כרך של רומי/יב
כשנתקבלתי למ"ץ פה העירה רומא יע"א לא עברו ימים מועטים ומע' אנשי החברה הקדושה של הרחיצה שמעו מאחורי הפרגוד כי בהיותי בע"ק ירוש' תוב"ב הייתי ראש לחברה בק"ח ורחיצה אשר בעה"ק הנז' תוב"ב וע"כ חילו פני במכתב מכל יחידי החברה להיות לראש ולהקצין לחברתם הקדושה כאשר הייתי באמנה על הררי ציון תוב"ב ואני בכל כחו נענעתי להם ראשי וקבלתי עלי לשרת בקדש כאחד מהם לא נופל דבר. וראיתי כי מנהגם היה לרחוץ את המת בחמי חמין. והיה הענין בעיני מר וקשה. א' מצד האש והעצים סביב לאותו חצר ויעל עשנו כעשן הכבשן דרך חלונות הבית אשר המת מושכב בו ארצה. ב' הן בעון ע"י הגזרה הידועה בכל האיאורופה (עיין בכורי העתים) דמלינים המת לא פחות מכ"ד שעות בקיץ ובחורף ל"ו שעות וע"י זה המת נתפח ונבאש כנודע ומפורסם מכה זאת אשר עד הצואר הגיעה ושארי להו מארייהו לאותן שסייעו באותם הימי' בקיום דבר זה כי נניח ענין הלנת המת וכל מה שבא בזוה"ק בקרן זוית כי מי יודע? דאפשר דהלנה כזאת היא לטובת הכללות (לפי דבריהם) עכ"פ אין לך קלנא להאי גופא קדישא צלם אלדים גדול מזה והצער בע"ח מכל קרוביו ואוהביו העומדים ממעל לו אשר אין לו קץ ותכלית. ג' דרוב בני הקהלה עניים במקום אחד בתוך הגי"טו עומדים צפופים והנם זועפים כמעט קבריהם בתיהם ולא בדרך גוזמא ובפרט בימות הקיץ איכא סכנת נפשות וזה מלבד שכל המתים בימות הקיץ במדינות אלו כבר נגעו לדין מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החיים בעונו' (וכאן אודיע צערי לרבים שהרבה טרחתי לתקן ולהזמין בית מוכן בתוך הגי"טו מתוקן בו כל הנצרך להרחצת המת ולשומרים. ומכי יעבור ג' שעות מפטירתו יוליכוהו הכתפים שם ומשם לבית הקברות והיינו מרוחים כמה צערים המצויינים ואפשר היה לו דין נמסר לכתפים המוזכר בסוף סי' שמ"א ועיין באחרונים ואכמ"ל אבל הן בעון אחר כל עמל וטורח ואיבוד כחי ימים ולילות לא עלתה בידי לא מינה ולא מקצתה כי הן בעון פרנסת והנהגת ישראל בעיקר הדברים שהצלחת נפש הישראלי תלויה בהם מסורה ביד ע"ה אשר לא ידעו ולא יבינו ובשגעון ינהגו ה' ירפא שבר שארית ישראל הפזורים בזאת הגולה כיר"א) וע"כ הצרים הוסף חום האש והעשן העולה דרך חלונות וראה בעיניך קורא אהוב! כגיהנם פתוחה מכל צד ופינה באותם הבתים הנמוכי' והצרים ומצוקים וע"כ אילין דהוו היה לבי בקרבי בוער באש לבטל לפחות הרחצת החמין כי כל למעוטי בטפלה ש"ד והיו רעיוני עולים ויורדים בי כי כבר נודע כי לעקור מנהג קדמון כענין הנוגע לפום ריהט' לכבוד המת יחרד הפוסק וילפת עד כי מן השמים נלחמו כי בשנת התר"ח נפטר לב"ע איש מיקירי הארץ אשר היה נמנה בועד שלהם והוא היה חולני בחולי השחפת הוא הנקרא טיזיאה ולא עברו שעות זמניות כי נתפח ונבאש דבר להפליא ויחתרו להקטיר קטרת סמים להעביר הריח ולא יכולו כי היה כבד מאד ואת כל אלה העשן כולו של מדורת העצים המבוערת לחמם המים היה נכנס מן החלונות לעור עיני הרוחצים וכל העומדים שם והבית אשר המת מושכב שם האמה מזה ובו בפרק ראיתי פני הרוחצים שנהפכו כשולי קדרה כי יראו האנשים פן תדבקם חולי הנפטר ומתו כי חוליו אשר חלה בו מאז השנים הוא חולי מדבק כנודע ותכף ומיד אזרתי כגבר חלצי וגזרתי אומר לרוחצו בפושרין גמורים ואמרתי אני אל לבי הגיע העת והזמן לדרוך על במותי ענין זה ולומר בקל קרנא או כנוס או פטור ותכף בחזרתי לביתי ולבית מדרשי נטפלתי בענין זה:
וזה החילי בס"ד
ואשיב בקיצור מלין כי אין הפנאי מסכים להאריך ואומר. הנה אין מי שיוכל להכחיש דאפי' שמצאנו במתני' דפ' שואל דקנ"א שאמרו עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר כיעו"ש דמוכח להדיא דהוא מנהג קדמון בישראל לרחוץ את המת ולסוך אותו עכ"ז לא מפני זה יקנה הענין תואר דין גמור שאם לא ירחצוהו עברו וביטלו מצוה אפי' מדרבנן יען וביען לא מצאנו לדבר זה זכר דין בשום מקום מהתלמוד שמחייבנו בהרחצת המת כמו שהוא בענין הקבורה והאבילות והדומה מכל זה טובה תוכחת דאינו אלא מנהג קדמון שהונהג באומה מימי עולם ותו לא וע"ז יפה כתב הרמב"ם בפ' ד' מה' אבל וז"ל. מנהג ישראל במתים דבקבורה כך הוא מעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו וסכין אותו במיני בשמים וכו' הרי להדיא שהרמב"ם לא העתיקו כי אם בלשון מנהג והאמת אתו וכאשר הוכחתי ומרן כ"מ לא הביא מקור דין זה ואין לנו לומר כי אם כמ"ש מוהר"י אזולאי (ועד לחכמים מע' הכף או' ז' עיש"ב) והרב מגדל עוז כתב שמקור כל הדינים הללו הם בתשו' הגאונים ואין לא ראינו ראיה שכמה תשובות הגאונים מרוב עונינו אבדנום והרב לח"מ כתב בדברינו שדבר זה נלמד מההיא דפ' שואל וממ"ש במס' שמחות ופסקו הר"מ לקמן הלכה ה' הגוסס אין וכו' ולא סכין ולא מדיחין אותו כיעו"ש וכונת הלח"מ ודאי כמו שכתבנו דמאלו המקומות מוכח דהיה המנהג כן ולא שהוא דין דבאמ' דבר זה ר"ל שהיה דין אין לו שורש בשום מקום דאם היה מצד הדין אינו שותק התלמוד בבלי וירושלמי והדומ' ממס' חיצוניות להשמיעם במרום והוא ברור יותר מביעתא בכותח' וכן דעת הטור שהביא לשון הרמב"ם כדמותו בצלמו בלשון מנהג ותו לא אלא שטעות סופר נפל בכל הטורי' שכתוב ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותם וסכין אותן במיני בשמים דמדקאמר אותן ולא אותו נר' שהרחיצה אינה אלא בנקבים מקום הטנופת ותו לא דנר' דשאר רחיצת הגוף כולו אינו אפי' בתור' מנהג ולפום ריהטא כך היה נראה שהרי עיקר הטעם כמ"ש הכלבו שהביאו מב"י ז"ל והאורחות חיים כמו שיבא והוא כדי להעביר זוהמתו כדי שלא יקוצו העם בטילטולו וא"כ מינה דשאר הגוף דלא שייך בו זוהמא הא ודאי אינו אפי' בתורת מנהג ועל זה נוכל לומר שדייק הטור בק"ע לומר אותן ולא אותו להודות שדוק' הנקבים שיש לחוש לזוהמא מדיחין אותן ולא אותו ר"ל כל הגוף דליכא למיחש לזוהמא אלא דמה נעשה שמעיקר המשניות דפ' שואל ודאבל דבמי שפסק הר"מ לקמן מוכח להדיא שמנהג ההדחה היתה בכל הגוף שמלבד דגרסי' מדיחין אותו עוד זאת דבאלו המשניות לא קאי על פוקקין נקביו כדי שנתלה בטעות סופר וכן פסק מרן מדיחין אותו וע"כ אין ספק דיותר ראוי לתלו' הטעות בטור ממה שנתלה בהמשניות ובדברי הרמב"ם איך שיהיה נקוט מהא דלכל אפיא הוא מנהג ולא דין בשום אופן וכן כתב להדיא מוהרד"ך בית כ"ב חדר ד' וז"ל. ומשום מצוה להרחיץ את המת קודם שנשימהו בארון ליכא דהא לא מצאנו לה לא שורש ולא סמך בדברי חכמים אלא שנהגו כן עכ"ד ואיך יאמר הרב שלא מצאנו לא שורש ולא סמך אחרי המשניות הערוכו' הנז"ל? אם לא שתאמר בהכרח כמו שהוכחנו שבאמת לא מצאנו לו שורש בדברי חז"ל שאנו חייבים בהרחצת המת מן הדין ולא סמך מן המקרא שיהיה הענין טובה למת כאשר מצאנו בענין קבורה והדומה אלא מנהגא בעלמא וכמ"ש גדול אדונינו הרמב"ם והוא ברור ושוב השקפתי היטב בעוד למטה ג' עמודים שם בדברי מוהרד"ך שהוסיף וכתב וז"ל. דהא ברחיצה לא מצינו לא שורש ולא סמך בתלמוד דאע"ג דאמרי' במתני' פ' שואל הנז' ומדיחין אותו לא משום שחייב להדיחו קאמר דהא קאמר נמי סכין דהשתא לא נהגינן ביה אלא מה שנהגו לעשות קאמר וכן מצינו בימי האמורים שהיו נוהגין בהדס כההיא וכו' (ר"ל ועכשיו אנו נוהגים) ואפשר דמטעם זה נקט כמתני' דפ' שואל מחשיכין על התחו' על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולא נקט להביא לו שמן לסוכו ומים לרוחצו דהני לא צריכי למת אלא שנהגו עכ"ד הנה מורד"ך ז"ל האריך הרחיב כיד ה' הטובה לברר דבר זה כביעתא בכותחא עד שלא הניח שום ספק בדבר ויפה כיון בבירור הענין שהוא מטעם מנהג דוקא ואין להדבר ריח חיוב מן התלמוד וזה תימה על הרב שלחן גבוה י"ד סי' שנ"ב או' ו' שהבי' לשון בעל מ"ע שכתב דשורש דין הרחיצה מובא בתשוב' הגאונים ע"ז כתב וז"ל. ואני לא ידעתי מה לו להרחיק עדיו להביא משם הגאונים והלא ברייתא היא בא"ר וכו' ופסקו הרמב"ם לקמן וכמ"ש הלח"ם גם בשבת תנן עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו וכו' א"כ לא היה להמ"ע להביא משם הגאונים עכ"ד. ולפי האמור דבר ה' בפי בעל מ"ע ז"ל שבאמת להניחו מנהג לדורות צריך ראיה מתשו' הגאונים הא לאו הכי מנא לן דנהגינן גם עכשיו דהרמב"ם ירשום מנהג זה על ס' מחוקק לדורות אימור נתבטל כאשר נתבטלו כמה וכמה מנהגים המוזכרים הא דסיכה והא דקושרין לחייו (לבד בא"י וטירקיאה וכמו שיבא לקמן) והא דפוקקין והא דהדס וכיוצא כחלילין ומקוננות ומענות הטפחות ע"ז בא הר"מ להדיא לפסוק שכבר הונהג דבר זה גם אחר חתי' התלמוד ואין ראיה בתשו' הגאונים והוא ברור המורם מכל האמור שהענין הוא מתורת מנהג ותו לא וכן כתב הכלבו דק"ל ע"ב מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי קבורה ולהוציא המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו וזה המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה הוא שמעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו ע"כ הראת לדעת שבמצות קבורה ולויה והדומה כתב בלשון מ"ע מדבריהם ובהדחה ושאר דברים כתב מנהג שנהגו בו ישראל ולא עוד אלא שמעיקר טעמו מוכח שאינו מצוה דאם היה הענין נוגע לכבוד המת עצמו ממש כמו הקבור' והלויה הא ודאי שייך מצוה אבל כיון שעיקר טעם הרחיצה כדי שלא יקוצו העם בטלטולו היכי שייך לתוארו מצוה? ובאמת אינו אלא צורך מצוה. ר"ל כיון דמצו' לקוברו א"כ הוא צורך מצוה שיהא נקי כדי שלא יקוצו העם בטלטולו וכן הן דברי מוהרד"ך ז"ל שם רע"ט וע"א דרחיצה לא הוי אלא הכשר הדבר דהיינו הכשר קבורה וכ"כ להדיא הרב אורחות חיים דפ"ו סע"ב וז"ל. ולחמם מים לרחיצה מותר ג"כ (מכאן הוציא מרן בא"ח סי' תקכ"ו דינו ודוק) שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא צורך יו"ט או צורך מצוה והא איכא דעיקד הרחיצה מקדם היא לכבוד המת שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו ולפיכך נהגו לנקותו ולטהרו מכל טנוף עכ"ד ואחר שכן מה מאד יש לתמוה על מרן ז"ל יו"ד סי' שנ"ב שהשמיט בכל הדינים הללו ענין מנהג ופסקם כאלו דין גמור והלא מקורם הם מהרמב"ם והטור וכל הראשונים וכולם פה אחד לא פסקוהו כי אם בתורת מנהג ונראה שלזה הוא שנרגש בעל באר הגולה שרשם וכתב וז"ל. טור בשם הרמב"ם בשם מנהג כל ישראל ואפריין נמטייה דיפה דקדק:
פש גבן לעמוד ולבאר מאיזה מקור נחצב המנהג הזה בקצת מקומות שתהיה הרחיצה במים חמין ומאיזה טעם נתיסד הנה בכל הראשונים אשר בידינו אין הוכחה כלל שהרחיצה תהיה בחמין כי אם באומרם מדיחין אותו וידוע כי ענין ההדחה קילא מרחיצ' וכ"ש מרחי' חמין וכמובן הפשוט אמת שבאורחו' חיים וכנז"ל להתיר להחם ביו"ט וכן פסק מרן בא"ח סי' תקכ"ו כ' דמזה מוכח דהיה המנהג לרוחצו כחמין דאי לאו הכי הויא מלאכה שאינה צריכה כלל וזה לפום ריהטא די והותר למצוא שורש למנהג הזה אבל עכ"ז עדיין לא יגהה מזור דעכ"פ מדברי האורחות חיים לא מוכח להדיא דהדבר הוא לעכובא כי אם דינא קאמר שאם נהגו לרוחצו בחמין דמותר ביו"ט כיון דהותרה ההבער' לצורך וכו' וכנז"ל אבל לעולם אין מדבריו שום משמעו' דהוי רחיצת חמין למת לעכובא בשום אופן ר"ל לעכוב' בערך מנהג בענין הרחיצה והבן אבל המקום אשר נראה בו שהוא קצת לעכובא הוא מ"ש הרוקח דכ"ב ע"ב וז"ל. כשנפטר ונתקרר כי הרוח יצא ממנו מביאין מים ומחממין אותם ומרחיצים כל גופו ואיבריו ופניו וראשו ואח"ך לוקחים ביצים ויין וטורפין יחד מעורבין ומרחיצין ראשו והמתעסקים בו רוחצים ידיהם במים ומלח וכו' יעוש"ב כל דיני הלבישה והקבורה:
הנה מלשון זה של הרוקח אין ספק כי נתפשט המנהג באלו המקומות ברחיצת המת במים חמין כי חוץ ממקור זה לא מצאתי בשום א' מהראשוני' דמורה הדבר לעכובא כי אם בס' הרוקח הנז' ותו לא והשתא נחזי אנן טעמא דמילתא ר"ל מה טעם סבריי או דתיי נוכל למצוא במנהג הרחצת גוף המת במים חמין ולפום ריהטא היינו יכולים למצוא בו טעם דתיי והיינו דכיון דאסיקנא בפ"ק דשבת דקשה רמה למת במחט בבשר החי ואוקמוה ההיא ברייתא דאין בשר המת מרגיש באזמל דאיירי בבשר המת שבחי אבל לעול' בשר המת שבמת מרגיש ודבר זה ג"כ הוא ענף אילן האמונות אשר בידינו וביד כל האומות הבאים אחרינו בהשארת הנפש אשר בל ימוט עולם א"כ מינה כל דבר הגורם הרגשת בשר המת כאזמל הזה הא ודאי ראוי לשרש אחריו כי גורם צער לבשר המת לפי יסוד אמונה וכאמור ומינה בהרחצת גוף המת במים קרים בשלג דהא ודאי אלו היה חי היה מרגיש בצערו א"כ אף כי אחרי מותו לא נרחצנו כי אם במים חמין מת כמו חי ממש ואעיקרא יאמר האומר. כי בלאו הכי הוא מקרא מלא באיוב סי' י"ד פ' כ"ב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אשר מזה למדו שם בסוף פ' שואל דקנ"ב שכל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר ואחר שהדבר מבורר כשמש בחצי השמים הן מפשטי המקראות הן מריהטא דשמעתא דהמת מרגיש ויודע עד שיתעכל הבשר והוא כמעט יסוד אמונה א"כ כל מה שאנו יכולים למעט בהרגשת צערו של מת הא ודאי מחויבים אנו בבל יעבור וענין הרחצת מים קרים אף הוא באחד מהם בלי ספק והרי לפנינו טעם דתיי בנוי ומשוכלל על יסודי התורות והאמונות שלפום ריהטא אדיר וחזק אלא שאם כנים אנו בטעם זה מלבד שקשה על מנהג כמה עיירות גדולות בתורה וביראת חטא כד' ארצות הקדש וכל הטורקיאה ואפריקא בכלל שיש בה עיירות המוקפות חומה זו תורה דלא נהגו מנהג זה לרוחצו לא בחמין ולא בפושרין כי אם במים קרים כשלג אפי' בתקופת טבת וח"ו שנאמר על כללות עיירות גדולות שמהם תצא תורה לכל הגולה דיטעו טעות מפורסם כזה לגרום צער למת והוא נגד פשטי המקראות וריהטא דשמעתא בב' מקומות הנז"ל דהמת יודע ונפשו עליו יכאב? ובר מן דין קשה מענין החנוטים ויעקב סבא קדישא יוכיח ואין לומר דאין להביא ראיה מקודם מתן תורה דהא לא ראינו דאחר מתן תורה נאסר זה בפי' בחמשה חומשי תורה ואין לנו כי אם פסוק איוב כי יוכל להתפרש בכמה אופנים וכמו שיבא וא"כ באופן בזה למדין מקודם מתן תורה ועל הכל שאמונת השארת הנפש היא מורשה קהלת יעקב מקודם מתן תורה כי אברהם אבינו ע"ה הוא אשר בנה ואשר נטע יסודי האמונות והדעות ובמתן תורה נתפרשו הדברים יותר כנודע ואי דבר זה הוא נגד אמונת השארת הנפש לא היה יוסף מניח לחנוט ליעקב אביו אשר מענין החנטה הזאת למד הרשב"א ח"א סי' שס"ט ונכפלה בסי' תתי"ו ופסקת מור"ם ש"ע יו"ד סי' שס"ג להתיר לתת סיד על מת למהר העיכול וסיים וכתב דכיון שהוא לכבוד אין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כ"ש בסיד והחנוטים קורעים אותם ומוציאים מעיהם ואין כאן לא משים צער ולא משום בזיון עכ"ד.
אמת שעל תשובה זאת עמדו עליה אבות העולם ובראש' הרדב"ז דפוס ווניציאה סי' תפ"ד והרב שבות יעקב ח"ב סי' צ"ז והרב תויו"ט פ"ב דאבות משנה ז' מרבה רמה עי"ש שהשואל שבהרדב"ז והרב שבות יעקב תמהו עליו דאיך החליט לומר דליכא משום צער יען אין בשר המת מרגיש באזמל אחרי שהתלמוד אוקומה הא בריתא שאין בשר המת שבחי מרגיש באזמל דאי לאו הכי קשה מה שאמרו קשה רימה למת כמחט בבשר החי ונסתייעו ממקרא מלא אומרו. אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואיך יחליט הרשב"א לומר אין בשר המת מרגיש באזמל? והרב שבות יעקב יען כי לא ראה תשו' הרדב"ז כי בימיו לא עלתה על מזבח הדפוס נדחק הרבה וכתב דהרשב"א באשגרת לישן קאמר אין בשר המת מרגיש באזמל אבל לעולם מרגיש הצער ועיקר כונת הרשב"א הוא דמשום כבודו מוחל הצער ובאמת תירוץ זה אין לו שחר וכמובן הפשוט דסוף סוף הרשב"א יודע לסדר דבריו ובפירושא קאמר דמשום בזיון ליכא משום דזהו כבודו ומשום צער ליכא משום דאין בשר המת מרגיש באזמל נמצא דהא דכבוד כבר אמרה ולא נשאר כי אם ענין הצער הטבעי וע"ז דחאהו באמת הבנין באומרו. אין בשר המת מרגיש באזמל נמצא דמברר דבריו דאין המת מרגיש בצערו בדרך טבע ולא שמוחל על צערו ועוד אעיקרא זה חובה על כל בעל דת לקרב כל הדברי' אל טבעם ולא להרבות אמונות המתנגדות אל השכל הישר הנטוע בנו התינח באמונת השארת הנפש שמהות הנפש הוא ענין נבדל בפני עצמו וכמ"ש הכתוב וייצר ה' אלדים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וכיון שכן ענין השארת הנפש מתקרב הרבה אל השכל החד והעמוק כי היא הנפש אינה מתה במיתת הגוף הטבעי כי אם במיתה הרוחנית על דרך שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא וכיון שאמונה זאת היא מבוארת כי דבר אין לה עם משפטי השכל וחוקותיו הטבעים יען היא מהדברים הרוחנים אשר הם למעלה מהשכל ואינם תחת ממשלת חושיו הא ודאי נאמר עליה ונפשו עליו תאבל שהרי היא בחיים חייתה ולא מתה במיתת הגוף וע"ז מתאבלת באיבול ונוול גופה אבל להחליט להאמין שגם בשר המת מרגיש בצער טבעי אחרי שכבר מת ועבר ובטל מן העולם ובטלו חושיו לגמרי עד כי עלה באשו בכבלי ברזלי אמונות כאלו לא נאסרו עם בני ישראל המיושרים הראשונים באלהיות ובדעות ועל דבר זה אפי' קטון שבת"ח יוכל לצאת לקראת נשק ולהלחם מלחמת מצוה בזאת מבלי שום ריח ספק. ומי יגלה עפר מעיניך הגאון בעל תוסי"ט שכתבת שם במס' אבות דברים שקולים בשקל החכמה והאמונה החוברות אשה אל אחותה שעל אותה שאמרו רז"ל קשה רימה למת כמחט בבשר החי כתב וז"ל וכל דבריהם נאמרים באמת שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו את שאינו ישנו אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת הרואה בניוולו של הגוף ומצטערת מאד על זה והרי הנפש היא קיימת והסכימו בזה גם חכמי האומו' רצוני לומר בהשארת הנפש וזה שאמר הכתוב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואמר בשרו עליו יכאב בפי' ראב"ע שהוא לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגשים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם ע"כ ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא (ר"ל בהשחתה ההיא וכנז"ל) שהיא רואה ויודעת ומכרת בגוף אשר היתה בו ומהך קרא למר חד מ"ד בסוף פ' שואל שכל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר וע"ז כיוונו באומרם. קשה רימה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה ותדע שכן הוא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי וה"ל להשוות הלשון ושיאמרו קשה רימה למת כמחט בחי או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל אבל למת הוא קשה ירצה לנפשו ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת שכן הוא אומר ודורש אל המתים ובלי ספק שענינו הוא אל נפשות המתים וכו' וכו'. ושוב מצאתי בס' הכלבו שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה וכו' גם מצאתי בתשו' הרשב"א סי' שס"ט ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל והחנוטים יוכיחו. עכ"ל הגאון המאיר לארץ ולדרים בדבריו הזכים והברי' אלא דזוהי שקשה דעדין לא הציל ודאי להרשב"א מהקושיא העצומה מגוף ההלכה דאי כדבריו מאי מקש' תלמודא להדיא דאין בשר המת מרגיש באזמל מההיא דקשה רימה למת עד שמפני קושיא זאת הוכרח לדחוק עצמו ולומר דאין בשר המת שבחי מרגיש באזמל לימא שאני רימה דקשה לנפש המת ולא לבשר המת ממש וכמו שהוא האמת ומקושיא זאת העלים עיניו הגאון בעל תוי"ט שאם באמת דבריו אמת וצדק והשכל הישר שופטן מצד עצמם עכ"ן זאת חובתינו להישיר כל מעגל שלא ישאר שום דבר מוקשה בתלמודנו הקדוש לא נגד הדין ולא נגד השכל ומי לנו חסיד בכל דעותיו כהגאון רש"ל ז"ל שכתב (בתשו' הובאה בתשו' מורם סי' ו') שאפי' כי אין לנו אלא מה שהסכימו חכמי התלמוד וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה מ"מ מה שנוכל לקרב הדברים התלויים במקור הטבע למקור נובעו שלא יהא כחוט השערה נגד התלמוד ודברי הגאונים נעשה ע"כ וכיוצא לזה כתב התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח ואעפ"י שדבריהם ז"ל הם דברי תורה ואין צריכין חיזוק טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימן ולהבין יופי חכמתם ע"כ והרב חוות יאיר סו' סי' ט' סיים וכתב וז"ל וכל הלכות פסוקות מסתברא טעמיהו דבנוים על יושר השכל והסברה ע"כ. ואחר שכן גם הגאון בעל תוסיו"ט אחר שעלה בידו מן הרחצה ישוב נכון ואמיתי בקיום החכמה והאמונה וישוב דקדוק הלשונות שבפשטי המקראות והברייתו' היה לו להתטפל להסכי מעלינו תלונת השואל שבהרדב"ז והיא תלונת הר' שבות יעקב מעיקר הסוגיא. דמאי מקשי תלמודא לפי יסוד האמיתי הזה? וכאמור. וע"כ אין עלינו אלא לומר יפה שיחתן של אבות מתורתן של בנים. היא שיחתו של הגאון הרדב"ז שם שבשתי דברות כלל כל דברי הגאון בעל תוי"ט וישב פי' הסוגיא על נכון וז"ל וס"ל להרשב"א כפי הקס"ד דאין בשר המת מרגיש באזמל ושאני רימה דקשה למת יותר מאזמל והוה מצי לתרוצי הכי הלא משום דברייתא אתיא שפיר בהא דמשני אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל דתניא מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין מספיקין ר"א אין שוטה נפגע. ד"א אין בשר המת מרגיש באזמל ע"כ ואי מת ממש קאמר אין המשל נופל יפה על הנמשל דהא חיים הוו אלא לפי מאי דמשני אתי שפיר דהוו חיים ולא מרגישים כאלו בשרם מת אבל לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באזמל וא"ת כיון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפי' רימה נמי אינם מרגישים והיכי קאמר ר"י קשה רימה למת כמחט בבשר החי? י"ל דרימה כיון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו אבל שאר דברים אינו מרגיש וזה מפליאות השגחתו יתברך עכ"ד דברי אלהים חיים. עיניך הרואות כי מלבד שהרדב"ז קיים דעת הרשב"א והתוי"ט והוא משפט השכל הישר שאין בשר המת מרגיש באזמל בדרך טבעי וקשה רימה למת ובשרו עליו יכאב בדרך רוחני ולא עוד אלא כי ישוב הסוגיא עלתה לו על נכון וכיון הלכה לתלמיה שבאמת לפי משקל הדברים שהיו מדברים בבשר המת שבחי לא היה יכול לתרץ באופן אחר. ועיין ירושלמי פ"ג דתעני' שהביאו משל זה על תלמיד תלמידי דלוי בר סיסי והתם הוי על בשר המת שבחי ועיין יפ"מ שם וצדקו דברי הרדב"ז ז"ל עכ"פ לא אכחד שיש הפרש דבר מה בין דברי הרדב"ז למ"ש התוסי"ט ז"ל שהרדב"ז נראה שמקיים ההרגשה לבשר המת ממש שהרי בפי' קאמר שכדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו שלשון הרגשה נופל בדרך טבע אבל שהוא מפליאות השגחתו יתב' בפרט זה דוקא כמו שסיים אבל שאר דברים אינו מרגיש והתיו"ט אינו מקיים כלל ההרגשה לבשר המת בשום אופן כי אם שנפשו עליו תאבל מראות השחתת גופה ואם באנו לשפוט בענין הזה ולהכריע ביניהם מצד משפטי השכל והסברה דברי התויו"ט ז"ל נראין עיקר כי כל מה שאנו ממעטים בענינים המרבים דברים היוצאים מגדר הטבע שפיר דמי אם לא שהקבלה מפורשת תכריע (ועיין להרשב"א ח"א סי' ט' ושם סי' תי"ד בכתב ההתנצלות) ודי לנו לתת משפט הרוחני לרוחני כמו שהוא ענין אבילות הנפש בהשחתת גופה ולא יזחו משפטי הטבעים מכל הדברים הנופלים תחת ההויה וההפסד הטבעי. ואם באנו לדון בזה מצד הקבלה והאמונה פשטי הסוגיאות מוכיחין הרבה כדעת הרדב"ז דפי' קשה רימה למת היינו קושי מצד ההרגשה הטבעית. שהרי סיים כמחט בבשר החי והיא דמיון שוה להרגש הטבעית ולא לרוחנית שהוא ענין איבול הנפש ודקדוק זה הוא מכריע הרבה מדקדוקי של התוסיו"ט באומרו: דבמת לא נשתמש בלשון בשר ובחי נשתמש בלשון בשר דאימור קיצר וסוף המימרא פי' כוונת תחילתה כמו שכן הוא משפט לשון הקודש כנודע לא כן בדקדוקינו שבאמת נראה יותר דהדמיון שוה בכל הוא דבפליאות השגחתו יתברך נותן רוח חיים למת כדי שירגיש בצער הרימה האוכלת בו כמו שמרגיש החי בצער האזמל. ואם קבלה מפורשת היא תו אין לנו להשגיח על משפטי השכל ודמיונותיו. כי גם דבר זה יהיה נכלל בכמה אמונות אשר הם למעלה מהשכל ותחית המתים תוכיח ודברי הרשב"א ז"ל אינם מכריעות לא לס' הרדב"ז דבעינן רימה מרגיש הגוף הרגש טבעי בדרך פלאי ולא לס' התויו"ט דקושי הרימה הוא לנפש ולא לגוף בשום אופן כי הרשב"א לא נכנס בסוג הרימה כלל כי אם שהחליט שאין בשר המת מרגיש באזמל כלל ואפ' דלענין רימה יסבור או כדעת הרדב"ז או כדעת התיו"ט ויש לעמוד על זה לעת הפנאי כדי להכריע הדבר בפרט זה דוק' ר"ל בענין הרימה (וע' מעבר יבוק מאמר שפת אמת פ"ז ראיות להכריע כדעת הרדב"ז ז"ל אלא שאין גם אחת תלמודיית ורוח פסקנית ודוק שכל הראיות תלמודיות שהביא הרב שם בפ' כ"ה לקיים ההרגש' לבשר המת כבר העלה הריטב"א בחי' לאותם המסכתו' והר' חי' אגדות כתב עליהם הנפק שהכל היה בחלום ולא בהקיץ וכן העלה רבינו האי גאון בתשובת הגאונים נקראה שערי תשובה סימן קכ"ז) כי בשאר דברים כולם פה אחד מסכימי"ם ומעריבי"ם שאין בשר המת מרגיש כלל אם לא שלדבר שהוא בזיון הא ודאי כ"ע מודים דהנפש החיה מתאבלת ומצטערת בניוול גופה. וזהו טעם הקבורה כמ"ש הכלבו וזהו טעם מניעת ממנו כל דבר בזיון שאינו לתועלת גופו ונשמתו כי באמת הנפש ההיא עליו תאבל מבלי שום ריח ספק ודבר זה הוא יסוד אמונה אשר עולם בל ימוט. אבל בהרגשת בשר המת באיזה מין צער שיהיה (חוץ מן הרימה דבמחלוקת שנוי וכאמור) הא ודאי כ"ע מודים דאינו מרגיש כלל ועיקר וכלל שכבר עבר ובטל מן העולם ההרגשה לגמרי. ועיין להגאון הצ"ח נר"ו בהגהותיו למס' שבת רי"ב ע"ב ונעלם ממנו כל זה וע"ז הנית הענין בצע"ג מאד. וביורד ברשות אומר. דלא שמע לי אלו ההגהות החדשות להביא בתלמוד דברי האחרונים ולפלפל בהם כי דרך ההגהות הנאותות לחברם אל התלמוד אינם אלא כי אם אותם שהם רשומות ממס' למס' או מתוספתות בירוש' ומדרשי' לא פלפול בדברי האחרונים או הראשונים שענין זה צריך בקיאות גדולה בכל עקר ספרי ישראל כדי לבא אל תכלית דבר אחד. וא"כ הענין עצמו מוצאו מטבע הגהה ומכניסו במלאכת החיבורים אשר כותלי ב"המ מלאים זיו ומפיקים נוגה וימחול לנו הגאון נר"ו הגם שגדול כבודו כי האמת יקרה היא מפנינים גם לו גם לן:
והשתא דאיתית להכי יצא לאור דין הרחצ' מים קרי' למת כשמש בחצי השמים דלמאי תיחוש לרחוץ אותו בחמין? אי משום בזיון למת ליכא שהרי מעולם לו שמענו שהרחצת מים קרים נכלל בסוגי הבזיונות אל המתים שכבר מתו ולאשר חיים עד הנה ולית בהו כי אם צער הקרירות ותו לא וכל חי מרגיש לא כן במת דהא איפסיקא הלכתא מפום אריוותא דחוץ מהרימה אין בשר המה מרגיש וא"כ מאין הידים לאסור הרחצת המת במים קרים?
ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דהגם דיתעקש המתעקש ויאמר גם בלא טעם דהרחצת מים קרים למת אין לך בזיון גדול ממנו אף אתה אמור לו דלא יהיה בזיון זה כנתינת הסיד תוך קברו דגופו כלה כהרף עין. ועכ"ז פסקו בסכינא חריפא הרשב"א והרדב"ז ז"ל דכל דבר בזיון שהוא לתועלת המת זהו כבודו ועבדינן ליה וגם הכא בהרחצת מים חמין מלבד שהחוש יעיד ע"ז שהרחצת מים חמין למת יסריחנו יותר ויותר ויהיה יותר בזיון גדול לחיים ולמתים שמפני חשש הסרחון הותר איסור דרבנן לטלטל אותו ביום השבת כנודע עוד זאת דכבר הדבר מבואר במוהרד"ך בית כ"ב שבכל אותה תשו' החזיק בטעם זה כמה פעמים שבדפוס שאלוניקי דע"ז ע"ג כתב שאם נרחצנו בחמין אז מסריח יותר ויתבזה וגדול כבוד הבריו' ועוד הוסיף וכ' בדע"ח ע"ד אדרבא מצד חמימו' המים יש לחוש שימהר להסריח ושם באותו עמוד החזיק עוד וכתב דמים חמין במת נר' שיש סרחון דיותר הזקו מתועלתו ביעו"ש בכל אותה תשו' באורך. אם בזמן מוהרד"ך כך מה נאמר עכשיו באיאורופה ע"פי חוקים החדשים שהוחקו להלין המת בקיץ כ"ו שעות ובחורף ל"ו שעות? הא ודאי אחר כל אותה ההלנה (ועינינו רואות וכלות המת מוטל לפנינו תפוח וכריסו עולה עמו. יעלה באשו עד כי מוכרחים להקטיר קטורת סמים להעביר ריח הביאוש ככו' ומפורסם) כל מה שתוסיף להרחיצו במים חמין אתה מוסיף סרחון גדול וצער בעלי חיים החלטי אשר לא ישוער ולא יסופר ואין לך בזיון גדול לחיים ולמתים גדול מזה. ואחר שנמצא הדבר מבורר הן מצד החוש הן מצד הדין דמים חמין למת יותר הזקו מתועלתו ויותר בזיונו מכבודו ומים קרים הן הן תועלתו הן הן כבודו הא אפסיקא הלכתא מהרשב"א והרדב"ז ז"ל דכל דבר שעושין למת לכבודו או לתועלתו אין בו לו משום בזיון ולא משום צער. והא דין איכא שתים כבודו ותועלתו כי תועלתו שלא יסריח יותר זהו כבודו חדא שלא יתבזה בעיני הבריות וזאת שנית שנפשו עליו לא תאבל מראות סרחון גופה ודין קבורה תוכיח וכמ"ש הכלבו:
ואחר שהוברר הדבר בירור שאין אחריו כמוהו. שאי אפשר בעולם שיהיה טעם דתיי בהרחצת מים חמין למת ר"ל שלא נמצא ולא ימצא טעם למנהג הרחצת מים חמין שהוא מצד עצם נפש המת ממנה ואליה כי אדרבא יותר בזיונה מכבודה נחנו נעלה לתור ולחפש על טעם סבריי שממנו הושתת המנהג הזה כי הא ודאי הוא ולא אחר ונמצאנו כי נדרשנו בעיקר מנהג הרחיצה שהרי גם מדברי הכלכו גם מדברי האורחות חיים המובאים למעלה ראש מבורר הדבר כביעתא בכותחא דעיקר מנהג הרחיצה אין לו עיקר מטעם נחת רוח לנפש המת מצד עצמה כי אם מצד החיים שלא יקוצו בטינופו ובהדיא קאמרי כן א"כ גם טעם המנהג של איזה מקומות שנהגו לעשות רחיצה זאת בחמין מאין הידים לומר שהוא מטעם אחר? אם לא שמטעם זה וגופיה כדי שלא יקוצו העם בריחו הוסיפו לרוחצו בחמין כיון שהרחצת חמין מטבעם לנקו' יותר ויותר וכן מבואר הדבר להדיא ברבינו מוהרד"ך שם דע"א ע"א וז"ל ואף אם נאמר דקצת מצוה יש בדבר דלא לחנם נהגו להרחיצו בחמין אלא דאית ביה טעמא או כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף וכעובדא דרבי חייא דפ' אלו קשרין ובפ' כל היד. דקאמר לבניו אל תקברוני וכו' או כדי שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו לבית הקברו' ע"כ ואחר שהדבר מבורר להדיא שהרחצת חמין כדי לנקיתו היטב נגעו בו משום טובת העם כדי שלא יקוצו בריחו ולא משום עצם המת. א"כ מינה דעכשיו דמלינים המת ליום ולילה עד חצות והמת נתפח והרחצ' החמין מוסיף סרחונו עד להפליא ופותח נקבי עוריו וינס ויצא החוצה כל צחנתו וחוליו והעם לא זאת שקצים ונמנעים מרחיצה זאת אלא כי פחד קראם פן תדבקם חולי המדבק אשר בו ומתו ויש לחוש חשש ודאי שמא היו נמנעים מלהביאו לבית הקבורה. הא ודאי דינא יתיב לעמוד ולגזור בגזרת עירין פתגמא על מנהג זה ולבטלו כחרס הנשבר ולא יזכר עוד והשתא אם מעיקרו נתקן משום הטינוף דקיל צערו לבני אדם כנודע ומפורסם כ"ש דמטעם זה עצמו ראוי לבטלו דעכשיו לפי החוק החדש כי הוספת מים חמין הוספת סרחון למת הוספת סרחין הוספת צער אדיר וחזק וסכנה גדולה למשתדלים בקבורתו וחששא גדולה וקרוב' שימנעו העם מלהביאו לבית הקבורה ואם יביאוהו יהיה הולכת המת בבזיון מבהיל כי ריחו נודף באין מושיע:
ואל תשיביני שהרי רבינו מוהרד"ך לא על טעם כדי שלא יקוצו העם בריחו בלבד נשען לענין הרחצת החמין שהרי לעיל מזה כתב טעמא נמי כדי לנקותו היטב שיהא נקי מכל טינוף ונסתייע מעובדא דרבי חייא דאמר לבניו אל תקברוני וכו'. והתם ודאי אינו מטעם החיים כי אם מטעם שהנשמה מתביישת. וא"כ גם הטע' לנקותו מכל טינוף דקאמ' היינו כדי שלא תתבייש הנשמ' וכן מוכח להדיא מכל מה שהביא הבאר היטב יו"ד סי' שנ"ב אות ג' שאחר שהביא לשון הרוקח שמחממין את המים לרוחצו הביא כמה דברים מס' החסידים וס' מעבר יבק וס' החיים שבכולם עיין עליה' שלענין הנשמה שלא תתבזה נגעו בה. ואחר שכן הרי תברא לכל מה שכתבנו דענין הרחיצה או בקרים או בחמין לא לענין החיים כדי שלא יקוצו נתקנה אלא גם לענין הנשמה נתקנה כדי שלא תתבייש מראות טינוף גופה. על זה אף אתה אמור דמלבד דכל הדברים הצנומים דקיים כאלו אשר אין בהם לחלוחית דינא ותורה אין להשגיח עליהם כל כך כי אנן מתניתא וספרי הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם ידעינן ולא אחרונים וספרי החסידים לענין ליכנס בס' סכנה או ס' צער בעלי חיים כנדון שלפנינו ודי לנו בטעם הכלבו והאורחות חיים שהם מקדמוני הפוסקים דלא טעמו טעם הרחיצה כי אם משום שלא יקוצו העם ותו לא. וכל שאנו מגדלים צערם ברחיצת חמין אנו מחוייבים לבטלה מטעם זה גופה וכמו שהוא ברור לכל בר דעת עוד זאת דגם הטעמים הקדושים והרוחניים אשר באו דבריהם בספרי החסידים האחרונים האלה לא נאמרו שעוריהן אלא באותם הדורו' של קודם המאה האחרונה הזאת שתכף שנתקרר הרוח היו נטפלין לרוחצו ולקוברו כמו שכן מתבאר בס' הרוקח שבת' בשנפטר ונתקרר כי הרוח יצא ממנו מביאין מים ומחמין אותם וכו'. הרי דמנהגם היה לרוחצו תכף שנתקרר וכמו שהוא עדיין בכל ארצות ישמעאל שאחר שנראו בו כל הסימנים הידועים לרוחצים וגדול שבכולם פתיחת נקביו והקרי הזב ממנו תכף מפשיטין אותו ומניתין אותו ע"ג קרקע וכשהגענו באופן זה שעדין המת אין לו ספק ביאוש הא ודאי מהיות טוב לנקותו היטב בחמין אל תקרי רע דלמאי תיחוש הרי עדין הוא כמו חי כמו חרון ואי משום שאחר הרחיצה בחמין ממהר להסריח כמ"ש מוהרד"ך וכמו שהחוש מעיד על זה הרי תכף נותנין אותו בארון ומוליכים אותו לבית הקבורה הרי אין נגע ואין פגע לרוחצים והוא נחת רוח לנשמה שכאשר בא כן ילך נקי מכל טינוף. ובהאי ודאי שייך שפיר מנהג לרוחצו בחמין לתוספת נקיות מבית ומבחוץ (ואפילו באופן כזה שתכף המיתה הרחיצה כמו שנוהגים בארצות ישמעאל דליכא חשש סרחון עכ"ז לא נהגו לרוחצו בחמין וזה ראיה חותכת כי מנהג הרחצת חמין חדש הוא שנתחדש גזרותיו מזמן קרוב) אבל אין מי שיעלה בדעתו ראחר שנגזרה גזרה זאת להלין המת כל כך שעות זמניות עד שיראו בו סימני ביאוש דעכ"ז נרחצנו בחמין מפני אותו הטעם כדי לנקותו היטב והלא הנשמה יותר ויותר מצטערת בנוול גופה שמת ומסריח וירום תולעים ויבאש וסכנת החיים הנטפלי' בכבודה פן תדבקם רעת גופה מאותו המעט הטינוף (שכבר נתנקה במים קרים פעם ראשונה ובבורית פעם שניה) שאפשר לא נתנקה הטיב מפני שלא היה בחמין זה הבל ורעות רוח למי שחושב בורות וטפשות כזה והלא מעובדא דמוהרד"ך יוצא דין שלפנינו לאורה באלף מיני ק"ו שהרי התם הוה עובדא שמת בערב שבת והיו מוליכין המת לקבורה תכף במוצאי שבת שהרי ליכא כי אם כ"ד שעות בין מיתה לקבורה ועכ"ז חששו שלא יסריח וטלטלוהו ורחצוהו בחמין שהוחמו מערב שבת ומכלל צוחות שצוחה עזר"ת מוהרד"ך שם באותה תשובה כתב בדע"ט ע"ד וז"ל. דאי משום שלא יסריח ויתבזה בין החיים וכדכתיבנא יניחוהו בארון בלא רחיצה וכו' וכו' ולא יתבזה בין החיים ותדחה הרחיצה אף אם היא קצת מצו' ולא ידחה איסו' טלטול דהא ברחי' לא מצאנו לו לא שורש ולא סמך בתלמוד וכו' וכבר הבאתי שאר דבריו לעיל עיין עליהם. והרי הרב לפי נדונו שהיה שעברו כ"ד שעות משעת מיתה התיר להניחו בארון בלא רחיצה כלל וכתב דתדחה הרחיצה אף אם היא קצת מצוה ולא ידחה איסור טלטול. בנדון שלפנינו דכל המתים דינן שוה להניחם כ"ד ול"ו שעות ובודאי מסריחין כאשר עינינו רואות וכלות אינו דין שתדחה ריח חסידו' של הרחצת חמין מטעם הביאוש והסרחון המוסיף הבל שיש בו חטא בסכנת נפשות ודבק ארסיי? הא ודאי החולק על זה אינו אלא מן המתמיהין ואדרבא כל מורה הוראה והוא רב עדתו באחת מעיירות הללו ודבריו נשמעים ימהר לבער המנהג הזה כאשר יבער הגלל עד תומו ושכרו כפול ומכופל מן השמים כי הצל יציל ודאי עמו ישראל מתחלואים משונים ה' יצילנו וגורם נחת רוח אדיר ונורא לנפשות מתי עמנו בית ישראל ועליו תבא ברכת טוב:
וקודם שאציע לפני הקורא נוסח מעשה ב"ד אשר שלחתי למע' אנשי החברה הקדושה של רחיצה כדי לבטל לגמרי הרחצת החמין למת. חובה עלי לשים לפניו מעשה שהיה אחר ששלחתי נוסח המעב"ד ואחר שנתקבל ברחמים וברצון ונתפשט כי נרחצו ג' ד' נפטרים במים קרים. ומעשה שהיה כך היה: שאיש זקן וע"ה מוחלט בראותו הגזר דין הזה נקיט ליה בלכיה כי נדמה לאותו הע"ה שהתרתי את האסור ופגעתי בכבוד המתים והחיים וע"כ בשעת מותו הוא ציוה בצואה גמורה לאנשי החב"ק של הרחיצה שאל ישמעו אל המנהג החדש אשר הנהיג הרב החדש להרחיץ מתי ישראל במים קרים כי הוא מגלה דעתו כי רצונו דוקא במים חמין כאשר היה המנהג עם אבותיו ואבות רבותיו ויאסוף רגליו אל המיתה ויגוע וימת ותכף בא ועמד לפני משנה החברה הנז' כמוה"ר מנוח קורקוס הי"ו לדרוש את הה' כדת מה לעשות. ואני בסמכי על הדין ועל האמת וכמו שיבא לקמן בע"ה. תכף ומיד קמתי קל חיש והלכתי אני בעצמי עם מע' כל החברים לבית הנפטר הנז' וכה אמרתי לו כמדבר פנים אל פנים. אתה האיש פ' בר פלונית עד עכשיו היית בעלמא דשקרא ולא ידעת בין ימינך לשמאלך ולזה חסרון ידיעתך ודמיונותיך הכוזבות הטעוך לצוות צואה כזאת אבל לעת עתה הנך בעולם האמת. ואם תזכה אחר המירוק הנאות לקבל פני שכינה ותקבל פני הרב הכהן הגדול מוהרד"ך ז"ל רב מפורסם שבק"ק קורפו יע"א מזה מאות השנים והוא יאמר לך כי יפה גזרתי וגם שאל כל חכם מחכמי ישראל שתמצא שם. ויאמרו לך שלא היה בידך כח לצוות ולחייב החברה הקדושה הזאת שירחצוך במים חמים עד שיפתחו עוד דקי נקבי עורך הם הנקראים פור"י בלע"ז פן תדבקם רעת המחלה אשר חלית מפניה ושלא כדין עשית מחסרון ידיעתך ה' ימחול לך בעבור שמו הגדול. ובגמר דברי אמרתי לאנשי החברה בכבוד רבותי! נרחיץ הזקן הנכבד הזה במים קרים כמנהגנו אשר הוקבע לדורות עולם וידי תהיה בו בראשונה ויד כולכם החברים באחרונה וכן נעשה תכף ונשמע ונתפרסם הדבר בבל העיר ומאותו היום לא נמצא עוד מי שציוה כזה:
ועתה אודיע לקורא על מה סמכתי בהודאה זאת ותכתב זאת לדור אחרון למען ישמעו ולמען ילמדו מורי הוראה אשר כגילי לתת בים ההוראה דרך ובמקומות בעלי ניחושים כאלו נתיבה ולבם יהיה כשמיר ושית להודות לבני ישראל ולתיקון הדורות דהנה עיקר מטרין אינו אלא אם היו חייבין אנשי החברה לקיים דבריו של מת משום הא דקי"ל מצוה לקיים דברי המת או לא ובהשקפה ראשונה ישר יחזה כי אין הנדון דומה לראיה בשום פנים שהרי כבר כתב הריב"ש סימן כ"ו דכל זה דאמרינן מצוה לקיים דברי המת היינו במה שזכו היורשים מכח ירושתו אבל במה שהוא של אחר אין כאן מצוה לקיים דברי המת וכמו שכתב הרמב"ן. ואעיקרא הם סוגיאות ערוכות למקומותם בארשות"ם וסברא גדולה ופינה אמתית דהא לאו הכי מה כחו של מת לחייב לאחרים בממונם או בגופם דבר מה? זה לא חשב אנוש והרב שבות יעקב ח"א סי' קס"ח הביא על פינה זאת ראיות מופתיות מפשטי המקראו' דיוסף ודבית הרכבים וכתב דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפי' בצואת אביו ואמו עד דהוצרכו הש"ס והפוסקים לומר. מכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' ולא קאמר דחייב לקיים צוואתו יעוש"ב שהעלה שאפי' נשבע הבן בת"ך לקיים צוואתו עכ"ז אמרינן כל זה עשה כדי שלא תטרוף דעתו ועיין מחנה אפרים בתשו' ראשונה שהעלה להתיר השבועה והסכים עמו הרב תנא בעל מש"ל ז"ל. ותמהני עליו שלא נסתייע מר מכל השרשים הגדולים האלה המובאים בתשו' הריב"ש והשבות יעקב ז"ל ולא הזכירם ולא העלם על דל שפתיו והם הם עיקר מטריה ולא בדרך גוזמא וכמעט דלה מים מבורות עמוקים כאלו היה מקום לחול לצוואה זאת והרואה ידאה כי נדונו הוא נדון אחד עם אותו של הרב שבות יעקב. איך שיהיה נמצא הדבר מבורר דעיקר דין מלד"ה היינו דוקא בשלו ולא בשל אחרים וגם הכא מה כחו יפה של מת הזה לחייב לאחרים ליכנס אפי' בס' ריח חולי ודיבוק? הא אין לך מצוה כשל אחרים גדול מזה ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דאפי' אין ריח נזק לא בגופם ולא בממונם של אחרים ע"י צואת המת עכ"ז לית דינא דמלד"ה בשום אופן שהרי מלבד דהכי משמע מתשו' הריב"ש והרב שבות יעקב ומראיותיהם הנאמנות כיעוש"ב דאי הכי לימא תלמוד' דחייב הבן לקיים צוואתו של אביו אם אין לו נזק גוף וממון? ומדלא השמיעונו דין זה הוברר להדיא דדין מלד"ה אינו אלא בענין הנוגע לגופו ולממונו של מת ותו לא ובר מן דין בלאו הכי הוא תלמוד ערוך בכתובו' דק"ג דמכל צואות רבינו הקדוש המובאות שם אין גם אחת שנוגעת לאחרים כי אם על גופו ועל ביתו ואפי' מה שציוה גמליאל בני נשיא היינו משום דהנשיאות ירוש' הוא. מדכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו וכיון דממלא מקום אבותיו הוה ביראת חטא א"כ היה יכול בחייו לגזור אומר ולומר. גמליאל בני נשיא כאשר המליך דוד לשלמה בנו בחייו נמצא דגם צואה זאת הוא ציוה בדבר שלו ולא של אחרים. וראיה לדבר דרבי חנינא בר חמא לא קיים צוואתו לישב בראש ואי ס"ד מצוה לקיים דברי המת גם בשל אחרים מאי האי דקאמר לא קיבל משום דר' אפס היה גדול ממנו ב' שנים וכי בדידיה תליא מילתא? והלא צוואת רבינו הקדוש קא מקיים? ורבינו הקדוש ידע דר' אפס גדול מר"ח ב' שנים ועכ"ז בחר בו בשביל רוב חכמתו ועומק פלפילו דאי משתכח תורה מישראל הוה מהדר לה בפלפיליה וכדלקמן באותו עמוד וא"כ אחרי דהיה כ"כ גדול בחכמה מר' אפס צוואת רבינו הקדוש תבא ותכריע במלד"ה ובטל חסידות זה שהיה גדול ממנו ר' אפס ב' שנים? אלא ודאי דבענין הנוגע לאחרים אפי' בלי שום נזק גוף וממון לית דינא דמלד"ה בשום אופן ואפי' שע"י קיום צוואה זאת מתכבד המצווה והעושה יותר עכ"ז לית ריח מצוה בדבר וכיון שהענין כן הוא במקור הדין ע"ז שפיר עבד ר"ח דלא קיבל כי היה הדבר בידו למחול והוא ברור. (ועיין ירושלמי פ"ד דתענית שנראה בה טעם אתר למה לא נתמנה בימיו של רבי והמנין כולו משונה ממה שהוא בבלי ונתלשה קצת הראוה ודוק) וכבר ראיתי להרב יד"מ דכ"ך ע"א שהביא ראיה זאת וכתב עליה דראיה נכונה היא אלא שקיצר הרבה במקום שאמרו להאריך ודוק וכ"ז אני כותב אפי' אם יהיה נחת רוח למת גופיה בצוואתו ולא מטא למת שום נזק כ"ש בנדון שלפנינו שלפי מה שהעלינו בכל האמור בעיקר הפס"ד של מים חמים למת בזה"ז שמשהין המת ליום ולילה עד חצות שמלבד שאין לו תועלת אלא אדרבא נזק גמיר גם לו גם לאחרים כגון דא ודאי כל האומר דנאמרה כזה מלד"ה אינו אלא מן המתמיהין ודמי כדלא גמר שמעתתא ומדין מי שציוה שלא יעשו לו מצבה שהביא הר' חיים שאל ח"א סי' ע"א או' ו' יוצא דיננו בק"ו דהשתא ומה התם מפני שיש סוד ותיקון לנפשו כמצבה לפי דברי האר"י ז"ל שלא נזכר ממנו החכם המצוה פסק הרב שלא יעשו כצואתו הכא דרחיצ' חמין לפי שינויי מנהגי הזמנים דהוא נזק גמור גם לו ולאחרים לא כ"ש והוא ברור:
וזה נוסח המעב"ד אשר שלחתי לחברה הקדושה לבטל הרחצת חמין למת
משלי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך
כן דרכי תורתנו הקדושה וחוקיה ומשפטיה ומצוותיה ונימוסיה ומנהגיה הקטנים עם הגדולים דברי תורה ודברי קבלה ודברי סופרים קלים וחמורים כולם בלכתם ילכו על סגנון זה בלי שום ריח ספק למימינים בהם:
על כן ברשות תורתינו הקדושה אני גוזר על חברתנו הקדושה של רחיצה תכון בצדק לעד אמן שמהיום הזה ולעולם לא יורשו לא הם ולא הבאים אחריהם לשרת בקודש לרחוץ מתי ישראל במים חמין כי אם דוקא במים קרים כל הרחיצה מתחילתה ועד סופה עוד זאת מחוייבים להזהיר גדולים על הקטנים שכל העושה תכריכין למת יהיה מן הפרט או מן הכלל יחויב לעשות כיס שיעור שתכנס בה יד הרוחץ בריוח ושיותן בתוך הכיס הזה חתיכות דקות של בורית וזה יהיה כדי לרחוץ כל מבושיו אחור וקדם וכל מקום ששייך בו טינוף או שנראה בו טינוף כרגלי המת והדומה ומה טוב רחיצה שנית לכל גוף המת בבורית וכן יהיה לרוחצים חתיכות נחושת דקות לנקות היטב צפורני הידים והרגלים וכאשר בא כן ילך נקי ובר בכל האפשר בלתי שום נזק לחי הנטפל בו וכדברנו זה כן יקום דבר וכן ראוי לנהוג לטובת החיים והמתים וכן הוא מנהג ע"הק ירושלים תובב"א ומנהג כל עיירות גדולות בחכמה ובמנין שבאסיא ואפריקא אשר עברתי בהם. וכל המערער על זה ידע נאמנה שנותן צער למתי ישראל לפי סודן של דברי' ובפרט בארץ האיאורופה שמלינים את המת שעות זמניות ליום ולילה עד חצות לפי חקי המדינה בהא ודאי מוסיף קלנא להאי גופא קדישא וגורם סכנה למתעסקים בטהרתו ושומע לנו ישכון בטח מדברים העומדים ברומו של עולם ושאנן מפחד דבק ארס החולאים הרעים הרחמן יצילנו כיר"א:
בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר:
כה דברי מרביץ תורה בישראל בק"ק רומא יע"א הבא על החתום בחוה"מ של חג הפסח הקדוש התר"ח ליציר' ברב עוז ושלום.
המשי"ח ס"ט