מצד אחר כמו דאנן קיימי הכא בנ"ד דהו"ל תלתא ספקי ותרי ותלת רובי מהפוס' דאזלי' להקל לא נמצא עדין בספרן ש"ץ מי שיצא להחמיר אפי' בדרך חומרא בעלמא היפך תורה שלימה שלנו מכל הפוס' קמאי ובתראי דתפסו להקל ואדרבה בכל כה"ג אין אנו רשאין להחמיר להצריכה גט ולפוסלה לכהונה והן הן דברי הרשב"א ומהר"ם הוב"ד בהרב"י סי' מ"ב ונמשכו אחריהם בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל' והרב זקן אהרן סי' ב' וכמה מרבני האחרונים וכאשר מייתי להו בידיה מע' הרב הפוסק נר"ו וכן ראיתי בתשו' משאת בנימין סי' ט"ז וק"ו וכ"כ בתשו' רש"ל סי' כ"ה דכיון דהאי אתתא שהיא בלא גט והמחמיר בגט עונו ישא שפסלה מן הכהונה וגדולה מזו כתב מהר"ם וכו' כמו שיע"ש ועיין בתשו' נחלת שבעה ח"ב סי' י"ט:

והנה כפי הנראה מדברי הר' מהרח"פ נר"ו שם שלא יצא מידו להחמיר כ"כ אפי' בתלת ספקי אם לא ע"פ מה שראה בתשו' שמחת יו"ט סי' ע"ה דהחמיר לענין קדושין אפי' בתלת ספקי דפלוגתא הפך מ"ש שם בסי' י"א וע"ז הוצרך לומר דהתם בסי' י"א קאי בשאר איסורין והכא בס"ס. ע"ה קאי באיסור ערוה והוא ברור בדברי הר' מהריט"א עצמו שהובאה תשו' בס' ברך משה ס"סי ל"ד שדקדק וכתב מי הוא זה אשר יערב אל לבי להתיר איסור ערוה מטעם ס"ס בפלוגתא דרבוותא דגריע טפי כמו שיע"ש:

ואני אומר דאחרי המחילה לא השגיח היטב בדבר דהא אחד הרואה בתשו' שמחת יו"ט סי' י"א וי"ב דמ"ט ע"ג שהביא מדברי התוס' דחליצה חשיב דבר שבערוה וע"ז מר הוא דאמר שם ברמ"ג ע"א דכיון דאית לן ס"ס להקל שלא להצריכה חליצה הא סוגיין דעלמא אזלא דס"ס דפלוגתא דרבוותא ס"ס הוי בענין איסור ע"ש הרי מפו' מדבריו דאפי' בדבר שהערוה הוה אזיל מר בתר המקלין אי לאו דהיה התם הח"ס נגד דעת מרן כמו שיע"ש. וגם מאי דחזינן ליה למהריט"א בתשו' ברך משה סי' ל"ד שחשש להחמיר בס"ס דפלוגתא דרבוותא מ"מ בתלת ספקי פריש ותני שם פעמים שלש דאזיל מר להקל כהסכמת הכנ"הג כמו שיוכל הרואה לראות וא"כ איך יתכן שבתשו' שמחת י"ט סי' ע"ה יפריז הרב להחמיר גם בתלת ספקי אם לא דהמעיין בדבריו שם ישפוט בצדק דמה שתפס להחמיר גם בתלת ספקי יסודו של דבר היה מפאת טעם האחרון שכתב שעיניו ראו למרן בתשו' שהצריכה גט גם שהיו הני תלתא ספקי עצמם ופשיטא שאין לנו לעשות ס"ס להתיר נגד דעת מרן וכמ"ש שם בסי' י"א אכן מה שכתב תחילה דגם בתלת ספקי דפלוגתא שהמציא הכנ"הג ס"ס כבר שדי ביה נרגא הר' עדות ביעקב סי' ח"י לא היה זה לעיקר רק עיקר סמיכתו היה על טעם האחרון וממיל' ריווחא דאין נסת'ר מחמת'ו ממ'ש כאן למקומות אחרים ודבריו כחדא אזלין וכחדא שריין וכדאמרן:

באופן דעלה בידינו מכל האמור ומדובר דמכל הני טעמי הנאמרי' באמת הנערה רחל בת אברהם משולם לא חלו בה ידים של קדושין ומותרת לכל אדם בלי שום ריח גט כלל וכמו שהאריך הרחיב מני"ר מע' הרב הפוסק נר"ו להגדיל כח ההיתר בכמה טעמים שונים. ויען שאיני מופנה מכמה אנפי לא יכולתי לעמוד עליהם ומ"מ אסופא דמילתא אנא דאמרי דקריתי ושניתי הפסק אשר כוננו ידיו קדש וטיילתי בו ארוכות וקצרו' ואנכי הרואה דבצדק כל אמרי פיו והדין דין אמת כהלכתיה וכטעמיה מהרב רבה דעמיה

משה ספרא רבה דישראל ואף ידי תכון עמו וע"ד אמת וצדק חתמתי שמי נאם המקוה רחמי האל ואת טובו:

הצעיר רפאל אשר קוב"ו ס"ט