כרך של רומי/יא

שאלה מעשה שהיה פה רומא יע"א שמע' הגבירים הרמים האחים המבורכים יראי ה' מרבים ה"ר אפרים מודיליאנו וה"ר עמנואל מודיליאנו הי"ו שהיו אבלים על מות לאח. ויען שהיו שוכנים בשכונת שכנים אינם מבני עמינו (השתא דרוח עלמא וניתנה הרשות מאת המלכות יר"ה לשכון היאודים במיטב הארץ חוץ לחצר מבוא היאודים אשר מקדם היה נקרא גיט"ו) והמנהג שהאבלים היו מתפללים בבית אבלם והחברה קדושה של מנחם אבלים מקיימת מצות שילוח עשרה מישראל לבית האבל להתפלל במנין עשר' וכן חברה קדושה אחרת להתפלל מנחה ונקראה בשם מגישי מנחה. והשתא הכא לשאו"ל הגיעו אם יכולים האחים המבורכים הנז' הי"ו לבא בימי אבלם להתפלל בבה"כ שלהם שהיא כנסת קאשטיליאני יכב"ץ שחרית מנחה וערבית וכל החברו' קדושות הנז"ל ילוו אליהם וישרתו בשם ה' לבא להתפלל בב"הכ כמנהגם הטוב. וטעם הדבר מפני היותם בשכונת אינם בני עמינו ואוושא מילתא ומלבד דאיכא למיחש ללעג הגוים עוד בה כי אפשר יש לחוש לערעור השכנים כנודע ממכות הארץ ואת"ל הדבר ראוי שיבואו לב"ה אם יאמרו הקהל תחנונים או לא?

תשובה

הנה השאלה הראשונה קלה בעינה להוציאה שהרי מקור דבר זה מעיין יוצא ממ"ש מור"ם בהגה"ה יו"ד סי' שפ"ר משם ריא"ז וז"ל ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפי' אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה עכ"ד. וכבר ידעת דעל לשון מור"ם זה מקהו ביה אקהיתא רבני האחרוני' ז"ל דה"ן נסתר מחמתו. שהרי לעיל בסי' שמ"ו ס"ג כתב וז"ל. נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם והיינו על האדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צריך וכן ראוי לנהוג ע"כ. הנה נמצא שמצוה זאת להתפלל בבית שנפטר האדם הוא כשלא יש אבלים והוא על דרך שכתב מרן שם סמוך ונראה מי שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות וכו' יעו"ש. אבל אם יש אבלים ומתאבלין ומתפללים במקום אחר מה לנו ולבית המת? והרב מוהר"י עיאש בס' שבט יהודה שם תי' בשם רבו ז"ל ב' תי' האחד דבסי' שע"ו מנהגא קאמר אבל בסי' שפ"ד מיירי דמצוה לעשות כן דיש נ"ר לנשמה להתפלל במקום שמת והתי' הב' דמ"ש אפי' אין שם אבל ר"ל דאין שם אבל כלל לא כאן ולא במקום אחר וקמ"ל דאין תפילה בעשרה משום כבוד האבל בלבד כדי שיתפלל בעשרה אלא גם משום נחת רוח לנשמה ומיהו כשיש אבל במקום אחר ומתפללין אצלו בעשרה אה"ן דאין צריך להתפלל כאן דהרי יש נחת רוח למת עכ"פ כשמתפללין (האבלים) בכל מקום ומה לי הכא ומה לי התם א"ד עי"ש ה"ד ג"כ הרב שלמי יחיד דקפ"ד ע"ב ותי' ראשון אינו מחוור כלל שהרי הרואה יראה שהרי אם איתה דמנהגא קאמר ולא מצוה לה היה לו לסיים ולומר וכן ראוי לנהוג והוא על התנאים הקודמים במנהג שהביא והיינו אם לא יש אבלים אלא מחוורתא כהתי' הב' דהיינו היכא דליכא אבלים לא במקום הזה ולא במקום אחר דאז ודאי ראוי לנהוג להתפלל בבית שנפט' המת כדי שיהא נ"ר לנשמה. הא לאו הכי אינו ניכר והוא ברור כשמש. ומעתה לא מבעיא בנדון שלפנינו שהנפטר הלזה נפטר חוץ לזמנו וחוץ למקומו כנודע (ר"ל שנפל לכתר ואחר יו"ד ימים נמצא) הרי אין בית ואין שם מת כי ודאי כך ראוי לעשות לילך לב"הכ ולהתפלל הדברים ק"ו שהאבלים האחים המבורכים הנז"ל אינם שוכנים בשכונה אחת ואין מתאבלים בבית אחד כי הא ודאי טריחא מילתא ולית דין צריך בושש אלא עיקר מטרין דאייתינן עלה כאן לעת"ל אם יארע ב"מ איזה אבל מאלו השוכנים היום חוץ לחצר קדשנו אם יש לקבוע המנהג שיבואו להתפלל בב"הכ עם החברה הקדושה וכאשר הונהג באבלים אלו או לא?

ולזו אם באנו לומר דכן ראוי לקבוע המנהג מטע' שכבר כתבנו דכל מקום שמתפללין האבלים איכא נ"ר לנשמה א"כ כ"ש אם יתפללו בבית הכנסת משכן לשכינה דודאי יתגדל ויתקדש קידושין דאורייתא עדיין לא יגהה מזור שהרי לפי תי' הא' המצוה היא בבית דוקא שנפטר ואפי' לגבי ב"הכ מצוה הוי שם וכ"ש דיש סמך גדול לזה שכבר הוקבע המנהג כמעט בכל תפוצות ישראל להתפלל בבית האבל כל ז' חוץ משבת שבאים האבלים לב"הב ואין ספק דהוקבע המנהג אי מטעם זה דהוא נ"ר לנשמה להתפלל בבית שנפטר המת ואי מטעם דכיון דקי"ל שם בסי' שצ"ג ס"ב אבל שבוע א' אינו יוצא מפתח ביתו אפי' לשמוע ברכות חופה או ברכ' מילה וכן שם בס"ג כתב. האבל אינו יוצא לבית הכנסת אבל בשבת יוצא ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"הכ ומור"ם שם סיים וכתב דמנהגם שלא לצאת אלא בשבת יעוייש"ב ויעויין להרב שלחן גבוה שם שינויי המנהגים ולעולם ולפי המובא שם ולפי המובא בספר מסגרת השלחן הנ"מ שם במנהג כל האיטאליא כמעט הרי הוברר דלפי מה שאני מכיר ורגיל מנהג ערי אפריקא ומנהג כל הטורקיאה (חוץ מאנדרואנופולו שכתב השולחן גבוה שם) הרי הוקבע המנהג ברוב תפוצות ישראל להתפלל בבית האבל ושלא לילך לב"הב בל ז' ימי אבלות חוץ משבת (ובעיר המהוללה תוניס יע"א וכל אגפיה מתפללין גם בשבת בבית האבל ואחר העמידה יעמוד הספדן על פתח הבית ודורש לעילוי נשמת המת. וכמעט כל העולם באים לשמוע לפי ערך הנדרש והדורש ושוב הולכין לב"הכ לשמוע קריאת התורה ואיני זוכר אם האבלים גופייהו יוצאים לקריאת התורה או לא) ואחר כל זה אין מי שיוכל להכחיש דקשה הדבר הרבה לשנות המנהג ובפרט במקומות דאתו למסרך שע"י יציאתם לבה"כ מעט מעט יחל הנגף בעם לפרוץ גדר גם בעניני משא ומתן והדומה ובפרט למי שמכיר ורגיל בנגעי האיאורופא הזאת. כי ע"כ באמת ובתמים בעיא העמדה והערכה לשנות המנהג. וע"כ יהיו דברי אלה דוקא באבל השוכן בין הנוצרים ולא במי ששוכן בתוך עמי. ועיין הריב"ש סי' קנ"ח:

ואומר דלענין מי ששוכן חוץ למבוא היאודים דינא יתיב וספרין פתיחו דיש בידינו לקבוע המנהג להפך דהיינו שיבואו לב"הכ דוקא ושלא יתפללו בביתם דהנה מלבד דבנדון כזה אין אנו באים לעקור שום מנהג שהרי מעולם לא שכנו הישראלים זה למעלה מד' מאות שנה חוץ לאותו מבוא כנודע ואפילו במעשה שהיה זה קרוב למ' שנה בזמן מלכותא קטיעא שאין ממנה ראיה כלל שמלבד שבין לילה היה ובין לילה אבד כנודע עוד זאת שאותו זמן היה הענין בחפשיות משונ' ומי יודע מה היה מגיע לכלל הדתות אם אותו המלכו' היה מאריך ודי בזה. לא כן עכשיו שהוא חירות יוצא מלפני מלכנו האפיפיור יר"ה כי עכ"פ אם רוצה בקיום דתו לעיני השמש והירח לשאר הדתות אינו רוצה לא בקיומם ולא בהשחתתם ואם אנשיהם מקימים אותם בחשאי ובלא אותו פומבי הוא נותן כח לעשות חיל. ולהפך בהפך והוא ברור בכונתם למי שעמד על תכלית הנהגת דתם ואמונתם. ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה הרי עלו בידינו מן הרחצה ב' טעמים מספיקים מיוסדים על אדני פז הראשון שהרי הוברר שבענין הישראלים השוכנים חוץ למבוא לא הוקבע המנהג מפני שלא היה אפשר לשכון וא"כ אם אין שכוני חוץ אין מנהג וכיון שאין כאן מנהג אפי' מפני עילה כל דהו אם אנו רוצים לקבוע מנהגנו כמנהג כמה עירות גדולות שבאים לבה"כ האבלים כמו מנהג אדריאנופולי שהזכיר הש"ג. ומנהג לונדון ואמשטרדם שאני בקי בהן. ודאי שאנו רשאין וכ"ש שאין עילה כל דהו אלא הכרח גדול ונצרך והוא הטעם הב' שעלה בידינו מסדר הנהגת מלכותנו והקפדתו בענין שאר הדתות כי בזה קפיד הרבה המלכות הזה מטעם העירוב שלא יראו הנוצרים מנהגי שאר דתות כדי שלא ישנו את תפקידם ע"ד שכתוב ויתערבו וכו' וילמדו מעשיהם והדברים ארוכים מכמה מעשים שהוא ר"ל המלכות מתגבר לבער ענין זה אפי' אחר החפשיות האמור ומפני טעם זה אחר שנפתתו שערי מבוא היאודים והפילו כותליו ארצה אנחנו גזרנו אומר לבטל כמה מכשירי מצוה כמו קריאת שמש ב"הכ שחרית מנחה וערבית ועומר וקבלת שבת בקול רם וכן הולכת ס"ת החדש בשמחה ובשירי' ובמה דברים אחרים בזירוז על התורה והמצות כנהוג בכל תפוצות וכן משמרות שבוע הבן הנקראת חברת אליהו הנביא וכאלה רבות מפני תיקון העולם ומשום שלום המלכות וחששת הסכנה וא"כ כ"ש וק"ו שיש בידינו למניע האבלים להתפלל בביתם עם מנין עשרה מהחברות הקדושות הנז"ל אחת שחרית ואחת בין הערבים האף אמנם היות רוב ההולכים למנין עשרה אנשים באים בשכרם מדלת העם כי לאו בני תרבות נינהו כנודע ופעם יצעקו כיענים במדבר ופעם יעלו באמובהה דגברי בקולי קולות ותמלא הארץ אותם והם דברים הגורמים חילול ה' ולעג וקלס ומי יודע אם לא יהיה גרמא בנזיקין על ההרוחה הזאת כי רוח עלמא להיות שוכנים במיטב הארץ והדומה לו והדברים עתיקים למי שעומד על בורין של דברים באמרם ז"ל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם הרמב"ם ז"ל ביטל תקנת התלמוד בחזרת העמידה מפני לעג הגוים הבאים לבית תפילתנו ורואין את המון ישראל משיחין וכחים ונעים ואין מטין אזן כיעויין באורך בתחי' ס' מעשה רוקח ובתשו' הרדב"ז הישנות סי' צ"ב שהביא' באורך (ועיין הרשב"ה סי' כ"י ועיין כנה"ג א"ח סי' קכ"ד ועיין מוהרלנ"ח ג"כ בתשובו' ע"א קדשי דוד חסאן דכ"א בתי כנסיות דקכ"ד ובמקום אחר הארכתי בזה מראות ברע שכבר חזרו הדורות להיות במצב צורך תקנת הרמב"ם עד שאין מי שיוכל להכחיש ודי בזה) כ"ש בענין זה דודאי לנו לחוש הרבה ללעג ולנזקא דמתייליד ולחייב לאבלים שכוני חוץ לבא לבית הכנסת ומה לנו לדלות מים מבורות עמוקים ומנדון שלנו רחוקים טוב ללכת אל בית אבל ר"ל מדיני אבלות שבהם אנו עסוקים שהרי כמה דיני אבילות מהם בוטלו מפני הצער והחשש והמיחוש ומהם בוטלו מפני לעג הגוים כמו דין כפיית המטה כתב הרב פנים מאירות ח"ב סי' נ"ב דבדורות הללו חלושי המזג פטורים לגמרי וכן מי שמצר ודואג לאכול ע"ג קרקע כל שבעת ימי אבילות יש לו להקל ולאכול על השולחן כמ"ש הרב כסא אליהו יו"ד סי' שצ"ד וכן לענין עטיפת הראש שהוא מנהג תורה כמו שהעמיק הרחיב הרב מוהרח' כפוסי ז"ל בתשו' הובאה בס' ברכי יוסף יו"ד סי' שפ"ו עכ"ז פוק חזי דעכשיו בוטל לגמרי ואין ספק דבוטל עפ"י מ"ש התשב"ץ ח"ב סי' מ"ד דכשעוברים בין הגוים פטורים כדי שלא ילעיגו ומה לנו גדול מחליצת מנעל שהוא חד מחמשת ענויים עכ"ז הותר ללבוש מנעלים של עוד וכמ"ש מר"ן יו"ד סי' שפ"ב וז"ל ויש מי שאומר שאם הוא עיר שרובה גוים אין חולצין עד שיכנס לרחוב היאודים וכן פסק מורם בא"ח סי' תקנ"ד וז"ל וכן במקום שדרים בין הגוים לא יחלוץ כי אם ברחוב היאודים וכן נהגו עכ"ד ואם כמה דיני אבילות הכתובי' על ס' חקה לבני ישראל למשמרת בוטלו מפני לעג הגוים וחשש צער כ"ש מנהג זה להתפלל בבית שנפטר בדבר שלא הוקבע המנהג כנדון שלפנינו בישראלים שדרים בין שכנים מאומה אחרת דהא ודאי לית דין צריך בושש ומכ"ש דאיכא למיחש לסכנה וכאשר הארכתי לעיל וא"כ דינא יתיב לקבוע המנהג באלו שדרים בין החולו"ת שיבואו לב"הכ וכל החברות הקדושות כמו מנחם אבלים ומגישי מנחה דינא יתיב שיבואו לבית הכנסת לכבד האבלים ולהתפלל עמהם. ואגב חדא אנו מרויחי' שיתפללו במנין עשרה ויהיו ט' מכונים כי הא לאו הכי ידעתי ממכות הארץ ודי בזה ולעולם באלו שדרים ברחוב היאודים דינא יתיב שלא לשנות ממנהגם ולהתפלל כל ז' בבית שנפטר המת. כיון שהוא מנהג שכבר נתפשט ברוב תפוצות ישראל וכאמור ומדובר ומכ"ש דאיכא מגדר מילתא והדברים עתיקים למי שבקי בנגעי הארצות האלו ודי בזה:

ואבוא היום אל השאלה השנית אם בבא אלו האבלים עם החברות הקדושות לב"הכ אם אומרים תחנונים או לא ולזה נשיב ונאמר דעיקרא דהאי מנהגא איתא בב"י סי' קל"א משם שבולי הלקט וז"ל בבית האבל אין נופלין על פניהם משום דאתקש לחג דכתיב והפכתי חגיהם לאבל ולכך אין אומרים תחנונים בבית האבל ביום חופה אין נופלין ע"פ בכנסת שיש בו חתן ואין אומרים וידוי ולא אבינו אב הרחמן ביום המילה אין נופלין ע"פ בכנסת ששם המילה ע"כ ודין זה פסקו מרן בש"ע א"ח סי' קל"א וז"ל נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן ע"כ והרב כנה"ג בשירי א"ח שם או' ט' נשאל וז"ל נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לב"הכ אין נופלין על פניהם ובבא אבל לבה"כ נופלין על פניהם והשבתי דאיברא דאתקש לחג מ"מ יש שינוי ביניהם בטעם הדבר כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל אבל טעם האבל שלא להזכיר מדת הדין כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבית התפלה עבדין עיקר משאר הקהל דכיון דשאר הקהל אינן אבלים אין כאן בבית מיחוש עכ"ד ואני עני ועוניו איני יודע מהיכן דקדקו שכשהאבל בא לב"הכ אומרים תחנונים אי משו' דדייק הרב שבולי הלקט לענין אבל בבית האבל ולענין חתן ומילה בבית הכנסת דמשם נראה דוקא חתן ומילה בבית הכנסת אין אומרי' אבל אם בא אבל לב"הכ אומרים אחרי המחי"ר אי מהא לא איריא דאימור דמשו' דברוב תפוצות ישראל ובפרט באיטאליא ובפרט פה רומא מקום השבולי הלקט שהיו מתפללין בבית האבל לעולם ע"ז כתב בבית האבל ויען שאין המנהג להתפלל בקביעות בבית החתן לילה ויומם כענין האבל לכן נקט ביאתו לב"הכ ואה"ן דאם הוה עובדא דהחתן יתפלל בביתו לא יאמרו תחנונים וכן אם בא האבל לב"הכ לא יאמרו ואם דינא דוקא קאמר האבל בבית האבל אבל בב"ה לא משגיחינן ביה כגון דא לאו מילתא זוטרתי היא והו"ל להשבולי הלקט לאשמועי' בפירוש ומי זוטר ליה הך דינא כי לא העלהו על דל שפתיו? ומכ"ש כי טעם הכנ"הג ז"ל קליש טובא לחלק בין הנדונות ואדרבא לענין האבל אית ביה תרתי חדא דאיקרי חג וזאת שנית שלא לעורר את הדינין טפי מחתן ומי זוטר לן הך טעמא בתרא כדי שלא נשגיח עליו ובפרט במקום שלא בא הדבר מבואר בשבולי הלקט שהוא מקור מנהג זה ולא עוד אלא כי יד הדוחה נטויה לומר כדאמרן דהשבולי הלקט לא דיבר כי אם לפי המנהג והמנהג כבר פשט להתפלל בבית האבל וראיה שבחתן לא דיבר לענין ביתו דאין המנהג להתפלל בבית החתן בקביעות ובזה יש לתמוה על מרן ז"ל ששינה בלשונו וכתב דנהגו שלא ליפול ע"פ לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בב"הכ ביום מילה ולא כשיש שם חתן דמזה הוכיח דחתן הוו ביה תרתי בביתו ובבית הכנסת ובאבל לבד בביתו וזה באמת תימא מהיכן יצא לו דין זה? הלא מקור דין זה הוא מהשבולי הלקט ושם לפי האמור ומבואר אין חילוק זה יוצא בשום אופן שבעולם ודברי מרן ז"ל הם כס' החתום. ועל הכל דאנו רואים מילתא בלי טעמא וכמו שכבר כתבנו דטעם הכנ"הג קליש טובא ולא יגהה מזור לחדש דבר מעתה ובפרט שאנו רואין מנהג מפורסם הובא בתשו' הרשב"ש סוף סי' תקפ"ד וז"ל. דע שמנהגנו בכאן באלגי'ר שלא ליפול על פניהם באותו יום ולא למחר ער שיקבר ואח"ך רצוני לומר אחר שיקבר בב"הכ נופלין ע"פ ובבית האבל אין נופלין וביום שיצא האבל לב"הכ בתשלום אבילות אותו יום ג"כ בתפלת שחרית אין מנהגנו ליפול ע"פ בבה"כ והכל כפי מנהג העיר כי אין זה דין אלא מנהג ע"כ. הרי חידוש נפלא שכל הקהל אין נופלין ע"פ ביום שיוצא האבל לבה"כ ולטעמי דהרב שיירי כנה"ג הוא מנהג שאין לו עיקר ושורש. אלא ודאי דלא שנא ואי היה הענין מבורר בדברי השבולי הלקט לומר בב"הכ בשיש אבל שתיקנא כיון שהוא מנהג וכבר סיים הרשב"א והכל הוא כפי מנהג העיר אבל אחרי כי אין מבורר בדברי השבולי הלקט ואדרבא מונח להפך שהרי באבל נקט בית האבל ולא בית הכנסת ובחתן להפך ב"הב ולא בית מזה מוכח להדיא דשבולי הלקט עפ"י מה שהוא הרוב מבאר מנהגיו והוא ברור לע"ד וכן נראה שהרגיש הרב יד אהרן במ"ב שהביא תשובת הרשב"ש הלזו וסיים וכתב ועיין שיירי דאין ספק דכיון אל האמור איך שיהיה לענין דינא דאם בא האבל באקראי לב"הכ לית דין צריך בושש דודאי בתר הרב כנ"הג גרירנ' בלי ספק דלא עבדינן מינה עיקר ומי יבא אחרי המלך? ובפרט לפי פשט מרן ז"ל אבל בנדון שלפנינו דבא האבל לב"הכ עם החברה של מנחם אבלים או מגישי מנחה דכולם גרירי בתר האבל הא ודאי דינא יתיב שלא לומר תחנונים דכבר הוכח להדיא דעבדו מיניה עיקר ובאים לכבודו אמבוהה דגברי והבל לפי ערך כבוד האבלים כגון דא ודאי יצאנו מידי טעמו של הרב כנה"ג וכיון שיצאנו מזה הרי מנהגי ארגיל לפנינו ולו יהי שהדבר מסופק וכמו שבאמת גם בעיקר חילוק זה מסופק הדבר בלשון שבולי הלקט והרי איכא תרי ספקי חדא שאפשר שהשבולי הלקט לא כתב בית האבל למעט ב"הכ כי אם דוקא משום דהמנהג להתפלל בבית האבל ולעולם האבל אינו יוצא לב"הכ ואת"ל דדוקא קאמר בית האבל ולא ב"הכ ספק דטעמו כמ"ש הכנ"הג דאנשי הקהל לא גרירי בתריה א"כ בנדון שלפנינו דגרירי בתריה אפ' לא אמרה למילתיה וכל דהדבר בספק אי אמרי נ"א או לא כבר כתב מוהר"י מולכו בתשו' כ"י הובאה בס' ברכ"י א"ח סי' קל"א א"ו וז"ל בשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנא' רשות ואם לא יפול אין בכך כלום עכ"ד ובפרט למה שטעים מוה"ר בס' ברכות המים ד"א ע"ג במנהג ירושלים תוב"ב שאין אומרים תחנונים בבית המת גם אם אין שם אבל מטעם שלא להחזיק למת לרשע כיעו"ש בדבריו באורך לפי סודן של דברים ועם שהוא סיים וכתב. זהו על צד הרחק לדעת טעם למנהג ישראל עכ"פ היה טעמו טעם מבעית ומי הוא זה ואי זה הוא שיוכל להכניס ראשו ולהכריע בספקין לצד האחד יותר מהב' שמלבד דהוו תרי ספקי שלא לומר תחנונים עוד זאת דמכריע הוא לכף חובה לנפש המת כי ע"כ בהצטרפות כל הני טעמי בנ"ד אין ספק כי שוא"ת עדיף וכן נעשה מעשה וה' יצילנו משגיאות כיר"א ושוב אחז"ר מצאתי בא"ח סוף הלכות הבדלה דס"ט ע"א שכתב וז"ל באות ג"ל בערבי שבתות במנחה אין אומרים תחינה וכו' ובכל ז' ימי החופה בבית החופה ובבית האבל אין אומרים אותן ולא בשחרית כשיבא החתן או אבל או אונן בב"הכ ע"כ עלז לבי בה' למצוא באחד מן הראשונים הדבר כל כך מפורש כמו שהעליתי ועכשיו התחזקה השערתי על השב"הל ז"ל שכן הוא דעתו ודיבר בהוה שחתן בב"הכ והאבל בביתו כמו שדיבר גם הא"ח בהוה ר"ל בשחרית ולא במנחה דעל כרחיך שאין הפרש ביניהם אם לא דדיבר בהוה דבשחרית באים לב"הכ מפני הס"ת והדומה ובמנחה מתפללים בביתם מפני המנחמים הבאים שם והוא ברור: