כרך של רומי/יט
תשובת הגאון מהר"ש קלוגר נ"י סובב הולך על פס"ד שניתן בבית דיננו ב"ד הגדול שבירושלם ת"ו
על מעשה ב"ד הגדול והנורא הנז"ל דרך ובא לו הגאון מוהר"ש קלוגר נר"ו בעל ס' החיים אב"ד ור"מ בעוב"י ברא"ד יע"א וע"כ הכריחני הרב פקידנו מוהר"ץ הירשל לעהרן נ"ע להתטפל ולהשיב לו הן בעודני חד כרעא אארעא וחד כרעא המברא. וזה תוארו:
הנה מכתבם מי"ב ניסן קבלתי ר"ח סיון דנא ע"י הגביר וכו' וכו' מוהר"ר צבי הירש"ל לעהרן נ"יו הנה נפשם בשאלתם נדון המעות הנשלח על ידו לשם משנת תר"ה למי הוא שייך מדינא אם להם או להכת חסידים אחר שנעשה פשר הדבר שיהיה שייך בראד לק"ק החסידים הנה ענוותנותם תרבני ומטיבותם קאמינא כי לדעתי הדבר פשוט כי הוא שייך להם. והוא כי הנה זה גלוי וידוע דפשרה בלי קנין לא מהני כמ"ש בח"מ סימן י"ב ואם היה קנין צריך שיקנה לו החפץ שלא יהיו קנין דברים א"כ כיון דבעינן בזה קנין המועיל בעלמא במקח וממכר וא"כ היכא דהוי דשלב"ל ואינו ברשותו מה מהני בזה קנין וא"כ כיון דהקנין אינו כלום א"כ יכולים לחזור מכל פשר ולכן נהי דאינן חוזרים ורוצים לקיים דיבורם עכ"פ במה דכבר נגבה עבורם ואין רוצים ליתן לאחרים הוי הרשות בידם. וגם אין לומר בזה דהוי מכח סילוק דמהני בדשלב"ל דהמעיין בש"ס ופוסקים באה"ע סימן צ"ב מבואר דסילוק לא מהני רק באם זכה בו קצת כמו בכותב לה ועודה ארוסה אבל כל שאין בו עדיין שייכות כלל לא מהני סילוק. ובזה ישבתי דברי הסמ"ע סימן ר"ט מה שתמה עליו הט"ז רק היות כי אח"ך מצאתי בקצה"ח כן לכן לא הארכתי בו עי"ש. ועוד הרי דעת מהרי"ט בתשובה הובא בקצה"ח סימן ר"ט דאף בסילוק דמהני יכול לחזור בו. ומה שהקצה"ח תמה עליו מדברי הרן נראה דאין זה ראיה דהכלל כך הוא דודאי היכא דמסלק נפשיה מדבר דהוי ברשות אחר הזוכה בו תכף ומיד כגון התם באומר בנכסי פליגנא לך כיון דשניהם הם יורשים וכל עוד שאינו מיבם הוי הנכסים בחזקת שניהם וא"כ כיון שסילק היבם זכותו מיד נשארו מחצית הנכסים בחזקת אחיו וכן נמי בנדון יתומה מפותה דהפועל הוי מיד מוחזק בשלו ולכן הרי בדשלב"ל אם תפס קודם שחוזר בו מהני א"כ ה"ה נמי בסילוק מהני ואין לחזור בו אח"ך אבל המהר"ם מיירי שהתנה עם האשה שלא יתפוס מטלטלין שלה עבור בעלה הנה אם היה מתנה עם הבעל היה שפיר מהני אבל הוא הרי לא התנה עמו רק עמה ולגבי האשה אף אם סילק המלוה שעבורו ממטלטלין שלה מ"מ לא נשארו הנכסים בחזקתה רק בחזקת הבעל ועדיין הם בחזקתו א"כ ממילא משועבדים למלוה דעמו לא התנה רקנעמה והיא לא זכתה בו דעדין הם ברשות הבעל לכן יכול לחזור בו ומה שהוצרך לחלק מהך דפ' הכותב היינו דהוא היה קשה לו לשיטת הסוברים בא"הע סימן צ"ב דמהני סילוק אפילו לנכסים שנפלו לה אחר הנשואין וא"כ כיון דאין הנכסים בידה עתה א"כ לא זכתה בהם מיד לכן היה ראוי שיועיל לה חזרה ולכן הוצרך לחלק שם כדמחלק והעולה מזה דבסילוק אם הדבר מיד שבנגדו יכול לחזור בו וא"ב ה"נ יכולים לחזור בהם:
והנה מלבד כל זה הרי מבואר בהגהות רמ"א ביו"ד סימן מ"ג דמי שקיבץ מעות אין בע"ח יכולין לגבות ממנו והנה מקור דין זה במרדכי פ"ק דב"ב ומביא ראיה מן התוספתא דפאה אין פורעין ממנו למלוה וחוב ואין נותנים ממנו לגומלין ע"ש א"כ מפורש שם דאפילו ליתן במתנה לאחרים אין יכולים וע"ש במרדכי דהטעם משום דאסור לשנות מדעת הנותנין דנתנו רק לו. וכוונתו נראה דאף דלא קי"ל כר"מ דהמשנה מדעת בע"הב נקרא גזלן היינו רק אם רוצה לשנות בזה לא אלים האומדנא כל כך כיון דכיוון להנאתו ממילא הוי אומדנא להיפוך דנתן לו כל מה שירצה לעשות בו ואף דאמר לעשות בו חלוק לא הוי לדוקא ובזה לא אלים האומדנא לעשותו בתנאי גם י"ל כיון שאמר תחילה שנותן לו ואח"כ אומר שיקח לו חלוק הוי זה כמו ב' דברים כמו הבו ליה ד' מאות זוז ולנסוב ברתי והוי כמעשה קודם לתנאי אבל לענין שיהיה נותן לאחרים והוא לא יהנה ממנה הוי אומדן גדול ובזה מודים רבנן. וא"כ אין יכולים להתפשר ליתן מעות של בראד לאחרים וממ"נ אם ירצו אנשי הפרושים לזכות בהם ומידם יהיה ניתן להחסידים אין רשאים לשנות מדעת הנותנים כמ"ש המרדכי הנ"ל וקי"ל כן ואם יהיה מטעם סילק ולא ירצו החסידים לזכות בו כלל הרי שוב איך אפשר שיטלו החסידים אותו אם המתנדבים נותנין לפרושים א"כ אם הפרושים מסלקין ידם יחזרו להנותנין והוי כגזל ביד החסידים ובודאי לא נעלם זה מהם וגם המעיין בב"ב בהגמר' שם מפורש אומר דכל כה"ג יש דעה גם לאשתו ובניו לעכב כי נתנו ע"ד שיתפרנסו גם הם מזה ויד כולם שוה ויכולים גם הם לעכב וא"כ גם בזה יכולין הטף והנשים לבטל הפשרה ולעכב את הדבר ובודאי לא נעלם כל זה מהרבנים שעשו הפס"ד בזה רק כוונתם הי' כיון שיתפשט הפשר הזה בעולם ויבא לכאן איך שפירושים סלקו ידם מעיר זו אז ממילא יכוונו הנותנים מהם שהם מתנדבים להחסידים וא"כ תינח משעה שבאו הפס"ד לכאן אז כוונו הנותנים והגבאים לשם כת החסידים אבל מה שיגבו פה טרם שיבא הפס"ד לכאן א"כ הי' כוונת הנותנים והגבאים רק לשם הפרושים א"כ כבר זכו בו הפרושים ואין רשאים ליתן לאחרים וגם בני ביתם רשאים לעכב ועוד הרי י"ל דדעת הפרושים בהפשר לא הי' רק על מה שלהבא ולא מה שכבר נגבה לשמם ועיין ביו"ד סימן רי"ח ובאחרונים שהביאו דעת הרא"ש בבעיא נחירה כטהרי תזינן דיש שם סברא לומר דלא הי' דעת הנודר רק על מה שיהיה בידו אח"ך לא על מה שבידו מכבר וקי"ל דדנים בשטרות כמו בנדרים ונהי דהוי ספק מ"מ בממון קי"ל דהדין עם המחזק והרי הפרושים זכו בו תחילה דנגבה לשמם והגבאי פה כיוון לשמם ובשעה שבאה לידינו המעות עדין לא היה הפסק למראה עינינו ולא היה פה א"כ זכו בו הפרושים והחסידים באין לזכות מיד הפרושים ע"כ הפס"ד א"כ הדין עם המחזקי' בתחי' דיש להם חזק' מ"ק ועוד ע"כ לא מפסק' ליה התם רק בנדון דהתם דאין טעם וסברא לחלק בין מה שכבר היה בידו או מה שיתחדש אח"כ אבל בדבר דיש בו טעם וסברא לסלק ודאי אמרינן כן וא"כ ה"נ מה שכבר זכו בו הוי הפסד ממון ממש משא"כ במה שלא זכו עדיין הוי רק מניעת הריוח להבא. ועיין בכיוצא בזה בט"ז סימן רי"ח ס"ק ג' שכ' דלהפסד ממון ומניעת הריוח הוי ב' מינים ואם כיוון לזה לא כיוון לזה ע"ש והוא סיוע ממש לדברינו דה"נ כן הוא דנהי שכיונו להסתלק ממה שלא עדיין (אמר הכותב המעתיק כנראה חסר כאן מלת זכו בו) לא כיוונו להסתלק ממה שכבר זכו בו והוי הפסד ממון שלהם לכן אנן סהדי דאדעתא דהכי לא כיוונו מה שכבר נפרש יזכו בו הגבאי עבורם גם י"ל דהוי בלא ידע דמחיל והוי כלא סמכא דעתא לא הקונה ולא המקנה והנה בכל זה היה מקום להאריך אך אין הפנאי עמדי גם הוי מרחק רב מאד וא"א להאריך מחמת הוצאו' הב"ד ולזה קצרתי ולדינא הוא הנכון בעזה"י כי המעות הוא שייך לפרושים וכאשר כתבתי בתחילה ושם קצרתי וכאן בארתי יותר. דברי ידידם הדו"ש ושלו' העיר הקדושה כל הימים לרבות:
חתום הק' שלמה קלוגר
וזאת תשובתי
רב תנא מומחא ופקיע כאריה רביע הינו תנא קמא נחל נובע מקור חכמה מע' הגאון המפורסם רבה דעמיה מרגניתא דלית בה טימי המלך שלמה יהי אלהיו עמו עד כי יבא שילה ובא גואלו נצח סלה ועד אמן:
רב השלום שניתן בחצר גינת ביתן כמאן דתני אהר"י מתוך חיבה ותפלתי קבע לחיי מלכא ובנוהי יחיו דגן ויפרחו ישישו וישמחו כסא כבוד תורתו נכון יהיה וזרעו לעולם יהיה בהויות דרבא ואביי והעושר והכבוד יחדיו יהיו תמים שנות עולמים נאה העושר לחכמים כיר"א:
תפארת חכמים הא ודאי נהורא עמיה שרי לדעת כל מאי דאמור רבנן אתיא מכללא מאי דשרו לן לאמר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ובא ביאור דבריהם בגדול אדוננו הרשב"א בראשון סימן צ"ד כיעויש"ב דדין מתנות כהונה נגע בה וזה ואפי' במילי דעלמא למלא נפשו כי ירעב או כבוד המדומה וכיוצא הדברים ק"ו כאן בד"ת הא ודאי אפילו הדיוט קופץ בראש לאמר כך דעת תלמידכם נוטה ואתם העם הורוני ואני אחריש כ"ש בהיות האי צורבא מרבנן מיושבי על מדי"ן ותורה שם בישראל אל עידו ואל שער מקומו והוא ובית דינו קיים והאחד המיוחד בא לשפוט שפוט ובפרט אחר מעשה ב"ד יפה לנטוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס הא ודאי מה חיוב המוטל עליו להשקיט מעל רבותיו ובית דינו את תלונות כי לא יכלה הארץ לשאת אותם על דרך שאמר רבי על ר"מ מי זה בא לרדותנו בבתינו והוא ברור. ואחר שהצעתי לפני כסא מלך כל האמור בפרשה אל יחר בעיניו אם ההכרח יביאני להשמיע במרום מי אני ומי ביתי ומה מלאכתי ומי הביאני עד הלום כאן בד"ת כי לפי האמור ומדובר מוצל אני מקול מחצצים וההכרח לא יגונה וזאת חובתי ואעשנה:
ידיע להוי לך מלכא כי אנא זעירא מאנשי ירוש' תוב"י ואבותי ואבות אבותי שמשו במקדש דור ודורשיו כל קדושיו וגם אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורס' רבן של כל בני גולה כמוהר"ר חיים אברהם גאגין נר"ו הוא החותם הראשון בהפס"ד אשר לפניו ומרוב ענותנותו צרפני שלישי לבית דינו הגדול שבירוש' תו"ב וזה שנה וג' חדשים שגזר עלי לכתת רגלי לבא בערי איאורופא לבקש ישוב והעמדה ולכונן את בית חיינו והאדמה לא תשם מפני עדת המסיונאר"י אשר דרכו קשתם לטבוח ישרי דרך אמונה. וקבלתי נופך ספיר גזרת מלך שיחל"א והיתי בלונדון יע"א ודרכתי ובאתי פה אמשטרדם יע"א להמצא ולהתרצה עם מע' השרים פקידי א"י תו"ב ובראשם הרב נשיא הגאון צבי לצדיק נר"ו והייתי בביתו ובבית אחיו הגאון החריף הגביר רבי עקיבא נר"ו הם היו לי אכסניא של חובה בחצריהם ובטירותם והנני היום חד כרעא אארעא וחד כרעא אמברא אדעתא לחזור לחט"ול ולולי עיכוב הפאספור"ט כבר היתי היום נסוע:
והבקר אור צפרא נהר והאיר אל עבר פני הרב נשיאנו צבי לצדיק נר"ו אחת באר"ש מגילה עפה לסתור כמעט מעשה ב"ד יפה אשר כוונו ב"ד הגדול שבירוש' כאילא ביבנה וכשמואל ובית דינו ומני"'ר ממכון שבתו גליה לדרעיה זרוע תפארתו והקיפנו בהלכו' סדורות וערוכות ומזכה במקומו למע' ר"ו הפ' הע"י כאן לעת"ל שימה בפיהם שיכולין לחזור כאן לשעבר עביד מעשה רב ושלח הנקבץ בעיר מח"ק יע"א בסתם הכל ליד מע' הפרושים נר"ו ובראות הר' נשיאנו נר"ו כל הכתו' בחלקו של ידיד מני"ר נר"ו. אותי קרא וגודא רבה שרי עלי די השיב מה שתעלה מצודתי אגב ריהטאי והאמת כי מצד טרדת נסיעתי אמת סירבתי הרבה ובפרט כי האלהים שאיני יודע גופא דעובדא היכי הוה כי דין זה דנוהו אחר נסיעתי מעיר הקדש תוב"ב ולא ידענא מא הוי עלה כי אם בזאת חד מן חברייא הודיע לי שעסוקים על מי מריב"ה ושאל יפקד מושבי מדין זה ומנו גברא בסריקא הוק' הרב הצדיק אשר קידש ש"ש בזמן העלילה שברמשא הוא הרב החותם הב' מוהר"י ענתב"י נר"ו. ע"כ הגיעה ידיעתי ותו לא וא"כ איככה אוכל להכניס עצמי בדבר זה. אבל באמת אחרי ראותי שגם מני"ר נר"ו כותב כמתנבא וגם הוא לא ידע מקור דין זה על מה אדניו הוטבעו א"כ אמרתי גם אני אל לבי ויהי מה ארוצה עד איש האלהים ובפרט כי חיובא רמיא עלי. וזה החלי וכו' אני מסיים עיקר יסוד דברי בס"ד:
ואומר בי אדוני לא אוכל להתאפק את אשר אני רואה במעב"ד הנורא הזה מני"ר נר"ו ארכביה אתרי רכשי מה דלא כתיב ביה ושינה את שמו מפס"ד לפס"ד וכשאני לעצמי חפשתי בכל האר"ש ולא חזינא כהאי סימנא הן אמת שהעיקרי של שנת תקע"ח שמו את שמו פשר דבר ועל אותו ודאי אינו מדבר רו"ם כת"ר נר"ו כמו שמפורש בדבריו ועוד דכבר נתקיים זה שנים רבות וקם דינא ועיין כנ"הג ח"מ סימן י"ב מה שהרבה ראיות על זה ואחריו בא הר' חשק שלמה מעין מלאכתו ואשר וקיים דבריו בעוד ראיות. וא"כ כל דבריו וקרא לך שם חדש פש"ר כולם יסבו בלכתם על פס"ד אשר לפנינו ועל זה בנה דיק. והביא לנו מדין פשרה צריכה קנין וק"ד וכיוצא באמת אמינא דבר זה לא יכולתי להולמו ובדקתי עד מקום שידי מגעת בכל פס"ד זה מתחילה ועד סופו ולא מצאתיהו כי אם דין אמת ומשפט צדק תחילת דיבר בקבלה שקבלו ב' הכתות כתוב וכו' וכו' שקבלו בכל אשר יצא מאיתנו ע'פי דעתנו לפי הדין כפי אשר יורונו מן השמים וכו' ואם כדבריו היה מן הדין להזכיר בפירוש שנתקבלו בין לדין בין לפשרה בין נגד הדין ולמה לא תחיב לראובן וכו' יעו"ש וכתב הרב עה"ג סימן צ"א וז"ל משמע דוקא משום שנבחר לפסוק הן דין הן פשרה הן נגד הדין וכו'. ע"כ היה בידו וכו' הא לאו הכי לא יעוש"ב הרי דכל שלא פירש כי אם עפ"י הדין אינו יכול לדון כי אם דין. והוא פשוט מעיקר הדין שפסק מר"ן ז"ל עד שיתרצו שניהם ב' בפשרה וכתב הסמ"ע לפיסם ולדבר על לבם כיעו"ש ואם נתפיסו או מרצונם ודן להם פשרה החיוב המוטל על הדין להציע ולהודיע שע"כ נתרצו משום לזות שפתים ויש לנו ראיות מופתיו ע"ז ולא אאריך בהם כ"י אם עין הרמ"ה לבתרא ע"ד קל"ח ופסקו מרן ח"מ סימן מ"א והוא הלכה כמ"ש הגאון ה"ר מרן זקני בס' חקרי לב ח"מ ח"א סימן פ"ו ועין מקובצת לקמא על דקי"ב ע"א מ"ש משם המאירי באם הוכרחו ב"ד לקבל עדות שלא בפניו ועיין מוהר"י באסאן סימן צ"א ודוק היטב כי הוא קיצור נפלא וכ"ז אפילו בסתם כ"ש אם כבר פי' בקבלה לפי הדין הא ודאי אינו יכול לדונם כפשרה וכדינו של העה"ג שדיק מדברי מוהריק"ו ז"ל ויש לי אריכות דברים על העה"ג ז"ל מתשובת מוהריק"ו ש"ו י"ד וש"ו קי"ח ודברי רמ"א ז"ל שכללם יחד ולא כמו שחילקם הוא ז"ל ואינו ענין לנ"ד ואין הפנאי מסכים. הרי ראיה שאינו מצד פשרה כי אם מצד הדין הפשוט ב' עוד כתוב בפס"ד וז"ל ועכ"ז זאת תורת העולה לפום דינא שהפשר דשנת תקע"ח וכו' הרי הוא בתוקפו וכו' עד מ"ש למטה ולא יפול ממנו ארצה וכו' הרי שגם עד כאן מדברים עפ"י הדין ג' עוד כתוב ועל אודות וכו' בענין עיר בראד וכו' בזה תורה יוצאה בהינומא כי הדין עם כו"ח וכל כסף הקדשים הנמצא שם וכו' שייך לכו"ח וחלילה לכו"ף להשיג את גבולם ואיסור גמור על הגבאים וכו' יאמר קדוש אם שמע כזאת אם ראה כאלה מימות נביאים ראשונים ועד עתה שיכתבו הדברים הנפלאים האלו על דין פשרה ואין לך דבר מפורש שמצד הדין פסקו כן יותר מזה אשר מזה יצאנו גם מתשובו' הרדב"ז חדשות ח"א סימן רע"ט שכתב על פסק שפסקו ב' בעלי תורה וז"ל תשובה. איברא שאם היה הפסק דין בסתם הייתי אומר מדרך פשרה פסקו כן וכו'. (אמר הכותב לא תקשי לי מזה לפי המונח דלעיל שאני במקומי ישבתי הדבר כפתור ופרח ודי בזה) אבל לפי שראיתי שכתבו מה שנראה לנו בדין משמע דמן הדין פסקו כן עכ"ד עי"ש. הרי שהרב ז"ל בשביל שכתוב מה שנראה לנו בדין כתב כן אנן מה נענה על פס"ד אשר לפנינו דכרוזא קרי בחיל יקוב דין את ההר וכמו שכתוב עוד למטה וז"ל וכגון דא תהא למיקם וכו' להלכה ולמעשה זאת חקת התורה איך מידינו וכו' לפסוק ביניהם (ולא לפשר) ככל התורה הנ"ל וקבלו וכו' לאשר את דבר המשפט (ולא דבר הפשר) ומעתה קם דינא להתנהג עפ"י פס"ד (ולא פשר) וכו'. ואחר כל זה במחי"ר מכ"ת כי רב הוא אמינא ליה כמ"ש הרב שמש צדקה בקונטריס פני הכרובים סימן א' להחכם שכנגדו כי הוא נ"ד ממש ואדבר את דברי כפי הרב שכתב וז"ל אות באות. והראיות שהביא מהפשרה שצריכה קנין הן הנה ראיות לסתור שהרי הדיינים בנדון דידן לא עשו פשרה אלא דין פסקו עפ"י טו"ת הבעלי דינים כפי ראות עיניהם בדין או קרוב לו עפ"י הכח הניתן בידם בקומפרומיס"ו (ר"ל רשות וכח) וכ"ת מאין מאן מוכח יורונו מהיכן דנוהו ונדע אם פשרה עשו אם לאו הא נמי ליתא שהרי דוקא בשנים שנתעצמו בדין והוכרחו לדון לפני הדיין שלא ברצונם יכולים לטעון כן וכו' יעוש"ב:
ועתה הנה הבאתי מראשית כל פרי האדמה (ולא כל ראשית כי אם מה שנזכרתי תכף בלמדי. משפטי צדקו כאשר יעיר ע"ז גברא רבא נשיאנו צבי לצדיק נר"ו על מ"ש ועל מה. שאני עתיד. לכתוב) וגם הכרחתי מדברי הפס"ד אשר לפנינו ומדברי גדולי האחרונים ז"ל דפס"ד זה הוא דין גמור בעיון ושקידה רבה שאין אחריו כמוהו. ואחרי היות כן מלבד שימלטו צדיקים מכל מ"ש מני"ר נר"ו מדין פשרה וכו'. עוד בה יגדל התימה על מני"ר נר"ו מדברנא דאומתיה ור"ב המקום על כל מ"ש אח"כ לזכותם על המקובץ ולא עוד אלא כי עביד מעשה רב וגם הפס"ד וכגון דא הדיוט קופץ בראש כמוני היום לומר לו טובה תוכח"ת מאהבה מסותרת. מאן ספין ומאן רקיע ליזקק במעב"ד זה אשר סתום וחתום תורה בלימודיו ואנן לא ידעינן מה הם הטענות והתביעות שעברו ומהיכן פסקו הדין ואיך הוא איסור גמור ואיזה דינים ומשפטים עברו ביניהם עד שמדין השגת גבול נגעו בה וכיוצא ואיך בידם לגזור על הגבאים והמשלחים והא ודאי לאו קטלי קני באגמא להפליג כל כך ולגזור אומר מסברת הכרס חס' לב"ד הגדול שבירושלים קע"י שיצא מתחת ידם אם לא דבר מתוקן מנוקה בי"ג נפה עפ"י הדין מוחלט וא"כ איך אנו יכולים ליזקק בו מאחר כי תורה יוצאה בהינומא מכל הראשונים והאחרונים ב"ד בתר ב"ד ל"ד. ומי לנו גדול ממרן הקדוש מוהריק"א אשר אליו שומעים כל בית ישראל שכתב בתשובת אבקת רוכל סימן כ"א על הרדב"ז שם שכתב דהאידנא דלא בקיאי בדינין דייקינן אבתרייהו ונסתייע מתשובת הרשב"א אלף קמ"ט כיעו"ש. ע"ז כתב מר"ן ז"ל וז"ל. אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דיני' גם בזה"ז לא דייקי וזה פשיט בתשובת הרשב"א שכתבתי בב"י ומה שטען שהדינים היו יחדים מאחר שקבלום עליהם לא דייקינן אבתרייהו עכ"ד. ואני בעניותי בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סימן ג' הארכתי להכריח שמלבד דבדעת מרן נקטינן אנן בני אסי"א ואפריק"א כנודע ל"מ כמ"ש בב"י ובספר הקצר אלא גם בתשובו' כאשר הסכימו גדולי האחרונים בדור שלפנינו ולפני פנינו ופשטה הוראה בכל גלילותנו לבד במקום דאית להו רגל הקי"ל כנודע. אלא עוד זאת הוספתי על המדה והכרחתי במופת חותך שדברי הרדב"ז הללו הם בחד מב' פנים או שמצא הטעות מפורש וכמו שהיה הנדון בתשובות דסימן רע"ט הנ"ל שכיון שראה שפסקו שלא מן הדין נטפל להורות להם שמה שפסקו אינו מן הדין כיעי"ש. או שהדינים מוחזקים אצלו שלא היו כ"כ ראוים לסמוך עליהם וכמ"ש הר"ן ז"ל להריב"ש תלמידו עיין בתש' ריב"ש סימן ש"ץ ומוכרחים אנו לומר כדעת הרדב"ז שהרי איהו גופיה כ"כ להדיא בתשובות החדשות ח"ב סימן תרכ"ה שנשאל על פס"ד שפסקוהו שנים וז"ל תשובת קי"ל בכמה דוכתי לב"ד טועין לח' ולא נחשדו דייני ישראל לטעות הדין ח"ו וכתב מפני שאין חתום בפס"ד אלא ב' מה בכך הא אמר שמואל ב' שדנו דיניהם דין וכו' וכ"ש אלו שקבלו אותם הציבור ופשוט הוא שהם בב"ד של ג' ולא תלינן להו בוקי סריקי לומר שמא בזה טעו אלא תלינן שנעשה המעשה בדין וכן כתבו כל בעלי החידושין לגבי גטין וקדושין וכ"ש לגבי ממונא וכו' וא"כ כדין פסקו וכל הרוצה לבטל דבריהם אין שומעין לו שאם באנו לחטט אחר כל ב"ד וב"ד אין לך מעב"ד מחקים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו אחרים את דבריו. אא"כ היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למתלי הכי אמרינן כדין נעשה דלא קטלי קני באגמא נינהו ואין צדיך לכתוב בזה ראיות עכ"ד אות באות הראת לדעת שגם הרדב"ז הנראה חלוק על מרן הקדוש ז"ל מצינו דבריו מפורשים כביעתא בכותחא דדוקא בטעות מפורש הותר ליזקק הא לאו הכי לא דיקינן והעיד בגודלו שכן כתבו כל בעלי החידושין הרי שהדברים מוסכמים וברורים הם כ"ש אצלנו דנקיטינן כמרן הקדוש בשופי כנודע ואחרי היות כן מאיזה פתח או חלון אטום יוכל שום ריין ליכנס וליזקק במעב"ד כזה אמיץ וחזק ומראהו כמראה הברק נורא מאד שכבר הוכחנו מתוכו שהוא דין פשוט ומוחלט לפי ראות עיניהם עפ"י התורה בין על עבר בין על עתיד על העבר שהרי כתבו לפי טו"ת שטענהו דו"ח תורה יוצאה בהינומא כי הדין רו"ח וכל כסף הקדשים הנמצא שם בתרומת קופת וכו' הכל כאשר לכל שייך לרו"ח וחלילה לרו"ם להשיג את גבולם ח"ו ואיסור גמור על הגבאים המאספים והמשלחים לשלוח ממעות הנאסף וכו'. ואח"כ סיימו וכתבו וז"ל כלל העולה כל הקופות וכו' דעיר בראד שייכים לרו"ח ואין לרו"פ חלק בהם כלל ואיש את קדשיו לו יהיה. הרי כמה ראיות מופתיות שכל דיניהם הוא על העבר וכ"ש עתיד שהרי כתבו הנמצא שם והי"לל אשר יתקבץ מכאן ואילך וכן מבואר ממה שכתבו הכל בל' שייך ושייכים וכו' מכל זה נראה דלפי דין הפשר הקדום של שנת תקע"ח שעמדו עליו וחזקוהו ואמצוהו כראי מוצק וכמ"ש בפס"ד זה ב' ג' פעמים נראה דמשם הוברר להם עפ"י הדין בהקש או מפורש או טענות אחרות וכיוצא עכ"פ נתברר להם כשמש בחצי השמים דעיר בראד שייכא מעיקרא לרו"ח. וע"ז שפיר כל דבריהם על עיר בראד הוא עבר וכ"ש עתיד וע"ז שפיר כתבו שייך ושייכים והשגת גבול ואיסור גמור דכל הדברים הללו קורין בגרון דהוברר להם בראות העין דעיר בראד מעיקרא של רו"ח היתה ועד עכשיו שלא כדין ירדו בה רוח"פ. וברור לי כשמש כאלו נמצאתי בשעת משא ומתן וגמר דין ואזני תשמענה דבר מפומייהו דרבנן העומדים על המשפט בפס"ד זה כאלו חייבום לרו"ף לגדל פרע מה שכבר אכלוהו בימי חזקי"ה לפי דברי הפס"ד הזה ושוב חזרו בהם ואמרו די לנו על המקובץ ולא נגזור להוציא הנאכל בבטן נפשות אביונים ומחלי אהדדי. וכמ"ש בסוף הפס"ד ובודאי פייסום לרו"ח ע"ז דברים אלו קורין בגרון מתוך הפס"ד וחי ראשי שאין לי שום ידיעה חיצונית וכמ"ש לעיל. והאמת הוא הפס"ד גופיה מבואר מתוכו ככל האמור דמעיקרא עיר בראד שייכא לרו"ח ע"כ וע"ז שפיר על מה שעדין קיים וזוזי בעינייהו קיימי יהיו באיזה מקום שיהיו אפילו אם באו ליד הפרושים הע"י גופייהו אחר גמר דין עכ"ז כתבו דינא יתיב להחזיר ממון לבעליו. זה פשט הפס"ד אשר לפנינו ובריא לי שאין מי שיוכל לומר פשט אחר ואף למי שרוצה לידחק ולומר מה שירצה ולהעמיס על פירוש הפס"ד דברים זדים חוץ מן האמור זהו משמעות הפשוט הנראה לס' השומעים וכגון דא כבר כתב הרשב"א בתשובה הביאה מב"י ח"מ סימן מ"ב מח"ו ה' וז"ל ופעמים שיד בע"הש ע"הע בזמן שהל' שאמר כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעות השומעים הוא בוטח שאילולי כן הו"ל לפרושי וכו' וכו' ובתשו' אחרת כתב כל היכא שמשמעו' השטר ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנים אותו ואפילו ליפוי כח של בעל השטר וכו' יעו"ש ועט"ר וצ"ת הרב הגדול רבן של כל בני גולה החותם בפס"ד בראשון באחד המיוחד המלך חיים נר"ו בספרו הבהיר חקי חיים סימן י"א האריך ברוחב מבינתו כאיש גבורתו בכל תשובת הרשב"א בענין זה וצירפם ולבנם וביררם כשמלה והיה הענין בכעין נדון זה הפרשיות בין כולליות האשכנזים הע"י עי"ש בדבריו כי נעמו ואני בעניותי הבאתי עוד ראיה ע"ז דכל דמשמעות פשטות הלשון משמע לזכות המקבל מוציאין מיד המוחזק וראיה מעובדא המובאה בפח"ה ההוא דאמר כל נכסי דבי סיסין מזבינא לך וכו' יעו"ש ולא אאריך שאחרי זמ"ר מצאתי למוהרימ"ט ח"א סי' ט"ל שהביאה כדמותה וכתב וז"ל ומינה נמי ילפינן דאין לבטל משמעות הלשון שלפי פשוטו משמע שפיר לזכות המקבל כדי להעמיר הנכסים בחזקתן עכ'"ד. וא"כ לפי האמור לשון הפס"ד שלפנינו לפי המבואר ופשוט הוא שמעיקרא כל הנכנס מעיר בראד יע"א שייך לרו"ח ואין לי פשט אחר כלל ולרעתי הפשוטה אמינא לפי ערך גדולת תורתו הן הן הדברים שפלטן הקולמוס שלא מדעתו דעת עליון לכתוב הפך לזה ועוד הנני יוסיף להפליא ואומר רועה ישראל האזינה בי אדוני! אחרי כי עיניו ראו את כל תקף פרשת גדולת מעב"ד זה ובאיסורא על המשלחים וגם אסיפא דמילתא כתבו וכל המערער ע"ז מלבד שדבריו בטלין ומבוטלין וחשו' כחרס"ה וכדבר שאב"מ גם אין רו"ח נוחה וכו' ונקרא פורץ גדר עכ"ד. וידוע דכל ב"ד וב"ד הרי כב"ר של מרע"ה ושמואל הרמתי האם יעלה בדעת כי כל אלו הציומים והגזומים וכל דבריהם דרבנן כגחלי אש עוממות דלא מהנו לפחות להסתפק בכל האמור ולחוש לגזרת ב"ד הגדול שבירושלים שלא לעשות הפך פסק דבריהם לפחות להעמיד הממון ביד הגבאים ולאמר להם עמדו ואשמעה מה בירור כוונתם ודין פשוט הוא שכך היה ראוי לעשות וכך ראוי שיעשה וכמ"ש מרן הקדוש מוהריק"א ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' קפ"א וז"ל. ועוד דאפי' היה סבור כ' יוט' דאין כח ביד הב"ד לגזור מה שגזרו היה חייב לקיים גזרת הב"ד עד שיביא הפסקים לומר שאינו חייב לקיים גזרתם כדאשכחן בפח"ה וכו' דא"ל רב כהנא והא מיתנא איגרתא ממערב דאין הל' כרשב"א ואהדר ליה ר"י לכי תיתי ופי' רשב"ם אהדר מיד עד דמייתית איגרתא הא קמן דאין בעל דין רשאי לסמוך על שמועתו בחושבו שהדין עמו לעשות מעשה נגד גזרת הב"ד וא"כ הו"ל להחכם הפוסק לכתוב דהו"ל לערב יום טוב לחוש לגזרת הב"ד עד שיביא פוסקים שלא לחוש לגזרתם מה שא"א להביא כן באמת ובאמונה וכו' ועוד שאפי' לא היה בדבר שום דבר תיקון ולא שום דבר מכל מה שהזכרנו הו"ל להחכם הפוסק לחוש לניר"ו הב"ד כיון שמצינו שחשש הקב"ה לחרם של אחי יוסף ואע"ג דלדבר רשות היה וכו' כי ע"כ יאמרו המון העם לית דינא ולית דיינא אין שופט בצדק ואין נשפט באמונה ואפס עצור על הדין ועל האמת עכ"ד ז"ל דכוותא הגבאים היה להם לקיים שפיר גזרתם ומני"ר נר"ו לומר להם כך וכאמור ואין לומר שזה דוקא בבעל דין גופיה וחכם הפוסק ולא כמו בנ"ד דהגבאים לא בעלי דינים נינהו ומני"ר נר"ו גדול כבודו ומר באתריה שיחיה לעד שהרי דין זה כבר הוכחנו ונוכיח שהוא לכל ב"ד שבעולם ראשון הרב מעשה חיא שנשאל בנ"ד זה ממש וכתב וז"ל. ובנ"'ד דלא הוברר לחכמי הדור דטעה הא' אפי' בדבר משנה דלאו כל כמיניה דדיין הב' ובנ"ד אפילו דטעה בדבר משנה קם דינא אחר שקבלוהו עליהם לדין כפי ראות עיני שכלו וכפי אשר יגזור אותו ונגמר הדין דאין החייב יכול לחזור בו כ"ש לדיין הב' להכריח וכו' ותא חזי מאן גברא רבא וכו' אלא דרך החכמים כמ"ש רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ב ואם יראה לב' שטעה הא' יתוכח עמו אם טעה בדבר משנה שהוא ענין פשוט יחזירהו ואם תלוי בשיקול הדעת ואין יכול להוכיחו מתוך דברי משנה ואמורא יאמר. דעתי שהוא מותר ואיני יכול להתיר שכבר אסרת ואיני יכול להחזירך מתוך דברי משנה ואמורא ע"כ. ובנ"ד אחר שהוא דיני ממונות והוברר הדבר ע"פ ראות עיני שכלו אפשר שבאומד דעתו דן ולא בדין תורה והם כבר נתרצו בזה אין לשום חכם רשות לעשות בזה דבר ולא לענות בו סרה והחייב אינו יכול לחזור בו עכ"ד ז"ל. וכעין זה ג"כ כתב הרב מוהר"ץ הלוי ז"ל הובא בתשו' שמש צדקה סט"ו וז"ל. אבל מקדם לא אוכל להתאפק מלהגיד את לחשי בצערי ושיחי שאל אלהים הוא יודע שמיום שעמדתי על דעתי זה לי ארבעים שנה ויותר שאני מורה הוראו' ביש' נצטערתי על הדבר הזה וכתבתי להרבה מחכמי יש' כי רע עלי זה המעשה כי יבוא אדם מחוץ לכתוב נגד פסק רבני' או רב מקום אחר כשמעם קול מלחשים וזה לא זולת עושה את התורה כב' תורות. ואומרים הני רבנן והני רבנן ואין אתם יודעים עד מה ועושה בגדי פרושים מדרס לעמי הארץ וכדאמר ר"ג לרבנן בעירובין דכ"ה וכו' מי לנו גדול מרבי יוחנן בחולין פ' כ"ה כד אתא לקמיה ריש"ל וכו' ובפרק גיד הנשה וכו' ואם הם שקטנם עבה ממתנינו לא היו מורים נגד חבריהם במקום חבריהם מה יש לנו לעשות אנן יתמי דיתמי לגבי דידייהו ודי שכל אחד יעמוד בגבולו שכל אחד במקומו יודע מקומם ושעתם של דברים יותר ממה שיודע מי שאינו שומע אלא לקול מלחשים עכ"ד. עוד הוסיף וכתב הרב הנז' שם בסי' ל' וז"ל. לימים חלפו עברו למו כתבתי וכו' ותמצית דברי כי אין לשום אדם אפי' יהיה מורה צדק בעירו לסתור דברי שום מ"ץ שבמקומו למראה עיניו ישפוט כ"ש בי דינא בתר ב"ד ל"ד וכמה חשו רבנן דלא למשויה לב"ד טועין ואם האמת כן וכו' לא יכולתי לצייר בדעתי מי הוא זה שיכול לגזור ולסתור מה שגזרו ב"ד העיר לקיים לא יש עוד בדורנו בי דינא דאלימי כר"א ור"א ודעתי הקלושה היתה הוה ויהיה להיות כל רב שורר בביתו בשומו על לבו לא לאדם תשפוטו כי לאלהים ופוק חזי מוהר"ם מלובלין ז"ל רבן של כל בני אשכנז שכתב בתשובות שהסכימו כל חכמי אותו דור שלא לכתוב בד"מ כי אם בשמוע טענות ב' בע"ד או מב"ד העיר ואשרו דבריו וכו' ועוד שיאמר לי הן לא ידענו זה וכו' וא"כ מי שיודע שפסקו ב"ד המקום בדיין אחד אין לו לפסוק נגד הב"ד אלא בשמוע מהם הצעת המעשה וטעם הדין ואמרו זונות מפרכסו' זו לזו ת"ח לא כ"ש לא די לנו כי בעו"הר בדור הזה בגדי פרושים מדרס לעמי הארץ אנו מוסיפין יגון על יגון ע"כ. עוד שם בסי' ל"א האריך הרב מוהר"א סגרי ז"ל בכל זה ומכלל דבריו כתב וז"ל. וכ"ש כי הפס"ד הוא שליח ב"ד ודי שיאמר שליח ב"ד אני למען יקויים כל מאי דביה קטני עכ"ד וכן כתב בס' קול יעקב בקונט' הלכתא למשיח"א וז"ל אות באות. ובאמת לא היה זה מחוק המוסר ליכנס בתוך דברינו ומה גם לכתוב פסק בפני עצמו נגדינו ולשלוח אל מקומות אחרים ולא אתנו יודע עד מה שאף אם רצו ליזקק לא הי"ל כ"א לכתוב ולשלוח אל ידינו ונראה דבריהם ונדעה נרדפה אם נוסיף או נחדל אכן להיות שידענו את תום לבבם וכוונתם הרצויה לשמים להפך בזכות היתומים בלי שום פניה לא האשמנו אותם בזה כי ע"כ פשעים תכסה אהבת האמת ע"כ ואחרי שהצעתי כל האמור אמינא לי כי עד בשחק נאמן כי הרבה תשו' מגדו' הרבנים היה לי ולא העתקתים יען כי יש בהם דברים קשים וגם באלו שהעתקתי השמטתי כמה דברים קשים כי באמת אין כוונתי חלילה חס לזרעיה דאבא לפגוע אפי' בכבוד כפות המנעול אשר ברגליו כי כוונתנו לברר האמת דוקא וג"כ לשתוק לגמרי אי אפשר כי מצאתי עצמי מחוייב גמור ומשנה שלימה שנינו אבידת רבו קודמת וע"כ באתי עד כה להודיע במרום קודשו כי הפס"ד לא כמו שהוא נכתב הוא נקרא לפני מני"ר נר"ו מכל וכל הן מצד שהוא דין פשוט וריח פשרה לא עבר בה כלל וא"כ יצאנו מידי כל המבוכות הללו שהביא לן מר והן נמי שמבורר דפירוש בתוכו כביעתא בכותחא שכל דיניהם הוא גם על המקובץ בידיהם ש"ץ בעיר בראד יע"א מיום שנחתם דינם וא"כ יצאנו גם מהמקצוע שכתב דכגון דא דיניהם דין וצריך לקיים נופך ספיר גזרתם ושלא להתטפל בדבר ואף אם יזקק היינו דוקא אחר קיום גזרתם וכאמור ולכל אפיא מידי ספק לא נפיק לשון הפס"ד אם גזרתם הוא על המקובץ או לא וכיון שיש בו כל אותם האיומים ופורץ גדר וכו' הו"ל למני"ר נר"ו לומר לגבאים שלא יכנסו בספק גזרת ב"ד הגדול שבירושלים אשר אליו ישמעון כל תפוצות ישראל היושבים בב' חלקי הכדור כנודע ולזה בהורמנותיה דמר אמינא ליה או לדידי ציית מר ובפרט שמכל מ"ש למעלה יש לחוש הרבה וא"כ הטוב והישר בעיני אלהים ואדם הוא שמר באתריה יגזור אומר למ"ש רו"פ הע"י שיחזירו הממון כפי הפס"ד וזהו הטוב והישר בעיני אלהים ואדם ומינה לא יזוע כי מסתפינא פן תגדל אש המריבה וסלע המחלוקות תארכנה פארותיו ב"מ ויגרום נזק למע' ר"ו הפרושי' הע"י אם ח"ו יבקשו עילות חלילה שלא לשמוע אל השופט אשר קבלו כל רבני א"י תו"ב וכל רבני הטורקיא' והמערב אשר כגובה ארזים גובהם כל חד בדידיה יוצא כברק חיצו לתבוע עלבון ב"ד הגדול שבירושלים וחי נפשי כי מאהבה מסותרת ופי ולבי שוין עצתי תכון בכל האמור וה' הטוב יעשה הטוב ומשנה שלימה שנינו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וק"ו משמו של הקב"ה קול ה' על המים המאררים לשים שלום בין איש לאשתו ודי בזה לרב מופלג ונחמד ונעים ודחיל חטאין שכמותו:
והנה עם כי מתחי' דברי אחת דברתי כי לא היתי משיב לו כי אם ממקצוע זה וכתבתי שבזה אני מתחיל ובו אני מסיים והטעם העיקרי הוא כי באמת איני כדעתי כי תכף אני נוסע וזו הלכה בת יומא היא ממש כמו שיעיד הרב נשיאנו צבי לצריק נר"ו עכ"ז לא אוכל עד אשר דברתי דברי כי ידעתי בינ"י כי בהגיע דברי אלה ויהיו נקראים בהיכל קדשו אמור יאמר לב חכם לימינו הראיתם האיש העולה הלזה כי הקיפנו בהלכות שלא מן המוקף ומכל אשר כתבנו אורך היריעה דינא רבא ודינא זוטא העלים עינו ולא משגח בן להשיב או לרמוז דבר מה לפחות משום זיל תהי אקנקני והא ודאי יגזור אומר ויאמר חדא מתרתי או כי מרמות רוחא גאות לבשתי ולא נתנני הש"ב רוחי גבוהה גבוהה לנגוע בקצה המט"ה ולטעום מיערת הדבש מכל מ"ש מני"ר נר"ו. או יאמר שתיקה כהודאה וע"ז בקשתי פנים חדשות וסגר עליהם המדב"ד וע"ז מוכרח אני להתטפל קצת במ"ש מני"ר נר"ו אבל טרם כל בבעו במטו מיניה דמר תרתי לטיבותא חדא שכל מה שאכתוב בזה הוא דוקא לחדודי ולא להלכה ולמעשה כי כבר מלתי אמורה כי איני בדעתי כלל ושמעתתא בעיא צילותא וזאת שנית אם בתוך דברי אדבר נגד פני קודשו דברי חידודין מעיד אני עלי שמים וארץ שאין כוונתי חלילה לקנטר או לנגוע בקצה שולי מעיל צדקת כבודו חלילה ואדרב' יהיו דברי לפכוחי צערין כריע כאח וכל דברי תחילתן וסופן ועובין והקיפן כולם אחוזי אהבה וחיבה ודגלו עלי אהבה באשר נאות לתופסי התורה בקדושה ובטהרה ובפרט לאחים כמונו שמורים לכל בני ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו ודי בהערה אמתית זאת:
וזה החלי בס"ד
הנה על פרט הראשון מה שהקיפנו בהלכות בענין פשרה צריכא קנין ואם קנו הו"ל קנין דברים כרשב"ל ודבר שאינו ברשותו וגם מטעם סילוק ל"מ והאריך הרחיב בזה גם בזה אמינא דלא אענהו מפרט זה מתרי טעמי קשוט הא' כי באמת לא אריך למעבד ליכנס על רגל אחד בעצם ענין זה וידעתיהו ומכירו לשעבר כי רבו הדעות וצריך יגיעה ומורה מזמן ואף כי בטחתי בקוני כי לפי מה שאני זכור לבר אנצחהו בלי ספק ויורה ויאמר נצחני אחי עכ"ז אין רצוני להכות ח' מאות חלל בדיוטא אחת ולהצטער על ב'מאות ובדבר שאין לנו צורך בו כלל כי הוא שלא מן המוקף גמור כמו שאומר והוא כי אף אי יהיבנא ליה כל דיליה כי פשרה היתה ולא דין משא"כ כלל כלל לא עכ"ז אעיקרא אפילו היתה פשרה עכ"ז איני רואה בפשרה כזאת צורך קנין כלל כדי שנצטרך ליכנס בכל המבוכות הללו שהרי אפי' פשרה פרטית הנעשת בפני טו"ה אינה צריכה קנין כמ"ש הב"ח בסי' זה ופסקו הרב כנה"ג ז"ל בלי חולק וכן כתב בפשיטות הרב תומת ישרים סי' קכ"ח בראיות מגדולי הראשונים כ"ש בנ"ד דבעלי הריב הם המה כל ב' הכתות והמדינים הם ראשי הכתות ועיני העדה והטו"ה כנודע וכגון דא תורה יוצאה בהינומא מפי אבינו רוענו הרא"ש בכמה מקומו' וחדא מניהו כ"ו סי' כ' וז"ל כבר השבתי לך שבכל דבר שהקהל או טו"ה שנתמנו מדעת הקהל מסכימים אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים ומסורים דמו ותשו' זאת פסקה רמ"א ח"מ סוף סי' קס"ג וכן הסכים הרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל בתשו' הובאה במוהרח"ש ח"א סי' צ"ד וצ"ה וכתב וז"ל ועוד כל מילי הרבים ככתובים ובמסורים דמו ואין צריך קנין כמ"ש הרב א"מ ז"ל באחרונות שלו סי' קכ"ג שהרא"ש כתב וכו' (הדברים הנ"ל) וכך הם דבריו פעמים שלש גם הביא לשון הגמר' בשלהי מציעא שהביא ההיא דפ' בני העיר וכו' ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שהיחיד צריך קנין וג' טו"ה חשובים ככל העיר וכו' נמצא שהחיוב הואיל ונעשה ע"י טובי הקהלות וטובי העיר שהם הנקראים חברי עיר מעשיהם קיים ודבריהם ככתובים וכמסורים דמו עכ"ד וזכורני שיש בהרב כנה"ג ח"מ ח"ב בסימנים השייכים לענין זה שעשה כסא וסמוכות לכל זה ואין הס' מצוי כאן וכן פשטה הוראה בכל גלילותנו להחזיק מעשה הרבים וטובי הקהל גם בדבר שלב"ל ודבר שא"ב ודבר שא"מ ודבר שאין לו קצבה ואמינא עכשיו משקול דעתי שכן צריך להיות הא' שכיון שהגענו לידי מדה זאת שכח הרבים וטובי הקהל אמיץ וחזק ככתובים ומסורים א"כ כל אופן זכות שאנו מוצאים בפסוקי' לקיים כל הרעותו' דמתילדי בדרכי הקניות כאלו וכדומה להם אנו אומרים הרי אלו כאלו נאמרו ונכתבו בפירוש ועדיפ' מהא ביחיד כתבו התוס' בריש פ' אעפ"י בשם רבינו אליהו כמו שיעו"ש ומזה למד הרב משפט צדק ח"ב סי' יו"ד לענין כמו נ"ד יעו"ש והרב כרם שלמה סי' כ"ו וז"ל וה"ה דמהני לשון שעבוד דהיינו בלשון חיוב לכל מילי בין לדבר שב"ל בין לדבר שא"מ בין למטבע שאין נקנה בחליפין נקנה בחיוב וכמ"ש כל זה מוהר"ש חיון שו' סי' ט"ו א"ד וא"כ מאחר שעלה בידינו דדברי טובי הקהל ככתובים וכמסורים דמו לא יהי אלא חיוב הרי מהני והוא פשוט:
זאת שנית שלא יהי דין טו"ה כדין ת"ח אחד פשוט שכתב עליו מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט וז"ל ועוד יש לחייבו מטעמ' אחריתי כיון שהמוכר הזה הוא ת"ח ויודע שדשלב"ל אינו נקנה ומסתמא לא היה מהנהו ומטעמהו לקחת דמים מאת הקונה וכו' יעו"ש שהאריך בראיותיו א"כ כ"ש בטובי הקהל כי ודאי ידע וח"ו מה להו לרמות חלילה וכ"ש בנדון דידן שהם עיני העדה חכמים רשומים ויראי שמים והא ודאי כל הא ידעי לה רבנן ודאי כבר עשוהו באופן המועיל:
ועדיפא מהא מצאתי הון לי להרב הגדול מוהר"מ חאגיז ז"ל בתשו' הובאה בקו' פני הכרובים שבש"ץ סי' ז' שנדונו כעין נ"ד שנתחייבו ב' הקהלות לקיים גזרת ב"ד שבירוש' חדא מהן טוענת שהחיוב שלהם בבירור אין בו ממש והרב ז"ל הביא כל מ"ש מוהרימ"ט בתשו' הנ"ל וסיים וכתב וז"ל ותמצא אתה לומד שהחיוב או הרשימה שכתבו בפנקס הקהל טו"ה אותם המכונים בשם ק"ק חברון לזכרון שליחות המשולחים ששלחו להתדיין בפני הב"ד המפורסם שבררו להם יש בו די והותר כדי להיות מחויבי' בכל מה שכתב הרב וכו' ומעשיהם קיים ומושבע ועומד מהר סיני הוא ונוסף גם הוא כי כל דבריהם ככתובים וכמסורים דמו וכאלו חזרו ונשבעו לקיים המצוה דינינן להו א"ד עוד הרב הנ"ל ז"ל שם הוסיף וחידש ולמד מתשו' מוהרימ"ט הנ"ל דסי' ס"ט בדין ת"ח דאפי' אם היה המעשה להפך שהקונה ת"ח והמוכר ע"ה ולא היה כתוב בשטר חיוב בשבועה דודאי מכח ראיות של מוהרימ"ט הנ"ל דחייב המוכר לקונה לקיים לו מקחו משום דאמרינן כיון דיד ת"ח באמצע בין שיהיה מוכר בין שיהיה קונה מאחר שהיא היודע שדשלב"ל אין מקחו קיים וכו' ועבד איסורא להכשיל את שכנגדו לעבור על בל תונו ואמרינן שקודם שנגמר המקח התנה הת"ח לע"ה המוכר שיחייב עצמו דמכר זה ככל חוקי התורה ובכן חייב שכנגדו לפרוע לו את כל המפורש בתנאי ביניהם ולאו כל כמיניה של ע"ה לומר הטעתי לת"ח זה יעו"ש שהאריך בראיותיו נוסף על ראיות מוהרימ"ט ז"ל וסיום בראיותיו וז"ל ודוק כי הוא כפתור ופרח לענין דינא לדון המורה ק"ו מעצמו אף שלא קבלו מרבותיו דאם בדין היחידים אמרינן ודינינן הכי דכל זמן שיד ת"ח באמצע מסתמא נתחייבו זל"ז ככל המצטרך ואין כאן טענה כמ"ש מוהרימ"ט ואני אחריו שמלאתי את דבריו על נכון א"כ מכ"ש הכא שכל קהל וקהל בפני עצמו דין ת"ח יש לו ועדיפי מניה בכמה פרטים דבודאי אמרינן שאם אנשי הקהל המסרבים רוצים לומר שהחיוב שלהם בבירור שעשו אין בו ממש דלאו כל כמניהו ובשלהם הם רשאים שלא להשתמש בכתרה של תורה ולומר שהם עמי הארצות אך באנשי הק"ק אחרות אינן רשאים ודין ת"ח יש להם ודי לנו באחד מן הצדדים שיהיה נדון כת"ח כדי לחייב את שניהם לקיים כל דבר כאלו מפורש אצלינו חיובם כהוגן וכתחז"ל דודאי הב' קהלות שירדו עמהם לדין לאו קטלי קני באגמא נינהו לחייב את עצמם ולשום עצמם במאסר גזרת הב"ד הברור ולהניח את אחת מהנה בת חורין ובבחירתה שאם תעלה לרצון ולזכותם גזרת הב"ד יקימוה ואם לאו יבטלוה ח"ו והם כי לא להזכיר טעות כזה במרובים ומנהיגי הקהלות ונוסף גם הוא בנדון דידן דאפילו תימא לדון את ב' הק"ק כדון יחידים וע"ה ח"ו אין כאן טענת פיטור הואיל וביררו להם ב"ד מומחה ובקי ומפורסם שודאי הב"ד ההוא קודם שישבו לשמוע טענותיהם קשרו ואסרו אותם במאסר הראוי כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כחוחא ואוטלולא ואם יעכב לצדדים גזרתם יקבלוה ואם לאו שיבטלוה חלילה וחס לומר דב"ד טועין הם בדברים הנצרכים לתחילת וגמר דין ובודאי הם עשו את שלהם לקיים כל דבר אשר יצא מפיהם כי אלהים נצב בעדתם והוא המאיר עיני חכמי' שכמותם שלא יהיו נכשלים לא הם ולא אחרים על ידיהם ועל זה יש תלי תילים של ראיות להוכיח במישור שכל מ"ש הרב הפוסק דבריו אמת וצדק א"ר הרב מוהר"מ חאגיז ז"ל ויעו"'ש בסו"ד שהרבה להשיב אפו של הרב הפוסק המנגד באותו נדון ולפייסו ולרצותו בדבריו דברי פיח"ח כאמור אליו כי אל ירע בעיניו אם הרב שכנגדו ודעמיה סתרו את דבריו כי מי לנו גדול מרש"י המאיר עיני גלותנו ויוצאי ירכו ר"ת ור"י סתרו דבריו כי תורת אמת ואין מחנפים לשום אדם יעו"ש מתק דבריו מנפת צופים:
ואחרי הודיע אלהים אות"נו את כל זאת הא ודאי מני"ר נר"ו ממכון שבתו יודה ויאמר כי איני צריך להרחיב הדבור עוד בזה יען כי הוא נ"ד ממש אות באות כי הם להוסיף מים ולהוסיף קמח שנדון דידן הם רבים וקהלות שלימות וב' הצדדים הם חכמים שלמים בתורה וביראת חטא והב"ד שקבלו הוא ב"ד הגדול שבירוש' הע"י עליו אין להוסיף עדיף מכל הנדונות הנ"ל והא ודאי דינא יתיב שכל דבריהם ורמיזותם הם דברים חזקים כראי מוצק עשוים באמת וישר בכל חוזק ותוקף חוקי ומשפטי תורתנו הקדושה אפי' מן הסתם כ"ש שיש שטר הודאה וקבלה וחיוב מב' הצדדים ואפי' ביחיד באופן כזה כתב הריטב"א בתשו' הובאה בב"י בסי' י"ב דאין יכול לחזור כ"ש שרים רבים ונכבדים כראשי הכתות של נ"ד וחסיה נפשי כי מר באתריה במדת אמת אשר בקרבך קדוש יסכים בכל האמור והשיכותי מעלי את תלונות מאשר משכתי את ידי כמ"ש בת"ר נר"ו כי באמת גמירי לא ניחא ליה למני"ר נר"ו להטריחני אך למותר ולהג הרבה יגיע' בשר ומזל שעה גורם לקצר בדבר שאינו מן המוקף ועמו הס"ר:
ומעתה אשימה עיני במאי דבדיק לן מר ומילא את ידו לזכות לרו"ף הע"י מס' ראבי"ה והגמר' שהביא רמ"א בהגהות י"ד סי'רנ"ג ובזה סליק ונחית מבית ומבחוץ ומחליט דבריו משקול דעתו בפי' הדברים והכי אמר מר שבודאי לא נעלם מאת הרבנים שעשו פס"ד וע"ז ודאי לא כיוונו כי על העתיד אחר שיתפרסם הפס"ד וכיוצא מאלו הדברים מספרך אשר כתבת הנה היא לוטה כשמלה:
בי אדוני מה אענה ומה אומר צר לי מאד כי מני"ר נר"ו בדיק לן על באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם משום מעשה שהי' ונשאו ונתנו ב' בתי דינים מומחים שבישראל ואחר משאם ומתנם באמונה זו הלכה העלו שלא כדבריו נר"ו בכל מכל ואתיא מכללא אנא זעירא מקטני תלמידיהם הארכתי בספרי חוקר לב כיד ה' הטובה עלי ומני"ר נר"ו אגב חריפותיה פושטו אפילו בשוק בדבר שישבו זקני בת ציון שבעים וז' נקיים ואיככה אוכל לעלות על ס' ובדיו את כל הרשום בכתב ומי יתן איפה ויכתבון מלי בספר ויוחקו ולא היתי מאריך טרחא ולפוטרו בלא כלום א"א כי מלבד כי גברא רבא אמר מילתא וצריך להשיבו כפי מדתו באמת איש עוד בה פן היתי בעיניו כמתעתע וכמפליג בדברים לבד ומים אין בו כי ע"כ אמרתי אני אל לבי אנקוט נפשאי בקיצורי להביא הפירוש האמיתי שפירשנו בדברי ראבי"ה ורבינו שמחה וריא'"ז והגמר' כסדרן ולא נצטרך להביא כל הפלפולים וההכרחיות והדקדוקים בדברי ראבי"ה ור"ש וריא"ז שאינם מובנים במאי קא משתעו ואיך יפרשו כונת התוספתא כסדרא אם הוא אחר שבא ליד העני ומ"ש הריקאנטי סי' ז"ן והרב חסדי דוד ז"ל ומה שקשה על הרדב"ז ישנות סי' קמ"ז ומה שקשה עוד מהירושלמי סופ"ג דביכורים ומהירוש' דגטין על מתני' המלוה את הכהן ואת העני ומ"ש הר"מ בהל' מעשר פ"א וכו' ה' מע' ועוד מתשו' קדמונית כ"י שבידינו דדחי סברת ראבי"ה מהתוס' שא"א בשום אופן אחר שבא לי"ה ומעיקר הדין דאומדן דעת כזה אשר לא נשמע בשום פוסק וממילא ג"כ שאיני יכול להתטפל לדחות דברי מני"ר נר"ו ע"כ קוץ יקוץ כי אם בזאת לקיים דברי להביא הפירוש הנעים שכבר הוסכם בבית דינינו ומזה מני"ר נר"ו יקח תשובתו ואען ואומר הנה כבר נודע דלא קי"ל כר"ת שאמר בב"מ דע"ח כל המשנה מדעת בע"ה נקרא גזלן בשום אופן וכמו שלזה הסכי' הרי"ף והרא"ש והנמק"י והרמב"ן והריטב"א הובא במקובצת וכן דעת הרמב"'ם ז"ל בריש פ"ד מה' שכירות ובפי' ה"ד והטעם הפשוט הוא דכיון דאדחי סברת ר"מ וקי"ל כרשב"ג להקל ארחי כל הבריתות המובאות שם וגם אותה דחיה דפורים שאני דאדעתא דהכי יהיב וזהו דעת הרי"ף וכל פוסקי הלכות לבד הר"מ בפ"ב מהלכות מגילה הי"ו פסק ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת והשמיט הך דאין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו ולכאורה דבריו כס' התתום דאי ס"ל דלא כר"מ וכמו שנר' מה' שכירות וגם ממה שהשמיט הך דרצועה וחלוק הי"ל ג"כ לומר דמשנין ועיין לה' שער אפרים סי' ס"ו זרע אברהם יצחק סי' ח"י פרי הארץ סי' י"ז ואכמ"ל ועל הכל שה' לח"מ שם בה' מה' יחס ס' הרמב"ם ז"ל לס' בעל ההלכות והרא"ש בפשיטות ולא נרגש מכל זה ואנן בעניותין בחמלת ה' עלינו ישבנו דעת הר"מ על נכון בהניח יסוד אמיתי שגירסא אחרת היתה להרי"ף ז"ל והרמב"ם גי' היא המוצגת לפנינו והם תלתא תנאי ת"ק דאוסר בגבאי ומתיר בעני ור"א אוסר אף בעני ורשב"ג מקל בעני וזה נראה מדברי' התוס' ד"ה מגבת וד"ה ר"א דוק ותשכח כי הוא בקיצור גדול ומעתה יתבארו דברי הר"מ דפסק כת"ק דר"מ דמעות פורים אין משנים לצדקה אחרת בעודם ביד הגבאי שכבר זכה העני ור"ף דפ"ח מה' מע' ה"ד ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו אם נפרש שהוא אפילו למצוה אחרת כדעת ה' ש"א והז"א והכה"א הנ"ל יעוש"ב. ולאו טעמא משום דאמרינן דעת הנותן אלא משום שכבר זכו ענים וראיה דבמנודה לב"הכ הגבאים שלטנים כיעו"ש משום דלא איכפת לן דעת הנותן כיון דיצא מתחת ידו שוב לא בעינן דעתו משום דלא קי"ל כר"מ באומ"ר זה מכל וכל ולזה שפיר השמיט הר"מ הא דאין העני רשאי ליקח רצועה לסנדלו וכו' דכיון דאתו לידו הוי כמתנה בעלמא ונתבארו דברי הר"מ על נכון ועיין להרב עדות ביהוסף ח"ב סי' ו' די"ז ע"ג מה שהביא דברי ריו"ח ז"ל ופלפל בדבריו בעניני הגירסות לפי דעת הר"מ ואני בעניותי הארכתי בכל דבריו ע"כ קוץ קוץ והכרחתי מהמרדכי פ' קמא דב"ב על ההיא דהאומר סלע זו לצדקה יעוש"ב ובארתי דברי הר"מ על נכון איך שיהיה ענין זה ל"מ ול"מ שגם הנלמד מתכלית פסק דינו של הרב עדות ביהוסף ז"ל הוא דכיון שהגיעו ליד העניים הוי כמתנה שנותן האדם לחברו ממש אין נגרע וכמו שכתב להדיא עי"ש ונמצא דגם הר"מ וריו"ח קיימי כדעת הרי"ף בפשיטות דכיון שבאו ליד העני תו לא משגחינן בדעת בע"ה כלל כלל וכן דעת הרשב"א ח"ב סי' י"ט בפשיטו' יעו"ש:
פש גבן למימר ולבאר דעת הטור כמאן אזלא דהנה ממ"ש בח"מ סי' רצ"א סכ"ד נר' דפסק דלא כר"מ וכדעת הרי"ף ואביו הרא"ש וכמ"ש מור"ם בר"מ וכן בסי' ש"ו ס"ו וכן בסי' ש"ט כיעו"ש למקומותם בארשות"ם ואלו ממה שפסק בא"ח סי' תרצ"ד וז"ל מעות שגבן לחלק לענים בפורים אין רשאים לשנותם לצדקה אחרת ואין העני רשאי להוציא לד"א אלא לסעודת פורים זה נר' להדיא דפוסק כר"מ ומדב"י ז"ל הודה ליה בחדא דאין הגבאין רשאין לשנותה והביא לו סעד ממרדכי פ"ק דב"ב ותמה עליה בחדא איך פסק הך ברייתא דאין העני רשאי ליקח רצועה לסנדלו דלא כהרי"ף והרא"ש שפסקו דלא כר"מ יעו"ש באורך והוא תימא דעדיפא מהא היה לו להקשות הפך דידיה אדידיה ממ"ש בח"מ בסימנים הנ"ל וכבר עמדו על קו' זאת הרב לחם רב סי' קפ"ב ומהר"ם גאלאנטי ז"ל בתשו' הובאה בעדות ביהוסף ח"ב סי' ה' ומוהר"ם גאלאנטי הגדיל המדורה והרב עדות ביהוסף ז"ל עשאה כחודה של מחט כיעוש"ב ואני הדל באלפי בהורמנותיהו דרבנן הכנסתי ראשי בין הרים הגדולים לפלפל כיד ה' הטובה והכרחתי שהאמת עם מוהר"ם גאלאנטי ז"ל דאי בחילוף הגי' תליא מילתא יותר היה להטור לסמוך על אבי"ו הרא"ש בגי' משום שאל אביך ויגדך יותר בענין הסברא שכמה פעמים מצינו חולק הבן על אביו כנודע איך שיהיה אכמ"ל כי אם לומר שעכ"פ הנלמד בין מדעת מוהרמ"ג ז"ל בין מדברי העב"י ז"ל הוא דלעולם דעת הטור והנלוים אליו כס' זאת הוא דבעלמא בכל אופן שבעולם לא בעינן כלל דעת הנותן והו"ל כממונו לכל דבר והא דפורים שאני או כמ"ש מוהרמ"ג ז"ל דענין עיצומו של יום הו"ל כמתנה בפירוש וזהו ס' ר"מ במגבת פורים או כמ"ש הר"ב עב"י דהיינו משום דגרים ר"ע ור"ע לית ליה טעמא דכל המעביר וכו' אלא משום דמגבת פורים שאני והכל הולך אל מקום אחד וגם זה ברור. ולעולם אין גם א' מגדולי הפוסקי' אשר בית ישראל נכון עליהם ס"ל הך אומדנא כלל והו"ל כממונו לכל דבר זולת דעת הטור בפורים דוקא דהו"ל כמתנה בפי' וזה ברור מאד.
ודעת מרן הקדוש בא"ח סי' תרצ"ד לפסוק כהר"מ וז"ל אין משנים מעות פורים לצדקה אחרת ודוקא הגבאים אבל העני יכול לעשות בהם מה שירצה ע"כ הנה מרן ז"ל השמיענו חידוש מה שלא ראינו בשום פוסק מהנז"ל והוא שהעני יכול לעשות בהם מה שירצה והרי הר"מ לא פסק כי אם אין משנים וכו' אמת שהשמיט אותה דאין העני רשאי ליקח רצועה לסנדלו אבל עכ"פ עדין נוכל לומר דלכתחילה יש לחוש וכדעת ה"ר יהונתן הי"ו דבריו בש' מקובצת לשמעתין וא"כ מאין ולאין מצא מרן הדבר מבורר מנהגו דבמקום דסותם הרמב"ם ז"ל סותם גם הוא אם לא שימצא הדבר מבורר בפוסק אחר כנודע ולעתות כאל לא ראינו ראיה כי ע"כ אין ספק דדין זה מפורש יצא למרן ז"ל מאותה שהביא המרדכי דאיתינן עלה מעשה באחד שהיו נושין בו מנה ונצטרך לבריות ושט אחר פדנסתו עד שהביא מאתים זוז ותבעו הנושה והלוה משיב לו לא רחמו עלי אלא כדי לפרנס את בני ביתי ולא לפרוע חובי ושאלו לראבי"ה ופטרו דתניא בתוס' דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב וכו' וכ"ש חייבו שצדקה אינה אלא במתנה בעלמא וכיון דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה חייב אם לא שהתנה הנותן בפי' וכו' והא דתניא בתוס' דמגי' הנותן דינר לעני וכו' פליגי רבנן בפ' האומנין וכו' דלית כל המשנה וכו' נקרא גזלן וכו' והא דאמרי' בירוש' מגבת פורים וכו' ואתמר נמי פ"ק דערכין ובתוס' מגילה כולהו מיירו שאין הבעלים או הגזברים רשאין לשנות אבל משבאו ליד הענים הרי הן נשארו נכסים הואיל ויצא הנודר ידי נדרו ע"כ נמצא הדבר מפורש בדברי ר"ש בפורים שיוכל לעשות כל מה שירצה העני ובזה ביאר הירוש' ונתבארו דברי מרן הקדוש כי הם לקוחים מדברי רבינו שמחה הללו וכן הכרחתי בספרי הקטן חוקר לב א"ח ע"ר מרן הללו:
ומעתה אחרי כי אל ה' ויאר לנו ונתבאר דעת כל גדולי הראשונים וגדולי האחרונים ומכללם דעת מרן ז"ל אשר אליו אנו שומעים דכולם פה אחד עונים דבשום אופן ל"א דעת הנותן כלל וכשבא ליד העני הרי הוא שלו ממש זולת דעת הטור בפורים דוקא הו"ל כאילו התנה בפירוש וזה אינו ענין לנ"ר ומעתה יתבארו דעת ראבי"ה ור"ש במאי קא מפלגי ומאי אתא לאוסופי הגמר' לומר דנל"ו בדעת ראבי"ה ובאיזה אופן יתפרשו דהנה ראבי"ה פטרו ללוה משום דתניא בתוס' מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב והא ודאי אין לומר דטעם ראבי"ה הוא משום דאמרינן דעת הנותן דמלבד דלמד נדון דידיה ממעשר עני והתם ליכא דעת הנותן כי גזרת הכתוב היא ואף לכשת"ל דגם מ"ע עיקר טעמא דקרא הוא ואכלו בשעריך ושבעו הנה מלבד שבמקומנו הכרחנו באורך דהס כי לא להזכיר זה במ"ע ולהשוותו לשבעית דנאמר בו לאכילה ולא לסחורה מכמה ראיות מופתיות מתוספתות ופסקי הר"מ באורך וא"כ ליתסר בקנית קרקעות ועבדים בר מן דין אם יאמר האומר במ"ע דאמרינן דעתו יתברך לא נוכל לאומרו לצדקה שהרי הלכה רווחת דלא כר"מ ואיך דנין מפורש מן הסתום ואי אפשר לאוקומי כוונת ראבי"ה דלא כהלכתא מאחר דאין שום אחד ס"ל הכי ואיך נעשה ס"ל ראבי"ה נגד כל הפוסקי' בלי שום סברא מספקת שהרי אפי' בפורים דאיבא אומדן דעתא עד שהטור סמך עליה עכ"ז נדחה קרו לה כ"ש בסתם צדקה דעלמא מאין תמצא סברא בראשונים כדי להלבישה בדברי ראבי"ה ובפרט שהוא ז"ל לא הזכיר מטעם זה כלל כי אם ראית התוספתא ותו לא א"כ איך אנו יכולים להרכיב בדבריו סברא זרה בלי משען ומשענה וא"כ בהכרח דעת ראבי"ה בפשיטות הוא דרצה לדמותו למעשר עני דהוא קדש גמור לדעתו ז"ל וא"כ אין פורעין ממנו מלוה וחוב וה"ה צדקה. וע"ז אתא ר"ש לומר דלא היא דבין מעשר עני בין צדקה אינה אלא כמתנה בעלמא וכו' ונרגש דאפשר דעת ראבי"ה הוא משום דאמרינן דעתיה של נותן ולתוס' חיזוק הביא דמיון מ"ע וע"ז הוכרח להרחיב הדיבור להכריח מכל הני סוגיי והתוס' דלא קי"ל כר"מ וריהטא דשמעתתא הכי אזלא שכן דעת כל הפוסקים וא"כ כיון שהגיע ליד העני יצא הנודר ידי נדרו וע"ז נרגש בהגמר' שהרי מ"ע קי"ל אין פורעין ממנו מלוה וחוב ונראה אפי' שהגיע ליד העני ואם כדברי ר"ש למה אסור הרי יצא הנותן ידי חיובו לזה כתב וההיא דפאה מיירי קודם שבאה ליד העני בעודה ביד בע"ה דעדין לא קיום מצות נתינה ואינו יכול להגבות מ"ע לבע"ח של עני בלתי קיום מצות נתינה אבל אחר שבאה ליד העני גובין ממנו והו"ל ממונו לכל דבר וע"ז נרגש דאה"ן דבצדקה אחר שבאת ליד העני ודאי גובין ממנו משום דהו"ל ממונו ולא קי"ל כר"מ וכו' אבל מ"ע אה"ן דנוכל לומר דאפילו באה לידו אין פורעין ממנו מלוה וחוב משום דהוא קדש ואין נהנין ממנו ולאו משום אומ"ר (וזה אפשר שיודה ר"ש לראבי"ה ז"ל במ"ע דהוא קדש ואפי' בא ליד העני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואפשר בזה היתה כוונתו דלא חלק עליו כי אם בצדקה) וא"כ קשה מאי דאמר דהתוספתא מיירי קודם שבאת ליד העני אימור אפי' ביד העני אין פורעין משום דקדיש ולזה ויהי כמשיב דרבנו דוד הביא ראיה מתרומה וביכורים דקדשי טפי ואחרי שבאו לידו הרי הן נכסי כהן ובע"ח נוטלן בחובו בע"כ כשאר ממונו דעלמא וא"כ נמצא דמכל הצדדים מ"ע אחר שבא לידו גבינן מניה דאי משום אומ"ר כדי שיתפרנס הא ודאי לא קי"ל הכי וכאשר הוכיח ר"ש ז"ל וא"ת משום דקדיש הרי תרומה וביכורים וכו' א"כ בהכרח דהתוספתא מירי קודם שבאת ליד העני ולאחר שבאת ליד העני ודאי גובה כע"ח וכ"ש צדקה דאינה אלא כמתנה בעלמא וכדקי"ל הלכה רווחת ועל זה אתא בעל הגמר' לומר דנ"ל כדעת ראבי"ה דוקא בנדונו שהלוה היה משיב דלא נתנו לו אלא אדעתא שיתפרנס הוא ובניו הכוונה דאה"ן אין אנו יכולים לומר דאמרינן דעתו של נותן כיון דלא קימ"ל הכי וכיון שבאה לידו הוי ממונו וגבינן מיניה אבל הכא שאני דאדעתא דאשתו ובניו נתנו לו שיתפרנסו יחד ולא נתנו לו לבדו כדי שתוכל לומר דהוי ממונו לכל דבר דהכא הוי ממון אחרי' דהם אשתו ובניו שלא נתחייבו בחוב זה ואדעתיהו נתנו לו כמו שכותבים בסתם הקיבוץ שיש לו טיפול אשה ובנים נמצא דלאו ממונו הוא וע"ז כתב ואפילו שזה יתן מדעתו אשתו ובניו מעכבים על ידו ולא כתב הבעלי' מעכבי' או איני יכול לשנו' ור'"ל שאפי' שזה יתן מדעתו כמו שהוא באמת בידו כממונא הוא עכ"פ אשתו ובניו יעכבו על ידו כיון שהם לא לוו ולא חיבים כלום נמצא דזה גוזל ממונם ופורע בע"ח וע"ז העמיס וכת' ואדעתא דאשתו ובניו נתנו לו לומר דהכא שאני דלא משום אדעתא שיתפרנס בו ומשנה מדעת בע"ח דהא ודאי ליתא אלא דהכא אדעתא דאשתו ובניו יהבו ליה והרי הוא שליח בעד בני ביתו וכי מי שנתנו לו מעות שיזון פ' עני היאמן כי יסופר דמניח אותו בערבון ובקיפאון והולך ופורע חובותיו הא ודאי גזלת אותו עני בביתו וע"ז דוק ותשכח שכתב דאשתו ובניו מעכבים ודוק מינה הא אם רוצים אשתו ובניו למחול ולפרוע ודאי יש לאל ידם כיון דממונם גמור הוא וליכא משום משנה וזה ברור מאד וע"ז נרגש שהרי תרומה וביכורים ומ"ע דודאי לא סגי דלכהן ולעני דיהיה לו אשה ובנים וטיפול גדול וזה יתן לכהן או לעני זה יותר מאחר מפני הטיפול ועכ"ז קי"ל בפשיטות דפורעין מלוה וחוב ולא מחלקינן בין אית ליה אשה ובנים להיכ' דלית ליה ולזה ויהי כמשיב דל"ד דהתם שאני דמשלחן גבוה קא זכו שחייבו לאיש הישראלי לתת תרומה ומ"ע בהכרח לית ליה פטרי בשום אופן וא"כ אין תלוי בדע' הנותן כדי שנאמר לא נתן כי אדעת' דאשתו ובניו ואם לאו לא היה נותן והו"ל גזל אשתו ובניו דלדידיהו זכי האי גברא דלא היא דזה בלאו הכי הכתוב חייבו וזיכהו לכהן והכהן והעני משולחן גבוה קא זכו וע"ז נרגש עוד דאף את"ל דמשולחן גבוה קא זכו וחייב ליתן מכל מקום עכ"ז שייך דעת הנותן יען יש לו טובת הנאה דנותנה לכל כהן שירצה וא"כ כיון דחזינן דנתן לכהנים ולעניים הללו דתלו בהו טפל"י ולא נתנם לאחד עשיר או יחידי אמרינן דעתיה דאדעתא דאשתו ובניו נתנם וא"כ חזר הדין דאינו יכול לפרוע חובותיו הכהן והעני שלא נתחיבו אשתו ובניו וע"ז ויהי כמשיב וגם לא זכו בו אשתו בכונה כי מעיקרא כי זכו משולחן גבוה הוא הכהן גופיה והעני ולא אשתו ובניו והאיש הזה אינו יכול ליתן מתנותיו לאשתו ובניו דלאו משולחן גבוה קא זכו וא"כ מאי מהני לן דעת הנותן שיתן אדעת' דאשתו ובניו כל דאינהו לאו משולחן גבוה קא זכו כי אם הבעל והוא כהן וזה בירור דעת הגמר' לעין כל מבין:
ועוד הנני יוסיף להפליא להודיע בעמים דבהכרח כונת המרדכי בהכי מתפרש' אין נגרע שהרי מרן ז"ל בס' הקצר סי' רנ"ג פסק מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים ליפרע ממנו ממה שיתנו בצדקה וכתוב בהגהה אם לא שכתב בקבוצו שחיב לאחרים וכו' והרב בעל הלבושים ראשון לנשיאים מנושאי כלי מרן ומור"ם ז"ל המברר טעמם ונימוקם בנעימה מופלגת כנודע כתב וז"ל מי שצריך לבריות ונתנו לו כתב קיבוץ לשוט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה והביאה לביתו אין בעלי חובות יכולין להתפרע ממה שגב' בצדק' שיכול לומר לא רחמו עלי בשביל נושי אלא לפרנס בני ביתי ואפי' אם הוא רוצה ליתן אשתו ובניו יעכבו עליו דאנן סהדי שלא נתנו אלא אדעתא לפרנס בה אשתו ובניו ע"כ א"ד הרי שלך לפניך ראיות חזקות כראי מוצק שדעת מרן והלבוש הוה לפרש פי' פשוט כמו שפי' במרדכי אין נגרע שהרי מרן כתב ותלי האיסור על בעלי החובות שאינן יכולין ליפרע וכן נקיט בלישניה הלבוש ז"ל אין בעלי החובות יכולין ליפרע ואי כדס"ד מעיקרא או כפשיטות מני"ר נר"ו דהטע' הוא משום שנוי דע' בעלי' (באיזה חיזוק או סברא קרובה או רחוקה שנחלק מאותה דאמר ר"מ לזה כי היכי דלא ליתיה דלא כהלכתא או כמ"ש מני"ר נר'ו אפי' דאין בו טעם וריח כלל במחי"ר מכ"ת ולא תהיה יותר אומדנא דידיה גדולה מאומ"ר סעודת פורי' ומי לנו גדו' כרבנו בעה"ט ז"ל כרע רבץ עליה ועכ"ז נדחה קרו לה כ"ש במ"ש מע"ר נר"ו בלי משען ומשענה כלל ובלי ממשות ושבועה מאחר שסברות האומ"ר בזה"ז צריך שיהיו סברות פשוטות גלויות וידועות לרוב העם וכמו שהארכתי בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' בק"ו האומדנא והארכתי כיד ה' הטובה עלי והסכימו עמי ה' בתי דינים מופלגים שבדורנו ואכמ"ל) ואף אם ירצו לפרוע אינם יכולין משום משנה מדעת בעלים א"כ הי"ל למרן והלבוש ז"ל לתלות האיסור בו שאין יכול לשנות או לפחות לומר תרתי אין יכול לפרוע ואין נפרעים ממנו להשמיענו החידוש הגדול הזה כדי כדי שלא יכשל אותו עני בשינוי דעת בעלים וכדקא מזהיר מר לרו"ף הע"י ואם פשט המרדכי בהכי מתפרש' למה ישמיטוהו פוסקי הלכות אשר בית ישראל נכון עליהם ומ"מ דיבר הכתוב הרימו מכשול מדרך עמי ותו במה שבירר דבריו כשמלה בעל הלבושים בנתינת טעם אומרו שיכול לומר לא רחמו עלי אלא לפרנס בני ביתי דמה לו ולצרה הזאת לתת טעם פרטי זה והלה יוכל לומר איני יכול לשנות מדעת בע"ה כי לא נתנו אלא לפרנס את עצמי או אהני ליה דעת בע"ה אם לא ירצה לפרוע כי אדעתא דפרנסתו ניתן לו ומה לו בטעם אשתו ובניו לאוקמי דין זה בפרטי אחר שיש לו אשה ובנים ולהוציאו מן כללות שאר עניים יחידי' דעלמ' ובשלמא בדברי מרדכי יכולין אנו לומר שמעשה שהיה כך היה שהלוה היה משיב כן ועליה דנו את הדין ולקחו דברי הלוה המחודד לתוספת חיזוק לזכותו ואה"ן הכי נמי נוכל לומר בדוחק כפשט דברי המרדכי אפי' באין לו אשה ובנים דינא הכי הוי והתם משום מעשה שהיה אבל בלשון הלבוש דקא פסיק ותני דינא לכ"ע בכללות ומבאר דעת מרן בסתמות לית דין ולית דיין שיוכל לומר דטעם זה דטעים הלבוש הוא נכון אם לא כשתאמר דהוי ממונו גמור כיון שבא לידו ואינו יכול לעכב שלא לפרוע כי אם כשיש לו אשה ובנים שהם אינם חיבים והוי גזל גמור אם פורע הא לאו הכי הוי ממונו לכל דבר ונפרעין ממנו מדעתו ושל' מדעתו ומוכרח הלבוש להרחיב הדיבור ולפרש דעת מרן ז"ל מטעם אשתו ובניו דוקא ולא מטעם שינוי דעת בעלים באיזה אופן דהוי חובת גברא ח"ו שהרי מרן גופיה פסק בסי' תרצ"ד על מגבת פורים דאין משנים אותה לצדקה אחרת אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה ונר' דגם מור"ם מסכים שהרי כתב על מ"ש מרן אין משנים (דוקא הגבאים מרדכי פ"ק דב"ב) דנר' דגם הוא ס"ל בפשיטות דהעני יכול לעשות מה שירצה והוא דעת רבנו שמחה בפשיטו' וכמ"ש לעיל ברישא דסדרא שלא מצינו מפורש דבר זה כי אם ברבנו שמחה וכנז"ל באורך וא"כ אחרי דהלבוש ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי דעת מרן הקדוש ז"ל דאפי' במגבת פורים דהוא אומ"ר גדול עד שהטור פסקה בסכינא חריפא עכ"ז מרן ומור"ם ב' המאורות הגדולים המאירים לכל הגולה נדחה קרו לה ושורש טעמם מהך סוגיא דלית הלכתא כר"מ וכמו שדחה הדברים רבנו שמחה ובדברי ראבי"ה לא פודש טעמו משום אומ"ד וגם אם היה אומר היה צריך לבארו איך וכמה הוא האומ"ד בתת לו פנים בהלכה יפים ובראי' כל זה לא ראינו ואחרי שיודע כל זה הלבוש איך נוכל לפרש טעמם של מרן ומור"ם משום אומ"ד יהיה מה שיהיה בלתי שום משען ומשענה ולא סברא נכונה לעשות אומ"ד נגד עיקר ההלכה שבידינו וע"ז היה טעמו משום אשתו ובניו דהוא טעם נכון וגזלת אותם הענים בבית המלוה בלי ספק ובפרט שכך הם דברי המרדכי והגמר' בפשיטותן כמים לים מכסים:
והאמת אגיד שאני במקומי עמדתי על עיקר פסק מרן בס' הקצר הנ"ל דלפום ריהטא דבריו מרפסן איגרי דממה שתלה האיסור בבע"ח שאינו יכול ליפרע מן הצדקה ולא תלה האיסור בלוה העני שאינו יכול לפרוע מזה ודאי נר' להדיא כמ"ש לעיל בלי ספק דאם רוצה לפרוע אמרינן ליה אישר וזכור לטוב ולא קאי בסוג לוה רשע וג"כ אין לומר דאפי' אם העני רוצה לשנות הבע"ח מוזהר דהא ודאי ליתא דאימור מצא מציאה וכיוצא ואפילו אם בבירור לא גזרינן כ"ע מפני אותו המבורר אשר לא זזה ידו מתוך ידו והבאתי ראיות ע"ז באורך ואחרי היות דבר זה יסו' מוסד שכן דעת מרן בלי ספק א"כ קשה טובא למה סתם לן תנא הוא מרן ז"ל על כל עני' שבעולם בסתם אתיא מכללא תרי רובי שאין להם אשה ובנים ובפי טעם זה מי שאין לו אשה ובנים למה לא יתפרעו ממנו ואם נאמר בפשיטות שגם באלו לא יתפרע בדין אחד צריך לבקש טעם מספיק כי משום שינוי דע"ב דחוי מעיקרו הוא ואני בעניותי הארכתי בזה מאד ולחזור ולשנות את הידוע ודאי אי אפשר אבל אוכל לומר תכלית כונתי בקיצור נפלא והוא זה דמי שלוה מעות מחברו ושוב העני לגמרי על גלדו ממש תכף נפטר מהחוב לגמרי אם לא שכתוב בשטר דקניתי ודאקנה בשעבוד גו"ש שזה ענין אחר וגם בזה הארכתי ותכף כשהעני האיש הישראלי הראשון שחייב לפרנסו כמעט וכ"ש למחול החוב הוא המלוה והיא סוגיא ערוכה בב"מ דקי"ג ע"ב אמר אביי איברא עליה קא רמי דכתי' ולך תהיה צדק' ועיין פירש"י והתוס' ובסוגי' דנדרים דס"ה ע"ב כל הנופל אינו נופל ליד הגבאי תחי' ופי' הראשונים קרוב לח' פירושים ועיין להגאון המפורסם מרן זקני בס' חק"ל ח"מ ח"א סי' ס"ט שלקחתי ממנו ראיה גדולה ופשטתי ספקו לאידך גיס' מתשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"א וע"ב וע"ג איך שיהיה המבורר מזה הוא דמי שהעני ונשבר לגמרי הוא פטור ואפי' בדינא דמלכותא פטור הראב"ח ח"א סי' ח"ן א"כ אם לקט לפרנסתו ורוצה הבע"ח ליפרע ממנו וישאר מת ברעב א"כ הוא הראשון הפוגע בו וחייב לזונו ולך תהיה צדקה קרינן ביה וזהו טעם נכון שאפי' באיש עני גמור בלי אשה ובנים אין בע"ח יכול ליפרע ממנו ולזה נקיט בסתם ופרנסה ולא צדקה סתם ודוק כי אני מקצר מאד מאד:
איך שיהיה או שתאמר שדעת מרן הוא מטעם זה או מטעם הלבוש וסמך על המעיין הדין בשורשו כנודע שאין הספר עשוי כי אם לקיצור וזכרון וללמד הדברים בשורשן בין הכי בין הכי אין לנו שום כח ורשות לומר דהטעם משום שינוי דעת בעלים כלל ואם רוצה לפרוע תבא עליו ברבה וגם אם אשתו ובניו מתרצים לכבוד העני גדול הבית יזכו למצות וזה פשוט ומבואר הדק היטב הטב הדק. ומעתה מני"ר נר"ו כהיכל קדשו יורה ויאמר כי לא נשאר לי עוד צורך לחזור אחר דבריו המאירים ולהתחיל להתוכח אחת לאחת ולדקדק אחריו כדי לדחותם כי לפי האמור ומדוב' באלף גלגול מחי' כל דבריו בזה דחוים מעיקרם ועל רגל אחד שנה רבי פרק זה כי לפי האמור אם הפסק דין הוא גם על המקובץ בעיר בראד וכמו שהוכחנו למעלה חייבים כללות פרוסים לקיים נופך ספיר גזרתו ולפרוע מניהו ומגלימא דעל כתפיהו ואפי' אם נדמהו לחוב ליכא שום ריח צורך דעת בעלים כיון שהגיע לידם יצאו הנודרים ידי נדרם וחיבים לקיים דבורם הקל שנתחיבו לקיים גזר דינם של ב"ד הגדול שבירוש' הי"ו ומלבד דליכא ריח איסור כי אם אדרבא מצות השלום והאמת עבדי ולא לשוו כוללות חכמים וקדושים הדרנ' חלילה. לא תהא כזאת בישראל זו בלבד למען ציון לא אחשה כמ"ש עוד וז"ל וגם המעיין בדברי הגמר' דכ"ב שם מפורש אומר דכל כה"ג יש דעה גם לאשתו ובניו לעכב כי נתנו ע"ד שיתפרנסו גם הם מזה ויד כולם שוה ויכולים לעכב וא"כ גם בזה יכולין הטף והנשים יכולים לעכב לבטל הפשרה ולעכב בדבר ובודאי לא נעלם כל זה מהרבנים שעשו הפס"ד בזה רק וכו' תמהני מה עלה בדעתו בטעם הלכה זו דאשתו ובניו מעכבים וכי הלכתא בלא טעמא היא או גזרה מחוקת התורה אשר אין אנו רשאים להרהר אחריה ולבקש לה מנוח וטעם אמיתי הא ודאי לא היא דטעמ' דמסתבר' ורבה היא שהרי הם לא נתחייבו בחוב זה ולא שעברו גופם וממונם על זה וא"כ איך יבא בע"ח זה מן השוק או הבעל גופיה דפורע מגזל מפורסם זה לא חשב אנוש ואחרי כי דבר זה הוא היסוד והוא טעם ההלכ' א"כ יקום אבי ויפרש לנו כונתו הרמה בזה שהרי למתוניה דמר דנינהו פס"ד זה פשר דבר ואח"כ חלה את חוליו ושינה את שמו חוב מה שאיני מבין עדין א"כ מוכרח דהוא על כללות הפרושים אנשים ונשים וטף שנתחייבו בחוב פשר דבר זה של הכנסת עיר בראד שחייבי' לפורעה לרו"ח אנשי' ונשים וטף שהיא הכנסה כללית מצד לצד והמובן מדברי כת"ר הוא דהו"ל כאילו הלוהו כללות רו"ח אנשים ונשים וטף לרו"ף אנשים ונשים וטף ועכשיו עפ"י הפשר דבר אשר קרא עליו מר ניתן ליפרע מלוה זו וא"כ מאין הידים לכל הטף בנשים של רו"ף לעכב ולא לחייב אותם ג"כ מאחר שגם המה לוו לפי המונח שהניח מר ואין לומר שההלואה שיבא לאנשים דוקא כמו שאר הלואה מפורשת דעלמ' דנשים אוכלין ובעלים חייבי' דהתם הוא נתחיב בפירוש בחוב זה ונשתעבד וחייב לזון את אשתו אפי' מגלימא דעל כתפי' ובע"ח לא סמכא דעתיה כי אם על הבעל הא לאו הכי הי' מלוה לה הדא תחי' ואח"ך בעלה כנודע לא כן הכא אם החשיבו רו"ם נר"ו חוב הוא מכללות לכללות ואדעתא דהכי לוו כללות הפרושים מכללות חסידים ואדעתא דהכי הלוום והרי נתחיבו גם בחלק הנשים והטף ודבר זה פשוט הוא וממקומו הוא מוכרע ואין צורך לראיות כלל ועיין הרדב"ז ישנות סי' קמ"ז הראיה ממשנת המלוה את העני ואת הכהן להיות מפריש עליהן וכו' והדחיה השנית דהלוה ניחא ליה בהכי שכתב הרב ז"ל היא נ"ר והוא פלא גדול בעיני:
ועוד אני אומר לאדוני את אשר בלבי לעשות וכן הוא בלב מורי ורבותי הגאונים אשר מהם תצא תורה החתו' בפסק דין זה והוא כי ידענו גם ידענו כי בהגיע דברי אלו לפני הדרת תורתו נר"ו ישאמץ ויאזור כגבר חלציו אגב חריפותו ובקיאותו להורות לנו שאין כונת המרדכי ומרן ומור"ם והלבוש כמ"ש ויחזיק דבריו אלו בכל עוז ותעצומות כי הוא דוקא משום שינוי דעת בעלים ומע' נו"ף הע"י אינם רשאים וכיוצא ויחזק אומדנותיו אהל כל יצען ועל זה אומר לו את אשר נקרא באחרית דבריו כי גם אנחנו מהכא נבקש חיזוקים לדברינו עוד לפרש פשט לשון המרדכי וכל הנ"ל ע"ד שכתבנו או יהיה די לנו באמור אליו כך הוא דעתנו בפי' המרדכי אם יהוו דבריו פירושים בלתי ראיות מופתיות ויש לאל יד הב"ד שפסקו לומר כך כמו שכבר כתבתי למעלה דברים אלו משם הרב מעשה חיא סי' ט"ו ועיין ג"כ להאר"י אח"י הוא החוות יאיר בהשמטות דרס"ב ע"ב וז"ל עוד נראה לי דבמשפט שלא נמצא מבואר דינו בשום מקום והוצרכו הדיינים לדמות מילתא למילתא קשה מאד לומר דב"ד יחזרו הפסק עפ"י סברתם לומר כי טעו הב"ד הראשון בדמיונם אם אין הכרח והוכחה לדבריהם ע"כ ואני בספר הנ"ל ח"מ סי' ג' כתבתי דדברים אלו מהר סיני חצובים וכבר קדמום רבנן הוא הרא"ש רבנו הגדול הרמב"ן בהק' לה' המלחמות שכתב שתלמוד תורתנו אינה כחכמת ההנדסה והתשבורת יעוש"ב דבריו הנעימים ועיין דרכי נועם בריש סי' ל"א ועיין גנת ורדים כ"ה סי' ט' בתשו' מוהרמ"ן חביב וישמע חכם ויוסיף לקח:
וכל זה אני כותב למטוניה דמני"ר נר"ו כי לדעתי המעט אמינא ליה בבעו ובמטו מיניה דמר בגבורת ישע אהבת תורתנו הקדושה המיחדת לבות לומדיה לאחרים כי אל יחר בעיניו אם אומר לו כי אני מצטער או מתבייש איך יצאו דברים אלו מפה קדוש לדמותו נ"ד לחוב ולהכניסנו בכל המבוכות הללו וכ"כ פשיט ליה עד שכתב שבודאי לא נעלם מהרבנים שעשו הפס"ד וכו' ואני אומר לו במחי' מכ"ת שבודאי נעלם ויתעלם מהם כל מ"ש מני"ר נר"ו בזה כי מלבד כי מני"ר נר"ו קרי לה פשרה ואם פשרה אומר לו כי אני שמעתי פשרה אי במכר או במתנה פשרה בחוב ומכ"ש חוב גמור לא שמעתי ועיין לח"ר סי' מ"ז ותשו' רב אנגיל סי' י"א ול"ז וס' מטה אהרן ח"ב ואין הספר מצוי פה. ועוד אעיקרא דמילתא מהיכן נכנס שם חוב על סך זה המקובץ אחר הפס"ד שהרי אם תתן לו דין פשרה כמו שקרא עליה את השם מני"ר נר"ו א"כ אינו חוב שהרי כנגדו ודאי זיכו הדיינים לפרושים הע"י מקום אחר או טו"ה אחרת עבר או עתיד כדי שתקרא פשרה כשמה ואם הוא דין פשוט כמו שהוא האמת א"כ מוכרח אתה לומר שעיר בראד הוא ממונם גמור של כו"ח הי"ו כמו שכותבי' בפס"ד השגת גבול ואיסור גמור וכיוצ' וא"כ אם היו על מה שכבר אכלוהו אפ' דיש פנים לדמותו לחיב ועל הרוב יש לו דין חוב גמור בכל הפוסקים כנודע כענין טוען אחר מעב"ד ופרעת וכיוצא לזה אבל מה שהוא קיים בעין הוא ממונייהו גמור ושלם כמאן דמנח בכסתיהו של כו"ח הע"י מאחר שהוא ביד גזברים נאמנים צייתי דינא וא"כ מאותה שעה שנפסק הדין הוברר זכותיהו כי משלהם הוא כל הנידר והנידב בעיר בראד ומי הוא זה שיוכל לנגוע בקצה המקובץ הלזה וכ"ש דנשתקע שם חוב מעליו ולא יתאמר וממילא אין לו ערך ודמות לכל אמובהה דספרי אשר נשא אותם מלך ביופיו בכתבו הבהיר וע"ז שפיר כתבתי ואכתוב דנעלם ויתעלם מהרבני' הגאוני' המפורסמי' הררי נמרי' את כל הכתו' בבית דינו של שלמה מני"ר נר"ו ובפרט למאי דהוינן בה והוא האמת שפסק דינם הוא דין מוחלט ודי בזה ותו אין לנו עסק להטריח עצמנו לירד מים עד ים בענין אברי בשר נחירה שהוא ענין הואיל ואשתרי אשתרי העמוק והרחב אשר לבד מזכרונות ספרים כתו' אצלי דף אחד שלם וגם בענין אם יכולים לומר קי"ל מע' האשכנזים שבא"י נגד מרן ז"ל כבר גם בזה הארכנו במקום אחר ועדין לא נתישבנו בדבר וכאלה רבות מכל מה שהביא מני"ר נר"ו כולם יסבו בלכתם אל שורש אחד ובטל הסיבה בטל המסובב ולהראות נפלאות גם בזה אין לנו עסק ואם אין הפנאי מסכים זו בלבד אומר לו כי די לנו שלא פתחתי הפתח הפתוח לפנינו כפתחו של אולם כי כל הצדקות הבאות לכללות הארץ אדעתא דהממונים נשלחים כנודע ומפורסם ואם באתי לפתוח לרשום המקורות והספרים לבד אתראה לפני כסא תורתו כמפליג בדברים ח"ו ואיני מאנשיה עכ"פ לכל הדברות ולכל האמירות חוזרני על המקרא לחלות פני קדשו כרע כאח ממש כי אל יחר בעיני דמר אם דברתי ח"ו שלא כשורה כי באמת אין כוונתי חלילה לקנטר או לשום צד פניה וידענא כי גדול כבודו ורב גובריה ורב חיליה לאורייתא ובאמת שבכל רצוני היה שלא להתנגד כלל אבל מה אעשה כי מלאכתנו מלאכת שמים היא והאמת היא האהובה לשמים ולבריות וכשאני לעצמי כבר מלתי אמורה כי אני מחוייב מכמה צדדים אי מצד גדול כבוד נשיאנו בעל אכסניא נאה ודיבורו הקל הוא גופא גזרה ואי מצד כבוד רבינו הגדול המלך חיים החותם א' בפס"ד אשר מימיו אנו שותים ואנו דנים לפניו בקרקע כעיני עבדים אל יד אדוניהם לפי גודל מוניטון שלו אשר משתיו יגורו אלים ה' יאריך ימיו בטוב ואי משום כבוד המאור הגדול אביר הרועים יעקב בחר לו יה החותם הב' כי רב מאד מחנהו ונודע בשערים שמו הוא היה הרב שבדמשק שבזמן העלילה קידש ש"ש ברבים ואיהו דיין מומחה ושפט את ישראל זה ארבעים שנה ולעת זקנתו ורוב יסוריו ארי עלה מבבל לשכון כבוד תוככי ירושלים תוב"ב ועכשיו להיותי קרית חוצות צירפוה בב"ד זה וא"כ מכל הצדדים אני מחויוב גמור עד אשר מר באתריה על ראש הצעי"ר כלל ואדוני כמלאך ה' בין יבין אשר לפניו וימהר לשים שלום בארץ ושיקויימו דברי הפס"ר הנורא הזה ומביאין זכות ע"י זכאי שבדור שכמותו וח"ו לא תהיה עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה וכבר הבאתי למעלה מוסר מלכים מפומייהו דרבנן קדישי לקדושים אשר בארץ ז"ל על חילול ה' דמתייליד מענינים כאלו וכ"ש בדור הרע הזה כי חרפת אדם לוקח כל אשר למדן יכונה וכל הגדול מחבירו בזיונו גדול וחרפתו לא תמח מפי ההמון כי כן נא גבור הפלא חסדך לכתוב למע' נו"ף הע"י שאל יבקשו תואנות לחזור מדעתם ומקבלתם חלילה אל למלכים למשויה נפשיהו הדרנא או דרכים הנראים שהם כבורחים מדין זה ואם ככה יעשה ידע נאמנה כי קונה עולמו בשעה א' ובפרט להשקיט את הכאב הראש הזה מעל מרן מלכא חסידא המלך חיים החותם הא' נר"ו כי באמת אין מזגו שוה מרוב עול מלכות שמים ותפלתו זכה שעות דרבנן איכא בינייהו ועול דרך ארץ ועול ציבור ודינים ומשפטים מכל ארץ סוריא ומארצות טורקיאה והמערב אלף מימינו ורבבה משמאלו וכל הלילה לא שכב לבו כלב האריה ויהי ע"ר להשיב שואלו דבר על הדין ועל האמת ולא יכלה עוד לסבול סלע המחלוקות כי כן אם כה יעשה מני"ר נר"ו אני ערב לו כי יברכהו ברכות לראש צדיק כל היום באהבה וחיבת הקדש חסיה נפשי שר"י וב"י בתוס' מרובה ושכמ"ה כי אדוני יודע כי אין בנו שום פניה כלל כי ב' הקהלות אם כגרים יתחשבו אין עדיפותא ח"ו חדא על חברתא חלילה ואם כתושבים יתתשבו כמו שהוא האמת לא שייך שום פניה כולנו בני איש אחד נחנו כל העדה כולם קדושים וא"כ אם נר' להרבנים המפורסמים והקדושים הנ"ל שכך הוא מה לנו לחטט אחר מעשיהם של צדיקים אשר אין בו שום פניה ודו בזה ורק אין דבר שלומו ושלום כסא תורתו ירום ונישא ויתגדל ויתקדש בריש גלי ברב עותרא סגיא ואורך ימים בימינו כאות נפשו הרמה והנשאה המלאה לה רוח דעת ויראת ה' ודמיא לבר אלהי"ן ובנפש נענה גולה ונידח בארצות העמים לאהבת הארץ הקדושה נאמן בברית תורתו וקדושתו ומתפלל בעד שלום בני ביתו:
העומד היום הלוך ונסוע למיסק לא"י תוב"ב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בית פלטיא"ל בי"ן עז"א: המשי"ח ס"ט