כרך של רומי/יז

מתוך התשובה יובן השאלה

תשובה עלי לבי דוי משה אמר וי כי הן בעוון זה חמש שנים מיום בואי הנה לרעות ביעקב ראיתי שערוריה תאניה ואניה מראות המאורע המר הנמהר והרע וכמה אלפי פעמים עמדתי בכל כחי אני ומע' הממונים לדבר להם קשה לתוך רכה להבדיל החטאים האלה בנפשותם ולא עלתה בידינו והן בעון לא עברו ימים מועטים והקול נשמע כי היתה הרה לזנונים מהרשע מרדכי מוסקאטו גיסה. וביום אחד עשר לח' שבט התר"ט ילדה בן ונטפלתי בענין הדק היטב וראיתי שהיה ממזר ודאי מבלי שום ריח ספק כאשר כתוב אצלי בארוכה מאותו זמן גופא דעובדא כולה מיום הולדו עד יום מילתו ועד יום מותו הכל באורך וברוחב הדברים הרעים שארעו. ואחר שנעשה אותי הפומבי העצום חשבנו בדעתנו שבראותו כי אין תקומה עוד להתחבר עם הרשעה הזאת כי ראה וגם אמרתי לו בפי': בזה הלשון רשע! דע לך שאפי' אם מאה בנים תוליד מהנבלה הזאת כולם יהיו נסקרים בסקירה אחת ומשפט אחד יהיה לכולם וממזרים יהיו ואסורים לבא בקהל א"כ דע מה למעלה ממך ועברו איזה ימים ומת הממזר (ברוך שעקרו ולא נתערב זרע ממזרים בתוך קהלתנו) והוא הרשע היה מראה עצמו כאלו פירש ממנה זמן מה ולימים עוד חזר הרינון בכל העיר עשרת מונים מכל אשר היה לפנים דבר פלא עד שבאו לפני אחיה וקרוביה להשתדל להבדילם בכל כחי ואני ומע' הממונים נטפלנו לכתוב אל השרר' על דנא פתגם והן בעון לא עלתה בידינו ולא כלום כי הזונים האלה הובילו עידי שקר אל השררה להעיד כי הם פרושים זה מזה וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות ונפלינו אני ועמי פלא עצום איך נתקבלו דבריהם. ואמרנו יהי מה לבד שלא יולידו ממזרים בתוכנו מה בידינו לעשות אם אין דברינו נשמעים? והן בעון לא עברו ימים במספר ונתודע כי פעם אחרת היא הרה לממזרות ובכינו לקשה יום על מאורע רע ומר שחל להיות בחשבוננו ואדהכי והכי נסעתי לחמי ויטי"רבו יע"א להתעסק ברפואות כי אין בעון אין מזגי שוה ועדו עלי כמה חלאים השתא קשיא דרישא ולמחר כריסה ושאר הגוף נגוע ומוכה ה' ירפאני רפואה שלימה. ובעודי שם הגיעני מכתב מע' הממונים הע"י מודיעים לי שבהשתדלותם והשתדלות אחיה עלתה בידם ונתנו אותם בבית הסוהר אבל צר להם מאד משמועות אשר לא טובות אשר מפזרים בני בליעל כקוץ מונד כולהם מקרוביהם באמור שידם על העליונה ושנתברר להם שהשררה יזכה אותם ויכריח אותנו לתת גירושין לראשונה כדי לקדש השניה וכאלה דברים רעים ומרים אשר תצלנה ב' אזנים וע"ז חילו פני שאכתוב להם שורשי דין זה. ואני עם שהייתי שם חכם בלי ספרים כי לא היה בידי כי אם ס' הב"ד ותו לא עכ"ז לא נמנעתי עצמי מלהשיב תשובה נצחת בנויה על פשטיה מקראות דוקא וכתבתי להם שלא יחושו כלל ועיקר כי כל הקולות שנשמעים הבל המה מעשה תעתועים ולא יטו אוזן לדבריהם ויתחזק לבכם לרוץ לפניה' וכשחזרתי לחטו"ל לא שלותי ולא שקטתי לברר הדברים כשמלה באר היטב גם מספרי קבלתינו כאשר נאות לאיש ישראלי שאין לנו לפסוק דינים מתוך המקראות כי אם מתוך ספרי תורתנו שבעל פה וזאת התעודה בישראל וע"כ הנני בא לסדר דברי כאשר נפלו והיינו שמתחילה אני אביא התשובה שהשבתי להממונים הי"ו מויטירבו יע"א הבנויה על פשטי המקראות ואעתיקנה כמות שהיא ואחרי כן אני אבוא אחריה ומלאתי את דבריה בראיות ברורות אמרות טהורות כתובים על ספרי המשפטים והתורות.

וזה לך האות הא' אשר שלחתי לע' הממונים ה' עליהם יחיו י"ו ב"י מש"ק לחדש א"ב מנחם שנת הברי"ת 28 Luglio 1852

האנשים האלה שלמים גומלי חסדים טובים גבורים לעמוד בפרץ מעלת הגבירים הרמים מבחרי עצמי' מעלת ממוני הזמן וטובי העיר אתה ה' תשמר' וכצנה רצון תעטרם כיר"א:

אחרי שיש שלום טובה וברכה כפולה ומכופלת ברב עוז ושלום עתה באתי כחותה על הגחלי' ממש להוריע לרו"ם מעלתכם כי היום הזה בח' שעות קודם חצי היום קבלתי מכתבכם הבהיר בכתב ולשון איטלקי על דבר המאורע רע ומר מהרשע מוסקאטו עם הנבלה המוסרחת אורוציא יעקר שמם וזכרם מן העולם בזכות תורתנו התמימה.

אחי ורעי! וחברת מיודעי! חפץ הייתי להשיב אתכם בכתבכם ובלשונכם הוא לשון האיטלקי כדי שלא תצטרכו למתרגם אבל שוב חזרתי לאחורי מכמה טעמי תיריצי אשר אין צורך להאריך בהם כי ידועים המה ועל כן אחזתי ביד ימיני ואכתוב על הלוחות את הדברים בלשוננו הקדושה וזאת תהיה תשובה נצחת ואת כל ונוכחת על שאלתכם אשר שאלתם מעמדי ואומר:

עורו ישנים! הקיצו ורננו! אל תיראו ואל תחפזו כי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אנחנו בשם אלהינו נדגל המה כרעו ונפלו ואנחנו ותורתנו וקבלת אבותינו לא תשכח מפינו ומפי זרענו לעולם ועד ואל יבוזו זרים יגיעה של תורה כיר"א אל ירך לבבכם! אחרי שכל הענינים המרים והרעים אשר חלו להיות בחשבונינו אפילו העטלפים המה יביטו יראו בעינא פקיחא כי הוא דבר תורה מפורש לעיני כל העם על הר סיני תחילה וראש אחרי שה ויגאריו בית דין יפה של כהנים גדולים נוצרים פסקו הדין בשנת 1842 וחייבו למוסקאטו לתת קידושין להנער' פאלומבא בראיות ברורות לו שבא עליה והוציא דם בתולים וע"ז גמר אומר וקיים בו מקרא שכתוב ולו תהיה לאשה (דברים כ"ב פ' כ"ט) וע"ז חייבוהו לקדשה בבית האסורים א"כ הרי היא מקודשת גמורה וכל מעשה הנעשה בבית האסורים עפ"י ב"'ד יפה לא יקנה שם מעשה באונס בשום אופן שבעולם כי הא לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה ולא ישאר חיות לכל דין ומשפט שבעולם יען כי על הרוב כמעט כולם ר"ל המשפטים והעונשים לא ניתנו ליכתב לעשותם בכח ואל כי אם לממאנים בהם ונותנים כתף סודרת אל החוקים והתורות ואל המשפט אשר יאמרו אליו שע"ז ודאי ניתנו לכפות אותו בשוטים ואומרים לו עשה מה שהמשפט והדין גוזר אומר שכן יקום ואם נאמר שאחרי זה יכולים לטעון טענת אנוס הייתי ולבטל כל המעשה ב"ד יפה ההוא בקול דברים ותשובות גנובות ועלילות מצעדי גבר הרי לך כל החוקים והמשפטים והתורות כחציר מהרה ימלו וכירק דשא בול יבולון והנם פורחים באויר ואחרי היות הדבר ברור שבית דין הויגאריו בכוחו הגדול ובמשפטו הצדק גזר אומר וקם לו וחייב לקדשה בעל כרחו נמצא מבורר לעין כל שנתברר לו שאנס או פיתה אותה והוציא דם בתוליה וע"ז קיים בו ולו תהיה לאשה וחייבו לקדשה ואחרי כן שפי לסיפיה דקרא ממקום שבאו לחייבו לקדש אותה שמסיים ואומר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואיך יכולים לבקש גט. ואם כה יאמרו לקבל עכשיו עדיות שלא אנס אותה ושלא היו דברים מעולם כי אם עלילות דברים היו כל המאורעים שעברו גם זה לא נתן ליאמר לערער אחר מעשה ב"ד יפה של הויגאריו והאריכות בביאור דבר זה אפילו תינוק מאדני השדה אשר לא ראה מאורות השכל ותורת אדם יקוץ בו והוא ברור:

ואחרי שהתברר לנו שקידושי פאלומבא היו עשויים כדת וכהלכה בלתי שום זכר אונס דאתי מגברי אלמא. כי אם אונס משפטיי ודתיי עשוי ורצוי על פי בית דין יפה של כהנים גדולים נוצרים. אם כן ממילא הם קדושין מרוציים ומפוייסים עשויים בלבב שלם. כי אונס הדת והמשפט הוא רצון הבורא ותקות קיבוץ המדיני ואחרי שהם קידושין גמורים ואדעתא דנישואין גמורים ניתנו דהא לאו הכי מה הרויח הויגאריו לחייבו לקדשה ואחרי שבידו להתרחק ממנה ולא יבא אליה ובכל זמן יכול לטעון טענה זאת לא קרבתי אליה (כי הביאה היא טבעית ורצונית ולא שכלית ומחוייבת) ולבטל הקידושין מעיקר' עפ"י טענות של הבל ומה הפסיד הרמאי אלא ודאי שהב"ד אינו מתעסק כי אם על דברים הנעשים בגלוי והם. לחייב את האיש כשיראוהו מחוייב הדין עפ"י הדין. שיקדש אותה ויזמין אותה לעיני כל העם ויודיע במעשיו שהיא אשתו מזומנת לו ומותרת לו לבא אליה לכשירצה ואסורה לכל אדם מאותה שעה שנגמר המעשה המפורסם שעשה. ואחרי שנעשה המעשה המפורסם ושכולם ידעו שעל ידי זה הותרה לו ונאסרה לכולי עלמא מה לנו לתור ולחפש אם בא אליה או לא? זה הבל ורעות רוח למי שחושב עדות כזה. הגע עצמך שאחרי שניתנו הקידושין הללו ובעלה בעיד ויוכל להיות מצוי אצלה אפילו בדרך אקראי ובהחבא. והוה עובדא כי נמצאת אשתו זאת מעוברת והיא טוענת לבעלי ואישי אנכי הרה והוא מכזיב אותה. היאמן כי יסופר שלא נחליט כי ממנו הוא ההריון? אני מדבר לפי משפטי השכל כי ענין האומר זה בני ממזר שהוא נאמן לדעת ר"י בקידושין דע"ח אין לנו עסק בו עכשיו ודי בזה לפי שעה) וכל כך למה? לאו משום שאנו אומרים אחרי שזאת האשה מקודשת ובעלה בעיר והוא באפשרות שיבא אליה והיא טוענת לאישי ובעלי אנכי הרה ודאי שנחליט שהוא ממנו יען שרוב בעילות אחר הבעל אם לא שיברר בעדים וראיה שלא זזה ידו מיד העדי' כל י"ב חדשי העיבור לדעת רבה תוספאה דק"יל כוותיה אפי' רגע כדי צלית ביצה קטנה וזה דבר נמנע מכל זה טובה תוכחת כאש מתלקחת שעיקר הנישואין ושיהיה אדם קשור עם אשתו לתת עליהם כל החוקים והמשפטים הכתובים בספרי חוקי עם ועם הכל תלוי ועומד בשיעשה האיש הזה עם האשה הזאת מעשה מפורסם ונודע לאותה אומה אשר יולד בה והולך ע"פי חוקותיה רצוני לומר מעשה מפורסם שהונהג באותה אומה שהושם לאות ולמופת שבעשות איש אחד עם אשה אחת מעשה כזה הוברר לעיני השמש שהיא אשתו גמורה ומותרת לו לבא אליה ביד רמה ואסורה לאחרים אפי' בחדרי חדרים. ואחרי שעשה ופעל מעשה כזה ע"פי ידיעת בית דין יפה (כדי שלא יטעון טענות גנובות לבטל המעשה ולא שהוא מוכיח מפי ב"ד כי בפני עדים די וכמו שיבא לקמן) שוב אין אנו אחראין אם בירך שבעה ברכות או לא עשה כל אותם הצירימוניארי הנהוגים אצלנו או אותם הנהוגים באומות אחרות. כי כל אלו ההזמנות והפירסומים דתיים ומקודשים חכמי הדורות מכל עם ועם תקנום והם הגדילו המדורה בסדר מנהגים ושבחים ותהלות ותפלות וברכות כדי לעורר את לב העם לעשות כל מעשיהם. אפילו המעשים החומריים והמוחשים כאלו הכל לשם שמים. ועל זה הגדילו המדות ויפיפו הענינים ועליהם תבא ברכת טוב כי כל כונתם ר"ל בין כוונת קדמונינו בין כוונת שאר קדמוני העמים אשר אנו גרים בתוכם היתה באמ' לשם שמים וליופי ותיקון קיבוץ המדיני אבל לעולם אין מי שיטעה ויאמר כי אם הוה עובדא ולא נעשו כל הצירימוניארי כולם או מקצתם שמפני זה יתבטל המעשה המפורסם אשר עליו הושתת ועוד וקנין וזכות ושם בעל ואשתו. חלילה שיש מי שיטעה בזה וכן ממש לא נופל דבר הדין נותן כי לא מפני שהוא אומר שלא בא עליה מעולם יתבטלו הקידושין אפילו אם בעדים וראיה הוא מבורר שלא בעל ולא קרב אליה לשכב אצלה להיות עמה עכ"ז הב"ד היורד חדרי בטני המשפטים והתורות יתן עורף ולא פנים לכל הטענות שדופות קדים כאלו. כי יתגבר כארי ויגזור דינו ויאמר מה לנו ולדברים שבחשאי אנו אין לנו בענין זה כי אם בעשות מעשה מפורסם לאות ולמופת שהיא אשתו וזה כבר הוציאו לפועל המעשה הזה אשר הוא היסוד אשר עליו נשען חיבור איש ואשה וע"ז אנו נשענים ואין אנו אחראין לדברים שבסתר וגם דבר זה ברור מאד כי הא לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה וקיבוץ המדיני ישחת השחתה עצומה שאין השחתה אחרת כמוה:

והנה המעשה המפורסם הלזה אשר עליו נשען חיבור בעל ואשתו והוא הנקרא מאטרימוניו בלשון המדינה לפי תורת ומנהג ישראל מאז היה לגוי הם קידושי כסף או שטר שאם עשה איש ישראלי מעשה כזה לפני ב' עדים כשרים עם אשה ישראלית כיוצא בו הרי היא אשתו לכל דבר כפי התורה ולברר שמעשה המפורסם כדת משה וישראל הוא דוקא מעשה הקידושין האמורים ולא דבר אחר בשו' אופן זה אינו צריך ארוכו' דברי' לבררו כי הוא ידוע ונגלה לתלמידי דבי רב שהרי התורה אמרה. כי יקח איש אשה. ולא אמרה כי יבעול או כי יבא אלא נשתמש דוקא בלשון קיחה ובאמת קיחה זאת איני יודע מה היא ואיך יהיה מהות ואופן יציאתה מן הכח אל הפועל? אם נפרש הדבר כפשטו וכחומרייתו ממש ושהיא ר"ל הקיחה קיחה בידים ממש והיינו שמגביה האשה מן הקרקע או לוקח אותה בידו ומתחת זרועות ומוליך אותה ד' אמות כבהמה הנקנית במוסירה לעיני הנצבים כדי להודיע ולפרסם שבמעשה זה הרי היא אשתו לכל דבר. הנה מלבד שרעיון כזה הוא מהרעיונים הראוים לקוברם קבורת חמור או להסתירם כאשר יתגנב העם הנכלמים וכמו שיבא לקמן עוד זאת כי אי אפשר בשום אופן לפרש כל קיחה הכתובה בתורת קיחה בידים ממש ומה נעשה ביום שידובר בנו מקרא מלא ואנכי נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחת'"י מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ"ח פ' ) ואיך שדה וכרם יהיו נלקחים בידים נגד טבע הדבר א"כ שורש קיחה הכתוב בתורת משה לא בכל המקומות יתפרש קיחה בידים ממש אלא יתפרש קנין והעברת אותו דבר מרשות לרשות באיזה אופן שיהיה ועדיין יגענו ולא הונח קנין זה מה מהותו? ואיך יוצא אל הפועל? ומה מעשיו וגדרו? הא תינח בענין קנין יעקב עיר שכם כבר הודיע הכתוב דמהות הקיחה והיינו הקנין היה בחזקה ובזרוע נטויה וכמו שסיים ואמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכל זה איננו שוה לנו כי איך אפ' שיעלה בדעת שום אדם שכל קיחה האמורה בקנין הקרקעית תהיה באופן זה באמת אין הדעת סובלתו וכמובן הפשוט. ואף אם באלף יגונות נסבול צער זה לפרש כן אופן קיחה וקנין הקרקעות באין זולתם אין מי שיוכל להכחיש כי הוא צער ממית השכל אם יביאנו ההכרח לפרש גם קיחה האמור' באש' בחרב ובחנית הס כי לא להזכיר!!! אם לא שבהכרח הגמור קיחה זאת או קנין זה יוצא לפועל גם בקרקעות גם בקנין נשים באופן אחר נאה ויאה בעיני אלהים ואדם. והוא ודאי על ידי נתינת כסף שנותן הקונה להמוכר או האיש לאשה ובאופן זה יוצא לפועל הקיחה שנשתמש בה נותן התורה בהם שהוא קניין בלשון דלת עם ועם. וזה יתברר לנו מקנין שדה עפרון שקנה אברהם וכמאמר הכתוב וישקול אברהם לעפרון את הכסף וכו' ויקם שדה עפרון וכו' לאברהם למקנה לעיני בני חת (בראשית כ"ג) ומאחר עלות כל הראייות האלה הנך רואה איך התברר הדבר באר היטיב שכל שורש קיחה הכתוב בתורת משה אצל דבר אחד או ענין אחד שטבע אותו ענין אשר הונח עליו ונשתמש בשורש זה אינו סובל להניח לבארו קיחה והגבהה בידים ממש כמו שהוא באמת ענין קיחת השדה והאשה שלא יפול בהם קיחה והגבהה בידים ואם הוא תחת האפשר ליפול באשה עכ"פ הוא דרך בזיון ונוול שאין אחריו כמוהו להגביה אשה א' מן הקרק' או למשוך אותה כבהמה הנקנית במסירה והנביא קורא בגרון כתפארת אדם לשבת בית וגם חכמי התלמוד אמרו גדול כבוד הבריות שדוח' ל"ת שבתורה א"כ בהכרח יתפרש קיחה האמורה באשה היא קיחה בכסף או בשטר כמו שנמצא בקרקעות וגם קטן חזקה השייך בקרקעות שייך ג"כ באשה והיא הביאה לשם קנין אלא שחכמים הראשונים אסרוהו אופן קנין זה והחרימו בכל אלות הברית על ענין זה משום כבוד הבריות. אבל לעולם אם קידש באופן זה קידושיו קידושין אפילו שמלקין ומחרימין אותו יען שהוא קנין מהמין הג' והיא החזקה הנמצא בקרקעות אומרו הכתוב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ולדעתי אפילו שהוא חוץ מדרכינו נאמר שאפשר שחטיפת בני בנימן נשים מן המחוללות היא חטיפה לשם קידושין וקנין כדי שיהא הענין בהתר גמור גם אחר האלה הגדולה ההיא שנשבעו כל ישראל שאיש מהם לא יתן בתו לבנימן לאשה והענין הוא כך שאנן קי"ל שאפילו החרימו כל הקהל וכל ישראל שלא יקדש אדם אשה אם לא בפני ב"ד או בפני עשרה ושאם עבר וקדש שלא יהיו קידושיו קידושים והוה עובדא כי עבר אחד על החרם הנורא וקידש שלא כמשפט החרם וההסכמה אפילו שמלקין אותו עכ"ז קידושיו קידושין כי ענין הקידושין חמיר טפי שהוא מן התורה וכיון שאדם קידש אשם הבא עליה הוא במיתת ב"ר ומביא ממזרים לעולם ואיך יבא קשרי אנוש והם הסכמות ויבטלו קשרי איש ואשתו שהם הקידושין ושהם תוריים ונבואיים שעל פי הקידושין האלו גוזרים ב"ד מיתה ועונשין ראה בתשובות הריבא"ש ז"ל באורך כי איני זוכר עתה הסימן וזה אני אומר שהיתה כוונת איש ישראל שאחר שנשבעו שבועה חמורה מצאו פתח זה והיינו שילכו בני בנימין ויחטפו מן המחוללות והחטיפה היא ג"כ קיחה האמורה בקנין האשה (אלא שאינה דרך כבוד וההכרח לא יגונה לפו שעה הדחק) ואין מקרא יוצא מידי פשוטו כל דשייך בה הגבהה וחטיפה ואחר שעשו קנין זה הרי קידושין גמורין ויש לדון דין אשת איש גמורה. וממילא אתי קשר דאורייתא שהוא ענין הקידושין וכאמור ומפיק קשרי החרמים שהם קשרי אדם ויש להם התרה וזה מלבד הטעם שאמרו לא יתן והם לא נתנו אבל הם עלילות דברים כל שהיה ברצונם והוא הנקרא פריטיסטי וכן לא יעשה אבל ע"פי האמור נכון הדבר עד מאד ודוק ואם כה תאמר אחרי שהראת לנו בכחך זה שקיחה האמורה אצל אשה הוא קנין א"כ יאמר בפירוש כי יקנה איש אשה במקום כי יקח ותשקוט הארץ. ידידי! הפרש גדול בדבר ואין אתה מרגיש בו? תמהני! כי יקנה לא יאמר כי אם על הקרקעות והעבדים שיש לו שליטה גמורה עליהם מה שאין כן באשה כי אינה שפחתו אלא שיש לו ממשלה עליה כמאמר האל והוא ימשל לך וע"ז שייך קיחה דוקא ולא קניין:

ואחר כל האמור ומדובר התברר לעיני השמש שקידושי כסף וזהב הנהוגים בישראל מאז עמדו רגליהם על הר סיני (כדי לברר על ידם הזכות והקנין הגמור שיש לו על אשתו לפי משפטי התורה) הם קידושין תוריים נבואיים כתובים בתורה שבכתב מבלי שנצטרך לשום קבלת החכמים והרבנים בשום אופן שבעולם כי מהמקראות מפורשות מפורש יוצא שאותן לקוחין של איש ואשה הם על אופן האמור ולא זולתם ואחר שנתברר לנו אופן הליקוחין הללו על מתכונתם נתנו נעלה ביד רמה בכל הלאוין החמורים הכתובים בשאר בשר והדומה להם ובראש כולם לא תנאף שהוא ניאוף עם אשת איש דוקא וכמו שביארו הכתוב במקום אחר ואיש כי ינאף את אשת רעהו וכו' שנשתמש בלשון ניאוף ולא בלשון בעילה או ביאה וקריבה וכדומה ואי לאו שיש מעשה מפורסם אשר בו מודיע ומפרסם לעיני כל רואה שהיא אשתו גמורה ושהבא עליה אח"ך ענוש יענש ככל הכתוב בתורה ולא זו בלבד אלא שגם המעשה המפורסם הזה מוכרח להיות מכובד ומפואר מבלי שום ענין מגונה עשוי לעיני כל חי (כי חוש המישוש חרפה היא לנו כמ"ש הפילוסוף היוני) כדי שיתפרסם הדבר יותר ויותר. אם לא שהוקדמו כל אלה הענינים בתורה כדי להודיע אופן ליקוחין בעל ואשתו איכה נודע הדבר אשר דברו ה' כאריה ישאג ביום צוותו בקולות וברקים לא תנאף ומהות הניאוף הזה הוא בלתי נודע לנו? יען לא בירר לנו באיזה אופן באיזה מעשה יתברר לנו כי זאת האשה היא אשת איש ואם בביאה? הרבה נואפים ובועלי נדות וביאות שפלות איתנהו בעולם ואין חייבים עליהן שום עונש חמור ומהיכן יתודע לנו שמפני שבעל איש אשה אחת קנה אותה קנין גמור וחמור כדי לשפוך דם נקיים מכל הבא עליה אח"ך? הס כי לא להזכיר! כי אפי' דת מחודשת מפרטי אחד יבאר ויברר הדברים כשמלה אופן הקניות והסדרים על בוריין ישוב גוזר ומזהיר ומעניש ככל העולה על רוחו כ"ש למחוקק הגדול הבונה בשמים עליותיו שהעניש עונשים גדולים ונוראים ואלות וקללות נמרצות וכריתות ומיתות ב"ד בכל הלאוין וכל העריות שבתורה ולא יודיע לנו ויורה עורים בדרך גבר בעלמ' מקודם לכן ויאמר כך וכך אופן דביקות איש ואשה שזכו להיות לבשר אחד ואח"ך כארי יקום וכלביא יתנשא להרוג כל הבא עליה חיי ראשי! איני יודע אם יש בעולם דעת בהמי שדבר זה אינו שופטו מצד עניות דעתו והוא ברור מאד:

ואחרי שעלה בידינו בירור דבר זה כשמש בחצי השמים רצוני לומר שהוברר הדבר שכדי לתת דין אשת איש גמורה כדי לחייב עליה ומסיבתה כל כריתות ומיתות ב"ד והעונשים הנוראים הבאים אחריה בים הגדול של הה' חומשי תורה בענין הממזרו' ועירוב השאר בשר והדומה בהכרח צריך להיות קודם לכן מעשה מפורסם ידוע ונגלה לעין כל חי שעל ידי מעשה זה הוקצה אשה זאת לאיש הזה להיות מיוחדת לו ומזומנת לו לבא עליה בחפצו ורצונו. ואחרי כן לא ינקה כל הנוגע בה אם לענוש אם למות אם לשרשי כפי העון וכפי המשפט הכתוב בתורה. וגם הוברר שמעשה המפורסם הלזה בהכרת צריך להיות בלתי מכוער ובלתי מנוול מעשה אשר לא יקוץ בו נפש כל בא באנשים ולא עוד אלא כי מטבע והוגן המעשה הצריך פרסום צריך להיות מהודר ויפה אף נעים ונכבד בעיני אלהים ואדם כדי שכל העולם ירוצו לראות הפרסום הנכבד ההוא וממילא על ידי הפרסום ההוא יתודע יותר ויותר בכל המקומות כי אשה פלונית הוזמנה והוקצה לאיש פלוני ושוב אם שכב אחד העם אותה יביאו כל הנצבים באותו פרסום את האשם על ראש המנאף ככל הכתוב בתורת האומה ההיא. ואם המעשה המפורסם הוא מנוול נאבד טובה הרבה ואדרבא יחזור בחשאי הפך הכוונה וגם הוברר הדבר שלאומתנו הישראלית המעשה המפורס' הזה אשר הונהג באומתנו כדי לתת דין אשת איש גמורה אם בדברים שבינו לבינה בשאר כסות ועונה ושאר דברים וחיובים שבין איש לאשתו ושהבנים הנולדים ממנה על שם בעלה יקראו בנחלתן ושהיא תאסור בקרוביו ושהוא אסור בקרובותיה ושאם עברה ונבעלה לאחר בעודה תחת בעלה בבירור משפטיי שבניה יהיו ממזרים ושאסורים לבא בקהל וכיוצא משאר הדינים לאלפים ולרבבות הכתובים בתורה ובקבלה הוא הוא מעשה הקידושין הנהוגין בישראל הנתונים בפני ב' עדים כשרים (כמו שאפי' דיני נפשות החמורים מדינו עריות האמינה תורה שני עדים כשרים ואמר' עפ"י ב' עדים יומת המת) ואומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זאת כדת משה וישראל וזהו פ' הרי את מזומנ' ומיועדת לי לבא עליך לכשארצה ויש לי אותה ממשלה שאמר האל והוא ימשל בך ע"י קנין טבעת זה או כסף זה שאני נותן לך וזה הענין והקנין האמיתי בין איש לאשתו כדת משה בתורה שבכתב ומנהג ישראל בביאו' קבלתם וע"ז מסיים כדת משה וישראל שרוצה לומר שאופן זה הוא מבואר היטב בתורה שבכתב ובקבלה ואחר מעשה ודברים אלו אשר הונהגו בישראל יוחלט הדבר ותקרא אשה זאת בישראל אשת איש גמורה לתת עליה כל הכתוב בס' התורה אם לטוב ואם למוטב וכאמור וגם הוברר הדבר שהן מן התורה הן מן הקבלה הן ממנהג האומה הזאת למקצה השמים ועד קצהו וספריה ומחבריה ומפרשיה ומשורריה ומליציה כולם יעידון יגידון ושפה אחת לכולם כי עיקר הפירסו' של הנשואין כדי להחליט שם בעל ואשתו הוא דוקא מעשה קידושי כסף או שטר ולא אחר בשום אופן שבעולם ואחר מעשה זה אינו צריך שום מעשה אחר להשלים הנשואין הדתיים בשום ענין וכל הענינים האחרים הם צרימוניארי על דרך מהיות טוב ואחרי כל הבירור המפורסם הזה מי עור ולא יראה כי מאמר הכתוב אומרו. וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ (ויקרא ח"י פ' ח"י) אין לו פירוש אחר כי אם זה והיינו. ואשה אל אחותה לא תקח ר"ל אחרי שלקחתה אשה (שהוא קידושין בלשון התורה קיחה וכנז') לא תקח אחותה עליה ושמא תאמר לא אקחנה בתור' ליקוחין אבל אשתמש עמה כפלגש וכזונה פומביית בלי קידושין שהוא הקיחה האמורה בתורה בענין זה על זה הוסיף ואמר לצרר לגלות ערותה ר"ל לא יהיה לך רשות לגלות ערותה בשום אופן בין בליקוחין בין שלא בליקוחין כלומר זה אמרתי לך לא תקח אינו חק בלי טעם כי יש בו טעם נכון שלא יהיו צרות זו לזו כי מטעם זה ב' נשים לאיש אחד נקראו נשים צרות שבאמת חדא מצרת לחברתה וע"ז תכף אחר לא תקח התחיל ואמר לצרר בטעם רביע וכמובן וכיון שהגענו לטעם זה שלא יהיו ב' אחיו' צרות זו לזו מה לי בקידושין ומה שלא בקידושין כל שאתה מגלה ערותה שעליו בנוי עיקר הצרות וכמ"ש רז"ל אין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה ולא בקידושי ולקוחי חברתה וע"ז סיים ואמר לגלות ערות' בדרגא תביר וכמובן ר"ל שעיקר לא תקח היינו משום טעם הצרות לצרור ועיקר הצרות תלוי בגילוי ערוה באיזה אופן שיהיה וסיים ואמר. עליה בחייה להעיד כי שמא יאמר האומר אגרש את האחות הראשונה בגט כריתות ואקח את אחותה או אשתמש עמה כפלגש אחר שכבר גרשתי את הראשונה בשילוחין גמורים שוב אינו נקרא שלקחתי אחותה עליה שכבר גרשתיה ואינה ברשותי ואינו נקרא עליה לזו כיאר ואמר לא! לא כן הדברים עליה בחייה כל זמן שאשתך הראשונה אשר לקחתה בליקוחין גמורין (והן הקדושין) היא בחיים חיותה נקרא שלקחתה אחותה עליה ובכל אופן אתה אסור לבא אל אחותה ונקרא שלקחתה אותה עליה ואם באת עליה והולידה בנים מאותם הביאות בניה ממזרים ככל הכתוב בכל אותן הלאוין שיש בהן כריתות ומיתות ב"ד כנודע:

וממוצא דבר הרשע הזה מרדכי מוסקאטו שהוברר כשמש שקידש את פלומבא בב' עדים כשרים ובפרט במאמר ב"ד הגדול של הויגאריאטו שחייבו לקדשה מי הוא זה ואיזה הוא שיכול לבקש על זה ובלי דתות להתיר שיוכל ליקח את השניה הס כי לא להזכיר! ולא אאמין שיעלה על לב שום אדם אפי' במי שלא ראה מאורות דת מימיו! חלילה! לא תהא כזאת בשום בר דעת:

כל זה אני כותב להודיע שאפי' מי שרוצה להיות תקוע אחרי פשטי המקראות שבה' חומשי תורה מבלי שיאחז ספרי קבלתנו בידו עכ"ז תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע שהאיש הזה אחר שקידש את האשה פאלומבא קידושין גמורים שוב אין שום יכולת בידו ליקח את אחותה בשום פנים כל זמן שאחותה פאלומבא הנזכרת קיימת בעולם בין יגרשנה בין לא. זה ע"פי פשטי המקראות רעבים גם צמאים מביאור הקבלה כ'"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בהיותינו אנחנו ישראלים ואין תוארנו המפורסם בעלי ברית הישנה כי אם בשביל שאנחנו נגררום אחרי קבלת חכמי המשנה והתלמוד והפוסקים הגדולים הבאים אחריהם בים התלמוד ופרשיו ורכבו. וע"ז תארנו גלוי לכל העמים והוא זה ישראלים פרושים מכת הרבנים בעלי ברית הישנה ואדעתא דהכי אנחנו גרים בתוך האומות אשר בחסר עליון ובחסדיהם הנאמנים מקום מניחים לנו להתהלך לפנו ה' ע'פי דעת רבותינו ז"ל בביאור המקראות וזה קרוב לאלפים שנה בגלותנו זה לא כהתה עינה של תורה ולא נס לחי הקבלה בידינו כי הודות לאל יתברך מלכי הארצות נותנים לנו יד בקיום דתנו. ובפרט מלכותנו האדירה והחסידה היא מלכות ה אפיפיורות יר"ה החזיקה בידינו יותר ויותר משאר מלכי ארץ איברופא הזאת ויש לי אלפי ראיות על זה זו בלבד אעלה על אר"ש מדב"ר גם בהייתי פה ויטירבו חכם בלי ספרים דבר אחד והוא זה אם אין זכרוני מכזב והוא בשנת הפתח ליצירה אירע קידושי ממזרות או כיוצא לזה מדבר ערוה בפיסארו עיר קצה גבול מלכות האפיפיורו' יר"ה וכתב רב אחד שליח א"י תוב"ב פסק ארך להבדיל האנשים החטאים האלה ואפילו היו איזה חכמים בעיניהם או איזה מעשירי פיסארו מסייעים ידי עוברי עברה עכ"ז הרב הנז' ז"ל איזר כגבר חלציו וכתב והגזים להם בפירוש שאם יעמדו על עמדם בכל כחם לבער הרע מקרבם מה טוב ואם לאו היה כותב לא"י תוב"ב שיחרימו את כל עיר פיסארו מקרב ישראל ואחריו החזיקו כל רבני איטאליא מקטנם ועד גדולם ומכללם מורינו הרב מנוח קורקוס ז"ל וכתב בפי' מורינו הרב ז"ל שכבר דיבר עם החקירה והשררה על אותו מאורע ושאמרו לו בפירוש שיעשו חכמי ישראל מה שדין תורתנו שתתעלה גוזרת והוא מורנו הרב ז"ל ימלא פיו תהלותיו על מלכותנו זאת יעויין בספר משאת משה ח"א ד"ע.

Questo libro è il suo titolo "משאת משה" ed è un tomo voluminoso. Si trovasi nella nostra privata biblioteca, nella prima credenza all'ingresso della porta, nella prima vetrina al secondo rango, cominciando da giù. Questa questione si trova nel sud libro, nella parte "אבן העזר", al di là dell'Articolo 20. Poiché il preciso articolo non me lo rammento, ma prendendo in mano la parte suddetta, s'incontra facilmente.

ואחרי שיתברר לכם ממוני הזמן וטובי העיר הי"ו שענין זה הוא בהי"ר כשחקים כמו שאתם שומעים לא נופל דבר ושכל חכמי ישראל בכל מקום שהם לא יוכלו לנטות ימין ושמאל כי אחת היא תורתנו אחת היא קבלתנו אחד הוא הגיון לשוננו למקצה הכדור ועד קצהו אחר כל זה מה תעירו ומה תעוררו? ולמה ירך לבבבם? אחרי שמלכותנו האדירה הזאת לא תחפוץ בשום אופן להעביר אותנו על דתנו ואיך יהיה זה? אחרי שיתברר לה (ר"ל אל המלכות) שדעת כל חכמי ישראל בכף מאזנים לאסור נישואין הללי ושאפי' יבא עליה בדרך זנות בניה ממזרים גמורים ואסורים לבא בקהל איך אפשר בעולם שיחייב אותנו להניח לתת לה קידושין תוריים ויולידו בנים ובנות בנותינו ויתערב זרענו עם זרע ממזרים ואפילו שהוא נגד קבלתנו רצוני לומר שלא יהיה דבר מפורש בתורה כי אם בקבלה? זה לא יחשוב אנוש כי מה לנו ולפירושים אחרים שאינם מקובלים מאומתנו וכבר כתבנו כי תארנו אשר לא ימחה לעולם ועד הוא ישראלים פרושים בעלי ברית הישנה וביאור הקבלה. ומי יחייב הרשעים האלה הנואף והנואפת שישארו כדת משה ויהודית בינינו שלא כדעתנו שהוא דעת תורתנו וקבלתנו ויבא זר בתוכנו לפסול זרענו המוזרע בכשרות לדעת חכמי ישראל? יעשו מה שלבם חפץ ויצאו לחוץ ויתנצרו או יתחמדו או יבחרו להם דת כטוב בעיניהם ואל יבואו לבלע את הקודש בתוכנו בשלמא אם היה עון אחד בחילול שבת ומאכלות אסור להכעיס שהם ב' עונות חמורים המוציאים העובר מכלל ישראל נוכל לומר כיון שהם ב' עונות אפילו שחמורים בעינינם אין יד אחרים באמצע ר"ל שאינו מגיע הנזק כי אם לעצם העובר ולא לזולתו נאמר כיון שאין ידנו גוברת והמלכות אינה נותנת יד לענוש את הרשעים אין אנחנו מחוייבים ליכנס בסכנה בשביל זה ונאמר הוא רשע בעונו ימות ואנחנו את נפשינו הצלנו אבל כשהענין הוא ענין שנוגע לכללות אומתנו כנדון הלזה שמוליד ממזרים בתוך קהלתנו ולמחר מתערבים קהל ממזרים בתוך קהלתנו ותחזור בר מינן! לא יאבה ולא ישמע קהלתנו פסולה ובאסור איש באחיו מאחינו בני ישראל שבעיירות אחרות הא ודאי נצעוק בגרון אי שמים!! ומחוייבים למסור עצמנו וגופנו על זה בלי ספק ובלאו הכי אין אומה ולשון שולטת בנו לחייב אותנו דבר נגד השכל ונגד הדת חלילה לא תהא כזאת בשום מלכות חסידה ובעלת אמונה כ"ש במלכותנו זאת אשר היא מעיין מקור מים חיים אשר כל המלכיו' האדירות אשר בחלק האיברופא מבארה ישאבו מעייני ישועת דתם ואמונת':

וע"כ לבי חזק כשמיר ושית כי העולה על רוחכם היו לא תהיה רק חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו זאת עשו לכם סדרו לכם שאלה אתת תוכן הענין מתחילתו כיצד היה ותשתדלו להעתיק הפרוגיסו וירבאלי של הויגאריו (אם אפשר אפי' בהוצאת ממון) ואם לאו תסדרו לכם הדברים כיצד נפלו וכיצד אירעו מי ומי היו עדי הקדושין ומי הרבי שנטפל בקדושים אלו הכל באר הטיב ואתם לא תחושו עוד היתצבו וראו את ישועת ה' כי אני בע"ה אבא אחר שאלתכם בתשובה נצחת וארעיש את כל העולם כולו ממזרח שמש עד מבואו עליה אראה בנחמה אם לא אראה לכם חתימות מאה רבנים ולא בדרך גוזמא קוראים אחרי מלא אל תחושו כלל! ודי בזה לפי שעה כי רצוני להשיב לכם תכף היום הזה ואני עיף ויגע מהמרחץ וחלוש מהחולי אשר עבר עלי ט'"ו ימים רצופים שלא בא בפי דבר היוצא מן החי וע"כ עמד קנה במקומו ואשתקיל מלוליה:

עוד אני מזהיר אתכם שאם תראו ההכרח כתבו אלי כטוב בעיניכם ואני תכף אסע ראשונה עם ה בי דואר כי עת לעשות לה' לא עת מנוחה לא עת השקט ושיקוי לעצמותינו עת צרה היא ליעקב וממנה יושע אם נהיה באחדות ותניחו לדבר אחד רועה ישראל להנהיג הענין ה' עמנו אל תיראון כיר"א:

עוד אני מודיע לכם שתכף יעתיק אותה מרדכי שמואל בכתב רש"י חשוב ומע' החבר ר"י פאסאני נר"ו או תלמידנו משה עזכאריאל הי"ו יעתיקוה איטלקית ויותר טוב משה מפני שהוא מורגל בלשוני וכתבי כדי שתבינו הדברי' בשורשם ויתחזק לבבכם לרוץ לפני ה' וברכה ושלו' לכל אנשי הועד והנצב והנאמן והסוכן ושלום לכם אל תיראו: כ"ד מעתיר בעדכם מרביץ תורה בישראל דל (חתום) מאשפות הצעיר ישראל משה חזן ס"ט (מקום החותם) נתאחרה ההעתקה עד היום י"ג לחדש מנחם תרי"ב כ"ט לחדשם לוליו ואני מודיע עוד שיש דברים רבים כאן שהוספתי היום שלא היו בהעתקה וע"'כ אני מחלה שתתנו דעתכם ע"ז כי לא היה לי שהות להעתיק הדברים המחודשים פה ושלום:

כל זה כתבתי במחרצאות ויטירב"ו יע"א חכם בלי ספרים כדי לחזק את לבב ממוני הזמן וטובי העיר וכמתוכח כמנהגי הטוב מיום שבאתי בארצות אלו לברר כל הדינים מפשטי המקראות לסתום פי המקטרגים אשר רבו כמו רבו בחלק הכדור הלזה אבל עכשיו כי חזרתי לחט"ול פה העירה יע"א וכותלי בית מדרשי מלאים זיו ומפיקים נוגה מספרי תורתנו שבעל פה אשר באורה יראה אור כל אשר בשם ישראל יכונה. וגם שמע' הממונים והנאמן אחר דברי לא שנו והזמינו לי כאשר צויתים גופא דעובדא היכי הוה מרישא דסדרא כפי אשר נמצא באוצר הקהלה מזה עשרה שנים עד היום חובה עלי לברר הדברים הנז"ל מתוך ספרי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם דברים ברורים כשמלה להראות לכל באי העולם שבדברי מתוך ויכוחי בפשטי המקראות כן הוא ממש לעיקר דינא באין נופל דבר ואען ואומר הנה אחד הרואה בעיניו יראה שמכל מ"ש בויכוח השכלי הנשען על יסודי תורת משה ונבואתו לבד מבורר יוצא שהחלטתי ה' החלטות או כמו שתאמר ה' פרטי דינים ואלו ה' א' שקדושי פאלומבא אשר נעשו במאמר הויקאריו הם קידושין גמורים מכל צד ופנה. ב' שאונס משפטיי ודתיי לא יקנה מעולם שם מעשה מעושה או באונס. ג' שקידושין אלו הנהוגים בישראל דהיינו קידושי כסף ושטר וביאה הם קידושין תוריים ונבואיים מאז היה ישראל לגוי אחד בארץ אלא שקידושי ביאה הוא אופן הקנין הג' אפי' דאם קידש באופן זה בפני שני עדים הוו קידושין גמורים עכ"ז מנדין ומלקין אותו. ד' שבקידו' אלו לבד בלי כל הצירימוניאר"י בז' ברבות והדומה קנתה האשה המקודשת דין אשת איש גמורה לחייב כל הבא עליה או מסיבתה בכל העונשים הכתובים בתורה הכל לפי מה שהוא ענין העון. ה' שענין איסור ב' אחיות תלוי בקידושין דוקא שתכף שקידש את הראשונה נאסר באחותה גם לבוא עליה בדרך זנות ואין לו תקנה ליקח אחותה או לבעול אותה אם לא בשתמות הראשונה הא לאו הכי אין לה שום תקון בשום אופן ע"י גט אפי' שיהיו גרושי הראשונה מחוייבי הדת כגון שזנתה וכדומה לזה עכ"ז כל זמן שהיא (ר"ל האחות הראשונה) בחיים חייתה אסור לבוא על אחותה האחרת ואם בא עליה והוליד ממנה בניו ממזרים גמורים והם תחת מקרא מלא לא יבא ממזר בקהל ה' הן אלה ה' סעיפי דינים אשר אני מחוייב להראות לעיני כל העם איך מבוררים המה כשמלה בתורה שבע"פ וזאת חובתי ואעשנה ואבא היום להשיב על הראשון ראשון והוא אם קידושי פאלומבא הם עשוים כדת של תורה וכתחז"ל או לא וע"ז נאמר דמצד מעשה הקידושין גופייהו אין ריח ספק בדבר שהרי נעשו במנין עשרה ואחד חכם מסדר הקידושין לעיני ממוני הזמן ונאמן הקהל כמו שבא מבואר בשאלה וא"כ מצד עצם מעשה הקידושין אין בו שום ערעור כי תלי"ת נעשו כדת של תורה ובתחז"ל ולא נשאר לפקפק בהם כי אם מצד עישוי ב"ד הויגאריו שקדמם ונעשו בכח ואל באיומים וגזומים כי הא לאו הכי היו מניחים אותו בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך נענשים שם ע"י עול הגאליר"א הידועה וע"ז גמר אומר לקדשה וא"כ נמצא שקידושי פאלומבא הם לפום ריהטא קידושין באונס גמור וא"כ יאמר האומר כי בטלו הקידושין מעיקרא וכמו שלא היו בעולם וא"כ ממילא יוכל ליקח את אחותה כיון שקידושי פאלומבא לא חלו מעיקרה הסכת ושמע קורא נעים כמה טענות מספיקות לחזק קידושין האלה כראי מוצק עד שיבלו שפתותיך מלומד די:

הטענה הראשונה שכתוב במימוריא"ל שעשו אביה ואם הנערה פאלומבא שהיה אונס גמור שהנואף האחד סרסור עבירה שמואל סונינו הכה אותה על זרועה מכה בלתי סרה ואיים אותה שלא תצעוק כדי להניח לשותפו של עמלק למלא תאותו אין לך אונס גדול מזה שאנס אותה וממילא כדין עשה הויגאריו לחייבו לקדש אותה בעל כרחו מה תאמר וכי מפיה ומפי אביה ואמה אנו חיים? ואם כדבריך לא שבקת חיי לכל בריה ולמחר כל זונה נשכחה תעשה בדעת להטיל זוהמא לשרי וטפסרי ארץ ולומר בא אלי העבד העברי והכני פצעני ובא עלי בכל אות נפשו ועל הכל שכב' פס' הרמב"ם פ"א מה' נערה בתולה דין ב' וז"ל כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו עדים שברצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו עדים שהיא אנוסה וכו' עכ"ד נמצא דנבעלת בעיר הרי היא בחזקת מפותה ואינה נאמנת לומר אנוסה הייתי אם לא בעדים וכ"ש לדעת הדאב"ד החולק עליו וס"ל דלעולם בין בעיר בין בשדה אינה יכולה לטעון אנוסה הייתי אם לא בעדים גמורים דבכל התורה כולה קי"ל המע"ה נמצא דבנדון דידן לא מבעיא הראב"ד דבעי עדים להאמין אותה אפי' בשדה אלא אפי' הרמב"ם ז"ל דבשדה מחזיקה בחזקת אנוסה ועל הבועל להביא הראיה עכ"פ מודה דבעיר היא בחזקת מפותה ועליה להביא ראיה שאנס אותה ע"ז נשיב ונאמר דגם פה כבר העידו ב' נשים עבריות על כל המאורע כמו שכתוב תחת בפתקא הוא המימוריאל"י ששלחו אביה ואמה לב"ד של הויגאריו ועדות נשים בענינים כאלו כבר כתב מוהריק"ו שורש ק"ף ושורש כ"ג ופסקו רמ"א בש"ע ח"מ סי' ל"ה דכשהטוען טוען בריא אפי' עדות אשה יחידה או קטן נאמנים להעיד מפני שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין הפנאי מסכים להזמין כיעו"ש ואל תתמה על החפץ איך נאמנים עדים שאינן כשרים מן התורה כמו שהוא עדות נשים וקטנים והדומה שהם פסולים גמורים לכל עדות דרב המרחק בין הענינים כרחוק מזרח ממערב דבשלמא בדיני נפשות ודיני איסור והתר כגון לאסור אשה על בעלה והדומה בכל אלו אין לנו אלא ב' עדים כשרים לחייב או לזכות ואומדן דעת הדיינים לא מעלה ולא מוריד כי אין להם לשפוט כי אם ע"פי העדים ותו לא אע"פי שלפי דעתם הענין הוא להפך עכ"ז אין להם כי אם לדרוך על במותי משפטי התורה ושלא לנטות ימין ושמאל וכעובדא דשמעון בן שטח המובא בתלמוד שאמר אראה בנחמה וכו' הרי שאפי' היה הדבר ברור לו כשמש שזה הרג את זה עכ"ז אמר בפי' מה אעשה שאין דמך מסור בידי וכן לאסור אשה לבעלה אפי' שהדיין רואה בעין שכלו מכמה אומדניות מוכיחות שלפי העדויות מכא ציבחר ומכא ציבחר ולפי הילוך הענין הבא לפניו מתברר לו יפה יפה שנטמאה ונעשתה התועבה הזאת עכ"ז כל שאין הענין עולה לפום דינא בראיה ברורה דומיא דעדים אינו יכיל לאסור אותה על בעלה בשום אופן ומענין זה כותלי בית המדרש מלאים מנדונית כאלה עד להפליא וכדי שלא להניח למעיין נפשו ריקה אני אביא לו תשובות מוהרשד"ם א"הע סי' קס"א שנשאל בנדון ניאוף אחר שהיה יד הבעל והעדים כמעט באמצע והיה הענין מכוער עד להפליא ואחר שנשא ונתן בכל התשובה בבירור דיני העדויות שבאו לאוסרה ושלא היו נראים לפי הדין האמיתי לאוסרה על בעלה סיים וכתב וז"ל וכבר אמרתי שלענין הדין אני מסכים שאשה זו מותרת לבעלה ואין בידנו כח לאוסרה מן הדין אלא שאני אומר שארורים הם הנואף והנואפת הבעל והעדים וכמו שכתבתי דהוו ידים מוכיחות דנעשתה התועבה וכו' ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין זה והמעביר גלולים מן הארץ יעבור לרשעים ההם בעיני וממנו יסיר לב האבן ויטהרנו מעונינו עכ"ד ז"ל הראיתיך בעיניך קורא נעים שאפי' שהיה הענין לפי דעת הדין מבורר הרבה שהניאוף נעשה עד שקללם קללות נמרצות ואמר בפירוש שהיו רשעים בעיניו עכ"ז גזר אומר להתירה באומרו שלא היה בידו כח לאסור אותה מן הדין הפשוט באנו בענין דיני ממונות ונזיקין וחבלות שבין אדם לחבירו אין הדבר כן. והטעם גלוי וידוע דבדברי' שבין אדם לחבירו בדיני ממונות ונזיקין הדבר תלוי בידיעת האמת אצל הדיינים וכל שנתברר לדיינים האמת מתוך סדר העניינים אשר באו לפניהם ודעתם סומכת על אותו אמת המבורר לפניהם שכך הענין דנין אע"פי שאין שם עדים וראיה כי אם מעשים מבוררים ואומדנות מוכיחות הכל לפי ראות עיני הדיינים המומחים והפקחים דנין וגוזרים לפי ראות עיניהם והטעם שבדברים שבין אדם לחבירו חוץ מדיני נפשות לא נצטווינו כי אם צדק צדק תרדוף ר"ל לררוף הצדק כפי מה שיזדמן לפנינו ולא לרדוף המשפטים והתורות אפי' לא יהיו נאותים אל הענין אשר לפנינו זה לא נצטוינו ודבר זה שאני אומר בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' בררתיו כשמלה עד שחזר כמו?שכלוח ראשונות ממש והוא מן הנמנע להחזיר ולהעתיק כל הדברי' הארוכים כנתינתן. אבל אני רואה עצמי מחוייב לפייס הקורא אהובנו באיזה ראיות בריאות וטובות ובקיצור מלין הנה הרשב"א עמוד נכון מעמידי ההוראה כנודע כתב בתשו' ח"ג סי' ע"ג וע"ד ופסקה מרן מוהר"י קארו בח"מ סי' ט"ו שנשאל על נדון אחד של דיני ממונות שלא היה מבורר כל צרכו בעדים וראיה והשיב מה שהשיב ובסוף דבריו סיים וכתב וז"ל וב"ד יפה יוציאו הדבר לאמיתו וחזרו ושואלי"ם הלכו בו לאמר לו יודיענו היאך הב"ד יוציא הדבר לאמיתו? והשיב וז"ל תשובה דבר זה אין בו ענין פרטי שיוכל שום חכם לומד בדבר פ' ופ' אלא כל ב"ר לפי מה שהוא הענין במקומו ושעתו בחקירת הענין אם היו שם עדים איש או אפי' אשה ובאיזה ענין הוה ולפי דעת הב"ד וחכמתו וחריפותו וכו' עיין שם בדבריו באורך וכיוצא לזה כתב הרשב"ש בסי' ו' בענין פנויה שנמצאת מעוברת ואמרה מאיש פלוני הוא והבועל כפר ואמר שלא היו דברים מעולם והיה בעדות צד נוגע בעדות והאריך כזה וסיים וכתב וז"ל ודע כי כל עדות שאפשר להתקיים כהלכתה אין מקבלין אותה אלא כהלכתה וכל שאי אפשר לעמוד על עיקר העדות אלא מפי עד אחד או מפי אשה או מפי קרוב נאמין אותם וכו' וכו' וכן כתב הר"ן ואחרים וכדומה לזה כתב הרשב"א בתשו' עכ"ד ואין ספק שכון לתשובה הנז"ל שהיתה בידו בב"י ומקרוב נדפסה בליוורנו וכיוצא לזה כתב מר אביו התשב"ץ ז"ל בח"ג סי' קס"ח שנשאל בראובן סגי נהור שארח לחברה עם שמעון והיו לראובן הסגי נהור קצת מרגליות תפורים בבגדו ושמעון היה מתחבר עמו בדרך וישן אצלו וכשבקש ראובן המרגליות ולא מצאם חשב כי שמעון גנבם ושמעון כפר והשיב וז"ל תשובה ידוע הוא כי הגונב אינו גונב בעדים ואם באנו לדון ע"פי עדים וכיוצא בזה תלקה מדת הדין והרשות נתונה ביד כל דיין מומחה שבכל דור ודור לגדור גדרים בזה וכו' ואף מדין התלמוד מותר לעשות כן ומכין ועונשין שלא מן הדין משום מגדר מילתא וכ"ש להציל עשוק מיד עושקו ומצינו בתלמוד וכו' ובכאן נראת אמתלא גדולה שהוא גנבם וכו' והדין נותן לאיים עליו ולגזום וכו' וכבר אסרתי אני יהודי אחד שטען עליו אורח שגנבו וע"י נכרים דברי אמת אסרתו בבית הסוהר ואח"ך נמצאת הגניבה בידו וקלסוני כל הקהל על זריזותי בזה עכ"ד הראיתיך בעיניך קורא אהובי ההפרש הגדול שיש בין דיני נפשות ואיסור והיתר לדינים שבין אדם לחברו שבענייני' הראשונים אין לדיין לדון כי אם ע"פי עדים וראיה והמשפטים הכוללים הכתובים על ס' חקה ואינו יכול לסמוך על דעתו אפי' שיראה הדברים כדעתו הפך מה שהוא שופט ודן אבל בדיני ממונו' אדרבא הוא להפך ואין לו אלא מה שלבו גומר ואם נראה לו באמת ע"פי אומדן שהדברים כן ארעו כמו שהעידה האשה ההיא פוסק הדין כן ולא חלי ולא מרגיש כל זה אני כותב אבל עדין אני רואה פני אהובנו הקורא צהובות כדבעי עם שכבר הוא מפוייס מהראיות שהבאתי לו מבוררות כשמלה עכ"ז מבין ריסי עיניו אני רואה בו כמקבל הדברים כגזירות בלי טעם מבלי שיתיישב על לבו טעם בעיקר בעצם ההפרש הלזה על מה אדניו הטבעו והריני כאלו שומע קולו מנהמת כיונה לאמר לי תינח בדיני נפשות דאעיקרא אפשר שהשכל אינו מחייב להמית נפש תחת נפש כי המשפט הזה אינו כשאר המשפטים שסבתם הוא תכליתם (ר"ל שבהפך הענין מרע לטוב כמו שהוא כל עניני התשלומין והדומה ומכללם נדון שלפנינו שעל ידי שאנו מחייבים את הנואף לינשאנה יתוקן פגמה ולא תשאר באלמנות חיות כי תחזור מאוסה אכ"ע נמצא כי על ידו המשפט יסוד הנזק אשר עשה או יתוקן בצד מה לא כן בעונש נפש תחת נפש שלא נהפכה הסיבה במות הפועל בשום אופן) ואף אם נאמר שהמשפט הזה הוא ישר ונצרך מצד עצמו לתכלית אחר והוא מאמר הכתוב וכל העם ישמעו ויראו עכ"פ דיינו שנקיים משפט זה בדקדוקיו ובטעמיו וחקירותיו ודרישותיו עד שיתברר כשמש בחצי השמים שזה הרג את זה בלי שום ריח ספק לפי משפטי התורה והשכל וכל שהדבר אינו ברור לפי המשפטי' הכוללים שבמשפטי התורה או חוקי עם ועם. איך נסמוך על אומדנות וחריפות ופקחות הדיינים שגוזרי' ואומרי' לחתוך ראשו של זה והדבר אינו ברור ע"פי המשפטים הכוללים? הלא במעשה אשר אנו עושים בודאי הגמור שזה הולך למות בלי ספק והמשפט אשר הושת עליו עדיין אין הלב גומר כל זה תינח בדיני נפשי' באמת ראוי לו' אשר הוא משפט ישר שלא להרוג שים אדם אפילו הדברים ברורים וגברים שזה הרג את זה אבל בעניינים של ניאוף והדומה שהבאת לנו מתשובת מוהדשד"ם הנז' שהוא השופט דן אותם לרשעים גמורים ולפי דעתו מכל המאורעים שארעו היה הניאוף כמעט מבורר ולמה יתיר אותה ויכשיר בניה מפני שלא היה הענין מכוון אל המשפטים הכולליים? ומה בממון הקל אנו סומכים על אומדנות ומוציאים מזה וניתנין לזה שלא בעדים גמורים וראיות מוכיחות בערוה החמורה שהבנים ממזרים ויבואו להתערב בתוך קהל ועדה מישראל לא כל שכן שנאמר שאם לב הדיינים גומר שנעשה התועבה הזאת בישראל שהדין ניתן שיגזרו אומר לחייב לגרשה ולעשות בניה ממזרים אפילו שאין המשפטים הכולליים מכוונים אל הנדון ההיא? אהה ידידי הקורא! הזכרתני צרותי וצרות צרותי הדת ועלי לבי דוי כי ק"ו זה שאתה דן הנראה לפום ריהטא חזק ומראהו כראי מוצק הוא היה כעוכרינו וזוהי שהחריבה את בתינו בכמה משפטים אנושים ששפטו את העם בכל עת בעניינים רוחניים ואלהיים להרבות היסורים והעונשים על פי דמיונות כוזבות כאלה מחסרון ידיעת הדיינים בשורשי הדינים והכותל הברזל המפסיק בין עניינים רוחניים ואלהיים לשאר הדברים הארציים או מדיניים כמו שהם באמת הדברים שבין ארם לחבירו. כתר לי זעיר ואחוך ואלפך בינה דברים בשורשן וטרם כל דבר אקדים לך דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מח' פרקיו הקודמים לפי' על אבות. שהנה בעמדו לויכוח בב' מאמרים הסותרים ממאמרי המקרא למאמרי רז"ל שמאמר הכתוב אומרו נפש רשע אותה רע וכן להפך שמחה לצדיק עשות משפט מזה משמע שתשוקת הרע היא תכונה רעה בנפש אפילו שאינו מוציא מחשבתו לפועל ולהפך לענין הטובה ואלו מדברי רז"ל משמע להפך שהרי אמר רשב"ג לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי ולפי המובן מפשוטי ב' המאמרים הן סותרין זה את זה וע"ז כתב וז"ל ואין הענין כן אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהם הוא יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן הם העניינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם רעות כשפיכת דמים וגניבה וגזילה ואונאה ולהזיק למי שלא הרע לו ולגמול רע למטיב לו ולבזות אב ואם וכיוצא באלו והם המצות שאמרו עליהם חכמים ז"ל שאלו לא נכתבו ראויים הם ליכתב (יומא דס"ז ושם חשיב גם גלוי עריות והרמב"ם חשב לקמן גם ג"ע וצ"ע וכמ"ש מוהרש"א בסימן אגדות אפשר לישב דברי הגאון שבתלמודים חדשים עי"ש) ויקראו אותם קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי המדברים מצות השכליות ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם וחשתוקק אליו שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאו' לאחר מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנע' מהם. ועל רעות כמו אלה אמר שלמה נפש רשע אותה רע ולהפך לענין הטבה אמר שמחה לצדיק עשות משפט שהוא הכל ממין המצות השכליות. אבל הדברים שאמרו עליהם חכמים שהמתאוה אליהם וכובש יצרו מהן הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול הם התורות השמעיות וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל ומפני זה אמרו חכמים שצריך אדם שינוח נפשו לאהוב אותם ולא יהיה מונע מהם אלא התי' ובחון חכמת' ובמה המשילו? שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש א"א לגנוב א"א לכזב אלא אפשי ואפשי וכו' אבל הביאו דברים שמעיים כלם בשר בחלב לבישת שעטנז ועריות ואלו המצות וכיוצא בהן הם אשר קראם השי"ת חוקות וארז"ל חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן וכו' ואשר קראו אותם האחרונים שכליות יקראו מצות כפי מה שבארו החכמים עכ"ד. ואחרי שהצעתי לך דברי הרמב"ם הללו והתברר מתוכם כשמש בחצי השמים ההפרש הגדול שיש בין החוקים האלהיים או הרוחניים להמצות השכליות או מדיניות כמדומה לי שאינו צריך להרחיב הדיבור ביותר. כי אם לומר. שכל דבר עבירה שהיא תחת סוג רע לשמים ולא רע לבריות מצד השכל כענין עדיות ומאכלות אסורות וכדומה להם שהובאו לפני השופט לדון ולענוש העובר ההוא ולא התתזק איסורא בשום אופן מקודם לכן כי אם במה שעיני הדיין רואות ואזניו שומעות מפני המעידים והעובדי' וכיוצא אזי הדיין רואה שאם העדויו' הם מכוונים ממש עפ"י התורה ועפ"י ספרי המשפטים שבידו דן את הדין ומחייב את החייב או מזכה את הזכאי הכל כפי המשפט והעדויות המבוררות לפניו באר היטב מבלי שיסמוך על אומדנות דעתו כל עיקר דרך משל צייר בדעתך תשובת מוהרשד"ם שלפי ראות עיני הדיין היה האשה נואפת גמורה מכל האומדנות והבירורים שעברו לפניו אבל לא היה מסכים עם המשפטים הכולליים בשום אופן שבעולם כי אדרבא הדין היה נותן לזכות אותה נואפת באופן כזה כיון שעיקר הדבר שהוא דן עליו הוא מהחוקים או כמו שתאמר מהדברים שהוא רע לשמים ולא לבריות ר"ל שעיקר המצוה אין הדעת מחייב אותה. אזי אמרי אין לדיין לדון אותו ענין אלא ע"פי משפטי התורה ולא ע'"פי משפטי שכלו דמה כחו יפה לאסור אשה אחת שהתורה לא אסרתה? שאנו אין לנו בדברים אלו אלא מה שגזרה התורה ואם התורה שהיא חדשה לנו האיסור הזה ששכלנו לא היה מחייבו עכ"ז לא יחשיב אותו איסור או ראוי לענוש מפני שחסר אחת מהמשפטים אשר חקקה איך אני אבוא אחריה לאסור את המותר ועיקר האיסור הוא מחודש וחוקיי אשר אין דעת אדם משגחת על מה ועל מה? (והרוצה לרוות כל צמאונו בעניינים כאלו יעיין תשובת הרשב"א הובאה בחשובה בשמים ראש סי' קצ"ב שהיא נגד תשובת הרא"ש הידועה שפסקה מור"ם אה"ע סי' קע"ז ובתשובת הרא"ה שם בסימן רי"ב ובמ"א הארכתי עוד) זיל לאידך גיסא בעניינים המדיניים הוא הדבר להפך שכיון שכל עיקרם הם שכליים ומחוייבים כגון גזילה וגניבה ואונאה ונזיקין וחבלות והדומה להנה שטעמם הפשוט הוא לישוב המדיני אזי הרשות ביד הדיין המומחה והכשר וירא שמים לרדוף הצדק כמו שיזדמן לפניו אפילו שהמשפטים הכולליים כמו כלל המוציא מחבירו עליו הראיה והדומה לו יתנגדו אליו ואל גזר דינו. כיון שבנדון שלפניו לבו של דיין גומר הכל להפך ואם מסופק ילין הדין ואם הדבר ברור לו לפי אומדנותיו והשערותיו יפסוק הדין אפי' מפי עבד מפי אשה נגד המשפט הכולל וכו"ז לעיל משם במה גדולי' ועיין ג"כ תשו' הרא"ש בס' בשמים ראש סי' שכ"ח מ"ש בשם רבו והוא קרוב למ"ש הרא"ש גופיה בשמו בכלליו כלל ק"ז סי' ו' ופסקה מרן מוהר"י קארו בש"ע ח"מ סימן ט"ו ובמ"א הארכתי:

ואחרי בירורן של דברים אלו אין ס' שאחר שהנערה פאלומבא ואביה ואמה טענו טענת בריא שהיה הענין באונס גמור ואין דרך להזדמן באלו העניינים עדים כשרים וראוים וכמ"ש התשב"ץ הנז"ל שדבר ידוע שהגונב אינו גונב בעדים ובהכרח במשפטי' כאלו א"א לקבל עדות כהלכתה אלא הכל תלוי בזריזות ופקחות הדיינים הנטפלים באותו עסק ביש ודין מדומה להוציא לאור משפט ע"י אומדנות והשערות וחקירות והודאת פיו באופנים שיבא כמסיח לפי תומו מענין לענין וכ"ש אי איכא בהדייהו עדות נשים דודאי דיינינן על פיהן ומחייבינן ליה וכייפינן ליה שישאנה בעל כרחו והא לאו הכי חלקה מדת הדין. כל זה אני כותב לחזק המשפט שדן ב"ד הגדול של הויגאריו ולומר שגם לפי דיני ישראל יפה דן לחייבו לכפותו לקדשה כדין אנוסה גמורה הכתוב בפרשת כי תצא ולו תהיה לאשה בע"כ תחת אשר ענה ואפילו במה שאני רואה לבד אותה הפתקה ששלחו אביה ואמה בעדות נשים אני מחליט כן בפשיטות כ"ש שעדין לא בא לידינו ולא ראינו המעשה ב"ד יפה היא הפדוגי"סו של הויגאריא"טו שבלי ספק שמה המצא ימצא כמה עדויות אחרות או אומדנות מוכיחות והשערות בנויות לתלפיות אם בהודאת פיו בנכרים דברי אמת ואם מפי אותו שמואל סונינו שהיה ג"כ בבית הסוהר אשר בודאי מכללם גזר אומר שמחוייב לישא אותה וע"ז כפוהו בשוטים ונעשה מעשה מפורסם וכבד הוכחנו שבדברי' כאלו שהם מדיניים כנזיקין וחבלו' והדומה העקר אצלינו שב"ד יפה בחכמתו וחריפותו מוציא הדבר לאמיתו גם בלי עדים וראיה ומי זה אמר שלפי מרוצת המאורעים שארעו במקום או בזמן שנעשתה התועבה. מזה לא הבריחו שהיה אונס בדבר? כי מי יודע? שמע נא מ"ש הרב חכם צבי בתשובה קמ"ז שעל מה שכתב חכם שכנגדו לחזק דברי הרמב"ם שבעיר כיון שלא צעקה איתרע לה חזקת צדקת ואינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ע"ז כתב הרב וז"ל אשאל נא מכת"ר מהיכן הוא יודע שלא צעקה ואני אומר דבלילה היה והשכנים היו ישנים ואין עונה ואין קשב ואפשר שהיתה במרתף מקום שכל הצועק אינו נענה או באופן אחר דבשלמא להרמב"ם שפיר אוקמוה המפ' בראו עדים שלא צעקה אבלבנדון שאין ידוע לנו מציאותו היאך נאמר שלא צעקה ואפשר שצעקה כאוב מארץ קולה ולא נשמע בין החיים והרי היא טוענת לפנינו שצעקה וצווחה ככרוכייא ואין שומע לה עכ"ד ובתשובת בנימן זאב סימן קל"ב כתב על נדון כזה וז"ל כיון דיחידה היתה בביתה דצעקה הנערה ואין מושיע לה ואפי' שלא נשמע קולה רק שאמה מצאה בוכה ונאנחה כשהיה מחזיק אותה ההוא נבל ולא היה בבית אחר זולת הוא והנערה הא ודאי דיינינן כאלו שלף חרב עליה ואמר לה אם תצעקי אהרוג אותך. ולפי זה נראה לע"ד לדונה באנוסה אפילו שהיה המעשה בעיר כיון דאם היתה צועקת לא היה מי שיושיענה עכ"ד. אתה למד מכל זה לכל הפחות דאם הב"ד רואה איזה אמתלות לדבריה שכדבריה כן הוא הא ודאי מאמין אותה משיקול דעתו גם בלי עדים וראיה ואחר שכן מאן נימא לן שב"ד של הויגאריו כשנזדמן לפניו מרוצ' המאור' הרע ומר הלז' שלא הוכיח מאמצעות העניינים שבדבריה באותה פתקא ששלחה כן היה ועוד דלפי הפתקא ששלחו אביה ואמה בעדות הנשים העבריות מבואר יוצא מתיבה דהנערה לא היתה שפויה בדעתה מעולם כמו שהוא עד היום שאני מכירה היטב. ודבר זה התאמת אל הב"ד של ויגאריו גם מפתקת ממוני הזמן אשר השיבו אל הויגאריו באומרם שאם ממה שהוא מפורסם בעיר ואם ממה שהעידו אביה ואמה ואם מסדור דבריה והנהגתה נראה בחוש הראות שאינה שפויה בדעתה והוסיפו להעיד שמטעם הזה לא יכלו לסבול שיטותה האדונים אשר היה משרת בביתם והזכירום בשם ובכינוי ואחר שכן לו יהי שהיה פיתוי הוא אונס גמור וכן כתב הרדב"ז בחדשות דפוס ויניציאה סימץ ס"ג דפיתוי קטנה אונס הוא דקטנה כיון דאין לה דעת אין לה רצון עי"ש והוא הדין והוא הטעם בשוטה כיון דאין לה דעת אין לה רצון וממילא אונס הוא ויפה עשה ב"ד של הויגאריו לתופסו בבית הסוהר ולכופו בשוטים ובאיומי' ובגזומים עד שיקדשנה וכן כתב הרדב"ז שם בסוף הסימן ובסימן י"ט דבהודאתו לבד כופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו ואם כפר מחוייב שבועה ואם ראו הב"ד כי יש רגלים לדבר ורוצה לישבע לשקר רשאים לאיים עליו ולתופסו עד שיודה עב"ד ועוד ממה שאנו רואים שכשגזר הויגאריו שיקדש אותה ושלחו אותו ע"י בני חיל לקדשה בעל כרחו וב"ד הזמן והממונים ונאמן הקהלה נטפלו תכף ומיד לתת גמר טוב יפה שעה אחת קודם וכתבו ושלחו המעש' ב"'ד של הקידושין המובא בשאלה זה מכל זה אות ומופת חותך שאפילו הם עצמם היו מסופקים בדבר כמו שכתוב בפתקא א' ששלחו להשיב להויגאריו לאמר לו שהיה הדבר שקול בעיניהם ולא היה כדי שביעה לא בטענות הנערה ואביה ואמה וגם לא בתשובות הבחורים וגם שבעדות הנשים לפי דעתם לא היה כל צרכו דבר ברור כדי להאיר בחשכת הטענות והתביעות הללו ועכ"ז כשבא מאמר הויגאריו לכפותו למוסקאטו שיקדשה הוכשר הדבר בעיניהם ונטפלו בקידושין מבלי פוצה פה ומצפצף ואם באמת לא היה להם ר"ל לב"ד שנטפל בקידושין (שהיה מאנשי המעמד) וגם לממוני הזמן שהיה דין אנוסה ממש או קרוב לו גמרי לא היו שותקין בדבר והיו משתדלים אצל השררה שלא לחייב לתת קידושין בעל כרחו יען כי בדיני ישראל מפותה אין כופין אותו לישא אותה כי אם בפיוסים ורצויים ושוחדות והדומה וכמ"ש מוהריק"ו פ"ו קכ"ט בפי' והוא ספק הש"ע א"הע ריש סימן קע"ז ידוע לכל אלא ודאי ופשוט דלא חשבינן לב"ד ישראל ב"ד טועים שהיו נטפלים בקידושין דלא הוי מדינא ולכל הפחות היה להם להקביל פני השררה בזה כי תל"ית שררתנו הדתיית הזאת מיום אשר ניתן כתר מלכות בראשה מקום הניחה לנו בקיום דתנו אפילו דברי קבלה ודברי סופרים אלא ודאי שגם המה ר"ל הב"ד הישראלי באותו זמן ראו בעין שכלם כי יפה דן יפה זיכה הויגאריו לכופו לקדש את הנערה כי ודאי היתה אנוס' או קרוב לה והם מתחילה השתדלו בדברי פיוס וריצוי עד מקום שידם היתה מגעת לקרבם ולא לדחקם וכיון שלא עלתה בידם כאשר כתבו בסוף אותה פתקא כיון שאין כחם בידם לכוף כי אם על פי כח השררה וכשראו שיד השררה היתה לכופו גם הם בלב שלם ובנפש חפצה תכף נטפלו בקידושין ובזה נשלמה הטענה הא' לחזק קידושי פאלומבא בכל תוקף וחוזק קידושין תוריים כדת משה וישראל:

הטענה הב' דאפילו דאם נאמר בפשיטות דכל בעיר הויא מפותה ולא אנוסה בשום אופן כפשט דברי הרמב"ם מבלי שנשגיח אל שאר הפירושים שפי' המפרשים עליו עכ"פ היינו דוקא לענין ממון אבל לא לענין איסור וכמ"ש הרב כנ"הג אה"ע סימן קע"ז משם תשובת מוהר"ר משם אלבילדא כ"י שהיתה בידו והואיל וזכני ה' שתשובות אלו הנאספות עצמם שהיו ביד הרב כנ"הג המה כמוסים תחת ידי חתומים באוצרותי אעתיק כל הלשון הזה הצריך לעניננו וז"ל והדבר מבואר כי מ"ש הרמב"ם בריש הלכות נערה בתולה כל הנבעלת בשדה הרי זה בחזקת אנוסה והנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה וכו' ע"כ אין זה רק לענין ממונא ששואלת הצער והמע"ה וכדמשמע בהדיא מהשגת הראב"ד שאמר חזקת זו איני יודע מה היא אבל טענת אנוסה לענין איסורה אין ספק דשייכא גם בעיר וכל התלמוד מלא ובהדיא אמרינן בפ"ק דכתובות בענין פתח פתוח מצאתי וכו' וכן במקומות אין מספר טענת אנוסה הוייא טענה מעלייתא בלי ספק ואין צריך לפנים וזה לע"ד פשוט עכ"ד ומינה לנדון שלפנינו שטענת מפותה הנטענת עכשיו אין כחה אלא כי אם להפקיע קידושי פאלומבא שהיו באונס כדי להתיר איסור ב' אחיות. אנו נאמר כיון שהיתה טוענת פאלומבא טענ' בריא שהית' אנוסה א"כ אין כחנו להפקיע קידושיה כדי להתיר האיסור וכמו שהוכחנו דלענין אסורה שייך טענת אנוסה גם בעיר אפילו לדעת הרמב"ם ודוק היטב:

הטענה הג' שאפילו אם נאמר דלא היה ריח אונס בדבר כי אם הכל פיתוי וריצוי בכל פינות חלקיו והויגאריו כפה אותו בכחו הגדול לינשאנה כי הלך אחר פשטי המקראות ובפירוש הוולגאט"א שלהם אשר העתיקה המפורסם הגדול החכם המלומד ק' גירולומו שאינו נותן הפרש בין מפותה לאנוסה ובשניהם פירוש שיחויב לישאנה מבלי שום הפרש אפילו במלא נימא והיינו שמהר ימהרנ' לו לאשה במפותה תרגמו dotalit eam et hebelit eam uxoram גם פ' ולו תהיה לאשה הכתוב באנוסה תרגמו באותו לשון עצמי et habelit eam uxoram עכ"ז לא מפני זה נאמר דכפיה זאת תקנה שם אונס גמור ער שיהא בו כח לבטל הקידושין כאלו לא היו בעולם חלילה שיש מי שיחשוב זה! מכמה טעמי תריצי אימא רישא שאני איני רואה בשום מחבר שיאמר דבמפותה אם כפו אותו לקדש דהוי אונס גמור עד שהיה בו כח לבטל הקידושין דכל אונס אשר אנו מכירין ורגילין בו היינו אונס גמור ושלם מכל פינות חלקיו ר"ל שאיש נקי וצדיק אשר לא נשא לשוא נפשו ויהי ידיו אמונה אף לא פעלו עולה עודנו עומד שלו בביתו רענן בהיכלו באו פריצים והעלילו עליו עלילות ברשע לפני שופטי המדינה וחייבוהו לעשות דבר שלא היה מחוייב אזי ודאי הוא דאמרינן אנוס הוא וכל טצדקי דמצינן למעבד עבדינן לבטל אותו מעשה הכל כדיניה אבל לא באיש רע מעללים שפיתה את בת ישראל ומלה תאותו ככל אות נפשו ושוב הולך לבקש נכלי דתות לפטור עצמו בטענות כזביות וכדומה אף שהדין נותן דאין כופין וכמ"ש מוהריק"ו בסוף סימן קכ"ט והוא דין התלמוד בלי ספק מהר ימהרנה לו מדעתו עכ"פ הכי הכריח מוהריק"ו דעכ"פ מצוה לכונסה וא"כ אי הוה עובדא ועברו הב"ד או הערכאות דכפוהו שיקיים מצוה זאת רצוני לומר לכונסה לא מפני זה תתהפך כחומר חותם ונאמר דקנה מעשה זה שם אונס גמור עד שיהיה בו כח לבטל מעשה מפורסם של הקידושין אשר בלאו הכי היה מצווה בהם וזה לפי ע"ד הוא חילוק כרור עד שאינו צריך עליו ראיות ועכ"ז לא אחשיך פי מלהביא בידי ראיה חותכת מדברי הגאון בעל זקן אהרן סימן ק"י שכחב וז"ל ונשאר עמה לבאר אם יש הפדש בין אנסוהו גוים לאנסוהו ישראל ובין כדין לשלא כדין ונאמר לענין אנסוהו גוים או ישראל על כרחך באנסוהו שלא כדין ואפי"ה הוו קידושין דאי באנסוהו כדין אונס ומפתה פשיטא דהוו קידושין וגמר וקדיש משום מצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ד הצריכים עכשיו לעניננו. ולקמן נביא כל הצריך לנו מתשובה זאת לטענה הד' בע"ה הא ראית שכתב בפי' דאי באנסוהו כדין אונס ומפתה פשיטא דהוו קידושין ואיך כתב כן? והלא במפתה הלכה רווחת דאין כופין? ומדעתו אמר רחמנא? אלא ודאי דס"ל להרב ז"ל כמו שכתבנו אנן בעניותין דכיון דבמפתה מצוה איכא לכונסה ומקרא מלא דבר הכתוכ מהר ימהרנה לו לאשה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו אם כפוהו לקיים פשטיה דקרא ובמצות חכמים שאמרו מצוה לכונסה אה"ן ושפיר עבוד ולא מפני זה יקנו הקידושין שם קידושין מעושים באונס והוא ברור. וקרוב לזה הם דברי הרב יד אהרן א"הע סימן מ"ב הגה"בי שעל מ"ש הפוסקים וכמו שיבא לקמן דהמקדש אשה בעל כרחה אפקיעו רבנן לקידושי מיניה ואין קדושיו קדושין ע"ז כתב וז"ל ולי נראה לחלק דלא אמרינן דאפקיעו רבנן לקדושי מיניה אלא היכא דעשה שלא כהוגן לאנוס להמקדש או למתקדשת אבל היכא שכונת האונס על הקידושין היה לשם שמים שאם האשה לא היה מתקדשת תקלה יוצאה נמצא שזה המאנס לא עשה שלא כהוגן אלא כהוגן עשה ועליו תבא ברכת טוב שאנסה כדי שתקבל קידושין להנאתה ולטובתה או להנאת המקדש בכגון זה לא שמיה אונס כלל ולא נתבטלו הקידושין מעיקרא עכ"ד הא ראית שאפילו באשה שאליבא דכ"ע אין האשה מתקדשת בעל כרחה וכמו שיבא לקמן ואם נתקדשה הוו הקידושין בטלין ומבוטלין עכ"ז כתב הרב ז"ל דכיון דכונת המאנס היתה לשם שמים ולא לשום פנייה אחריתי תפשי הקידושין כ"ש בנ"ד שהאונס היה אל האיש ולא אל האשה שאליבא דרוב הפו' אשר בית ישראל נכון עליהם ופסק מרן מוהר"י קארו ז"ל הוא דבכל מין אונס שאנסוהו לאיש קידושיו הוו קידושין וכמו שיבא לקמן וגם האונס שאנס אותו הויגאריו היה לשם שמים גמור להשקיט המריבות והתלונו' כמו שמתחילה כבר צוה אל הממונים שיעשו כל טצדקי לקרבם ולא עלתה בידם ושוב כיון שראה שלא הועילו עם הנבל מוסקאטו דברים רבים ופיוסים ע"ז שפך כאש חמתו וגליה לדרעיה זרוע תפארתו וחייבם בכח ואל לקדש אותה בע"כ לתקנתם בגין דא ודאי אין מי שיוכל להכחיש שדין ב"'ד הגדול של הויגאריו שדן אותם ח"ו וחלילה שיקנה שום אונס ועישוי חליל' וחס! לא יאמרו זה כי אנשי החונף והשקר המכסים שמים בעלי שומים ועלי בצלים וגם דבר זה ברור מאד:

הטענה הד' לחזק קידושין הללו הוא כמו שאומר אבל טרם כל דבר חובה עלי להגיד כי ישר כי כל עצמה של טענה זאת לא ניתנה ליכתב כי אם לסתום פי המקטרגים מכל צד ופינה ותאלמנה שפתי שקר הדוברות על קידושי פאלומבא בגאוה ובוז באמרם יום ויום דבטלין מדין אונס כי לפיהאמת המבורר הם כי לא להזכיר שגזרת הב"ד של הויגאריו שמוסקאטו יקדש פאלומבא היתה שלא כדין כי באמת ובתמים ריח אונס לא עדת בה אפילו כמלא נימא. ועכ"ז להעביר גלולים מן הארץ ויסכר פי דובר שקר מכל הצדרים אני אביא מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' אישות וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת ע"כ וכתב הרב המגיד שם וז"ל והטעם דעד כאן לא אפקעינהו רבנן אלא כשאנסו את האשה שאם היו הקידושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בעל כרחה והלכך הרי היא מקודשת וכו' וכבר הכריע הרשב"א כדעת רבינו עכ"ד וכן פסקו סתם מרן מוהר"י קארו בש"ע סימן מ"ב אות באות כדברי הרמב"ם כיעו"ש לתוספת חיזוק אני אביא עוד אותה תשובה של זקן אהרן הנז"ל והיא שהרב נשאל באיש יהודי שאנסוהו דייני גוים לקדש אשה אחת ובשעת קידושין מצא טענה שאין לו במה לקדשה והוציאה היא וזרקה לו חרוזה של טבעות ובתוכם אחד שנתנו לה הוא בתורת פקדון והוא הוציא את הטבעת שלו מתוך החרוזה ועכב אותו בידו ונתן לה קדושין בטבעת אחר משלה אי קידושין אלו הוו קידושין אי מטעם האונס ואם מטעם דהורה לדעת שלא רצה לקדשה בטבעת שלו כי אם בשלה וע"ז הרב ז"ל האריך הרחיב בענין זה של אנסוהו לקבל קידושין כיד ה' הטובה עליו ואחר פלפולו בסברת כל הפוסקים כתב וז"ל וכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמרדכ"י והרש"בם והרשב"א וריב"ש ור"יו הטור פסקו שקדושיו באנסיהו הוו קידושין מי יקל ראשו כנגדם וכ"ש דהוי לחומרא ונשאר עתה לבאר אם יש הפרש בין אנסוהו גוים לאנסוהו ישראל ובין כדין ושלא כדין וכו'. ונאמר לענין אנסוהו גוים או ישראל על כרחיך באנסוהו שלא כדין ואפילו הכי הוו קודושין וכנז"ל דאי באנסוהו כדין אונס ומפתה פשיטא דהוו קידושין וגמר וקדיש משום מצוה לשמוע דברי חכמים וכו' ואפילו באנסיהו אפילו גוים ושלא כדין הוו קידושין דאגב אונסיה גמר ומקדש וכו' יעו"ש שהאריך בראיות ובענין מה שקידש אותה בטבעת שלה ג"כ האריך בראיות ברורות דהוו קידושין גמורים וסיים וכתב וז"ל הכלל העולה שאשה זו מקודש' בטבעת זו אעפ"י שהיה שלה אם הבעל מסרה לה ואמר הרי את מקו' לי בטבעת זו דודאי מקו' גמורה ואפילו נתנה לו בהשאלה כיון שהיא נתנה וחזרה וקבלה אותה על דעת להתקדש בו על כרחך בכל דרכי הקידושין כוונה ועל דעת זו ניתנה עכ"ד הראתיך בעיניך קורא נעים! נדון נפלא כזה שאפילו היה אונס גמור על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו והיה שלא כדין בכל פינות חלקיו וגם היה בו רעותא אחרינא שגם הטבעת היה שלה והוא הורה לדעת שלא לקדשה בשלו עכ"ז כתב הרב דרוב הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם (ובראשנה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אשר עליהם בנוי ס' הש"ע שחיבר מוהר"י קארו ז"ל וכמו שאתה ידעת) שפה אחת לכולם (ולענין דעת הרי"ף עיין בדבריו ותמצא נחת ואכמ"ל) דהוו קידושין גמורין מבלי שום ריח ספק כ"ש בנדון שלפנינו דהקידושין עצמם נעשו כדת משה וישראל מבלי שום רעותא כאשר העיד המשכיל הר"י תנורי ז"ל שסידרם בפני פני העדה. וגם הב"ד של הויגאריו שגזר וחייב אותם היה מצד הדין והטוב והיש' בעיני אלהים ואישר חיליה שהשתדל להוציא אל הפועל בכחו הגדול קידושין אלו עשויים באמת וישר מבלי שום רוח אונס כלל ועיקר כי אם באמת דין ומשפט החלטי כראוי לעושי עולה ואנסים ורמאים ומפתים את הבריות ועל הויגאריו תבא ברכת טוב כי כונתו היתה לשם שמים וכמ"ש הרב יד אהרן ז"ל ה"ד לעול ואל יבהלוך רעיוניך מראות מעשה מפורסם של קידושין עשויי' בכח ואל וביד חזקה ובחרב ובחני' ודייני' שאינם מאומתנו וכל צבאם עומדים מימינו ומשמאלו ובאימתה ופחד וכל איום וגזום אומרים לו בזאת ראה וקדש ועכ"ז אתה שומע שאין בכל מעשה זה ריח אונס כלל ועיקר הא ודאי תתפלא ותאמר שאין אלו אלא גזירות בלי טעם אי לזאת לא אפרד מעמך מפרט זה עד שתצא מלפני מפוייס ושבע רצון הט אזנך ושמע מ"ש אדוננו המימו"ני בסוף פ"ב מה' גירושין וז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו הגוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד גוים עד שיגרש ה"ז כשר וכו' ואין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס מאתנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה ליגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ד וכתב הרב ק"א ז"ל ד"ן ע"א ה"ר הרב צרור הכסף דקכ"א ע"א על דברי הרמ"בם אלו וז"ל ראה דברים נפוחים מפי חכם כמוהו ואיני כמוסיף על דבריו אלא מבאר דברי הרב והוא. כי המונע עצמו מעשות דבר המחויב אליו אשר הוא מצווה לעשותו או עושה מה שנצטוה שלא לעשות אותו הוא חושב בדעתו הרע שהוא רצוניי בזה ואינו אלא אנוס אחר כי רצונו הכולל הוא ישראלי ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הרע תוקפו ואנסו לעשות זה הדבר הרע במה שאין ראוי לעשותו או שלא לעשות מה שראוי לעשותו וא"כ הכפיה היא להסיר ממנו אותו האונס ולהעתיקו אל הרצון שאז יעשה המחוייב ברצונו ולא יקרא זה אונס אלא אדרבה הוא הסרת האונס ושובו לרצון הכולל וזה שיאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בזה אשר אני עושה עכשיו והוסר אונסי אשר אנסני היצר הרע עכ"ד ובזה כמדומ' לי שיצאתי ידי חובתי לברר שני הסעיפים הראשונים מן ספרי תורתנו שבעל פה ר"ל שהוברר שקידושי פאלומבא אשר נעשו במאמר הויקאריו הם קידושין גמורי' כדת של תור' וכתחז"ל מבלי שום פקפוק אפי' כמלא נימא וגם קיימתי הבטחתי לבאר שאונס משפטיי ודתיי הוא הרצון הגמור והשל' הודו לה':

ומעתה אשימה עיני לבאר הסעיף הג' והד' כאחד כדי להקל מעל הקור' ולא ארחיב הדבור כי הם דברים ברורים כשמלה כדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ובראשם הרמב"ם ז"ל כי שפתיו ברור מללו בכל ספרים המאירים ומרוים נפש כל צמא דשן ועתה שמע נא מ"ש בפ"א מה' אישות קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם נתרצו הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמה ותהיה לו לאשה וכיון שנתנה התורה נצטוו ישראל שאם ירצה איש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואח"ך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה (ראיתו מהפסוק הזה הוא כך: שהיה לומר לו כי יבעול איש אשה או כי יבא או כי יקרב וכדומה וממה שאמר ב' דברים כי יקח איש אשה ואח"כ כתב ובא אליה נמצא דקודם הביאה יש מעשה ליקוחין והיא ברור בכונתו ז"ל) וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם ובאחד מג' דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה וליקוחין אלו הן הנקראים קידושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית באחד מג' דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת וכיון שנקנית האשה ונעשת מקודשת אעפ"י שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין ואם רצה לגרשה צריכה גט עוד כתב שם דין ה' כל שאסר ביאתו בתורה וחייב על ביאות כרת והם האמורות בפ' אחרי מות הן הנקראין עריות וכל אחת נקראת ערוה כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן ע"כ עוד כתב שם בפ"ג דין כ' וז"ל המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן המתקדשת בשטר מן התורה כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס וכן הכסף הוא דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמ' כי יקח איש אשה ואמרו חכמים ליקוחין אלו יהיו ככסף שנא' נתתי כסף קח ממני ואע"פ שעיקר הדבר כך כבר נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש אבל אין מקדשין בביאה לכתחי' ואם קדש בביאה מכין אותו מכת מרדו' שלא יהיו ישראל פרוצי' בדבר זה אע"פ שקידושיו קידושין גמורי' ע"כ וכדבריו כן פסקו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ומכללם מרן מוהר"י קארו ז"ל בש"ע א"הע סי' כ"ו וסי' כ"ז ככל אשר שמעת אין נגרע והרוצה לעמוד בשורש הדברים אלו ובפרט בענין קידושי כסף יעיין להרב המגיד והרב כ"מ שם דבתשו' הרמב"ם גופיה שהביא הרמב"ן בס' המצות ומ"ש הוא ז"ל עליו ומ"ש הרב מגיל' אסתר והרב התשב"ץ בס' זוהר הרקיע ויתר האחרונים הלא בספרתם ויתברר לו כשמש בחצי השמים שגם קידושי כסף אם קידושין דאורייתא מבלי שום ריח ספק ובאשר הכרחתי לעיל מתוך ויכוחי המקראות ודי בזה לפי שעה:

עיניך הרואות הדברים ברורים מבלי שום מבוכה כבל אשר הוריתיך מתוך ויכוחי המקראות שקידושי כסף ושטר וביאה הם קידושין תוריים מיסוד תורת משה ונבואתו ואם קידש באחד מג' דברים אלו הם קידושין גמורים אלא שפשט כבר בכל ישראל לקדש בכסף כי הוא יותר נאה ויאה בעיני אלהים ואדם. ומאסו בקידושי ביאה ואסרום באלות מפני כבוד הבריות וקידושי שטר נשארו רצוניים אבל כמעט בוטל זה בכל ישראל וגם הוברר שבחד מג' דברים אלו אם קידש לבד בלי כל הצירימוניאלי בז' ברכות והדומה ואפי' ברכת אירוסין כי ברכות אינן מעכבות כידוע. קנתה האשה המקודשת דין אשת איש גמורה לחייב כל הבא עליה או על נשים שנאסרו מסיבתה בכל העונשי' הכתובים בתורה הכל לפי מה שהוא ענין העון והוא דין פשוט בלי שום חולק וכמו שפסקו גם מרן מוהר"י קארו בש"ע א"הע סי' כ"ו וז"ל משנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט להתירה לשוק ע"כ:

ואחר שהתבר' דבר זה בא"ר לח"י רוא"י שבקדושין לבד היא אשת איש גמורה וצריכה גט להתירה לשוק נחנו נעלה לבאר הסעיף הה' והוא שאחר שהתברר כל הצורך שקידושי פאלומבא היו קדושין גמורים וקשורה עם מוסקאטו ככלב עד שצריכה גט ממנו כדי להתירה לשוק א"כ ממילא אסור באחותה כל ימי חייה אפי' אם יגרשנה בגירושין מחויבי הדת כי מצא בה ערות דבר עכ"ז אסור באחותה כל ימי חיי הראשונה וגם דבר זה אבררהו בירור שאין אחריו כמוהו באופן שלא ישאר ריח ספק למבקש האמת וגם הדובר שקרים יכבוש פניו בקרקע ואחר ימלא פיהו חצץ ותחילת דבר אני אביא כל מ"ש מוני המצות ואחר מ"ש כל הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם ובזה ניתן גמר טוב למאמרנו זה ויצא הראשון אדונינו המימוני בס' המצות מצות ל"ת שמ"ה כתב וז"ל הזהירנו מגלות ערות אחות אשתו בחיי אשתו והוא אומרו ואשה אל אחותה לא תקח והעובר על לאו זה בכרת אם הוא מזיד ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה ע"כ והנחמני ז"ל שמנהגו להגיה איזה דבר אם אינו נראה לו כאן שתק ולא הגיה כלום מזה משמע שהודה לו בכל דבריו וכמו שכן כתב איהו גופייהו בחבורו ע"הת וז"ל לצרור לגלו' ערות' עליה בחייה כאן יפרש הכתוב טעם האיסור ויאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו בזו כי הן ראויות שתהיינה אהובות זו לזו לא שתהיינה צרות ולא אמר כך באשה ובתה ואמה ובתה כי הנה שאר ואסורות אפילו לאחר מיתה עכ"ד הרמב"ן בפי' ע"הת השני הוא רבינו משה מקוצי בסמ"ג במצות איסורי ביאה מצוה ק"ח וז"ל אחות אשה מנין שנאמר בויקרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה וענש בסוף הענין באומרו ונכרתו הנפשות העושות ותנן ביבמות דמ"ט אשתו שמתה מותר באחותה והטעם מפני שלא אסר הכתוב אלא בחייה מוכיח בקידושין דס"ז ששני מקראות נכתבו באחות אשה א' לכתחי' שאסור לקדשה דכתיב לא תקח לא תקדש ואחד בדיעבד שאם קידש אותה אין קידושין תופסין לו בה ולוקה עליה דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא לקרובים וכו' וכל העריות הוקשו לאחות אשה חוץ מהנדה כדאמרו התם (דס"ז וס"ח) מזה המקרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל הוקשו כולן לאחות אשה עכ"ר ואבאר דבריו אחרונים אלו כי באו בקיצור מופלג בהרחיב מ"ש בגמרא על זה שהנה בגמרא השתדלו להכריח שאין קידושין תופסין בשאר עריות מפני שלא בא הדבר מפורש במקרא ואמרו שהיה סלקא דעתין לומר דאפי' דהם אסורות שאר עריות עכ"ז הוה אפשר לומר דקידושין תופסין בהם וצריכות גט יען לא בא הציווי בפירוש לא תקח כמו שבא באחות אשה וע"ז דנו בגמרא הקש משובח ואמרו מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ומצינו בפירוש לא תקח שר"ל לא יהיה בה דין קידושין ואם קידש אין תופסין ואינה צריכה גט אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אם קידש לא תפיסי קידושין דמהיכא תיתי לחלוק בין העריות כל שאין הפרש כמלא נימא? וע"ז הקשו בגמרא תינח שאר עריות דהם שוים לאחות אשה באיסורים ועונשם יכול אתה להקיש שאין קידושין תופסין בהן מפני כי שוים בכל מכל וכאמור אבל באשת איש ואשת אח אעפ"י שהן עריות ועונשם שוים עכ"ז אני אומר דאם קידש אדם דעלמא אשת איש או האח קידש את אשת אחיו בחיי אחיו דיהיו תופסין קידושין ויהיו צריכים גט והטעם בזה הוא שכיון שלא התברר במקרא לא תקח ואתה בא ללמדו מאחות אשה בהקש א"כ צריך שיהיה הקש גמור בכל פינות חלקיו כמו שהוא באמת בשאר עריות שלמדת אבל אשת איש ואשת אח אינו הקש גמור לאחות אשה ונבאר הדברים איך אינו הקש גמור בב' עריות הללו. הנה אשת איש יש לה התר בחיי האוסרה שהוא הבעל והיינו אם גירשה בגט מותרת לאחר בחיי הבעל ואחות אשה אפילו גירש את הראשונה שהיא גורמת האיסור באחותה עכ"ז אסור ליקח את אחותה דבחייה אמר דחמנא וא"כ אני אומר באשת איש שקיבלה קידושין מאחר אפי' דאסורה לו עכ"פ יהיה צריכה גט כיון דעכ"פ היא ראויה לקבל קידושין בחיי בעלה אם יגרשנ' וע"ז אין להביא ראיה מאחות אשה דהתם אני אומר שאני שאפי' יגרש את הראשונה אסור בשניה כל זמן שהראשונה בחיים חייתה ואשת אח ג"כ אין לו דמיון גמור עם אחות אשה דעכ"פ באשת אח יש לה היתר במקום מצות יבום נמצא דיש לה שעת היתר במקום מצוה וע"ז אני אוכל לומר דתפסו קידושין אפי' בשעת איסורא וצריכה גט אבל באחות אשה אין לה שעת היתר במקום מצוה ר"ל דאם ב' אחיות נשואות לב' אחים ומת האח האחד בלי בנים האח הב' כיון דנושא אחות אשת אחיו המת אסור במצות יבום ופטור מן החליצה ג"כ וע"ז סברא היא שגם בחייה אין תופסין קידושין לא כן באשת אח דמצינו בה הקולא הנז' דיש לה היתר במקום מצוה וע"ז השיבו שם בגמרא דאפי' דהפרכא הזאת היא הגיונית ומקובלת על לב עכ"ז ראוי לומר שגם באשת איש ואשת אח אין קידושין תופסין בה בשעת האיסור יען בסוף אותה פרשה כלל כל העריות בפסוק אחד ותארן בתואר מגונה אחד וענש עליהן בעונש אחד והוא אומרו כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וכיון שאחות אשה ושאר עריות ואשת איש ואשת אח לכולן בשם יקרא תועבות ובכרת והסקיר את כולן בסקירה דין הוא שלא נביט אל ההפרש הקטון הזה שיש בין אשת איש ואשת אח לאחות אשה ושאר עריות ובכמו שבאחות אשה ביאר בו הכתוב לא תקת שר"ל לא יהיה לך בה קיחה דהיינו קידושין ואם קידש אין תופסין ואינה צריכה גט כמו בשאר עריות גם א"א ואשת אח הם כיוצא בה ואין קידושין תופסין בה זהו תכלית מה שביארו בגמ' והסמ"ג קיצר בדבריו וסמך על מ"ש בגמרא. ואל יאשימני הקורא התלמודיי שאני מאריך בדברים גלויים וידועים כי זכותי בקופתי והוא דכיון שהדבר הזה ניתן להעתיקו איטלקית אם נעתיק דברי הסמ"ג כמו שהם יתראו דבריו לעין הקורא כגזרו' בלי טעם או בדמיונות בלי צודקות ע"ז הרחבתי הדיבור להראות לכל מבין עם תלמוד כי הדברים בנויים על אדני חכמת ההקש והסברא והשיקול הדעת המכריע וכמו שכבר כתבתי במקום אחר שמלאכת הגמ' אינה אלא כי אם להראות שתורה שבע"פ המקובלת מחכמי המשנה ומעלה לא זאת שלא יתנגד לתורה שבכתב אלא אדרבא אם נדקדק היטב בחכמה ובעומק פשט הלשון נמצא הכל מפורש ושום שכל והדברים ארוכים אין כאן מקומם:

הג' הוא הרב ר' אליעזר ממיץ ז"ל בס' המצות שלו נקרא יראים כתב במצוה רי"ו וז"ל הזהיר הכתוב על אחות אשה בויקרא דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וכו' וענש בסוף הענין בכרת דכתיב ונכרתו וכו' ולאחר מיתתה מותרת דתנן ביבמות אשתו שמתה מותר באחותה וטעמא דכתיב בחייה הא לאחר מיתה מותרת והמקדש עובר בלאו דכתיב. לא תקח. לא תקדש וכו' וכל שאר עריות חוץ מהנדה הוקשו לאחות אשה דלא תפסי בהו קידושין:

הד' הוא הרב ר' אהרן הלוי ברצלוני בס' החינוך במצות ל"ת וז"ל מצוה כ"א שלא לבא על ב' אחיות כלומר שלא ישא אדם ב' אחיות ביחד ולא אפי' זו אחר זו בחיי הראשונה ואפי' גירשה לראשונה שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לשון צרה כדי שלא תעשה צרה לחברתה בחייה בא ולמד שאפי' גירש לראשונה לא ישא אחותה וזהו לשון בחייה כלומר כל זמן שהיא בחיים אבל אחר מות האחת אין ספק שמותר לישא האחרת דהיינו שאמור הכתוב בחייה וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה ג"כ בכלל האיסור כי בנישואי הראשונה הקפידה תורה משרשי ענין עריות כתבנו למעלה מה שידענו ועוד לבי אומר לי בענין זה שאסר הכתוב לישא ב' אחיות כי אדון השלום יחפוץ בשלום כל בריותיו וכל שכן אותן הבריות שהטבע והשכל מחויבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום דיני המצוה מה שפי' חכמי' ז"ל שאחות אשתו נק' בין אחותה מאמה ובין אחותה מאביה מן הנישואין בין מן הזנות ופירשו ג"כ שהאיסור יחול מכוון שיקדשנה וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם כמו שאמרנו וכו' ונוהגת אזהרה זאת בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ושכב עם אחות אשתו בין ע"י נישואין בין דרך זנות בחיי הראשונה אם במזיד חייב כרת ואם עדים והתראה לוקה ואם בשוגג מביא חטאת קבועה וכו' ומכל מקום אין אשתו דהיינו האחות שנשא ראשונה אסורה עליו מפני נישואי שנייה או זנתה אלא אשתו מותרת לו וזאת השנית תלך לה ואפי' נשאה ע"י חופה וקידושין אינה צריכה ממנו גט שאין קידושין תופסין בעריות להצריכן גט אבל מ"מ מתחייב העושה בהן מעשה הקידושין שהתורה אמרה לא תקח ומשמע לשון קידושין ואע"ג דאם עבר ולקח כלומר שקידש לא מהני ליה כלומר שאינה לוקחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט מכל מקום נתחייב בכך כמו שאמרנו וזה הדין אינו באחיות לבד אלא אף בכל שאר עריות הוא שאם נשאן בחזקת היתר ונמצאו שהם עריות שאינן צריכות גט מן הטעם שאמרנו שאין קידושין תופסין בעריות וכו' עכ"ד הצריכים לענייננו הא ראית מגדול מוני המצות שכולם דעת אחת להם במצוה זאת ובפרט רבינו הרא"ה שבירר הדברים כשמלה כמנהגו הטוב הפעם אודה את ה' אשר כמעט כונתי לדעתו בהרחבת הדברים בשורשן כמו שכתבתי בזמן היותי חכם בלי ספרים:

ומעתה אשלם את נדרי להביא גם סברות גדולי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם שכן הסכימו להלכה ולמעשה ולא אביא כי אם מגדולי גדוליהם כי הא לאו הכי יכלה הזמן וכמו שכתב מוהרשד"ם ח"מ סי' מ"ה וז"ל וא"כ היינו עושים לכל כיוצא בזה אין ספק היינו צריכים לחזור ולהעתיק הספרים פעם אחרת אלא שמילתא קשה כזאת היא מילתא דלא שכיח ע"כ כן אני אומר דמילתא קשה כזאת להתנגד אל דבר מפורש בתורה בשאט בנפש ולבקש עליו בכלי דתו' ולדון בב"ד אחרי' שלא מאומתו דברים דתיים רוחניים הוא באמת מילתא דלא שכיח אחת לששים או לשבעים שנה ה' ינקום נקמת דתו הקדושה ואבא אל המכוון הנה הרמב"ם בס' היד החזק' פ"ב מה' איסורי ביאה ה"ז וט' פסק וז"ל כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכו' וכן אחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה בין מן הנישואין בין מן הזנו' הרי זו ערוה עליו ע"כ וכן פסק הטור א"הע סי' ט"ו אחות אשתו אסור לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת ולא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפילו גירש את אשתו אבל לאחר מיתת' מותר באחותה ע"כ ופירש מרן מוהר"י קארו בפי' הנקראת בית יוסף וז"ל אחות אשתו אסורה מן התורה כל זמן שאשתו קיימת כן כתוב בויקרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרר וכו' עליה בחייה ומ"ש ואפילו גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה כן משמע ודאי מדכתיב עליה בחייה וכן מבואר במשנה פ' האשה רבא עכ"ד וכן פסק מוהר"י קארו גופיה בש"ע א"הע סי' ט"ו סעיף כ"ז וז"ל אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפילו גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה וכל המגרש אפי' מחמת קול (ר"ל שהיו הקידושין קול בעלמא ולא היו בעולם ולא נבראו מעולם עכ"ז כיון שניתן גט) נאסר בקרובותיה:

ואחר כל זה מה אוסיף? ומה אדבר עוד? אחר שהראיתי הדברים מאירים ומזהירים מבלי שום מבוכה ומבלי שום מחלוקת כמו שהוכחתי אותם מפשטי המקראות ואיך יהיה שום מחלוקת בדבר? אחרי שפשט הכתובים אין להם פשט אחר בשום אופן שבעולם יען וביען באת אזהרה זאת מפורשת בתורה הדק היטב לאמר. דאחר שקידש את הראשונה אין שום תיקון ליקח את השנייה בחיי הראשונה לא בדרך אישות ולא בדרך זנות כי אם אחרי מותה זו בלבד אודיע חידוש נפלא סמוך לחתימה ואתן גמר טוב למאמרי זה הנה הכתוב בשמואל א' ס' ח"י סי' כ"א הודיע לנו שכשנתן שאול לדוד את מיכל אחרי שהיה משודך עם מרב ובעת תתה לו נתנה לעדריאל המחולתי הודיע לנו הכתוב באומרו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום ופירש הרב כלי יקר ותהיה לו למוקש דכיון שהיה לדוד חבה עם מרב האחות הראשונה א"כ בקחתו את הב' היא מיכל תהיה לו למוקש כי ילכד באיזה חטא וע"ז תהיה בו יד פלשתים שחטא קל לאיש רשום ממית וסיים וכתב הרב ז"ל וז"ל ומכאן נלמוד שאם שידך איש את לאה אינו ראוי לבטל שידוכי לאה כדי לקח' את רחל אחות' אעפ"י שלא היו קידושין מפני שהרהורי עבירה קשים מעביר' עכ"ד ומינה יקיש כל קורא כמה חמור עון זה עד שכמעט נאסר ליקח אחותה אפילו אם שידך לב"ד הראשונה כ"ש וק"ו בנדון שלפנינו כי נבלה עשו הרשע והרשעה בישראל זה כמה פעמים הכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה ויצאו מרעה אל רעה מחל"ה ונוע"ה א"כ ראוי והגון להשררה הדתיית אשר אנו מסתופפים בצלה ללבוש בגדי נקם פעם אחת ולא ישנו כי זה חמש שנים בקרב הארץ צעקנו ולא נענינו ולא מן השם הוא כי בזרוע חצופה איש הישר בעיניו יעשה בערוה החמור' דור ששופט את שופטיו ולקדושי עליונין יבלה ויסבר להשנייא זמנין ודע כי ע"כ מבטחי בה' ובחסדי שררתנו ומלכה ושריה וכהניה להתגבר כארי להעביר גלולים אלו מן הארץ ולעשות בהם משפט חרוץ וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות כדבר הרע הזה ועם ה' החסד. כ"ד עבד נרצע לעבודת' צמא למעיין מי חכמתם אפר כירה מוכן לשרתם ולברך בשם ה' הוא העבד הישראלי דבר ומנהיג הקהל עדתו פה רומי יע"א הכותב וחותם בדמע על חילול ה' וחילול תורתו:

אמר המחבר ס"ט יען שדבר זה ר"ל ההפרש שבין עונשי אנוסה לדיני מפותה אינו ענין לנדון שלפנינו כי לכל אפייא קדושי פאלומבא הם עשויים באמת וישר וכמו שהוא מבואר בכל הסעיף הזה זוהי סיבה כי מנעתי עצמי מלהטפל בבירור הפרש הזה על מה אדניו הוטבעו אבל אני רואה כי להפטר בלא כלום אי אפשר כי ידעתי גם ידעתי את נפש הקורא כי בשוט רעיוניה בהגיעה לדברים אלו תכסוף לדעת באומרה מי יתן ידעתי? מה הן אלו הסיבות אשר נעצו חרב בין דיני אנוסה למפותה? הפך כמעט פשטי המקראות שהרי במפותה כתיב מהר ימהרנה לו לאשה ובאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה ונראים הדברים כאחי' בני איש אחד ומי בין אחים יפריד? ובפרט אם יהיה הקורא הזה מאומה הנוצרית שמטבע אישי האומה הזאת לחקור תמיד אחר שורשי הדברים כאשר שבחום אבותי ואבות אבותי במדה טובה זאת ואני בעניותי בחיבורים אחרים כשהביאני ההכרח לא כחדתי אמרי קדושים ז"ל וע"כ חובה עלי שלא להניחו בהשתוקקות הלזה ולהשתדל לזרוע על תלמי לבו איזה שרשי' בעניני' אלו אבל לא יקוה ממני אורך הויכוח כמנהגי בויכוחי' אחרים. יען כי הענין בא חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואומר:

הנה בתחילת הסעיף הזה כבר בארנו ככל הצורך ההפרש שיש בין המצו' אלהיות למצות השכליו' או המדיניות הדק היטיב ותכלית ההפרש הזה יסודתו על אדני השכל הושתת והיינו. שתורת השכל הזך והישר לא יבטלנה כי אם הנבואה המפורשת או קבלת האומה וחכמיה שהיא תולדת הנבואה וכל שאין הנבוא' או קבלת האומה מתנגדת בפירוש אל תורת השכל אשר ישפוט באיזה מן המאורעים הא ודאי אין מי שיוכל להכחיש שהינו דין שנשליך שכלנו והקשותיו ומנקיותיו הזכות והברות לאיבוד ונתלה עצמינו בדברים מסופקי ההבנה שבאו בנבואה או בקבלה שסובלים כמה אלפי פירושים ואם נעשה הפך זה אין ספק כי מדת הדין תפתח פיה ותדבר לנו קשות לאמר. כיון דהדבר סובל ב' פרושים או יותר כלך אל הפירוש היותר נאות אל הסברה הישרה. ואל יצטער השכל הנחמד בצער ממית כזה לה להתעסק בעניינים ולגזור דברים על כרחו שלא בטובתו ועל אפו ועל חמתו ודבר זה שאני אומד אינו צריך לא עדים ולא ראיה כי הוא דבר השוה לכל מאמין ישראלי ונוצרי המיושרים בהישרת התורה האלהית הנתונה מסיני אשר הבדילה אותנו מעמים בוערי' ולא מבינים ואם באתו להביא הראיות המפוזרו' אחד הנה ואחד הנה למען יהיו לאחדים בידינו אין ספק כי יקנו דברינו אלה תואר מאמר ארוך ולא רשימ' קטנה כמו שהיא באמת זולת אני אביא מ"ש אדוני הגאון מרן זקני בס' חק"ל א"הע סי' מ"ב דפ"ט ע"ב שעל נדון מסופק וכנז' הכריע בסברתו הישרה מה שהכריע וסיים וכתב וז"ל וכל כי הא בודאי הדיין יודע להכריע בכל כה"ג דעד אימת נצטער לדון היפך דעתנו? עכ"ד ואני במקום אחר חזקתי דבריו על פי יסוד האמור מכמה ראיות מופתיות ודי בזה:

ואחרי שהצעתי הצעה קטנה זאת ושהיא אמתית בכל פינות חלקיה לכו נא ונוכחה בענין מפותה ונמצא מבורר לעין כל שאין הדין נותן לכופו שישאנה בעל כרחו ובפרט כשאנו רואים טעמים מספיקים שאי אפשר לו לישאנה תחילה נאמר כי אין ספק כי ענין הפתוי הזה והוראתו הוא נטיית לב שכנגדו לדברים או עניינים מקובלים אל החוש והדמיון שעל הרוב כמעט כולם יתנגדו אל השכל הישר. וזהו ענין הפיתוי האמור כאן ר"ל שיסית את הבתולה ויטה רצונה בדברי שקר בהבטיח לה שישאנה ומגזים לה ואומר שאם ימדו שמים מלמעלה לא יבגוד באהבתה וכאלה רבות אתו דרך משל שאפי' שהוא בן מלכים וא"א בעולם שישא כי אם בת מלכים כמוהו והוא מדיני המלוכה עכ"ז הוא מבטיח אותה בדברי שקר לאמר לה כי הוא ימאוס בכתר מלכות ויפרד ממשפחתו ומבית המלך אביו ויצא ערום ועריה מכל הכבוד אשר לאביו ובאהבתה ישגה תמיד והיא כשומעה כל ההבטחות יוצאות מחדרי לבו תתפתה ותשמע לו זהו תכלית כונת הפיתוי הלזה הן חסר הן יתר הכל לפי מדרגת המאורעים והענינים ואחר זה אני משביע להקורא אהובינו שיפשיט את בגדי הקנטור מעליו וילבש מעיל צדקת הויכוח וישיבני דבר אמת אל אשר אני שואל מאתו לא יכחד ממני דבר איך ציירה בדעת' הנערה הזאת נשואי' הללו שהבטיח אותה לישאנה האיש הלזה? ציירם נשואים אפשריים או בלתי אפשריים? ר"ל ציירה נשואים שביציאתם אל הפועל לא יגרמו שום נזק לבעל מכל צד ופינה וזהו אפשריים ר"ל שלא יולד בסיבתם שום השחתה מדיניית לא פרטית ולא כללית? או ציירה אותם להפך ממש ע"ד קשים לזווגם כקריע' ים סוף וזהו בלתי אפשריים מצד השחתה וחרבן משפחות הגורמים נשואין אלו וכדומה לזה אם יאמר לי הנערה הזאת ציירה נשואים אפשריים גמורים וע"ז נשמעה לו והאמינה ונשקה לו אני אומר לך א"כ היא זונה נשכחה ואותה ביאה היתה למלאות תאותה דוקא דאם נשמעת לו כדי שישאנה מאחר שציירה בדעתה דהנשואים הם אפשריים מה זו מיהרה לעשות הנבלה הזאת וכן לא תעשנה הבתולות הכבודות והצנועות? ואדרבא אם רצונה בנשואים אפשריים אלו תוסיף להתקשט עצמה בכל מיני קשוט ותראה לו כל הוד יפיה וכורא לא תחוי ליה ולא תתן לבא אליה לשכב אצלה להיות עמה כדי שהוא יתגבר וחילים יגבר ויחם לבבו באהבתו אותה וירוץ להשתדל בכל כחו אל אביו ואל משפחתו להוציא אל הפועל נישואים האלו מאחר שכבר אתה אומר. שציירם נישואים אפשריים למה רצתה לגלות ערותה? אם לא כי באמת יצרה אלבשת וע"ז בו בפרק לא בקשה דבר עיקרי כי אם למלאות תאותה כי זונה זנונה היא ועכשיו תואנה היא מבקשת לתלות עצמה ולומר שהיא לא מסרה עצמה אלא כדי שישאנה ובאמת הוא שקר מפורסם שאם הנשואים הם אפשריים אנן סהדי מטבעו של עולם כי אדרבא יותר ויותר הייתה מרותת בהלהיבו ובבל יבא אליה ממה שהרויחה עכשיו שכבר בא אליה ומילא תאותו כי על ידי זה יתהפך אהבה לשנאה וכמעשה אמנון ותמר. ואם כה יאמר לי אל אחי! הדרי בי! ואני אומר לך שהיא ציירה בדעתה הנשואים שהבטיחה לה כמעט בלתי אפשריים וע"ז עשתה בחכמה להשמע לו כדי לאשר ולקיים נשואים הללו בדינא ובדיינא א"כ גם אני הדרי בי ואני אומר עכשיו כי אין ראוי לקרות' עוד בשם זונה בלבד כי אם שית זונה ונצורת לב הומייה וסוררת ומלסטסת את הבריות ממש להטות אנשי צורה ברוב לקחה כדי שילכו אחריה פתאום ולא ידע הבחור העני שנלכד בה כי בנפשו דבר מפני פגם משפחתו כי אחר מעשה זה בודאי תצא אש המחלוקת מאביו וכל בני משפחתו לאמר לו או שיבטל נישואים הללו או יגרשוהו מהסתפח בנחלת אבותיו ואוסרים עליו ההנאה עד כדי שוה פרוטה וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות עד כי מרה תהיה באחרונה ובעד אשה זאת מרעה אל רעה יצא עד ככר לחם ועד לטרוף נפשו באפו מחמ' יאוש כאשר שממו עליה רבים ונכבדים ואחר כל זה יאמר לי הקורא המשכיל! למה יגרע נדון זה מכל דין אונאה ומקח טעות שבעולם שאם ראו הב"ד שהמוכר אינה והטעה ללוקח או בהפך דבטל המקח? ואם בממון הקל כך. בדברים כאלו דחיי העולם תלוים בהם כמו שהוא זיווג איש ואשה שהם חיי האדם ומרגועו וחיי הזרע הנולד מהם עאכ"ו שיהיה הדין נותן שלא לחייבו ליקח אשה שאינה הגונה ואינה לפי כבודו. ואיך נחייבהו בנישואין שבשבילם ישבע במרורים ירוה לענה וראש כל ימי צבאו? זה באמת אין הדעת סובלתו. היש מקת טעות גדול מזה? ולמחר כל ענייה ומדלת העם או בעלת מום במומין שבסתר או שבגלוי תעשה בדעת ומרמה ותשב בפתח עינים לפתות בחורי חמד בקריצת עין ובהראות להם כל כלי חמדתה וכיוצא וידוע כי האדם מחומר עכור קורץ ובפרט בעת יזרוב הבחרות בחומו ידעכו הבחורי' ממקומם ויתמהרו לבא אליה כמהר צפור אל פח ויפילו עליהם גחלים עוממות ורשת תנאים גדולים ורעים כאשר יפול הטל על האדמה ושוב יהיו מלאים חרטות בטענות מספיקות בעיני אלהים ואדם ואחר כל הטענות המספיקות למה נכוף את הבחור הזה לקיים מקח טעות כזה? ואיך נאטום אזנינו מזעקת העני הצועק חמס לפנינו ואומר בזה הלשון. רבותי! תדעו נאמנה כי אעיקרא אלולי שהתחילה היא להראות לי פנים חלילה לי! אם הייתי מתקרב אליה ואף אם לא תאמינו לי ושאני התחלתי בהרהורי עבירה אין מי שיוכל להכחיש כי אם לא הייתי מוצא פתח פתוח לפני לא היה לבי נמשך אחריה וסוף כל סוף אי שמים!!! אני לא אנסתי אותה אני פתיתי אותה בדברים להשקיט יצרי מזעפו והנערה הזאת יודעת מאד כי הענין רחוק להוציא אל הפועל נישואים אלו שהבטחתי אותה בהן ולמה נתפתית? אלא ודאי או שהיא זונה נשכחה או שרצתה במרמה להפיל אותי כמכמוריה כדי ליקח בן מלכים כמוני וכיוצא מאלו הטענות לפי מצב המאורעות והדיין השומע הטענות האלה והמעשה שיזדמן לפניו הוא מעשה מבורר הפיתוי והרצון בלתי שום זכר אונס וכפיה כלל איך יוכל להחליט לכפות הצד האחד יותר מהצד הב'? והדבר לכל הפחות הוא בספק גמור מי פיתה למי ומי עיקר הסבה במאורע הלזה? אלא ודאי שמצד משפטי השכל בהכרח כה יהיה משפט הדיין האמיתי ובלתי בעל פניה וכה יגזור אומר והיינו אם רואה שאינו כל כך רחוק לזוגם משתדל בכל כחו שישאנה וזיווגם יעלה יפה ומקובל לרצון מאחר שכבר נראה הפיתוי והרצון מב' צדדים ואפשר שיוכל לכופו כפי מה שהוא הענין דרך משל כי רואה נזק גדול לנערה בהשאר אלמנות חיות ולאידך גיסא לנער לא יהיה לו שום נזק כלל יקחנה ואדרבא יראה כי טוב לו עמה מכמה צדדים הכל כפי מה שיזדמן הענין לפניו יוכל עשוהו בלי ספק והיה ה' עם השופט ולהפך כי רואה הדבר קשה כברזל ר"ל שנישואים הללו יהיו גרמא בנזיקין גדולי' אל האיש הזה ולנערה לא תעשה דבר אם יקח זה או אחר אז ודאי ישיתו עליו הקנס הראוי ויפרדו איש מעל אחיו ותשקוט הארץ זהו משפט השכל אשר יגזור במפותה מבלי שום ריח ספק מה שאינו כן באנוסה וכמובן הפשוט ואם כה יאמר הקורא הנעים ואת מי אין כמו אלה? ומי לא ידע כי זה אמת מצד משפטי השכל הישר? ודבר זה הוא ידוע ונגלה לעין כל מבין עם תלמיד כי הוא ממש כמו כל דבר המוטל בספק דנניח הדברים באותה חזקה שיזדמנו לפנינו מבלי שנכוף לצד הא' יותר מהב' אבל מה נעשה ביום שידובר בנו מקרא מלא במפותה מהר ימהרנה לו לאשה? ועדין לחלוחי' הדיו קיימת במה שאמרת שתורת הנבואה תבטל תורת השכל? וא"כ בהכרח גם נדון שלפנינו הוא מאופן זה היצריך לבטל משפטי השכל ונגרור אחר משפטי התו'. ידידי! כן לא יעשה בין המתוכתים להפוך הדברים. הלא אמרתי לך ג"כ שכל זה הוא כשהדבר בא מפו' בנבוא' או בקבל' הפך מה שהשכל גוזר מבלי המלט אז ודאי ראוי לבטל תורת השכל ולתלות הדבר בחסרון ידיעתנו בשורשי הדברים לא כשהדבר שבא בנבואה הוא בספק ויסבול פירושים רבים דודאי דבר בפרק יקנה הענין פנים אחרים והוא לפרש משפטי התורה על פי משפטי השכל באין אומר השב ואדרבא זאת חובתנו ונעשנה כי גם שכלנו מתת אלהים הוא:

הבט ימין וראה כי נדון שלפנינו אם תדקדק בו היטב תמצא בו כי תורת הנבואה לא זאת שאינה מנגדת משפטי השכל המבוארים למעלה אלא אדרבא יש להביא ממנה ראיה לחזק סברתנו באין נופל דבר שהרי במפותה לא אמר הכתוב כי אם מהר ימהרנה לו לאשה שבודאי נוכל לפרשו למצוה מן המובחר בבא לצאת ידי חובת שמים וידי חובת בריות ושיעור הכתוב הוא כך ישלח לה צרכי החופה והנישואין להיות לו לאשה אם ירצה לעשות הטוב והישר. וג' טענות מספיקות ואימא ארבע יש בדבר לפרש בין פשטי דקרא חדא ממה שאנו רואים שהוציא הכתוב ענין זה בל' עצה טובה ולא בל' ציווי דאי ל' ציווי כך היה לומר מהר ימהרנה ולו תהיה לאשה או ולו תהיה לאשה ומהר ימהרנה שאז היה נשמע לשון הציווי בהחלט כמו שהוא נשמע באמת אצל אנוסה שבה אמר הכתוב ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף ציווי ראשון ולו תהיה לאשה ציווי ב' בהחלט וממה שלא אמר בלשון זה ידים מוכיחות שאינו ציווי החלטי וא"כ הוא מסכים אל משפטי השכל המבוארים למעלה זאת שנית שאף אם יאמר האומר שגם כאן הוא חיוב וציווי לו לאשה כמו ולא תהיה לאשה בלי הפרש כלל אף אנו נאמר אפשר לפרש כן! שהרי התורה עצמה גילתה דעתה והודיעה לנו בפירוש שהחיוב הא' והוא הממון הוא תמורת הביאה או שכר הוצאת דם בתוליה שהוא לאביה אם היה משיאה נערה בתולה לאחר כמנהג אותם הזמנים ואינו דין שיפסיד אותם בין במפותה כ"ש באנוסה והחיוב הב' שהוא קנס הנישואין שישאנה בעל כרחו הוא תמורת האונס והענוי שעינה אותה שלא ברצונה שהרי הוא אומר ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה הפסוק הזה קורא בגרון זה תמוקת זה דוקא וא"כ במקום שלא היה העינוי כי אם הרצון כמו שהוא הענין באמת במפותה מי הוא זה המרשה אותנו לקנוס אותו בחיוב מוחלט ובכפיה לכונסה הפך דעת נותן התורה? אחר שגילה דעתו בקולי קולות שהכפיה לכונסה אינו אלא תמורת האונס וזה כפרתו וזה חליפתו ולא כשלא היה אונס בדבר. שלישית ורביעית נניח כל זה ונעשה אזננו כאילו אינה שומעת את כל הדברים האלה ונאמר גם במפותה בעינים סגורות שיחויב לכונסה בעל כרחו שלא בטובתו אבל נשמעה מה ידבר אהובינו הקורא? ומה דעתו נוטה אם יהיה האופן כי אחר שכפינו אותו לכנוס המפותה רצונו לגרשה? האם יכול לגרשה או לא? אם כה יאמר ודאי ביכול לגדשה הכתוב מדבר ומהיכא תיתי למנוע ממנו הגירושין כל שלא פירשה תורה במפותה ואמרה מהר ימהרנה לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו? ומה כוחנו יפה להוסיף לאוין בתורה מדעתנו? א"כ אני משיב לו ממקום שבא ואומר לו ואיך א"כ תחייב לכונסה? השתא ומה אם אחר שנשא יש בידו לגרשה כ"ש שמטעם זה גופיה יהיה הרשות בידו לאמר לא חפצתי לקחתה כי יאמר לנו אפוכי מטרתא למה לי? והאמת אתו כל שאם נחייבוהו לישאנה אך אם יום או יומים יעמוד ולמחרתו יבא לב"ד ויתן לה ס' גירושיה הועיל כל טורח ב"ד לכופו לכונסה לשני ימים ולילה אחד? הס כי לא להזכיר! ואם הקורא הנחמד הזה רוח אחרת אתו ויאמר לא! אין כן דעתי לתת הפרש בין אנוסה למפותה אפי' כחוט השערה אלא אני אומר שניתן את של זה בזה ר"ל הדין בשלמותו כמו שהיא באנוסה כן הוא במפותה ולית הפרש ביניהם כלל אלא שבס' שמות קיצר משה בדין זה ובס' דברים שהוא משנה תורה הואיל משה באר את התורה הזאת באר היטב והיינו שאחר שגזר אומר מהר ימהרנה לו לאשה בס' שמות והוא בהכרח שלא יוכל לשלחה (דא"כ מאי הרוחנו וכמו שיפה דקדק בזה) וכבר היה זה מובן מאליו למאמיני' בו לבל יטעה הטועה חזר במשנ' תורה וביא' הדברי' בפי' ואמר לא יוכל לשלחה והוא הוא בלי ספק אי לזאת אשיב אם כדבריך קורא נעים! דהכל דין אחד אלא שבא במשנה תורה בתוספת ביאור ותו לא א"כ יאמר במשנה תורה כי יפתה באותו לשון שנשתמש בס' שמות וירחיב שם דינו ויבארהו ברצונו ודין אנוסה יוצא בק"ו אדיר וחזק דלית בר נגר דיפרקיניה ולמה יאמר ותפשה שהוא מורה על אונס גמור? ולמה ישנה מכי יפתה לכי ימצא שגם זה מודה על אונס מפורסם וגם אומרו תחת אשר ענה לאו מילתא זוטרתי היא דקורא בגרון ענין האונס והעינוי אשר בשינויים אלו אשר שינה במ"ת נותן מקום להטעות להדיין העני היושב על כסא דין ומעיין בספרי המשפטים בראותו לפניו דברים מסופקים ובלתי מדוקדקים באמת אין זה אלא אבן נגף וצור מכשול להכשיל הדיינים והשופטי' ושתקות משה במשנה תורה כזה היה יפה לו מביאורו וזה מלבד (והיא הטענה הרביעית) דאפילו אם היה גוזר כן בפורוש ר"ל לגזור במפותה כל הגזרים האלה שבס' דברים אין מי שיוכל להכחיש כי עדיין היתה נשארת קושיא עצומה לאלהינו על מה עשה ה' ככה? ולמה תהיה כהנת כפונדקית? חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט עד שהוא דן אונס כרצון מבלי תת הפרש אפי' כמלא נימא? אלא ודאי מכלל הדברים ויותר מהמה מבורר יוצא בירור שאין אחריו כמוהו ההפרש הגדול שבין מפותה לאנוסה דבמפותה מצוה לכונסה אבל אין כופין על זה ואם פייסוהו וכנסה בידו לגרשה ככל א"א דעלמא לא כן באנוסה וכאמור ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דלו יהי שפירושי המקראו' יהיו בס' שקול רצוני לומר שעדיין לא נתברר אל הדיין אם פסוק מהר ימהרנה לו לאשה הכתוב במפותה יתפרש לציווי החלטי או למצוה מן המובחר והן ולאו ורפיא בידיה עכ"פ כיון שהשכל מחייב לתת הפרש בין מפותה לאנוסה מהטענות משפטיות שכליות מבוארות למעלה ראש א"כ דין הוא הנכריע הספק השקול הנולד בביאורי המקראות אל מה שהשכל הישר שופט הענין הזה מצד יושר סברתו והוא לתת הפרש בין מפותה לאנוסה והדבר ברור כשמש ודי בזה לפי שעה:

הבט ימין וראה כי נדון שלפנינו אם תדקדק בו היטב תמצא בו כי תורת הנבואה לא זאת שאינה מנגדת משפטי השכל המבוארים למעלה אלא אדרבא יש להביא ממנה ראיה לחזק סברתנו באין נופל דבר שהרי במפותה לא אמר הכתוב כי אם מהר ימהרנה לו לאשה שבודאי נוכל לפרשו למצוה מן המובחר בבא לצאת ידי חובת שמים וידי חובת בריות ושיעור הכתוב הוא כך ישלח לה צרכי החופה והנישואין להיות לו לאשה אם ירצה לעשות הטוב והישר. וג' טענות מספיקות ואימא ארבע יש בדבר לפרש בין פשטי דקרא חדא ממה שאנו רואים שהוציא הכתוב ענין זה בל' עצה טובה ולא בל' ציווי דאי ל' ציווי כך היה לומר מהר ימהרנה ולו תהיה לאשה או ולו תהיה לאשה ומהר ימהרנה שאז היה נשמע לשון הציווי בהחלט כמו שהוא נשמע באמת אצל אנוסה שבה אמר הכתוב ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף ציווי ראשון ולו תהיה לאשה ציווי ב' בהחלט וממה שלא אמר בלשון זה ידים מוכיחות שאינו ציווי החלטי וא"כ הוא מסכים אל משפטי השכל המבוארים למעלה זאת שנית שאף אם יאמר האומר שגם כאן הוא חיוב וציווי לו לאשה כמו ולא תהיה לאשה בלי הפרש כלל אף אנו נאמר אפשר לפרש כן! שהרי התורה עצמה גילתה דעתה והודיעה לנו בפירוש שהחיוב הא' והוא הממון הוא תמורת הביאה או שכר הוצאת דם בתוליה שהוא לאביה אם היה משיאה נערה בתולה לאחר כמנהג אותם הזמנים ואינו דין שיפסיד אותם בין במפותה כ"ש באנוסה והחיוב הב' שהוא קנס הנישואין שישאנה בעל כרחו הוא תמורת האונס והענוי שעינה אותה שלא ברצונה שהרי הוא אומר ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה הפסוק הזה קורא בגרון זה תמוקת זה דוקא וא"כ במקום שלא היה העינוי כי אם הרצון כמו שהוא הענין באמת במפותה מי הוא זה המרשה אותנו לקנוס אותו בחיוב מוחלט ובכפיה לכונסה הפך דעת נותן התורה? אחר שגילה דעתו בקולי קולות שהכפיה לכונסה אינו אלא תמורת האונס וזה כפרתו וזה חליפתו ולא כשלא היה אונס בדבר. שלישית ורביעית נניח כל זה ונעשה אזננו כאילו אינה שומעת את כל הדברים האלה ונאמר גם במפותה בעינים סגורות שיחויב לכונסה בעל כרחו שלא בטובתו אבל נשמעה מה ידבר אהובינו הקורא? ומה דעתו נוטה אם יהיה האופן כי אחר שכפינו אותו לכנוס המפותה רצונו לגרשה? האם יכול לגרשה או לא? אם כה יאמר ודאי ביכול לגדשה הכתוב מדבר ומהיכא תיתי למנוע ממנו הגירושין כל שלא פירשה תורה במפותה ואמרה מהר ימהרנה לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו? ומה כוחנו יפה להוסיף לאוין בתורה מדעתנו? א"כ אני משיב לו ממקום שבא ואומר לו ואיך א"כ תחייב לכונסה? השתא ומה אם אחר שנשא יש בידו לגרשה כ"ש שמטעם זה גופיה יהיה הרשות בידו לאמר לא חפצתי לקחתה כי יאמר לנו אפוכי מטרתא למה לי? והאמת אתו כל שאם נחייבוהו לישאנה אך אם יום או יומים יעמוד ולמחרתו יבא לב"ד ויתן לה ס' גירושיה הועיל כל טורח ב"ד לכופו לכונסה לשני ימים ולילה אחד? הס כי לא להזכיר! ואם הקורא הנחמד הזה רוח אחרת אתו ויאמר לא! אין כן דעתי לתת הפרש בין אנוסה למפותה אפי' כחוט השערה אלא אני אומר שניתן את של זה בזה ר"ל הדין בשלמותו כמו שהיא באנוסה כן הוא במפותה ולית הפרש ביניהם כלל אלא שבס' שמות קיצר משה בדין זה ובס' דברים שהוא משנה תורה הואיל משה באר את התורה הזאת באר היטב והיינו שאחר שגזר אומר מהר ימהרנה לו לאשה בס' שמות והוא בהכרח שלא יוכל לשלחה (דא"כ מאי הרוחנו וכמו שיפה דקדק בזה) וכבר היה זה מובן מאליו למאמיני' בו לבל יטעה הטועה חזר במשנ' תורה וביא' הדברי' בפי' ואמר לא יוכל לשלחה והוא הוא בלי ספק אי לזאת אשיב אם כדבריך קורא נעים! דהכל דין אחד אלא שבא במשנה תורה בתוספת ביאור ותו לא א"כ יאמר במשנה תורה כי יפתה באותו לשון שנשתמש בס' שמות וירחיב שם דינו ויבארהו ברצונו ודין אנוסה יוצא בק"ו אדיר וחזק דלית בר נגר דיפרקיניה ולמה יאמר ותפשה שהוא מורה על אונס גמור? ולמה ישנה מכי יפתה לכי ימצא שגם זה מודה על אונס מפורסם וגם אומרו תחת אשר ענה לאו מילתא זוטרתי היא דקורא בגרון ענין האונס והעינוי אשר בשינויים אלו אשר שינה במ"ת נותן מקום להטעות להדיין העני היושב על כסא דין ומעיין בספרי המשפטים בראותו לפניו דברים מסופקים ובלתי מדוקדקים באמת אין זה אלא אבן נגף וצור מכשול להכשיל הדיינים והשופטי' ושתקות משה במשנה תורה כזה היה יפה לו מביאורו וזה מלבד (והיא הטענה הרביעית) דאפילו אם היה גוזר כן בפורוש ר"ל לגזור במפותה כל הגזרים האלה שבס' דברים אין מי שיוכל להכחיש כי עדיין היתה נשארת קושיא עצומה לאלהינו על מה עשה ה' ככה? ולמה תהיה כהנת כפונדקית? חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט עד שהוא דן אונס כרצון מבלי תת הפרש אפי' כמלא נימא? אלא ודאי מכלל הדברים ויותר מהמה מבורר יוצא בירור שאין אחריו כמוהו ההפרש הגדול שבין מפותה לאנוסה דבמפותה מצוה לכונסה אבל אין כופין על זה ואם פייסוהו וכנסה בידו לגרשה ככל א"א דעלמא לא כן באנוסה וכאמור ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דלו יהי שפירושי המקראו' יהיו בס' שקול רצוני לומר שעדיין לא נתברר אל הדיין אם פסוק מהר ימהרנה לו לאשה הכתוב במפותה יתפרש לציווי החלטי או למצוה מן המובחר והן ולאו ורפיא בידיה עכ"פ כיון שהשכל מחייב לתת הפרש בין מפותה לאנוסה מהטענות משפטיות שכליות מבוארות למעלה ראש א"כ דין הוא הנכריע הספק השקול הנולד בביאורי המקראות אל מה שהשכל הישר שופט הענין הזה מצד יושר סברתו והוא לתת הפרש בין מפותה לאנוסה והדבר ברור כשמש ודי בזה לפי שעה: