כרך של רומי/יד

שאלה נכבד אחד מנכבדי וגבירי עירנו יע"א גומל חסדים טובים ירא את ה' מנעוריו עושה צדקה בכל עת סוחר מפורסם ונושא ונותן באמונה ומלכים ויועצי ארץ כולם משכימים לפתחו ויהי היום הן בעון נהפך עליו הגלגל והגיע לשברים הפלא ופלא עד זבולא בתרייתא ונהפכו פניו לירקון כלוא ולא יצא מפתח ביתו החוצה מפני הבושה הגדולה כי היו הגוים והישראלים מלעיגים עליו באמרם כי כל צדקותיו לא תזכרנה כי עשאם בממון אחרים ובאלה רבות אשר לא יוכל שאת הבושה והכלימה ויהי היום ואני השואל עבדכם יוסף אחיכם מנהיג הקהלה יע"א נכנסתי לבקרו ולדבר על לבו ולנחמו כאשר אבלים ינחם והן בעון ראיתיהו כמעט אבוד בדעתו עד שברוב דברים אמר לי בפירוש מאסתי חיי ואיני מוצא שעת הכושר לבחור מות מחיים ונתגברתי לדבר על לבו בכל כחי וימאן להתנחם בטוענו כי לפי דעתו חיותו גורמת חלול ה' גדול כי אומרים עליו ועל חסדיו הנאמנים שהם גזל בידו ואם לא יאמרו כך היודעים ומכירים אותו בטוב עכ"פ הוא סיבה שיאמרו לית דין וכו'. ואם כן למה לו חיים וכאלה דברים אשר תסמר שערת בשרי ואני בכל כחי מתגבר להשקיטו מזעפו והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב ויצאתי משם בפחי נפשי והיה לבי הומה עלי על הדבר הזה וצויתי לכל בני ביתו שיזהרו לשמור אותו כי ברע הוא ואני בפעם בפעם לא נמנעתי מלבקרו לנוד לו ולנחמו ויהי כעשרת הימים בבקר השכם והשמועה באה כי אותו הנכבד ביה בליליא שתה סם המות ויהי בבקר מצאוהו מת על מיטתו וספר שערי ציון פתוח לפניו על המיטה במקום הוידויי' והתחינות והרופאים בנתוח אותו כמשפטם מצאו הסם באסטומכתו כנהוג ואני בעניותי בו ביום חפשתי בספרים מעט אשר היה לפני ובראשם הש"ע בדין מאבד עצמו לדעת וגם באחרונים וראיתי שלפי המובן בדין שלפני הוא מאבד עצמו לדעת פשוט וכשרציתי לעמוד על הדבר בשורש נסתבכתי ולא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש שאני איני רואה בפ"ב דמסכת שמחות ששם מקור דין זה כל אלו החמרות שלא להתאבל ומנין בא לו להרמב"ם והש"ע הנגרר אחריו? ועוד מאד הייתי נבוך אם לדמות נדון שלפני למצאוהו חנוק או לאומר לעלות לראש הגג וליפול יען שכבר אמר לפני שהיה בדעתו לבחור מות מחיים אמת הרמב"ם ז"ל כתב ועלה מיד דרך כעס וכו' ואחריו נגרר הש"ע כדרכו אבל שאר הפוסקים לא כתבו כן ועל הכל לבי בקרבי היה בוער באש מלגזור עליו שלא להתאבל וכיוצא כי באמת הייתי מכירו כי היה ירא את ה' מרבים (וגם אדני נר"ו הכירו בעצם בעברו בקרב מחנינו יע"א) ואיך אדין אותו כרשע מוחלט סוף דבר נשארתי כסומא בארוב' ולא ידעתי מה לעשות כי אם לעשות כל כבוד החיים בכל כחי כבוד גרול ולימודים אבל נדר גדול נדרתי לאלהי ישראל לכתוב לאדוני נר"ו את כל העובר כי זכני ה' להכירו יפה יפה בעברו דרך עירנו יע"א ומי כמוהו מורה מגדולי ההוראה שבדורינו ליש וגבור מאיר עיני חכמים כל סתום לא עממוהו וכאשר הראני את כבודו ואת גדלו בפסק אותה עשירה החשודה כן יראני מתורתו נפלאות בענין זה לפקוח עינים עורות והיה שכרו כפול ומכופל מן השמים ואל יחסר מלכו ונר ישראל לא יכבה לעולם עד כי יבא שילה כיר"א:

תשובה עדי בשמים בקראי ב' דלתות המו מעי לו שרפ"ה כליותי והלב לבית חללו: וכל ראשי אברי שרפים עומדים ממעל לו. ושאר הגוף יצוק כמו אבן יקבוץ אבן לו רעדה אחזתהו שמה החזיקתהו בכל אשר ימצא לו איכה נהייתה הרעה מחלה ונועה אוי לדור אל לא טובה השמועה כי גמול ידיו יעשה לו איכה פגעה מדת הדין בדוקין שבעין ידיו רב לו לעשות חסד אל כל היום משפט וצדקה בארץ ובחו"ל ועפרות זהב לו על זה ידוו כל הדווים ואם לא כל אפייא שוים דיו לאבל שיעמוד באבלו:

חמדת ישראל! יוסף יפה טוהר! איש על מחנהו ועל דגלו יפה שאלת יפה חקרת יפה טענת יפה נתקשית יפה נסתבכת ויפה הורית לנוד לו ותתן לו מגן ישעך כי אמרו העם לסקלו: זה אומר בכ"ה וזה אומר אל תבכו למת ואל תנודו לו אין בן העול' טורף נפשו באפו שאול ואבדון אמרו כי לא יחיה אחרי נפלו ותגדל חסדיך חסד של המת חיים שאל ממך נתת לו ע"כ יצאתי ממחנה ישראל נמלטתי ומעסקי צבור רגע כמימריה נפניתי ואדברה בעדותיך ואתהלכה ברחבה כה יעשה וכה יוסיף למחכה לו כי אותך ראיתי אש יצאה מקולמוסך להבה תלהט על פנקסך. לא בזפת ולא בשעוה לא בכוסך ולא בכיסך כי אם לשמוע דבר ה' אשר או"ר לו בציון ותנור לו ואת כל אלה אחת דברתי ובי נשבעתי להפנות אליך להורות תשובה לרבים ארוכה מארץ מדה נתן תהום קולו וטעם בעיק' כי ענין זה כל שהוא עיקר נראה בו שערוריה ודבר ה' היה יקר ואת אחרונים הלא בספרתם איכא דאמרי אייקר זה עומד בשלו ונצבו איש פתח אהלו: עד כי באופן אין בידינו הלכה ברורה למעשה לא שורש ולא עיקר ולית דמשגח בן לברר הדברים למי אוי למי אבוי לעשות יקר קדוש יאמר לו. למי בולם פיו והחריש לו ביום שמעו עושה עצמו כאלו לא ידעו הפוגע בו יחפור ברקר גם קבורה מהור ימהרנה לו: למי פצעים בשבט פושעים ובנגעים ובאבוד רשעים ליהודים היתה אורה וששון ויקר גם פליטה לא היתה לו העל אלה כדי לבוא לידי בירור וזיקוק ענין זה צריכין אנו להביא כל הענינים שישנן בזה אחר זה ולדקדק ולפשפש בכל דבר ודבר לדעת מה זה ועל מה זה וכל סתים הבה נתחכמ' לו. ולהקל על המעיין ראיתי ונתון אל לבי לערוך לפניו שלחן ייני עם חלבי כל הערות השייכות בין בעיקר הדין בין בסדר הלשון שבש"ס ובפוסקים אשר אני בעניותי נשקפתי בעד אשנבי ואעריכם ואסדרם אחת לאחת למצוא חשבון רחב רחב ברחוב אכין מושבי ואחר היות כל הערותי נמתחות כאהל לשבת הא בעטירי עטיר פומבי. אתנהלה לעי"טי לישב ולחלק הדברים לא בחכמה ראיתי בי כי אם בה' מבטחי כי הוא הנותן כח לכל הבא לאהלה של תורה אלהים יראה לו:

וזה החלי בס"ד

א' יש להעיר במאי דאמרו פ"ב דאבל רבתי המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ר"י אומר קורין לו הוי נטלה הוי נטלה (ובנוסחאות הגאון מוולנא גרוס הוי נתלה הוי נתלה בתי"ו והרמב"ן בס' תורת האדם גריס הוי נשלח) אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו (והרמב"ן בת"ה גריס הניחהו סתמא) אל תכבדהו ואל תקללהו דהנה יש להעיר מה הלשון אומרת הוי נטלה ולא ראיתי בשום מפרש שנעורר לפרש לנו לשון זה ונראה ודאי שהוא לשון קללה ממאי דא"ל ר"ע אל תקללהו וע"כ נראה שהוא מלשון נטול מן היהודים כאותה שאמדו בנדרים ד"ץ ע"ב ור"ל שאינו נחשב עוד מן היהודים למנות אותו ויהיה דינו כדין פורש מד"ץ שאין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו לכל דבר או יפורש אוי נטלה נטול מן העולם בלא זמנו ע"ד שאמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (ונראה דהיא מדה כנגד מדה או לשון נופל על הלשון הוא לא נטל ידיו יהיה נטול מן העולם והוא לשון נעקר) ושו"ר בס' חתם סופר סי' שכ"ו שפי' לשון כלי חרס שהיו נוטלים ממנו ידיו ונקרא נטלה כנודע ופי' הראשון נראה עיקר דאי כפי' הב' שהוא נטול מן העולם מאי א"ל ר"ע אל תקללהו ומה קללה היא זאת? שכבר הוה מאי דהוה וניעקר מן העולם וכן בפירוש החתם סופר שהוא לשון כלי חרס מאי קללה הוא ולאמר שהך אל תקללהו ר"ל אל תבזהו דומיא דאל תכבדהו הוא דוחק ועוד מאי בזיון שייך למע"ל לבזותו בקרוא אותו נטלה? אבל אם תאמר כפי' הראשון שהוא נטול מן היהודים הא ודאי הוי קללה או בזיון גדול להשוות אותו לפורש מד"ץ שהוא באמת נטול מן היהודים ויהיה הענין קרוב לגירסת הרמב"ן ז"ל שגריס הוי נשלח הוי נשלח שהכונה בו גברא ערטילאי וערום מן המצות ועיין ערוך ערך שלח ב' שפי' ערום יעו"ש וא"כ מה לי נטול מן היהודי' מה לי ערום מן התורה והמצוות ולכל אפייא הוא לשון קללה ובזיון גדול.

ב' יש להעיר מאי קסבר ר"ע שאמר לר"י הנח לו בסתמו (או הניחהו סתמא כגי' הרמב"ן) אל תכבדהו ואל תקללהו דהוא באמת קשה והרי סתמו כפירושו וסתמו הוא מאבד עצמו לדעת ומע"ל הוא רשע גמור שנאמר עליו באבוד רשעים רנה וה' אמר לו קלל?

ג' במה שסיים ר"ע יאמר באלו מפרש דבריו שאמר אל תכבדהו וכו' והוא אומרו תכף קורעין עליו ואין חולצין עליו ולא מספידין עליו שהכונ' דכל זה הוי יקרא דשכבי וזהו שאמר אל תכבדהו בשוא"ת אבל בק"ע לבזותו ולומר עליו נטלה וכיוצא לזה אי אתה רשאי וכן דבר שהוא כבוד החיים אי אתה יכול לבטלו אפי' בשוא"ת וזהו אמרו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וא"כ תקשי למה לא מנה גם אבילות דהוא משום יקרא דשכבי? וכמו שהוכיח הרב לח"מ פ"א מהלכות אבל הלכה י"א שעל מה שפסק הרמב"ם שעל מע"ל אין מתאבלין עליו כתב הרב לחם משנה ז"ל דסוגייא דפרק נגמר הדין מסייעא ליה להרמב"ם ז"ל דאמרו שם ואי ס"ד כיון דאקבור הוייא ליה כפרה לאבלו משמע להדייא דאבלות הוא כבוד המתים א"ד ולפום ריהטא האמת אתו וא"כ קשה לברייתא דא"ר למה לא תני לה בהדי אין קורעין ואין חולצין וכו'? ולומר דפליג הוא רחוק הרבה שהרי היא הלכה רווחת ומי לנו גדול מר"ע שהלכה במותו מחבירו? ולכל הפחות היה לו לתלמודא להביא סברת ר"ע ולהשיב עליה ולמשקל ולמטרי באורח התלמוד:

ד' קשה אף לכשיאמר האומר דאין מניחין סוגיי' בדוכתא דפ' נגמר הדין דמשם מוכח להדיא דאבילות יקרא דשכבי היא וע"ז פסקה הרמב"ם נגד ברייתא דאבל רבתי דהיא ממסכתות חצוניות כנודע אכתי יגדל התימה על הרמב"ם דאחז החבל בב' ראשים שהרי פסק הך דא"כ שעומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברבת אבלים ואם אין מתאבלין עליו ברכת אבלים מנין? ולא ראיתי להרב לח"מ ולא בשום אחד ממפרשיו שנתעורר מזה:

ה' להרמב"ן בס' ת"ה ה"ד מב"י סי' שמ"ה דאבילות יקרא דחיי הוא וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם אות באות אחר שהביא הברייתא כצורתה (לבד השנויים הנרשמים לעיל) סיים וכתב וז"ל ויראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר אבל הקרובי' הראויים להתאבל קורעין דקריעה חיובא היא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו אבלות והיאך עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו אבילו'? ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליו אלא אוננין והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל עכ"ל הצריך לעניננו ובאמ' זוהי שקשה על הרמב"ן ז"ל מה יענה לסוגיית פ' נגמר הדין שהביא בידו הלח"מ ז"ל שמשם תורה יוצאה דאבילות הוא יקרא דשכבי וסוגייא בדוכתא עדיפא וזה מן התימה על הרב לח"מ ז"ל שכתב בפשיטות אבל הרמב"ן ז"ל חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת אבלים משמע דמתאבלין אבל הסוגייא הנזכרת מסייעת לרבינו כדכתבינא ותמיה לי על דבריו תרתי חדא הא דאמרן דאי מדאמרי' ברכת אבלים משמע דמתאבלין א"כ תקשי על הרמב"ם ז"ל דפסק תרתי דסתרן ויבאר הלח"ם ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל תחילה ושוב ישמיע לנו כמאן ס"ל ומאי אהני לן דהודיע לנו דס"ל כסוגייא דפ' נגמר אחר שדבריו הם כס' החתום ולא סיפיה רישיה? וזאת שנית קשה ע"ד ז"ל דאי סוגייא דפ' נגמר עיקר מה כחו של הרמב"ן ז"ל לחלוק על הרמב"ם ולהניח סוגייא ערוכה מפני מה שנמצא במס' חצוניות דאומרים עליו ברכת אבלים דמשמע מינה דמתאבלין אימור דבפי' איתמר דמתאבלין משום דס"ל דאבילות הוא כבוד החיים עכ"ז היה לו להרמב"ן ז"ל לפסוק דאין מתאבלין מאחר דהלכה רווחת היא בתלמוד דידן דאבילות יקרא דשכבי הוא? ובכל אלו הדברים הקשים בטבעם היה לו להלח"מ ז"ל לעמוד עליהם ולבררם ולנתחם ולא להניח לנו דברים סתומים וחתומים וזוהי מן התימה על הרב שלחן גבוה יו"ד סי' שמ"ה דהביא דברי הלח"מ ז"ל הללו וסמך שתי ידיו עליו וכתב דמרן ז"ל פסק בהרמב"ם ולא חש לקמחיה של הרמב"ן ז"ל ולא נתעורר מכל האמור:

וי"ו במאי דסיים בברייתא דאבל רבתי כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים מתעסקין עמו וכל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר דיש להעיר מאי שנא ריש' דקתני סתם המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר? דנראה בין רבים בין יחיד בין קרובים בין רחוקים וסיפא דייק ותני אין הרבים וכו' דוקא רבים הא יחיד או קרובים מתעסקים ומזה מבורר דכל דיני אבילות וכיוצא נוהג באבלים הקרובים ככל המתים אפי' אותם של יקרא דשכבי דלא נמנעו מכבוד המתים כי אם הרבים אבל הקרובים איתנהו בכל כבוד המת ואם נאמר לזה דרישא ר"י דס"ל דבשום אופן של כבוד בין של חיים בין של מתים אין מתעסקין עמו ולא זה בלבד אלא שמבזין אותו וקורין לו אוי נטלה וע"ז לא שנא ליה בין הקרובי' והרחוקים ובין היחיד לרבים עד שבאופן לדעת ר"י דין מע"ל כדין פורש מד"ץ ככל חקתיו וכל משפטיו. ור"ע פליג עליה וס"ל דמלבד דאין מבזין אותו אלא דגם הקרובים מכבדין אותו גם בכבוד המתים זו בלבד דהרבים אין מתעסקים עמו בדבר שאינו שהוא כבוד החיים הנה גם אם נאמר זה בפשיטות הברייתא ואחר האמת כן צריך להיות פשיטות כונת הברייתא עדין יש לדקדק דיוקא הדיוקא בדברי ר"ע גופיה דאמר כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים מתעסקים עמו ר"ל כולן בין הקרובים ובין הרחוקים ודוק מינה דבר והופכו הא בכבוד שאינו של חיים אין מתעסקים עמו לא הרבים ולא קרובים אימא סיפא אומרו כל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו דנר' דוקא הרבים אין מתעסקים עמו בכבוד שאינו של חיים אבל הקרובי' מתעסקים עמו בכל דבר ככל המתים ובאמת קשה דיוקא אדיוקא בדברי ר"ע גופיה ולפי גרסת הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם דגריס כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקים עמו וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו מיעוט רבים ברישא דסיפא ובסיפא אתי שפיר וכך צריך להגיה בהכרח בתלמודין והוא ברור:

ז' במ"ש עוד בברייתא הב' שם בא"ר. איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקק עמו לכל דבר מצאוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על הסיף (והרמב"ן גריס על סופו וכן פסק הרמב"ם ז"ל והוא יותר חידוש) הרי זה בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת (וכל המאבד עצמו שלא בדעת כן גריס הרמב"ן והוא נכון) אין מונעין ממנו כל דבר דהנה תחילה אומרו לא שעלה לראש האילן לראש הגג ונפל ומת ודאי דהכונה הוא דתלינן דאפשר בעלייתו שם גם בלי סיבה באנס ונפל שלא מדעתו ומת וכן פי' הטור יו"ד סי' שמ"ה עי"ש ואם יהיה כן פירושא דהך מילתא מלבד שקשה דזו אינה צריכה לפנים דודאי לא יעלה בדעתנו להחשיבו מדעת כל דידעינן דכמו אלה אלף פעמים יארעו מאורעות כאלו ומקרא מלא דיבר הכתוב כי יפל הנופל ממנו והכתוב דיבר בהוה והיכי יעלה בדעתנו דאופן זה יקרא מע"ל עד שיוצרך התנא לשלול אותו ולומר לא שעלה לראש האילן וכו' דמאין הידים להחשיבו בדעת? ומי יטעה טעות כזה? והעד נאמן על זה הוא הרמב"ם והרמב"ן שם שלא ביארו דברים אלו כאשר ביארם הטור ופסקו הדברים בסתם ובר מן דין זוהי שקשה כמלונה במקשה דקשיא רישא לסיפא שהרי באומרו לא שעלה לראש האילן וכו' מוכח דוקא באופן כזה שיש לתלות שמא נאנס ונפל ומת לאונסו הוא דלא הוי מע"ל אבל אם אנו רואין שעלה לראש האילן וכו' והפיל עצמו בק"ע או שהאופן של ראש הגג הוא שא"א ליפול באונס כי אם ברצון הא לאו הכי לא היה אפשר בשום אופן שבעולם שיפול לאונסו וכיוצא אופנים כמו אלה אה"ן דבאופן כזה ידים מוכיחות שהפיל עצמו בכל דעתו והוי מע"ל דידים מוכיחות הויין בלי ספק. ולא איכפת לן אם יאמר אותו קודם או לא כל דבריא לן דלא נאנס אלא שהפיל עצמו מדעת זהו מה שנראה דיוקא דהך מילתא אם נפרשהו על אפשר שמא נאנס ונפל כאשר פ' הטור ואם יהיה כן קשה טובא במה שסיים אח"כ ומלי דין מע"ל באמירה שאמר קודם עלותו למקום גבוה ותלול שהוא ע"מ להפיל והלך ועשהו ודוק מינה הא אם לא אמר ולא הקדים שום אמירה למעשה הרע אלא שעלה בעליית בית חורון והפיל עצמו בכל דעתו ועינינו רואות וכלות עכ"ז לא מקרי מאבד עצמו לדעת אם לא שיבטא בשפתיו קודם לכן וא"כ קשיא רישא אסיפא בלי ספק:

ח' שאף אם נדחוק עצמינו כל מה שנוכל ולא נידוק מרישא כיון דסיפא בפירושא איתמר דהדבר תלוי בביטוי שפתים קודם מעשה הא לאו הכי בשום אופן לא הוי מע"ל וכמו שהוא הדין בפשיטות א"כ קשה מאי דסיים איזהו מאבד עצמו שלא לדעת מצאוהו חנוק וכו' היכן כשאר לנו ספק מאי מאבד עצמו שלא לדעת ועדין לחלוחית של דיו קיימת ובפירושא איתמר סמוך ונראה והוא כל שלא אמר קוד' מעשה ואפי' דאינוהו שעלה והפיל עצמו עכ"ז לא הוי מע"ל דבעינן אמירה קודם מעשה א"כ כ"ש מצאוהו חנוק וכו' דלא ידעינן מאי הוה ביה ולא זו בלבד שלא אמר כלום אלא אף זאת שלא ראינוהו בשום אופן כדי לדון ממעשיו ותנועותיו והליכותיו ורמזיו קודם מעשה מה היה בדעתו כמו שהיה בראותנו אותו עולה לאילן דלא סגי שאינו מתברר מפסיעותיו וצעדיו מה היה בדעתו השפלה ועכ"ז כל שלא אמר בפירוש בטלינן כל אומדנות דעתנו ולא מחשבינן אותו מע"ל כ"ש אם מצאוהו חנוק או הרוג וכו' ולא נודע לנו שום אופן ממנו דודאי לית מי שיסתפק בדבר להחשיבו מע"ל כדי שיוכרח התנא להרחיב הדבר כל כך להוציאו מכלל מע"ל והלא מרישא שמעינן לה בעדיפא מהא?

ט' דאף אם נאמר דאצטריך תנא לאשמעינן להקל לבל נטעה ונאמר דדוקא בעליית הגג או לראש האילן בעינן אמירה קודם דאפשר לומר דהוא היה בדעתו לעלות ולא ליפול. ואפי' אם היה בדעתו כן עכ"ז אין הדבר מבורר כביעתא בכותחא שהוא פגע בעצמו וידו ממש כמו שהוא בעניין מצאוהו חניק וכו' דנראה דהוא פגע בעצמו דאם היה אחר לא היה לו צורך לתלותו באילן כדי לחונקו ואף אם ת"ל דזה האופן אפשר לתלותו באחר עכ"ז במושלך על הסייף ובפרט לפי גרסת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דגריס על סייפו דזה הוכחה גמורה שהרג עצמו בלי ספק ושלזה כתבו באחרונה מושלך על סייפו על דרך זו ואין צריך לומר זו (יעיין יעיר אוזן אות וי"ו) כהרגל התנא בכל המקומות ובאופן בזה הוה ס"ד למימר דהוי כאלו אמר בפירוש כל שמעשיו מוכיחין שהוא טרף נפשו ואין לך מע"ל גדול מזה ולזה אתא תנא לאשמועינן דגם זה לא הוי מע"ל והטעם הוא דכל שלא ראינוהו אופן מיתתו ומה היה בדעתו קודם לכן אם באמת מעשיו מוכיחין וסדר מיתתו שהוא איבד עצמו בלי ספק ולא יד אחר פגעה בו עכ"ז נוכל לומר שהיה שלא לדעת דאפשר נכנס כו רוח רעה ונשטתה ומתוך שטותו ואבידת דעתו פגע בעצמו ובנפשו דיבר וכמו שכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל סי' קי"ד הובאה ג"כ בתשו' מוהר"ם מינץ סי' ק"ו וז"ל ודמיא למצאוהו חנוק ותלוי באילן דאין זה בכלל איבד עצמו לדעת אעפ"י שהיא מוכיח שהוא עצמו עושה אמרינן דילמא רוח בעתתו ואין בכלל פורש מד"ץ דפורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד יעו"ש הנה גם אם נאמר כן ויהיה כן הפירוש בעיקר דין זה דאנו חוששין לרוח רעה וכיוצא א"כ יגדל התימה מה לי אנו רואין אותו מושלך על סייפו שודאי איבד עצמו? ומה לי אמר שרוצה להפיל עצמו או ליהרג ונפל או נהרג? ומאי שנא במושלך על סייפו תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו ובאמירה לא תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו? ולמה לא אמרינן שהרוח שנכנס בו והוא שגרמה מיתתו הוא עצמו אילצתו להוציא בשפתיו כדרך השוטים ותכף לעשותו מעשה וליאבד עצמו מן העול'? ומאי אולמיה באמירה יותר? ובפרט למה שהוסיף הרמב"ם ז"ל ועלה מיד רוצה לומר שתכף שאמר עלה והפיל עצמו דא"כ יותר ויותר יש לתלות ברוח רעה שאותו הרוח רעה שאילצתו להוציא בשפתיו דברים אלו הוא עצמו ר"ל הרוח לא הרפהו עד שהוציא אמירתו בפועל ודבר זה באמת קשה למצוא בו טעם מספיק?

יו"ד בשנוי נוסחאו' האמירה והעשיה שיש בין הבריתא אשר לפנינו ובין גדולי הפוסקים ובשנויים שבין הפוסקים גופייהו דהנה נוסח הבריתא אשר לפנינו הוא אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת ונוסח פסק הרמב"ם ז"ל הוא אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד ע"ל הנך רואה שהרמב"ם ז"ל עשה ג' שנויים מן הברית' א' שתשמיט באמירתו לעלות לראש ושיפיל עצמו וימו' אלא נקט סתם שאמר לעלות לגג ותו ל"מ ב' שהוסיף שעלה מיד מה שאינו בברייתא ג' שהוסיף שהעליה צריך שתהיה דרך כעס או מצד מה שאינו גם זה בבריתא ולשנוי האחרון נוכל לומר דהוציאו מגוף הברייתא דאם לא שהיתה העליה דרך כעס או מצד שהם דברים הנראים שאין בו רוח רעה א"כ מאי שנא אמירה ממצאוהו מושלך על סייפו וכאשר דקדקנו לעיל אבל אם תאמר שהיתה העליה דרך כעס או מצד ככל בעלי דעה והשכל הרי התברר שלא היה בו רוח רעה זה נוכל לומר בישוב על שנוי השלישי אמנם על שנויים הקודמים לא ידעינן מאי כוונתו ומהיכן בא לו שכבר ידענו שהרמב"ם אינו פוסק כי אם הדיני' המבוארים בתלמוד ושאר הדינים הנלמדים מדיוק מניחם ועל המעיין ללומדם וכמ"ש רלנ"ח סי' ג"ל ד' ע"ד ע"ב וכן כתב הרמב"ם עצמו באגרותיו לר' פינחס בן משולם דיין נא אמון כי זה לא עשה מעולם בחיבורו כי אם לכתוב הדינים המבארים בתלמוד יעו"ש באנו לנוסח הרמב"ן בס' תורת האדם ושאחריו נגררו הרא"ש והטור הוא באופן אחר אלא שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת לראש הגג ונופל ומת זהו בחזקת המאבד עצמו לדעת ופי' הדברים וז"ל פי אעפ"י שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת ע"כ הראיתיך בעיניך שנויים אחרים בלשון הרמב"ן מלשון הברייתא ומלשון הרמב"ם ז"ל השינוי מלשון הברייתא הוא שהוא ג"כ השמיט באמירתו לעלות שהוא ליפול ולמות כאשר השמיטו הרמב"ם ואל יעלה בדעתך לומר שמ"ש אלא זה שאמר ראו שאני עולה לאילן ונופל ומת ר"ל שהם דברי העולה ונופל ומת דא"כ היה צריך לסיים ולומר ראוהו שעלה ונפל ומת ולא סיים כן א"כ מוכרח דפי' דברי הרמב"ן כך הם שאמר ראו שאני עולה לראש האילן ותו לא אמר כלום כנוסח הרמב"ם וזה שכתב ונופל ומת ר"ל והוה עובדא שראינו נופל ומת וכך צריך שתפרש לשון הרמב"ן זה דאם תפרש שהכוונה שאמר לעלות וליפול ולמות ושדעת הרמב"ן ז"ל הוא דלא בעינן שנראה אותו לא בעלייתו ולא בשום אופן מנפילתו כיון שאמר לעלות וליפול חזקה עשה לדעת ולא בעינן שנראה העליה והנפילה מלבד דמריהטא דלישנא אומרו ראו שאני עולה מוכח דהם רואים המעשה וכך היה לו לומר רעו שאני עולה וחוץ מזה שהרי הרמב"ן עצמו פי' הדברים ואמר דלא בעינן שיראו אותו מפיל עצמו דוק מינה מפיל עצמו בק"ע לא בעינן שיראו אבל לעולם נופל ומת בעינן שיראו אותו דאי לאו הכי לפלוג וליתני בדידיה אע"פ שלא ראו אותו נופל ומת דבזה הלשון משתעי ומפיל עצמו מאן דכר שמיה עד עתה? והוא ברור שכן צריך שתפרש בלשון הטור השינוי אחר שאנו רואים בין הרמב"ם והרמב"ן הוא שהרמב"ן לא השמיענו שצריך שתהיה העליה מיד וגם שתהיה דרך כעס או מצר ולנו לדעת אי פליג על הרמב"ם או לא הוכרח להרחיב הדיבור וממילא משמע:

י"א במה שאמרו בין בבבא ראשונה בין בבא שניה בלשון בחזקת מאבד עצמו לדעת או בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת דאין ספק דלשון בחזקת הוא מבורר בכל התלמוד דעדין הדבר בספק מה אלא שהוו ספק קרוב לודאי (ועיין בב"ב ד"ם ע"א וע"ב בחזקת שנתן בחזקת שלא נתן ודוק היטיב וכן בהרבה מקומות) ובפרטן אתה מוצא מאי דאמרינן במנחות די"ב ע"א מאן דמתני לה אבריתא כ"ש אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אבריתא לא משום דמצי אמר לה אנא העדים סמיכי ע"כ והכונה דמתני' דקתני בתולה מן הנשואין היינו שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה כאשר פירש"י במתני' עי"ש וא"כ נמצא דעדיין יש ספק מה בדעתו לא כן בבריתא דאיכא עדים שלא נבעלה הוא ודאי גמור וע"ז מאן דמתני לה אברייתא כ"ש אמתני' דבבריתא הוא ודאי גמור ובמתני' הוא בחזקת שלא נבעלה ירצה שעדיין יש ספק והוא ברור ולעולם אונו ודאי גמור מבלי שום ריח ספק דאי הכי הול"ל הרי זה מע"ל או מ"ע שלא לדעת ולא לומר לשון בחזקת דמורה על הספק ואחר שדבר זה מבורר הוא כשמש בחצי השמים א"כ זוהי שקשה הא תינח בסיפא דלא שמענו ממנו שאמר שרצה להמית עצמו א"כ בחזקתו קאי ר"ל בין בחזקת אנושיותו (כי סתם אניש דעלמא חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב ולא יבחור מות מחיי') בין בחזקת יהידותו לבלתי עבור על מקרא מלא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וא"כ כל שלא שמענו בפירוש שגמר עצמו למיתה לא מרעינן חזקת יהידותו ואנושיותו ואפי' דאנו רואין מתוך מעשיו כגון מושלך על סייפו דהוא פגע בנפשו עכ"ז לא מרעינן לחזקתו הראשונה ואמרינן דאיבד עצמו שלא לדעת כגון שנכנס בו רוח רעה ולזה שפיר תני בחזקת וכו' שר"ל אין הדבר מבורר שהיה שלא לדעת ואדרבא המעשה מבורר להפך אבל תלינן במיעוט מצוי שלא לדעת כגון רוח רעה (יעיין מוהריק"ו שורש מוהריב"ל ח"ד סי' י"ד הריב"ש סי' תמ"ו ותמ"ז לענין חזקת כשרות דלא מרעינן אותה חזקה ותלינן במיעוט מצוי דילדן לי"ב חדש וכן לענין חזקת אוסור א"א לא מרעינן לה ותלינן במיעוט מצוי דהנטבעים במים שאין להם סוף נצולים ועיין חי' פ' החולץ דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ובתשובה אחרת הארכתי כיד הטובה עלי לברר דברים אלו בשלמה ודברתי על הנביאים אחרוני זמנינו שלא דקדקו בחילוק נכון זה ואכמ"ל) וע"ז שפיר אמרו ה"ז בחזקת מ"ע שלא לדעת והוא ברור אבל ברישא שכבר אמר בפ"ו ובפרט לגירסת ברייתין שהתרה עצמו למיתה בפירוש ודבר ידבר אתנו שפוי בדעתו כאשר ידבר איש אל רעהו ושמתוך דבריו ותנועותיו מתברר לנו דאין בו רוח רעה וכמו שבארנו לעיל בהערה יו"ד דעת הרמב"ם שהוסיף העליה דרך כעס או מצד ואחר שהדבר מבורר אצלינו שהוא שפוי בדעתו ועכ"ז אמר לעלות וכ"ש לפי הגירסה שאמר לעלות וליפול ולמות וראינו שתכף עשה מעשה עד שאין לתלות באונס וכיוצא לזה א"כ הרי נתברר לעיני השמש והירח שזה איבד עצמו לדעת א"כ תו מה הלשןן אומרת הרי זה בחזקת מע"ל והכי הול"ל ה"ז מע"ל וכבר הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם נד' דנרגש מזה שהרי פי' ה"ז בחזקת מע' לפי' אעפ"י שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמ' חזקה עשה לדעת עכ"ד הרי דנרגש מזה ופירוש הדברים דעדין איכא ספק כיון שלא ראינוהו מפיל עצמו אלא שראינוהו נופל ומת ועדין יש להתספק שמא נאנס ונפל אלא דהאמירה שאמר קודם לכן מחזיק אותו שהפיל עצמו בק"ע ואין נותן מקום להסתפק זהו בירו' דבריו ויפה פירש אלא דעדין לא יגהה מזור לדקדוקינו דא"כ הא תינח באופן כזה דעדין נשאר ספק מה שפי' אין מבזין אותו לדעת ר"ע דהלכה כוותיה אבל אם הגע עצמך שאמר בפי' ומסר עצמו למיתה בפירוש וראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או שהרג עצמו לדעת עד שלא ישאר לנו שום מקום להסתפק ובודאי הגמור פגע בנפשו א"כ באופן כזה הוא רשע גמור טורף נפשו באפו ובודאי שדינו לקללו ולבזותו ושלא להתעסק עמו בשום דבר א"כ היה לו לתנא להשמיענו דין זה ולעשותו בבא בפני עצמה ומדאשתיק תנא נר' להדיא דלא שנא דין ראינוהו בק"ע לראינוהו נופל וכן נר' מפשט לשון הרמב"ם ז"ל דלא שני ליה ואי הוה שני ליה הוה פוסק דין זה ומפרש אותו באר היטיב כאשר עשה בביאורים אחרים אעפ"י שלא באו בברייתין ואם כה נאמר להפך דהכל אחד בין ראינוהו מפיל בין נופל הכל דין אחד מלבד שקשה דא"כ לקתה מדת הדין וכמדובר עוד זאת מה הלשון אומרת הרי זה בחזקת כיון שראינוהו מפיל עצמו תו מה מקום ספק נשאר שהוי שלא לדעת וכאמור ולומר תני ליה בחזקת אגב נופל וכמו שפי' הרמב"ן או תני רישא אגב סיפא זה דוחק גדול והנראה דיש מאבד עצמו יותר מבורר מאופנים האמורים ובאמת צריך לחתר אחריו היכי משכחת לה אופן מבורר יותר מאמירה ומסירה וראיה בחוש הראות מפיל עצמו בכל דעתו והוא פלא לפום ריהטא כי אפי' בדרך נבואה לא יתברר יותר מזה:

י"ב והיא בעיקר הדין של מע"ל שבאמת יש לעמוד לדעת גדר אסורו שלפום ריהטא אין הדבר מפורש באר היטב מהו גדר איסורו אמת ידענו ששורש איסורו הוא מאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכמו שהובא בב"ר פ' ל"ד ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה כ"ג וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומניין שכן הדין שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו מיד האדם מיד איש את אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמי' עכ"ל וכל לשון הרמב"ם זה היא ב"ר הנ"ל כדמותו כצלמו ותימא על מרן כ"מ ז"ל שלא רשם לנו מקור ב' הלכות אלו מראשם לסופם שהוא לשון ב"ר פ' ל"ד בדקדוקו ואין לומר אלא כמ"ש מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ועוד לחכמים ח"ב מערכת הכף אות ז' כיעו"ש (ועיין יפ"ת שם כשהביא דעת רש"י דשני מעוטים נינהו אחד לחונק עצמו ואחד להורג עצמו וכנגדו דעת הרמב"ן ז"ל דכל הפסוק הזה היא אזהרה אחת ותימא איך לא הביא דעת הרמב"ם ז"ל מפסק הלכה זו דקאי כדעת הרמב"ן ז"ל) ולשון אך אמרו בב"ר שהוא פרט לאנוס כשאול ועל זה האריכו למעניתם היפ"ת שם ובפ' ס"ה ורש"ל פ' החובל סי' ט"ן באורך וברוחב ובשבות יעקב ח"ב סי' קי"א כנסת יחזקאל סי' ל"ז זרע אמת חי"ד סי' קל"ט ובסי' קמ"ב ורוח יעקב שבס' לב שמא ד"ק ע"ד לחם יאודה שם ושבט יהודה סי' שמ"ה ברכי יוסף שם חיים שאל ח"ב סי' מ'ו ועיין בעלי התוס' ע"הת בס' דעת זקנים ועיין להרב עפר יעקב שם באורך ויתר מאחרונים הלא בספרתם האריכו למענית' וכולם פה אחד יסבו בלכתם אל מקור אחר להביא האוסרין והמתירים וסברתם בהראותם כי אפי' לדעת האוסרים לפגוע בנפשותם אם עברו ואיבדו עצמם לדעתם מפני פחד יסורין המרה בעלי תשובה הן כולם מיתתם כפרתם ואין דינם כדין מע"ל והם ככל הכשרי' המתים על מיטתם ואין גם אחד ר"ל מכל אלו הפוסקי' ראשונים ואחרונים המעניקים חמה בקומתם ולא בדרך גוזמא אין מי שנתעורר לומר אימור דהלאו מצינו והוא אך את דמכם וכו' מקרא מפורש גלוי לכל העמי' ללשונותם אבל העונש הגדול הזה אחת דתם לדונם בפורשים מד"ץ או כהרוגי ב"ד החטאים האלה בנפשות' זו לא נתברר בשום מקום וכן מ"ש בע"ז די"ח מוטב שיטלנה מי שנהנה גם שם לא נתברר מה דינו אם הוה עובדא ועבר ונטלה מי שלא נתנה ר"ל שהמית עצמו דמשם ר"ל מאותה סוגיא לא משמע כי אם עצה טובה קמ"ל או איסור חמור כשאר איסורין דעלמא. אבל שיהיה עונש מיוחד למע"ל לדונו כפורש מד"ץ או כהרוגי ב"ד ר"ל שלא להיות נחשב עושה מ"ע כדי לפטור את קרוביו מן האבילות ומכל דיניו הנתנין בתורת האחוה ושאר בשר בעמיו זו לא שמענו ולא נתברר בשום מקום ואם כה תאמר מה כל החרדה הזאת? הרי פ"ב דאבל רבתי לפניך ושם נתפרש דינו באר היטב. וגם הרמב"ם פסק אין מתאבלין עליו וביאר עליה הלח"ם ז"ל דהני דומיא דהרוגי ב"ד דלא הוי להו כפרה כי אם עד מיתה וקבורה ועיכול בשר גם הלחם יהודה עיאש ז"ל בנה דייק ע"ז להשוות הרוגי ב"ד למע"ל ועדיפא מהא אתה תראה למוהריק"ש בהגהותיו הנקרא ערך לחם י"ד סימן שמ"ה שהפליג להחמיר בדין מע"ל שלא לרוחצו שלא להלבישו לבנים שלא לומר עליו צידוק הדין ושלא לקבור אותו בעשרה ולקוברו בקברי ישראל אבל בריחוק מקום וסיים וכתב וז"ל וק"ו הוא מהרוגי ב"ד מפני רשעם. דהנהו אית להו כפרה במיתתם עכ"ד ואחר כל הבירור הזה מה תצעק אלינו לאמר איה עונש מע"ל ואיה בירור דינו. והכל גלוי וצפוי לפניך באר היטב? לזאת אשיב קורא נעים! הרף ממני בעת מדברי הרמב"ם ופרשיו ורכבו. ומהש"ע וכל נושאי כליו. וכשנבא בדבריהם בע"ה נחכים כיד ה' הטובה עלינו. רק לעת עתה שלח ידך ואחוז בעיקר מטרת הראיה היא ראית פ"ב דא"ר שהבאת בידך. והראה לי משם איה מקום מנוחת ראיתיך. אי ממ"ש אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. הא כבר סיים וכתב כללו של דבר כל דבר שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין עמו וכל דבר שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו דוק מינה דוקא הרבים אבל הקרובים קיימי בדינם ולא שייכי בכל דין זה כלל. וראיה חותכת עוד שכל אלו הדינים הוא על הרחוקים ולא על הקרובים. שהרי למטה בבריתא ז' שנינו הרוגי ב"ד אין מתעסקים עמהם לכל דבר. אלא אחיהם וקרוביהם באים ושואלין בשלום הדיינים והעדים ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין וכן פסק הרמב"ם שם אות באות. הרי מכאן תרתי ראיות האחת דענין אין מתאבלין לא תני ליה בהרוגי ב"ד אלא בהדי אחים וקרובים ועכ"ז היו אוננין. ובענין מע"ל לא תני ליה כלל יען דלא משתעי כלל בענין הקרובים (ואף לפי גרסת הרמב"ם עכ"פ תני ליה בהכרת בהדי הרבים שהם הרחוקים יען שהקרובים לא אדכר שמייהו כל וכל ולקמן נרחיב הדיבור בזה בס"ד) ועוד ראיה שאין הקרובים בכלל דין זה דמע"ל. דא"כ יהיה מע"ל חמור מהרוגי ב"ד בענין אחד. שהרוגי ב"ד אם שאין מתאבלין עליהם. עכ"פ אוננין וכמו שפסקו הרמב"ם ג"כ ואלו המע"ל לפי הס"ד שאין מתעסקין עמו לכל דבר היינו על הקרובים ג"כ והיינו על האבילות שאין מתאבלין כלל. א"כ לפחות היה לו לומר אא"כ אוננין עליו כמו הרוגי ב"ד. ולו' שמה שאמרו עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים. נרצה לומר. שהוא אנינות זה ודאי דאנינות הוא בלב וברכת אבלים בפה מלא ומעשה רב. ועוד מעולם לא מצינו ברכת אבילות על אנינות. ועוד אעיקרא הענין בעצמו קורא בגרון דרב המרחק בין מע"ל ובין הרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ. דאלו במע"ל לא מיעטם כי אם מכבוד שאינו של חיים ולרחוקים וכל זה בש"ואת. אבל לבזותו בק"ע נזדעזע ר"ע דקי"ל הלכה כוותיה ולא הניח להוציאו דבר זה מן השפה ולחוץ וחשש לביזיון המע"ל יותר מדי. כ"ש שיחוש לעשות מעשה רב שלא להתאבל עליו אחיו וקרוביו וכל שאר בשרו ואין לך בזיון גדול מזה שאתה מוציאו מכלל ישראל. וכיון שאינו ישראלי ממילא הו"ל כאלו אין לו אחים וקרובים כלל דבעמך כתיב בעושה מעשה עמך הוא קרוב לנו ושאר בשרינו. וחייבים קרוביו להתאבל עליו ואם אינו עושה מעשה עמך הו"ל כאלו אינו ישראלי ואין לו אחים וקרוביו מרחוק עמדו. כי הם ישראלים גמורים. וזהו עיקר הטעם בהרוגי ב"ד והפורשים מד"ץ שלא היו מתאבלין עליהם וכמבואר בפ' נגמר הדין באורך וברוחב. ואחר שדבר זה הוא ברור כשמש אם אתה מחייב לאחיו וקרוביו שלא להתאבל ושלא לקרוע וכל דיני אבילות את שישנן בק"ע ואח שישנן בשו"את הרי אתה מבזהו בקל קרנא ובפועל ובפירסום גדול בזיון שאין אחריו כמוהו כאלו אתה קורא ופושט אותו למומר ופורש מד"ץ בקולי קולות. ואי ר"ע נזדעזע וחרה אפו בקללו הוי נטלה שיהיה או פי' נטול מן היהודים או נטול מן העולם או כלי חרס כפירוש החתם סופר ז"ל או נשלח וערום כפי' הרב"ן ז"ל. כ"ש שיעשן אפו וקנאתי באיש ההוא המוציאו מכלל ישראל ומרחיק קרוביו וכל שאר בשרו מלנוד לו ומלאתאבל עליו. וכל זה ויותר מזה מבורר באר היטב בסדר הלכות אלו המובאות בברייתא דא"ר דנראה לעיני השמש. דג' גדרים הם. מע"ל גדר הקהל. הרוגי ב"ד גדר ב' חמור ממני וקל מפורשים מד"ץ. פורשים מד"ץ גדר ג' חמור מכלם. שהרי אתה רואה שכל חד בדידיה בנוי לו במה בפני עצמה. ולא כללם התנא כולם כאחד. או לפחות מע"ל והרוגי ב"ד שניהם בפקידה אחת. אלא אתה רואה בחוש הראות. דהתנא הפיצם וחילקם לג' בבות בשינוי דיניהם ומשפטם. דהנה אתה רואה מע"ל לא חרץ משפטו כי אם על הרבים הרחוקים ר"ל לכבדו בפרהסיא מנעם מטעם שכל ענין הרבים הוא בפרהסי' אבל היחיד רחוק והקרובים לא אידכר שמייהו כל עיקר וגם אלו ר"ל הרבים והרחוקים לא מנעם כי אם מכבוד שאינו של חיים בשוא"ת ואדרבא הזהירם בכבוד החיים בכל דיניו ובכל משפטם. ואם זה המע"ל לא יקרא עושה מעשה עמך. עד שאין לו קרובום וקרוביו נעשו לו רחוקים מאיזה פתח או חלון אטום יתחייבו הרחוקים בכבוד החיים הא כל כבוד הזה אינו אלא מפני קורבתם למע"ל הזה. ואם אינו עושה מ"ע הרי קרובים נעשו רחוקים כמו הם ומאי שנא אלו מאלו וזה ברור מאד. באנו בענין הרוגי ב"ד גדר ב'. הציב להם התנא במה בפני עצמה שלרבים אסר להתעסק עמהם בכל דבר ר"ל בין בכבוד של חיים בין שאינו. תדע שכן הוא שהרי למעלה פרט לך ב' דברים פרט לך כבוד שאינו של חיים ופרט לך הרבים ר"ל הרחוקים. וכאן סתם ואמר אין מתעסקין עמו לכל דבר כלל בין בכבוד החיים בין בכבוד המתים ובין הרחוקים ובין הקרובים ואדרבא ציוה לקרובים בפירוש לעשות מעשה בפועל לשאול בשלום הדיינים והערים במקום שמירת ימי אבילות ונראה מריהטא דלישנא דהיה הענין תכף או לכל הפחות תוך מן ז' ימים וזה לך האות שציום לעשו' ב' דברים בק"ע הפך דיני אבילות הראשון דאבל אסור בשאלת שלום וכאן ציום בק"ע להתחיל בשאילת שלום הדיינים והעדים שנית שאבל אסור לצאת מפתח ביתו כל ז' וכאן ציום לצאת ולבא לפני הדיינים והעדים ולבקר אותם בחצריהם ובטירותם. ולזה נ"ל דכמפרש סיים ואמר ולא היו מתאבלין עליהם דלכאורה יש להקשות דהכי הול"ל ואין מתאבלין עליהם בדרך ציוי ולא לומר ולא היו מתאבלין עליהם בדרך סיפור. אבל הכוונה דהוא סיום וטעם כיצד היו באין ושואלין בשלום והם היו אבלים? ולזה כנותן טעם סיים ואמר דהיו עושין זה יען לא היו מתאבלין עליהם אא"כ אוננין שאין אנינות אלא בלב. וא"כ ממילא מחוייבים לצאת ולבא ולשאול בשלום הדיינים והעדים. ולא בשלום כל אדם מפני שהם אוננין בלבם הנה נמצא דהרוגי ב"ד הוא גדר ב' חמור ממע"ל שקרוביו לא היו מתאבלין וממילא הרחוקים לא היו חייבים בכבוד החיים כיון דהחיים והם הקרובים נעשו רחוקים. ודא ודא חדא היא ר"ל כיון דאין מתאבלין הקרובים עליהם ממילא גם הרחוקים פטורים מכבוד החיים והכל הולך אל מקום אחד.

באנו לפורשי מד"ץ גדר ג' חמור מכולם שמלבד שאין מתעסקים עמהם לכל דבר לא בכבוד המתים ולא בכבוד החיים כיון שאין מתאבלין הקרובים ולא אוננין כל עיקר. אלא אדרבא הם מחוייבים ר"ל הקרובים ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים ולאכול ולשתות ולשמוח. וכל מעשה הגדול הזה בפועל ובפירסום עצום באכילה ושתיה ושמחה גם את הלבוש כולו הפך לבן. הוא לבטל האנינות בלב שזה ענין טבעי שאין דרך לצוות שלא להתאונן בלב כי הוא מהדברים שהטבע מחייבם ואין שום תחבולה לינצל מזה. כי אם ביום הלחמו ביום קרב נגד הטבע החומרי והיינו לעשות מעשה מפורסם בכל עניינים של שמחה האמורים דאחר המעשה הגדול והנורא הזה לא נשאר מקום לאנינות הלב. ואם עד אלה לבו יצוק כמו אבן ולבו אומר לו לשמחה מה זאת עושה כי רעה עינו באחיו אשר כשה לטבח הובל ואהבת עולם אהבו לאחיו הפורש מד"ץ עכ"פ הוא עשה את שלו בפועל לאכול ולשתות ולשמוח. והיה הנשאר אנוס הוא ומחומר קורץ וישתנה הצבע ולא ישתנה הטבע ומה לו לעשות עוד ולא עשה ובזה רז"ל תלמידי מרע"ה אחזו שער והלכו בדרך התורה שתתעלה והיינו שבכל הדברים שאינם תחת יכולת האדם ורשותו ונראה שבאו עליהם המצוות כאלו הם תחת ידו משמים הביט ה' ראה את טבע חומר האדם. וע"ז ממכון שבתו השגיח לצוות עליהם ר"ל על המצות ההם מעשה בפועל כדי להכריח האדם בכל מה שיוכל דרך משל זכור את יום השבת לקדשו. זכרהו על היין בפעל זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. הנחת תפילין בכל יום בפועל זכור את אשר עשה לך עמלק קריאת פ' זכור דאורייתא אחת בשנה בפועל וכאלה רבים דוק ותשכח וטעם הדברים כי הזכירה והשכחה הם טבעיים ולא יפלו תחת סוג הציווי אם לא בעשות מעשה בפועל דכוותא אמור רבנן בטעמא וצוו לקרובי הפורשים מד"ץ לאכול ולשתות וכו'? כי לא יפול הציווי בשום אופן לאמר לא תאונן בלב כי הוא מהנמנעות תחת סוג הציווי בטבע קיים והוא ברור מאוד ועיין תשובת בשמים ראש סימן קע"ג שכתב וז"ל ולדעתי יציאת מצרים של כל הימים מדאורייתא סגי לה בלב מדאצטריך גבי זכירת עמלק אל תשכח לשכחת הלב וזכירה בפה מכלל דבעלמא זכירה בלב והרהור בדבור ע"כ לשונו הצריך לענינינו ואחר המחי' שגיאה גדולה יצאת מתחת ידו כי איך אפשר בשום אופן שבעולם שנאמין שתורתינו תורת אלהים חיים מצינו מצות שאינם בכח האדם. או כמו שתאמר שאין מקורם בשכל כי אם בטבע? כמו שהם באמת הזכירה והשכחה ובפרט לזכור בכל יום בלב ואיך יזכור? ומי יעורר לו הזכרה בכמה אלפי טירופי הדעת שאדם נלכד כהם יום יום? הס כי לא להזכיר ומקרא צוח עלינו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ומנא מבורר שאם אין מעורר חיצוני השכחה מצויה באין מיחוי והראיה שהביא מענין זכירת עמלק אינה ענין לכאן. דלעולם זכירה בפה וא"א באופן אחר או בעשות איזה דבר כפועל או באמירת דברים מן השפה ולחוץ הא לאו הכי יפול האדם ברשת השכחה וזה די לזכירת יציאת מצרים. אבל בזכירת עמלק יען שעיקר מצות הזכירה ע"י קריאת פ' זכור וכדומה אינה אלא כדי להתנקם ממנו וענין זה אינו די בזכירה לבד שהיא אמירת דברים אלא צריך התעוררות הלב אל הנקמה כי שם משכנה וע"ז יפה דרשו רבותינו ז"ל ואל תשכח בלב ומי יפרש כמוהם פשטי המקראות? זיע"א ואמן ולדעתי המעט זהו מה שפשט המנהג בכל יע"א להכות ברגל בשעה שאנו אומרים תמחה את זכר עמלק כדי להורות על התעוררות הלב שעליו בא הציווי אל תשכח בלב. ואגב אומר שמנהג הזה הוא קדמון מזמן התלמוד שהרי בכלל חוקי הקיסר טיאודוסיו על היהודים חד מהם הוא שלא יכו המן בבתי כנסיות. ראה כמה קדמון הוא מנהג זה ומקורו מקרא מלא. ושוב ראיתי בס' המנהיג ה' מגילה סי' ח"י שהביא מ"ש בירוש' שאמ' כי דו"ח כמטי להאי פסוק' אשר הגלה נבוכדנצר צריך לומר שחיק טמיא וכו' ועוד סיים וכתב וע"כ מנהג התינוקות בצרפת ובפרוסייא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן ומקישים זעג"ז כשהקורא מזכיר המן שנא' ושם רשעים ירקב ע"כ. ובזה אשכחנא פטרי למה הציווי על הקרובים לבד ולא על הרחוקים שהרי עיקר הראיה בציווי זה הוא מקרא מלא באבוד רשעים רנה ומקרא זה הוא כללי לרחוקים וקרובים ולמה לא יתחייבו כי אם הקרובים. אבל לפי האמור הוא כמין חומר. דעיקר מצות אכילה ושתיה ולבישת לבנים לא לעצמה יצאת ובאמת אינה מצוה בפני עצמה. כי כדי לקיים באבוד רשעים רנה די בשלא להתעצב ולא להראות שום אבילות בשום אופן כדרך כל הארץ. וא"כ כשלא יש אבילות ממילא עולם כמנהגו נוהג וששון ושמחה ימצא בו ואינו תלוי באכילה ושתיה וכו' (יזכר לדבר עיין בית יהודה עיאש ז"ל במנהגי ארג'יל דק"י ע"א סעיף יו"ד) וכל זה תינח לרחוקים כי אין לבם חלל בקרבם מצד התרחקותם אבל בקרובים כי המרירות בלבם טבע קיים על אלה תסוב המצוה לשמוח בפועל בדרך תחבול' להלחם נגד טבעם שלא יתאוננו בלבם בהיותם מטבעם שאר בשר איש באחיו ידובקו מן הגזע ומן השרשים וגם דבר זה ברור מאד אשר מזה יש להקשות על הרמ"ה בחי' לסנהדרין שפי' על מ"ש הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב כתב וז"ל ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב באבוד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב וכיון דהוי דבר שאינו נראה הותר להם. אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא להתאונן ושלא ידוה על קרובו ע"כ ולע"ד פי' ראשון נראה עיקר דאי כפירוש הב' דגם מצד הדין היה אסור להתאונן עליו אלא שאין תתבולה יען האנינות הוא בלב וא"א למי שהוא קרוב אליו לכבוש יצרו מלהתאונן. א"כ היה אפשר לתקן דבר זה באכילה ושתיה ושמחה ולבישת לבנים כמו שהיא בפורש מד"ץ דשם לא הותר אפילו אנינות ונצטוו הקרובים להתעסק בעסקי שמחה. אלא ודאי מדראינו דלא נצטוו על השמחה בהרוגי ב"ד. מוכרח שמצד הדין מותרים להתאונן ביון שאינו דבר הנראה ביון שהוא בלב ובפי' הראשון. ולקמן בס"ד נבאר ביאור היפה טעם הדבר למה הותרו. ושוב ראיתי להרמ"ה עצמו דכמעט חזר בו מפירושא בתרא הלזו שהרי לקמן בדמ"ו ע"ב כתב וז"ל מתיב ר"א בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם דכתיב באבוד רשעים דנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף יצרם ולשמוח להריגת קרוביהם עכ"ד. הרי בפי' דס"ל להרמ"ה גופיה דמצד הדין לא חייבם הכתוב לכוף יצרם לשמוח להריגת קרוביהם. ונראה דהיה מקום לכופם. והלא כתב לעיל שא"א לכבוש יצרו שלא ידוה. והוא אמת מצד עצמו שהוא דבר נמנע בטבע קיים. אבל הכוונה הוא שר"ל שלא חייבם הכתוב לכוף יצרם ולשמוח בפועל באכילה ושתיה וכו' כמו שהוא בפורשים מד"ץ ולזה שפיר דקדק כאן לכוף יצרם ולשמוח. ולעיל כתב לכבוש את יצרו שלא ידוה שבאמת הא דלעיל ליתיה בתקנתא בשום אופן ואינו נכנס. לא ידוה. תחת סוג החיוב אבל הך דהכא שהוא חיוב לשמוח נכנס תחת סוג החיוב לעשות מעשים של שמחה עם שכל לבב דוי ולא חייבם הכתוב בהרוגי ב"ד לעשות ענין זה כמו שחייבם בפורשי מד"ץ והוא ברור בכוונת הרמ"ה דמצד הדין הרוגי ב"ד קילי מפורשי מד"ץ והותר להם האנינות והוא ברור ישוב בא לידי תשובת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ח וראיתי לו שם בענין זה דברים שאינם ראוים לפי עוצם בינתו ובקיאותו כי רב הוא ומי שיעמוד על בוריין של דברים שכתבנו בכל האמור בעיניו יראה ולבבו יבין דאחמ"ר אין מקום לכל מה שכתב בענין האנינות ודוק כי לקצר אני צריך. איך שיהיה מבורר יוצא מכל ריהטא דפ"ב דאבל רבתי דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד וכ"ש מפורשים מד"ץ מבלי שום ריח ספק וא"כ לנו לדעת מבטן מי יצאו כל העונשים המובאים בפוסקים ראשונים ואחרונים. וגם להרמב"ם מאין יצא לו שאין מתאבלין עליו ולמוריק"ש ז"ל הנז"ל שהפליג מהרבה במע"ל וקשה מאין ולאין לו. ולפום ריהטא הייתי אומר בטעם מוהריק"ש ז"ל שהפליג להחמיר כמ"ש הרב מט"ש ח"ג בתשובת מירא דכיא סימן ט"ו וז"ל ואף שמוהריק"ש הפריז על המידה. איפשר היה הדור פרוץ בזה והוראת שעה היתה עכ"ד. ונראים קצת דבריו ממ"ש מוהריק"ש ז"ל שם ועושים כל אלו הדברים בפרהסייא משום והנשארים ישמעו וידאו עכ"ד אבל כד דייקינן שפיר היאך נאמר הוראת שעה שהוא לא פסק דין על מעשה שבא לפניו כדי שאמר הוראת שעה כי מוהריק"ש כותב ומעלה על ספר חקה ויערוך עליו ערך לחם לכל עת ולכל זמן. והיותר קשה (ושהוא ראיה שמצד הדין כתב כל הכתוב בספר) שהרי סיים וכ' דק"ו הוא מהרוגי ב"ד וכו' יעו"ש. מאריה דאברהם! מהיכן הוציא הק"ו פריכא שבור וקלוט מאחד דכבר בררנו דמע"ל קיל טובא מהרוגי ב"ד ואם לא שיאמר כן איך יתיישבו לו ולכיוצא בו דקיימי בסברה זאת כל הדברים הנתנין למעלה והוא פלא בעיני:

י"ג אף לכשיתעקש המתעקש בביאור פ"ב דאבל רבתי הנ"ל ויבארהו כאשר יעלה מזלגו ויאמר בו כוונה אחרת אשר ממנה יצא לחם דין ומשפט חרוץ למע"ל שלא להתאבל עליו כל עיקר ויהיה דינו כהרוגי ב"ד או אפי' כפורש מד"ץ בכל מכל כל עכ"ז לא אעזבהו ולא ארפהו עד בולעו רוקו. עד שיאמר לי הטעם הנכון והמספיק בהשואת הנדונות ר"ל השייכות שבין מע"ל להרוגי ב"ד ופורשי מד"ץ וכדי לבא עליו בכח אני אביא שרש דינים אלו בקיצור נמרץ ואח"ך למשפט נקרבה אם דרכי ההוראה מסכימי"ם ומעריבים להשוות מע"ל להרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ הדומה להם או לא. הנה שורש ביאור דין זה הובא בהגהות מרדכי פ"ג דמ"ק בהביאו דין מנודה ודין פורש מד"ץ כתב וז"ל ובהלכות שמחות של מוהר"ם ז"ל כתב וז"ל אמר לי הרמב"ן מפי רבינו יונה (ולשון זה הובא בהרא"ש פ' אלו מגלחין בשינוי כמו שיבא לקמן בע"ה אבל לא הובא מוהר"ם בשם הרמב"ן בשם רבינו יונה אלא מוהר"ם בשם רבינו יונה ותו לא ואלו הרמב"ן לא אדכר. ודבר זה נעלם מהרב חידא ז"ל בס' שם הגדולים ח"ב דל"ח ע"א כ"ה יעו"ש) הא דאמרי' העומד ביציאת נשמה חייב לקרוע הני מילי באדם שאינו רשע אבל באדם רשע לא. אלא יש לשמוח דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' והוסיף מוהר"ם ז"ל ואמר אינו נקרא רשע רק העושה להכעיס והוא הנקרא פורש מד"ץ. ולא יקרא פורש מד"ץ כי אם עובד ע"ז או אוכל נבלות להכעיס דהכי אמר רב שמעיה פ' נגמר הדין יכול אפילו פרשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא צו. משמע דהכי מיירי אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או מניח לפעמים מצוה משום טורח כגון זה חייב לקרוע בשעת יציאת נשמה כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו באבשלום א"ר יעוש"ב וברוחב.

ואני בעניותי בתשובה אחרת הבאתי דברי הגמ"ר הללו כמות שהם מראשם לסופם ודקדקתי בהם דקדוקים עצומים ונאותים. וגם בדברי הש"ע ורמ"א והש"ך ביו"ד סימן ש"ם ושמ"ה ובכל האחרונים שפסקו דין זה עמדתי עליהם בכל כוחי ובררתי הדברים בשמלה בראיות מופתיות. וזו הלכה למעשה העליתי בכל פורש מד"ץ וכל עובר כל מין עבירה גדולה וקטנה להכעיס או מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת (ועיין הרמב"ם בה' ממרים פרק ג' ובה' רוצח פרק ד' ובמורה נבוכים ח"ג פמ"א) דינו כפורש מד"ץ ויוצא מכלל ישראל לגמרי עד שהתודע ששב בתשובה. ואם לא נתודע ששב אפי' בזבולא בתרייתא מלבד שאין מתאבלין עליו אלא אדרבא קרוביהם אוכלין ושותין ושמחין. ונקט אוכל נבילות להכעיס פרט ולא עושה עבירה להכעיס כלל להשמיענו כי בעבירה הזאת סתמו כפירושו כל דשביק היתרא ואכיל איסורא. אפילו ששורשו בא לתיאבון כיון דשביק היתרא ואכיל איסורא הרי נתבאר דעתו שעושה להכעיס רוצה לומר מפני שאינו מאמין בדבר ועל זה הורה לדעת כי הכל שוה אליו בשר נבילה כבשר שחוטה וזהו מ"ש הש"ך יו"ד סימן שמ"ה ברגיל אף לתיאבון (אשר בלשון זה נתחבטו כמה מהאחרונים וגם חכמי דורנו בתשו' נשלחה אלי מארצות המערב הפנימי ועוש"ב) דלשון רגיל הוא בזה אחר זה תמיד ולא יפול כי אם בשביק היתרא ואכיל איסורא וזהו תמיד (ובאותה תשובה הארכתי לחזק דבר זה במסמרים ומכלל הדברים הבאתי דברי מוהר"י וויל ומוהרם מונ"ץ הנז"ל שכתבו פורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך) ולשון לפעמים מורה בהכרח דלא שביק היתרא ואכיל איסורא דפעמים מצא היתר ולא אכל איסור ופעמים לא מצא היתר אוכל איסור ואפי' כל ימיו באופן זה לא מקרי רגיל ומ"ש הש"ך אף לתיאבון ברגיל ר"ל אף אם שורש מה שנלכד בעבירה זאת היתה לתיאבון לצבות בטן למלאות נפשו בטן רשעים עכ"ז כיון דרגיל ושביק היתרא הרי נתבאר שכופר וכל כופר הוא פורש מדר"ץ (ובאותה תשובה הנז"ל הארכתי הרבה ואכמ"ל עוד) לא כן בשאר עבירות כגזל ועריות שאין כנגדם בהיתר בשום אופן ונפשו של אדם מחמדתן כי לענין חמדת ממון הרי אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו ולענין עריות מ"מ דיבר הכתוב מים גנובים ימתקו עכ"ז אפילו ברגיל בעבירות כאלו כל ימיו יקרא לתיאבון גמור ואינו יוצא מכלל ישראל בשום אופן מאחר דהתאוה אילצתו והיא בעוכרו מה לי פעם אחת מה לי אלף אלפי אלפים פעמים כל שאין כנגדם בהיתר בשום אופן ובאותה תשובה נסתייעתי מדברי הרשב"א הובאו בב"י לרש"ך שבעלי עבירה כגזלנים מתאבלין עליהם ואומרו בעלי עבירה היינו שנעשו בבעלים לאותה עבירה ברגילות עצום ואפ"ה מתאבלין עליהם יען שאינו להכעיס אם לא שיאמר אותו בפי' כמו שאמר מנשה כשבא על אמו שהיה עושה להכעיס את בוראו (איני זוכר עתה איה מקומו וחפשתי במקום הראוי לחפש ולא מצאתי אבל היא אמת שכך כתבו רז"ל) הא לאו הכי כל עבירה גדולה וקטנה שאין אתה יכול לברר שהיה להכעיס אפי' היה רגיל בה כל ימיו עכ"ז אינו יוצא מכלל ישראל ומתאבלין עליו ודבר זה ברור למי שעומד בכל מקורות דינים הללו בשורשם. נכון לבו בטוח כי לא יוכל לחרוץ משפט חוץ מאשר הוא שומע וקורא בשום אופן שבעולם ואחר כל הדברים הברורים והמזוקקים שבעתים האל למשפט נקרבה בדין מע"ל שהנה אין ספק שגדר איסורו קיל מלא תרצח כקש לפני רוח ששם גורם רעה לאחרים וכאן גורם רעה לעצמו. ואלולי מקרא שכתוב אך את דמכם וכו' אפשר לא היה איסור מצד סברתנו על דרך רשאי אדם לחבול בעצמו (ועיין רש"ל פ' החובל סי' ט"ן ויש לי אריכות דברים עליו ואכמ"ל) וברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות אשר חס רחמנא עלן וקדשנו במצותיו וצונו. אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ובאמת אפי' בשעת סכנה ויסורין קשים ומרים כי טוב מותו בחייו בדרך טבע. יפה אמר רחב"ת בע"ז די"ח מוטב שיטלנה מי שנתנה ויפה העלו האחרונים דשאול עשה שלא כהוגן ושלא ברצון חכמים ואף אם נאמר כדעת החולקים עכ"פ שאול שאני בלי ספק. ואין ללמוד ממנו בשום נדון ושום אופן. ומי גבר כשאול מלך צדיק הראשין זך וישר פעלו וכאשר הסכימו רוב האחרונים הלא בספרתם ובראשם הרב יפ"ת ב"ר פ' ל"ד ופ' ס"ה והרוצה יעיין בהם וירוה כל צמאונו אבל לכל אפיא אין מי שיוכל להכחיש דהפוגע בנפש זולתו חמיר טובא מפוגע בנפשו דעם דהא רציחה והא רציחה עכ"פ הא גורם רעה לאחרים והא גורם רעה לעצמו ורב המרחק בין המאורעים ודיינו דברי הרמב"ם בה' רוצח שכלל דין זה עם דין גרמא בנזיקין כמו כופתו לפני הארי אי שולח אחרים להרוג את חבירו שבשלשתן כתיב בהו דרישה להעיר אוזן שדינם מסור לשמים וכאשר הבאתי דבריו לעיל וכבר ידעת הרי שמיתה בידי שמים קילא ממיתה בידי אדם והוא ברור ולו יהי כל אפיא שוים וניתן את של זה בזה עכ"פ אשנה ואומר אין מי שיוכל להכחיש כי מעולם לא מצאנו בכל התורה כולה על הרוצח ועל הבא על העריות שהם שני עבירות החמורות עד שנאמר בהם יהרג ואל יעבור. שאם עבר בשאט בנפש פעמים רבות כי יחם לבבו או כי יתגבר יצרו הרע ובשאר דברים היה ישראלי לכל דבריו שיצא מכלל ישראל ונדון אותו כפורש מדרכי צבור זה לא נמצא בשום מקום והפוך כל הספרים וכל התלמוד וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מתחילתם לסופם ומעבים להיקפם (ועיין מרכבת המשנה אשכנזי ח"ב בה' תשובה ובמ"א כתבתו עליו כיד ה' הטובה עלי) ומעולם לא תמצא כי אם דוקא או כפורש מד"ץ שכבר יצא מכלל ישראל ובנה במה לעצמו או בעושה להכעיס תהיה כסתם כמו אוכל נבילות בחמידות וכאמור או כמו נדון אותה האשה שהובא נדונה בהגמ"ר שכפרה בשעת מיתה בכל האלה כיעוש"ב שמתברר מגוף הנכון שהיתה כופרת לגמרי וכן אם תהיה משאר עבירות כגון רציחה וגזל ועריות וכל עבירה גדולה או קטנה שקודם שעשאה אומר בפירוש או מתבאר ממנו שהוא עושה להכעיס כמו ענין מנשה הנז"ל הא לאו הכי כולם נקראים לתיאבון ומעולם אינם יוצאים מכלל האחוה הישראלית בשום אופן שבעולם וא"כ אם מתו או נהרגו דינם להתאבל עליהם ככל הישראלים הפשוטים בלי שום ריח ספק.

ואם כה תאמר הרי נדון הרוגי ב"ד לפניך שהיו נהרגים על הרציחה ועל גלוי עריות והם מהעבירות שנעשים רובם ככולם לתיאבון גמור תינח שהיו הורגין אותם לקיים מקרא שכתוב אבל עכ"פ לפי דבריך לא יצאו מכלל ישראל כיון שלא היו להכעיס וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם? כיון שהעבירה שנהרג עליה לא היתה להכעיס כגון סתימות הרציחה ועריות שרובם ככולם הם לתיאבון גמור לזאת אשיב דענין הרוגי ב"ד שאני. דכבר נתחייבו בב"ד ברשעתם ונתברר עונם כשמש בחצי השמים והוחלטו בדין הצדק לרשעים גמורים ובדינא וכדינא. ואשר ירשיעון אלהים כתיב דכל אלו העבירות אינם מתבררים בעליהם לרשעים גמורים לתת דינם בפורשי מד"ץ ספק קרוב לו אם לא שנדונו בב"ד הא לאו הכי עדין יש להסתפק כי מי יודע ואפי' העדים שראו שהרג בזדון לא היו יכולים להענישו עד שיבא לב"ד וידינהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט כמ"ש הרמב"ם בריש ה' רוצח יעו"ש ואפי' בענין הרוצח שהוא עון חמור ורשע גמור יותר מכל עריות שבתורה מטעם השחתת ישובו של עולם וע"ז אם נתברר לב"ד רציחתו אלא שחסר אחד מתנאי המשפט כגון שלא בהתראה וכיוצא שהיו מכניסין אותו לכיפה וכיוצא יותר משאר עבירות הנה גם משפט זה יוצא אחר שנתברר בב"ד מצב רשעתו ודנוהו בזה כי זה דינו לפי בירור רשעתו לפניהם כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח די"ח יעו"ש. כללן של דברים דהרוגי ב"ד שאני דנתברר רשעתם בדינא ובדינא וע"ז לא מהני הוידוי להוציאם מידי ודאי רשעתם וכמ"ש מוהרד"ך בי"ת י"א (ואני באותה תשובה הנז"ל הארכתי עוד בזה) וכת' מוהר"י וויל ומוהר"ם בתשו' הנז"ל על מי שרצח נפש אחת מישראל ונהרג בדיני אומות (עיין במפתחות שם ועיין שיירי כנה"ג י"ד סי' שמ"ה) ונתאבל אחיו עליו ע"ז כתב וז"'ל שפיר עבדת דהתאבלת על אחיך כיון דלאו בדין הסנהדרין קא מקטלי לא גרע ממי שנהרג בדין המלך אע"ג דחייב מיתה כמ"ש הרמב"ם כל הרוגי מלכות אעפ"י שבדין נהרג והתורה נתנה לו רשות להורגו הרי אלו מתאבלין עליו וכו' ע"כ מדקאמר התורה נתנה לו רשות אלמא דמיירי במלך ישראל ואפ"ה מתאבלין עליו אעפ"י שבדין נהרג כגון שמרד במלכות דודאי חייב מיתה. והמלך ודאי ימית אותו. שאסור למלך למחול על כבודו ואפ"ה מתאבלין עליו עכ"ל וכן העלה הרב שבט יהודה עיאש ז"ל מס' דנפשיה דאפי' כל מין הריגה של מלכות אפי' בדין גמור עכ"ז מתאבלין עליו עכ"ל ונתקשה ממ"ש בגמ' דתלי האבילו' כיון דלא בדין קא מקטלי וכו' דמשמע דאי מקטלי בדין דינו בדין הרוגי ב"ד ונדחק הרב ז"ל על מין המיתה שממית המלך שהוא הורג בכל מין מיתה שיעלה ברצון ולא במיתות האמורות בתורה לפי גדר העונות ועל בחינה זאת מקרי שלא כדין ומתאבלין עליו עכ"ד. ואחרי המחי"ר לא צריך להא שהרי אפי' אם המלך הרג בדין גמור ובאותה מיתה שאמרה תורה עכ"ז מקרי שלא כדין יען שהתורה אמרה ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט דבעינן עדה שופטת כדי שיהא דין גמור והמלך לאו עדה הוא ואין לו כי אם דינא דמלכותא התלויה ברצונה והפרש גדול יש בין רשות שנתנה תורה למלך לחיוב שחייבה לב"ד הגדול כי אותו דין הנעשה בחיוב התורה האלהית הוא דין גמור ועליו יסובו כל הדינים החזקים הנאותים והוא ברור כשמש וכן משמע מריהטא דענינא שלא חלקו שים פוסק אשר בית ישראל נכון עליו חילוק זה של הרב שבט יהודה כי הוא חילוק נצרך לבארו אם היה לו שורש כי נפקא מינה טובא לדינא וכל כה"ג לא שתקי הפוסקים מלהודיעו ולעמוד עליו ולבארו וכן משמע מפשט תשובה מוהר"י וויל הנז"ל דלא חילקו כלל וסנה' קאמרי ודוק היטיב ועיין פרישה ודרישה יו"ד שם בסי' שמ"ה ואכמ"ל עוד הא ראית בחוש הראות שענין הרוגי ב"ד אינו ענין לדמותו לשום פרט אחר. והרי לפניך מי שנהרג בדין ובהלכה ובאותה מיתה הכתובה בתורה עכ"ז כיון דחסר דבר מה מהמשפט החרוץ מחאבלין עליו וענין הרוגי ב"ד שאני ואין ספק שהוא מטעם האמור והוא ברור ואפשר ג"כ דהרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין עליהם שאני ולא מפני שבעשותם אותה העבירה שנתחייבו עליה מיתה יצאו מכלל ישראל וכיון שיצאו מכלל ישראל תו קרוביהם נעשו רחוקים כדמיון פורש מד"ץ או שאר עבירות הדומה להם וע"ז אינם מתאבלין זה אינו ודאי שהרי אם תדון אותם בדין פורשי מד"ץ לגמרי א"כ דינא יתיב שקרבנותיהם אינם קרבין כי זבח רשעי' תועבה וכמו שאפסיק' הלכתא בפ' נגמר הדין דומייא דעיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו וכו' ואלו כיוצא ליהרג אמרו בערכין ד"ז שהיוצא ליהרג אם זבחו זבוח מזין עליו ואם אין זבחו זבוח באותה שעה אין נזקקין לו מפני שאין מענין דינו ודין זה פסקו הרמב"ם סוף פ"ב מה' סנהדרין יעו"ש. ותיפוק ליה דזבח רשעים תועבה. אלא לאו דזה לא נאמר כי אם במומר לכל התורה כולה או במומר שדינו כמומר לכל התורה כולה שיצא מכלל ישראל על אלה נאמר זבח רשעים תועבה. ולא בעושה עבירה אחת לתיאבון אפי' פעמים רבות אפי' נהרג עליה סוף סוף ישראל הוא בכל חקותיו ובכל משפטיו וקרבנו קרב וטעמ' שאין מתאבלין עליהן אפ' כדי שלא יערערו על מעשה ב"ד יפה וראיה לדבר שאחיהם וקרוביהם היו באין ושואלין את שלום הדיינים והעדים כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם וע"ז סיים ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין וכו' נמצא דנוכל לומר דעיקר הטעם שלא היו מתאבלין עליהם היה כדי שלא ימצא ערעור על מעשה ב"ד יפה והכי דייק לישנא ולא היו מתאבלין עליהם דרך סיפור ולא אמרו ואין מתאבלין עליהם דרך ציווי אבל הכוונה דהכי הונהג בישראל שלא להתאבל על הרוגי ב"ד כדי שלא יהיה פתחון פה נגד מעשה ב"ד יפה. ועד היום הכי נהוג עלמא כי מי שנהרג בהרוגי מלכות או"הע (ובפרט אצל מלכות תוגרמא) נמנעים מלהתאבל בפהרסיא כלו' שדין אמת דנוהו הא לאו הכי מתפחדים משום מורד במלכות ואל תשיבני דא"כ היה בדין שיהיה מנהג זה גם בהרוגי מלכות ישראל ואדרבא כ"ש שלא להתאבל אם נהרג בהרוגי מלכות ישראל מטעם זה הא לא ארייא כלל. שאצלנו הישראלים כתר תורה הוא העיקר ועליו אנחנו מצווים לחזקו ולאמצו שלא ימצא עליו שום טוען ומערער כי הוא חיותנו שלא יתבטל בשום אופן אבל כתר מלכות שהיה רק לכבוד ולתפארת ואין דינו דין תורה גמור לא חיישינן להחזיק דינו ולעשות גדרים שלא להתאבל פן יבואו לערער ואם יערערו ויגרום ביטול בכולו או מקצתו מה לנו ולדינו כי תורה צוה לנו משה ואותו דין ומשפט אנחנו מחויבים לשומרו ולגדרו מכל מין טוען ומערער הגורם ב"מ ביטול מאות אחת שבתורה וזאת התעודה בישראל ועל שאר הדברים האנושיים שאינם יוצאים מב"ד הגדול אנו נותנים עורף ולא פנים והוא האמת והוא הצדק שתתעלה:

קורא חכם! ידעתי שאתה יוצא לקראתי בחרב ובחנית והיא סוגיא דפ' נגמר הנז' שמשם מתברר כביעתא בכותחא דהאבילות תלוי בכפרה וכיון שלא נתכפרו הרוגי ב"ד כי אם עד מיתה וקבורה וחזו צערא דקברא פורתא. והאבילות חייל מסתימת הגולל. וכיון שבשעת סתימת הגולל שהוא זמן התחלת אבילות עדין לא נתכפרו שוב אין מתאבלין דכיון דאדחי אדחי כיעו"ש. נמצא דאבילות תלוי בכפרה ולא מפני ערעור על מעב"ד יפה לזאת אענה חלקי אף אני ידעתי שסוגייא זאת עומדת כנגדנו בלי ספק אבל עכ"ז לא אחשוך מלטעון ע"ז כמה טענות בריאות וטובות. חדא דאפשר תלמודא דידן כיון דמיירי בהרוגי עיר הנדחת שהם מומרים ויוצאים מכלל ישראל אמר הכי ויש לי סמך ע"ז מלשון רש"י שם אומרו. הרוגי ב"ד עיר הנדחת ועם שיש לדחות בזה מ"מ עדיין נוכל לומר דכיון דבהרוגי ב"ד אית בהו יוצאים מכלל ישראל ודינם שלא להתאבל ע"ז לא פלוג רבנן ודנו דין אחד לכולם בהצטרפות טעם הערעור ויש סמך גדול לזה ממ"ש בפ' אלו נערות דל"ג ע"א אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ופרש"י משפט השוה דכיון דרוב זוממין לא בני התראה נינהו הני נמי לא בעו התראה ודוק היטב ועוד יד הדוחה נטוייה דלעולם ענין האבילות בהרוגי בית דין (חוץ מהמומרים) הוא משום ערעור על מעב"ד והיינו שמתוך שמתאבלין יבואו לערער ולומר שהרשיעו את הצדיק בטענות כוזבות והראיה שמתאבלין עליו וע"ז כל זמן שלא כיפרה מיתתו בעונו עם קבורה וצערא דקברא פורתא אין מתאבלין עליו והוא מטעם הערעור. ואחד שכיפרה מיתתם היו יכולין להתאבל עליהם לא חיישי לערעור. שכ"ע ידעי שכיון שנקלה וקבל דינו עם צערא דקברא הרי נתכפר והרי הוא ככל ישראלי לכל דבריו. אלא דאין מתאבלין עליו מטעם הואיל ונדחה ידחה זה אנו יכולים לומר בפי' הך סוגייא ואין מעיק אותנו באופן שאם כל הערעורים כולם לא יהיו נאותים חד מהם או כיוצא בהם צריך שתאמר בהכרח שהרי כבר הוריתיך שהרוגי ב"ד קורבנותיה' קרבי' ולא אמרי' בהו זבח רשעי' תועב' נמצא דלא יצאו מכלל ישראל והם מכלל עושי מעשי עמך וכיון שלא יצאו מכלל האחוה איך יהיו קרוביהם פטורים מתורת האחוה שהוא האבילות אלולי שתאמר איזה טעם חיצוני מפני מה לא היו מתאבלין עליהם או משו' כפרה כמו שפירש"י בפי' המשנה הזאת או משו' שלא יהיה פוצה פה ומצפצף על מעשה ב"ד יפה. או כיוצא בדבר אלא שזה עומד לנגדי מה שראיתי להרא"ש פ"ג דמ"ק שהביא לשון מוהר"ם ז"ל המובא בהגמ"ר הנז"ל באופן אחר ובשינוי קצת. והיינו שאמר לו רבינו יונה (עיין מ"ש לעיל בתחילת הערה זאת בין שני חצאי לבנה) שעל אדם רשע אינו חייב לקרוע דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' ע"ז כתב מוהר"ם דלא נהירא ליה אלא שכל שאינו מומר לע"ז או עושה עבירה להכעיס אי פורש מד"ץ הו"ל כס"ת שנשרף ופירש"י התם שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות והיינו דתניא במס' שמחות הפורשים מד"ץ וכו' אוכלין ושותין שאבד שונאו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא וכו' והאי קרא מייתי ליה בפ' כל כתבי דקי"ו גבי מינים. ובפ' נגמר נמי תני יכול אפי' פירשו אבותיו מד"ץ וכו' עד והואיל ונדחו ידחו וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד שלא היו הקרובי' מתאבלין עליהם אלא אוננין שאין אנינו' אלא בלב והרוגי ב"ד הוו כמו להכעיס כיון שמוסרין עצמם למיתה כשמתרין בהם ואומר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם ועל כיוצא נאמ' באבוד רשעי' רנה וכו' עכ"ד יעו"ש שהכריח כל זה מאבשלום ואיך נתאבל עליו אביו אם לא שהיה לתיאבון ובתשובה האחר' הנז"ל הארכתי עוד בזה הנך רואה דאחר דהחליט מוהר"ם ז"ל דבכל מין עבירה לתיאבון אינו יוצא מכלל ישראל ודינו לקרוע ולהתאבל עליו נרגש מהרוגי ב"ד שבאמת יש ויש כמה וכמה מיתות ב"ד והם על עבירות לתיאבון כרציחה ועריות והדומה להנה וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם ולזה נתן טעם שגם הרוגי ב"ד הם כמו להכעיס מאחר שהתירו עצמם למיתה בהתראה שהתרו בהם. וע"ז הוו כמומר להכעיס. וכן כתב מוהר"י וויל ומוהר"י מינ"ץ שם וז"ל ולא הוה איבד עצמו לדעת אלא בקיבל התראה ואמר ע"מ כן אני כמ"ש האשירי עכ"ד אלא דמה יענו מוהר"ם וז"ל והבאים אחריו הנז"ל ביום שידובר בהם ההיא דהיוצאין ליהרג קרבנותיהם קרבים אם לא משום דאין מענין דינו ות"ל דזבח רשעים תועבה כמו עיר הנדחת ופורשי מד"ץ וגם הרוגי ב"ד בסקירה אחת נסקר עם אנשי עיר הנדחת ופורשים מד"ץ שם בפ' נגמר וכמו שנרגש מוהר"ם עצמו מאותה סוגיא ובאמת פליאה דעת ממני. ומה שנוכל לדחוק ולומר דלענין זבח רשעים תועבה בעינן מומר להכעיס מעיקרו כמו עיר הנדחת ופורשים מד"ץ אבל מעיקרו לתיאבון ושוב ע"י השתקעותו בעבירה התיר עצמו למיתה ונעשה כלהכעיס זה לא נקרא זבח רשעים תועבה. וזה דקדק מוהר"ם לומר ונעשה כמו להכעיס ולא להכעיס גמור כי סוף סוף התאוה אילצתו אלא שאין מתאבלין עליו כי סוף סוף עושה רשעה הוא ורשע מקרי והוא דוחק גדול לחלק כן מסברתיה ועוד דלמא לא ניחוש להבאת חולין לעזרה כיון שהוא כנגד רשע עד שאין מתאבלין עליו והבאת חולין לעזרה חמיר טובא כנודע כי ע"כ אי לאו דמסתפינא אמינא כי הצדדים שצדדתי לעיל אני הדל בענין הרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין מטעם הערעור נראים יותר והבוחר יבחר איך שיהיה מצאנו עוד חילוק נכון לחלק בין הרוגי ב"ד למאע"ל שהתם התרו בו והתיר עצמו למיתה ואף ששורשו לתיאבון חזר כלהכעיס ע"י ההתראה ומי לנו גדולים בתורה כמוהר"ם ותלמידו הרא"ש ומוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינ"ץ ז"ל שכולם מסכימים על החילוק הזה והוא ברור. כללן של דברים כי בהרוגי ב"ד לא תוכל להחליט שטעם שלא היו מתאבלין הוא מטעם רשעותם שיצאו מכלל ישראל וראיה שהיו אוננין ואין אנינות אלא בלב ואי רשעים הא כתיב באבוד רשעים רנה כדין פורשי מד"ץ שהיו אוכלין ושותין כדי להשבית האנינות שבלב. ולמה בהרוגי ב"ד אוננין ומה טעם לומר שאין אנינות אלא בלב הא לאו מלתא וכאשר הארכנו לעיל על דברי הרמ"ה אבל מה יפה ענין זה לחזק סברתינו והיינו דמניעת האבילו' היתה כדי שלא לאפושי מיללו' ומקוננו' ומענות ומטפחות נגד מעב"ד יפה ולא לעצמו יצא מניעת האבילות מפני רשעתו דסוף סוף הם פושעי ישראל ולא פורשי מד"ץ וע"ז באנינות שהיה בלב ולא היה בצעקות ויללות וחלילין ומעשה מפורסם לעיני השמש היו מותרים ומחוייבים שלא להיות בשמחה איך שיהיה יאמר האומר מה שירצה בהרוגי ב"ד ויפרשהו בטוב רצונו והשלמת דעתו עכ"פ לא יוכל להכחיש שאין בידו יכולת להביא ראיה למע"ל מהרוגי ב"ד כי יד הדוחה נטויה מכל צד ופינה וכבר השרשנו מוהרשד"ם סי"ד סימן קי"א שהמקשה והמביא ראיה הם קרובים וכמו שהמקשה צריך להקשות בכח גם מי שרוצה להוציא דין מחודש ומביא ראיה לדבריו צריך שתהיה הראיה ברורה ואם לאו הדוחה יכול לדחותה בקש עכ"ד ז"ל. עיין תוס' כתובות ד' ג' ע"א ד"ה א"ד שכתבו וכו' דאליבא דא"ד הוו פרכי וכו' ולא סמכי' אשנויי דחיקי ועיין יבמות דצ"א ע"א. ובזה אני אומר בענין מע"ל כי מי שרוצה לחייב לאבלים שלא להתאבל עליו ולגרום בזיון למתים ולחיים צריך שיביא ראיה ברורה שאין אחריה תשובה כי צער בע"ח דאורייתא בלי ספק ובזיון לחיים אשר אין אחריו כמוהו וכל שאין הדבר ברור לדיין באחותו גמירי אין בידו למונעם מהאבילות ובענין זה ר"ל של מאע"ל צריכה רבה למצוא ראיה ברורה לחייבם שלא להתאבל מכמה טעמים חדא שמעיקר התלמוד מלבד שאין מכל זה כלל אדרבא נראים הדברים להפך וכנז"ל ואי ר' לא שנא רבי חייא מניין ליה ואי ליכא בתלמוד דין זה הרמב"ם והבאים אחריו מניין להו וגם לזה כבר השרשנו רבו של מוהרשד"ם הוא מוה"ר מוהלנ"ח ז"ל בפסק הסמיכה דרפ"ג ע"א שבל דברי הרמב"ם ז"ל שלא נודע שרשם בתלמוד וכיוצא הם כדברי ס' החתום שאין כח להבינם לא עיקרם לעניין הדין ולא טעם לדבריו יעוש"ב (ועיין תשו' הרא"ש הריב"ש סימן מ"ד ובהקדמת מרן כ"מ ועיין להמאירי בהקדמתו לספר בית הבחירה דף ו' ע"ב ודוק) וא'"כ גם בענין מע"ל שהרמב"ם פסק אין מתאבלין ולא חזינא בהאי סימנא לא בתלמוד ולא בברייתא דאבל רבתי ששם מקור הדין. זאת שנית שלפי כל האמור נראים הדברים להפך מכמה הלכות גדושות ושמועות רחבות ושורשי הדינים למקומותם בארשות"ם כאשר הארכנו הא ודאי דאחר כל זה אנו מוכרחים לדחוק ולישב דברי הרמב"ם בכל לשון שאנו שומעי'. ואם לא יתיישבו אין אנו אחראין וישארו כס' החתום עד יבא מורה צדק וכמ"ש מוהרלנ"ח הנז"ל ומכ"ש לפי מ"ש מוהרלנ"ח בפסק הסמיכה דש"ו ע"ד שעל מ"ש מוהר"י בי רב ז"ל שכל המערב אין סומכין אלא על הרמב"ם ז"ל ע"ז כתב לו מוהרלנ"ח ז"ל כי די לנו לסמוך על אותו מנהג (ר"ל לפסוק כהרמב"ם) בדברים שכבר יש חלוק בין הרמב"ם להרמב"ן לא שנכניס עצמנו לחדש ולעשות מעשה בדבר שהוא שלא כסברת הרמב"ן ז"ל עכ"ד וכוונתו מבוארת דדוקא היכא דפליגי בהדייא אה"ן דמהני מנהג לפסוק כהרמב"ם ז"ל נגד הרמב"ן אבל היכא דהרמב"ם דבריו הם בהן ולאו ורפייא בידן כוונתו והם כספר החתום והרמב"ם בירר כוונתו ומקור דינו אז ודאי אין לנו להניח ודאי שלהרמב"ן ז"ל מפני מה שנראה מדברי הרמב"ם ובכל התורה קמ"ל אפושי פלוגתא לא מפישנן וראוי לידחק בדברי הרמב"ם בכל מה שנוכל כי היכי דלא דליפלגו אהדדי כ"ש לעשות מעשה זהו בירור כוונת מוהרלנ"ח ז"ל והם דברים אמתיים קרואים והולכים בדרכי ההוראה בלי ספק. ומינה לענין שלפנינו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ודמיונותיו ההולכות בדרכי ההוראה מחייבות ותו לא מידי:

נמצא דחזרנו ע"כ הצדדים וצידי צדדים ולא מצאנו טעם מספיק וראיה חותכת כדי לדון למע"ל כדין יוצא מכלל ישראל. או כדין הרוגי ב"ד משום אופן שבעולם. אלא אדרבא להפך דאי מצד הרציחה שהוא עון פלילי למה יגרע ממי שרצח את נפש אחת מישראל ונהרג ע"ז בדיני האומות שעכ"ז כתב מוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינץ הנז"ל שמתאבלין עליו? והתם איכא תרתי לרעותא שהרג נפש אחת מישראל וזאת שנית שגרם מיתה לעצמו. אלא מאי אית לך למימר דמצד מה שרצח לא יצא מכלל ישראל ככל העבירות לתיאבון שאינו יוצא מכלל ישראל כגזל ועריות הדומין לו. ועדין עושה מעשה עמך מקרי אם לא שיעשה להכעיס על האופנים האמורים למעלה הא לאו הכי הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואי מצד מה שגרם מותה לעצמו הוא לא מסר עצמו בק"ע במתרה עצמו למית' כי סבור היה להמלט וכמ"ש מוהר"ם מינץ (ולקמן נעמוד בביאור דבריו הללו בדקדוקם) וגם הרמב"ן בס' תורת האדם ה"ד מב"י ז"ל והבאתי דבריו למעלה מוכיחין כן שהרי כתב וא"ת זה שאינו עושה מ"ע פטורי' ממנו אף הם לא ינהגו אבילות וכו' כיעו"ש. הרי להדיא דהרמב"ן מדין עושה מ"ע קא אתי דאם אינו עושה מ"ע כדין פורש מד"ץ או כהרוגי ב"ד מהטעמים האמורים. א"כ דינא יתיב שלא להתאבל עליו ר"ל על המע"ל כיון דיצא מכלל האחוה. ואם לא יצא מכלל האחוה ועדין עמ"ע מקרי א"כ חייבים להתאבל ולקרוע ולעשות לו כשאר מתי ישראל וממילא גם הרחוקים חייבים בכבוד החיים. זו תורף כוונת הרמב"ן דתלי האבילות בעושה מעשה עמך. ודבר ה' בפיהו אמת בלי ספק ולדעתי בעדיפא מהא היה לו להכריח שאין דין מע"ל בכלל לאו עושה מעשה עמך שהרי מעולם לא שמענו נכלל בכלל זה כי אם הפורשים מד"ץ כללי דהיינו פורק עול הרגיל תמיד בכך וכמ"ש מוהר"ם מינץ הנז"ל או להכעיס אפילו בעבירה אחת אפילו פעם אחת וכמ"ש לעיל מוהר"ם הובא בהגמ"ר וההרא"ש ז"ל וכן כתב השיירי כה"ג יו"ד סי' שמ"ה משם מוהר"ש הלוי יו"ד סימן כ"ט דהא דאין מתאבלין דוקא משומד לע"ז או עובר על אחת ממצו' ה' להכעי' אבל לתיאבון או בשביל טורח מתאבלין עליו וקורעין עליהם יעו"ש כי אין הס' מצוי אצלנו לראות הדברים בשרשם ודבר ה' בפיהו אמת מכל המקומות את שגלויים ואת שגלויים ומורחבים בתשובה האחרת הנז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל בספר תורת הרדם קרואים והולכים לתומם כדברי מוהר"ש הלוי ז"ל שדין האבילות תלוי בעושה מעשה עמך וכאמור וזה מן התימה למה שראיתי להרב מטה שמעון ח"ג בס' מירא דכיא סימן ט"ו שכתב מדברי הש"ך בסק"ב מבוארים דלא פליגי הרמב"ן והטור אלא לענין קריעה דוקא אבל לענין אבלות לכ"ע אין מתאבלין ודברי הטור נמי דייקי הכי ד"ב ח"ב אבל הקרובים הראויים להתאבל דמשמע ראויין להתאבל אבל אינן מתאבלין וכתב שכן דייק בספר לחמי תורה סימן ח"י יעו"ש. וליתא כלל שהרי דברי הרמב"ן ז"ל מפורשים אומרו שאם אינו מעשה עמך אף הם לא ינהגו אבילות נמצא דכיון דאנו רואים דנוהגין אבילות א"כ הרי הוא עושה מעשה עמך וא"כ דינו ככל המתים והקרובים קורעים ומתאבלים. ומ"ש הראויים להתאבל גם הוא גם הטור הנגרר אחר הרמב"ן הוא כי היכי דלא תיסק אדעתיך שהם הקרובים המתאבלין ולאו שאר בשר נינהו כמו שיבא לקמן לז"א הקרובים הראויים להתאבל מצד הדין ולא הקרובי' המתאבלים מצד דרך ארץ או ד"ס וכמ"ש הרמב"ם וכמובא לקמן כי אלו ודאי אין מתאבלין ואין קורעין זהו בירור דבריהם בלי ספק אחר דתלי הרמב"ן בדין עושה מעשה עמך. ובדברי הש"ך איני יודע איך מבוארים דלא פליג הרמב"ן והטור על הרמב"ם לענין אבילות אלא לענין קריעה ואדרבא היה לו לדייק שקורא אותם אבלים ודי בזה:

ואחר האמת הברור הזה בי"ג הערות הנאמרות לכו נא ונוכחה בענין מאבד עצמו לדעת אימור דהגע עצמך בר מינן איש יהודי איבד ע"ל מפני צערו ודמיונותיו הכוזבות כי נדמה לו כי לא יכול לסבול צער מזונותיו או שברונו ורבוי בעלי חובותיו שהוא חד מהדברים המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו כנודע וא"כ למה לא נחשוב אותו ככל עבירה לתיאבון דעלמא ולביה אנסיה כל שלא פגע בנפשו להכעיס את בוראו? ומה כל החרדה בעבירה הזאת לדון שוגג כמזיד רצונו לומר לתיאבון כלהכעיס? ולמה יצא מכלל ישראל? מה עשה נגד כללות הדת האלהות? והוא כאדם הפר ברית מרוב שיחו וצערו? והרי אמרו קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ומאי שנא מכל הנדונות המובאים בספרי הפוסקים הנז"ל כגון יראת יסורים יראת עונשים יראת המרה דעם שדינם הוא שלא לפגוע בנפשם ואסור גמור כמו שהעלו כל האחרונים ובפרט הרב זרע אמת והרב חיים שאל הנז"ל עכ"ז כתבו דאם הוה עובדא ופגע בנפשו אין מונעין ממנו כל דבר כשאר מתי דעלמא ומאי טעמא משום כי לביה אנסיה. וירא כי לא יכול לסבול את כל התלאה לא במרד ולא במעל? והכא נמי לביה אנסיה ועול חובותיו ורוב בניו ומשאו ומתנו באמונה כל ימיו ופתע בלי איבה בא עד כיס"ו שבר על שבר ער זבולא בתרייתא לביה אנסיה וידא כי לא יכול לסבול ולא במרד ולא במעל? בחר מות מחיים למרות עליון ח"ו. וידעתי שיהיה הפרש בין הנדונות כמו שיש הפרש בון יראת עונשים ויסורים ליראת המרה עכ"פ אנא הוא דאמרי מאן פלג לן? ומי יהב לן המשקל. למען דעת איזה נדון יכבד ואיזה יקל? הצד השוה שבהן שלא במרד ולא במעל נעשתה התועבה הזאת ויהיה דינו ככל עבירה לתיאבון דעלמא ומי נתן למשיסה העני הזה כי עולם חשך בעדו ועיניו הרואות כי הוכפלו צרותיו וצרות צרותיו ואלו בלבלו דעתו לבחור מות מחיים? ומה כחנו לדונו כפורשי מד"ץ? ומהיכא בא לנו דין זה? ומבטן מי יצאתה הגזרה בלי טעם הזאת שנטה שכמנו לומר אם קבלה נקבל? זו צרה ומדה קשה בלתי נחמה באמת ובתמים:

כי ע"כ אילין דהוו ברשות קב"ה ושכינתיה פמליא של מעלה ופמליא של מטה וברשות רבנן דמתיבתא. שפר קדמי להחויא ולפרש הדברים בשורשן דברים שכיסן אוי לי מקולמוסן כי ידענא בנפשאי מיעוט ערכי עלי קטן הכמות והאיכות. אבל בה' מבטחי ובזכות האמת והצדק אשר קדשנו במצותיו וצונו צדק צדק תרדוף ושליחותייהו דקמאי עבדינן להוציא לאור משפט אם יסכימו עמי סבי דצור"ה ודייני דנה"ר דע"ה וה' הטוב יכפר בעדי ואש"א ת"ם. והנה טרם שנבא לבאר הדברי' בשרשן מרישא דסדרא ע"פי מה שיורונו מן השמים צריכים אנו להציע הצעה א' הנצרכת מאד במערכה אל הדרוש כדי לבא אל תוכן הדברים וכמעט רוב הסעה זאת בלולה בהערות הנז"ל והיא זאת. שהנה מכל האמור ומבואר בדברי הפוסקים ראשוני' הלא בספרתם אשר אפס קצה סברתם הובאו לעיל בהערו' תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע מבלי שום ריח ספק שכל מין העבירות אשר יעשה האדם ממצות ה' אשר לא תעשנה נחלקים לד' סוגים: הסוג הראשון הוא שורש פורה ראש ולענה מומר לע"ז ומחלל שבתו' בפרהסיא דבאלו בין שעשאו' להכעיס בין שעשאו' לתיאבון יוצא מכלל ישראל לגמרי ומשורש נחש יצא צפע איתו בדומין לו ממש הוא הפורש מד"צ ובונה במה לעצמו גדולה וקטנה בכל אופן שבעולם והרי הוא כבן חורין לעצמו גם זה דינו כמומר שאפי' עושה לתיאבון יוצא מכלל ישראל וכן המסורות והדומה להם. בכל אחד מאלו אם מתו בלי תשובה מבוררת אין מתאבלין עליהם אלא אחיהם וקרוביהם אוכלין ושותין ושמחין ולובשין לבנים שנאמר באבוד רשעים רנה. הסוג הב' היוצא מדין הראשון הזה הוא כל העובר עבירה אחת גדולה וקטנה אפי' פעם אחת אבל קורא בגרון או מתבאר ממנו שהיא להכעיס את בוראו אפי' אכל בשר בחלב ולבש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת יהרג מיתת כפרה ודינו כדין עיר הנדחת ממש כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ממרים דין אב"ג וב"ד מה' רוצח ובמורה ח"ג פמ"א הבאתי דבריו לעיל. הסוג הג' הוא אוכל נבילות בתמידות דשביק התירה ואכיל איסורא אפי' דלא אמר בפירוש שהוא עושה להכעיס מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שאינו מאמין והרי הוא ככל המומרים הנז"ל ודינו כדינם. הסוג הד' הוא העושה כל מן עבירות שבעולם אבל הוא מבורר לעיני השמש והירח שהוא לתיאבון גמור או שסתמו תיאבון גמור כגזל ועריות שאין כנגדם בהתר וכמו שכתבתי למעלה דלעולם אין אדם מת וחצי תאותו בידו וא"כ אפי' אם לעולם היתה אומנותו אומנות לסטים עד יום מותו. ובשאר הענינים היתה יהודי כשר לכל דבריו הרי נתבאר כי התאוה אילצתו ואין אדם מת וחצי תאותו בידו. (ואל תכניסני במבוכת מגדלי בהמה דקה בא"י דדינם בלא מעליין דבתשובה אחרת לא הנחתי פנה וזוית בענין זה ובררתי הדברים כשמלה שהוא להכעיס גמור ולא מטעם ההחמדה כמ"ש מרן בכ"מ ובב"י ואכמ"ל הא לאו הכי יכלה הזמן והמה לא יכלו והמעיין אם ירצה ילמוד הדברים בשורשם) וכן בעריות מים גנובים ימתקו א"כ אין כנגדם בהיתר ודינא יתיב דאפי' כל ימיו שטוף בזמה עכ"ז אינו יוצא מכלל ישראל ככל עבירות לתיאבון. צא ולמד ממ"ש בש"ס ג' הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן ואלו הן דל וגאה עשיר וגזלן זקן ונואף הרי דבעשיר וגזלן זקן ונואף ר"ל בתמידות שכבר העשיר ועדיין הוא גזלן וכבר הזקין ועדיין הוא נואף ועכ"ז לא אמר ואני שונאן כדין כל רשע דמותר לשנאותו מדכתיב הלא משנאיך ה' אשנא דהא ודאי בורכא היא דזה לא נאמר כי אם בעובר להכעיס דהוא שונא להקב"ה (וכמ "ש לעיל משם מוהר"ם ז"ל דמקרה זה לא נשתמשו בתלמוד כי אם במינים שהם שונאים להקב"ה) ואז מותר לשנאותו אבל בעובר לתיאבון כעשיר וגזלן זקן ונואף דאם הקב"ה שנא אותו מפני רוע מידותיו שלא בדרך טבע אבל העובר אינו שונא להקב"ה כי אינו עושה להכעיס כי אם מצד תאותו. והראיה כי כשאר מצות עובד את ה' מאהבה וע"ז אין ראוי לשנאותו כי יצריה אלבישיה ולא במרד ולא במעל הוא עושה וע"כ שפיר דקדקו בגמ' לומר ואני איני אוהבן ודוק היטב כי הוא אמיתות התורה. וכן אתה אומר ברוצח שהרג את הנפש אע"פי שהוא עון גמור והשחתת עולם עכ"ז בהתלכדו בעבירה זאת לא יצא מכלל ישראל ואם מת מתאבלין עליו ככל דיניו וככל משפטיו כי גם בזה שייך לתיאבון גמור או משום גזל ועריות או משום שנאתו אותו וארב לו וקם עליו והכהו נפש שכל אלו האופנים הם נכללין בלתיאבון גמור שהוא פושע ישראל אבל לא יצא מן הכלל וראיה לדבר דאפי' ברוצח שנפל למלכות אע"פי שהאריך מוהר"ם מלובלין בתשובותיו סי' קל"ח ע"ז ועיין תשו' איתן האזרחי סי' מ"ג ומ"ד ומ"ה באורך. עכ"ז כתב הרב כנ"הג ס"ב ח"ב סי' תכ"ה הג"הט סוף א"ו יו"ד שמשתדלין הקרובים למלכות להצילו ולא מיחו בהם חכמי' יעו"ש שנראה שהם דברי מוהראנ"ח בתשו' כ"י יעו"ש ודוק ואם יצא מכלל ישראל ברציחתו כדין פורשים מד"ץ והמסורות וכו' הא אפסיקא הלכתא דמורדין וכ"ש דלא מעלין והיכי משתדלין להצילו והלא אין לך מעלין גדול מזה וכן הרואה יראה בתשו' מוהר"ם מלובלין הנז"ל ותשו' איתן האזרחי הנז"ל (וכן יעויין בתשו' הריב"ש סי' רכ"א) שמבקשין כמה סיבות וטענות כדי לפסוק הדין שלא להצילו כיעוש"ב וברוחב ומה כל החרדה הזאת? והרי הוא עון פלילי עון הרציחה עד שנאמר בה יהרג ואל יעבור כע"ז ממ"ש וא"כ הרוצח הזה יצא מכלל ישראל ודינו כמורדין ולא מעלין או לכל הפחות כלא מעלין? אלא לאו שמע מינה דכולהו רבוותא ומכללם הנז"ל ס"ל דעם דעון הרציחה חמור בענינו וגדול עונו מנשוא כקין אבי הרציחה. עכ"ז העושה בשאט בנפש כי יחם לבבו על דבר מה אינו יוצא מן הכלל ככל עבירות לתיאבון שבתורה ואף גם זאת כאחת מהן כי יצרו תוקפו וכעס בחיק כסילים ינוח אם לא שידים מוכיחות שעשה להכעיס גם בלא כעס ואיבה וקנאה ושנאה ותחרות וחמדת נשים וממון דאז ודאי יוצא מכלל ישראל הא לאו הכי הוא פושע ישראל ואם מת מתאבלין עליו קרוביו כי לא יצא מכלל האחוה וכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל ומוהר"ם מינ"ץ הנז"ל שברוצח שהרג את הנפש אחת מישראל ונתפס למלכות ונהרג כתב דמתאבלין עליו והרבנים שם לא פלפלו כי אם להוציאו מכלל מע"ל להוציא הס"ד שהיה לומר דזה שנהרג הוא גרם מיתתו וא"כ נוכל לומר דהוי מאבד ע"ל לזה כתבו דלא היא דזה היה כדעתו לברוח וכו' יעו"ש. ותיפוק ליה שהעון הא' הוא רציחה ואין מתאבלין עליו (ולקמן נישב מה שיש להקשות לכאורה ע"ז וכשנבא נחכים בע"ה) אלא לאו שמע מינה דגם דעון רציחה הוא מגדולי עבירו' שבתו' כיון שאינו להכעיס אינו יוצא מכלל ישראל וכיון שאינו יוצא מן הכלל מסתמא מתאבלין עליו כשאר המתים והוא ברור כשמש אי מהראיו' חמורות ואי ג"כ שמעולם לא ראינו בשום פוסק שפסק על רוצח שמת שלא להתאבל עליו וכל כי הא לא הוו שתקי והוא ברור מאד ומינה למע"ל דהוה קיל מיניה בלי ספק וכאשר הארכנו למעלה לכל הפחות נדון אותו באופן זה והיינו אם יהיה להכעיס אזי יוצא מן הכלל ואין מתאבלין עליו ואוכלין ושותין ושמחין כי נאבד שונא המקום ב"ה ואם הוא בלתיאבון כגון צרו' צרורו' אשר כתרוהו והקיפוהו מנוחה הדריכוהו וכל אשר לו איבד ושיבר עד כי קץ בחייו מרוב צערו ויגונו או פחד יסורין עונשין המרה וכיוצא מהסבו' הללו שאם יהיה האופן דאתבריר לן כל הסיבו' הנ"ל או כיוצא בהם ושהם גרמו לו לאבד עצמו לדעת אע"ג דאיסור חמור הוא לפגוע בנפשו כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ומוטב שיטלנה מי שנתנה כמ"ש בע"ז די"ח עכ"ז אם עבר ואיבד עצמו לדעת אינו יוצא מן הכלל כי לביה אנסיה מרוב שיחו וצערו ואין מונעין ממנו כל דבר דלא גרע מכל עובר עבירה לתיאבון בשאט בנפש דעכ"ז מתאבלין עליו כיון שלא יצא מן הכלל ואם תאמר היכי דמי מע"ל להכעיס? ובשלמא להרוג לאחרים שפיר דמי כיון שאינו מזיק עצמו וכול להיות שהוא בלי איבה והוא להכעיס גמור אבל מי פתי מאבד עצמו גם בלי טעם צרות רבות ודעות כי אם להכעיס? אנא הוא דאמרי דמשכחת לה באלו המתפלספים הרעים והחטאים הבוחרים מות מחיים מרוב סשתקעותם בפלוסופיא הארורה הגוזרת כי נוח לו לאדם שלא נברא (אמת רבותינו ז"ל אמרו נוח לו לאדם שלא נברא אכל עמדו כאריות לומר ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכ"ש וק"ו שלא יפגע אדם בנפשו מפני דעת זה ח"ו שהוא ודאי כמורד במלכות שמים בלי ספק וכן כתב הרמב"ם באגרותיו אשרי מי שחתמו ימיו במהרה אבל לא מפני דעת זה הותר לו לפגוע בנפשו בר מינן ואדרבא הוא מן המחמירים לפום ריהטא כמאבד עצמו לדעת) ואשר לא טוב עשה הקב"ה לברוא את האדם לעמל ויגון וע"ז מחליטים כי כל מי שפגע בנפשו ראוי לשבחו בבית דגון שלהם כי יפה עשה לברור לעצמו מיתה יפה וכן יש מהם אומרים כי צדקה גדולה עושה האדם לנשמתו להוציאה לחרות מגוף העכור הזה יפה שעה אחת קודם וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות עד כי חדל הסופ"ר לספו"ר. וכגון אופנים אלו וכיוצא בהם אם עשאם יהודי דאת מיהודה הא ודאי אין לך להכעיס גדול מזה החולק על השכונה כב יכול וכבר אמרו בספרי פרשת האזינו הצור תמים פעלו. הצייר שהוא צר את העולם תחילה וצר בו את האדם שנ' וייצר ה' אלהים את האדם תמים פעלו פעולתו שלימה ואין להרהר אחר מידותיו וכו' יעו"ש כל שכן הבליעל הזה לא זו בלבד שמהרהר אחר מידותיו אלא עושה מעשה בפועל ופוגע בנפשו היקרה נגד חפץ האלהי. הא ודאי אין לך להכעיס גדול מזה ויוצא מכלל ישראל בכל פינות חלקיו והרי הוא ככל מומר להכעיס בלי שום ריח ספק וכן כתב הרמב"ן בהקדמתו לס' תורת האדם בהביאו דעות בני האדם בענין העולם הזה וחיותו ומרגועו כתב וז"ל והשני יתחכם ועם אנשי לצון יסכם אשר ירחיבו פה יביעו חידות לנבל כל הון יקר תבל האריכו למעניתם לגוייהם בלשונותם. להוציא דבה על הזמן והוא עד אמת ודיין נאמן יתן במשפט ויקח במשקל במדה ובמשורה. לא העביר דרך על איש ולא קלקל עליו את השורה וכו' וכו' ומה האדם הדל וההלך שיבא אחרי המלך. רק לצדק הדין ולאמת המשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו עכ"ד יעו"ש בדבריו כי נעמו והוא מכוון אל האמור לא נופל דבר דודאי כגון זה הוא מומר להכעיס וכמ"ש הרמב"ן בסוף דבריו ומה האדם הדל והלך שיבא אחרי המלך. ודבר ה' בפיהו אמת אלא דבפי ענין זה יוצא לנו חילוק ברור בענין מע"ל. והוא דהפוגע בנפשו חמור בצד אחד יותר מפוגע בנפש אחרים דהפוגע בנפש אחרים סתמו הוא כלתיאבון גמור והגם שלא ידענו על מה ועל מה הרגו והוא לא שונא לו מתמול שלשום וגם לא ראינו בו שום חמדת נשים וממון אשר גרמה לו לשפוך דמו של זה. עכ"ז לא תלינן בלהכעיס כלל ואמרינן דעל הרוב הוא מפני איזה סבת קברות התאוה על לבו חרושה ואנן לא ידעינן לה א"כ כל רוצח סתמי דינו כלתיאבון גמור אם לא שיאמר בפירוש או דבר הדומה לזה לא כן בפוגע בנפשו ומאבד עצמו לדעת כל שנתברר לנו שלא היתה לו שום סיבה הדומה לאלו וכל סיבה וסיבה עפ"י הברור הראוי לה עד שבאופן נתברר לנו שזה פגע בנפשו בלי שום סיבה. אפי' שלא אמר בפירוש שהוא פוגע בנפשו להכעיס את בוראו וכאמור או שלא שמענו מפיו שום אפקירותא מדברי הפוקרים הנזכרים וכיוצא בהם המואסים בישובו של עולם מפני עומק התפלספותם ודמיונם הכוזב עכ"ז כיון דידענו בבירור שזה פגע בנפשו ודאי בכל דעתו וגבי כל נתברר לנו שלא קדם לו שום סבה חיצונית מילדי וצערי הזמן המביא את האדם לידי מדה זאת. הרי זה בחזקת המתפלסף המאבד ע"ל להכעיס או למרוד בצור תמים פעלו הנה נמצא דמע"ל חמיר טובא ממאבד נפש אחרים באופן זה דבמאבד נפש אחרים לא דיינינן ליה להכעיס אם לא שיאמר אותו בפירוש כי אז יוצא מן הכלל כמומר לע"ז ואין מתאבלין עליו הא לאו הכי כל סתם רציחה וכל סתם עריות טענינן להו טענ' תיאבון ותלינן בחסרון ידעתינו הסיבה אשר גרמה לו לשפוך דמו של זה ועושים לו במיתתו בכל המתים. אבל במע"ל כל שהתברר לנו לפי דעתינו שלא היה לו שום סיבה חיצונית הגורמת לו דבר זה לא תלינן בחסרון ידיעתנו ומחזקינן ליה במע"ל לדעת ר"ל להכעיס ולהתנגד למעשה בוראו ובזה נוח לן מאי דלכאורה הוה קשה בדברי מוהר"י וויל ומוהר"מ מינץ הנז"ל דנדונם היה ברוצח ישראל שהרג נפש אחת מישראל וכל פלפול תשובתם יסוב להוציאו מכלל מאבד עצמו לדעת כדי להתאבל עליו ותיפוק ליה שהעון הגדול המבורר בידו הוא הרציחה ואם על עון רציחתו לאחרים לא חיישי ליה כ"ש על רציחת גופו דקילא טובא אכל ע"פי האמור דבריהם נאמנו מאד דלענין עון הרציחה לאחרים אין צריך לבדוק אחריו אם הוא להכעיס דודאי סתמו לתיאבון וכל עבירה לתיאבון מתאבלין עליו אלא דהיה מקום להסתפק דכיון דזה גורם מיתתו כי בודאי מי שהורג בפומבי ודאי יהרגוהו והו"ל כמתרה עצמו למיתה בלי סיבה דודאי הוי להכעיס מעין מ"ש מוהר"ם בהרוגי ב"ד וכנז"ל וכן הכא כיון שהחליט להרוג בפומבי הו"ל כמתרה עצמו למיתה בלי שום סיבה דאז ודאי הוי להכעיס ר"ל מאבד עצמו לדעת ע"ז הודו מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ ז"ל דלא מפני זה הוי כמוסר עצמו למיתה דאימא סביר היה להרוגי ולימלט על נפשו וא"כ לא הוו מע"ל והוא אמיתות התורה:

ואחרי הצעתינו זאת אבא נבא לבאר מחלוקתן של ר' ישמעאל ור"ע בפ"ב דא"ר הנז"ל ונעמוד על כל הבריתות מראשן לסופן לבארן בטוב טעם ודעת ע"פי משקל הצעתינו דהנה ר"י סבר דזה המע"ל שביררנו שלא קדם לו שום סיבה חיצונית ונתברר לנו שודאי פגע בנפשו וכמו שיבא לקמן בבריתא ב' ג' לדעת ר"י דינו כדין מומר להכעיס בכל פינות חלקיו שאין מתעסקין עמו לכל דבר כלל ר"ל בין הקרובים ובין הרחוקים. אלא אדרבא מצוה לומר עליו הוי נטלה ר"ל שהוא נטול מן היהודים כדין כל מומר להכעיס ככל חוקותיו וככל משפטיו. או ירצה נטלה שהוא בעצמו נטל נשמתו ולא המתין שיטלנה מי שנתנה וכאשר פי' לעיל משם אורח טוב מוהר"י קרספין נר"ו. ולזה אתא ר"ע לחלוק עליו ולומר. הנח לו כסתמו אל תכבדהו ואל תקללהו אין קורעין עליו ואין מספידין עליו. הכונה הגם דבאמת כבר נתברר לנו שאיבד עצמו לרעת ר"ל שנתברר לנו שלא קדם לו שום סיבה חיצונית למעשה זה כמו רוח רעה או דמיון כוזב שחשב שלא ימות במעשה זה או צרות אחרות המוציאין את האדם מדעתו ונתברר לנו כמעט שהיה מע"ל ר"ל לרעת בלי שום סיבה שזה מורה באצבע שהוא להכעיס שדעתו כדעת הפוקדים במעשה בראשי' ובראשם בריאת האדם אבל עכ"ז הוא סתם ר"ל שלא אמר בפירוש כן אלא שאנו אומדין אותו על כך וכיון דסוף סוף אין הדבר מבורר כשמש בחצי השמים א"כ אין עליך כי אלא למנוע ממנו כי אם אותו כבוד שהיו הרבים מחוייבים לו כמו קריעתם וחליצתם והתאבלם עליו והספדם שזה ודאי כיון דכבר הוחזק למע"ל הא ודאי שוא"ת עדיף בלי ספק ואין אתה בא להוציאו מחזקת כשרותו למנוע כבודו הראוי לו בק"ע כי אם בשוא"ת והו"ל כאלו הוא בא להוציאו מיד הרבים את כבודו ואת גדלו וכיון שאיתרע חזקת כשרותו ע"י המעשה הרע המר והנמהר תו אין בידו לחייב לאחרים להטפל בכבודו אבל כשאתה מונע לאבלים מלהתאבל עליו ומלעשות לו כדינו הרי אתה בא להוציאו מחזקת כשרותו בק"ע ולדונו כדין פורש מד"ץ מבורר וסוף כל סוף אין הדבר מבורר לפניך באר היטב. והיכי אתי אפי' אומדנא דמוכח ומוציא מידי ודאי חזקת כשרותו כי עד מעשה זה הוה עובד את ה' ולא נראה בו כל מאום ואפי' שיהיו כל אומדנות שבעולם שעשה להכעיס כדעת המתפקרים והדומה להם סוף סוף לא הוציא הדבר מן הכח אל הפעל. וכיון שלא נתברר לנו בראיה ברורה דומיא דעדים אימור איזה צער ויגון טמונים היו בלבו. ואימור רוח רעה נתלבשה בו ונראה בו דרך שפוי הדעת ושגינו ברואה כי מי יודע? ומי גרע ממה שפסק הר"מ פי"ח מהל' נזקי ממון הי"ד וז"ל שור שהיה רועה בנהר ונמצא שור הרוג בצידו אע"פי שזה היה מנוגח וזה מועד ליגח. זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נשפו וזה נגחו. וכן גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים וכן פסק הש"ע ח"מ סי' ת"ך יעו"ש ועיין מיהר"י קולין שורש קכ"ט שכתב טעם מספיק לחלק בין האומדנות דהיכא שהמעשה מבורר לדיינים שזה חייב לזה אלא שנפל ספק מפיטור לחיוב או מן החיוב לפיטור כיון שהמעשה מבורר לדיינים בשורש החיוב או שורש הממון של מי היה וע"ז תועיל האומדנות דמוכח אבל כשאין המעשה מבורר לדיינים כההיא דגמל האוחר דאתה בא לחייבו מעיקרא מאומד דעת בלי שום מעשה מבורר אחר הא ודאי כגון זה לא אזלינן בתר אומדנא אפ' יהיה דמוכח הרבה יעוש"ב. ואני בעוניי בס' הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' הארכתי בענין זה כיד ה' הטובה עלי להראות לעין כל כי חילוק מוהריק"ו הלזה הוא מוסכם מכל הפוסקים מספר הקרוב לארבעים פוסקים ולא בדרך גוזמא ובראשם הרא"ש ז"ל שנשתמש באומדנות בכמה מתשובותיו והארכתי שכל תשובותיו כלם יסבו בלכתם על פי יסוד זה ובפרט בתשו' כלל ק"ז אשר בה הראנו ידו הנפלאה ליתן אותו דין כולו ע"פי אומדנות וחייבו סך י"ב אלף זהובים כיעו"ש ובסוף דבריו כתב וז"ל ולאחר שחייבתי את ר' ישמעאל היה ראוי שיפרע לר' שלמה י"ב אלף זהובים כי לא כפר מתחלה בשטר אלא שטען פרעתי ואני לא האמנתיו על הפרעון (בכח האומ"ד) נמצא שהשטר עדיין בחזקתו וכאלו הוא ביד ר' שלמה הנז' שלם וקיים עכ"ד נמצא חילוקו של מוהריק"ו ז"ל מבורר בדברי הרא"ש ז"ל שכתב שאני היה כופר בכל נמצא שלא היה מעשה מבורר לפני הדיינים שזה חייב לזה ואפי' יבואו כל אומדנות שבעולם לא היה מחייב אותו אבל כיון שהודה בחיוב השטר ונתברר המעשה לפני הדיינים אלא ששוב טען פרעתי והאומדנות מכזיבות טענת פרעתי אם כן הרי כאילו השטר קיים וחייב לפרוע ושם במקומו הארכתי עוד ואין כאן מקום להאריך עוד. דכוותא הכא נמי אפי' שיהיו אלף אומדנות מוכיחות שזה איבד עצמו להכעיס שהרי לא נתברר לנו שום סיבת צער קודמת לו וכיוצא להנה וג"כ בירורים אחרים ואומדנות המובאות לקמן במשנה ב' דברים שמתוכן מתבאר שהיה להכעיס גמור (כמו שיבא לקמן שאמר לעלות ותכף עלה מיד דרך כעס או מצר והפיל עצמו) עכ"ז אין אתה יכול לחייבו ולהוציאו מחזקת כשרותו לדונו בכלל מומר להכעיס ולפגום משפחתו העומדת בחיים לגזור עליהם שלא להתאבל ושלא לנוד לו כאלו הוה מומר להכעיס בפשיטות כל שלא התברר בעדים כשרים ששמענו מפיו שהיה להכעיס גמור ולא יהיו כל האומדנות האמורות מוכיחות יותר משור הנמצא הרוג בצד שור אחר וזה נגחן וזה מנוגח וזה נשכן וזה מנושך עכ"ז פטור דאמרי אפשר נגחו אחר והלך ומי יודע ואם בדיני ממון הקל כך בדיני נפשות שאתה מוציא איש ישראל מחזקת כשרותו לדון אותו כמומר להכעיס ולפגום משפחתו עאכ"ו. דודאי תלינן שהיה לו דאגה גדולה טמונה בלבו או פחד משונה ואיש לא ידעו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק ואלו הענינים גרמו מיתתו ולא להכעיס וכבר הורתיך לעיל דעת מוהריק"ו והריבא"ש ומוהריב"ל וכמה ראשונים ואחרונים דכדי שלא להוציא מחזקת כשרות תלינן במיעוט מצוי ורחוק כגון יולדת לי"ב חדש דרבה תוספאה ואפי' דהיו כמה אומדנו' דמזנה עכ"ז להוציאה מחזקת כשרו' ולהחזיקה במזגה צריכה רבא וכל דאיכא דמתלי במיעוט מצוי ודחוק תלינן דכוותא ממש הכא אין נגרע. דכל דאין הדבר מבורר בעדים דהיה להכעיס גמור אין אתה יכול להוציאו מחזקת כשרותו בק"ע כגון לבזותו הוי נטלה ולפגום משפחתו שלא יתאבל עליו דתלינן דאפשר צרה גדולה היתה לו או פחד המרה ואנן לא ידעינן לה וכיון שאתה מוכרח מכל האמור לחייב לאבלים לנהוג בו דין האחוה ולהתאבל עליו א"כ ממילא גם הדחוקים חייבים בכבוד החיים והיינו לעמוד עליו בשורה ולומר עליו ברכת אבלים שאין אבלים בלא זה ואם הם הרבים עושים כן הרי כאילו אתה מבזהו בק"ע ומוציאו מחזקת כשרותו בידים שאם אין מי שיעמוד עליו בשורה ואין מי שיברך ברכת אבלים הרי כאלו לא התאבלו עליו והרי אתה דן דינו בק"ע כדין פורש מד"ץ וסוף סוף מכח אומדנא ולא בראייה ברורה דומיא דעדים כשרים ולקתה מדת הדין. אבל אה"ן בענין כבוד המתים אין הרבים מתעסקים עמו כי הוה ליה כאלו המת בא להוציא מיד הרבים מספק והאומדנא שהיה להכעיס מסייעת לרחוקים שלא לכבדו והוא ברור בדעת ר"ע ובפשט לשון הברייתא הראשונה מבוארת אות באות בטעם מספיק לפום דינא:

ועכשיו בברייתא השנית בא לבאר הדברים באיזה אופן הוא זה המע"ל דפליגי ביה ר"י ור"ע דודאי אינו כפשטיה והיינו מאבד עצמו לדעת ר"ל שבכל דעתו אומר שהאיבוד עצמו מן העולם הוא תכלית הדעת הנבון ע"פי התפלספותו דזה ודאי אין אנו צריכים לידע משפטו כי הוא מומר להכעיס להשחית מעשה ידי יוצרו ומי גרע מלובש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזאת התורה אינה אמת וכיוצא דהוי מומר להכעיס ונהרג מיתת כפרה? כ"ש זה הבליעל משחית הצלם אלהים בכל דעתו בטוענו טענת פלספיות מואביות צידוניות כי ודאי ראוי לגדעו כאשירה ולבזותו ולקללו ולהשתין בקיר חומת קברו. וחלילה! לר' עקיבא שיחוש לכבוד הנבל המנובל הזה לאמר אל תקללהו חלילה! אלא ודאי שיהא אופן מע"ל האמור אופן מסופק אם כוין להשחית נפשו להכעיס או לא דהנה אם היה האופן דנתברר לנו שקדם לו איזה צרות באיזה אופן שיהיו הא ודאי אין לנו ריח ספק שהוה להכעיס דכבר ידענו צרותיו וצרות צרותיו ותו מאין הידים לתלותו להכעיס ובזה לא נסתפק אדם מעולם והוה ליה כשלא לדעת אבל האופן המסופק הוא באופן זה והיינו שראינו שאיבד עצמו לדעת בקום עשה ולא קדמו לו צרות ידועות אצלינו גם לא ידענו בבירור גמור שהוא להכעיס בשאט נפש זה הוא ודאי אופן מע"ל באופן מסופק אם להכעיס אם לתיאבון ובהשקפה ראשונה היינו יכולים לכלול באופן מסופק זה מי שראינו אותו נמסר לסכנות גדולות בכל דעתו על זה היינו יכולים לומר שהוא מע"ל מאחר שידוע שהמקום מסוכן הרבה עד שאחד מיני אלף אלפי אלפים אפשר ניצול ואפשר אינו ניצול וראינו ג"כ שלא קדם לו שום צרה ותוכחה ונאצה ונמסר לסכנה העצומה הזאת בכל דעתו ומת א"כ הרי הוכיח שאיבד עצמו לדעת מבלי שום הכרח ויהיה דינו כספק קרוב לודאי מע"ל להכעיס או כמו שתאמר בחזקת מע"ל ודא ודא חדא היא ולזה הוציא מלבנו זה הענין אמר התנא בהחלט לא שעלה לראש האילן ונפל ומת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת הכונה לא בשביל שעלה לראש האילן המקום יותר גבוה ויותר רך. וכן לראש הגג המקום היותר גבוה שבו עוקץ חד וחלק מברזל או עץ ואבן כמו שיש בראשי הגגות. שידוע שמי שעולה למקומות אלו דינו למיתה בלי ספק וכיון שעלה זה בכל דעתו הרי התבאר כי התיר עצמו למיתה וכיון שהתיר עצמו למיתה מבלי שום צרה שקדמה לו יהיה בחזקת מע"ל והוא לדעת ר"ל להכעיס (שכבר ביארנו שפי' מע"ל ר"ל להכעיס מוחלט ובחזקת מע"ל ר"ל קרוב לו אבל עדין יש ספק כי לא נתברר כל צרכו) ע"ז מחליט התנא לא שעלה לראש האילן וכו' ר"ל כל זה האופן לא יעלה בדעתנו לכוללו בענין חזקת מע"ל (ר"ל ספק קרוב לודאי להכעיס) יען שזה לא נקרא התיר עצמו למיתה שיש כמה סכלים שנמסרים עצמם לסכנות בחשבם ההמסר לסכנות גבורה וכבוד גדול. וז"ל הרמב"ם פ"ד מח' פרקים הקודמים למס' אבות ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנו' גבורים וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה ר"ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה ופעמים ינצל במקרה יחשבוהו על זה ויאמרו עליו שהוא גבור עכ"ד הרי לפניך טפשים העושים כן והוא לתכלית הכבוד המגיע לו אם ינצל במקרה שיקראוהו גבור ובעל יכולת ואי לאו שבדעתו הנבער היה שיוכל להנצל כי בטח במהירותו וקלותו לא היה נכנס בסכנה זאת ואי הוה עובדא שנפל ומת כמו שהוא רובא דרובא עכ"פ לפי דעתו הנבער אנוס מקרי כי לא התיר עצמו למיתה מבלי המלט וזה אינו נקרא מאבד עצמו עם שהיתה עלייתו לדעת כי הוא לא חשב שיפול לפי קלותו ומהירותו אבל הוא חשב לעלו' ולהנצל ולהראות גבורתו וזה דנפל ומת כמו שהוא הרוב כמעט כולם הוא אנוס שלפי דעתו היה יוכל לינצל בחכמתו ולא עמדה לו חכמתו והיינו דקאמר הטור ז"ל על זה שמא נאנס ונפל ומת הכונה שמא היה באמת קל ויוכל לינצל אלא שהפעם הזאת נאנס ולא עמדה לו חכמתו ונפל ומת א"כ לא התיר עצמו למיתה כלל כדי שנחשבוהו בחזקת מע"ל. וע"ז כמחליט התנא אמר לא שעלה (ר"ל בכל דעתו שפוייה ויודע ג"כ כי המקום מסוכן ורובם למיתה) ונפל ומת זה אינו בחזקת מאבד עצמו באם שהיה העליה לדעת ויודע בבירור כי רוב העולים נופלים ומתים. עכ"ז אינו מאבד עצמו דלפי דעתו היה שיוכל לינצל ולא כיון לאבד עצמו ובאופן כזה אפי' ר"י מודה דאינו בחזקת מאבד ע"ל דאפ' דההמסר לסכנות אסור מדינא ואשר לא טוב עשה בעמיו עכ"ז אם עבר ונמסר בחושבו לפי דעתו הנבער לינצל ולא ניצול אינו יוצא מכלל ישראל והו"ל כשאר עוברי עבירות לתיאבון דמתאבלין עליהם אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג והפיל עצמו וימות ורואין אותו שעלה (מיד דרך כעס או מצר כמו שהוסיף הרמב"ם ולקמן נפרש דבריו וטעמו ונומיקו) ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר. הכוונה זה האופן שאמרנו למעלה כהמסר לסכנות ארעתא לינצל אינו האופן שפליגו ר"י ור"ע דבאופן ההוא אפי' ר"י מודה דלא בכלל חזקת מע"ל אלא כי פליגי בהא פליגי אם יהיה האופן שלא קדמוהו שום צרות בשום אופן שבעולם והוא עומד לפנינו שפוי בדעתו ואמר לנו שרוצה לעלות לראש האילן וכו' וראינו שעלה מיד או דרך כעס או דרך מצר ומתיאש ונפל ומת זה בחזקת מע"ל ר"ל אלו הענינים הם ידים מוכיחות שחכמת התפלספותו הטעתו לבחור מות מחיים שהרי נראו כמה סימנים חדא שלא קדמו לו צרות המביאות לידי יאוש זה לפי בירורנו וידיעתנו מאי אית לך למימר שמא רוח רעה נכנס בו באותה שעה ואמר ועשה תכף ומיד? לזה כבר ראינו שעליתו היתה דרך כעס שכן דרך המתפלספים בעלי האדומה והירוקה. שבהשתקעות התפלספותם פוערים פיהם לבלי חק ומטריזים כלפי מעלה באף ובחמה ובקצף גדול וזה ראינוהו על אופן זה שבעלותו פער פיו לבלי חק להבזות חיות העולם הזה ומרגועו דרך משל הוא עולה ומתכעס ואומר אך הבל בני אדם כזב בני איש עולם ומלואו המה מהבל יחד וכדומה לזה או שדברים אלו היה אומרם כמתקונן ומצר על מצב האדם וחייו ואורך ימיו כצל כולם ודבריו בישובו הדעת כאישה מצרה שגם זה האופן הוא דרך המתפלספים בעלי השחורה כל אלו סימנים מובהקים וידים מוכיחות שזה האיש נתלבש בו רוח טומאה להמרות עליון ולבחור מות מחיים בכל דעתו השפלה ואיבד עצמו לדעת. ר"ל שבכל דעתו המות טוב מהחיים מצד עצמו ולזה שפיר דייק ואמר הרי זה בחזקת מע"ל ולא אמר הרי זה מע"ל בהחלט דבאמת עדין לא נתברר כל צרכו שהוא להכעיס גמור דעדין נוכל לומר דאפשר היה לו צרה גדולה טמונה בחדרי לבו ואנחנו לא נדע וכל הדברים שדיבר מתוך כעס או מצר. אפשר הצרה גדולה הטמונה בלבו גרמה לו להבזות תבל ומלואה ולדבר דברים היוליים אלו ולא שמבלי שום סיבה כי אם מצד עיונו דוקא בחר מות מחיים וע"ז הוא בחזקת מאבד ע"ל ולא מע"ל גמור ומבורר שעדין יש להסתפק בדבר ובאופן זה הוא דהחשיבו ר"י כמע"ל גמור וזה הוא שסיים הברייתא וכל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר דאי לאו הכי אם כבר אמר ר"ע לעיל דאין מונעין ממנו כי אם הרבים כבוד המתים היכי סיים אחרי אומרו הרי זה בחזקת מע"ל וכל המע"ל אין מתעסקק עמו לכל דבר שהוא דין כללי לקרובים ולרחוקים למתים ולחיים כפורש מדרכי צבור ממש והא ר"ע לא ס"ל הכי אבל ע"פי האמור יבא על נכון דלדעת ר"י קאמר לה שאחרי שפי' מהו פלוגתייהו ואיזהו האופן דמוקמינן בחזקת מע"ל ע"ז סיים דבאופן כזה דהוחזק בחזקת מע"ל ס"ל לר"י דהוי ככל מע"ל גמור ואין מתעסקין עמו לכל דבר ולר"ע כבר ביאר דעתו לעיל שאופן זה הוא סתם ואינו מבורר הדבר לעיני השמש שהוא להכעיס גמור ולזה אין מונעין ממנו כי אם כבוד המת המוטל על הרחוקים מטעם האמור דהו"ל כאלו המת בא להוציא ולהטריח את הרבים מספק קרוב לודאי להכעיס גמור ולזה אין מונעין ממנו כי אם כבוד המת שאדרבא אם היה מתברר יפה יפה היו מחוייבים לבזותו ולקללו וחלקה מדת הדין ומטעם ספק זה ג"כ אי אתה יכול להוציא מחזקת כשרותו ולפגום משפחתו וע"ז האבלים מתאבלין באבלם וממילא הרבים מתעסקים בכבוד החיים וכאמור לעיל באורך וברוחב:

ועכשיו בברייתא הג' הוכרח להרחיב הדבור ולהשמיענו דאם מצאוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך ע"ג סייפו הרי זה בחזקת מ"ע שלא בדעת ואין מונעין ממנו כל דבר הכונה דמרישא מוכח להדיא דהכל תלוי בידיעתנו היטב שהתיר עצמו למיתה בכל דעתו ושלא קדם לו צרות רבות ורעות וזה די להחזיקו בחזקת מע"ל וזה האופן לפי סתמות רישא דברייתין אינו מתברר כי אם באמירה לבד קודם מעשה ותו לא. (והעליה דרך כעס אי מצר הוסיף הרמב"ם אחרי ראותו סיפא זאת וכמו שיבא לקמן) הא לאו הכי נוכל לתלות שלא התיר עצמו למיתה וברישא דרישא אומרו. לא שעלה. וכו' א"כ נמצא מבורר דעיקר חזקת מע"ל תלוי בבירור ידועתנו שמעשה הרע הזה נעשה מידו בכל דעתו כדי להתיר עצמו למיתה החלטית וא"כ יאמר האומר דזה יתברר גם בלי האמירה והיינו אם ראינוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על סייפו שכל המעשים מוכיחים שהוא עשאם בק"ע ואי אפשר לתלותם באדם אחר או שהיה דרך גבורה והיה בדעתו לינצל כמו עלית ראש האילן ולראש הגג. שבאופנים כאלו דהיינו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על סייפו אין שום תחבולה לומר שלא התיר עצמו למיתה כי אחת דתו להמית ואין שום תחבולה לומר שעשאו אחד וכמובן והו"ל כאלו אמר בפירוש ואדרבא אפשר יותר מבורר מאותה דרישא דאמר לעלות דלעיל אמר לעלות ואפי' אמר ליפול ולמות אפשר היה בכלל התלוצצות להראות גבורתו ועלה ונאנס ונפל ומת. ודוק ברישא ותראה שאמרו ונפל ומת ולא והפיל עצמו ומת כי באמת לפי גובה המקום לא יכלו להתבונן היטב בשעת מיתתו אם הפיל עצמו או נאנס ונפל ולא ראו כי אם שנפל ועדין יש להסתפק אם באונס אם ברצון אבל הכא במצאוהו חנוק או הרוג המעשה מוכח שפגע בנפשו והוה ס"ד גדול להחזיקו בחזקת מע"ל כל שלא שידענו שקדמו לו שום סיבת צרות על זה בא לאשמועינן תנא דזה אמת מאבד עצמו בלי שום ריח ספק אבל הוא בחזקת שלא מדעת דאמרינן אפשר נכנס בו רוח רעה ויצא מדעתו ועשה מעשה כמו שביאר מוהר"י וויל ז"ל ומוהר"ם מינץ ז"ל וסמך ב' ידיו הרב א"ב שבלונדון ז"ל והרב רוח יעקב ע"ד יעוש"ב ולזה לא הביא מעשה דשאול והדומה לראיה דבאמת שאול ודאי איבד עצמו והיה בעל כרחו שלא מדעתו לפי הצרה הגדולה אשר נמצא הגרועה מרוח רעה אבל לא יקרא בחזקת מאבד עצמו שלא מדעת כאלו ספק אלא ודאי איבד עצמו שלא מדעת ר"ל שלא ברצון שלם וכ"ש שלא להכעיס אבל זה אמת שראינוהו הרוג ומושלך על סייפו כמעשה דשאול ממש אבל לא קדם לנו שום ידיעה מצרותיו אשר הכריחוהו לפגוע בנפשו כשם שקדם לנו בשאול והדומה לו ועל זה היה ספק לומר שהוא מדעת קמ"ל דגם זה הוי בחזקת שלא מדעת כשאול דאפשר נכנס בו רוח רעה והרוח רעה שנכנס בו היא הכריחתו לעשות את כל המעשים האלה כמו שהכריח לשאול אותה צרה גדולה ונפקא מינה דהתם ודאי קדם לו צרה גדולה והכא ספק קדם לו רוח רעה אבל תלינן ביה להקל והכל הולך אל מקום אחד דמעולם אין מוציאין אותו מחזקת כשרותו. ואפילו דהמעשה מוכח דפגע בנפשו בודאי עכ"ז אין מוציאין אותו מחזקת כשרותו ותלינן במיעוט מצוי של רוח רעה. והוי ממש כמו דתלינן במיעוט מצוי דילבן י"ב חדש כדי להחזיקה בחזקת שאינה מזנה אפי' דראינו בה סימני פריצות וכאמור לעיל ואחר שנתברר לנו דיש לתלות ברוח רעה ענין רחוק או מיעוט מצוי יפה עשה הרמב"ם לבאר ההיא דלעיל שעלה דרך כעס או מצר שהם דברים מבוררים שהיה שפוי בדעתו וכאשר הארכנו לעיל הא לאו הכי אלא באמר ועלה מיד בלי שום תנועה אחרת אימור רוח רעה מבעתתו ואמר ועשה מיד. אלא וראי דבהדי אמירה ועשיה איכא אומדנות מוכיחות והם עליתו דרך כעס או מצר וכמפורש לעיל. ודבר ה' בפיהו אמת דבעינן בירור ב' דברים הבירור הא' דהוה פגע בנפשו בק"ע והוא האמירה לעלות ועלה מיד והבירור הב' שהיה בדעת צלולה ומבלי שום צרה ונאצה ורוח רעה והוא העליה דרך כעס או מצר. וכיון שראינו זה איתרע חזקתו אין הרבים מתעסקים עמו לכבוד המת הזה אבל אם חסר אחת מב' בירורים הללו והיינו או שנתברר שהיתה העליה בדעת ולא נתברר שהוא על דעת לפגוע בנפשו והוא רישא דרישא לא שעלה לראש האילן וכו'. או שהיה הבירור בפגיעת נפשו כגון מושלך על סייפו ולא נתברר אם היה בדעת ואיכא למתלי שמא רוח רעה בעתתו אזי הרי הוא ככל המתים וכמו שסיים הרמב"ם שם. וסיים הברייתא בב' מעשיות בב' קטנים שיראו מאביהם ואיבדו עצמם להודיענו תרתי חדא כמ"ש הרמב"ן בס' ת"ה והראש בפ' א"מ דבקטן לא דיינינן דין זה והרי הוא כגדול שלא מדעת ופסקו הטור והש"ע וזאת ב' להשמיענו שבגדול יראה חלושה כמו זאת או דומה לה בעוד פחד ורעדה לא שמה צרה כדי להשוותו לאונס דומיא דשאול והדומה לו ולומר דהוי כשלא לדעת ר"ל שלא ברצון. ולזה כללוהו בסעיף אחד הטור והס"ע ודוק היטב. אלא שלא ראיתי מי שנתעורר למה הרמב"ם ז"ל השמיט ב' דינים הללו הך דקטן והך דגדול באונס כשאול ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהרמב"ם פליג גם בזה על הראש ואינו מוסיף באבל רבתי ואם היה קטן אין מונעים ממנו כלום ומעשה וכו' כמו שהגיה הרא"ש. ולא הוי מעשה לסתור הך דנתיירא אפי' היה בגדול כמו שחשב הרא"ש ז"ל אלא אדרבא הוא סיעתא להודיע לנו שכל שנתברר בדבר מה שאינו להכעיס די לנו להוציאו מכלל זה ואין מונעין ממנו כלום דזיל בתר טעמא משום דבתר דעתו אזלינן וכמבואר לעיל ומי גרע מנמסר עצמו לסכנה עצומה גלוייה ומבוררת שלא ינצל ממנה בשום אופן כי אם בדרך מקרה רחוק והוא איסור חמור ומפורש ועכ"ז אם עבר ונמסר ומת אין אתה דן אותו כמע"ל יען לפי דעתו לא כיון למות. וכיון שכן לא יקרא להכעיס או מדעת וכן זה לפי דעתו הנבער מיראה קטנה זאת נתמלאו מתני חלחלה ובחר מות מחיים הגם שלא טוב עשה איך שיהוה הרי נתברר כי לא להכעיס היה ולא בכל דעתו עשה אלא לביה אנסיה כי נדמה לו כי אין עוד תקומה ומי יודע כיצד צייר יראה זאת בדעתו עד כי עולם חשך בעדו. סוף סוף הרי נתברר לן שלא היה להכעיס וכיון שאתה באת לידי מדה זאת לחלק בין נושאי דעות בני אדם עפ"י מאורעים שיארעו להם או כנדון שאול או כנדון פ' הנזיקין קפצו כולם לתוך הים או בנדון בעלי תשובה כבקדושין רפ"א ע"ב ובב"ר פ' ס"ד (ועיין יפ"ת שם) או כנדון החיים שאל והזרע אמת הנז"ל שאין אתה יוכל להכחיש שאין נדונם שוה בשום אופן. אלא שהצד השוה שבהן הוא כי נתברר לנו כי לא במרד ולא במעל פגע בנפשו כי אם עפ"י אונס או דמיון אונס וע"ז אתה דן אותם ככל המתים אם כן תו מאן פלג בין אונס לאונס בין קטן לגדול ומי מדד בשעלו דמיונות בני אדם וקול פחדים אשר באזניהם? יש לך אדם לבו רך כקנה ויש קשה כארז. ויש שממונו חביב עליו מגופו ויש שכולו אומר כבוד וכמה דעות במיתה רח"ל. וברובם ככולם כן חטאו אם פגעו בנפשם לפי הסכמת אחרונים הנז"ל ואסור לעשות כן בק"ע והוא עון פלילי. אלא דהצד השוה שבכל המאורעות הוא דאם עבר ופגע בנפשו לא דיינינן ליה במרד ובמעל וכמ"ש האחרונים הנז"ל א"כ מה לי אונס גדול ומה לי קטון? והכל לפי קצור דעת אותו עני וטבעו המשונה. ודבר זה שאני אומר לא שהוא דעת הרמב"ם לבד אלא שהוא דעת ההלכה והפוסקים הגדולים אשר בית ישראל נכון עליהם ואת אחרונים לא סגי להו בלאו הכי אלא שמה שאני חולק את השוין דהיינו הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש. היינו דוקא ביראה קטנה דומיא דהראה לו אביו באזנו בערך זה באופן אחר בגדול שבזה הוא מחלוקותם דוקא דהרמב"ם ס"ל דכל שהוא בחזקת יהודי כל המוצלות קטון או גדול שאני יכול להנצל בעדו אני מתנצל ואין אני מוציאו מחזקת כשרותו ודנו ככל המתים והרמב"ן והרא"ש ס"ל לאו שהוא כופר ומכעיס את בוראו לא היה מוסר עצמו למיתה מפני יראה קטנה זאת והיה יכול להמלט על נפשו וכיוצא אבל אה"ן אם יהיה שבר על שבר וצרה קשה בלתי נחמה הכל לפי מה שהוא האדם אה"ן דאפי' שהוא אסור לפגוע בנפשו עכ"ז לדעת כולם אם עבר ופגע בנפשו יש לדונו לכף זכות כדין מאבד עצמו לדעת שלא מדעת והכל הולך אל מקום אחד והעיקר הוא שלא יהיה מדעת לבחור מות מחיים גם בלא טעם כי אז הוא בחזקת מע"ל וכאמור לעיל. ואם כה תאמר דא"כ דהוא יסוד מוסד ענין זה בכל אדם עפ"י מאורעותיו הבמחנים אם במבצרים הכל לפי מה שהוא האדם. אם כן למה בא הכתוב אך דמכם וכו' להוציא שאול ת"ל אפי' פחות משאול ואפי' בצרה חלושה הימנה אינו מע"ל ומאי אולמיה דשאול לזאת אשיב דכל העניינים והמאורעות שאמרנו באיזה אופן שיהיו כבר ביררנו כי לא שהוא מותר לעשותם אלא איסור חמור רביע עלייהו בלי ספק והוא נידון בב"ד של מעלה וכ"ש הרמב"ם בה' רוצח דבכל מקום דכתיבה דרישא דינם מסור לשמי' כיעו"ש וכל המאורעו' הרעים והמרים שיארעו על האדם אם פשט ידו ופגע בנפשו דינו מסור לשמים בלי ספק ככל עבירות שבתורה וענין איוב יוכיח שעם כל גלי הים ורבים שעברו על ראשו לא נתן תפלה לאלהים ולא פגע בנפשו אלא דאהני להו המאורעות והצרות שלא לדונם בחזקת מע"ל אלא לדונם ככל המתים הפשוטים בעלי איזה עבירות כי אין אדם צדיק בארץ לא כן בעובדא דשאול מלבד שאינו נכלל במע"ל אלא אדרבא היה פטור ומותר האיבוד לו מטעם ההפקר והחילול ה' הגדול אשר היה נעשה במלך הראשון שאול כבן שנה. ודבר זה העירונו הרמב"ן בספר תורת האדם והרא"ש שם שכתבו בפירוש שהאיבוד מותר לו. ועם שלא הרחיבו הדברים כמו שאתה שומע עכ"פ כך צריך שתפרש בהכרח ודוק היטב ולא תידוק והוא אנוס כשאול כאלו הוא מיעוט שהרי כל המאורעות המובאים בראשונים ואחרונים הנז"ל ויותר מהמה אינם מאורעות כשאול אפי' בחלום. ועכ"ז הסכימו שדינם ככל המתים אלא מאי אית לך למימר אונס וצער הכל לפי מה שהוא האדם וכיוצא לזה ומ"ש הפוסקים כשאול הוא להעיר אותנו כי מקור דין זה נלמד משאול ויש הדרגות גם במאורעות גם בעונשין ודי בזה. ולדעתי לא פסק הרמב"ם ענין שאול כלל שלדעתו אינו ענין כלל אם להשמיענו שאם אירע אונס כשאול דבר מה שאז אינו בחזקת מע"ל זה אינו צריך שכבר מבורר מדין שפסק שאמר לעלות ועלה מיד דרך כעס או מצר וחוץ מאופן זה הרי הוא ככל המתים ואין מונעין ממנו כל דבר וכל שהוא דרך אונס אינו דרך כעס ורובא דרובא אינו אומרו קודם וכיוצא ואם לפסוק אם מותר לעשות בענין שאול או אסור. כבר פסק בסתם בה' רוצח דאסור להרוג עצמו ולא חילק בשום אופן שבעולם דנראה דבכל האופנים ההורג עצמו דינו מסור לשמים וענין שאול שאני ואין ללמוד ממנו לנדון אחר וע"ז לא הזכירו ולא פסקו מאחר שאינו הלכה לדורות ואין למדין ממנו בשום אופן והוא דעת הרב יפ"ת ממש בב"ר פ' ל"ד ופ' ס"ה שסגר כל הפתחי' להמית עצמו מפני שום סיבה שבעולם ודבר ה' בפיהו אמת שהוא דעת הרמב"ם מבורר בא"ר לח"י רוא"י ותמהני עליו איך לא נסתייע ממנו ולא הזכירו והדבר ברור אצלי כשמש שכך הוא דעת הרמב"ם בלי ספק:

ואחר שעלה בידינו בירור ההלכה דפ"ב דשמחות על נכון חובה עלינו לדרוך על במותי ים גדולי הפוסקים אשר מימיהם אנו שותין. לראות היעמדו דברינו אלה ובראשם ועל כולם גדול אדונינו הרמב"ם ז"ל במה שפסק בפ"ב מה' אבל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד החיים. ואיזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת הרי זה בחזקת מע"ל אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על סייפו ה"ז בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר ע"כ. והנה עיניך הרואות כמה שינויים אתה מוצא מלשון הרמב"ם זה לברייתין דא"ר דבאבל רבתי תני אין קורעין ואין חולצין וכו' והרמב"ם השמיט קריעה וחליצה וכתב אין מתאבלין מה שאינו בא"ר. ב' הרמב"ם השמיט באמירה שאמר לעלות לגג שאמר ג"כ שהוא ליפול ולמות ונקט סתמא שאמר לעלות לגג ותו לו ר"ל מבלי שלא התיר עצמו למיתה בפירוש כמו שנתפרש בא"ר שלפנינו. ג' שהוסיף ועלה מיד מה שאינו בא"ר דשכתב והוסיף שעלה דרך כעס או שהיה מצר מה שאינו בא"ר ונחזי אנן השנוי הראשון אומרו אין מתאבלין עליו דמלבד דקשה על הרמב"ם ז"ל מהיכן בא לא. ואפי' אם נאמר דכך היא גרסתו בא"ר קשה כקושיין בהערתנו דקשה מעיקר הדין במע"ל ובפרט באופן כזה דהוא ספק להכעיס וכמו שמורה לשון בחזקת שנקט גם הרמב"ם עצמו זאת שנית שאפילו אם נאמר דלשון בחזקת קאי על ונפל ומת ולא והפיל עצמו דאינה מבוררת הנפילה שהיתה מכוחו וע"ז נקט דחזקת וכמו שיבא לקמן. אכתי קשה דדבריו ז"ל מרפסן איגרי דאפי' אם תאמר דהרמב"ם ס"ל דכיון דהוו כל סימנים מובהקים הנ"ל בודאי להכעיס וע"ז החליט דאין מתאבלין ולא אמר אלא אוננין כמו לעיל בהרוגי ב"ד לאשמועי' דחמיר טובא וע"כ אין אוננין ג"כ כדין פורש מד"ץ ומומר להכעיס א"כ קשה דהחמיר עליה בחדא והקל עליו בחדא דאי חמיר טובא עד שאין מתאבלין ולא אוננין א"כ כ"ש דאין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים שהוא יותר כבוד מאנינות עשר ידות בלי ספק ועל הכל לפי מה שפסק הוא ז"ל בפ"ב מה' אלו בדין ז' ודין יו"ד דבאין שדרו קיימת אין מספידין ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ופירש הדברים ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים עליו בבית האבל תנחומי אבלים שאומרים עליו בשורה ובדין יו"ד על תינוק שמת בתוך ל' שם פסק דאין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. ובן ל"י גמורות עושין לו כל זה יעו"ש. ובדין י"ב פסק דהעבדים והשפחות אין עושין להן כל זה ובתחלת פי"ג פירש הדברים ביותר כיצד מעשה התנחומין ועמידתו בשורה ופירש ואמר שעומדים האבלים בצד בית הקברות וכו' מכללות דינים הללו שמעינן תרתי שמעינן מהו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ושמעינן מכלל הדברים דמי שמתאבלין עליו כתינוק בן ל"י גמורות נעשה לו כל הדברים הללו ומי שאין מתאבלין עליו כתינוק בתוך ל' והעבדים והשפחות אין עושין לו דברים הללו והא בהא תלייא וגם מצד טבע הענין הא בהא תלייא דאם אין מתאבלין. אין האבלין עומדין בצד בית הקברות וממילא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו תנחומי אבלים וגם אם אין מתאבלין אין בית האבל וממילא אין ברכת אבלים כל אלו הדברים הם דברים פלאיים ועצומיים על הרמב"ם ז"ל בשינוי הראשון אשר אנו רואים בדבריו אשר קצת מהם עמד עליהם הרמב"ן בספר תורת האדם ה"ד מב"י ז"ל ועכ"ז החליט דהרמב"ם ס"ל דאין מתאבלין כלל א"כ הניח מזבח ה' הרוס ר"ל שדברי הרמב"ם יהיו קשים ומעוקשים חלילה. וכן לא יעשה כי חובה עלינו למשכוני אנפשין ולישב דבריו ומי לנו גדול כי ממנו תורה יוצאה לכל הגולה כי ע"כ הנראה לע"ד לישב דעת הרמב"ם ז"ל. והוא בהניח שהיתה לו הגירסא בברייתין דא"ר אין מתאבלין במקום אין קורעין ואין חולצין ובשאר הדברים הברייתא דא"ר כצורתה ובזה יבא על נכון והיינו שאין להכחיש שגם פי' אין קורעין ואין חולצין דקתני בגירסא שלפנינו. סתמו הוא על הקרובים וכ"ש על הרחוקים ואדרבא לקרובים שייך הקריעה והחליצה הסתמית יותר ויותר ועכ"ז פי' הרמב"ן הקריעה והחליצה וההספד על הרחוקים ולא על הקרובים והאמת אתו דכך צריך לפרשו בהכרח מלבד דהרי מוכח ממה שעומדין עליו בשורה ומברכין ברכת אבלים. ונמצא דאיכא אבלים וכיון שאיכא אבלים ממילא חייבים לקרוע וכו' דדא ודא חדא וכמ"ש הרמב"ן גופיה ובר מן דין כך צריך שתפרש דהרי מוכח ממה שסיים הברייתא כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים הרבים מתעסקין עמו וכל שאינו כבוד החיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר ע"כ. הרי דכרוזא קרי בחיל כמ"ש ברישא אין קורעין וכו' קאי על הרבים ולא על הקרובים ואין לומר דהרמב"ם לא גריס הכי ר"ל אין הרבים וכו' דמי מחייבנו לומר זה אחר דריהטא דמתני' בלאו הכי משמע כה"ג ואחר שנתברר דבר זה למה לא נפרש דהאי אין מתאבלין שפסק הרמב"ם (דהכי הו"ל הגירסא) קאי על הרחוקים וכמו שפירש הרמב"ן אין קורעין ודא ודא חדא היא. ואל תתמה על החפץ איך שייך לשון אבלות על הרחוקים שהרי ברבו חייב להתאבל עליו יום אחד כמ"ש הרמב"ם פ"ט הי"ב ופסק נמי בפ"ב ה"ד כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מד"ס (ועיין פרי האדמה ח"ב דקס"א ע"ד דין ד' בדברים אלו ממש דשייך אבילות ברחוקים יע"ש) וכתבו הרמב"ן והרא"ש והג"מ ה"ר מרן כ"מ שם דהאידנא לא נהגו וכל האבלים מוחלים על כבודם יעוש"ב למדנו מענין זה תרתי למדנו שאבלות הוא כבוד לחיים שהרי תלוי במחילת כבודם (הגם שענין זה מד"ס עכ"פ זכר לדבר איכא) ולמדנו ששייך אבלו' גם לרחוקים ודבר זה אחרון למדנו ג"כ מדברי הג"מ פי"ח שם ה"ד מורם סי' ש"ם שעל מה שפסק מרן שם שעל אדם כשר שאינו חשוד אפי' שלא עמד ביציאת נשמה חייב לקרוע ע"ז כתב מורם וי"א דאין חייב לקרוע וכו' אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו ג"כ הנה גם מדברי מורם הללו שהם לקוחים מדברי הרמב"ן והגמ"י והר"ן למדנו תרתי למדנו שהאבילות שייך גם ברחוקים ולמדנו שאבילות מחוייב בכל אדם כשר יותר מקריעה שבמקום שפסקו הפוסקים לקרוע כתבו הם ז"ל דלכל הפחות צריך להתאבל ולקרוע ואחר הבירור העצום הזה מאי דוחקנו אם נפרש דברי הרמב"ם שפסק דמי שהוא בחזקת מע"ל שאין מתאבלין עליו ר"ל הרחוקים והיינו אם באופן שהמע"ל הוא רבו או קרוב קרוביו שדינו להתאבל יום אחד או בפניהם ויותר נאות אם תפרשהו על הרחוקי הרחוקים כמו ענין המוזכר בהגה הנז"ל שכתב שאם לא נהגו לקרוע עכ"פ חייב להתאבל ולבכות עליו ועל אופן זה אתא לאשמועי' הרמב"ם ז"ל באומרו לא מבעיא שאין קורעין ולא חולצין הרחוקים וכמו שפירש הרמב"ן והטור ז"ל אלא אפי' התאבלות ובכיה והספד השייך יותר ברחוקים אין עושין לו כל עיקר ולעולם כל דברי הרמב"ם ז"ל יסבו בלכתן על הרחוקים אבל הקרובין מתאבלין וקורעין וע"ז עומדין עליו בשורה ומברכין ברכת אבלין ועושין כל דבר שהוא לכבוד החיים ואל תבהל ברוחך לומר ומה היה חסר הרמב"ם ז"ל ומפרש דבריו שדינו יסוב על הרחוקים כמו שעשו הרמב"ן והטור ומדסתם אין מתאבלין נר' בין הקרובים בין הרחוקים דהא ודאי בורכא דאנו מנחין במונח קיים דכך היתה לו הגירסא (ולקמן תראה ראיה שכך היתה לאיזה ראשינים גירסא בברייתא) וכיון שכן הרמב"ם פסק הדינים כאשר בברייתא אות באות ואינו מפרש כי אם פוסק ומה שבהכרח צריך שתפרש בלשון הברייתא דמשתעי ברחוקים ממאי דאנו רואין דעומדין בשורה ואומרים ברכת אבלים כן תפרש בדבריו לא נופל דבר שהרי פסק הכל ואפילו שלא פירש אין הרבים וכו' כמו שהוא בברייתא אפשר דלא היה לו הגירסא מפורשת בזה הלשון ואף דהיה לו הגירסא לא האריך יען דכבר מובן מתוך דבריו דמיירי על הרחוקים שהרי ריהטא דלישניה הכי משמע שהרי פסק המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא לכבוד החיים דאלו הגופים שפסק עליהם שלא להתעסק ושלא להתאבל עליהם יסוב לומר דזה לא יעשו אבל עומדין בשורה וכו' ומי שעומד בשורה ואומר ברכת אבלים הם רחוקי' ולא קרובי' וכיון שכן כל ההלכה תסוב על הרחוקים ודוק היטב במשפט הלשון ותמצא נחת (ואל יליזו מעיניך כללים אלו על הרמב"ם שהוא פוסק ולא מפרש כי אמת ויציב הם וכן כ' מוהרלנ"ח סי' ל"ג דע"ד דע"ב וכן כתב הרמב"ם עצמו באגרותיו וכמ"ש לעיל ולקמן נרחיב הדבור בזה) ידעתי בינ"י ידעתי שהרמב"ן ז"ל פשיט ליה בדעת הרמב"ם שאין מתאבלין כלל וכמו שהביא גם מב"י ז"ל בשמו ואני בעניותי איני רואה הכרח זה לבאר כן דעת הרמב"ם ולהניח דבריו כס' החתום ומי יגלה עפר מעיניך הראב"ד ז"ל? שכתבת דברים ראויים לפי עוצם בינתך הובאו דבריו במקובצת על דט"ן ע"ב דט"ל ע"ג מהשיטה וז"ל נראה בעיני כי טוב לרחוק מעט בלשון משנתנו ולסבול הדוחק ההוא ולא להוציא משפט מעוקל עכ"ד ואם אמרה הראב"ד על משנה שלימה כ"ש על דברי פוסק אחד שאם לא נדחוק בדבריו ישארו כס' החתו' וכ"ש דדבריו מרפסן איגרי גם אם לא נדחוק עצמנו בפי' דבריו נוציא באמת פי' מעוקל ומשפט מעוקל פי' מעוקל דלא סיפיה רישיה ולא רישיה סיפיה ומשפט מעוקל שנפגום משפחתו של זה בבזיון עצום לדונו כדין מומר להכעיס לא נופל דבר וסוף כל סוף דבר מחודש שלא בא בתלמוד ולא מן השם הוא ובפרטי פרטות שלפי כל האמור ומדובר אין דוחק כל עיקר בדבריו ולולי כי דחילנא מארייה דרביע עלי אשר ראשנו תחת כפות רגליו כאשר הדריכנו הוא זיע"א (עיין אסיפת זקנים כתובות דף ד"ן ע"א דקל"ח מהשיטה ע"א) הייתי אומר שזה פשיטות לשון הרמב"ם ז"ל. אבל אחורי ארי מי יבא להחליט הפך דבריו חלילה! לא תהא כזאת בישראל אלא דזה עומד לנגדי מה שאני רואה אותה שפסק הרמב"ם פ"ב ה"ח בענין טומאת כהן וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מד"ץ והנפלים והמע"ל אין כהן מטמא להם ע"כ וכתב מרן כ"מ וכן כל אותן שאמרו וכו' כבר כתבוה הרי"ף והרא"ש. בעמיו. בזמן שהן עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מד"ץ ומ"ש והנפלים וכו' מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא ולא נפלים ומ"ש והמע"ל נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל עליו וכיון שסובר רבינו שאין מתאבלין עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב"ד עכ"ד הנך רואה שהרמב"ם ז"ל הסקיר בסקירה אחת מע"ל עם פורשים מד"ץ והרוגי ב"ד והנפלים דבשלשה אלו הדבר ידוע דאין מתאבלין עליהם כל עיקר ומה ראיה חותכת יותר מזאת שמה שפסק הרמב"ם ז"ל אין מתאבלין עליהם ר"ל כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בעדו? ודברי מרן כ"מ קרואים והולכי' לתומם על אופן זה הא לאו הכי מרן ז"ל לא היה מוצא רגליו וידיו בבית המדרש מהיכן בא לו להרמב"ם שאין מטמאים על הרוגי ב"ד ומע"ל אם לא שהטומאה כדי שיתאבל וכיון שאין מתאבלין כלל ממילא אין מטמאין ונמצא נהרס כל בנייננו ופירושנו על הרמב"ם במע"ל אלא דאם כנים אנחנו בזה ונשוייה לנפשין אדרבא ונסבול שהרמב"ם מחליט שלא להתאבל כלל וישארו דבריו כס' החתום בהכרח עכ"פ חובה עלינו לדעת מאי טעמא אין מתאבלין ואין מטמאין ובהכרח לפי מ"ש הרב כ"מ ז"ל צריך לומר דנפקא מקרא. בעמיו. בעושה מעשה עמיו מתאבלין ומטמאין ואם אינו עושה מעשה עמיו אין מתאבלין ואין מטמאין דממה נפשך אם הוא גזירה ר"ל רהטומאה תליא באבילות וכל שאין אבלות אין טומאה א"כ למאי אתי דרישה בעושה מ"ע לענין טומאה ת"ל דכל שאין מתאבלין אין מטמאין ואם נאמר. דמקרא נפקא דבעמיו לומר שאין מטמאין וכיון שאין מטמאין אין מתאבלין א"כ קשה תרתי חדא דמרן תלי טומ' באבילו' ולא אבילו' בטומ' ועוד דא"כ בהרוגי ב"ד ומע"ל שאין מטמאין בהכרח הוא מקרא דבעמיו וכיון דלאו עושים מעשה עמך אין מטמאין וכיון שאין מטמאין אין מתאבלין והא בהא תליא וא"ת הא תינח בהרוגי ב"ד דבהדייא משמע בפ' נגמר דמשוי ליה לפורש מד"ץ וכמ"ש מוהר"ם בתשובה הביא הרא"ש בפ' א"מ ה"ד לעיל דהרוגי ב"ד היינו להכעיס אבל מע"ל מי זה אמר שהוא בכלל לאו עושה מעשה כי היכי דנימא אין מטמאין וממילא אין מתאבלין. ואם נאמר דהרמב"ם כך ס"ל ומי כמוהו מורה עכ"פ הרמב"ן והטור דפליגי עליה וס"ל דמע"ל לאו בכלל אינו עושה מעשה עמך ומתאבלין עליו הקרובים וקורעין וכנז"ל. א"כ ממילא מטמאין עליו כפי דיוק זה של מרן וכפי פשט לשון הרמב"ם ז"ל ואם כה תאמר אה"ן ומי דחקנו שלא לומר כן כדעת הטור ז"ל? (כי הרמב"ן בס' תורת האדם בסוף ענין הכהנים לא הביא לענין טומאה כי אם הפורשים מד"ץ? והרוגי ב"ד ומע"ל השמיטם כיעו"ש) אני אומר לא כן! שהרי דין זה פסקו הטור בסי' שע"ג בזה הלשון ממש כהן שפירשו אבותיו מד"ץ כגון הפ' מד"ץ והמסורים אינו מטמא להן ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמע"ל ואינו מטמא לספק כגון שנתערב ולדה בולד שפחה או ס' בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון וכו' עכ"ד. וכתב מד"ן ב"י ז"ל וז"ל ומ"ש ולא להרוגי ב"ד ולא למע"ל כ"כ הרמב"ם וטעמא שכיון שאין מתאבלין על הרוגי ב"ד כמ"ש בפ' נגמר ולא על מע"ל כמ"ש בסי' שמ"ה אין מטמאין דהא בהא תליא כדתניא פ' אלו מגלחין כל שהכהן מטמא להם מתאבלין עליהם ע"כ הראת לדעת שמרן ז"ל כתב על דברי הטור דטעמא שאין מטמאין היינו משום שאין מתאבלין ולפום ריהטא הוא פלא עצום דהתינח לדעת הרמב"ם נוכל לומר כן יען לפי פשט דבריו כבר פסק דמע"ל אין מתאבלין עליו אבל הטור דפסק להדיא בסי' שמ"ה בדעת הרמב"ן ז"ל דקורעין עליו דמכ"ש דמתאבלין אתיא ליה להרמב"ן ז"ל כאשר הארכנו לעיל וא"ת אי קורעין כ"ש דמתאבלין וכמ"ש הרמב"ן גופיה והרא"ש והטור גרירי בתריה ופסקו דקורעין הקרובים כדעת הרמב"ן וא"כ כ"ש דמתאכלין ולא שייך הך טעמא שכתב עליו מרן ב"י ז"ל דאין מטמאי' משום דאין מתאבלין הא לדעת הטור מתאבלין ודאי וא"כ לנו לדעת טעמו של הטור ז"ל למה אין מטמאין ומהיכן יצא לו בשלמא בפורשי מד"ץ הוא ברייתא ערוכה דתני רב שמעיה וכו' והרוגי ב"ד נמי מדמינן ליה לפורשי מד"ץ וכמ"ש מוהר"ם דהוי כלהכעיס אבל מע"ל שהטעם שקורעין ומתאבלין היינו משום דלאו ככלל אינו עושה מ"ע הוא כמו שהכריח הרמב"ן ונגרר אחריו הטור ז"ל. א"כ מנ"ל דאין מטמאין (והרמב"ן בס' תורת האדם לא הזכיר לענין טומאה כי אם פורשים מד"ץ וכאשר הבאתיו לעיל) כי ע"כ הנלע"ד אם יבשר בעיני ה' ובמחילה מכבוד קדושת מרן ז"ל דטעמא דאין מטמאין למע"ל לא הוי משום דאין מטמאין וכמ"ש דלאו הוי משום ודאי לאו עושה מעשה עמך אלא מתורת ספק ואבאר את דברי שהנה כבר כתבנו לעיל דמ"ש באבל רבתי הרי זה בחזקת מע"ל וכן פסקו כל הפוס' בלשון זה (אמת שהטור לא דקדק הברה אבל לא סיים הכי ולא הכי) בארנו דהכונה היא שאינו מע"ל גמור (ר"ל להכעיס) בלי שום סיבה ועילה אלא שבוחר מות מחיים מצד עצמם שלדעתו הנפסד טוב מאד זה המות מצד עצמה וזהו דין מומר להכעיס גמור ולא הוזכר בברייתא כי הוא דין פשוט בפני עצמו וכאשר הארכנו לעיל וזה שאמר לעלות ועלה מיד דרך כעס וכו' והפיל עצמו הוא סימן מובהק שהוא להכעיס המחזיקו בחזקת מע"ל אבל אינו מבורר לעיני השמש וע"ז כתבנו דהוי ס' קרוב לודאי דהוא להכעיס וממ"ש הרי זה בחזקת מע"ל. וע"ז כתבנו דדינא יתיב דכל כבוד רחוקים למת לא עבדינן ליה כדין כל שוא"ת מספק גדול אלא דכנגד זה כל בזיון אשר אתה עושה לו הוא שלא כדין דעדין לא התברר כשמש בחצי השמים דהוא להכעיס גמור והוי אומדנא דמוכח בלי מעשה מבורר שהוא להכעיס. וכגון דא ודאי אין אתה יכול להוציאו מחזקת כשרותו בלי ראייה מבוררת דומיא דעדים דהוא להכעיס כדין פורש מד"ץ ותלינן במיעוט מצוי וכמו שהארכנו לעיל וע"ז מתאבלין הקרובים עליו וקורעין וכו'.

והשתא דאייתית להכי הרי התברר בירור גמור הטעם למה אין מטמאין עליו כי סוף סוף הוא ס' מע"ל ר"ל להכעיס ואיתרע חזקת כשרותו לטמא לו בק"ע וס' איסורא לחומרא והרי חבירו בצידו ס' ן' ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון וכן שאר ספקות דאינו מטמא בדין להם וזה כאחד מהם לא נופל וכולם הם ס' מצואות והוא פשוט ומה נעמו דברי הטור דלא תלה הטומאה באבלות כלל אלא כתב סתם המע"ל אינו מטמא. והטעם פשוט דהוא ס' פורש מד"ץ או כמו שתאמר ס' מומר להכעיס דודאי אין מטמאין עליו דאי אבלות וקריעה והספד הרבים מנעת ממנו בשוא"ת יען הוא בחזקת מע"ל כ"ש שאתה מונע את בנו מלטמא לו אעפ"י שהוא מתאבל עליו ולאו הא בהא תליא והוא כפתור ופרח לע"ד בדעת הטור ז"ל ואלף גלגול מחילות ממרן הקדוש ז"ל שלא דקדק יפה בטעמו של הטור מאחר דקאי בדעת הרמב"ן ז"ל וכאשר הארכנו לעיל. והראיה שהביא מברייתא השנוייה דפ' א"מ ד"ך ע"ב דכל האמור בפרשת כהנים שהכהן מטמא לו ישראל מתאבל עליו כן הובא ג"כ בכ"מ בלשון זה. אבל לא ידעתי מה ראיה היא זו דהתם משמעי לענין קורבה מי הם הקרובים הראויים להתאבל ומביא דכל שהכהני' מטמאים ולא מפני זה הא בהא תליא דאם הגע עצמך שאינו מטמא מספק שלא יתאבל זו לא שמענו בשום מקום והרי הספקות מתאבלין עליהם משום גנאי אעפ"י שאין מטמאין עליהם וכמ"ש התוס' ביבמות דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהא ולקמן בע"ה נרחיב הדיבור בזה ואעיקרא כבר נראה דמרן בעצמו ענין זה רפוי בידיה שבכ"מ תלה הטומאה באבלות וכנז"ל וכאן תלה האבילות בטומאה ומי זה הגיד לנו שלא לטמא למע"ל כדי שנוכיח האבילות והוא פלא בחיי ראשי וממילא אין מקום למ"ש הרב מירא דכיא ס' ט"ו אחרי המחי' במה שהחליט דהטור לא פליג על הרמב"ם לענין אבילות ממ"ש בסי' שע"ג גבי כהן דאינו מטמא למע"ל משום דאין מתאבלין יעו"ש ושגגה גדולה יצאת מתחת ידו דהטור לא טעים משום שאין מתאבלין אלא דמרן ס"ל הכי ואדרבא היה לו לדייק מדהטור השמיט לשון הרמב"ם אין מטמאין ואין מתאבלין הוא להוכיח דלאו הא בהא תליא והטעם הוא משום ס' איסור וכאמור ומכ"ש דאין מקום לומר דהטור ס"ל דאין מתאבלין. מאחר דגריר בתר הרמב"ן ואי קורעין הוא משום דמתאבלים וכמו שהוכיח הרמב"ן והוא ברור כשמש.

וממוצא דבר אתה רואה דגם דברי הרמב"ם ז"ל דתלה הטומאה באבילות נוכל לידחק ולישבם דהיינו על האבילות דרבים ולא דקרובים וכדשנינן מעיקרא וע"ז כתב דכיון דאין הרבי' מתאבלין עליו וכ"ש שאין קורעין עליו א"כ ממילא שאינו בחזקת יאודי יהיה מטעם ס' או מטעם ודאי וא"כ ממילא אין מטמאין ודא ודא חדא היא ואל יאשימני המעיין אם אני אדקדק לו דקדוק קטן לחזק סברתי זאת דענין הטומאה בא לו להרמב"ם מטעם ספק שהרי הרואה יראה דהרמב"ם הפסיק בין פורשי מר"ץ והרוגי ב"ד לבין מע"ל עם דין נפלים שכתב וז"ל כל אותן שאמרו אין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מד"ץ והנפלים והמע"ל אין הכהן מטמא להם ע"כ ולכאור' שלשה אלו דהיינו הרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ והמע"ל כולם מדין אחד נובעים ר"ל בעמיו בעושה מ"ע ודין נפלים מטעם ס' בן קימא ולמה הפסיק ביניהם עם דין נפלים אבל הודיעך שגם ענין מע"ל הוא מדין נפלים מטעם ס' בן קימא והכא ס' עושה מעשה עמך איך שיהיה לכל אפייא מי שיעמוד בשורש הדברים ויראה כמה קשים דברי הרמב"ם אם אנו מניחים אותם על פשיטותם (ר"ל דהא דקאמר אין מתאבלין ר"ל כלל בין הקרובי' ובין הרחוקים) בעיניו יראה ולבבו יבין כי טוב לנו לפרש דברי הרמב"ם ככל האמור דקאי על הרחוקים. אשר בזה נחה שקטה הארץ ויבואו פשט כל השמועות וגם כל דבריו מראשם לסופם כמין חומר ממש ולא יקשה עליו משום מקום ומשום ענין והבוחר יבחר:

באנו לשינוי הב' והג' הנראה בלשון הרמב"ם. והיינו שהשמיט באמירתו לעלות לגג וליפול ולמות במו ששנינו בא"ר ועוד שהוסיף ועלה מיד והנה אם באתי להאריך במה שאני עתיד למוד אריכנא מגילתא ונשיא הענין לדבר אחר הגם שכדי להבין הדבר על בוריו היה הדין להאריך ולברר וללבן הדברי' כדי שתשועת בירור דבר זה כלפיד יבער. אבל מה אעשה כי אין אני בן חורין מכמה אנפי דחיקי ועול הציבור בתיכפה אחת אני עושה חבור וע"כ אני אביא תמצית הענין הצריך לנדון דידן ועל המעיין סמכתי שילמוד הדברים בשורשם וירוה צמאונו וכדי לקצר הדברים הארוכים יותר מדי כי לקצר אני צריך אני אביא לשון הרמב"ם פ"ב מה' גירושין הי"ד והמוסכם בדבריו וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשלך מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח ה"ז גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו ע"כ וה"ה ז"ל רשם מקור דין זה ממשנה גטין דס"ז ודין ס' הפיל עצמו וכו' הביא לשון ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעיניה מן הדא רשב"ג אומר אם לאחר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט אם על אחר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט ע"כ ועיין שדה יהושע בביאור לשון הירוש' הזה ועיין כ"מ לח"מ קמ"ר אמרות טהורות דרמ"ח ואיני יכול להאריך אבל אני אביא לשון הרב מרכבת המשנה אשכנזי כי דבריו הם סלת נקייה ממש וז"ל ספק הפיל עיין השגות ולשון התוספ' בריא וכו' אך היותר נראה להגיה בתוספתא כפי גרסת הירוש' רשב"ג אומר אם לאלתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן וכו' ועיין לשון הירוש' שהעתיק ה"ה ז"ל ופירוש מבואר דמדקאמר רשב"ג אם לאלתר נפל ה"ז גט וכו' שאני אומר וכו' מכלל דבספק הפילו הרוח מיירי ומ"מ בריש' תולין דמעצמו נפל הואיל שאמר כתבו גט ונפל לאלתר חזקה דהפיל עצמו ומש"ה אמר כתובו להצילה מזוקת יבום ובהכי אזדא לה כל אריכות הכ"מ והלחם והעיק' בכונת רבינו דכל שהפיל עצמו לאחר זמן אע"ג שידוע שהפיל עצמו אינו גט דכן משמעות לשון רבינו דהכל תלוי בשנפל מיד והא דנקיט בסיפא שאני אומר וכו' דכל שלא נפל מיד אע"ג שרואין אותו שהפיל מעצמו וליכא רוח תולין שרוח רעה הפילתו ולא היה מדעתו להפיל עצמו בשעה שאמר כתבו וז"ש רבינו והרג עצמו מיד עכ"ד ז"ל ושפתים יושק משיב דברים נכוחים ואע"ג דענין זה האחרון שפי' ברוח רעה נראה כמעט חוץ מהפשט אבל הדין דין אמת שמצד הדין כן הוא וכמ"ש לעיל משם מוהר"י וויל ומוהרמ"ח דבמצאוהו חנוק או מושלך על סייפו דהוא ממש כמו שאנו רואים אותו מפיל עצמו עכ"ז כתבו דאינו מכלל מאבד עצמו לדעת דתלינן ברוח רעה מבעתתו דכוותא הכא נמי כיון שעבר זמן מאומרו כתבו אראינוהו מפיל עצמו לא תלינן שאותה אמירה שאמר כתבו היתה להפיל עצמו ותלינן דאמירת כתבו היתה כמצחק והנפילה דלאחר זמן רוח רעה בעתתו נמצא אתה למד דהרמ"בם ס"ל לפי גרסתו כתוספתא דאם אמר כתבו ותכף עלה והפיל עצמו ומת אעפ"י שלא ראינוהו שהפיל עצמו ויש ספק שמא דחפתו הרוח עכ"ז תלינן שהפיל עצמו כיון שאמ' כתבו תחילה ועלה מיד כבר נראה בחוש הראות שהוא הפיל עצמו וע"ז אמר כתבו כדי להציל אשתו מן הזיק' אבל אם עבר זמן מה אפי' שראינוהו מפיל עצמו אמרינן רוח רעה בעתתו ואין ענין זה קשור עם אמיר' כתבו שאמר זה זמן והוא מבורר:

ועתה בואו ונזווג הדין זה בכל פרטיו עם דין מע"ל שפסק הרמב"ם ונמצאם אחים ולא יתפרדו ויתחזקו דברי הרב מרכבת המשנה עד להפליא הנך רואה שכמו שהתם בענין גט העיר אותנו זה העני מאבידתו מן העולם באמור לנו כתבו ותכף עלה ונפל ומת (ר"ל ולא שראינוהו בבירור שהפיל עצמו) כן הכא אמר שהוא עולה לגג ותכף עלה ונפל ומת (ר"ל שלא ראינוהו בבירור וכו') ממש דומה כדומה ולזה שפיר השמיט הרמב"ם באמירת המע"ל שאמר לעלות לגג וליפול ולמות כי אם דוקא שאמר הרי הוא עולה לגג ותו לא מידי דבאמת אינו צריך דדי לנו בהערה כל שהיתה סמוך קודם מעשה. שכמו התם אמר כתבו ואפשר היה כמצחק ומפני שראינו תכף המאורע איתברר לנו שאותו כתבו שאמר תחילה היתה הערה להציל אשתו מן הזיקה וכאלו אומר כי קרבה עת פקודתו כן הכא די לנו שהעיר אותנו באמור לנו שהוא עולה לגג ותו לא מידי אע"ג שמתחילה חשבנו שהיתה בעליה לעשות דבר מה עכ"ז כיון שעלה תכף ונפל ומת אע"פי שלא ראינוהו שהפיל עצמו איתברר לנו שהפיל בק"ע מפני דאתברר לנו שמה שאמר לעלות הוא אדעתא ליפול כיון דהם סמוכים האמירה והנפילה חדא מבררת חבירתה האמירה מבררת כוונת הנפילה והנפילה מבררת כוונתו באמירה והוי דומה בדומה ממש ענין מע"ל עם ענין גט בדקדוק עצום וע"ז בכוונה מכוונת השמיט הרמב"ם מ"ש בא"ר שאמר לעלות וליפול ולמות דזה באמת אינה תורה דאם נפסוק הדין כך להדיא מינה דאם לא התיר עצמו למיתה בפירוש אינו מע"ל וזהו באמת אשנה ואומר אינה תורה ואיך אפשר שדיני אבלות ועסק הרבים במת יהיו חמורים מדוני עריות והלא בעריות גם שלא התיר עצמו למיתה בפירוש כי אם בהערה קטנה שאמר כתבו אנו דנין שאמירה זאת היתה אדעתא ליפול וא"כ ממילא אינו צריך בירור אם הפיל אם נפל בודאית הפיל עצמו וע"ז אמר כתובו וזהו כוונתו כ"ש במע"ל שודאי נפרש אומרו תחי' לעולות לגג לבד (ר"ל מבלי שיצרף ואפיל ואמות) וראינו תכף המעשה שנפל ומת שודאי התיר עצמו למיתה וזהו כוונתו שאמר לעלות לגג כדי להפיל עצמו והוא ברור כשמש נמצא אתה למד שהרמב"ם כדין השמיט מכלל הודעת המע"ל באומרו לעלות לגג ענין ליפול ולמות כריהטא דברייתא דא"ר דבאמת לאו דוקא הכי דאלת"ה אלא תאמר דוקא קאמר שצריך שיתרה עצמו למיתה בפירוש הא לאו הכי באומרו הרי הוא עולה לגג לבד אפי' שראינו תכף עליותו ונפילתו לא הוי מע"ל. ר"ל שהאי שאמר כמסי' הרי הוא עולה לגג לאו אדעתא דהכי הוה ומילתא באנפי נפשה כל שלא התיר עצמו בפירוש לעלות וליפול ולמות א"כ נמצא שאתה מחמיר בענין האבלות וכבוד המת ברחוקים יותר מדיני עריות וכאמור לעיל ולא נופל דבר וזו אינה תורה באמת ובתמים וכיון שהגענו לידי מדה לדמות מע"ל לדיני עריות בהכרח א"כ מה התם כיון שאמר כתבו בתחילה ועלה מיד ונפל ומת איתברר האי כתובו דאמר בתחי' דר"ל דהודיענו דהיה מאבד עצמו וכיון שעלה מיד ונפל ומת אע"פי שלא ראינו אם דחפו הרוח אם הפיל עצמו כיון שהיה מיד תלינן דודאי הפיל דוכוותא ממש הוא בענין מע"ל לא נופל דבר ולזה שפיר השמיט הרמב"ם ליפול ולמות והוסיף מיד בהא קתני ונפל ומת ולא הפיל נמצא דהוא ספק ולא ראינו נפילתו איך היתה ואי לאו דהוי מיד תלינן ברוח דחפתו אליבא דכ"ע ואליבא דכל הנוסחאות אלא דהרמב"ם ס"ל דבלאחר זמן אפילו שראינו שהפיל עצמו תו אינו קשור עם מלת כתובו הקודם כדין הגט ועם מלת הרי הוא עלה לגג כדין המע"ל דכיון דהוי לאחר זמן תלינן בהך כתובו כמצחק הך הריני עולה לגג לאיזה צורך ואותה נפילה דלאחר זמן שראינו שהפיל עצמו בכל דעתו תלינן ברוח רעה שנכנס בו ואין מוציאין האשה מחזקת אסור א"א באותו הגט שאמר כתובו ואין מוציאין את האיש מחזקת כשרותו מפני אותם הדברים שאמר זה זמן לעלות לגג ודין זה האחרון (ר"ל בלאחר זמן וראיניהו מפיל בק"ע) לענין גט יוצא לפי הגירסא שכתב הרב מרכבת המשנה הנז"ל וגם בענין מע"ל נלמד מענין גט ודא ודא חדא היא וכמו שהוא מבורר אבל אינו נלמד מגופא דברייתא דא"ר שהרי אתה רואה שאפי' במצאוהו חנוק ומושלך על סייפו דהדבר הוא סימן מובהק דהוא פגע בנפשו מבלי שום ריח ספק והו"ל כאלו ראינו מפיל עצמו לפנינו ועכ"ז תלינן ברוח רעה היינו משום שלא קדם לנו שום אמירה אבל אם קדם ידיעה באמירתו שהוא עולה לגג ושוב אח"ז ראינוהו בחוש הראות שהפיל עצמו או מושלך על סייפו וכיוצא לזה אפשר דמעמידין ליה על חזקה שגזר וקיים מאמרו ועדין הדבר ספק ואינו מתברר מגופא דברייתא דא"ר כי אם מאותה דגט לפי דעת הרמב"ם ז"ל ובביאור הרב המשנה ז"ל:

ובעיקר הדין בא ואראך שדין זה שפסק הרמב"ם דעלה לראש הגג (ולא אמר להפיל) ועלה מיד ונפל ומת (ולא שראינו שהפיל) הוא מוסכם מכל הפוסקים אין גם אחד שחולק שהרי כתב הרמב"ן דח"י לגטין שם וז"ל אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט פי' רשב"ג לאו לטעמיה אזיל דאמר כותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף צוח הוכיח סופו על תחילתו דהתם פליגי עליה רבנן והכא לא פליגי כלל דשאני הכא דאמר כתבו וכו' ותניא בתוספתא פ"ד בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כ"ז שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע"כ הנה אתה למד מדבריו תרתי חדא הא דאמרן דבאמירת כתבו בתחילה ועשה מעשה לבסוף הוכיח סופו על תחילתו ובזה מודו רבנן לרשב"ג א"כ כ"ש שבאמירת לעלות לגג לבד ועשה מעשה לבסוף הוכיח סופו על תחילתו והך דנקט הרמב"ן הריני עולה לגג ונופל ומת לא שהם דברי העולה אלא הם דברי הברייתא שאמרו ונופל ומת ר"ל אחר שאמר לעלות הוה עובדא ונפל ומת דאלת"ה היה לו לומר ראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת כמ"ש בעל הלכות גדולות סוף הלכות אבל דמ"ג ע"ד בזה הלשון ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ראו אותו שעלה לגג ונפל ומת וכו' ע"כ יעו"ש ואף הרמב"ן לא סיים בל' ראו אותו וכו' וכן צריך שתפרש ל' הטור וכמו שיבא לקמן וכן כולם צריך לתלות באשגרת לישן הברייתא וזהו יתד בל תמוט. זאת שנית למדנו מדברי הרמב"ן דס"ל דאפי' לאחר זמן אם ידעינן דהפיל עצמו בודאי הרי זה גט ממאי דהביא ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו נמצא דאין אנו אומרים שמא הרוח דחפתו אם לא לאחר זמן אבל אם ודאי הפיל עצמו אפי' לאחר זמן הרי זה גט ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואין אנו יכולין לפרש בדברי הרמב"ן כמו שפירש המרכבת המשנה בדברי הרמב"ם ברוח רעה שהרי צריך שתדע שהרמב"ן קיצר בנוסח התוספתא ובנוסח התוספתא לפי גירסא זאת הוא מה שהביא כ"מ משם הרשב"א וגם המרכבת המשנה הביאה בשם סי' הרשב"א (ובסי' הרשב"א לא חזינא בהאי סימנא והוא כמו שהובא באמרות טהורות דרע"ח אלא שידעתי שיש דפוס ויניצואה ואפשר והיה שם נוסח זה ושבידי הוא דפוס אמסטרדם) בזה הנוסח רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל אם לאח"ז נפל כותבין ואין נותנין שאני אומר הרוח דחפתו ע"כ וקרוב לזה הם דברי הר"ן בחידושיו יעו"ש הראת לדעת לפי גירס' זאת דכשהוא ספק אם מעצמו נפל אם הרוח דחפתו אזי הוא דחזינן אם הוא מיד או לאח"ז אבל בודאי הפיל לא בעינן לאלתר וזאת היא גירסת הרמב"ן אלא שקיצר. ועיין אמרות טהורות שלהרשב"א והרמב"ן והר"ן הסקירם בסקירה אחת וגירסת הר"ן היא מבוררת וכנז"ל וגם כבר ידוע שהרשב"א והר"ן נגררים אחר הרמב"ן בפירושיו ובענין זם נראה שהעתיקו כל דבריו בענין מחלוקת רבנן ורשב"ג והוא ברור ואם שיש לצדד דבר מה באלו הענינים עכ"ז הפשט לא יופשט ודוק היטיב כי לקצר אני צריך עכ"פ נתברר כשמש דהרמב"ן וכל הני רבוותא הנז"ל ס"ל דאם אמר כתובו ונפל מיד אפי' שהוא ספק דחפתו הרוח אמרינן חזקה עשה לדעת והוא ממש מה שכתב הרמב"ן גופיה בענין מעל בספר תורת האד' הוב"ד בב"ח ה"ש ובפי"ד ז"ל ונופל ומת הרי זה בחזקת מאע"ל פי' אעפ"י שלא ראינוהו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת וכל המע"ל וכו' עכ"ד והוא ממש דומה לענין גט. ובהכרח צריך שתפרש דנפל מיד הא לאו הכי הוא היפך הברייתא הנז"ל ס' מעצמו נפל ס' הרוח דחפתו אם לאלתר הוי גט ואם לאח"ז אינו גט. אלא ודאי מיירי מיד בהכרח ובדרך כל הני רבותא הנז"ל צריך שתפרש דעת הטור ז"ל שהרי פסק בא"הע סי' קמ"א בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה. ואח"כ המית עצמו כגון שעלה לראש הגג ונפל ומת ה"ז גט שדעתו לומר תנו אלא שהיה בהול. אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק אם הרוח דחפו ס' מעצמו נפל כתב הרמב"ם שהוא ספק גט עד שיודע לך כודאי שהרוח דחפו והראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט. והכי איתא בירושלמי וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ ועיין בכ"י שכך היתה הגירסא להטור בהרמב"ם ועיון באחרונים ואכמ"ל הא ראית שדעת הטור והראב"ד והרא"ש הוא ג"כ שאם אמר כתבו ועלה מיד ונפל אפי' ס' הרוח דחפו הוי גט ודאי כדעת הירושלמי אם על אחר נפל הרי זה גט. וכמו שהוא גרסתנו בהרמב"ם שלפנינו וכמ"ש מב"י ז"ל ולדעת כולם הרי התם לא אמר כי אם כתובו ולא ידעינן אם כמצחק אמרה ועפ"ז כיון שראינו שנפל תכף אפי' שהוא ס' אם הרוח דחפו עכ"ז התברר לנו דהאי כתובו אדעת' דהכי אמרו וחזקה שלא נפל אלא הפיל עצמו דכוותא הכא נמי בענין מע"ל וכאמור לא נופל דבר. נמצא אתה למד שענין מה שהשמיט הרמב"ם לעלות וליפול ולמות ומה שהוסיף ועלה מיד אפי' ס' אם הרוח דחפתו חזקה שאיבד עצמו הוא דין מוסכם מכל הפוסקים בענין גט וכ"ש בדין מע"ל דקיל טובא מדיני עריות דודאי דינא הכי ובהכרח הכי ס"ל לכל הפוסקים אפי' אותם דלא פסקו אותו כפירוש ר"ל ענין מיד וכן הפוסקי' כבעל ה"ג ואהערה שכתבו באמירתו לעלות לגג וליפול ולמות צריך שתאמר בהכרח אשגרת לישן הברייתא. ולענין דינא אינו צריך שיאמר בפי' כל זה אבל צריך שתהיה העליה מיד והרא"ש ז"ל השמיטו ונקטל' הרמב"ן ממש וכן בנו הטור וכנז"ל וכן כולם הולכים בדרך שביארנו ארוננו הרמב"ם בלי ספק הא לאו הכי לא נמצא ידינו ורגליכו בבית המדרש כי לפי כל האמור ומדובר א"א בשום אופן שבעולם שיהיה שום פוסק מנגד לזה מאחר דהלכה רוחת היא ומן הראוי שאפי' יהיו איזה דברים במע"ל מנגדים לדין הנז"ל צריך המעיין לישר כל מעגל ולתקן הדברים ולתרצם כדי שלא יהיו שמועות סותרות ופסקי המורים מתנגדים וזהו דרך כל מבקש ה' ובפרט לדורך על במותי התלמוד וההוראה:

באנו לשינוי הד' הנמצא בהרמב"ם ז"ל אומרו שעלה דרך כעס או שהיה מצר ע"ז אינו צריך אריכות שכבר מובלע בנעימה ונלמד מדברינו לעיל שבלאו הכי איך אנו יודעים שלא נכנס בו רוח רעה והרוח רעה עצמה אילצתו לעשות המאורע הרע הזה והמר הוא עצמו אילצתו לאומרו ולעשותו מיד ומכאן מוכח אם לא ע"י ידים מוכיחות שהיה דרך כעס או מצר שזה סימן מובהק שהוא בכל דעתו וכאשר הארכנו לעיל ובזה סליקו דברי הרמב"ם על מתכונתם אין בהם נפתל ועקש. גם ענין אין מתאבלין שכתב נוכל לפרשו בשופי על הרבים ולא על הקרובים וכאשר הארכנו כל זה לעיל לארכה ולרחבה ואל תשיבני הלא אתה הראת לדעת שהרמב"ם אינו פוסק כי אם הדינים כאשר הם בתלמוד אמנם הדינים הנלמדים מדיוק מניחם ועל המעיין ללומדם. הלא כמה דינים שהוסיף משה מדעתו מדיוק ההלכה והיינו מיד גם העלייה. דרך כעס או מצר שאלו הם דינים מחודשים או מלומדים מביאור ההלכה וזה שלא כדרכו דרך הקדש הא ודאי בורכא היא דלא נאמר כלל זה כי אם בביאור ההלכה ממש או במה שיש לטעות בהשקפה ראשונה כגון ההיא שכתב מוהרלנ"ח הנ"ל שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בדבר שהבעל יודע שאינו אמת ומינה האמינוה הפוסקים גם בטוענת אין לו גבורת אנשים דודאי אינה מעיזה ולא דמי לטעות אינה יורה כחץ שהוא דבר שאין הבעל יודעו. ולזה כתב מוהרלנ"ח דכיון שהרמב"ם פסק הדין כאשר הוא בתלמוד דאין האשה מעיזה וה"ה לזה ומה שתפרש התלמיד מפרש בדבריו וז"ל מרן הקדוש בתשו' לא"הע דקכ"ה ע"ב הרמב"ם כך מנהגו לכתוב דברי הגמרא סתם ומה שאנו מפרשים בגמרא נפרש בו. ומה שאנו אומרים בשם תשו' הרא"ש שאם עבר על ההתראה יוציא כן משמע מפירש"י וכן כתב הריב"ש בשם הירושלמי שהביא הרשב"א הכי כל הני רבוותא מפרשים כן דברי הגמ' אין חולק עליהם א"כ גם הרמב"ם סתמו כפירושו עכ"ד ז"ל וכן ההיא דפרשנו לעיל דאין מתאבלין קאי על הרחוקים הוא ג"כ ע"ז האופן פסק לשון הברייתא כדמותה (ר"ל במונח שהיתה לו הגירסא אין מתאבלין) ומה שבהכרח צריך שתפרש לשון הברייתא פרשהו בדבריו ואדרבא הוא ז"ל סידר לשונו לשון הזהב דהבקי בלשון יורה יורה ידין דמיירי כולה ברחוקים וכאשר הארכתי לעיל אבל אם כשיפסוק הדין כאשר הוא בתלמוד בלי אותה הרחב' או אותה הוספה או אותה השמטה משתני הדין. הא ודאי מגלה לן דעתו הרב ומוסיף וגורע. כי הכא דאי הוה שביק לעלות וליפול ובלא מיד לא מצאנו ידינו ורגלינו בבי"המד הוו והלכות מתנגדות. ואם לא יבאר דרך כעס וכו' אין הבנה לענין כלל על דא ודאי מרחיב ומבאר ובלאו הכי זהו מלאכתו מלאכת השם לחבר אל האהל הדינים העצומים המפוזרים בתלמוד לאלפי רבבה והיו לאחדים בידו בלשון צח ופשוט זיע"א. ומצאת אילן גדול לסמוך כלל המחודש הלזה אשר אני מחדש אגב לימודי הוא האדון הרשב"ש ז"ל סי' רס"ו דמ"ש סע"ג שכתב וז"ל וזה כמנהג רבינו ז"ל הטור להוציא דבר מתוך דבר וסברה וכוונה עכ"ד והוא קרוב לכללנו ואין מנגד לכלל מוהרלנ"ח הנז"ל וגם למ"ש הרמב"ם עצמו באגרותיו וגם למ"ש מרן בתשו' הנז"ל ודוק היטב בענין הרשב"ש ותישרהו על מסלול זה ודי בזה:

ונחזור אל הראשונו' ונאמר כי אחרי שיצאנו מידי ל' הרמב"ם זה ושאחריו נגרר מרן הקדוש ז"ל בס' הקצר כדרכו לפסוק ככתבו וכלשונו א"כ מה שתפרש בלשון הרמב"ם תפרש בדברי מרן ז"ל (ידעתי שמב"י ז"ל הביא דברי הרמב"ן בזה שהבין בעד הרמב"ן שאין מתאבלין כלל. אין לנו עסק בזה כי שם לא גילה דעתו מרן ז"ל כי אם שהביא דבריו ותו לא.) ותו מאין הידים לחייב לאבלים שלא להתאבל ולגרום בזיון משפחה גדול ועצום ואי ר"ע חשש שלא לומר עליו הוי נטלה כ"ש שיחוש הרבה אם תדינהו כדין רשע גמור ופורש מד"ץ בפומבי ואם נראה באחרונים דינים משונים וסברות זרות דינא יתיב וספרין פתיחו לומר מה כחם יפה? ואי ר' לא שנא רבי חייא מנין ליה? (ועיין פסקים וכתבים סימן רע"א.) ואדרבא מבורר בברייתא דא"ר לחוש הרבה שלא לדונו כדין לאו עושה מעשה עמך וכן דעת הרמב"ן מפורש והנגררים אחריו ודברי הרמב"ם ז"ל אינם מנגדים לפי ביאורנו והוא ברור:

ואזרתי כגבר חלצי להעמיק ולהרחיב בכל האמור מריש ועד כען כי קנא קנאתי על אחד מן הראשונים אשר הובא תשובתו בענין זה בס' בשמים ראש סי' שמ"ה אשר הן בעון על תשובה זו א' מאחרוני אחרונים שבדורנו לא כביר נלב"ע הטריז כנגד תשובה זאת ופיו ימלא תוכחות ואל בינתו נשען להחלי' ולחפאו' דברים אשר לא כן וע"כ אמרתי ע"ט לעשות לה' ולכתוב בספר ובדיו הדברים בשורשן בצביונן ובקומתן להראות לכל באי עולם כי טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. ולא אאריך עוד בדברים אלו כי הם כחומץ לשינים וכעשן לעינים ובני מעי מתחפכין איך שודדנו והושלכו משכנותינו משכנות הרועים נוטפות מור שושנים ואעמיק לך תשובת בשמים ראש סימן שמ"ה אות באות שאלתני באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו אם רשאים קרובים להתאבל עליו כיון דפסק הרמב"ם אבל דאין מתאבלין עליו בבריית' דמס' שמחו' אם פרושו אין צריפין להתאבל אבל אם רוצים לחפות עליו אם זה כבודם הוא תשובה מדברי הרמב"ם עצמו נראה בדבריך. דאיך יברכו לאבל ואלו אוכלים ושמחים ועוסקים בפרקמטיא ומלאכה. ואולי על אנינות לב אמנם בעיקר הנדון חלילה לדון את האיש הזה לרעה וכבר אמרו במדרש על פסוק אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול בן קיש ת"ל אך. ושאול היה מתיירא פן יתעוללו בו ולא תאמר דוקא שישלחוהו בבזויים גדולים להתקלס כישראל והיה חלול השם בדבר לא כי שכל שעשה מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור אין כאן מיחוש. אדרבא גנו רבותינו ז"ל את צדקיה מלך יהודה ואמרו לנו גלה עמי מבלי לב שהיה לו לצדקיה להקיש עצמו בכותל וימות ולא יראה בשחיטת בניו לעיניו. וגם מנו רבותינו אחיתופל בשלשה הדיוטות לפי שמרד במלכות בית דוד ולא היה אחיתופל מאבד לדעת וענין המאבד לדעת הוא המבזה את הבריות ובועט בטובה ושנא את העולם כמקצת הפלוסופים שעושים כן להמרות פני עליון המשתבח בעולמו ורואה אותו כי טוב ואומר יהי כן ואלה אומרים לא כן ומקצתם אומרים ג"כ כי זה שבח הנשמה שמוציאה מן הגוף העכור הזה שהוא לה כקבר וכיוצא בהבלי רשע ושוא אבל בצרת נפשו כי לא יוכל שאת ואף כי זה לשמור עצמו מן החטא שכל הצרות והרעות וגם העוני מעבירים את האדם על דעת עצמו ועל דעת אין ספק שאין בזה שום איסור ובדברי אלה תמצא שבר לקושיית הפלוסופים אשר בה יחשבו להבל את הדת ותאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיקו של עולם וחרב שבפיהם מנהון עדת ומן אורייתא לא יעידון כל עדת ואתם עשו לעני הזה כדרך שנוהגין בכל ישראל. ותו ל"מ ע"כ לשון התשובה כולה:

הנה אל ה' ויאר לנו למצוא דברי חפץ בתשובה קדמונית הלזו. א'. שראינו שהיה גירסא בברייתא דמסכת שמחות אין מתאבלין כמ"ש בשאלה כיון דפסק הרמב"ם דאין מתאבלין כדאית' במס' שמחו' נמצא דהיה להם הגירסא בגוף הברייתא אין מתאבלין ושוב מצאתי להסמ"ג בסוף ה' אבלות שפסק וז"ל שנינו במס' שמחות המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו. אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא לכבוד החיים עכ"ל הסמ"ג הרי דגם הסמ"ג מייתי הברייתא בצורתה אין מתאבלין ואחר שנתברר לנו שהיה ברייתא בצורתה ר"ל שהברייתא בצורתה אינה מדברת כי אם ברבים הרחוקים א"כ כמו שבהכרח צריך שתפרש כל שאר הדברים אין קורעין וכו' על הרחוקים מפני כי הברייתא לא משתעי בקרובים כלל כן בהכרח תפרש אין מתאבלין על הרחוקים ר"ל איבול בעלמא דקי"ל מקריעה וכאשר הארכתי לעיל על דברי הרמב"ם ז"ל וזאת שנית למדנו מתשו' בשמים ראש הלזו שנרגש מלשון הרמב"ם דלכאורה נראה תרתי דסתרן אם נפרשהו על הקרובים והשואל הוכרח לפרש אין מתאבלין אינן צריכי' להתאבל אבל אם רוצים לחפות עליו מתאבלין ונראה שהרב המשיב נענע לו ראשו מכח קושייתו דאיך יברכו ברכת אבלים ואין אבלים? והוא הקושי העצום ולדעתנו המעט אין אנו צריכים לדוחק זה כי נוכל לפרשו בשופי על הרחוקים כמו שפירשו הרמב"ן והטור על הקריעה ושאר דברים ואלו היה גירסתם אין מתאבלין יפרשהו גם זה על הרחוקים דכמו דאיתיה קריעה ברחוקים איתיה נמי אבלות. ואבלות ברחוקים שכיחא יותר ויותר דעכשיו בטלה קריעה ברחוקים ונשאר האיבול וכאשר הארכתי למעלה בראיות ואם כה תאמר מאי נתחדש לך עכשיו מפני שמצאת הגירסא הזאת? אומר לך שער עכשיו הייתי אומר אפ' הרמב"ם הוציא דין זה ממקום אחר מפורש ואין אתנו יודע אע"ג דישארו בס' החתום עכ"ז הלב נוקב ויורד עד התהום אבל עכשיו כי נתברר לנו כי היא גירסא באר אשר לפנינו וזאת הברייתא לא משתעי בקרובים כל עיקר א"כ יפורש אין מתאבלין דהוו גרסי בה על הרחוקים במין חומר מאחר דהברייתא מסיימת כללו של דבר כל דבר שאינו כבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו וכו' נמצא דמלבד דהברייתא לא דיברה בקרובים כלל אלא אדרבא פי' הדברים שכל עיקר הדין הוא ברחוקים ותו לא והוא ברור. ומ"ש הרב המשיב הנז' על תי' קושייתו דאם אין אבלים ברכת אבלים מנין? באומרו אולי על אנינות הלב. אגב שטפיה כתב כן שהרי לא נזכר אנינות הלב כי אם בהרוגי ב"ד וכאן אלו נדון אותו יותר חמור ליכא אפי' אנינות וענין אנינות בלאו הכי לא נזכר בהרמב"ם ז"ל ואעיקרא אנינות הוא בלב ומה ענין תנחומי אבלים וברכת אבלים שהוא בפועל גם הרב המשיב כתבו בלשון אולי כי אגב ריהטא לא מצא מענה. שלישית. למדנו מתשובה זאת שאותו עני כיון שהוא חסר לחם וחשוף שת אפי' שהלך לפני שנים ואמר מאס חייו ואיבד עצמו עכ"ז כתב. חלילה! לדון אותו לרעה ר"ל שאחר שנתברר לנו שהיה עני מרוד ערום ועריה וזוהי הסיבה שגרמה מיתתו לא נשאר עוד מקום לדון אותו שאיבד עצמו לדעת ר"ל להכעיס. כי אם אנוס הוא על פי רוע מזלו ועניות דעתו ומזגו המר והנמהר אילצתו לצאת מן המרכז ועשה מה שעשה והראיה משאול היא ראיה אלימתא וכאשר נשתמשו ממנו כל הפוסקים לא שהוא מותר כשאול אלא שאם עבר ועשה יש פתחון פה לומר שהצער הגדול אילצתו ועכ"פ אנוס מקרי ודינו מסור לשמים ולא לאדם כי אי אפשר להלחם נגד טבע האדם בעת צרתו על דרך שאמרו אל תרצהו בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו וכאלה רבים. ואם נראה בו אונס באיזה אופן שיהיה שפיר כתב הרב המשיב. חלילה לדון את האיש לרעה ויהיה דינו מסור לשמים וזהו ראייתו מצדקיהו שמדרך טבע היה לו לעשות כן (ולא מצד הדין) כי מי יראה שחיטת בניו לעיניו ולא יהרוג עצמו? כמו חנה אחר מיתת שבעה בניה וכך טבעו של עולם כי היגון הגדול מעביר את האדם על חייו ואורך ימיו ואם היה עושה כן צדקיהו אפשר לא היה לו עון אשמה וזה הורה על תוקף וקשיות לבו ואמר הרב המשיב גנו רבותינו אפשר דס"ל דלגבי צדקיהו מלך יהודה כשאול אפשר האיבוד מותר לו כי היה חלול ה' גדול להניח את עצמו ולהתקלס ולהתעור וכאלה רבות ומי יאמר לקדמון שבפוסקים למה תפרש כך שהאיבוד לצדקיהו מותר לו? ר"ל שהם לנו לעינים כי לבם פתוח כפתחו של אולם ושקול דעתם כשקל הקדש ומי גבר יתגבר ויאמר על ראיית אחיתופל כעורה זו ששנה? מאחר כי ראינו שנמנה בג' הדיוטות מפני שמרד במלכו' ב"ד ולא נמנה בפורשי' מד"ץ מפני כי איבד עצמו לדעת וזאת ראיה דכיון שלא היה כי אם מפחד כי ראה כי לא נעשת' עצתו אנוס מקרי וכך המה דרכי ההוראה ללקט ראיות מכא ציבחר ומכא צבחר ויתצבו כמו לבוש להוציא לאור משפט (ועיין תשב"ץ ח"א עט וראייתו הנכונה) ומי בעל דברים יגש וישים פניו כנחושה? לאמר לחד מבני עליה מדרי קדמאי עד דור סמוך לפטירת מרן ז"ל (עיין הגאון הרמ'"ז בחק"ל ח"מ ח"א סי' פ"ג דק"ד ע"ג) לאמר לו למה תפר' מע"ל כמבז' את הבריו' ובועט בטובה ושנא את העולם במקצת הפילוסופים שעושים כן (כאשר פירש הרב הקדמון הזה)? מבלי הביא בידו חבילי ראיות בריאות וטובות ממולאות בתרשיש שהם וישפה ספרא וספרי וכוליה תלמודא. אשר לא ימצא המתעקש מקום להתגרר בו ולדחות הדברים כקש וגבבא? הא ודאי האיש אשר יעשה אחת מאלה דבריו לעו והיו כלא היו. הדברים ק"ו אם דברי אותו קדמון בנויים על אדני פז שמלבד שאין שום שמועה מנגדת פירושו בשום אופן אלא אדרבא דבריו דברים שמתישבים ומושכין לבו של אדם בפשטי הדברים שבאמת אין לך פירוש נאה בעצם ג' תיבות הללו מאבד עצמו לדעת אלא פי' זה וחוץ מענין זה כל שהיה לו אונס דבר מה מנגעי בני האדם אין לך שלא לדעת גדול מזה. ומילת. לדעת. בכל המקומות תפורש ברצון נפשו והשלמת דעתו מבלי שום זכר אונס ומי פתי יבחר מות מחיים ברצון נפשו והשלמת דעתו דר"ל מבלי מעיק חצוני? אם לא אלו הפילוספי' הבוטחים על חיל עיונם הנבער ובעומק התפלספותם יתהללו והוי פי' לרעה ממש פי' מרוח ונעים כ"ש שמצד הדין וכל השרשים הגדולים והנוראים שבים התלמוד ופרשיו ורכבו אין מנגד עצמי לפירוש זה אי שמים! אם קדמון א' ממחוקקי ישראל לא יוכל לפסוק דין ע' פי פירושו? ואם גם אנו אין אנו מחוייבים ללכת בעקבותיו אם נראה שדבריו שקולים בשקל הקדש? זה לא חשב אנוש מאנשי החיילים אשר להוראה ומי אמר לן שאין זה פי' הברייתא כמו שפירשתיה לעיל על אופן זה? ומי הגיד לן שפי' הרמב"ם שכתב שעלה דרך כעס או מצר אינו על אופן האמור? שהם סימנים אשד לא טובים על התפלספות המר והנמהר וע"ז הוא בחזקת מע"ל ולא מע"ל מבורר וכמו שהארכנו לעיל וכך יפרש לך הרב הקדמון הזה ומה כחך יפה להתנגד לו? ובפרט במקום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניך להקל בכבודם ולבזותם לעיני השמש והיריח ולחרוץ משפטם על פי פסק דינך מבלי שיהיה הדבר ברור לפניך כאחותך המותרת לאחדים ואסורה לך? זה הבל ודעה למי שחושב הדברים בהפך (ועיין תשו' בשמים ראש סי' ש"א תשו' לר"י בר מכי"ר ז"ל תשו' נצחת ואת כל ונכחת ושם בסי' קצ"ב תשו' להרשב"א נגד תשו' הרא"ש הידועה ופסקה מוה"ם באהט"ו סי' קע"ז ושם סי' רי"ב תשו' להרא"ה בסגנון זה וכדמותה עיין יכין ובועז ח"א דס"ג ע"א ואל תבהל ברוחך לתלות תשו' הללו בזיוף כי חיי ראשי מי שבקי בלשון הצח ובהמצאת דעות אותו דור ר"ל דורו של הרשב"א והרא"ה ומאירי עיין מוהרלנ"ח דרפ"ד ע"ג יודה ויאמר כי תשו' אלו מיד אלו הראשו' נגזרו ויש לי עוד ראיה לזה כי אותה תשובה שבאת מאשכנז שמזכיר הרא"ה שם בסי' רי"ב היא תשו' הר"א בן הר"י אור זרוע אשר עליה השיב הרשב"א ח"א סי' תקע"א דוק ותשכח ותשו' זאת שלפנינו לבי אומר לי שהיא מהרא"ה שכן נ"ל מסדר לשונו והגיונו והתפלספותו האלה"י ואש"א ת"ם) ומ"ש עוד בסיום התשובה אבל בצרת נפשו כי לא ווכל שאת ואף לשמור עצמו מן החטא שכל הצרות והרעות מעבירים את האדם על דעת עצמו ועל דעת קונו אין ספק שאין בזה שום איסור עפ"ד דנראה דהתיר להדיא לפגוע בנפשו נוכל לומר שהכוונה אין בזה שום איסור להתאבל עליו ולא שאין איסור לפגוע בנפשו כי הדברים הם סתמים וסובלים פי' זה אבל האמת הדרי בי! למה לן לדחוקי אנפשין להוציא הדברים מפשוטן? דבאמת אם רואה אדם דהעניות רוצה להעבירו על דעת קונו כגון שיש לו אלף מסיתים מימינו ורבבה משמאלו כאשר יש בעונו מסיתים ומדיחים מוכנים ומזומנים ליום רעה לקבלו בסבר פנים יפות ולהעביר לו פנים של זעם והעושר והכבוד מלפני אידיהן כנודע ומפורסם (ובפרט למי שמכיר נגעי האברופה אשר בה נכתבה תשובה זאת לימים שעברו עברה וזעם וצרה על ישראל ועל רבנן כנודע) אה"ן דבאופן כזה ס"ל להרב המשיב דאין בזה שום איסור ע"ד הלכה ואין מורין כן כי הם דברים דקים מאד ומסורים ללב וכל לבבות דורש ה' ומי עלה שמים? ידעתי שהרב זרע אמת שם העלה להפך שיכפה יצרו ולא יצא לתרבות רעה. אבל הרב המשיב יאמר לו להפך כי הם דברים המסורים ללב ונאמר בהם ויראת מאלהיך ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק וכל מילי ידע איניש בנפשיה ואם באמת היתה כוונת מיתתו לשמים כי ראה עינו כי כלתה אליו הרעה לנפול לפני בני עולה בשוחה עמוקה זונה אשר דיבר בה שלמה המלך ע"ה במשליו אין ספק כי הוא עולה כליל לה' והוא נכלל באותו כלל הגדול והנורא שכללוהו חכמינו ז"ל כלל עמוק עמוק מי ימצאנו והוא כל מעשיך יהיו לשם שמים עד מיתה עד קבורה בכל מכל כל ומי אסף דוח אלהים בחפניו? והדברים גבוהים ונעלים מאד מלהיות נשפטים במשפט האנושי ושקול דעתו הנכזבה כל דאתברר לנו דהיו לו צרות רבות ורעות ומי יודע אם לא פיתוהו לחלל בריתו ולהמיר כבודו? וע"ז בחר מות מחיים היש קץ לדברי עמל ואון אשר האדם יולד להם? האם תמו כל המקריים מינים ממיני' שונים? ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו:

ואחר כל אלה הברורים כשמלה מי זה מחשיך עצה במילין? ולפני מלכים יתיצב ולשונו כחרב חדה להחליט ולחפאות דברים אשר לא כן על הס' הזה בלי משען ומשענה ובלי ראיות מלאו' וטובו' כמו שעשה בעל חתם סופר סי' שכ"ד המכה אר"ש בשבט פיו ובראיה חלושה ומילי דחסיחותא ממעשה דר"ח בן תרדיון המובא פ"ק דע"ז די"ח שאמר מוטב שיטלנה מי שנתנה יחרוט בעט ברזל ועופרת בין שני חצאי לבנה ובזה נזדייף ס' בסמים ראש סי' שמ"ה אוי לעינים שכך ראו! אוי לאזנים שכך שמעו! מה ראה על ככה? מה הגיע אליו? העבודה! יבא רקב בעצמי ותחתי ארגז. איך היתה כזאת בישראל? ואיך יהיה כח לאחרון שבדורנו? להחליט כזאת ולדבר גבוהה גבוהה מבלי הביאו בידו משא עשרת אלפים גמלים ראיות והלואי ואולי ולעת כזאת יעמוד קנה במקומו ולשתקיל מלוליה ולקמן נביא כל תשו' חתם סופר הלזו ונעמוד על בדקיה ונראה דבר מי יקום?

ומאחר עלות כל האמור בדברי כל הראשונים חובה עלינו להלוך ולטייל בכל דברי האחרונים אחד אל אחד בזה אחר זה ולבא חדריהם ולפלפל בדבריהם לאפוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ראשון לנושאים נושאי כלי הש"ע הלבוש שם פסק וז"ל המע"ל עבירה גדולה ועונשו גדול מאד כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש והרי הוא חטא בנפשו לפיכך כל המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין ואין מספידין ולא קורעין ולא חולצין שכל אלו הם לכבדו ולכבודו אין עושין כלום שהוא רשע אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכו' איזהו מע"ל לא שעלה לראש האילן ונפל ומת דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אלא שאומר ראו שאני עולה וכו' וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מצר ונפל ומת ה"ז בחזקת מע"ל שכיון שאמר חזקה עשה לדעת וכו' ע"כ:

הנה גם לשון הלבוש הזה אע"ג שנראה דמפליג מאד בענין זה עכ"ז לא ימיש מהמשפט החרוץ לעיל הגם שהקדים לומר שעונשו גדול מאד ומפני זה יעלה בדעת שמ"ש אח"ך לפיכך כל המע"ל וכו' אין מתאבלין וכו' ר"ל כל ענין זה על הקרובים דזה אינו ודאי דאי משום שעונשו גדול הא ראינו מהיכא מייתי ליה מקרא דכתיב אך את דמכם וכו' וכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם שכל מקום שכתוב דרישה ר"ל שדינו מסור לשמים ואי מפני שעון זה מסור לשמים נחרוץ עליו משפט זה א"כ היה לנו לעשותו ג"כ בכל הדינים שכתב הרמב"ם דכתיב בהו דרישה ושדינם מסור לשמים ומאי שנא מע"ל מכולם? ואדרבא צרופתו לפני ארי שהוא גורם מיתת אחרים נראה יותר חמור וכאשר הארכנו לעיל ועוד תקשי ואם אין אבלים ברכת אבלים מנין? והרי הוא לקמן בסעיף קיימת באומרים עליו תנחומי אבלים וברכת אבלים סיים וכתב אם יש אבלים שמתאבלין יעו"ש נמצא דברכת אבלים ות"א הוא כשיש אבלים שמתאבלין והוא ברור וע"כ אין עלינו מעיק אם נפרש גם האי אין מתאבלין שפסק הלבוש על הרחוקים דומיא דאין קורעין ואין חולצין שפירושו הגדולים ממנו בחכמה ובמנין (והם הרמב"ם והטו"ר) ברחוקים וכך צריך שתפרש בהכרח אי מכל הדקדוקים הנז"ל ואי ג"כ שהוא למטה בס' ה' בדין פורשין מד"ץ לא האריך בכל הדינים הללו ר"ל אין מתאבלין ולא קורעין ולא חולצין וכו' כי אם דוקא אין אוננין ואין מתאבלין אלא אחיהם וכו' ומאי שנא? ואדרבא בפורשים מד"ץ היה לו להאריך יותר בכל המשפטים החרוצים ואיך קיצר במקום שאמרו להאריך? אבל האמת יודה דרכו דכאן במע"ל דמשתעי ברחוקים ע"ז בירר כל דיניהם שלא לכבדו בשום אופן כיון שהקרובים עושים כל זה כדין כל המתים ע"ז אתא למגדר לרחוקים אבל בפורשים מד"ץ דמשתעי בקרובי' וכיון שהקרובים לא די שאין מתאבלין אלא אוכלין ושמחין כדי להשבית האנינות שבלב כ"ש ברבים הרחוקים ומה לו להאריך עוד? והוא ברור כשמש שכן הוא פשעו הברייתא והרמב"ם והנגררים אחריו וגם בסעיף הב' דרך הלבוש בדעת הרמב"ם ז"ל בכל מכל כל ומ"ש בפ"ג לא שעלה וכו' שמא נאנס ונפל ומת בהכרח צריך שתפרש כמו שפירשנו בדעת הטור הא לאו הכי אין לו שחר ולא אחזור הדברים והרי הם מבוררים לעיל ומ"ש שכיון שאמר חזקה לעלות עשה לדעת הוא ממש מכוון אל האמור בדעת כל גדולי הפוסקים ובראשם הרמב"ם והרמב"ן דכיון שאמר אפי' שראינו שנפל ר"ל ולא ראינו שהפיל עצמו חזקה עשה לדעת ר"ל שהפיל עצמו והוא ממש כמו ההיא דבריא שאמר כתבו ויפה דקדק הלבוש שלא לכתוב כי אם שאומר ראו שאני עולה לגג ותו לא ר"ל ולא ואפיל ואמות כלשון הרמב"ם והרא"ש וכמו שפירשנו בלשון הרמב"ן והטור והטעם דלא גרע מאמר כתבו לבד ועכ"ז ס' נפל ס' הפיל הוי גט דחזקה האי כתבו דאמר הוא אדעתא לעשות המעשה הרע הזה וכן בדין מע"ל כיון שאמר הריני עולה לגג אפילו שלא ראינו שהפיל עצמו אלא ראינו שנפל (ועיין מ"ש בבב"ח ובש"ך ובפו"ד משם רש"ל והאמת אתם בלי ספק ומדין גט שאמר כתבו דעכ"פ התם בעינן שיראו הנפילה אלא דלא משגיחנן אם נפל אם הפיל כיון שהה מיד והוא ברור ודוק בזה כי קצרתי) חזקה עשה לדעת והוא אמת ויציב ודוק בדברי הלבוש היטב ותראה איך דברי הרמב"ם שהוסיף עלה מיד דרך כעס או מצר ודברי הרמב"ן שנתן טעם כיון שאמר חזקה לעלות עשה לדעת טרפן זה בזה ועשאם לשון אחד ודבר ה' בפיהו אמת שאפי' הרמב"ן לא הוסיף וכתב מיד ודרך כעס וכו' מודה להרמב"ם וגם הרמב"ם מודה להרמב"ן בפי' זה והיינו כיון שאמר חזקה לדעת ואין חולק בדבר זה כי הוא דין פשוט נלמד מההיא דבריא שאמר כתבו ומלשון הירו' ואיך אפשר שימצא שום חולק וע"ז הלבוש בחכמה יסד אר"ש וסידר דברי כולם בדין זה וכולהו גברוותא נינהו ודוק היטב ומ"ש הלבוש על סיפו שמא אנוס הוא ר"ל שמא רוח רעה בעתתו כמ"ש מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ והמרכבת המשנה בדין גט והוא תימא על הלבוש שדרכו לבאר איך לא ביאר בפי' שמא רוח רעה בעתתו והוא תימה לפי דרכו דרך הקדש ומ"ש באנוס כשאול ר"ל שלא די שמתאבלון עליו אלא שאין דינו מסור לשמים בשום אופן שבעולם והוא בדינו אחד ואין שני ואין לומדין ממנו לדורות ולזה לא פסקו הרמב"ם ז"ל וכנז"ל ושאר אנוסים בכל האופנים האמורים לעיל באיזה אופן שיהיו עם שמתאבלין עליהם הקרובים והרחוקים כי סוף סוף לא הוו להכעיס עכ"פ דינם מסור לשמים שהוא עון בלי ספק ומוטב שיטלנה מי שנתנה וע"ז פסק הרמב"ם בה' רוצח בסתם ע"כ ההורג עצמו בכל אופן ולא פסק דין אניס כשאול וכאשר הארכתי לעיל אלא שדבר זה לא נתברר בדברי שאר הפוסקים אם באנוסים גדולים כמו יראת המרה והדומה לה אי ס"ל דהאיבוד אסור כסברת הרמב"ם דלא שנא ליה. או ' אפשר ס"ל דהאיבור מותר לו והצד האחרון נראה יותר מדפסקו אנוס כשאול ונדון שאול אינו בנמצא והדבר אצלי בספק יען הרב יפ"ת והרב זרע אמת החליטו לאסור בכל האופנים ודי בזה:

ומעתה האספו ואגידה לכם את אשר ישנו פה עמנו לתמוה על הרב המפורסם מוהר"י עיאש ז"ל בס' שבט יהודה יו"ד סי' שמ"ה שנשאל באיש יהודי שנכנס לביתו בלילה לבדו לישן ובבקר באו השכנים לדפוק על פתח הבית אחר ב' שעות מהיום גדול ואין קול ואין עונה ושברו הפתח ומצאוהו חנוק ותלוי בקורה בחבל כרוך על צוארו ובאו לשאול להרב ז"ל אם ינהגו בו דין מע"ל והרב השיב דאין מתעסקין עמו לכל דבר ומתחילה הביאו לשון הרמב"ן שכתב אע"פי שלא ראוהו מפיל חזקה עשה לדעת. וכתב דכוונתו הוא דכיון דאמר לעלות וליפול ולמות אע"פי שלא ראו הנפילה בעינם אם הפיל עצמו אם אחרים דחפוהו וכו' עכ"ז כיון שאמר והתיר עצמו למיתה חזקה עשה לדעת וכתב דיצא להרמב"ן ממ"ש בבריתא לשון הרי זה בחזקת מע"ל ולא אמרו הרי זה מע"ל ועל זה כדי שתהיה בחזקה זו צריך תרתי האמירה בנוסח המוזכר והיינו הרי הוא עולה לגג ויפיל עצמו וימות וגם העליה קרובה לזמן האמירה דאם היתה מופלגת אין לסמוך על החזקה דלא שלל הרמב"ן ז"ל אלא דלא בעינן שיראו ממש גוף הנפילה וע"פי מנוח זה הוליד מחלוקת חדש בין הרמב"ם והרמב"ן שהרמב"ם לא הזכיר נוסח זה ותמה על הרמב"ם מנליה זה שהשמיט נוסח הבריתא ומה שהוסיף דרך כעס או מצר ומהבריתא לא משמע הכי ונדחק לישב דברי הרמב"ם בדברים זרים מחילה מכבודו וסוף דבר העלה הוא מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן ותמה על הב"ח והש"ך שלא הרגישו במחלוקת זה יעו"ש בדבריו באורך ואני אומר דמ"ש מתחילה דבעינן תרתי האמירה והעליה תכף ולא מופלגת בזה עם נביאים ניבא וזהו האמת בדעת הרמב"ן ג"כ בלי ס' דבעינן מיד ודין זה אינו יוצא מברייתא זאת כלל כי אינו מבורר כדי כל עיקר אבל יוצא מאותה דבריא שאמר כתבו וכמ"ש בירוש' אם על אחר נפלו וכו' ודא ודא חדא היא והוא ברור וכאן היה לו לדקדק על הרמב"ם מנין לו וגם על הרמב"ן אם צריך מיד לפי דבריו היה לו להקשות למה השמיטו ומהיכן החליט זה בדעת הרמב"ן כל שלא כתבו להדיא בתורת האדם ונניח זה ונעמוד במה שחלק עלינו את השוין והוליד לנו מחלוקת חדש דלהרמב"ן בעינן הנוסח הנזכר ולהרמב"ם לא. וטוב אח"ז ראה ראיתי להרב מוהר"י נאג'אר ז"ל בס' שמחת יהודה פ"ב דשמחות משנה ב' וכו' שבמשנה ב' כתב וז"ל ודלא כהרב שבט יהודה שחלק עלינו את השוין לפי שהבין דברי הרמב"ן לענין אחר ובמשנה ג' כתב ודלא כהרב שבט יהודה שאין דבריו נראין כלל א"ד ז"ל והנאני הרבה אלא שגם הרב שמחת יהודה עצמו לא נזכר מאותה דבריא שאמר כתבו ואלו היה נזכר לא היה כותב מה שכתב ודוק היטב. בזה אחרי המחי"ר שגגה גדולה היא חדא שהרמב"ן בס' תורת האדם לא העמיק הנוסח הזה כלל אלא כתב אמר ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ולא סיים ראו שעלה ונפל ומת כמו שסיימו בבריתא ובעל הלכות גדולות ואף אם יאמר שאדרבא זהו ראיה לדבריו דלא בעינן ראיה לא נפל ולא מפיל תקשי ליה ההיא דבריא שאמר כתבו שהוא דין אחד ממש וכנז"ל שאינו אלא הערא בעלמא למעשה הבא אחריו וכאמור לעיל ועכ"ז הוי גט כ"ש במע"ל כי איך אפשר דס"ל להרמב"ן דדיני אבילות ועסק הרבים חמירי מדיני עריות וכאמור לעיל וכמו שהסכים הלבוש דטרף דברי הרמב"ם עם דברי הרמב"ן והוציא דין שלם וכאשר הארכנו וכל זה איננו שוה לי (דאפשר יאמר האומר מה שירצה להבין כוונת אחרת בדעת הרמב"ן ושאין דינו חצוב מאותו מקור דבריא שאמר כתובו אלא דין באנפי נפשיה וצריך שיאמר הנוסח כולו וכיוצא מאלה הדוחקים וישובים ולא חייש להוליד דין חדש ומחלוקת חדש שלא נתעורר שום אחר מהאחרונים) את אשר אני רואה שאחר שכתב עוד שם דיוקים ורוחקים וישובים שאינם לפי כבודו (וגדול שבכול' הוא מה שרצה לחלק בין חניקה לנפילה שהחניקה קשה יותר כאלו חונק עצמו ומושך החבל בידיו הס כי להזכיר! וענין החניקה הוא קל מאד שעושה עניבה קלה על צוארו בר מינן והיינו בזה האופן שכופל החבל על שנים ומכניס ב' ראשי החבל בעניבה וצוארו בתוך ובכל מעשה זה אינו סובל צער גופני כלל כי הוא רפוי מאד. ואח"ך קושר שני ראשי החבל באילן או בקורה הדק הטוב ואח"ך משליך עצמו מן האילן או מן אותו מקום גבוה שעלה כדי לקשור החבל וכובדו של גוף התלוי באויר מהדק העניבה על גרונו הדק הטיב וחונקו בהדרף עין בר מינן ואין לך מיתה קלה כמוה אלף אלפי ידות מהנפילה שעכ"פ בנפילה מראות העמק הגדול קודם שיפול מצטער הרבה והטבע אינו מסייעו לקפוץ כלל לא כן בחניקה על אופן הנז' והחוש יעיד על זה ולמה לא פקח עיניו בחניקת אותו האיש שבנדונו דמצאוהו תלוי בקורה והחבל כרוך על צוארו דזהו הוראה גמורה והוא לא משך החבלים בכחו כדי למות כדי שנאמר כמ"ש הוא ז"ל דבמשוך החבל לב' צדדין ירגיש בחבלי הצער ומתעכב בעסק החניקה כאשר האריך דאלו היה זה הוו מוצאים אותו מושלך ארצה חנוק ולא תלוי בקורה ובזה אחר הס"ר פרחו באויר כל דקדוקיו ופקפוקיו כאשר יראה הרואה שם בדבריו די"ט בסוף ע"ג ואיני יכול להאריך) סיים וכתב וז"ל ונראה ברור דלא מיירו הבריתא ורבינו אלא באילן שהיה בשדה וכן במושלך על סייפו מיירי במקום חרב ושמם דאתרא דשכיחי לסטים ושודדי לילה אבל באילן הנטנע בבית ובחצר שהוא מקום ישוב ומסתמא לא שכיחי רוצחים אפילו לא אמר כלום מסתברא דהוי בחזקת מע"ל ולא בעינן אמירה אלא בנפילה מן הגג משום דאיכא ספקי טובה או דחיפת אדם או דחיפת רוח או דנתקל וננצל ורבי' דיבר בסתם אילן דהוא בשדה ומושלך על גבי סייפו נמי דכוותא דאילן הנטוע בחצר לא שכיח כ"כ כדי שיהא נתלה ולא יראוהו השכנים ומעתה העולה בידינו מכל הנז"ל דכולה מילתא תליא באומדנא ותהיה אומדנא דמוכחא טובא דישן בבית יחידי וגם נמצא הפתח נעול ובידוע שאין שם אדם והוא הוא שפגע בנפשו דמאיזה מקום ירוהו ולא ירגישו השכנים ועוד דרוצחים דאתו מעלמ' ידקרוהו בחרבו' וברמחי' בקלות ולא יעשו דבר שמתעכבין בו לקשור ולתלות דודאי יחושו לזעקתו והיה כי יצעק ועלו מושיעים ודוק עכ"ד אות באות:

וכשאני לעצמי לא אוכל שאת איך יצאו דברים זרים וכוונה מעוקשת ומשפט מעוקל מפי רב מפורסם כמוהו? ואיך פסק דין אותו עני לחובה על לא חמס בכפיו לפום דינא? דמלבד דנעלם ממנו מ"ש מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ ז"ל דטעם מצאוהו חנוק דלא הוי בכלל מע"ל היינו משום דתלינן ברוח רעה בעתתו ויצא מדעתו ועשה מעשים אשר לא יעשו והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמ"ש הרב מרכבת המשנה ה"ד לעיל בר מן דין הי"ל לדקדק בגוף הבריתא כמה דקדוקים נאותים וממילא גם בלא דעת תשו' מיהר"י וויל ומוהר"ם מינץ היה יוצא דינו לאורה חדא דא"כ קשיא דיוקא אדיוקא מבלי שום ישוב מספיק בשום אופן ולא עוד אלא אם כדבריו דטעם מצאוהו חנוק דלא הוי בכלל מע"ל היינו משום דתלינן באחרים לא כן בנדון דידיה וכיוצא בו דאיכה אומדנות מוכיחו' שהוא עשה בעצמו הוי מע"ל א"כ היכי אמרו בבריתא על מצאוהו חנוק הרי זה בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת והיכי הוי בחזקת מאבד עצמו והרי ידיו לא שפכו את הדם הזה כי פתע בלי איבה הכוהו או חנקוהו או הפילוהו או השליכוהו על סייפו ומת והכי הוה ליה למימר הרי בחזקת שלא איבד עצמו ותו לא ומאי הרי זה בחזקת מאבד עצמו ומאי שלא לדעת והם דקדוקים עצומים אשר אין להם שחר והבנה אם לא עם פי' מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ ז"ל וכמ"ש הרב רוח יעקב שבס' לב שמח ד"ך ע"ד סי' כ"ח משם הרב צבא ז"ל אב"ד שבלונדון הבירה ונאים הדברים למי שדקדקם שהוא דקדוק עצום ואמיתי ככל הצורך ושכל הפוסקים מקטנם ועד גדולם נקטי לשון זה בדקדוק שלא כגירסת הגאון מוהר"א מוילנא ז"ל דגריס הרי זה שלא בחזקת מאבד עצמו לדעת דמי ישמע אליו בגירסתו זאת נגד כל הראשונים הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור. ועוד דחנוק ותלוי באילן ומושלך על גבי הסיף הם מחזיקים שאיבד עצמו אבל הוא בחזקת שלא בדעת יען חזקת כשרות וחזקת אינו שיהיה אוהב ימים לראות טוב לא פקיעי מיניה אם לא בבירור גמור ואפ' ג"כ דכונת הגאון הוא הרי זה שלא בחזקת מאבד עצמו לדעת דקאי שלא בחזקת לדעת אלא שלא מדעת אבל לעולם מעשיו ואופן מיתתו מוכיחין שאיבד עצמו מוכרח דהכי פירושו ר"ל דפירוש זה מוסכם מכל הפוסקים מדחזינן שלא שינו את לשונם מלשון הברייתא. וזה מלבד שדין זה בלאו הכי מוסכם ומכוון הרבה לכמה שרשים המפוזרים בתלמודנו המוזכרים לעיל בדברינו וגדול שבכולם ההיא דגמל האוחר בין הגמלים אע"ג דהוי אומדנא דמוכחא טובא. אשר אין אחריה אימדנא כמוה עכ"ז כיון שאין המעשה מבורר לפנינו שתחול עליו האומדנ' לא מהניא ולא כלו' כאשר הארכתי קצת לעיל ובמקומות אחרים בררנו דין זה יפה יפה עד שלא נשאר עליו שום מבוכה והכא המעשה המבוכר היא האמירה. ואח"כ האומדנא דמוכח שנדון אחר האמירה היא העליה דרך כעס או מצר וראייתנו שנפל שבודאי שאחרי שנתברר לפנינו שאמר לעלות האומדנא גומרת שהיא לדעת ר"ל שלא היה בו רוח רעה מפני שעלה תכף דרך כעס וכו'. אע"פי שלא ראינו שמפיל עצמו בק"ע אבל כל שלא היה המעשה מבורר לפנינו והוא האמירה קודם מעשה. אפי' שיהיו אלף אומדנות מוכיחות שהוא פגע בנפשו כגון במקום דלא שכיחי לסטים ומושלך על סייפו וכאלה רבות אלף אלפי אומדנות מוכיחות לא מצלחו לכרכושי בקי ולא יהיה אומדנות אלו גדולות מגמל האוחר בין הגמלים עכ"ז לא אזלינן בתרייהו כיון שלא היה מעשה מבורר וזה אפי' בממון הקל. כ"ש בענין בזיון המת וכל משפחתו ובין אביו ואחיזת מרעיו הס כי לא להזכיר! אפילו לעלותו במחשבה ולא כמ"ש הרב הז"ל דהכל תלוי באומדנא דמוכחא טובא ואינו כן באמת דמי ישמע אליו לדבר כזה? ואנן מתניתא ידעינן באומדנא דמוכיח בלי מעשה מבורר מגן שויא ול"מ כלל וכאמור. וכ"ש כי אומדנותיו אין מוכיחות ומה לי להאריך בהם כי בלאו הכי אחרי המחי"ר ויקירא כל דבריו בתשוב' זאת מראשה לסופה באו שלא בהשקפה כלל ועל רגל אחד שנה רבי יהודה ז"ל פ' זה ובאלף גלגול מחילות אין לסמוך על תשובה זאת כל עיקר ומה מאד יגדל התימה! על גדול הדור האחרון הוא מוהדי"א ז"ל בספר חיים שאל ח"ב סי' מ"ו אשר עיניו פקוחות באר"ש נכוחות ואין כל דבר נעלם ממנו איך סמך ב' ידיו על תשובת שבט יהודה הלזו בספר חיים שאל הנז' גם בשיורי ברכה סימן שמ"ה שהחליט שפי' מצאוהו חנוק דלא הוי בכלל מע"ל היינו משום דיש לתלות באחרים ולא נתעורר לא מפירוש מעוות כזה אשר אין לו שחר באמת מכל צד ופנה ולא ממ"ש מוהר"י וויל והיא תשו' ידועה פסקה מור"ם בסי' שמ"ה והר"ב ש"ך הרחיבה יותר והיא היא תשובת מוהר"ם מינץ הובאה בשיירי כנ"הג שם. ואלו ראה כל הדברים בשרשם לא היה סומך עצמו על תשובת שבט יהודה הלזו וחזרה ונשנית בערבות בשיורי ברכה להלכה פסוקה ודי בזה. כי האריכית עוד בזה מביא לידי כאב לב ולא בדרך גוזמא ובזאת יש לתמוה על הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ו דאחר שהוכיח דיכול להמית עצמו משום תשובה נתקשה דא"כ למה אמרו המע"ל אין מתעסקין עמו לכל דבר דילמא עבד משום תשובה. יעו"ש שתי' ב' תירוצים והוא פלא באמת מה חשב שהוא מע"ל? אם לא מה שמבורר בא"ר ובגדולי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם והוא אומר לעלות לגג וכיוצא ועולה דרך כעס וכו' ונופל ומת א"כ תו מה מקום לומר משום תשובה? ואם מן הסתם ר"ל בלי אמירה כבר תלינן גם ברוח רעה היותר רחוק ומעולם לא דיינינן ליה כמע"ל וממילא אזלא ליה גם תי' הא' באומרו דמן הסתם לא תלינן בתשובה ואיך פה קדוש יאמר דמן הסתם אית דינא דמע"ל? ואי לא תלינן בתשובה תלינן ברוח רעה וכיון שהגענו לתלות ברוח רעה תלינן גם בתשובה אי שייך למתלי כללו של דבר דמן הסתם לית דינא דמע"ל ומאד עגמה נפשי בלמדי התי' הב' שכתב דגם העושה משום תשובה. מ"מ דינו כהרוגי ב"ד דאין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו לכל דבר א"ר ז"ל ואני אומר כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא רבא לברות לנו דינים משקול דעתו ולא שת לבו דמלבד דדבריו הם בלי משען ומשענה. עוד בה דאין הסברא הישרה מקבלת דברים הללו כי אם בפנים של זעם. שהרי מה שכתב לדמותו להרוגי ב"ד לא שמה מתיא כל עיקר חדא דאי מע"ל פשטי דינו כהרוגי ב"ד לא היה לו לתנא דא"ר לחלקם לב' בבות וכאשר הארכנו לעיל בדקדוקים עצומים ונאותים וזאת שנית שבהרוגי ב"ד כבר כתב מוהר"ם ה"ד הרא"ש פ' א"מ ה"ד לעיל דבהרוגי ב"ד שאני דהתרו בו והוי כלהכעיס וא"כ תו היכי דמינן מע"ל אפי' מפני איזה צרה גדולה או קטנה שהיה לאותו עני עם הרוגי ב"ד שדינו כלהכעיס וכדין קא מקטלי. וכמ"ש במיתה משום תשובה כי כוונתו לשמים תצילנה אזנים משמוע משפט מעוקל כזה במחי' מכ"ת אלף אלפי פעמים בעג"ר. ולו יהי כנהרג בידי מלכות דלאו בדין קא מקטלי שאפי' באותו עון ובאותה מיתה הכתובה בתורה כיון דלאו נידין קא מקטלי. כ"ש זה כי המית עצמו משום תשובה ודאי הדמיון שקיבל עליו מיתה ר"ל משעת מחשבה כבר נתכפר לו עונו וכשמת הרי הוא עולה כליל וכל לבבות דורש ה'. והוא פלא איך יצאו דברים אלו מפה קדוש ותימה על הרב רוח יעקב הנז"ל שנראה שהרגיש בדברי הש"י הללו ולא דחאם באמת הבנין כאשר נאות לעשות לברר הלכה לתלמיה ומה ישרה בעיני שקול דעתו של הרב זרע אמת ח"ב סימן קמ"ב הנז"ל שאחר שהאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו להביא כל אופני מע"ל באונס לאופני אופנים ובראשם משום תשובה והעלה דלכל אפיא אסור לעשות כן לכתחילה עכ"ז סיים וכתב דבהא מודה דאם אירע שעשה כן שהרג עצמו בכוונה זאת לא בשביל זה יחשב מע"ל לענין שאין מתעסקין בו וכו' דדינן שלא היתה כוונתו לרעה משו"ה לא דנו בו דין מע"ל עכ"ד יעו"ש ואני אומר מאן דתוליד אימיה כוותיה תוליד כולו זרע אמת ותורתו תורת אמת וזיע"א להנחותינו בדרך אמת. כן יהי רצון אמן:

ועתה אשימה עיני לבקר תשובת חתם סופר סי' שכ"ז הנז"ל שמחי' מכ"ת טחן הרבה בדין מע"ל והוציא קימעא וחילק תשובה לג' סעיפים. הא' מה נקרא מע"ל הב' מה דינו להתאבל עליו הג' מה יהיה דינו באמירת קדיש ובגדר הראשון הביא הברייתא דא"ר ודקדק לבד ג' דקדוקים הנראים יותר והיינו מהו אומרו לא שעלה לראש הגג וכו' צריכא למימר?והוא מה שדקדקנו וישוב בדקדוק זה עלת' לו טפל מכלי מלח ממש והיינו שאנו יודעין שהיתה עלייתו שם בלי סיבה ובלי שום צורך. וע"ז הוה ס"ד למימר דיחשב מע"ל קמ"ל דלא דאין אנו יודעין מחשבות בני אדם ומי יודע מה היה בדעתו ושפיר כתבתי טפל מבלי מלח שהרי פירוש זה אינו פירוש מחודש והוא הוא מה שאנו מבינים בפשט הברייתא בהשקפה ראשונה ועליו אנו דנין מי איכא ספקא וכמ"ש דסיפא נפקא? שהרי אפי' מצאוהו חנוק ומושלך על סייפו דהוא בריא מאבד עצמו. עכ"ז תלינן מה שתלינן כ"ש זה דאינו בריא הפיל אבל האמת כמו שביארתי אני הדל מרישא דסדרא שרישא דברייתא משמיענו חידוש נפלא להוציא מכלל מע"ל אלו המוסרים עצמם לסכנות גדולות וידועות דכזה היה הספק גדול להחשיבם מע"ל דהמקומות ידועים למסוכנים גמורים והם מוסרים עצמם בכוונה מכוונת להראות גבורתם אם יפול המקרה שינצלו באופן רחוק ע"ז אצטריך מנא לאשמועינן חידושא שזה לא הוי להכעיס כיון שבדעתו הוא יכול לינצל או דעתו להראות גבורה ואבירות לב אפי' אם ימות יהיה לו שם בגבורים ויהיה גם זה על דרך עבירה לתיאבון ולדעתי המעט הוא פי' מקובל על לב ואצטריך תנא לאשמועינן חידושא דבפי' כל נקרא זה האופן מע"ל ואתא תנא להוציא הטעות מלבנו כמחליט בדבר לא שעלה וכו' והוא ברור תו הוסיף וכתב בביאור הברייתא באומרו כי לא זו בלבד שעלה לגג וכו' אלא אפילו אמר להדייא הרי הוא עולה עמ להפיל אך לא ראינוהו נופל ומת מאותה עליה אע"ג שלאחר זמן ראינוהו נופל שדוד באותו מקום עצמו. עכ"ז לא דיינינן ליה כמע"ל ואל תתמה ע"ז שכן מצינו בכיוצא לזה בדיני ממונות והביא ההיא דגזים איניש ולא עביד דין ידוע הוה ורגיל לכל מבין עם תלמיד והאריך בה קצת לברר שגם הכא דכוותא גזם ואמר לעלות ולהפיל עצמו ולא עביד והאי מעשה שנפל באותו מקום אחר זמן מה מקרה בלתי טהור וזהו תוכן דבריו יעו"ש ועד בשחק נאמן שמתחילה השקפתי בענין זה בכל פינות חלקיו (בלמדי שרשי הדינים קודם ראותי דברי האחרונים כדרכי הטובה ברוך ה') בהשקפה ראשונה חשבתי להסתיים מעניין גזים איניש ולא עביד כי לפום ריהטא נראים כאחי' בני איש א'. ושוב דחיתיו באמת הבנין דבאמת לא דמו כאוכלא לרבא שהוה כבר נודע מ"ש מוהראנ"ח ח"א סי' ס"ג דאין פי' גזים איניש ולא עביד ר"ל דבודאי לא עביד. אלא ר"ל דאע"ג דגזים אינו מוכרח דעביד ופעמים עביד ופעמים לא עביד יעוש"ב ואחרי דהדבר הזה הוא יסוד מוסר והשכל ג"כ שופטו מצד עצמו א"כ מעתה באומר לעלות וליפול ועבר זמן מה ונפל שם באותו מקום עצמו שהגזים ואו שהגזים מיתה אחת על עצמו ושוב אח"ז ראינוהו למגזים מת באותה מיתה שהגזים וכיוצא לזה בהא ודאי מקום יש בראש להחשיבו מאותו הצד דגזימי ועבידי ולא דמי לאומר איזיל ואגזור דקלא דפלניא ושוב נמצא גזור דבאופן זה דוקא תלינן דהוא מן הכת דגזימי ולא עבידי ולאו הלכתא בלא טעמא אני אומר ואבאר את דברי דבשלמ' באומר לקצוץ דקל חבירו ונקיט מגלא וחובלא בידיה דעכ"ז אמרי גזים איניש ול"ע משום דבגוף המעשה דהיינו הקציצת האילן שאנו רואים אותו קצוץ אין הוכחה ממנו אם המגזים קצצו או אחר ולא נשאר לנו כי אומדנא אחת דהוא אמר לקצוץ וע"ז יש להסתפק שמא גזים ולא עביד כיון דיש דגזמי ולא עבידי אפשר זה אחד מהם והוי ספק שקול שאין אנו יכולים להוציא מיד המוחזק ע"פי ספק שקול משום דגזם דאפשר עבד ואפשר לא עבד אבל הכא איכא תרתי שהוא גזם לעשות (כמו הריני עולה לגג וכו') הרי חד שהוא דמינן מעשה מבורר לפני הדיינים שלוה ודאי בהודאת פיו וכן הכא גזם למות מיתת עצמו ושוב ראינוהו מת באותו מקום שאמר או במיתה המוכחת שהוא עצמו גרמה כמו חנוק ותלוי באילן או מושלך על סייפו הרי אומדנא דמוכחת שהוא המית עצמו שהרי מלבד ההגזמה ר"ל האמירה לעלות וכו' יש אומדנא דמוכחת בגוף המיתה עצמה אע"פי שיש לתלות במיתה זאת דאיהו לא עביד על צד רחוק. עכ"ז כיון שיש אמירה מתחילה ושוב כגוף המעשה הוא ודאי או ספק עצום או אומדנא דמוכחת שהוא פגע בנפשו ודאי דאמרינן דזה המגזים הוא מאותם דגזימי ועבידי ודמו ממש למעשה מבורר ואומדנא דמוכחא דבזה הסכימו כל הפוסקים דמוצאים מיד המוחזק וכנז"ל שהרי התם הוא הודא שלוה. וכן כאן הוא אומד לעלות וכו' ושוב התם במעשה נפל הספק אם פרוע או לא. וכן הכא במעשה המיתה נפל הספק אם הוא גרם מיתתו או לא כיון שלא ראינוהו והתם האומדנא מוכחת שאינו פרוע וכן הכא האומדנא מוכחת שהוא גרם מיתתו מדארינוהו נופל מת באותו מקום שאמר לעלות וכו' או במיתה כמו חנוק ותלוי באילן ומושלך על סייפו דהם אומדנות מוכיחית גלויות וידועות שהוא פגע בנפשו דאז ודאי אי הוה דיני ממונות מוציאין מיד המוחזק וכן בכאן דיינינן ליה דגזים ועביד ומוציאין אותו מחזקת כשרותו ודיינינן ביה דין מע"ל לא כן באומר איזיל ואגזור דקלא דפלנייא דהוץ מאמירה ר"ל מהגזמה זאת ליכא בגוף המעשה עצמו דהיינו קציצת האילן שום אומדנא נוספת שממנה נשפוט שהמגזי' לקצוץ הוא הוא שקצץ. זה ליכא בשום אופן והוא חילוק מבורר והלכה רווחת למעיין בשורש האומדנא וכאשר הארכתי במקום אשר מהרבה מאד תדע שכן הוא בלי ס' שהרי התם לא מחלקינן בין אמר לגזור ונמצא גזור מיד לבין נמצא גזור לאחר זמן והטעם פשוט ומבו' שאפי' אמר לגזור ונמצא גזור מיד עכ"ז לא מחייבינן ליה כיון דסוף סוף אין בגוף המעשה דהיינו הקציצה אומדנא דמוכחת נוספת שהמגזים הוא שקצצו כדי לתלות בו ולא באחרים וא"כ מה לי מיד מה לי לאח"ז ודוק היטיב ועיין בפ"ב דכתובות די"ו ע"א מה שהקשו בגמ' מאי שנא האי מגו והאי מגו ותי' הכא אין שור שחוט לפניך ועיין תוס' ד"ה התם שפי' ר"י דהכא איירי נמי בהלה תובעו ודוק היטיב כי הוא ממש ראיה לדברינו ולחלוקנו האמיתי ואיני יכול להאריך ואחר הבירור האמיתי אין ספק שאין מי שיוכל להכחיש שענין גזים איניש ול"ע לא נגע ולא פגע עם ענין מע"ל ואי מהתם היה הדין לדונו כמע"ל אפילו אחר זמן של אמירה וכאמור אלא דעיקר דין זה כבר מלתנו אמורה כי צור ממנו חוצב הוא האי דבריא שאמר כתבו דאם נפל מיד תלינן דמעצמו הפיל ואם לאחר זמן תלינן שהרוח דחפתו ולפי גירסת הרמב"ם כדעת המרכבת המשנה ז"ל דאם הוא לאחר זמן אפילו ראינוהו שהפיל עצמו או שפגע בנפשו ממש תלינן ברוח רעה בעתתו ואינו ענין קשור עם האמירה הקודמת לזה וכאשר הארכתי לעיל ומה לי לחזור הדברים וכי תאמר בלבבך עדיין לחלוחית דיוטך קיימת במה שהראת לנו דבאופן כזה דהויא אמירה מקודם ואומדנא דמוכח בגוף המעשה שהוא גרם מיתתו באופן זה שפיר יש לתלות דגזים ועביד ודמיונן למעשה מבורר ואומדנא דמוכח עולה יפה יפה וכמעט שקולים הם ויבואו שניהם וא"כ קשה האתינח בס' נפל בס' דחפו הרוח אה"ן כיון דהוי לאחר זמן נוכל לידחק עצמנו ולומר דאפשר פגע בו הרוח או אנשים אחרים והוי אומדנא דלא מוכחא שהוא פגע בנפשו אבל אם בריא לן שאמר ובריא לן שהפיל עצמו ופגע בנפשו או אופנים של מושלך על סייפו והדומה לו. אפי' היה לאח"ז למה לא תלינן ביה מטעם האמור דהוי מעשה מבורר ואומדנא דמוכחת בגוף המעשה וכאמור לא נופל דבר וכי דברי נביאות הם או גזירות בלי טעם? אחי! קורא נעים! ראה דבריך טובים ונכוחים מגדלות מרקחים שקולים בשקל הקדש ודברים הללו טמירין הוו בלבאי וזה לך האות כי למעלה ראש בהביאי בירור דין זה והכרעתי שכמעט כל הפוסקים בכף מאזנים מכריעים לפי' הרמב"ם בעלה מיד דלא בעינן שראוהו מפיל בק"ע וששורש דבר זה הוא מההיא דבריא שאמר כתבו וכו' הנה שם אתה רואה דבלאחר זמן וידענו בבירור שהפיל עצמו כתבתי שלדעת הרמב"ם בפירוש הרב מרכבת המשנה ז"ל תלינן ברוח רעה. ולדעת הפוסקים כתבתי שהוא אצלי בספק שקול. ושאין להכריע מברייתא דא"ר בשום אופן לא לחייב ולא לזכות ואפשר שיש להכריע לחובה וא"כ לפום ריהטא יפה דנת להכריעו לכף חובה באופן כזה שאמר תחילה ושוב אח"ז ראינוהו פוגע בנפשו לדונו בחזקת מע"ל כי מלבד מה שיש להוציא כן מדיוקי הלשונות אשר בברייתא דא"ר. עוד זאת דהוי מעשה מבורר בהודאתו שאמר לעלות ואומדנא דמוכחה בצפיותינו שפגע בנפשו או אפילו מיתה מוכחת לזה כגון מושלך על סייפו דבאופן כזה בממון מוציאין מיד המוחזק וכן דיינינן דגזים ועביד ודברי הרמב"ם בענין בריא שאמר כתבו אפשר דהיינו יכולים להכריעם לצד זה. לולי שהרב מרכבת המשנה ז"ל עומד לנגדנו וכאמור וגדול כבודו כי יקר מחכמה ומבקיאות הוא וזכות עיונו ויושר סברתו הוא נפלא באחרוני זמנינו למכיר ורגיל בו ובתורתו בו ובשקול דעתו. ותא ואחוי לך כי כן הוא האמת ובלבול זה לא גרם לנו כי אם בעל חתם סופר ז"ל שרצה לדמות לנו חזקת ממון לחזקת כשרות או חזקת איסור ורב המרחק ביניהם כרחוק מזרח ממערב ממש. דהנה בענין חזקת כשרות וחזקת איסור כבר רשמתי לך לעיל אפס קצהו ענין הרחב הזה כימי אוקיאנוס וכלל הדברים הם כי כל חזקה תהיה חזקת כשרות או חזקת איסור. אפי' דהרוב מודיע אותן ומיעוט מצוי מסייעתן ומניחם בחזקתן אזלינן בתר אותו מיעוט מצוי ואין אנו מניעין החזקות. דרך משל. אם החזקה היא חזקת כשרות כגון א"א שילדה לי' בחדש אפי' שהרוב ילדן לט' ומריע לחזקת כשרותה וגם יש בה סימנים רבים של פריצות ושל מזנה עכ"ז כיון שהמיעוט מצוי דילדן לי"ב מסייעתה תלינן במיעוט מצוי ומחזקינן אותה בחזקת כשרותה ולא מרעינן לחזקתה. וכן בחזקת איסור שהאשה עומדת בחזקת א"א ומת הבעל במים שאין להם סוף אפי' דהרוב מתים במים שאין להם סוף ורוב זה מריע לחזקת איסור א"א דידה עכ"ז כיון דמיעוט מצוי שאינן מתים במשאל"ס אין מוציאין אותה מחזקתה ואחר שיתברר לך דבר זה כאחותך בא ואראך שדינא יתיב בדין בריא שאמר כתבו ובדין מע"ל לדון על אופן זה ממש והיינו אמר כתבו והאשה עומדת בחזקת א"א וכתבו ונתנו לה אם תכף נפל ומת לא יש להסתפק כלל שמא הרוח דחפתו אפי' שלא ראינו בחוש הראות שהפיל כי כך קבלו רז"ל שבתכף ומיד אין להסתפק כלל והרי זה גט ככל החזקות שהחזיקו רז"ל שאין להסתפק שמא יארע להפך וכמ"ש הרשב"א בתשו' אלף ר"ל יעוש"ב וכן במע"ל אם אמר לעלות ועלה מיד דרך כעס ונפל ומת אמרינן ודאי הפיל עצמו והוי בחזקת מע"ל השמר לך פן תטעה בזה לומר דא"כ ליהוי מע"ל גמור ולא בחזקת וכו' ויהיה דינו כלהכעיס זה טעות גמורה לחשוב כן יען שהאמירה והאומדנא הבא אחריה היינו לברר לנו שבאמת פגע בנפשו בכל דעתו בלי שום ספק. אבל עדיין לא התברר לנו בירור גמור מי הגורם לו זה הפועל המתברר לנו ר"ל המיתה המבוררת הזאת שעליה אנו דנים אם הגורם הוא לדעת גמור ר"ל להכעיס או איזה צרה טמונה בלבו ואנן לו ידעינן. אבל הוא בחזקת מע"ל כיון שלא קדמה לנו ידיעה משום צרה והוו ביה סימנים מובהקים כגון דרך כעס וכו' והוי כאלו יש אומדנות שהוא להכעיס בלי מעשה מבורר להכעיס ולענין שהיה בכל דעתו ולא ברוח רעה ולא בענין אחר לזה יש מעשה מבורר שהוא האמירה ויש אומדנות מוכיחות העליה מיד ונפל ומת ודוק היטב הדק היטב אבל אם עבר זמן מה אעפ"י שאמר לעלות והוי מעשה מבורר בהודאת פיו וגם ראינו המעשה בפועל כגון שהפיל עצמו לפנינו או אומדנא דמוכח' טובא כגון מושלך על סייפו עכ"ז כיון דאינו תכף ומיד ועבר זמן מה תלינן במיעוט מצוי דרוח רעה נכנס בו ולו הוי המעשה הרע הזה מקושר עם דבריו הקודמין כיון דעבר זמן ואין מוציאין את האשה מחזקת איסור' והגט אינו גט כלל ולא את האיש מוציאין אותו מחזקת כשרותו ויהידותו ולא הוי אפי' בחזקת מע"ל ר"ל למנוע ממנו אותו כבוד הרבים אפילו שהוא בשוא"ת. כללן של דברים שכדי להריע איזה חזקת מחזקות האמורות צריך ראיה ברורה דומיא דעדים ממש והיינו אמירה ועליה מיד. דבזה אליבא דכ"ע הוי ראיה ברורה דומיא דעדים. והוי גט והוי בחזקת מע"ל האי כדיניה וכאמור אבל אם אינה ברורה כ"כ ואיכא למתלי במיעוט מצוי אין מרעין אותה והוא ברור כשמש כי דינים אלו כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין. ולענין חזקת ממון אין הדין כן כל דאיכא מעשה מבורר לדיינים ואומדנא דמוכחא טובא אפי' דעדין איכא למתלי במיעוט מצוי כדי להחזיק ולא להוציא לא אזלינן בתריה והטעם גלוי וידוע דבדיני ממון הדבר תלוי בידיעת האמת אצל הדיינים וכל שנתברר לדיינים האמת ודעת' סומכת עליו שזהו האמת דנין אע"פי שאין שם עדים וראיה וזהו עיקר היסוד ועמוד הימני אשר עליו נשענת האומדנא ובמ"א הארכנו. וע"ז מוציאין מיד המוחזק אפי' דמיעוט מצוי מסייעו למוחזק לא כן בחזקת איסור וחזקת כשרות דאין דבר שבערוה פחות משנים וכל דאין הדבר מבורר דומיא דעדים מבלי שאפי' מיעוט מצוי מחזקו אין מוציאין הדבר מחזקתו והרבצ"א לעמוד בשורש הדברי' הללו ולהרוות כל צמאונו ועיין בתשו' התשב"ץ ח"א מסימן ע"ד עד סימן ס"ד. ויעתיק בהם ככל הצורך ויראה איך לב של אחרון מהראשונים הלזה מבעיט בתלמוד ובסברא ישרה וירא ויבוש ויחת מגבורתו להרים ראש נגד בני ענקים שיכולים לטהר את השרץ ולא בדרך גוזמא כמו שנראה מתשובת אלו למעמיק בהם ובמ"א הארכתי כיד ה' הטובה עלי בכל פינות תשו' הללו ודברי הריב"ש החולק ובדברי האחרוני' אשר לא ראו את כל מעשה תקפו וגבורתו של התשב"ץ (עיין מוהריט"ץ סימן י"ז) והדברים ארוכים יכלה הזמן והמה לא יכלו ברוך שבחר בכם ובמשנתם זיע"א. העולה מכל האמור שדינו של הרמב"ם בביאור העמוק והבקי הרב מרכבת המשנה ז"ל הוא סיני בקדש דאפילו אמר וראינו שהפיל עצמו ממש. כל שעבר זמן תלינן ברוח רעה מבעתתו ואין מוציאין את האשה מחזקת א"א דידה ולא במע"ל מוציאין את האיש מחזקת כשרותו. ובהכרח כל גדולי הפו' גרירי בתר סברא זו אפי' שלא פי' דעתם ואין להסתפק בדבריה' הפך זה כי היא הלכה רווחת ואין להאריך עוד כי בלבול הענייני' שבלבל לנו הרב חתם סופר ז"ל הכריחנו לבאר ולהרחיב כ"ז בעל כרחנו ואל אלהים הוא יודע כי עשיתי כל טצדקי לקצר במקום שאמרו להאריך:

וממוצא דבר אתה למד שאין מקום עוד למה שהצריך עיון ולמוד החתם סופר ז"ל כמי שלא אמר לעלות אך הוכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנות שהוא עושה כמכין עצמו למיתה ואח"ך אנו מוצאים אותו חנוק באופן שנראה שהוא עצמו עשה שזהו אומדנא דמוכח טובא טפי מגמל האוחר בין הגמלים. וכתב דהביאו לזה מ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין על מעשה רבינו של גורנוס וכו' וקשה הא התם לא אמר ולא מידי ודוחק לומר דמיירי דאמר וכו' יעויין שם ולפי האמור אחרי המחי"ר כל דבריו באו שלא בהשקפה שכבר נאמר דלא אמרינן מוכיח סופו על תחילתו אלא באומר מתחילה או כתוב (או אומר לעלות) דבזה לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג וכמ"ש הרמב"ן בפי' וכן כל גדולי הפוסקים הנז"ל והוא יסוד מוסד לדין זה וכאשר הארכנו לעיל ואפי' ראינו מפיל בק"ע וגם כמה אלפי אומדנות מוכיחות בהדיא לא מעלין ולא מורידין כ"ש כשמצאוהו תנוק דהוי הכל באומדנות בלי מעשה מבורר וכאמור ומ"ש דהני אומדנא דמוכחא טובא יותר מגמל האוחר לא ידעתי מאין הידים לומר יותר ונימא דהוי יותר ויותר מאי הא רוח והלא כבר ביררנו בירור שאין אחריו כמוהו דעם האומדנא בעינן מעשה מבורר דהיינו הודאת פיו והיא האמיר' וזה ליכא ואף זאת כבר כתבנו שהוא דוקא בדיני ממונות דמוציאין מיד המוחזק באומדנא דמוכח הבאה אחר מעשה מבורר ובחזקת איסור וכשרות אין מרעין אותן אם לא בראיה ברורה דומיא דעדים והיא האמירה והעליה מיד שכך קבלו רז"ל כולם פה אחד והוי כשאר חזקות שהחזיקו לנו חז"ל וכמ"ש לעיל וחוץ מאופן זה בין אם היתה אמירה ועבר זמן בין אם לא היתה אמירה והיו אומדנות. תלינן במיעוט מצוי דרוח רעה והדומה לה ואין מוציאין אותן מחזקתן והוא ברור כשמש ומה שהעלים עיניו החתם סופר ז"ל מכל המקצועות נשמעות רחבות הא גרמא ליה לעות לנו הדרכים. וכבר אני רואה שלמטה בסוף פיסקא זאת כתוב בין שני חצאי מרובע ועיין הר"ן בפ"ב דחולין ומ"ש הב"ש א"הע סימן קמ"א סקכ"ו ע"ב. ואין ספק אצלי שאחר זמן נגלה לו אגב ריהטיה לשון הב"ש שהוא הביא מהר"ן דחולין והוא בחדושיו בחמש שיטות הר"ן והוא כתב הר"ן סתם כאלו בפי' על רב אלפס ולא עמר בשורש הדין כראוי כי אלו היה זה היו נגלים לו תעלומות חכמה מכל האמור ולא היה מטריח עצמו ואותנו לכתוב כל מה שכתב וכל מה שאנו משגים עליו. וממילא גם מה שהכריח ממעשה דברו של גורנוס ומגירסת הרא"ש אין בה כדי שביעה כי מי יניח תורה שלימה והולך לנוד להוציא דינים בלתי מוכרחים או מנגדים אל השרשים והתורות מאיזה דקדוקים מאיזה פוסק או מפרש. ועיין תשו' חכם צבי ז"ל סימן ק"ן מה שהשרשנו והזהרנו ע"ז א"כ גם הכא אחרי דיש לנו עמוד ברזל וחומת נחושת לסמוך עליו דין זה מה לנו לשתות מי שיחור להוציא דינים מפקפוקים ודקדוקים? ונישבם כאשר יעלה המזלג ואימור חסורי מחסרא האמירה כאשר חסורי מחסרא מה שהוסיף להגיה הרא"ש ז"ל שם או אימור לעיקר הדין כמ"ש למעלה כדעת הרמב"ם דלא ס"ל הך דינא לגמרי וכמדובר ודברים אלו לא מעלין ולא מורידין להוציא דין מחודש ובפרט היכא דהדברים מרפסן איגרי מענין לענין ומשמועה לשמוע' וכאמור:

ואבא היום אל הסעיף הב' שנכנס החתם סופר בענין אבילות והביא פלוגתאי דהרמב"ם והרמב"ן והטור דלהרמב"ם ופסקו הש"ע אין מתאבלין הקרובים ולהרמב"ן והטור מתאבלין ושם האריך הרבה לתת סמך לדעת הרמב"ן והטור מהך שהביא המרדכי על רגמ"ה שהתאבל על בנו המומר י"ד יום ק"ו לשכינה ע"כ והאריך בזה לדמות הענינים אלו. ומה לי להטריח קולמוסי בדבר שכבר נראה שכל משאו ומתנו הוא כענין דרשה ואגדה ממש (ועיין פסקים וכתבים סימן ק"ח ועיין חיים שאל ח"ב סימן ל"ח דמ"ז ע"א ועיין מריאות העין דש"ז ע"א) ועל הכל שנעלם ממנו מ"ש מוהר"ם ב"ב בתשובה ק"ג סימן תקמ"ד וכתב וז"ל ואע"פי שרגמ"ה התאבל על בנו שבועיים לית הלכתא כוותיה אך מרוב אנינות עשה כן עכ"ד. וא"כ ממילא בטלו בזה כל דמיונותיו וקשותי"ו ומנקיותי"ו. ובפרט מה שפי' עוד שם ס' ר"ע שאמר אל תבזהו הפך הפשט והיינו שמרוב רשעותו של המע"ל אל תבזהו כי היכי דלא תהוי ליה כפרה. ובחיי ראשי! הוא פלא הדרכת הלימוד המשונה הזה ומי גרע מפורש מדרכי צבור ואנו מבזין אותו ואוכלין ושותין ושמחין? והוא פלא באמת שכל כחו להכריע ענין זה הוא משום דמע"ל הוא אחד מג' עבירות חמורות. וגם שבמיתה שהיא הכפרה הויא העון ואני אומר יוסיף עליו חמרות כל מה שיכול. ועכ"ז לא יגיע לחצי שעור מומר לע"ז ועכ"ז אוכלין ושותין ושמחין ומה לי להאריך עוד? ובטני נבואות חדשים יבקע:

תו כתב והנה הלכה למעשה מי ירים ראש נגד הסכמת הב"י שפסק בהרמב"ם ובשגם הלכה כדברי המקל באבל ע"כ. הנה לזה אומר דיש כמה צדדים שלא לחוש לזה הצד הא' דעדין לא נתברר לנו שאותנו קבלנו הוראת הב"י והש"ע מפני כי קבלנו דעתו של מרן ז"ל בעצמו הגם כי גדול כבודו זיע"א. אלא נוכל לומר שמה שקבלנו לפסוק כהב"י והש"ע היינו דקבלנו לדון כאותה הכרעה שהכריע הוא ז"ל לפסוק תדי מגו תלת דהיינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובמקום שאחד מן העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים חלוקין בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג לפנינו אל מקום אשר יטו רובן כן יפסוק ההלכה א"ד בהקדמתו יעוש"ב וא"כ אם הגע עצמך אנו מוצאים שהעמוד האחד לא גילה דעתו והב' עמודין חלוקין ועכ"ז לא פסק עפ"י הרוב כמו שהניח לנו הכלל בראש ספרו אזי מצא בעל דין מקום לחלוק ולו' דהוחלה קבלתנו לפסוק כדעת הב"י ז"ל ותבלין אני מוצא לחזק כלל זה ר"ל שאנו לא קבלנו דעתו ממש כי אם הסכמתו בכלל הזה שחידש ותו לא ממ"ש מוה"ר ראשון לציון בס' שער המים סימן ט' דכ"א וז"ל אמנם שמעתי כי לא תפסו לפסוק כמרן אלא בש"ע שהביא הסברות בפירוש ורבו גדולי המורים שהסכימו על ספרו אמנם בפסקי דיני מרן ז"ל הוא כמו דיני הפוסקים שבזמננו ובין בע"הק ירוש' תו"ב בין בשאר ארצות מצי למימר קי"ל וכו' א"ד יעו"ש. ומוה"ר ראשון לציון מוהר"ם סוזין ז"ל בפסק הובא בספר חקי חיים למוהר"י ורבי מוהר ראשון לציון מוהרח"א גאגין ז"ל סימן ט"ל דע"ט ע"ד שהביא דברי מורנו הרב שער המים ז"ל והסכים בדבריו ושם בדף ע"א הביא מ"ש נגד זה מוהר"י אזולאי ז"ל בס' ברכי יוסף ח"מ סימן כ"ה או כ"ח ובחיים שאל סי' ע"ד או י"א וסיים וכתב מוהר"ם סוזין ז"ל וז"ל ואנו אין לנו אלא מ"ש הרב שער המים מפי השמועה עכ"ד. וכן מורי ורבי מוה"ר ראשון לציון מוהרח"א גאגין ז"ל בדח"ן ע"ר נסתיע מענין זה כיעו"ש הרי לך שלשת הרועים בד' בחר בד' דעיר קדשנו תו"ב דפסקו דלא קבלנו כי אם מ"ש בש"ע וב"י מפי דעת המורים שהביא בו וכן הלכה בלי ספק ומי יבא אחרי המלכים מינה למדנו דאם אנו רוצים דבב"י נטה קו מהיכל אשר השרשנו בו ידינו על העליונה לבקש נכלי דתות או מטעם רוב לענין איסור והיתר או מטעם מיעוט לטעון טענת קי"ל וכן יש לדון ממ"ש הרב שם הגדולים ח"ב מערכת ב' או' כ"ט דט"ו ע"ב ד"ה ודע ודוק ואם באולי דברי אלו יעשו פירות ויהיה כלל מחודש ועמוד נכון א"כ מינה לדון שלפנינו שאנו רואין בענין מע"ל שדעת הרמב"ם הוא כמעט יחידי שנקט אין מתאבלין ושאחריו נגרר הסמ"ג כדרכו או שהיתה לו הגרסא כך שבאופן אין לך אלא ב' בסברא זאת או בגירסא זאת. דהיינו הרמב"ם והסמ"ג וכנגדם בעל הלכות גדולות והרא"ש העמוד הנכון מג' עמודי התוך והרמב"ן והרשב"א בתשו' שהבי' הבה"ב והאגודה והטור שכולם לא העלו על כל שפתם לא גירסת אין מתאבלין ולא הלכה זו ואדרבא הרמב"ן והטור קורין בגרון להפך וכן נר' דעת הרא"ש ודיינו שמלבד שלא פסק אין מתאבלין אלא אדרבא פסק הברייתא כצורתה לענין רבים וקרובים לא אידכר והוא מבורר. ואחרי היות כן מאן נימא לן דאין אנו יכולים להרים ראש נגד הסכמת הש"ע אחר דיש לנו ששה פוסקים גדולים מסייעים לעמוד האחד שהוא הרא"ש ז"ל וחלוקין עם הרמב"ם שהוא פסק מרן כגון דא צריכא רבא לומר הפך זה ר"ל להורות לאבלים שלא להתאבל ולפגום משפחתם:

הצד הב' הוא שאפילו היה הרא"ש והרמב"ם חלוקין ושנין במסייעים דינא יתיב לפסוק כהרא"ש וחיליה ממ"ש מוהרש"ך ח"א סי' קל"ד דקמ"ח ע"א וז"ל ואע"פי שכתב הרב הגדול מוהר"י קארו זלה"ה דלענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכבר שמעתי שרבים תפסו על כבוד חכמתו ונחלקו עמו פנים בפנים על אופן פסק זה שפוסק פעמים רבות וכו' ואפי' יהיה סברתם נגד הרא"ש וכמה מרבוותא בין להקל בין להחמיר וכו' וכו' ובפרט במקומותינו כי הרא"ש היה רבם של ספרדים וכו' עכ"ד יעש"ב וכ"כ בס' דינא דחיי ח"א דע"ט ע"ב כיון דהר"ש חולק נגד הרמב"ן נקטינן הלכתא כהרא"ש דהוא לימד דעת חכמה ובינה בספרד וכן כתב הרב ס' יוחסין בשם גדולי קאשטיליא דאנו סומכים על הראש יותר מדיני הרמב"ם לפי שהרמב"ם כתב בדברי נבואה בלתי ראיה ע"י. וכמדומ"ל אם אין זכרוני מכזב שראיתי בתשובה אחת מביא תשו' למוהר"י קאנפטון ז"ל או למוהר"י די ליאון ענין כזה לסמוך על הרא"ש יותר מהרמב"ם וכבר נלאתי לעשות כל טצדקי לחפש ולא מצאתי אפי' זכר אבל בריא לי שכך ראיתי ושוב בדרך מקרה בא לידי ברכ"י ח"מ סי' כ"ה או כ"ט שהביא תשו' ממוהר"ם ן' דאנון למד מוהר"י אבולב ז"ל לסמוך על הרא"ש ואין ספק כי הוא זה אשר היה רשום בו כמוני ולבי אומר לי שכמעט מרן חזר בו אחר הויכוח הזה שנתוכחו עמו בש"א מוהרש"ך ז"ל שהרי הרואה יראה בתשובותיו לאה"ע בדיני גוי מסל"ת דק"ז ע"א שכתב למוהר"י חמוט ז"ל שרצה לדון נגד הרא"ש כתב לו שהרי מצאנו דאינו להרא"ש אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו שכתב וכו' ע"כ (וכן כתב מוהר"י קארו ז"ל דודו של מרן ז"ל בתשו' מרן לא"הע הנ"ל דקמ"ז ע"ב ועו"ש וכן כתב רבינו בצלאל ז"ל בריש סי' כ"ב על הרא"ש ז"ל וז"ל רבן גולת הזה אשר כנענים עד צרפת וספרד הרא"ש ז"ל אשר רוב הגולה קבלוהו לרב עליהם עכ"ד) ואפילו אם יאמר האומר דאין משם ראיה אלימתא שממנה משמע להדיא דאנו בני ספרד וגם בני אשכנז מחוייבים שלא לעשות נגד סברת הרא"ש שהרי כתב בתשובותיו אבקת רוכל סי' קצ"ה וז"ל הטענה השלישית שמאחר שכל בני ספרד ובני אשכנז סומכים על הרא"ש בהוראותיו ובפרט באו"ה אחרי דברו לא ישנו אין כח ביד שום אדם לעשות הפך סברתו עכ"ד. ולדעתי זו ראיה שאין אחריה תשו' שמרן בעצמו סגר עלינו הפתח שלא לפסוק נגד הרא"ש וכמעט הוא הפך הכלל שהניח אם לא שנאמר שחזר בו ידעתי שמי שרוצה להתעקש יוכל למצוא אלף דוחקים ובפרט שלא אמר נגד הרמב"ם בפירוש אבל אומרו אין כח ביד שום אדם לעשות הפך סברתו נראה כלל עצום בכל אופן שבעולם אפי' נגד הרמב"ם אם לא דמסתבר טעמיה דהרמב"ם דאזי הלכתא כהרמב"ם נגד הרא"ש כמ"ש מב"י בא"ח סי' יו"ד ה"ד הכנ"הג כללי הפוסקים או י"ע ועיין יד מלאכי דקפ"ד ודאי שבה תמיהתו ודוק היטיב ולא זו בלבד אלא דאפי' דהרא"ש והרי"ף קיימי בסברא אחת והם ב' עמודי ההוראה עכ"ז כתב מוהר"ם גאלאנטי דכ"ד ע"א וע"ב וז"ל הגם שכתב הרב"י דכשהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחד קי"ל כוותייהו נגד הרמב"ם היינו כשהוא סברא יחידאה אבל אם חבל נביאים נבאו בסגנון אחד כמוהר"י ן' מיגאש ור"ת והרמב"ן והרמ"ה וסוברים כוותיה קי"ל כהרמב"ם ז"ל עד שבאופן שאין מהקדמת הרב ב"י שום קושיא עכ"ד וממ"ש בתשו' אבקת רוכל. אחרי דברו לא ישנו ואין כח ביד שום אדם לעשות הפך סברתו כללא כייל סוגרת ומסוגרת איך שיהיה אין לבלבל עצמינו יותד מדי ונקוט מיהא לפחות שכדי לפסוק כהרמב"ם נגד הרא"ש צריך שיהא מסתבר טעמיה כמ"ש מרן גופיה ז"ל או הרבה נביאים מתנבאים עמו כמ"ש מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בעדו ומי נאמן בכל בית יוסף כמוהר"ם גאלאנטי ז"ל רב מוסמך בדור שלאחריו על צפ'ת היאו'ר תו"ב. ומכל האמור יד הדוחה נטויה עכ"ד שלא לפסוק כהרמב"ם בהסכמת הש"ע דאין מתאבלין חדא דלא מסתבר נגד הרא"ש והרמב"ן והטור וכמו שדקדק דאי לאו עושה מ"ע אף הם לא יברכו להם ברכת אבלים נמצא דברי הרמב"ם מלבד דלא מסתבר טעמיהו עוד בה דאין להם הבנה ואם נאמר דכוונתו מסתבר טעמיה כאן היינו משום דהלכה כדברי המקל באבל מלבד דאין זה פי' מסתבר טעמיה כאן היינו דר"ל טעם בעצם הדין וכמובן הפשוט עוד בה דלקמן נבאר דגם מטעם לא מסתבר טעמיה זאת שנית דהרמב"ם כמעט יחודאה הוא ובדעת הרא"ש קאי בעל הג'. הרמב"ן. והרשב"א. והאגודא והטור. נמצא דהרבה נביאים לא כתבו שלא להתאבל וא"כ מכל אלו הטענו' יד הדוחה נטויה להרים ראש נגד הסכמת הב"י בדינא ובדינא:

הצד הג' דאפי' אם יהיבנא כל דיליה למנגד ולא תנוח דעתו בשני צדדים האמורים יבא הג' ויכריע והיינו דכל שאין בירור בהסכמת הש'ע כי אם שפסק לשון הרמב"ם אין מתאבלין ותו לא גילה לנו דעתו בב"י כי אם שהביא מ"ש הרמב"ן בעד הרמב"ם דס"ל דאין מתאבלין כלל והוא לא דיבר מאומה וכיון שבלשון הרמב"ם חלו ביה ידים לבארו שהוא על הרחוקים א"כ חזר לשון מרן מסופק דמה שתוכל לבאר בדברי הרמב"ם תוכל לבאר גם בדבריו וכיון שיצאנו מידי בירור דעתו של מרן ז"ל (וכמ"ש לעיל בשינוי הד' ודוק היטב) אנו כשאין לפסוק כדעת רובא דרבוותא והוא ברור לע"ד:

נחזור לדברי החתם סופר ז"ל כמ"ש עוד דהגם דהלכה כדברי המקל בדברי אבל. מ"מ היכא דאיכא כבוד משפחה יכול המורה להורות להתאבל לכתחילה אפי' שיהיו לו כל דין מע"ל ונהי דלענין אבלות הלכה כדברי המקל באבל. אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כמקל בפגם משפחה א"ר יעו"ש שסמך משפט חדש זה (כי סוף סוף הוא חולק נגד הסכמת הב"י ופגם משפחה זה אינו דבר חדש או נדון מחודש כי בכל מע"ל אותיה ועכ"ז לא חלו ולא מרגיש מרן הקדוש ז"ל ופסק כהרמב"ן לפי פשטן של דברים) על ראיות דטענות כמו שיראה הרואה אבל אין ספק דהכי הוא הדין ודאי מצד הדין עצמו מכמה טעמים חדא כאשר הארכתי לעיל שכל שאנו רואין עיקר הברייתא שר"ע נזדעזע מלבזותו הוי נטלה וגם פשט הברייתא לא משתעי בקרובים כלל ואדרבא פירש הדברים להדיא לרבים וגם דברי הרמב"ם ז"ל יכולין לסבול דבר זה הא ודאי מצד הדין כל הבא לבזות המת ולפגום משפחתו צריך להביא ראיה ברורה ואינה כאשר הרחבתי הדיבור לעיל זאת שנית שהרי כתבו התוס' ביבמות דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהא אחד שפסקו דכל שלא שהא ל"י באדם ספיקא הוי ואין מתאבלין עליהם דהלכה כדברי המקל באבל נרגשו מהא דתנן במס' שמחות הספקות אוננין ומתאבלין עליהם ות"י דנראה דבס' בן ט' לא' בן ז' לאחרון איירי כגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד ע"כ והגם שמוהר"ם מינץ בתשו' סי' צ"ה מתחילה רצה לדמותו לס' שמועה רחוקה לומר דגנאי הדבר שלא יתאבלו ושוב דחה הדברים וכתב דהתם שאני דודאי קרוב לאחד מהם ואין פוטר מן האבילות לא כן בס' שמועה רחוקה דלהצד שהוא שמועה רחוקה אינו חייב באבילות מן הדין וליכא גנאי אם לא יתאבלו ולפום ריהטא היה נראה דגם כאן הגם דהוא ודאי קרוב שפיר יש לדמותו לס' שמועה רחוקה כמ"ש מוהר"ם מינץ וליכא גנאי אבל הא ודאי בורכא היא מתרי טעמי קשוט האחת כי יותר יש לדמותו לס' בן ט' לראשון וכו' דלאחר ודאי קרוב ובודאי חייב להתאבל וכן הכא בנדון המע"ל הוא ודאי קרוב ולמות כל הני דבעתא ודאי חייב להתאבל ואם לא יתאבל הוא גנאי גדול באומרים העולם תפוש דעת המקילין כדי שלא להתאבל ושייך שפיר גנאי דבשלמא בס' שמועה רחוקה להצד שהוא שמועה רחוקה ליכא ריח חיוב כלל כי כוליה עלמא ידעי כי עבר זמנו אבל בס' בן ט' לראשון וכו' ובס' פלוגתא דרבוותא במע"ל הוא קרוב ודאי והוא זמן להתאבל ודאי ואם לא יתאבל כלל ותפסי דעת המקלין או ספק שהוא רחוק נמצא דהמת הזה נשאר בלי אבלות ולא בא הדבר מסיבתו ר"ל כמו ס' שמועה רחוקה ודוק היטיב. הטעם הב' והוא מבואר יותר דבשלמא בס' שמועה רחוקה או נפל והדומה לה נפל הס' בגוף הענין עצמו אי חייב להתאבל דהוי בר קימא והוי שמוע"ק או לא חייב להתאבל כי לא הוי בר קימא והוי שמוע"ר ומעיקרא לא חל החיוב כלל אבל הכא דודאי קרוב לחד מנייהו או ודאי קרוב למע"ל וחל עליו החוב מצד הקורבה והזמן. והספק נולד מבחוץ אי הוא בן לזה או בן לזה או אי הוא רשע ופטורים לדעת הני רבוותא או ישראל פשוט ומחוייבים לדעת הכת האחרת הא לא דמי אלא למ"ש הרא"ם ז"ל ח"ב סי' כ"א שהקשה גבי מ"ש בריש נדה מקוה.. שנמדר ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות ופרש"י כל הטהרות שנשתמשו בכלים ובאנשים שטבלו בו מטומתם טמאות דתינח באנשים וכלים טמאים שטבלו מטומאתם שהם טמאים ספק אחזקתיה. אבל טהרות שנגעו בהם אמאי טמאות לוקמה אחזקתייהו שהיו בחזקת טהרות והשיב דכי אזלינן בתר חזקה היינו דהחזקה היא באותו דבר שנולד בו הספק כגון בספק אי נגעו הטהרות בטומאה או לא נגעו משא"כ ס' נדה שנגעה בטהרות שאין הספק בטהרות כי היכי דנזיל בתר חזקה דידיהו ע"כ יעו"ש והגאון הרמז בחק"ל חבו חב סי' ק"י דקס"ג ע"א הביא שכתב ג"כ הריטב"א בחי' לערובין משם גר"מ ז"ל ויעוין בחק"ל י"ד ח"א סי' י"ג ובחק"ל א"ה סי' מ"ג ואני הדל בתשו' אחרת הארכתי בזה ואכמ"ל דכוותא בנדון מע"ל דהספק לא נולד כי אם מבחוץ דהוא ודאי קרוב ובודאי זמן להתאבל אלא שנולד ספק מבחוץ שמא הלכה בדעת פ' ודינו שלא להתאבל כי הוא רשע או להפך כגון דא ודאי מוקמינן אחזקתיה דקרוב הוא להתאבל ודוק היטב אלא דלענין ס' בן ט' לראשון וכו' יש לצדד הרבה ואינו ענין לנדון דידן ודי בזה. ובזה אתנח לן מאי דלכאורה הוה קשה על זה. דהא תינח שאחרי חושש לפגם משפחה ומצד זה אתה מחמיר לחייב להתאבל עליו אבל כד דייקת שפיר הוי חומרא דאתי לידי קולא שאתה מבטלו מתת כל ז' ימים ונוהג אבילות בשבת כמ"ש מוהר"ם מינץ שם משם מוהר"ם והובא בפוסקים ובראשם הרא"ש ז"ל (ומזה לא נתעורר החתם סופר ז"ל כלל לפסק דינו) וכן ראיתי להרב מטה שמעון ח"ג בתשו' מע"ל סי' ט"ו הנז"ל שהעלה שלא להתאבל עליו מטעם זה ונסתייע מתשו' גו"ר כיעו"ש אבל לפי האמו' יתישב על דרך טוב שהוא מוהר"א ששון בתשובה סוף סי' קס"ז הכריח שמוהר"ם עצמו לא חש לזה כלל כיעו"ש בדבריו באורך. ובאמת לפי האמור ומדובר מצאנו טעם מספיק למה לא חש להמוהר"ם ז"ל דהנה מלבד דמצינו דמי שאינו מתאבל גנאי הוא וכנז"ל וא"כ גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וכ"ש בשוא"ת אפי' מדאורייתא וא"כ הדברים ק"ו כשיש כזיון משפחה כנדון מע"ל ובר מן דין גם בעיקר הדין כיון דספק זה נולד מבחוץ ובהכרח אתה מוקים ליה אחזקתיה דקרוב ודאי הוא וזמנו ודאי הוא להתאבל א"כ ממילא פטור מת"ת וכל הדינים הנז' והוי ממש דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר ולע"ד הם ראיו' ברורות לפסוק שינהגו אבלות בכל המתים ותו ל"מ:

באנו לסעיף הג' שכתב החתם סופר ז"ל בענין אמירת קדיש וכתב כי לא מצא דעת ענין זה בפוסקים ונעלם ממנו שמוהריק"ש ז"ל בהגהותיו נקראות ערך לחם כתבו להדיא כיעו"ש וגם בסעיף זה כלל בדמיונות והקפים שלא מן המוקף ובמקום שהביא תשו' בנימן זאב היה לו להביא תשו' מוהרר"ך בית י"א הנחמדת והמבוררת והיה נראה שכל ראיותיו שהביא כמו אותה של ר"מ שהעלה עשן מקבר אלישע אחר והדומה לה כבר הביאם מוהר"ך ודחאם באמת הבנין ולא מצא מונח לומר קדיש אלא מפני שאותו המשומד נהרג ונתכפר והביא כל אותה סוגיא דפ' נגמר הא לאו הכי הוא רשע גמור ואין לומר עליו קדיש יעש"ב. ועוד איני יכול לסבול הראיה מאבשלום שהביא וגם מה שעשה כל הקהל כשותפים ואדעתא דהכי נשתתפו לומר כל אחד קדיש כשימות אביו וכיוצא ושאחד מקהל או הקהל כולו טוענים שאביו של זה אינו ראוי לומר עליו קדיש ובאים להוציא מן השותף עליהם להביא ראיה א"ד בקיצור יעש"ב כי איני יכול להעתיק עוד ספרים ואני באמת איני יודע באיזה מקום קבע עצמו לדבר הלכה ובאיזה מונח תסוב תשובתו דאם דן דין מע"ל בעושה מעשה עמך ובמומר לתיאבון ושפיר ראיה מאבשלום וא"כ מה לו כי יצעק בכל התשובה לענין אבילות אם מתאבלין עליו אם לאו הרי ראיית אבשלום שדוד אביו התאבל עליו ובראיית מוהר"ם ז"ל הובא במרדכי ובהרא"ש ז"ל הביא דבריו לעיל דמינה הוכיחו להתאבל לכל מומר לתיאבון ומינה לנדון מע"ל שמתאבלין כיון שהוא משוה ליה לאבשלום כדי לומר עליו הקדיש ואי דינו כפור' מד"ץ או כהרוגי ב"ד וע"ז אין מתאבלין עליו א"כ מאי ראיה מאבשלום לענין קדיש והתם לתיאבון והכא להכעיס או דומה לו וא"כ הוא רשע גמור ואדעתא דהכי לא נשתתפו כי אם אדעתא דרבנן והרי ראינו למוהר"ך ז"ל דלא מצא לאותו משומד הנהרג לומר עליו קדיש בתוך קהל עדת ישראל ר"ל במקום שיש בן שאביו ופטר יהודי לא מטעם שע"י שנהרג נתכפר לו כיעוש"ב סוף דבר שכל תשובת חתם סופר הלזו מראשה לסופה אחרי המחי"ר מעצמותיו הקדושי' אין לה שחר ובפרטי פרטות במה שהביא בסעיף ג' וז"ל ממש והנה להרמב"ם אין קורעין וכתב הרמב"ן בס' ת"ה הביא דבריו ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו באינו עושה מעשה א"כ אמאי מברכין ברכת אבלים ועומדין עליו בשורה על כן פסק דרק לענין תכריכין וקבורה אין מתעסקין עמו אבל הקרובים קורעין ולא גילה לנו הרמב"ן מאי טעמא אין מתעסקים לקבורה ותכריכין עכ"ד:

ואני אומר אין ענין זה כי אם סיעתא דשמיא להראות לנו שכל תשובה זאת כתבה המחבר ז"ל כמעט אגב ריהטיה בלי דקדוק כלל ועיקר שהרי אתה רואה לעיני השמש השגגה הגדולה הזאת לכתוב דברים שלא היו ולא נבראו ולא למשל היו שהרי לא הרמב"ן בס' תורת האדם ולא מרן ב"י בשמו כתב דברים הללו שלא להתעסק עמו לענין קבורה ותכריכין וחלום אחד הוא ואדרבא מרן ב"י ז"ל הביא כבד"ה תשובת הרשב"א והיא בח"א סי' תשס"ג דכשאמרו אין מתעסקין לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכין אלא שאין קורעין ולא חולצין ולא מספידין כדתניא באבל רבתי ע"כ נמצינו למדין מדברי הרשב"א הביאו הבד"ה סמוך ונראה תרתי חדא שלענין קבורה ותכריכין מתעסקין הפך מה שהביא הוא משם הרמב"ן הובא בב"י מה שלא הובא ושהוא ר"ל הרשב"א לא לסברה דנפשיה קאמר לה כי אם בפשט ההלכה בפשיטו' כמו שהוא האמת זאת שנית שגם הרשב"א פירש אין מתעסקין לכל דבר היינו על הקריעה וחלוצה והספד ואלו אבילות לא שראה ואומר כדתניא בא"ר והוא ברור ובזה תמו תלונותינו על החתם סופר ז"ל:

עוד נשאר לנו לעמוד בדבר אחר והוא נצרך הדברי לנדון מע"ל והוינו הם נתברר שעשה תשובה אחר שפגע בנפשו קודם יצואת נשמתו אם אמרי' אין לך דבר שעומד בפני התשו' ועבדינן ליה ככל המתים או דילמא לא שנא והנה הרב מט"ש ז"ל שם נסתפק בזה וכתב דכעת לא מצא שום גילוי בדברי הפוסקים דמסתמות דבריהם משמע דלא שנא ואין בידינו להכריע עכ"ד ובמחילה מכ"ת פסק זה אין לו שחר היכא דבריא לן שעשה תשובה ולא עוד אלא לומר דמסתמיות דברי הפוסקים משמע דלא שנא דאפילו יהיה מע"ל במשקל מומר לע"ז עכ"ז פסק הרמב"ם פ"ג מה' תשובה אחר שמנה אותם שאין להם חלק לעוה"ב סיים וכתב וז"ל בד"א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העוה"ב שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעוה"ב שנאמר שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ויעו"ש בכ"מ שכן הוא דעת הרי"ף והתוס' בפ"ק דר"ה וראיה ממ"ש בר"ה דט"ן אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו עד כאן. הנך רואה דאפילו על האפיקורוסים והפורשים מד"ץ וכו' אם עשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו והא ודאי מילת באחרונה שבתלמוד ובפוסקים הנז"ל אין לה שיעור והוא ממש עד זיבולא בתרייתא. שאין שהות לומר שהיא תשובה של באותו פרק באותו מקום וכולי ומוכרח שתשובה זאת ר"ל וידוי דברים והעומדים שם רואין אותו גונח מלבו ובזה ודאי הוי כישראל לכל דבריו ועיין להגאון בעל זקן אהרן ז"ל סימן צ"ה שכתב על משומד שבשעת מיתתו התודה לפני כמה יהודים ומת בוידויו יעו"ש שהאריך הרחיב והביא חבילי ראיות כאיש גבורתו לומר שכיון שהתודה אפי' עבר על כל התורה כולה זוכה לעוה"ב ועם הצדיקים יכתב ונרגש מההיא דכל המומתין מתודין ועכ"ז אין להם כפרה עד אחר מיתה וקבורה ועיכול בשר והביא כל סוגיית פ' נגמר הנז"ל וחילק ככל מה שכתבתי בעניותי בתשובה אחרת כמ"ש מוהרד"ך בית י"א בענין המומתין דשאני מתודה מפי עצמו ומעשיו מוכיחין והביא סייעתא מפרש"י ז"ל אלמא לא כפרה מיתתו אם לא חזר בו וסיים וכתב הרב זקן אהרן ז"ל משמע דאם חזר בו המשומד בנו כהן מטמא לו יעוש"ב ומעתה ומה טומאת כהן דחמירא טובא מטמאין כ"ש אבילות הקל גם לנהוג בו כשאר המתים ודאי דליכא ספיקא והוא תימא על הרב מטה שמעון להסתפק בדבר פשוט כזה וכן ראיתי להרב פני מבין ח"ב בת' לפ' נגמר הנז"ל דמ"ג מהספר ע"ג שהביא מעשה מהרב מוהר"י מאיו ז"ל שעשה מעשה במע"ל ששב בתשובה לנהוג בו ככל האבלים וכתב הרב פני מבין ז"ל דודאי סמך על מ"ש הרב ש"ך דפורשי מד"ץ אם שב מתאבלין עליו ומע"ל עדיף מפורש מד"ץ ולא מצינו בשום פוסק שכתב דמע"ל ששב דמתאבלין עליו ומהיכן בא לו למוהר"י מאיו ז"ל אם לא שסמך על מ"ש הש"ך בפורש מד"ץ הנז"ל ושם הרב פ"מ רשם שהמ"טש סי' ט"ו נסתפק ע"ז יעוש"ב והוא פלא אם צריכים הפוסקים שיאמרו בפירוש ע"ז אחרי דאומרו אותו בעדיפא מהא באפי' כפר בעיקר כל ימיו והיא סוגיא ערוכה לענין טומאת מת כאם הש"ך מסברתו פסק? אם לא מדינים פשוטים ומפוררים בש"ס ובפוסקים הנ"ל ועוד מזה הארכתי בתשו' האחרת ושם פלפלתי בכל דברי הרב פ"מ מראשם לסופם בזה ובבירור דברי הרב ש"ך מאיזה מעין נבעו ומאיזה מחצב נחצבו. וזו הלכה העלתי דכל היוצא מכלל ישראל כגון הפורשים מד"ץ ומומר להכעיס אפי' לעבירה אחת אבדה חזקת ישראל מעליו. ולא תלינן בתשובה אם לא שנתברר לנו ששב וכאמור אבל בשאר עבירות הקטנים עם הגדולים אפי' רגיל כל ימיו עכ"ז קאי בחזק' כשרותו ר"ל בחזקת ישראל וחזקת ישראל הוא שמקיים מצות ושבת עד ה' אלהיך ובפרט בזבולא בתרייתא ואפי' לא נתברר לנו ששב וזהו פי' הש"ך ז"ל שם באותו לשון אומרו מסתמא התודה והוא לשון מוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינץ הנז"ל על רוצח שהרג את הנפש ונתפס למלכות ונהרג דכתבו עליו להתאבל דמסתמא התודה ואין אנו צריכין לידע בבירור אם התודה יעו"ש. והכונה פשוטה שכל שלא יצא מכלל ישראל בחזקתו קאי שהתודה כמו שהיה עושה מצוה אחרת קיים גם מצוה זאת בשעת מיתתו לא כן ביוצא מכלל ישראל והוא ברור כשמש ובתשובה אחרת הנז"ל הארכתי לחזק דבר זה בראיות ברורות ודי בזה בעת ומינה לנדון מע"ל שלדעת הרמב"ן ז"ל והטור לא יצא מכלל עושה מעשה עמך היה הדין נותן שאם היה שהות בין פגיעה למיתה דודאי הנה אמרינן מסתמא התודה ודינו ככל המתים אלא דזה אינו ברור אצלי דכיון דאמר ועלה מיד דרך כעס ומצר ונפל ומת וכיוצא לזה לפי מה שהארכתי אני הדל ומה שמבואר מתשו' בשמים ראש הוא דכל הפחות הוא בחזקת מע"ל ר"ל בחזקת להכעיס ולהמרות עליון ובאופן כזה אפשר דלא אמרינן מסתמא התודה אפי' אם היה שהות בא פגיעה למיתה לשוב בתשובה אם לא שנתברר לן בפירוש ששב ולזה דינא יתיב שאם לא שב בבירור למנוע ממנו כבוד המתים כיון דהוחזק בחזקת מע"ל ר"ל להכעיס תו אין אנו יכולין לומר מסתמא התודה כיון דאנו מחזיקין אותו בחזקת יוצא מכלל ישראל. אבל לענין כבוד החיים ובזיונו לא מנעינן מטעם הספק המועט הנשאר וכמדובר לעיל ונ"מ לפי זה דאי נתברר דלא היה להכעיס כי אם מטעם איזה צרה גדולה וקטנה והיה שהות לשוב בתשובה בין פגיעה למיתה אליבא דכ"ע אמרינן מסתמא התודה כי לא יצא מחזקת ישראל מעולם ודינו ככל מומר לתיאבון וכיוצא דאמרינן ביה מסתמא התודה ודיינינן ליה ככל המתים כ"ש אם התודה בפי' דודאי אליבא דכ"ע דיינינן ליה ככל המתי' בלתי שום ריח ספק והוא ברור נשוב אחז"ר בא לידי תשו' הרב זרע אמת ח"ג סי' קנ"ז וראיתי לו שכתב דבא מעשה לידו במע"ל שהתודה והתאונן על חטאתו בלב נשבר ונדכה ועכ"ז דן בו דין מע"ל ככל חקותיו וככל משפטיו ועיקר סמיכתו הוא מההיא דהרוגי ב"ד שאעפ"י שמתירין אין מתאבלין עליהם כיעויין בדבריו ובדברי המגיה תלמידו יעו"ש ואחרי דעיקר דינו נשען על ראיה זאת ערומה כיום הולדה ידינו על העליונה לומר דאהמ"ר למעשה אין שומעין לו שאין דמיונו עלה יפה בשום אופן אי מצד כל מה שהארכנו לעיל במופתים חותכים דענין הרוגי ב"ד שאני מכמה טעמים מספיקים בהירים כשחקים ואי מצד כי יש לנו ב' עמודי גולה והם מוהר"דך והרב זקן אהרן ז"ל דכתבו להדיא לתת חילוק בין וידוי דהרוגי ב"ד שהוא בא מתורת ציווי וחיות שאומרים לו התודה וכו' לשאר וודוים הבאים מרצונם ושלא במקום גזר דין כמו הרוגי ב"ד שכבר נגזר דינם ואי מצד שאעיקרא כדי לדון דין מע"ל ככל סימנים ומצדיו צריכא רבא וכ"ש אם מצורף לזה בא מעשה וראינו שכבר עשה תשובה הגונה וגונח מלבו הא ודאי לית דין צריך בושש שהרי הוא כישראל לכל דבריו ובמחילה מקדושת כהונתו כי לא צדק בזה כלל כלל לא ועד אחרן שכבר עשה מעשה הרב הגדול מוהר"י מאיו ז"ל בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אזמיר המהוללה יע"א והרב פני מבין מאריה דאתרא הבא אחריו בתחילת דורנו עשה כסא וסמוכות למעשה רב כזה ועל הכל שהגאון המפורסם הרמ"ז בעל חק"ל ז"ל שהיה משנה להרב מוהר"י מאיו ברבנות שתיק מר מדלא נמצא בספריו הטהורים ולא שגם כתיבת יד בידי נכדו שכתב הפך זה כאשר דרכו ז"ל לחלוק על מוהר"'י מאיו ושלא לשא' לו פנים אעפ"י שהיה זקן ממנו כעשר שנים כשהיה רואה שלא כיוין הלכה לתלמיה כנודע למי שבקי בספריהם והוא ברור ואין להאריך עוד:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת הגיע העת לתת סיום וגמר טוב למאמרנו הארוך הזה ולא נטריח עוד למעיין ובפרט למבקש דבר ה' זו הלכה על רגל אחת ודעתו בל עמו כי שואלים הלכו בו כנוגשים אצים לאמר או כנוס או פטור. כי על כן צריכים אנחנו להמתיח לפניו דברים מבוררים כשמלה למען ילך בטח ולא יכשל בדבר הלכה.

ונאמר דהנה אין ספק דמכל האמור ומדובר תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע כי אופן מאבד עצמו לדעת ככל חקותיו וככל משפטיו. הוא אופן רחוק ולא יזדמן כי אם אחת לששים או לשבעים הקורא לאלפין ולא בדרך גוזמא דהנה תנאיו רבים ועצומים הם. א' צריך שיאמר בפה מלא לעלות וכו' או כיוצא בדבר הזה. ב' שיעלה מיד ויפול או כיוצא לזה. ג' שתהיה העליה וכיוצא לזה דרך כעס או מצר. ד' שלא נתברר שעשה תשובה כלל ואחר כל זה לדעתנו המעט הוא ולדעת תשו' בשמים ראש תוסף תנאי ה'. והוא שנתברר שלא היה לו שום צרה וצוקה מנגעי בני אדם מאיזה מין שתהיה דאי קדם למאורע המר ההוא איזה צרה ותוכחה ובפרט אם ג"כ יתוסף דהיה לו שהות בין פגיעה למיתה ודאי תלינן דמסתמ' התודה כל דאתבר' צרותיו וצרותי צרותיו:

ואם חסר אחד מד' תנאים הקודמים האמורים (כי התנאי הה' הריני קורא בגרון כי איני סומך עליו ולא עוד אלא משביע אני למעיין הלכה למעשה במי ששכן שמו בהר הקדש בירושלים תו"ב שלא יסמוך על דעתי בפרט זה כלל ועיקר ואם יש לו שהות ילמוד הדברים בשורשן הדק היטב ואם הסכימה דעתו לפי נדונו (כי המאורעים משתנים לאין קץ ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות) כי בדברי יש בהן בנותן טעם אזי אני אהיה לו סניף בעלמא ואמטי ליה שיבא מכשורא ושומע לנו ישכין בטח ואלדי אברהם בעזרו) אזי דינו ככל המתים ממש לא נופל דבר אליבא דכ"ע ר"ל כל הראשונים אשר בית ישראל נכון עליהם. ואין לנו להשגיח אם הרב מוהר"י עיאש ז"ל בס' שבט יהודה והרב מוהר"י אזולאי ז"ל בס' חיים שאל ובשיורי ברכה נטו קו בענין מצאוהו חנוק וגם בדברים אחרים וכנז"ל ואם הרב מטה שמעון נסתפק לענין בירור שעשה תשובה או מפקפוקי' אחרי' בענין זה אשר בנה תשובתו מדיוקים ודקדוקים במחי"ר אשר כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון וכיוצא מאלה האחרונים משוטטים בקיצור מילין ואחרי האחרונים הם באים ללקט אמרים לחבק נדונים או להרחיק מחבק כי כבודם במקומם מונח ומאן יהיב לן מעפרייהו ונמליה לעינין כי לא צדקו בכל דבריהם ועל הראשוני' אנו מצטערים במחלוקת הנראה בין הרמב"ם והרמ"בן והטור והנגררים אחריהם כי אין כחנו יפה להכריע בין הרים הגבוהים אלא שיבואו אחרוני זמננו לחלוק עלינו את השוים ולהוציא לנו דינים ולחרוץ לנו משפטי' לא ידעום ממקור הקבלה והדעה ובכבלי ברזל כאלה לא נאסר שום מורה ובאין ראיות ברורות בשום זמן ובשום מקום (ועיין הגאון הרמ"ז בחח"ל אה"ע ד"ק ע"ב ובחק"ל ח"מ ח"א דט"ל ע"ב בתשובה שהשיב להרב מר דודי תבא דבי אליהו זלה"ה. ואני במקומי הבאתי שכדבריו כתב מרן הקדוש ז"ל בתשובותיו אבקת רוכל סי' קנ"ד וחתמו עליה המבי"ט ומוהר"י דקוריאל ז"ל ומענין לענין זה עיין בשמים ראש סי' שכ"ח משם מוהר"ם ז"ל ובריא לי שהם דברע מוהר"ם שכיוצא לזה לענין רמאות הביא משמו הרא"ש כלל ק"ז סי' ו' תשובה למוהר"ם קרוב לזה יעו"ש ומן התימא למר שניי מוהרח"ף ט"ו בס' סמיכה לחיים סי' ט' ד"ס ע"א שלא מצא סיוע להגאון מר זקנינו זיע"א כי אם מתשובת הרב בית דוד ח"מ סי' ד"ן ואכמ"ל עוד) ואם כן ואם חסר אחת מד' התנאים האמורים הא ודאי לית דין צריך בושש שדינו ככל המתים ואין נגרע בלי שום ריח ספק וכל כי האי מילתא למדו משמאי אבל הוה עובדא והיו בו כל הד' התנאים הנז"ל בו בפרק לפום ריהטא באנו למחלוקת הרמב"ם ופסק הש"ע והרמב"ן והטור ולזה נאמר דדינא יתיב למנוע ממנו כבוד המתים דוקא והיה הנשאר האבלים הקרובים יעשו אבל ז' ימים ככל חקותיו ובכל משפטיו והרחוקים מתעסקים בדבר הנוגע לכבודם אי מטעם שדברי הרמב"ם הם בספק גמור אם כוונתו לומר אין מתאבלין רצונו גם על הקרובים או אפשר על הרחוקים וכאשר הארכתי לעיל זאת שנית שהרי ראינו להשואל בס' בשמים ראש שנסתפק בלשון הרמב"ם דאפשר הוא תלוי ברצון האבלים והרב המשיב הודה לו ואפשר שגם מוהריק"ש הכי ס"ל שהרי כתב ויש אומרין דאין מוחין ביד הקרובי' מלהתאבל עליו (ומ"ש המט"ש על דברי מוהריק"ש הללו באומרו אטו בידם להתאבל ולהתבטל מן המצות כבר נדחו דבריו לעיל) ועד היום לא ידענו מאן יש אומרים הללו שכל הראשונים והאחרוני' אשר בידינו לא ראינו שכתבו ענין זה (ועיין בהקדמת נכדו של מוהריק"ש ז"ל בראש הספר ודוק) ולבי אומר לו דהך יש אומרים הוא מתשובה זאת של בשמים ראש ושורשה היתה בארץ מצרים כי שם מצא הקובץ מוהר"י דמוליאנו ז"ל כנודע איך שיהיה הרי דעת אחרת דהדבר מסור ביד האבלים וכ"ז ודאי שייך לדעת הרמב"ם דפסק אין מתאבלין שלישי' מ"ש הרב חתם סופר ז"ל דאטו הלכה כדברי המקל בכבודם של ישראל לא שמענו ודבר זה אנן בעניותין חזקנוהו למעלה ראש בדברי' של טעם וכנז"ל. רביעית שיש בידי שאלה אחת שבאת אלי מארצות המערב וחד מדייני המערב השיב עליה דברים קצרים ומכלל דבריו כתב לפרש הא דאמרו אין מתאבלין בפורשים מד"ץ שר"ל אין חייבים להתאבל ולהסתייעי לזה כתב וז"ל ממש ודעדיפא מהא ראיתי בימים קדמונים ז"ל באחד שנקיט טונא בלביה ואכל ס"המ ומת וכמה בני אדם שאכלו סם המות ומתו. ועמדו עליו בשורה ודרשו עליו ונהגו אבלות קרוביו וינחמו אותם הרבנים ז"ל ואין מוחה בידם ובודאי לאו קטלי קני באגמא הוו ח"ו דודאי הבינו בספרים ועשו חילוק זה עכ"ד אות באות וחתום עליה דוד אלקיים מ"ץ בעיר רבא"ט יע"א ואני בתשובתי הארוכה עליה הכתי על קודקוד ראיה זו מאה עוכלי בערלא מכמה טעמי תירצי ואחרון הכביד מה דמות יערוך עני שהם מדמין אותו לפורש מד"ץ (ר"ל על אותו נדון שדנינו אנו והם) לענין מאבד ע"ל שאם אנו מדמין אותו לפורש מד"ץ א"כ איך אפשר לומר שתלוי ברצון הקרובים כל חיובא רמיא עלייהו לאידך גיסא לאכול ולשתו' ולשמוח ולא ע"ט האסף פה אבל עכ"פ נקוט מיהא דהעד העיד בנו האיש המעלות לדוד נר"ו על רבני מערב אתרא דפסקי כמרן הקדוש ז"ל להתאבל על מע"ל ואין ספק שהוא מכל הטעמים האמורים.

ואם חסר אחד מד' תנאים הקודמים האמורים (כי התנאי הה' הריני קורא בגרון כי איני סומך עליו ולא עוד אלא משביע אני למעיין הלכה למעשה במי ששכן שמו בהר הקדש בירושלים תו"ב שלא יסמוך על דעתי בפרט זה כלל ועיקר ואם יש לו שהות ילמוד הדברים בשורשן הדק היטב ואם הסכימה דעתו לפי נדונו (כי המאורעים משתנים לאין קץ ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות) כי בדברי יש בהן בנותן טעם אזי אני אהיה לו סניף בעלמא ואמטי ליה שיבא מכשורא ושומע לנו ישכין בטח ואלדי אברהם בעזרו) אזי דינו ככל המתים ממש לא נופל דבר אליבא דכ"ע ר"ל כל הראשונים אשר בית ישראל נכון עליהם. ואין לנו להשגיח אם הרב מוהר"י עיאש ז"ל בס' שבט יהודה והרב מוהר"י אזולאי ז"ל בס' חיים שאל ובשיורי ברכה נטו קו בענין מצאוהו חנוק וגם בדברים אחרים וכנז"ל ואם הרב מטה שמעון נסתפק לענין בירור שעשה תשובה או מפקפוקי' אחרי' בענין זה אשר בנה תשובתו מדיוקים ודקדוקים במחי"ר אשר כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון וכיוצא מאלה האחרונים משוטטים בקיצור מילין ואחרי האחרונים הם באים ללקט אמרים לחבק נדונים או להרחיק מחבק כי כבודם במקומם מונח ומאן יהיב לן מעפרייהו ונמליה לעינין כי לא צדקו בכל דבריהם ועל הראשוני' אנו מצטערים במחלוקת הנראה בין הרמב"ם והרמ"בן והטור והנגררים אחריהם כי אין כחנו יפה להכריע בין הרים הגבוהים אלא שיבואו אחרוני זמננו לחלוק עלינו את השוים ולהוציא לנו דינים ולחרוץ לנו משפטי' לא ידעום ממקור הקבלה והדעה ובכבלי ברזל כאלה לא נאסר שום מורה ובאין ראיות ברורות בשום זמן ובשום מקום (ועיין הגאון הרמ"ז בחח"ל אה"ע ד"ק ע"ב ובחק"ל ח"מ ח"א דט"ל ע"ב בתשובה שהשיב להרב מר דודי תבא דבי אליהו זלה"ה. ואני במקומי הבאתי שכדבריו כתב מרן הקדוש ז"ל בתשובותיו אבקת רוכל סי' קנ"ד וחתמו עליה המבי"ט ומוהר"י דקוריאל ז"ל ומענין לענין זה עיין בשמים ראש סי' שכ"ח משם מוהר"ם ז"ל ובריא לי שהם דברע מוהר"ם שכיוצא לזה לענין רמאות הביא משמו הרא"ש כלל ק"ז סי' ו' תשובה למוהר"ם קרוב לזה יעו"ש ומן התימא למר שניי מוהרח"ף ט"ו בס' סמיכה לחיים סי' ט' ד"ס ע"א שלא מצא סיוע להגאון מר זקנינו זיע"א כי אם מתשובת הרב בית דוד ח"מ סי' ד"ן ואכמ"ל עוד) ואם כן ואם חסר אחת מד' התנאים האמורים הא ודאי לית דין צריך בושש שדינו ככל המתים ואין נגרע בלי שום ריח ספק וכל כי האי מילתא למדו משמאי אבל הוה עובדא והיו בו כל הד' התנאים הנז"ל בו בפרק לפום ריהטא באנו למחלוקת הרמב"ם ופסק הש"ע והרמב"ן והטור ולזה נאמר דדינא יתיב למנוע ממנו כבוד המתים דוקא והיה הנשאר האבלים הקרובים יעשו אבל ז' ימים ככל חקותיו ובכל משפטיו והרחוקים מתעסקים בדבר הנוגע לכבודם אי מטעם שדברי הרמב"ם הם בספק גמור אם כוונתו לומר אין מתאבלין רצונו גם על הקרובים או אפשר על הרחוקים וכאשר הארכתי לעיל זאת שנית שהרי ראינו להשואל בס' בשמים ראש שנסתפק בלשון הרמב"ם דאפשר הוא תלוי ברצון האבלים והרב המשיב הודה לו ואפשר שגם מוהריק"ש הכי ס"ל שהרי כתב ויש אומרין דאין מוחין ביד הקרובי' מלהתאבל עליו (ומ"ש המט"ש על דברי מוהריק"ש הללו באומרו אטו בידם להתאבל ולהתבטל מן המצות כבר נדחו דבריו לעיל) ועד היום לא ידענו מאן יש אומרים הללו שכל הראשונים והאחרוני' אשר בידינו לא ראינו שכתבו ענין זה (ועיין בהקדמת נכדו של מוהריק"ש ז"ל בראש הספר ודוק) ולבי אומר לו דהך יש אומרים הוא מתשובה זאת של בשמים ראש ושורשה היתה בארץ מצרים כי שם מצא הקובץ מוהר"י דמוליאנו ז"ל כנודע איך שיהיה הרי דעת אחרת דהדבר מסור ביד האבלים וכ"ז ודאי שייך לדעת הרמב"ם דפסק אין מתאבלין שלישי' מ"ש הרב חתם סופר ז"ל דאטו הלכה כדברי המקל בכבודם של ישראל לא שמענו ודבר זה אנן בעניותין חזקנוהו למעלה ראש בדברי' של טעם וכנז"ל. רביעית שיש בידי שאלה אחת שבאת אלי מארצות המערב וחד מדייני המערב השיב עליה דברים קצרים ומכלל דבריו כתב לפרש הא דאמרו אין מתאבלין בפורשים מד"ץ שר"ל אין חייבים להתאבל ולהסתייעי לזה כתב וז"ל ממש ודעדיפא מהא ראיתי בימים קדמונים ז"ל באחד שנקיט טונא בלביה ואכל ס"המ ומת וכמה בני אדם שאכלו סם המות ומתו. ועמדו עליו בשורה ודרשו עליו ונהגו אבלות קרוביו וינחמו אותם הרבנים ז"ל ואין מוחה בידם ובודאי לאו קטלי קני באגמא הוו ח"ו דודאי הבינו בספרים ועשו חילוק זה עכ"ד אות באות וחתום עליה דוד אלקיים מ"ץ בעיר רבא"ט יע"א ואני בתשובתי הארוכה עליה הכתי על קודקוד ראיה זו מאה עוכלי בערלא מכמה טעמי תירצי ואחרון הכביד מה דמות יערוך עני שהם מדמין אותו לפורש מד"ץ (ר"ל על אותו נדון שדנינו אנו והם) לענין מאבד ע"ל שאם אנו מדמין אותו לפורש מד"ץ א"כ איך אפשר לומר שתלוי ברצון הקרובים כל חיובא רמיא עלייהו לאידך גיסא לאכול ולשתו' ולשמוח ולא ע"ט האסף פה אבל עכ"פ נקוט מיהא דהעד העיד בנו האיש המעלות לדוד נר"ו על רבני מערב אתרא דפסקי כמרן הקדוש ז"ל להתאבל על מע"ל ואין ספק שהוא מכל הטעמים האמורים.