כרך של רומי/י

שאלה זאת באה ונהיתה מיד החכם השלם כמוה"ר יוסף אלקאיים נר"ו מורה צדק בעי"ת לישבואה אשר בפורטוגאל יע"א. ויען שבעוברי דרך שם הכרחני לעמוד על הדבר והדבר ידוע כי אין חכם בלא ספרים כמו שאין אומן בלא כלים ע"כ חזרתי על המקרא כשנתישבתי פה רומא יע"א ועם כל זה חטאת הציבור והיחיד לא נתנוני השב רוחי כאשר אם רצוני וזאת להודיע שלא יכולתי לחזור ע"כ הדברים כי אם מה שהוספתי מחדש הלא הוא כתוב בין שתי ידות כמו זה והיה הנשאר משנה ראשונה לא זזה ממקומה וזה נוסח השאלה ותשו' החכם הנז' ותשו' חכמי מאראכיש הוא מארוכו ומה שחזר והשוב החכם יוסף עינינו ומה שכתב החכם מוהר"ר אלקיים נר"ו קרופ מ"ץ בעי' רבאט יע"א:

שאלה אשה אחת גדולה במעשיה שמדקדקת במצוות דאורייתא ודרבנן והיתה נכללת עם ישראל בשבתות וימים טובים ובחדשים ובחגים ובמועדי' וכפה פרשה לעני כל ימי חייה.... אבל היתה נחשדת עם גוי אחד ומתה האשה יחלי"ש אם חייבים בניה וקרוביה להתאבל עליה ולעשות לה השכבה או לאו יורנו המורה לצדקה מהו ד"ת ושכמ"ה:

תשובה ראה ראיתי דברי השאלה הנז'. ומה שנלע"ד הוא שחייבים בניה וקרוביה של האשה להתאבל עליה ולהספידה ומכ"ש שעושין לה השכבה. והגם שכתב מור"ם בש"ע יו"ד סי' ש"ם סק"ה וז"ל אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו וכו' יעו"ש מ"מ נלע"ד דהתם מיירי בדוקא היכא דבשעת מיתה גלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה כגון דבשעת מיתה עבר על ד"ת. דאדם בזה בודאי לא אמרינן ביה מסתמא הרהר בתשובה בשעת מיתה וכן משמע להדיא מהגמ' במס' מ"ק שממנו מקור דין זה וז"ל על דבר אשת ראובן וכו' יעו"ש דמוכח להדיא דדוקא התם שבשעת מיתה עברה על ד"ת דלא שייך מסתמא הרהרה בתשובה בשעת מיתה. אבל כל היכא שבשעת מיתה היו מעשיו סתומים אפי' רגיל לעשות עבירה אמרינן מסתמא הרהר תשובה בשעת מיתה. וכן נ"ל ג"כ דעת הש"ך ממ"ש בסי' שמ"ה ס"ב סק'ה וז"ל משמע דר"ל וכו' אבל משום עבירה דגנב וגזל וכו' עד והכא נמי מסתמא התורה וכו' עד מיהו לעיל סי' ש"ם ס"ה כתב הרב אבל רגיל וכו' עד ונראה דהיינו כשלא התודה קודם מיתתו עכ"ל יעו"ש. הרי מבואר מדבריו כמ"ש ודוק. וא"כ בנדון דידן כיון דבשעת מיתה לא עשתה ח"ו שום עבירה בודאי אמרינן מסתמא הרהרה בתשובה ומתאבלין עליה בניה וקרוביה ומכ"ש שעושין לה השכבה ויש לה חלק לעוה"ב ומה גם שלא היה בנ"ד כי אם חשד בעלמא זה הוא משנלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה יושבי על מדי"ן וציי"ם ואם שגיתי אתי תלין משיגתי כ"ד הצעיר החו"פ לישבואה יע"א שנת הת"ר לפ"ק והשוו"ק עכ"ל החתום עליו כמוהר"ר יוסף אלקייאם נר"ו:

וזאת תשובת דיני מארוויקוש יע"א הע"י תשובה העיקר בזה כיון שאין כאן אלא חשדא בעלמא פשיטא ופשיטא דמתאבלין ומספידין את האשה הנז' וכ"ש שעושין לה השכבה מאחר שאין בירור עבירה כמ"ש השואל אלא שמ"ש החכם הפוסק הי"ו שמדברי הש"ך נראה שבנ"ד אמרינן מסתמא האשה הנז' הרהרה בתשובה בשעת מיתה. לא דק דבהדיא כתב הש"ך דההיא דסי' ש"מ ס"ה כשלא התודה קודם מיתתו ואם איתא דהרהור סגי ליה מאי משני כשלא התודה קודם מיתה ודילמא הרהרה בתשובה אלא ודאי דלא מהני הרהור כזה אלא בעינן עד שיתודה להדיא ואם בשעת מיתה לא התודה להדיא לא סגי ליה. וכן משמע מכמה דוכתי ומפרק ד' מיתות ב"ד שאומרין לו התודה וכו' ש"מ דבעינן ודאי באמירה ולא בהרהור וזה אין צריך לפנים אלא דבנדון דידן כיון דאין אלא חשד בעלמא כמ"ש כ"ע מודו דלא בעי וידוי בשעת מיתה וחייבים להתאבל עליה וכ"ש שעושין לה השכבה וח"פ שלהי תמוז דהאי שהא גבר"ת לפ"ק מאראכיש יע"א והשוו"ק וחתומים עליו:

כמוהר"ר דוד צאבח

וכמוהר"ר אלעזר חזן הע"י

וזה מה שחזר והשיב מוהר' יוסף אלקאיים הי"ו נר"ו וז"ל ראיתי ונתון אל לבי מש"ל החכמים הפוסקים יצ"ו ואני על משמרתי אעמודה דמ"ש הש"ך דההיא דסי' ש"ם ס"ה מיירי כשלא התודה כונתו לומר כגון שבשעת מיתה גלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובתן של רשעים שבעת מיתה עבר עבירה כזה ודאי אמרינן מסתמא לא התודה בשעת מיתה. וע"ז כתב הש"ך דההיא דסי' ש"ם ס"ה מיירי כשלא התודה וגם ממ"ש מור"ם בסי' שמ"ה ס"ב וז"ל אבל מי שגנב וגזל וכו' דע"כ מיירי ברגיל לעשות עבירה דאל"כ מאי קא קשיא להש"ך מההיא דסי' ש"ם ס"ה ואם כדבריהם כן הוא דההיא דסי' שמ"ה ס"ב מיירי שהתודה בפירוש בשעת מיתה א"כ בהכרח ההיא דכתב מרן בסי' שמ"ה ס"ה וז"ל אבל הפורשים מדרכי ציבור וכו' יעו"ש מיירי אפי' התודו בפירוש. וזה אי אפשר דהא קי"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה ולפי מה שכתבתי אני ניחא דההיא דסי' שמ"ה ס"ב מיירי אפי' לא התודה בפירוש דאמרינן מסתמא הרהר תשובה בשעת מיתה וההיא דסי' ש"ם ס"ה איירי שגילה דעתו בשעת מיתה שאינו רוצה בתשובה וכמש"ל אך ההיא דסי' שמ"ה ס"ה מיירי שלא התודו בשעת מיתה דכיון שיצאו מן הכלל לא אמרינן בזה מסתמא עשו תשובה בשעת מיתה אבל אה"ן אם התודו בפי' ודאי מתאבלין עליהם גם מ"ש והביאו ראיה מד' מיתות ב"ד לאו ראיה היא. דאיכא למימר אה"ן דבסתמא אמרינן שעשה תשובה בשעת מיתה אבל לכתחילה כל כמה דמצינן לברורי מבררינן לכן אמרינן להו שיתודו בפירוש וכך היא דרכה של תורה בכ"מ בכמה דוכתי וזה א"ץ לפנים:

וציי"ם פה לישבואה יע"א שנת וקול התו"ר לפ"ג

וחתום כמוהר"ר יוסף אלקאיים יצ"ו.

וזאת תשובת מוהר"ר אלקאיים הי"ו ראה ראיתי מ"ש הרבנים עליונים למעלה מאחר שאין כאן כי אם חשד בעלמא בין למר ובין למר מתאבלין על זאת האשה ועושין לה השכבה. אלא דבהא פליגי שאם יתאמת הדבר ח"ו לדעת חכמי מאראכיש יע"א צריכה להתודות בפירוש ולרב יוסף נר"ו אינה צריכה דאמרינן מסתמא התודה ועיקר ראית כל אחד ואחד הוא ממ"ש הרב ש"ך בסי' שמ"ה בהגה סעיף ה' קושיתו ותירוצו חו"ר מאראכיש יע"א נסתייעו ממ"ש בסוף תירוצו דהתם שלא התודה ומשמע להו דצריך להתודות בפירוש בפה אכן רבותינו לא דקדקו מ"ש בתחילת דבריו דמסתמא התודה וממנה נסתייע רב הו"ר יוסף נר"ו ולדידיה נמי קשה מ"ש בסוף דבריו וכו' ותמיהא מילתא איך העלימו עין טובה ולא קשיא להו רישא לסיפא בדברי הש"ך כנז'. וי"ל דמ"ש בתחילת דבריו דמסתמא התודה אשגרת לישן הוא דלאו דוקא אמרה כי אם מאחר דבתשובת מוהר"י וויל ז"ל השיב לשואלו דבר כתב להם כן וכונתו לומר להם אם תבדקו ותשאלו תמצאו הדבר באמת ויתברר לכם דודאי התודה בפי' ובזה מתישב רישא לסיפא ואנא זעירא לא להכריע באתי פשט דברי הש"ך כחו"ר מאראכיש יע"א. אלא דקשה לי על הש"ך ז"ל דמאי קשה מי שרגיל וכו' עם הא דגזל דהתם רגיל בעבירה ולכן אין מתאבלין וההוא דסי' שמ"ה מי שגזל וכו' אינו רגיל ולכן מתאבלין אלא דיש לישב דמשמע ליה דכולהו ברגיל ומוכרח לחלק דהתם לא התודה וכו' וכעת אין הפנאי מסכים לישא וליתן בדבר וצ"ע ולענין דינא לדידי חזי לי דמצאתי לה רפואה מן התורה שאפי' יהיה הדבר אמת ח"ו אם רצו קרוביה להתאבל ועושין לה השכבה בכל עת ובכל זמן עושין לה ואין מעכב ואין מוחה בדבר ח"ו. ומ"ש מורם מי שרגיל וכו' וכל הנזכרים באותו אין מתאבלין היינו אין חייבי' להתאבל מן הדין אכן אם רצו מי מעכב אלא דכתב לשון אין מתאבלין מאחר שכתב בראש הסימן שראוי להתאבל עליהם חייב לקרוע וכו'. כתב בהפך אין להתאבל וכן נראה ממ"ש מרן בסי' שמ"ה סוף סעיף א' וכל דבר שהוא לצורך וכבוד לחיים עושין ודעדיפא מזה ראיתי בימים קדמונים הרבנים ז"ל באחד שנקיט טינא בליביה ואכל סם המות ומת וכמה בני אדם שאכלו סם ועמדו עליו בשורה ודרשו עליו ונתאבלו עליו קרוביו וינחמו אותם הרבנים משום יקרא דחיי ויקרא דשכבי ואין מוחה בידם. ובודאי דלא קטלי קני באגמא הוו ח"ו דודאי הבינו בספרים ועשו חילוק הנז' גם באחד שהיה חשוד בכמה עבירות וקרוב לודאי ומת פתאום שהרגוהו גוים רח"ל ולא נודע אם התודה אם לאו וכדאמרן. וחוץ מזה אחר שזאת היתה נכללת עם ישראל קדושים ובשמירת שבת קדש שאפי' היתה עובדת ע"ז ח"ו שבת שקול ככל התור' כולה וכמ"ש רז"ל אשרי אנוש יעשה זאת וכו' מעשיה מוכיחות עליה שודאי עשתה תשובה ויש לה חלק לעוה"ב וכמ"ש רז"ל אם ראית ת"ח וכו' וראיה ג"כ המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור הרי זו מקודשת דאמור באותה שעה הרהר תשובה. ועוד יש כמה ראיות מוכיחות ומסייעות לדברינו קם דינא דזאת האשה יש לה חלק לעוה"ב אחר שהיתה מרחמת על העניים וידה פרשה לעני ותמיד שומרת שבתות ומועדים טובים ודאי יש לה שכר טוב בעמלה ובפרט בעבור קרוביה ובניה המלאים דעת ויראת ה' ופוסקי צדקה ברבים עליהם תבא ברכת ה' יצו ה' אתם את הברכה חיים עד העולם אכי"ר:

וציי"מ וימ"ן ע"ה דוד אלקאיים נר"ו:

וזאת תשובתי הן בעודני גולה ונידח בצערי"ך ירושלם תובב"א

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה. מאת כפתריה ופרחיה. ת"ח הנוחים. מגדלות מרקחים. ראשונה יסעו דברי פי ת"ח מאריה דהאי שמעתתא איהו ניהו רב רחומאי מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה שיף עייל שיף נפיק יוסף יפה טוה"ר נר"ו. ואחריו כל ישרי לב שני צנטרות הזהב דייני דנה"ר דע"ה היא מאראכיש יע"א. נאחז בסבך הקרוב אליו נטע מאותו המין. גליה לדרעיה זרוע ימין ממשפחת בית אביו הוא הדיין כלי שהוא כליין המעלות לדוד נר"ו:

וכשאני לעצמי האמת אגיד כי לא היה לי חפץ ליטפל בדבר זה מכמה טעמי חריצי אימא רישא כל שהוא עיקר כי שמעתתא בעיא צולותא. ואנא לא כן גר הייתי כאורח נטה ללון ממש אדעתא למיסק לא"י תוב"א. וא"כ לאיש אשר אלה לו היטעם את אשר יאכל לחמה של תורה. וזאת שנית כי באמת לפי סגנון השאלה איני רואה דבעיא העמדה והערכה וישיבה שיש בה סמיכה מאחר כי הוא היה אומר כי אינו אלא חשדא בעלמא א"כ למה חרדו אלינו את כל החרדה הזאת אך מה אעשה כי הצקתני אהבת רב חביבא יוסף עינינ"ו נר"ו. וכן ערכו שיורד ע"פי מידותיו הם הרהיבוני לצאת חוץ ממחיתתי ולעשות רצונו חפצתי והוה תחילת דיבר במטו מינייהו מלכי האמורים בפרשה. אמינא להו כי אל יחר בעיניהם אם לא אטפל בתחילת דברי לישא וליתן בדבריהם דרבנן הע"י כי אחרי המחי"ר ויקירא כל דבריהם הם דקדוקי תורה ודקדוקי ובצ"ק שבסדקי. דוחקים ודקדוקים זה אומר בכה וזה אומר בכה כאלו אין לנו אלא דברי הש"ך ז"ל ונסתם כל חזון לראות מאיזה מעין נבעו ומאיזה מחצב נחצבו דברי הש"ך ומינה לעמוד על עיקר הדין כאורח כל פוסקי הלכות אשר כתלי בית המדרש יוכיחו. וכיון שכן מוכרח אני לבחור דרך לעצמי מרישא דסדרא ע"פי שורשן של דברים ממה שרשום אצלי ובזכרוני. וממילא יצא הדין לאורה ואחרי כן כל הרבנים החתומים עליונים למעלה הע"י כל חד בדידיה יקח תשובתו כפי מידתו כאיש גבורתו וזה החלי בס"ד:

הנה אל ה' ויאר לנו. כי עיקרא דהאי מילתא שורשה פתוח בפר' נגמר דמ"ו אמר עולא אמר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינן היו בה (בעיר הנדחת) קדשים קדשי המזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו. והוינן בה קדשי מזבח אמאי ימותו כיון דאקטול הויא להו כפרה לאו משום דאמרי' הואיל ונדחו ידחו. א"ל אביי מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה (בתמיה) מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיא יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. (ופרש"י יטמא להם במותם ת"ל לנפש לא יטמא בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא לו. ואם לאו אל יטמא לו אפי' לשארו אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו ע"כ). א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעי למת מתוך רשעו. מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קא מיית לא הויא ליה כפרה. נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קא מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב נתנו את נבלת עבדיך וכו'. א"ל אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד. הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הויא ליה כפרה. אבל הרוגי מלכות כיון דלאו בדין קא מקטלי הויא להו כפרה (ופרש"י הרוגי מלכות הנך דאומות הרוגי ב"ד עיר הנדחת ע"כ) תדע דתנן לא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם ואי ס"ד כיון דאקטול הויא להו כפרה לקברו בקברות אבותיהם (ומשני) מיתה וקבורה בעינן (ופרש"י אם נקברו מכפרת מיתתן עליהם) ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן עיכול בשר דויקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות ש"מ. רב אשי אמר אבילות מאימתי הויא מסתימ' הגולל כפרה מאימתי מכי חזו צערא דקברא פורתא ולכך הואיל ונדחו ידחו אי הכי למה ליה עיכול כשר משום דלא אפשר ע"כ והנה קודם שנבא לחדש דבר מעתה אציגה נא עמך מה שכתוב אצלי בדרשותי ספרי הקטן ישמ"ח לב דקס"ג שהבאתי הך סוגיא כדמותה ופרש"י הנ"ל במה שפירש אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו וכתבתי וז"ל שם מועתק אות באות וחזי הוית להרב פני מבין ח"ב בפירוש הך סוגיא שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל צריך ביאור דמהיכא נפקא ליה לרש"י ז"ל דאם חזר בו דמטמא לו והדרא קדושה לדוכתא נימא דכיון דפירש מדרכ' צבור שוב אינו חוזר לקדושתו ואינו יכול ליטמא לו אף דחזר בתשובה עכ"ד. ולדידי הפעוט מילתא כדנא אינה צריכה לפנים כלל ודברי רש"י על אדני פז מיוסדים הם כיון דתלי הטומאה מקרא דבעמיו בעושה מעשה עמיו דוקא ואי לא לא א"כ כשחזר בתשובה עושה מ"ע קרינן ליה ושפיר מטמא לו. וכמו שכן אמור ביבמות דכ"ב וחייב על מכתו. אמאי קרי כאן בעמך בעושה מעשה עמך (ותי' בגמר') כדאמר ר' פנחס כשעשה תשובה הכא נמי כשעשה תשובה ופרש"י שם דהואיל ושב עושה מעשה עמך קרינן ליה דנהי דעונו עדין אינו נמחק מ"מ מתשובה ואילך עושה מעשה עמך מקרי ע"כ א"כ דון מינה ואוקי באתרין בכהן דיכול ליטמא כיון ששב בתשובה וחזר בו אפי' דעונו תלוי עד אחר מיתה וקבורה דמידי הוא טעמא דנאסר ליטמא לו לאו היינו משום דבעינן עושה מעשה עמך והאי לאו עושה מעשה עמיו. א"כ עתה ששב בתשובה עושה מעשה עמיו מקרי אפי' דעונו תלוי עד אחר קבורה ופשוט. והרב הנז' ז"ל כתב דדברי רש"י הם מיוסדים על אדני הת"כ וז"ל נהג בהם מנהג כזה הרי הוא חולין יכול יהיו חולין לעולם ת"ל בעמיו בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין פי' הרי הוא בקדושתו ע"כ והרב קרבן אהרן ז"ל פי' דכוונת מ"ש בעמו ר"ל בזמן שהעבירה עמו אבל אם עשה תשובה חוזר לקדושתו יע"ש הרי דמקרא נפקא ליה דאם חזר בו מטמאין עליו ומשו"ה כתב רש"י דלא כיפרה לו מיתתו אא"כ חזר בו ע"כ: אשר עפי"ז מקום יש בראש להביא סיעתא מכאן למה שנראה מדברי הש"ך יו"ד סי' שמ"ה סק"ו דכל הפורש מדרכי ציבור דאין מתאבלין עליו היינו דוקא אם לא התודה קודם מיתתו דאין מתאבלין עליו לא כן בהתודה דמתאבלין עליו. ומוהר"י עיאש ז"ל בסי' ש"מ סק"ה כתב עליו וז"ל ודע דכל הכיתות הנז' אין חילוק בין התודה או לא התודה דומיא דהרוגי ב"ד דאע"ג דמתודין אין מתאבלין עליהם דהוידוי אינו מכפר לאלתר אלא לאחר מיתה וקבורה וכן בסתם מתים שמתאבלין אפי' לא התודה דהוידוי אינו מעלה ומוריד לענין להתאבל עליו ודלא כדמשמע מהש"ך יו"ד סי' שמ"ה יע"ש. ולפי מה שכתבתי מדברי התו"כ דקתני להדיא דאם חזר בתשובה הדר לקדושתו א"כ היכא דחזינא דהתודה שפיר מתאבלין עכ"ד הר' פני מבין. ואני שמעתי ולא אבין דאחרי המחי"ר אין הנדון דומה לראיה ודברי מוהר"י עיא"ש ז"ל צדקו יחדיו. דמה דמות יערוך דברי התו"כ שכתב שכשעשה תשו' מטמא לענין אבילות דשניא היא דהתם שאני כיון דעיקר איסורו מלטמא בא לו דוקא ממאי דגלי קרא בעמיו ואמרינן בעושה מעשה עמיו. וא"כ כשחזר בתשובה שפיר מקרי עושה מעשה עמיו ומטמא עליו אפילו דעדין לא נתכפר אלא אחר מיתה וקבורה לא כן באבילו' דהוידוי אונו מעלה ומוריד להתאבל אלא דוקא תלוי בכפרה לפי ראית הרב מוהרי"ע ז"ל וא"כ כפרה לא הויא אלא עד אחר מיתה וקבורה וא"כ שפיר אין מתאבלין עליו אפי' כשעשה תשובה ר"ל שהתודה יען דעדין לא נתכפר לא כן בענין טומאה דלא תלי בכפרה כי אם בעושה מעשה עמיו ותו לא וכיון ששב עושה מעשה עמיו מקרי תכף קודם מיתה ואפי' דהכפרה תליא עד אחר קבורה ועיין למוהרד"ך בית י"א שכתב להדיא דהוידוי לא מהני כלל יעוש"ב והיא נעלמה מעיני הרבנים הנז"ל ומכל האמור חזות קשה הוגד לי במה שראיתי להרב נחלת בנימין דס"ח ע"ד דאחר דהכריע דהמבזה אביו אפי' לאחר מיתה חייב סיים וכתב וז"ל מעתה יפלא על מ"ש בפסחים פרק מקום שנהגו. דחזקיהו גירר עצמו' אביו על מיטה של חבלים והודו לו חכמים והשתא היאך הודו לו הלא היה לחזקיהו בזה חיוב מיתה שהרי מקלל פירושו הוא מבזה ומקלל לאחר מיתה נמי חייב ואיך הודו לו חכמים. וליכא למימר דהואיל אחז אביו לאו עושה מעשה עמך מקרי לא מחייב על קללתו דלא מחייב בקללה כי אם בעושה מעשה עמיו דזה אינו דלדעתי לא מחליקינן בין עושה מעשה עמיו רק מחיים דרואים אנו דעדין לא שב מחטאתו ולכך דלאו פטור עמ"ע הוא. אבל כשמת המיתה מכפרת ודאי ולא שייך לפלוגי בין עושה מ"ע לשאינו עושה כדאמר ר' פנחס כשעשה תשובה אף דמתחי' רשע היה מ"מ עכשיו בתשובתו נתכפר לו והו"ל בעמך הכי נמי מיתתו בתשובתו. ויותר ממה שהתשובה מכפרת מיתה מכפרת א"כ לאחר מיתה לא שייך לפליגי בין עמ"ע לאינו מה שהיה בחיים ותמיד מקלל אביו ואמו חייב מיתה וכו' דאלת"ה איך חייבה תורה מקלל אביו ואמו לאחר מיתה אף דבחיים היו בכלל עמ"ע למ"ד אין מיתה בלא חטא דנפש החוטאת וכו' א"ד יעו"ש. ולדעתי אהמ"ר דבריו נפלאו ממני נפלאות אשר לא נבראו חדא דהיכי קאמר דבתשובה מכפרת הפך דברי רש"י שם באותה דרב פנחס שכתב להדיא נהי דעונו אינו נמחק ועוד דהתשובה היא עם ד' חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש וא"כ בזו דאחז איך נוכל לומר דהוי המיתה דומיא דתשובה כאלו אם היה שב בתשובה תשיבתו בלי יסורין ומיתה וקבורה היתה מכפרת הא ודאי אתמהה ואין התשובה מכפרת כי אם עבר על מ"ע ותו לא. וזאת שנית דהיכי קאמר דאם מת עמ"ע מקרי גם בלי תשובה מבוררת דודאי מיתתו מכפרת דאמרי' אפשר עשה תשובה. והרי סוגיא ערוכה וברייתא בדוכתא צווחין בכרוכיא נגד דבריו שהרי אמר אביי במוסכם ובתמיה מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה והחליט מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה ואית מתניתא בידיה דתני רב שמעיא יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא לו ובשאינו עושה מ"ע לא יטמא לו אם לא חזר בו וכפירש"י שם הנז"ל הרי דהמיתה בלי תשובה לאו עושה מ"ע מקרי הפך דבריו ממש וסבור הייתי לידחק ולתת מקום קצת לדברי הנח"ב דאפשר דכונתו הוא דבשלמא בענין טומאה כיון דלא אתברר דעשה תשובה לאו עמ"ע מקרי כדי לחייבו בק"ע לעבור על לאו דלא יטמא לא כן בענין מקלל אביו לאחר מיתה דכיון דמידי ספקא לא נפקא דאפשר עשה תשובה בשעת מיתתו א"כ מספק אמרינן שב וא"ת ואל יקלל אביו שמא עשה תשובה ועושה מ"ע מקרי. זה היה נ"ל לתת מקום לדברי הנח"ב הגם שאין דבריו סובלים פי' זה אבל הא ודאי בורכא חדא דלא שייך להחליט חיוב מיתה במקלל אביו מספק שמא עשה תשובה כי אם לומר שוא"ת ולא יקלל (אבל אם קלל ודאי שלא נחייב ראשו של זה הבן מספק גרוע ונפסד כזה וזה ברור כי אפי' העטלפים יראו זה וחס להרב ז"ל שיאמר כן הגם שדבריו קורין בגרון אומרו ותמיד מקלל אביו ואמו לאחר מיתה חייבים וכ"ן ממ"ש למטה כיע"ש) וזהו הטוב והישר ולא מחית איניש לספק חמור כזה שיש בו עונש מיתה וחזקיהו שאני דהודו לו שזה היה לכבודו כדי להביאו לחיי עולם וכמו שעשה ר"מ לאלישע אחר ודי אומרו למחר ימות ויעלה עשן מקברו והוא בזיון גדול לבד האמירה (שהמעשה היה ע"י שמים ואחר מיתתו ובודאי לא עבר כי הוא חפשי מן המצות) אלא ודאי דכדאי הוא המצוה הגדולה להביאם לחיי עולם וליכנס בספק קל גרוע ונפסד כזה ועיין מוהר"דך בית י"א שהביא עובדא דחזקיהו זאת וסיים וכתב ואם לא היה מועיל לו לא היה עושה כן ולא היו חכמים מודים לו וכן הביא עובדא דר"מ הנז' וסיים וכחב וז"ל ונראה דר"מ לזכות את רבו קאמר כן שכששמע למלאכי השרת שאמרו לא לעלמא דאתי ליתי אמר ר"מ יותר טוב שיענש בגהינם ויטול שכרו בעוה"ב ולפיכך אמר מתי ימות וכו' כלומר שאני רוצה לזכותו וכו' שאין סברא לומר שר"מ היה רוצה להענישו ולהכניסו לגהינם א"ר יעו"ש. וא"כ כפי זה אין מקום לדברי הנח"ב כלל ועוד אעיקרא ישוב זה אין לו שחר שהרי בגמ' כבר צוחו ואמרו מת מתוך רשעו אין לו כפרה ונשאר ברשעתו כמו שהיה בחיים ממש תו מי הכניסנו באלו הספקות הפך התלמוד ערוך ואחרי המחי"ר שגגת תלמוד עלתה לו ארוכות גדולה ובנה עליה מצודים גדולים פורחים באויר ואת כל אלה איננו שוה לי את אשר אני רואה במה שרצה להכריח באומרו דאלת"ה איך חייבה תורה מקלל אביו ואמו לאחר מיתה אף דבחיים היה עושה מ"ע למ"ד אין מיתה בלא חטא א"כ השתא שמת נתברר שחטא חטאים גדולים בצנעא עד שגמרו לו מיתה א"ד יעו"ש. והאמת אחרון הכביד והגם כי כל דבריו הם לפום חורפא ולחדודי הוא דבעא הא מיהא צריך לבקש מנוח לכף דגלה ועליה יכרעון חריפי דפו"ם בדת"א. לא כן הכא כי לא הניח מקום אפי' כמלא נימא שהרי אנן קי"ל בכל התורה כולה סוקלין על החזקות ושורפין על החזקות ומעשה באשה אחת שבאתה לירושלם ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ולסוף בא עליה והביאום לב"ד וסקלום לא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה כמבואר בקדושין דע"ט עי"ש והרי הכא האיש הישראלי הוחזק לכשר כל ימיו ועושה מ"ע וא"כ כשמת היכי הוברר שהוא רשע גמור עד שפטור הבן המקללו מחיוב מיתה ואי משום דאין מיתה בלא חטא הא ודאי בורכא היא דאין מיתה בלא חטא אמרו ולא אמרו אין מיתה בלא חטאים גדולים עד שנכריעהו מכח המיתה לכף חובה ולדונו לרשע גמור ואימא שהוא מהמתים בעטיו של נחש ותלי"ת אותו על ע"ץ הדעת טוב ורע על דבר שר"ה כי הוא היתה אם כל חי והוא פלא! והלא דברים ק"ו אם עבר עבירות כל ימיו ובזיבולא בתריתא שב בתשובה עושה מ"ע קרינן ליה ומטמא אפי' דעדין עונו לא נתכפר כלל. כאן שהחזיק בתורת ה' ובמצותיו כל הימים ובשביל איזה חטא או חטאים נגזרה עליו מיתה בשביל זה יצא מכלל עמ"ע? זה לא חשב אנוש והוא פלא באמת איך פה תדבר חכמות תאמר כן ע"כ לשוני מה שפלפלתי בהך סוגיא בספרי הקטן ישמ"ח לב הנז"ל יעו"ש:

ועתה האמת אגיד דאין לי הספרים הנ"ל ולא ספרים אחרים בידי כלל כדי לראות הדברים בשורשן אבל לפי מה שאני מתבונן בפי' הסוגיא ודברי רש"י כמעט שאנכי הרואה שאין מקום לא לדברי מהר"י עיאש ז"ל ולא לדברי הרב פ"מ ז"ל שהוכרח להסתייע מהתו"כ וכ"ש שאין מקום למה שכתבתי אני בעניותי לחזק דברי מוהר"י עיאש ז"ל. ואבאר את דברי שהרי אתה רואה בפי' הסוגיא לדעת עולא אמר ר"י הוא פי' דאם חזר בו מהני להקריב קרבן ולא מקרי זבח רשעים תועבה אם לא מטעמ' דהואיל ונדחה ידחה וזה פשוט ומבואר באר היטב דאי ס"ד דזה המומר אפי' חזר בו מקרי רשע עד אחר מיתה וקבורה וכמו שהוא האמת דאין לו כפרה אלא עד שימות והוא אחרון שבד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש ומייתי לה מקרא אם יכופר עון זה עד ימותון עיין ביומא דפ"ו וא"כ אי ס"ד דבאופן כזה דאין לו כפרה כי אם עד אחר מיתה וקבורה. עכ"ז הו"א דאפי' חזר בו רשע מקרי א"כ למה לי טעמא משום דנדחה ידחה תפוק ליה דהו"ל מומר ולא יכופר עונו עד שימות וזבח רשעים תועבה קרינן ביה אלא ודאי דכיון ששב תו לא מקרי רשע אפי' דעדיין לא נתכפר עונו אלא דקרבנו אינו קרב מטעמא דהואיל ונדחה ידחה וע"ז רב יוסף רצה להביא ראיה לסברת עולא זאת מק"ו מעיר הנדחת שהרי אפי' דלא חזרו בהם ואקטול וקס"ד דהו"ל כפרה עכ"ז אינן קרבין קרבנותיהם ובודאי טעמא הוא משום דהואיל ונדחו ידחו וע"ז דחי תלמודא דאי מהתם ליכא ראיה דלעולם אימא לך דאם חזר בו דתו לא מקרי רשע אה"ן דקרבנו קרב ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. והתם בעיר הנדחת דאין קרבין קרבנות היינו משום דלא כיפרה מיתתם כיון שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בהם והביא ראיה מדתני רב שמעיא יכול אפי' פי' אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מ"ע וע"ז פירש"י אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו דאי חזר כי ודאי מטמא לו אפי' דהכפרה תלויה עד אחר מיתה וקבורה עכ"פ עושה מ"ע מקרי כיון שחזר בתשובה ואלו הם דברי עולא דתלי טעמא דאין קרבין קרבנות דמומר שחזר משום הואיל ונדחה ידחה מוכרח דבחזר בו הרי הוא כישראל לכל דבריו וכ"ע מודים בזה וכדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא בשעשה תשובה והיא הלכה מוסכמת לכל עון ולכל חטאת בכל התלמוד אלא דרב יוסף הוה ס"ל לפי קס"ד דבמיתה גם בלי תשובה הויא ליה כפרה קודם קבורה ע"ז דחי תלמודא דאם לא חזר לא כיפרה מיתתו ועדין נוכל לומר דמומר שחזר בו אע"ג דלא נתכפר לו קרבנו קרב כיון דלא מקרי רשע ואין ראיה ממתני' הואיל ונדחה ידחה. וע"ז דחה רבא וחילק בין נהרג למת וקס"ד דהריגה גם בלי קבורה הויא כפרה לא כן במת על מטתו ודחי אביי בין הרוגי מלכות דהוי שלא כדין דהויא כפרה. לבין הרוגי ב"ד דהוא כדין דלא הויא כפרה והביא ראיה ממאי דאמרינן הרוגי ב"ד לא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם ואי בהרוג הויא כפרה תכף לקברו והשיב רבא דלעולם ההריגה הויא כפרא והוא עם קבורה וא"כ הרוגי עיר הנדחת אחר קבורתם היה להם כפרה והיו יכולים להקריב קרבנותיהם אם לא מטעם דנדחו ידחו. ומהאי טעמא מסיק תלמודא דלא היו מתאבלין עליהם יען דהאבילות מתחיל מסתימת הגולל והוא קודם כפרה דעדין לא חזו צערא דקברא וא"כ בשעת הכפרה כבר נדחה האבילות והואיל ונדחה ידחה הנה נמצא מפי' הך סוגיא ולפי המסקנא דחזר בו בחיים עם הרוגי ב"ד וקבורתם שוים הם ממש והיינו דמה הרוגי ב"ד אחר כפרתם בהריגה וצערא דקברא פורתא נתכפרו והוו ישראלים לכל דבריהם הן ליקרב קרבנותיה' והן לקוברם בקברות אבותיהם והן להתאבל עליהם. אם לא דמטעמים אחרים אינם עושים להם כל הדברים הנ"ל קרבנותיהם אינם קרבין משום דהואיל ונדחו ידחו בקברות אבותיהם אינם נקברים משום דלא אפשר קודם עיכול בשר משום בזיון אבילות אינם מתאבלין משום דבשעת שחל האבילות עדין לא כיפרה המיתה ואח"כ כי חזי צערא דקברא דהוי כפרה כבר נדחה. נמצא דאי לא הוו הטעמים שפיר הויא כפרה והיו נידונים כישראלים גמורים לכל הדברים הנ"ל א"כ מינה דחזר בו בחיים חיתו דהוא עדיפא מינה ר"ל ממיתה וקבירה שהרי נחזר פשיטא לתלמודא דקרבנו קרב ומטמא וכו' ובמיתה וקבורה פלפל הרבה עד דאסיק דמיתה וצערא דקברא פורתא הוי כמו חזר בו ועכ"ז קרבנותיהם אינן נקרבים משוב דהואיל ונדחה ידחה אבל אה"ן לשאר דברים דהתשובה קדמה להם כמו הטומאה והקבורה והאבילות אה"ן דהוו כישראלים לכל דברים אלו ולא שייך בהו טעמא דהואיל ונדחה או לא אפשר כמו דהוי בכפרה התלויה במיתה וקבורה. וזה ברור ופשוט מגופא דשמעתתא למעיין היטב:

ועכשיו חזרתי לראות דברי הרב פ"מ בשורשן וראיתי לו שם שבסוף דבריו סיים וכתב וז"ל וכן יש לדקדק ממ"ש מת מ"ר וכו' דנראה דוקא אם מת מתוך רשעו הוא רלא כיפרה לו מיתתו הא אם לא מת מתוך רשעו אלא דחזר בו כיפרה לו מיתתו ומטמאין ומתאבלין עליהם עכ"ד. ואחרי המחי"ר לפי כל האמור ומדובר בפי' הסוגיא תו אינו דקדוק כי אם פשטא וריהטא דתלמודא מתחילת מימרת עולא עד סוף המשא ומתן כולו אין לי פי' אחר כי אם דוקא ביסוד מוסר זה במי שחזר בו אפי' שעונו אינו נמחק הרי הוא כישראל לכל דבריו לא נופל דבר והוא ברור אליבא דכ"ע ועפ"י מונח זה נושאים ונותנים בשמעתין כולם פה אחד:

נמצא דדברי רש"י ז"ל שכתב אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו הם מוכרעים מגופא דשמעתתא ואין אנו צריכים לא להתו"כ ולשום ראיה אחרת דדברי הת"כ ודאי הם סיוע גדול והוא האמת כדקי"ל בכל התלמוד כדאמר ר' פנחס בשעשה תשובה והיא מימרא מוסכמת בכל התלמוד כנודע והוא האמת דכיון שאין העבירה עמו היינו עזיבת החטא שהיא עיקר התשובה וזהו כל תשובה שבעולם ומעתה אזדא ליה מה שכתבתי אני הדל לחזק דברי מוהר"י עיאש ז"ל באומרי דדוקא בטומאה דגלי קרא בעמיו אבל לא לענין אבילות דהא ודאי בורכא היא דכל שעשה תשובה וחזר עושה מ"ע מקרי ושפיר מתאבלין עליו ובלאו הכי הדין יוצא מגופא דשמעתתא וכאמור לעיל דבשחזר בו הוי ישראל גמור לקרבנותיו וליטמא לו ולקוברו בקברות אבותיו ולהתאבל עליו דומיא דאחר מיתה וצערא דקברא פורתא אם לא שיהיו טעמים חצונים מספיקים היכא דשייכי וכמדובר לעיל. וא"ת הא קי"ל כל המומתין מתודין וכיון שהתודה והורגין אותו תכף ליהוי כפרה. ולאבלו אלמה תנן לא היו מתאבלין עליהם מפני שכבר נדחה ולמה נדחה בשלמא עיר הנדחת נוכל לומר שלא היה הוידוי וע"ז לא כיפרה המיתה כי אם עד צערא דקברא ונדחה האבלות אבל הרוגי ב"ד שכבר היו מתודין לאבלו תכף. הא ודאי ליתא דהתם שאני דכבר נגמר דינו ונתחייב כדי רשעתו בב"ד וגם הוידוי אתי בע"כ וכ"ש שכבר אומרים בפירוש התודה. אבל בעלמא בחד מפורשים מדרכי ציבור שמדיליה חזר בו והתודה את עונו ונכנע מדיליה בהא ודאי הוא דאמרינן במתני' בעמיו דמטמאין ומתאבלין עליו דהא באמת חזר בו מדיליה וידים מוכיחות ששב בתשובה בכל לבו אפי' שיהיה תשובה הגרועה שהיא בזבולא בתריתא סוף סוף שב בתשובה ומתאבלין עליו לא כן בהרוגי ב"ד שכבר נתחייב כדי רשעתו בבירור שוב הוידוי הזה אינו מוציא מידי ודאי רשעתו אפי' אם התודה מדיליה חיישינן כי לכבודו עושה הערמה או לכבוד קרוביו כדי שיתאבלו עליו וכבוד יעשו לו במותו. ע"ד מ"ש בסנהדרין דמ"ג ומ"ד ע"ב שאם הוא נקי מאותו עון שהעידו עליו היה אומר יה"ר שתהא מיתתו כפרה לכל עונותיו חוץ מעון זה ועכ"ז היו הורגין אותו משום חשש הרמאים כי נגמר דינו בב"ד שאני והוא פשוט דחזר בו בחיים מדיליה עם וידוי דמומתין רב המרחק וכמבואר בתלמודא מדתני רב שמעיא ופירש"י ואי ס"ד ליקשי ממתני' וכל פלפול הך סוגיא דחוי מעיקרו וזה ברור למעיין היטב:

ונפקא מינה מכל האמור דבאלו הכתות של פורשים מדרכי ציבור החטאים האלה בנפשותם שכבר יצאו מכלל חזקת ישראל אין מתאבלין עליהם אם לא שהתודה בכל דעתו אפי' אם היה הוידוי בשעת מיתתו או אפי' הזכירוהו אחרי' על הוידוי ואמרו לו התודה עכ"ז אם ראו העומדים ממעל לו ר"ל אותם שאינן נוגעי' בדבר והם אומרים לנו שהתודה בכל דעתו מחטאתו אשר חטא ומת ביהדותו כהלכת גוברין יהודאין. הא ודאי מתאבלין עליו בלי ספק כמו שכל זה ברור ופשוט מפשט הסוגיא הנז"ל וכמדובר. ומעתה שפיר יגדל התימא על הרב מוהר"י עיאש ז"ל בדבריו הנז"ל שכתב דכל הכתות הנ"ל שפורשים מדרכי ציבור אין חילוק בין התודה ללא התודה דומיא דהרוגי ב"ד דאע"ג דמתודין אין מתאבלין עליהם דהוידוי אינו מתכפר לאלתר אלא לאחר מיתה וקבורה וכו' ע"כ ולפי האמור אחרי המחי"ר דבריו מן המתמהין ומי זוטר ליה להרב ז"ל טומאת כהן דבחזר בו להקרא עושה מ"ע דמטמאין אותו בק"ע והכי אזלא ריהטא דשמעתתא מתחילתה לסופה דגם בחזר בו מתאבלין עליו כאשר הארכנו לעיל. והרוגי ב"ד שאני דאפילו התודו אינו מוציאם הוידוי מידי ודאי רשעותם שנתחייבו בב"ד והוא ברור וכנז"ל ואינו עומד כנגדי כ"א תשו' מהרד"ך בית י"א שהבאתי בס' הקטן ישמח לב והבאתי דבריו לעיל שכתב דהוידוי ל"מ ולמ"ד אלא שאין הס' מצוי בידי כדי לחזור ולראות דאפשר הוא דוקא בהרוגי ב"ד ולא בפורש מ"ץ שחזר בו אפי' קודם מיתתו על מיטתו וה' יזכני לחזור ולשנות פרק זה בל"ן ולראות כל הדברים בשורשם כיר"א:

ושוב כשנתישבתי פה דומא יע"א ובאו ספרי מירושלם תו"ב תכף נטפלתי לראות תשו' מהרד"ך הנז' במקומה וראיתי שלא זו בלבד שדבריו אינן סותרים דברינו אלא אדרבא מסייעין לדברינו שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ם דבעיר הנדחת שולחים שני ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשו' מוטב ואם יעמדו באולתם וכו' עד ודנים אותם וכו' וסיים מהרר"ך ז"ל וכתב וז"ל הרי לך שאחרי שנתברר לנו שאין רצונם לחזור בתשו' הורגים אותם. וא"כ אין הוידוי מועיל להם כלום שהוידוי לתשובה הוא בא ואם אינו שב הרי כטובל ושרץ בידו כדאיתא בפ' סדר תעניות וכן נמי היו הורגים הנשים והטף שאין להם דעת להתודות ולשוב. ואף אם במתודין קא מיירי מאן לימא לן שחוזרים בתשובה דדוקא כשבא עבירה לידו באותו מקום וכו' קאמר רב יהודה בפ"ב דיומא דמוכח דהויא תשו' גמורה ואפשר שמזה הטעם אמרו שם פ' נגמר הדין שלא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם שאין קוברין רשע אצל צדיק גמור והיינו משום דאפי' שהתודו אפשר שדברים בעלמא הם אבל אינם חוזרים בתשו' שאם היינו יודעים בודאי שחזרו בתשובה מיתתם מכפרת עליהם והיו נקברין בקברי אבותיהם וגדולה תשובה כדאיתא ביומא וכו' עיש"ב. הנך רואה להדיא שמוהרד"ך לא אמר שהוידוי ל"מ ול"מ ב"א דוקא בהרוגי ב"ד דאחר דנתחייבו כדי רשעתם בב"ד ונתברר רשעתם לעיני השמש לודאי רשעים גמורים לא אתי ספק וידוי דברים בעלמא דאפ' שיגמרו בדעתם לחזור ואפש' נמי שעדין יעמדו ברשעתם ולא יחזרו בכל לבם וימותו מתוך רשעתם. אבל בפורשים מ"ץ שלא נתחייבו בב"ד כדי רשעתם הרי שעדין עכ"פ אין הדבר ברור כשמש כי מי יודע כל שלא דנו אותם ב"ד במעלם אשר מעלו ויצאו חייבים מבית דינם. וכנגד זה יש לנו תשובה בעת מותם תשובה הנרגשת להעומדים שם הרחוקים לו שהיא תשובה הגונה גונח בלבו על חטאתיו ועל פשעיו הא ודאי תשובה מעליא מקרי ואם היא מהתשובות הגרועות בזבולא בתריתא עכ"פ תשו' מקרי אפי' על כל מין עבירות שבעולם וכמ"ש הרמב"ם ס"ו פ"ג מה תשו' אחר שמנה כל אותם שאין להם חלק לעו"הב סיים וכתב וז"ל בד"א שכל אחר מאלו אין לו חלק לעו"הב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העו"הב שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפי' כפר בעיקר כל ימיו ואחרונה שב יש לו חלק לעו"הב שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ועי"ש בכ"מ שכן הוא דעת הרי"ף והתוס' בפ"ק דר"ה וראיה ממ"ש בקדושין דנ"ט אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו ע"כ יע"ש הנך רואה דאפי' על האפיקורוסום והפורשים מד"ץ וכו' אם עשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו והא ודאי מילת באחרונה שבתלמוד והפוסקים הנ"ל אין לו שיעור והוא ממש עד זבולא בתריתא שאין שהות לומר תשובה שבאותו פרק באותו מקום וכו' ומוכרח שהוא וידוי דברים והעומדים שם רואים אותו גונח מלבו ועל דא ודאי הוא כישראל לכל דבריו (ועיין מ"ש הכ"מ עמ"ש הר"מ שם בסוף אותו פרק כל הרשעי' והפושעי' והמומרים שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותם ודו"ק היטב ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי שם ודו"ק בדבריו כי נעמו ואכמ"ל) והוא ברור כשמש אלא שמהרד"ך לא הרחיב בזה כיון שאינו משתעי כי דוקא בהרוגי ב"ד ועלה קאמ' דהוידוי לא מהני והוא פשוט. ומין שמיא אנהירנהו לעיינין וראיתי להגאון בעל זקן אהרן בסי' צ"ה שכתב על משומד שבשעת מיתתו התודה בפני כמה יהודים ומת בוידויו והביא חבילי ראיות כאיש גבורתו לומר שכיון שהתודה אדם אפי' עבר ע"כ התורה כולה זוכה לעו"הב ועם צדיקי' יכתב ונרגש מההיא דכל המומתין מתודין ועכ"ז אין להם כפרה עד אחר מיתה וקבורה ועיכול בשר והביא כל הסוגיא הנז' וחילק בכל מ"ש אנן בעניותין דשאני מתודה מפי עצמו ומעשיו מוכיחין. והביא סיעתא מפירש"י הנז"ל אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו וסיים וכתב משמע דאם חזר בו המשומד בנו כהן מטמא לו והאריך עוד בזה להביא ראיות יעוש"ב ואין ספק דאלו היה רואה הרב שבט יהודה תשו' זאת לא היה כותב מ"ש והוא ב"כ:

ומעתה הואיל משה באר לשון הג"מ פרק ה' דמ"ק ותשו' מהר"ם ב"ב ז"ל הבאה בתוכה הוא הלשון אשר רמז ה"ה הפוסק יוסף עינינ"ו נר"ו וז"ל הג"מ על דבר אשת ראובן שהיתה עקרה ונשבעה שבועת התורה וכו' באלה ובנדוי וכו' שלא תנחיל כתובתה רק לבעלה ואח"ך ברית אלהיה שכחה ועזבה אלוף נעוריה והנחילה בעת מותה את בן אחותה ומתה בנדויה ושאלת אם יש להתאבל עליה. תניא במס' שמחות מנודה שמת וכו' אמרינן כל הפורש מדרכי ציבור וכו' אין מתעסקין עמו לכל דבר וכו' ובירוש' אמרו הרוגי מלכות מתחילין להתאבל עליהם משנתיאשו לקוברם ובלבד שלא יהא גנב ולכן אין מתאבלין על גנב וקאמר התם כל הפורש מדרכי ציבור אין מתאבלין עליו וכו' ובה' שמחות של מהר"ם ז"ל כתב וז"ל א"ל הרמב"ן ז"ל מפי' ר"י ז"ל הא דאמרי' העומד ביציאת נשמה חייב לקרוע ה"מ באדם שאינו רשע אבל אדם רשע לא אלא יש לשמוח דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' והוסיף מהר"ם ז"ל ואמר אינו נקרא רשע רק העושה עבירה להכעיס והוא הנקרא פירש מ"ץ ולא יקרא פורש כ"א עובד עבודה זרה או אוכל נבלות להכעיס דהכי אמר רב שמעיא פ' נגמר הדין יכול אפי' פירשו אבותיו מ"ץ ת"ל בעמיו משמע דהכי מיירי. אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או לפעמים מניח מצוה לשום טורח כגון זה חייב לקרוע עליו וכו' כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו שהיה דוד מתאבל על אבשלום בנו שהיה רשע לפי שלא היה מתכוין כי אם למלוך ולא להכעיס ועתה זאת האשה לא לתועלתה עשתה כי למות היתה עומדת ומאי נחת רוח היה לה מה שנתנה לבן אחותה וכו' ומה שפיר' מהר"ם ז"ל לפעמים עושה עבירה לתיאבון יפה דקדק שאם היה רגיל לעשות עבירה הרי הוא בכלל פורשים מ"ץ וראיה מדאמ"ר פ"ק אבל המלשינים והמינים והפיקורוסים וכו' ושפירשו מד"ץ ופירש"י ז"ל ל"ג פירשו מד"ץ דהא כולהו פורשים מד"צ נינהו מתוך דברי רש"י ז"ל ש"מ כמה הלכתא גברוותא ש"מ אוכל נבילות לתיאבון או להכעיס הוי בכלל פורשי מד"ץ דהכי אמרי' פ' בתרא דהוריות רב אחא ורבינא חד אמר מומר אוכל נבילות לתיאבון מין הוא להכעיס מומר הוא וחד אמר להכעיס נמי מין לע"ז מומר הוי ולפי זה הדעת השני פירש"י פ' נגמר יכול אפי' פי' אבותיו מד"ץ כגון שנשתמדו לע"ז דהא מייתי ליה רב יוסף ראיה לר"י דאמר אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה ידחה וקס"ד דרב יוסף כיון שמת נתכפר לו והוי כאלו חזר בו (והואיל ונדחה ידחה וקס"ד דרבי יוסף כיון שמת נתכפר לו והוי כאלו חזר בו. זה אינו בדפוס חדש) ואפי"ה אין מתאבלין עליו לפי שלא היה עושה מ"ע וש"מ נמי דאפיקורוס קרי ליה רש"י פורש מד"ץ ואפיקורוס בר נדוי הוא וכו' עכ"ד הג"מ ז"ל עי"ש באורך:

והנה טרם אחלה לדבר בעיקר לשון הג"מ הזה ותשו' מהר"ם הנז' אשר עליהם עיקר מטרין הנה נא הואלתי לדבר במאי דסיים הג"מ ז"ל בביאור הסוגיא באומרו דקס"ד דהמקשן על רב יוסף הוא דס"ל דכיון שמת נתכפר לו. והו"ל כאלו חזר בו ואפי"ה לא יתאבל עליו לפי שלא היה עושה מע"ע ע"כ דבאמת לא ידעתי מה נרגש כדי לומר דהס"ד הוא דהוי דומיא דחזר ואפי"ה לא יתאבל עליו לפי שלא היה עושה מע"ע אימור דהס"ד הוא דהוי דומיא דחזר ונתכפר לו בכל מכל ומתאבלין עליו ג"כ. ואם נאמר דנרגש בהני והיינו כיון דלפי הס"ד לא שני ליה בין נהרג למת א"נ ודאי לא נעלם מעיני רב יוסף משנה שלימה הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין עליהם ואם כפי דבריו דהמיתה הוי כאלו חזר למה לא היו מתאבלין אלא מוכרח אתה לומר דהס"ד דמקשן הוא דס"ל לרב יוסף דהמיתה הוי כאלו חזר לענין הקרבה ולעולם לענין אבילות אין מתאבלין עליו לפי שלא היה עושה מע"ע זה נראה פשט כונת הגמ"ר הא לאו הכי מהיכן בא לו ומי הכריחו לפרש בו הקס"ד וא"כ הוא פשט כונתו אכתי קשה מה טעם ומה הפרש יש בין הקרבה לאבילות דבהקרבה די בחזרה או במיתה הדומה לה ולענין אבילות לא ואם נאמר דההפרש הוא יען דהקרבה עיקר האיסור הוא מטעם זבח רשעים תועבה וכיון שכבר נתכפר לו במיתה תו לא מקרי רשע אע"ג דלא עשה שום מעשה טוב כדי ליקרא עושה מע"ע עכ"ז הרי יצא מכלל רשע אבל לא נכנס בסוג עושה מע"ע כיון שלא עשה שום מעשה טוב וע"ז אין מתאבלין עליו ואם נאמר זה אכתי קשה בדברי הג"מ שהרי מדמה מיתה לחזר בו ועל שניהם הוא אומר אין מתאבלין עליו לפי שלא היה עושה מע"ע. ולפי האמור הא תינח במיתה בלא תשובה דבאמת לא עשה שום מע"ע אבל חזר בו ושב עושה מע"ע מקרי כדאמר ר' פנחס והאמת כן הוא שהתשובה היא מ"ע מן התורה ושבת עד ה' אלקיך ואם נאמר דכונתו הוא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דמדמה מיתה לחזרה לענין הקרבה במה דשייך בו וכך פי' הדברים מה חזר בו כיון שנקרא עושה מע"ע מתאבלין עליו גם מיתה המכפרת כיון שיצא מכלל רשע קרבנו קרב אי לאו משום דהואיל ונדחו ידחו הנה מלבד דאין משמע כן מדברי הג"מ. אלא משמעות דבריו הם דעל שניהם אין מתאבלין לפי שלא היה עושה מע"ע עוד זאת דאף דתימא ככל האמור בכונת הג"מ עדין קשה עליו דא"כ הוא כונת הס"ד דהמקשן בעד רב יוסף דהמיתה הוי דומיא דחזיא לענין הקרבה ולא לענין אבילות לפי שבמיתה בלי תשוב' לא הוי עושה מע"ע. א"כ מאי מקשה ליה מדתני רב שמעיא יכול אפי' פי' אבותיו מד"ץ דלא יטמא אם לא חזר בו ומאי קושיא דהא רב יוסף לא אמר כ"א לענין הקרבה דהמיתה מכפרא אבל לעולם טומאה ואבילות לא יען לא היה עושה מע"ע ומאי דתני רב שמעיא דאינו מטמא במיתה בלא תשובה שפיר תני לה לפי שלא היה עושה מע"ע לא כן לענין הקרבה שפיר כיפרה לו המיתה יען יצא מכלל זבח רשעים תועבה אלא מוכרח אתה לומר כדי לפרש הקושיא מדתני רב שמעיא וליקשי בכח צריך אתה לפרש לשון הג"מ כצד הראשון והיינו דהס"ד הוא דבין במיתה ובין בחזרה דשניהם קרבנותיהם קרבין אי לאו משום דהואיל ונדחו ידחו ובשניהם אין מתאבלין ואין מטמאין לפי שלא היה עושה מע"ע וע"ז שפיר מקשי מדתני רב שמעיא דבחזר מטמאין אלא דעדין אינו מתישב כלל דאם הס"ד הוא דחזר לא מקרי עושה מע"ע ולענין טומאה ואבילות מלבד דקשה כי קושיין למה לא מאחר דהלכה רווחת כדאמר ר' פנחס בר מן דין דא"ת דלא ס"ל הא דר' פנחס א"כ גם הא דתני רב שמעיא בעמיו בעמ"ע לא יפרש לך בחזר לבד כי אם בעשיית מעשים הטובים וכיוצא שהרי רב שמעיא לא אמר חזר בפירוש כ"א עושה מע"ע ואם ר' יוסף לא ס"ל דחזר הוי עושה מע"ע מאי קושיא וא"כ נמצא דמכל צד ופינה דברי הג"מ הללו אין להם מובן ובעיקר הס"ד של המקשן על רב יוסף ראתי עלה הג"מ ז"ל נוכל לפרש בפשיטות דהמיתה הויא דומיא דחזרה בכל מכל גם לענין אבילות ולעולם דהיה מצי לאקשויי ליה ממתני' דהרוגי ב"ד לא היו מתאבלים עליהם וכמו שהקשה לבסוף. אלא כיון דהס"ד הוא דלא שני ליה לרב יוסף בין מת על מיטתו לנהרג ועכ"ז קאמר דהמיתה הויא ליה כפרה ע"ז שפיר קא מקשי ליה בעדיפא מינה מדתני ר' שמעיא דפורש מד"ץ שמת בלא תשובה לעולם לא כיפרה מיתתו והוא מאותם שנאמר עליהם גהינם כלה והם אינם כלים וכמ"ש בפ"ק דר"ה וע"ז השיב לו דהוא לא אמר כי אם בנהרג דהוי כפרה והביא ראיה מקרא נתנו את נבלת עבדיך. וע"ז דחי ליה דעכ"ז לא הוי כפרה בהרוגי עיר הנדחת שהם הרוגי ב"ד וראיה שאין מתאבלין עליהם ולזה השיב דהוא לא אמר מיתה מכפר' כי אם אחר קבורה והרוגי ב"ד אה"ן דמכפרת להן אחר מיתה וקבורה ולעולם קרבנותיהם אינן קרבין ואבילות אין מתאבלין משום דנדחו זהו פשט הסוגיא ונתישבה דעתו של המקשן כדרך התלמוד ומה לן באותם הדוחקים של הג"מ ודבריו צ"ע עכ"פ נקטינן גם מדברי הגמ"ר הללו דלעולם למסקנא דמילתא הפורשים מדר"ץ אם חזרו בהם והתודו את עונם מתאבלים עליהם בלי ספק וזה מבורר מדבריו ודו"ק:

ועתה אשימה עיני בביאור לשון הג"מ ז"ל ותשו' מהר"ם ז"ל כסדרן הנה תחילה מה שהביא מהירושלמי דהרוגי מלכות מתחילין להתאבל עליהם משנתיאשו לקוברו וסיימו ובלבד שלא יהא גנב ולזה סיים וכתב הגמ"ר ז"ל ולכן אין מתאבלין על גנב. וקאמר התם כל הפורש מד"ץ אין מתאבלין עליו וכו' ע"כ ע"ז אין אנו צריכים להאריך שכבר הב"ח ז"ל בסי' שמ"ה הביא דברי הגמ"ר הללו וכתב וז"ל נראה דמביא ראיה דכיון דאפי' פירש מדיני ישראל אין מתאבלין עליו כ"ש בשהיה גנב שהוא רשע גמור וכו' אבל קשה איך תלה הירושלמי דין זה ובלבד שלא יהא גנב בהרוגי מלכות הלא אפי' זה הגנב מת על מיטתו אין מתאבלין עליו כיון שהיה רשע דלא עדיף מפורש מד"ץ ולכן נראה דהגירסא בירוש' היא אבל לא מלגנוב וכמ"ש רבינו לקמן סי' שע"א (פי' אעפ"י שלא נתיאשו מלגנוב אותו ממקום שהנחוהו שם המלכות כדי להביאו לידי קבורה אפ"ה מונין לו משעה שנתיאשו מלשאול אצל המלכות וכו' ב"ח סי' שע"א) גם במרדכי וכו' ועיין בב"י כן כתב וכ"כ מהר"י ווייל ז"ל אבל לא גנב ט"ס הוא וכו' מיהו כתב לשם דאם היה גנב ונידון בדיניהם מיתתו מכפרת ויש להתאבל עליו וכן כתב בהגהות הש"ע ולפי זה גנב שמת על מיטתו אין להתאבל עליו ולא נהגו כן וצ"ע עכ"ד הב"ח ז"ל. הנך רואה שהב"ח ז"ל דחה דברי הגמ"ר שרצה להכריע מהירוש' דגנב הו"ל כפורש מד"ץ דאין מתאבלין עליו וכתב דלא היא וכתב שכן דעת מוהרא"י ומב"י ז"ל ומהר"יו ז"ל. וגם מאי דהצריך עיון דברי מהר"יו ז"ל נגד המנהג כבר כתב עליו הש"ך ז"ל דאין ר"ל מהר"יו ז"ל מיתתו שנהרג הויא כפרה אלא דעובדא דהתם הוי כנהרג ולעולם בגנב שמת על מיטתו מתאבלין עליו עי"ש והא ודאי פשט הדברים הם אפי' בגנב תמידי שכל ימיו היה אומנותו בכך ולא בגנב פעם וב' וכיוצא דמלבד דלשון גנב הוא לשון כללי בין באקראי בין תמידי. עוד בה שכבר הדבר מפורש בהרשב"א ח"א סי' תשס"ג הביאה הש"ך שם דאחד מבעלי עבירות כגזלנים וכה"ג אינן נכללי' בכלל פורשין מד"ץ וסיים וכתב הש"ך ז"ל ולפי"ז בגנב וגזלן שמתו על מיטתם מתאבלין עליהם ע"כ. הנך רואה שהרשב"א כתב להדיא דבעלי עבירה כגזלנים וכו' והא ודאי בעל עבירה לא יקרא שום איש מישראל בפעם או פעמים וכן לא היה ס"ד שהיה נכלל בפורשי מד"ץ אם לא שהוחזק והורגל בכך ונעשית לו כהיתר ממש מבלי פקפוק וזה ברור מאד וממקומו הוא מוכרע:

ושוב כשחזרתי על למודי ספרי הפוסקים לפני ראיתי להרב מרכבת המשנה אשכנזי ח"ב ו' תשו' פ"ג ד"ו שכתב וז"ל ויותר נראה דלשון שופכי דמים ובעלי ל"הר משמע דוקא רגיל מדלא קאמר רוצח ומספר ל"הר ורבותא בהנך הוא דבג"ע ושאר ל"ת בעינן מומר להכעיס דמשכחת לתיאבון משא"כ ש"ד ול"הר לא משכחת לתיאבון דמה בצע כי נהרוג ואין יתרון לבעל הלשון עכ"ד יע"ש נמצינו למדין מדברי הרב מרכבת המשנה ראיה לדברינו תרתי חדא דאומרו בעלי עבירה ר"ל דוקא רגיל והוא הוא מה שדקדקנו מדברי הרשב"א דסי' תשס"ג הנ"ל וזאת שנית דבשאר עבירות כמו גל"ע ושאר ל"ת בעינן בפי' להכעיס או דבר שסתמו להכעיס אבל בלא"ה אפי' ברגיל כל ימיו משכחת לתיאבון והוא ברור. וכן ראיתי למהרד"ך בית י"א שדקדק מדברי הר"מ פ"ו מה' ממרים שכתב אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות וע"ז כתב דאפי' משומר להכעיס דסתם רשע ובעל עבירות קאמר עכ"ד יע"ש:

ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה נבא לביאור תשו' מהר"ם ז"ל שכתב שאמר לו הרמב"ן ז"ל דאם אדם עומר ביציאת נשמה מאדם רשע אינו חייב לקרוע וביאר הדבר מהר"ם ז"ל דאינו נקרא רשע רק העושה עבירה להכעיס והוא פורש מדרכי צבור ולא יקרא פורש מדרכי צבור כי אם עובד עבודה זרה או אוכל נבלות להכעיס וכו' אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון או לפעמים מניח מצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע כיון שאינו עושה להכעיס שכן מצינו באבשלום שהיה דוד מתאבל עליו אפי' שהיה רשע לפי שלא היה מתכוין כ"א למלוך ולא להכעיס וכו' וע"ז סיים וכתב הגמ"ר דמה שפי' מהר"ם ז"ל שאם לפעמים עושה עבירה לתיאבון יפה דקדק שאם היה רגיל לעשות עבירה הרי הוא בכלל פורשים מד"ץ וראיה וכו' עכ"ד:

והנה כל ישר הולך עיניו יחזו דדברי מהר"ם ז"ל הללו תחילתם וסופם קשים לזוגם וכל דבריו קשים דיוקא אדיוקא וגם מאיזה כללים אשר בידינו תחילה דמה שהכריע דאינו נקרא רשע כי אם העושה עבירה להכעיס וכתב דהוא הנקרא פורש מד"ץ ולא יקרא פורש כ"א עובד ע"ז או אוכל נבלות להכעיס והביא ראיה מדתני רב שמעיא הא ודאי שפיר ראיה דהתם מיירי דזבח רשעים תועבה שהם המומרים והתלמוד הביא ראיה ודחי מפורשי מד"ץ וכן פירש"י שם כגון שנשתמדו לע"ז נמצא דבהכי מיירי ודא חדא היא וכן אוכל נבלות להכעיס היינו הך וכמ"ש פ"ק דהוריות וזהו ברור ואינה צריכה לפנים ודון מינה הא אוכל נבלות או עושה שאר עבירות כל ימיו אבל הם לתיאבון בהא ודאי אינו נכלל בכלל פורש מד"ץ וזהו ג"כ דעת הרשב"א הנז"ל דכל בעלי עבירה כגזלנים וכה"ג לאינ' בכלל פורשי' מד"ץ ור"ל כל עבירו' לתיאבון כגזלני' שהם ודאי לתיאבון ור"ל בעלי עבירה כל ימיהם ודאי אינם בכלל הפורשים מד"ץ וזה ג"כ פשט ודיוק דברי מהר"ם הללו הא לאו הכי לאשמועינן חדושא אפילו אוכל נבלות לתיאבון באנו למ"ש מהר"ם אח"ז נראים הדברים להפך ממש שהרי כתב אבל אם אדם עושה עבירה לפעמים לתיאבון וכו' כגון זה חייב לקרוע וכו' כיון שאינו עושה להכעיס וכו' שכן מצינו בדוד וכו' ע"כ דברים אלו בעצמם קשים לזוגם חדא דלעיל מזה נראה להדיא דדוקא להכעיס הוא הנקרא פורש מד"ץ אבל כל ימיו לתיאבון אינו נכלל בפורש מד"ץ ובסיום דבריו כתב להפך דלפעמים לתיאבון זה הוא דלא נכלל כפורש מד"ץ אבל כל ימיו לתיאבון ודאי נכלל בפירש מד"ץ ודבר זה קשה להולמו ותו קשה בנתינת הטעם על לפעמים לתיאבון דחייב לקרוע אומרו כיון שאינו עושה להכעיס דבר זה באמת אין לא שחר והכי הול"ל כיון דאינו אלא לפעמים או דברים כיוצא באלו אבל לתת טעם כיין שאינו עושה להכעיס מאן דכר שמיה יען שעיקר ההפרש והטעם הוא בין איזה פעמים לתיאבון לכל ימיו לתיאבון וא"כ טעם אינו עושה להכעיס מאן דכר שמיה ואף לכשת"ל דכיון דהוי כל ימיו לתיאבון בעבירה זו גם כלתיאבון הוי כאילו הוא להכעיס גם בלא טעם או באיזה סברה שתיכל למצוא אכתי קשה מאי ראיה קא מייתי מאבשלום שהיא ראיה לסתור שהרי התם מיום שנאת אמנון עד יום מותו אבשלום הפך לבו לשנוא עמו ודמים רבים שפך הרי משעה שנלכד באותה מרידה עד שהרגוהו לא היה לו שעת הכושר כלל. ועכ"ז התאבל עליו דוד אביו וה"ט מפני שעיקר העבירה לא היתה להכעיס כ"א לתיאבון המלכות וא"כ אדרבא מכאן ראיה שכל אוכל נבלות לתיאבון באיזה אופן שיהיה מתאבלין עליו ואינו נכלל בפורשים מד"ץ מאחר דאינו עושה להכעיס וכדטעים מהר"ם בריש בסוף דבריו וא"כ האי דמיעט לפעמים לתיאבון ולא כל ימיו לתיאבון קשה בין לרישא בין לסיפא בין לראית אבשלום והיותר קשה להגמ"ר ז"ל שכבר נטפל בביאור דברי מהר"ם ז"ל וסמך שתי ידיו עליו וכתב דיפה דקדק דדוקא לפעמים לתיאבון שאם היה רגיל לעשות בעבירה הרי הוא בכלל הפורשים וכו'. הנה לא די שלא נרגש בדברי מהר"ם ז"ל ככל האמור ואיך נתישבו לו דבריו עוד דהוסיף לנו מכאוב על מכאובנו. בתת לנו לשון מחודש היפך לפעמים רגיל ובער אנכי ולא אדע מה הפרש יש בין לשון פעמים ללשון רגיל ואדרבא אפשר שרגיל הוא יותר מעט שהרי לפעמים זה הלשון ידוע שלא נאמר על פחות מג' פעמים שהרי על אחר יאמר פעם ועל ב' יאמר פעמיים ועל יותר מזה יאמר עליו פעמים כמו שלש פעמים בשנה פעמיים שלש עם גבר והוא ע"ד שאמרו בגיטין דף מ"ג ימים ב' רבים ג' הכוונה מג' ואילך באנו ללשון רגיל יאמר גם על שני פעמים וכמ"ש מהרי"א ז"ל בס' ברכ"י א"ח סי' ר"ם עי"ש וכן הכרעתי אני הדל בקונט' הכללים אשר לי ממ"ש התוספות בחולין דמ"ט ע"ח ד"ה מאי מסייע עי"ש. הנה נמצא דהג"מ בא לבאר לנו דברי מהר"ם ז"'ל וסתמם יותר. וזה מלבד עוד דקדוקים שאין בהם כדאי להעלותם על ספר ובדיו כמו שיראה המעיין כל ענין זה קשה ההבנה ונראים דברים בלי יסוד וטעם מספיק:

כי ע"כ אילין דהוו שפר קדמי להחויא ולבאר הדברים בשורשן וטעמן וממילא רוחא שמעתתא להבין דין אמת לאמיתו בעזר משדי הנותן בח לעשות חיל במלחמתה של תורה והוא דכוונת מהר"ם ז"ל כאומרו ואינו נקרא רשע וכו' הוא דבא להשמיענו הדין האמתי באיזה אופנים של עבירות יקרא האיש הישראלי רשע ויוצא מכלל דת ישראל ונכנס בכלל פורשים מד"ץ. ונ"מ בידיעה זאת דאם אתרע חזקתו בדבר הנעשה בו מכלל הפורשים איתרע חזקתו לכל התורה כולה ובאיזה עבירות הו"ל פושעי ישראל ואינו יוצא מכלל דת ישראל ונ"מ דאי אתרע חזקתו באיזה עבירות לא איתרע חזקתו לכל התורה כולה. וע"ז עמד לבאר דהראש הפעור אב הטומאה הוא המומר לע"ז שהוא הכופר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק שזה ודאי יוצא מכלל ישראל בלי ספק ומעבירה זאת יצאו תולדות אשר שורש פורה רוש ולענה פתוח אל הכפרות והוא הכופר אפי' במצוה אחת וזהו מ"ש רז"ל כל הכופר אפי' באות אחת של תורה הרי זה מין ואפיקורוס כל שיתבאר מדעתו שהוא מכחיש או מפרש ביאור אחר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הדברים אלו באורך עיין עליו (עי' מי"ן ח"א פמ"א) ומכלל זה הוא העובר על ד"ת וד"ס להכעיס מבלי שום תאוה גופנית כלל תהיה מצוה אחת כמו עשרים כמו כל התורה כולה הרי זה מין ואפיקורוס מפורסם. כי אי לאו דכופר אינו מכעיס גם בלא טעם גופני. וא"כ לאיש כזה או לאשה כזאת. גם אם שומרים כל התורה כולה אבדו חזקת ישראל מעליהם והרי הם כמומרים לע"ז והנגזר ממנה. כל הדברים הללו שאמרנו הם בדברים שא"א לתלות שמפני תאוה גופנית הוא עושה אלא או שאומר בפי' שלהכעיס עושה כן. או שמהדברים והענינים שהוא עושה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כי אינו מאמין בדברים וכיוצא לזה אבל אם נלכד אדם בעבירה או עבירות כגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן אע"ג דיהיה אדוק בהם כל ימיו בעבירה או איזה עבירות מהם. ושאר המצות עשה ול"ת שומרם כהלכת גוברין יהודאין פשוטים. אז אמת דהוי מכלל פושעי ישראל ולאותם העבירות אבד חזקתו והוא חשוד עליהם ועל כיוצא בהם כנודע עכ"פ עכ"ז אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ ולא באבדה חזקת ישראל מעליו על שאר התורה והמצות בשביל שנטמע באותם העבירות כיון דיצריה אלבשיה ואנסיה. סוף סוף באמונתו יחיה ע"ד שאמרו רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחד:

נמצא דב' כתות הם בעלי העבירות. הכת הא' היא בערך מומר לעבודה זרה. והמינים והאפיקורוסים והפורשים מד"ץ ובונים במה לעצמם להמרות עליון. אתיא מכללא דכל העובר עבירה גדולה או קטנה להכעיס על אלו נאמר ושם רשעים ירקב בחייהם ובמותם לא יספדו ולא יקברו ולא יפרסו על אבל לנחמם לדומן על פני האדמה יהיו. ובאבוד רשעים רנה ואין להם כפרה עולמית ועליהם נאמר בר"ה גיהנם כלה והם אינם כלים. אם לא ראינו בבירור קודם מיתתם שחזרו בהם והתודו את עונם מלב ומנפש כי נכרים דברי אמת אפי' אם היה הוידוי והחרטה בזבולא בתריתא כל שהיה בכל נפשו מיתתו מכפרת עליו ויצא תכף מכלל רשעי ישראל ונכנס בכלל עושה מע"ע דמטמאין ומתאבלין עליו וכמו שאפסיקא הלכתא בתלמודא וכנז"ל. הכת הב' הוא הגזלנים ובעל עבירות כעריות ואוכלי מאכלות אסורות דבאלו אפי' אם נטמע באחת מהנה או כיוצא בהם כולם אפי' כל ימיו ובשאר המצות היה ישראל פשוט לכל דבריו אינו יוצא מכלל דת וחזקת ישראל. ונ"מ דאם מת מטמאין ומתאבלין עליו דאמרינן מסתמא התודה ובשעת מיתתו שב בתשובה אפי' דלא ידעינן בודאי ששב. והטעם ברור ומבואר דכיון דזה האיש לא נחשד כי אם באלו העברות כי נלכד בתאוה גופנית ולא היה להכעיס כלל. ואפי' אם היה עשיר וגנב הרי אמרו אין אדם מת וחצי תאותו בידו. הרי שהתאוה תלכד ברשתה אפילו העשיר וכן בעריות אפי' יהיה לו אלף נשים יפות כבנות איוב עכ"ז מקרא מלא דבר הכתוב מים גנובים ימתקו הרי שהתאוה מכנת רשת לפעמי בני אדם כקטון כגדול כעובד אלהים כאשר לא עבדו. וכיון שלא היה לו מינות שרשי וראיה ששאר התורה היה מקיים. א"כ בשעת מיתתו כי כבר אבדו ובטלו חושי תאותו. בודאי בחזקתו קאי ששב וקיים מ"ע ושבת עד ה' אלהיך אפי' בזבולא בתריתא כי טל תורה ואמונה שבקרבו מחייהו ומחייבהו לחזור בתשובה ולהתודות בכל לבו ובחזקתו קאי ששב. לא כן בפורש מדרכי צבור שהוא מינות שורשי ואבדה חזקת ישראל מעליו איך נוכל לומר ששב אם לא ראיתיו בחוש הראות ובעדים כשרים והוא ברור ופשוט:

ועיין מ"ש מר"ן בב"מ פי"ג מה' איסורי ביאה דין י"ז דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועיין מגן שאול בלשונות הרמב"ם ד"ה סוע"ד באורך ענין זה ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח דין י"א (יש לעיין בש"ות יכין ובועז ח"א דס"ב ע"ד ודוק היטב) אבל העכ"ום שאין בינינו ובינם מלחמה ורועים בהמה דקה מישראל וכיוצא בה אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם וכו' בד"א בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הלכו באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו ע"כ. הנה מפורש מדברי הרמב"ם שגם בגזל שהוא מהדברים שנפשו של אדם מחמדתן אם שונה תמיד הרי הוא כעכ"ום ממש. והוא סותר כל מ"ש אנן בעניותין לעיל דבגזל ועריות אפי' שונה בו כל ימיו כיון דאין אדם מת וחצי תאותו בידו א"כ לעולם לתיאבון מיקרי וכן בעריות כיון שלעולם מים גנובים ימתקו. אבל כד דייקינן שפיר הא ל"מ אמת שמרן כ"מ נרגש מזה וז"ל דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הוא עושה. והשיב וז"ל וי"ל שאף על פי שאלו ואלו עושים לתיאבון. רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד. ודתנא בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבלות להכעיס אע"פי שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפקורוסות כמו שקדם ומצוה להורגו עכ"ד ועיין לו בב"י ח"מ סוף סימן תכ"ה. ואחרי המחי"ר מעצמותיו הקדושים הנה מלבד דתי' ז"ל אינו מתישב בלשון הר"מ שהרי ברישא פירש ענין ועומד ברשעו ושונה באולתו כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל דנראה דאינו מתברר שעומד ברשעו אם לא שפקרו בגזל ומי יתן ידעתי מהו אפקירותא זאת אם החמרת ממון העצומה אילצתו. והלא מדברי רש"י בפ' אין מעמידין דכ"ו ע"ב שכתב לתיאבון כשאין להם בשר. אבל אינו מופקר להיות איסור והיתר לפניו להניח היתר ולאכול איסור. ואם עושים כן זה הוא להכעיס ע"כ הרי לך מלשון רש"י דלשון מופקר ר"ל שהכל שוה אליו וכפר באיסור גזל לגמרי ולא מתאותו וע"ז שפיר כתב דהוי להכעיס ואם יהיה כן פי' מופקר א"כ לנו לדעת הך שפקרו בגזל שכ' הר"ם איך יתפרש כי לעול' עושה לתיאבון שהחמר' אילצתו ומלבד שאין הפרש בין שונה תמיד לבין עושה לפעמים כי טעם החמדה שהיא העושה אותו לתיאבון לא יודע בכל אופן. עוד זאת איך יתפרש לשון שפקרו. ואיך יתברר היכא שפקרו ועוד מאי הולכים באולתם מאחר שהחמדה והתאוה הם הם הגורמים ולשון אולת לא יפול על חוזק תאוה רעה כ"א על דמיון כוזב או על דעת נפסדת וכן מוכח מלשון הרמב"ם בענין עיר הנדחת הובאו דבריו לעיל שכתב ואם יעמדו באולתם וכו' יעו"ש הרי דבענין כפירות כמו שהוא ענין עיר הנדחת קרי עליה את השם הזה. ועוד אינו מתישב לשון הר"מ בסיפא שכתב אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון דבאמת לנו לדעת היכי הוי פי' שאינו עומד ברשעו תמיד עשיית עבירות להנאת עצמו ודוק מינה הא אם שינה תמיד אינו להנאת עצמו וזה לא אמר מתחילה ברישא ולא בארו כלל והכי הו"ל לומר אלא עושה לפעמים לתיאבון. ולבא אל תוכן דברי הרמב"ם ז"ל בבקשת המחילה ממרן הקדוש ז"ל נקדים מ"ש התוס' שם בפ' אין מעמידין ד"ה והרועים בהמה דקה וז"ל פי' בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו. וא"ת מאי האי דאחמור רבנן ברועים שאינם פסולים אלא מדרבנן וגם הם כשרים לעדות איזה אשה וכו' ואומר ר"י דהיא הנותנת כיון דלא פסילי אלא מדדבנן עשו חכמים חזוק כדי שיתנו לב לשוב בתשובה וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ע"כ. הנה גם אם נאמר שהרמב"ם ס"ל בפי' התוס' דחכמים עשו חזוק וכו' א"כ תו ליכא להקשות מה שהקשה מרן כ"מ ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דרישא שאני דכך גזרו חכמים להכות ולהעניש שלא מדין תורה וע"ז פסקו הר"מ. ומה לו כי יצעק מרן ז"ל עליו אלא שלפי"ז עדין לא הונח לנו לשון הרמב"ם מרישיה לסיפיה מכל הדקדוקים שדקדקנו. כי ע"כ שפ"ר קדמי דהרמב"ם ז"ל פליג להתוס' וס"ל דרועי בהמה דקה שאמרו היינו כשפקרו בגזל ואפי' שאינו בשלהן רועים בשדה אחר וחוטאים ולא להם שכל כך הוקל בעיניהם הגזל עד שנראה בעיניהם כמי שאין איסור בעולם. וא"כ הכל שוה אליהם בין שלהם בין של אחרים כיון שהופקר הגזל בעיניהם ולא קשיא מהא דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו דהתם הוא שהאיש יודע שהוא חטא והתאוה מכריחו לעבור עליו ולזה אם יהיה האופן דהריוח לא לו יהיה אזי אין לו תאוה. וא"כ פחד החטא לעיניו יעמוד ולא יעבור בשביל אחרים אבל אם פקר בחטא מכל וכל ואינו מאמין בו כלל. איך תאמר אין אדם חוטא ולא לו כיון שבעיניו אינו חטא כלל? ואחר היות הדבר כן חזר הדבר להכעיס כמו אוכל נבלות במקום שחוטות דודאי פוקר הוא בלי ספק ולזה שפיר כתב הר"מ ז"ל בד"א בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו תמיד (ר"ל בין בשלו בין בשל אחרים דתמיד לא יפיל כ"א באופן זה דבין יהיה רועה משלו או משל אחרים לעולם רועה בשדה אחר) כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל ר"ל דזה התמיד שאמרתי לך הוא באופן שיתברר מזה שפקרו בגזל ואיך יתברר שפקרו אם לא שהוא תמיד. ותמיד לא אפשר אם לא יכלול גם ברעות צאן אחרים ועכ"ז אינן נזהרים א"כ הרי שפקרו בגזל הנה נמצא שפי' היות הדבר תמיד מוכח להדיא שגם באופן שאינו להנאת עצמם פושטים ידם בגזל וזה הוכחה שפקרו שבגזל. וע"ז שפיר אח"ז סיים וכתב והם הולכים באולתם ר"ל שהולכים באולת דמיונם הכוזב שאיסור גזל כמי שלא נאמר מפי הגבורה ושייך שפיר לקרותם אוילים שבאמת נפסד מוחם ודעתם לשפוט דבר זה גם בלא טעם תאוה וחמדה. ולזה בסיפא שפיר פי' שאינו עושה תמיד אלא שעושה עבירות להנאת עצמו כמו אוכל נבלות לתיאבון הכונה שפי' שאינו עושה תמיד הוא שאינו עושה כ"א להנאת עצמו. דאם יהיה האופן שלא יהיה לו הנאה לא יעשה וא"כ הרי שאינו תמיד והוא ממש כמו אוכל נבילות לתיאבון שבאמת אינו תמיד שכשימצא שחוטות אינו אוכל נבילות. וא"כ הרי שאינו תמיד ולדעתי המעט פי' זה בדברי הר"מ הוא כפתור ופרח ואמיתי מצד עצמו ומצד העיקרים והשרשים אשר בידינו. ואל תבהל ברוחך לאמר א"כ שרועה בהמה דקה הוא כלהכעיס שהרי פקרו לגמרי בגזל והוי כאוכל נבילות להכעיס. א"כ למה לא נתנו לו דין מומר אוכל נבילות להכעיס שהוא מן המורידין ולא מעלין. הא ודאי בורכא היא שהרי סוף סוף רועים בשכר הם וע"י החמדת ממון הוא בא וכ"כ הלבוש בח"מ סי' תכ"ה למטוניה עי"ש. וא"כ עד כמה יכולים אנו להחמיר עליהם לדונם כמורידין ולא מעלין שהוא חומרא יתירתא והוא ברור ודוק היטב. ונ"מ לפי בירור דבר זה שלדעת הר"מ רועה בהמה דקה בשלהן ששייך חמדת ממון דינו כמומר אוכל נבילות לתיאבון ממש. ואם רועים בשל אחרים ואינם מדקדקים שלא לרעות בשדה אחר בהא הוא שעשאום חכמים בלא מעלין ואין כן דעת התוס' ודעת מרן ז"ל אבל דברי הרמב"ם קורין בגרון ע"ז והסברא הנכונ' מסייעו כי בסבר' זאת היה העקו"ב למישור מכל מה שהקשינו לעיל ומעיקר הדין שבידינו ודוק היטב:

ולא אכחד שבעומדי בזה אנכי הרואה דדברי התוס' הנז"ל נ"ל דמפרסן איגרי שהרי כאן כרוזא קרי בחיל דרועי בהמה דקה שהחמירו עליהם כל כך היינו בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו נמצא דהך סוגייא דב"מ דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו מוקי לה כפשטא דוקא בשלהן דנראה ודאי דבשל אחרים אפי' בהמה דקה מותר. ואילו בתוס' ב"ק דמ"ט ע"ב ד"ה אין מגדלין כתבו וז"ל ונראה דהא דאמרי' בפ"ק דב"מ הרועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו ה"ה גסה שמותר לגדל אבל דקה בא"י או בבבל לרב אין נראה לחלק בין מגדל משלו לשל אחרים דהא אפי' קשורה בכרעי המיטה אסור ע"כ הרי להדייא דגם דעת התוספות גופייהו הוא דהא דאין אדם חוטא ולא לו היינו בבהמה גסה אבל בבהמה דקה לא שנא לן בין שלו לשל אחרים ואפשר דיותר קשה בשל אחרים כיון דבהמה דקה חזקתה אומנות לסטים א"כ מי שנטפל לאומנות זה הו"ל להכעיס גמור יען דאין לו חמדת ממון בזה שרועה בשדות אחרים. איך שיהיה יהיה מה שיהיה עכ"פ דברי התוס' סתרי להדדי דבפ' אין מעמידין אוקמוהו רועה בהמה דקה בשלהן דוקא דאי בשל אחרים אין אדם חוטא ולא לו דנראה דאפי' בהמה דקה בשל אחרים שייך אין אדם חוטא ולא לו. ואילו הם עצמם כתבו בב"ק דהא דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו היינו בבהמה גסה אבל בבהמה דקה לא שייך לחלק כלל בין שלו לשל אחרים:

ולפי חומר הנושא נלע"ד לומר דמ"ש התוס' כאן דאין לחלק בין גסה לדקה היינו בענין איסור גידול ומרעה דודאי אסור דהא אפילו קשורה בכרעי המיטה אסור כ"ש לרעות אפי' בשל אחרים. אלא דבשל אחרים אינו פסול לעדות אם לא ראינום כיון דאין אדם חוטא ולא לו. אך שאסור משום שא"א לשומרן ונשמטי' והולכי' לשדו' אחרי' ומפני זה אין הדין נותן לפוסלם דאפשר שוגגים הם כי הם סבורים שיכולי' לשומרן. והתוס' אתו לאשמועינן דלא תידוק מותר דכיון דאין אדם חוטא. ולא לו תאמר דמותר בק"ע לרעות בהמה דקה בשל אחרים. לז"א דהתם שאני דאינו מדבר כ"א בגסה דמותר למסור אבל לעולם בדקה באסורא קאי אלא דאינו נפסל בהכי כיון דלא חשיד דאין אדם חוטא ולא לו ואה"ן אי חזינן ליה דגם בשל אחרים פקר בגזל הא ודאי מלבד דפסול לעדות. עוד זאת דנכנס בסוג להכעיס ולא מעלין בדינא דגמ' דפרק אין מעמידין ובדעת הר"מ ז"ל וכנז"ל ועל סגנון זה תוכל לפרש דעת הטור סי' ל"ד והר"מ ג"כ בפ"י מה' עדות דהתם משתעו בפסולי עדות דוקא. וע"ז חילקו בין משל עצמן בסתם פסולים ובשל אחרים עד שיתודע ואה"ן לענין לא מעלין כשהרועים רועים בשל אחרים ונתודע לנו דפקרו בגזל אה"ן באותה שעה לא די לנו שהם פסולים לעדות אלא ג"כ אם נטו לנפול לא מעלין משום דפקרו בגזל ויכולים לרעותם בשדות של הפקר דהא דלא דיינינן ליה כלהכעיס לגמרי משום דסוף סוף הוא רועה בשכר והחמדת הממון הביאו לרעות וכיון שהביאו לרעות ממילא פקר בגזל וכנז"ל. כל זה נוכל לומר ולפרש בשופי דעת הר"מ והטור שלענין פסולי עדות כתבו בפי' בשל עצמן ר"ל בסתם דמסתמא גזלנין הם ולענין לא מעלין כתבו בסתם שפקרו בגזל ועושים עבירות תמיד ושונים באולתם וכו' ולשון אפקרותא לא שייך כ"א בלהכעיס דשביק היתרא ואכול איסורא וכמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל וזה אי אפשר כ"א בשל אחרים דליכא ליה חמדת ממון שורשי דיכול לרעות בשדות של הפקר ואדעתא דהכי נתנו לו כ"ז הוא ברור בדעת הר"מ והטור אלא דלדעת התוס' כבר נראה להדיא דאפי' בשלהן דינן בלא מעלין משום שחכמים החמירו וכתי' ר"י ז"ל ובשל אחרים ונתודע לנו דפקרו בגזל גם בלא הנאת ממון ושונים באולתם תמיד לא נתברר לנו דעת התוס' מה ס"ל אם דינם כמורדין ולא מעלין כדין להכעיס גמור. או אפשר בלא מעלין לבד דינם דסוף סוף רועים בשכר הם וכמ"ש בדעת הר"מ והסברה מכרעת לפי דעת התוס' דבשל אחרים אם נתודע דפקר בגזל והולך באולתו דינו כמומר להכעיס דאי לאו הכי לקתה מידת הדין דלא נשאר הפרש בין בשל עצמן דהוא תיאבון גמור ואינו נק' תמיד דאם יקרא דרועה של אחרים לבין של אחרים דהוא להכעיס גמור אי לאו אותו חילוק דק וקלוש שכתבנו לעיל שסוף סוף בשכר הוי:

ועוד מילתא בפומאי ראיתי להרב הלבוש ז"ל דברי' נשגבים אשר לא יכולתי להולמם עד דלא ידענא מה אידון ביה והיינו שביו"ד סי' קנ"ח החליט ממש כדעת התוס' לפרש בשל עצמן דוקא והטעם שדינם בלא מעלין הוא משום שהחמירו חכמים כתי' ר"י הובא שם בתו' ואח"ך בלתיאבון העתיק כל דברי הר"מ ממש ופירשם בלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכיוצא (שאינו דבר והיפכו שהרי גם בבבא דלעיל הוא לתיאבון גמור דבשל עצמן קאי ואם יבא בשל אחרים לא נחשד מסתמא וא"כ הרי שאינו תמיד. ועם שכבר כתב הטעם שחכמים החמירו עכ"פ אינו דבר והופכו לפי סדר והעתקת לשון הר"מ ז"ל דוק ותשכח כי האמת אתי) ואילו בח"מ ס' תכ"ה פסק בסתם בשל אחרים ונתן טעם שחכמים הקלו לדונם בלא מעלין ולא במורידין (והוא אומרו שם כיון שעושין כן (ר"ל בשכר) משום הנאתן תמיד הרי אלו אין מסבבין מיתתם אבל אם באו לידי סכנה וכו' אין מצילין וכו') ובאמת תמיה לי מילתא טובא דתפס החבל בב' ראשים דאם נפרש הברייתא ברועים בהמה דקה בשל אחרים כמו שהוא פשט דברי הטור והר"מ ופשט דבריו בסי' תכ"ה. א"כ תו בשל עצמן מהיכן הדין יוצא לחייבם ואיך נעמוד על דם של זה והברייתא לא מיירי אלא בשל אחרים ואם נפרש דהברייתא איירי בשל עצמן כדעת התוס' וכמו שפסק ביו"ד סי' קנ"ח א"כ בשל אחרים שהוא פוקר בגזל תמיד גם בלי שום הנאה כלל למה לא ניתן לו דין מומר להכעיס גמור ולקתה מידת הדין ומהיכן הוציא לנו דין זה הלבוש כי לא פירשוהו התוס'. ואי מדיליה הי"ל לומר וכך נ"ל כמו שהוא נוהג. כללן של דברים מחלה אני פני הקורא שיעיין היטב בשורשן של דברים בדברי התוס' והטור והר"מ בלי פי' מרן בכ"מ ובב"י וידקדק בהם היטב ושוב יעיין בשתי לשונות הלבוש. וחסיה נפשי בגבורות ישע עיונו שיודה לי שהלבוש בח"מ חזר בו ותפס במושלם בדעת הטור והרמב"ם שהוא בשל אחרים וכמו שכן נראה מלשון מרן בשלחנו הקצר (וכן נ"ל מלשון הב"י סי' קנ"ח ששם הביא לשון התוס' דפי' בשלהם וטעמו של ר"י דחכמים החמירו ושוב הביא לשון הרמב"ם דפ"ד מה' רוצח הנ"ל. בלשון והרמב"ם כתב וכבר ידע' דלשון זה מורה מחלק') שגם היא פי' וסתם על הרועים בשל אחרים דוקא כי על של עצמן הוא תיאבון גמור ולית דינא ולית דיינא לדונם בלא מעלין כיון שבשל אחרים לא נחשדו א"כ הרי אינו תמיד והוא הנאת עצמו והוא תיאבון גמור ומודה על האמת יהי אלהיו עמו ויעל:

ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה מעתה נחזי אנן באוכל נבלות להכעיס או לתיאבון באיזה אופן יתפרשו דודאי אין לפרש דאוכל נבלות להכעיס היינו שאומר בקולי קולות שהוא להכעיס את בוראו. דזו אינה צריכה לפנים והיינו כופר וכנז"ל ועוד דא"כ הוא פי' להכעיס למה נקטו לשון זה באוכל נבלות ולא אמרו עושה עבירות או עבירה להכעיס. כיון שבכל עבירות שבתורה אפי' אכל אדם בשר בחלב או לבש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזה התורה אינו אמת הרי דינו ככופר בעיקר להריגה וכמ"ש הר"מ במורה הנבוכים ח"ג פמ"א וכ"ש אם אומר באיזה עבירה מן כלל עבירות שבתורה בפי' שהוא להכעיס וכמו שמצינו במנשה שבא על אמו ואמרו לו מה הנאה יש לך ממקום שבאת ואמר בפירוש שלא היה עושה כ"א להכעיס את בוראו הרי שגם בעריות שהיא העבירה הגדולה מתאוות גופניות שייך להכעיס אם אומר כן בקולי קולות. וא"כ לנו לדעת למה נקטו דוקא אוכל נבילות להכעיס פרט. ולא עושה עבירה להכעיס כלל אלא מוכרח אתה לומר דהאי אוכל נבילות להכעיס שנקטו הוא אפי' מן הסתם שאינו אומר כלל שהוא להכעיס או שאינו מאמין באותם מצות וכיוצא ועכ"ז יש פעמים לדונו כלהכעיס גמור. ואע"ג דבשאר עבירות כגזל ועריות אם הוא מן הסתם שאינו מתבאר ממנו בפי' הכפרות לעולם דיינינן ליה בלתיאבון כמו שהוא האמת. עכ"ז באוכל נבילות אע"ג כי היא תאוה גופנית לצבות בטן כגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן עכ"ז יש פעמים כי אפי' מן הסתם דיינינן ליה כלהכעיס והיינו במקום דאיכא בשר שחוטה וכיוצא ועכ"ז אוכל נבילות למלא נפשו ורוב ימיו לא מהדר אפיה אצל שחוטות עד שנעשה לו כהיתר בלי פקפוק בלבו או כמ"ש בהוריות שאוכל נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שמתה מפרקתא (יעיין למהרד"ך ס"ו בית י"א מ"ש ע'ז' משם התוס' בפ' אין מעמידין והיא ראיה לדברי) זה יקרא להכעיס וחזר דינו לפורש מר"ץ והמורדין בתורה ואבדה חזקת ישראל מעליו שהרי חזקת ישראל הוא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. וזה ראינו דשביק היתרא ואכיל איסורא. אם כן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כי בקרבו ישים ארבו והוי מין ואפיקורוס לדבר זה ואפילו שיהיה בשאר המצות כשר וירא שמים הו"ל כאילו מפרש פי' אחר במצוה זאת או כמו שאומר כל התורה אמת חוץ ממצוה זאת דודאי הוא מין גמור כנודע. נמצא דאופן אוכל נבילות כזה אפי' הוא לתיאבון וגם אינו אומר בפי' דעתו המעופש עכ"ז יקרא להכעיס והרי הוא מכלל הפורשים מד"ץ ודינם כדינן ממש לא נופל דבר אבל אם איש ישראל לפעמים אוכל נבילות והיינו כשלא ימצא שחוטות וכשימצא שחוטות לא שביק היתרא ואכיל איסורא. אפי' אם שיקרה לו אלף פעמים בכל ימיו או רבבה כצמח השדה על אופן זה ממש היכא דלא נמצא שחוטות או כמו שכתבנו לעיל משם התוס' דפ' אין מעמידין שאינו אוכל נבילות שמתו מחמת חולי וכו' יעוש"ב. הא ודאי אפי' דהוי פושעי ישראל גמור שהרי כמה פעמים טמא כריסו בטן רשעים עכ"ז לא הוי בכלל הפורשים מד"ץ ולא איבדו חזקתייהו למצות אחרות. ואם מת אמרינן מסתמא התודה וקיים מצות תשובה כמו שהיה מקיים כל המצות וכנז"ל באורך וע"ז דו"ק ותשכח זה עצמו בדברי רז"ל אוכל נבילות בתמידות ונעשה לו כהיתר ולא אמרו לשון עבר אכל נבילות אלא ר"ל אוכל בתמידות ונעשה לו כהיתר בלי פקפוק אפי' במקום שחוטות וע"ז אפי' הוא לתיאבון גמור הרי הוא להכעיס וע"ז תשכח דזה האופן אוכל נבילות בתמידות קורין אותו להכעיס והוא פשוט. ומעתה יתבארו לך דברי מהר"ם ז"ל הנז' על נכון והוא ע"פי האמור לא נופל דבר כמעט קרי בחיל כל האמור ומדובר והיינו אומרו שא"ל הרמב"ן דעל אדם רשע אינו חייב לקרוע שנא' באבוד רשעים רנה. וע"ז כיון שנתנו בסיג אבור רשעים רנה שהוא הסוג האחרון הנאמר על המומרים והפורשים מד"ץ וכמ"ש פ' נגמר ע"ז הוכרח לאשמועינן דאינו נקרא רשע ר"ל שיאמר עליו באבוד רשעים רנה שלא לקרוע ושלא להתאבל עליו אלא העושה עבירה להכעיס זה כלל גדול על כל מין עבירה גדולה וקטנה מן המושכלות או מן המקובלות אם נתברר שהוא להכעיס באיזה אופן שיהיה או בדבור או במעשה הכל לפי מה שהוא הענין וכנז"ל זהו רשע הנאמר עליו באבוד רשעים רנה והוא הוא הנקרא פורש מד"ץ דכל מי שעובר עבירה אחת להכעיס או כופר במצוה אחת הרי זה מין ואפיקורוס ולא הגיעו לידי מדה זאת גרועה אם לא הכפרות ולזה שפיר כתב מהר"ם ז"ל אחר זה. ולא יקרא פורש מד"ץ כ"א עובד ע"ז או אוכל נבילות להכעיס כונתו מבוארת לומר דכל העושה עבירה להכעיס הרי זה מין ומומר לע"ז ומוכרח אתה לומר כן שהרי קודם לכן אמר דסתם עובר עבירה להכעיס הוא הנקרא פורש מד"ץ ואיך תוך כדי דבור כותב דלא יקרא פורש כ"א עע"ז ואוכל נבילו' להכעיס ותו לא אלא לאו כדאמרן דכל עובר עביר' גדולה וקטנה היינו פורש ותנא והדר מפרש מהו פורש שהוא מומר לע"ז והוא מטעם האמור דלא יוכל להיות להכעיס כ"א הכופר בעיקר והוא פשוט. ויען דמ"ש אוכל נבילות להכעיס פרט הוא מתבאר כמו שאמרנו דהאי להכעיס הוא אפי' בסתם והיינו דרגיל כל ימיו אפי' במקום דאיכא שחוטות וזה פשוט וידוע וכנז"ל באורך ע"ז שפיר הוכרח להרחיב הדבור ולומר אבל אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון או לפעמים מניח מצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע כיון שאינו עושה להכעיס עד כאן. הכוונה דאם לפעמים עושה עבירה ד"ל אותה אכילת נבילו' אוכלה לתיאבון לפעמים ר"ל דנראה דהוא לתיאבון מפני שהוא לפעמים מפני שלא מצא בשר שחוטה. וכן מניח מצוה מפני טורח וכיוצא שמכל זה מודה שמאמין אלא שהתאוה או הטורח אילצתו לעבור על עשה ול"ת כגון זה אה"ן דנשאר בחזקת ישראל אפילו שהוא מכלל פושעי ישראל בגופן עכ"פ בחזקת ישראל קאי וקורעין ומטמאין ומתאבלין עליו ומסתמא עשה תשובה וכנז"ל. וע"ז שפיר כתב מהר"ם ז"ל ונתן טעם אח"ז כיון שאינו עושה להכעיס ולא אמר כיון שלא היה אלא לפעמים כמו שנראה במאי דפתח דלפי האמור באמת דא ודא חדא היא דכל שאינו עושה אותו כ"א לפעמים בזמן דאינו מוצא בהיתר לתיאבון גמור דיינינן ליה ואינו נקרא להכעיס. אבל אם מתמיד בה ושביק היתרא ואכיל אסורא הו"ל להכעיס ודינו דין פירש מד"ץ. וע"ז שפיר הביא ראיה מאבשלום שאפי' שהיה רשע מיום שנלכד באותה עבירה עד יום מותו ולא ידעינן שחזר. עכ"ז דוד אביו התאבל עליו מפני שלא היתה כוונתו להמרות עליון ולפרוק מעליו עול מלכות שמים ועול מלכות בית דוד להכעיס כי אם למלאת תאותו לומר דידי נצח למלוך על ישראל. הרי מפורש מענין אבשלום דכל אדם מישראל הנלכד באיזה עבירו' פרטיו' וכיוצא וכוונתו מבוררת לעיני השמש כי יצריה אלבישיה אפי' דמת בחטאו אשר חטא ולא ידעינן שחזר. עכ"ז מתאבלין עליו כל דידעינן דיצריה אלבישיה חוץ מדבר ידוע שהוא להכעיס על דרך אין אדם חוטא ולא לו בדקדוקיו. וכן בדבר שאין בו הנאה מופלאת כמו אוכל נבילות במקום דשכיחי שחוטות וכנז"ל. וכן עובדא דההיא אתתא שבנדון הגמ"ר דעברה על השבועה והנחילה לבן אחותה בשעת מיתתה בלא תועלת כיון דלמיתה היתה עומדת מאי נחת רוח היתה לה כדי לעבור על אותה האלה הגדולה. אם לא שהוכיחה לפני השמש כי היתה כופרת ועוברת על דת משה ויהודית להמרות עליון בכפירות שורשי ע"ד ודאי שפיר נגזר דינא שלא להתאבל עליה כדין פורשי מד"ץ והוא ברור. ואחרי היות כן ביאור דברי מהר"ם הללו וראייתו הנכונה מאבשלום. אין בידינו לומר על כל פושעי ישראל באיזה עבירות גופניות כגון גזל ועריות אפי' כל ימיהם נלכדו בהם כל שהוא לתיאבון מפורסם ובשאר התו' והמצות הוו זהירין כהלכת גוברין יהודאין איך אנו יכולים לדונם כפורשים מד"ץ ולדונם שלא להתאבל עליהם וכיוצא והרי אבשלום לפניך שנלכד באותם העבירות והמריבות גדולות ונפל לז' מדורי גהינם ומעולם לא ראינו שחזר בו. ועכ"ז מפני טעם כי לא היה אותה המרידה כ"א להנאתו ולמלאות רצונו לא יצא מכלל ישראל וספרו עליו כמספר על היחיד. וע"ז דו"ק ותשכח דברי הרשב"א בשי' תשס"ג שכתב בפשיטות אחד מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן נכללים בפורשים מד"ץ והוא מבורר ע"פי האמור דאפי' דנלכדו כל ימיהם באיזה עבירות עד שנעשו כבעלים לאותם העבירות שנראה שהיה לדונם כפורשים מד"ץ שהרי פרקו עול של אותם הלא תעשין מעליהם לגמרי ונעשה להם כהיתר ממש עכ"ז אינן נכללים בכלל פמד"ץ לדונם בדיניהם מפני שהתאוה השיגם כגזלנים ועריות ודוק בדבריו כי נעמו זולת באוכל נבילות ושביק שחוטות דהוא להכעיס גמור וכאמור וע"ז אין עליך לפרש מ"ש מהר"ם ז"ל אבל אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון אם לא דוקא באוכל נבילות והדומה לו וכדבעינן למימר קמן דבזה פתח מהר"ם ז"ל ובזה סיים והוא מבואר מכל דבריו ומעיקר הדין שבידינו ודוק היטב. ואל תטעה לבלבל הדברים מאחר שהוא מבורר כשמש כחצי השמים שכל עבירה גופנית שעושה אותה מפני כי אותה ההנאה הגדולה לא ימצאנה בהיתר והוא על אח' מב' אופנים האופן הא' שאין ההיתר מצוי לו והוא בעולם כאוכל נבילות ובשר שחוטה אית בעולם אבל אינו מצוי לו האופן השני הוא דאותה התאוה הגופנית אין כנגדה בהיתר בשום אופן שבעולם כגזל ועריות כי אותן הנאות לקבץ הון לא לו ומתיקות המים המאררים הגנובים ליתנהו כנגדם בהיתר בעולם. בכל אלו העבירות פומביות מהנאות גופניות אפי' דהעושה והנטמע בהן הוא מכלל פושעי ישראל גמור עכ"ז אינו יוצא מחזקת ישראל לכל דיניו ולכל פרטיו חוץ מדברי' הנוגעי' לאותם עבירות שנלכד בהם כנודע אבל כל מי שעושה עבירה שאין לו הנאה בעשות אותה כגון דנשבע לשוא ולשקר בלי שום תועלת וכן כמו נדון אותה אשה שבנדון הגמ"ר וכן כל מה שהוא מבורר שהוא עושה להכעיס אפילו מהעבירות הגופניות וכן כל היכא דשביק היתירא ואכיל אסורא כל אלו בכללן או בפרטן הרי הוא כלהכעיס גמור וכאילו קרי בחיל שאינו מאמין וע"ז מפני שיש איזה עבירות דדמו לאוכל נבילות לתיאבון ע"ז נקט מהר"ם ז"ל לשון עבירה בסתם באומרו אבל אם עושה עבירה לפעמים לתיאבון כיון בזה לכלול איזה עבירות דדמו לאוכל נבילות לתיאבון דאית בהו דבר והופכו. פעמים זה התיאבון הוא ניכר תיאבון גמור דלא שביק היתירא וכו'. ופעמים זה התיאבון הוא להכעיס היכא דשביק היתרא כמו כן כיוצא בדבר אתה אומר לענין שבועת שוא ושקר יש לאדם פעמים רבות אין מספר נשבע לשוא ולשקר אבל הוא להנאתו כדי להרבות הון וכיוצא וכשאין לו הנאה כלל שומר פיו ולשונו. ויש לך אדם גם בלי הנאה רגיל לישבע לשוא ולשקר ולעבור אלף אלות גם כלי שום ריח הנאה ובלי שום נחת רוח כעובדא דאותה אשה שבנדון הגמ"ר. הא ודאי כגון זה דינו כמומר ופורש מד"ץ וע"ז מה נעמו דברי הגמ"ר שחילק ודקדק מלשון פעמים שכתב מהר"ם ללשון רגיל דלשון פעמים אמת יוכל להיות פעמים רבות אין מספר ואפשר יותר מרגיל אבל לא יאמר כ"א בהפסקות ודלוגים כמו שתאמר פעמים אירע כך ועשה כך. ופעמים לא אירע כך ועשה כך פעמים לא מצא שחוטה ואכל נבילה ופעמים מצא שחוטה ואכל ולא אכל נבילות. וכן לשאר העבירות כיוצא בזה וכאמור אבל רגיל לעשות כך הוא בכל זמן שיבא לידו עושהו ואינו מחשב שום חשבון ר"ל הורגל לאכול נבילות תו לא ישית לכו אי איכא בשר שחוטה או לא וזה ברור בכונת הגהת מרדכי ובכל ראיות שהביא מפורש מד"ץ ומסוגית אוכל נבלות לתיאבון ולהכעיס ודוק היטב שכך צריך תתפרש כונת הגמ"ר על אופן זה ממש ולא מפני דנקיט אבל רגיל בעבירה תפרשהו בסתם גם חוץ מאופנים הללו דזה אינו דהוא מרחיב דברי מהר"ם ז"ל הפשוטים ואי דברי מהר"ם ז"ל לא יתבארו חוץ מן האמור כמו שהוריתיך איך חפרש דברי הגמ"ר שהוא ביאור ודיוק דברי מהר"ם ז"ל חוץ מאופן זה? וזה ברור. ושוב האיר ה' את עיני וראיתי להרא"ש ופ"ו דמ"ן שהביא לשון מוהר"מ הנז"ל וכמעט שביררו כל מ"ש דוק ותשכח וגם ראיתי למוהר"ם מינץ סי' ק"ו והיא תשו' מוהר"י וויל ז"ל שכתב וז"ל. פורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד עיניך תראנה איך כלל כל דברי בב' דברות ממש דרגיל תמיד זהו פורק עול והוא ודאי שביק היתרא ואכיל איסורא וכל לתיאבון בכל אופן לא הוי תדיר ועיין מוהר"ש הלוי סי' כ"ט ה"ד הכנה"ג ודוק שהוא מסברא זאת:

ואל תשיבני שהרי לפי דבריך הוא מבורר שחוץ מהאוכל נבילות ברגילות והדומה לו לא יקרא להכעיס ופורש מד"ץ אפילו גנב וניאף כל ימיו וא"כ איך מתישב לך לשון הירוש' שאמרו ובלבד שלא יהא גנב וסיים וכתב הגמ"ר ולכן אין מתאבלין על גנב א"כ התינח לדידן דידעינן דהירוש' הזה ט"ס נפל בו וכמו שהבאת לנו מדברי הב"ח ז"ל ויתר מרבוותא ז"ל ראה דבריך טובים ונכוחים אך להגמ"ר גופיה ז"ל שלא נתעורר מכל זה ותפס במשלם הדברים כפשטן ופסיק ותני לבן אין מתאבלין על גנב מאי אית לך למימר? הרי גנב אפי' רגיל כל ימיו בו לא יקרא להכעיס ופורש מד"ץ לפי המונח שהניח הגמ"ר גופיה למטה דרגיל לעשות עבירה לפי ביאור דבריך וא"כ למה פסק לעיל אין מתאבלין על גנב. אף אתה אמור דאי מהא לא איריא דלעולם בל העבירות תמידיות לתאבון חוץ מאוכל נבלות והדומה לו ובנז"ל מתאבלין עליו וגנב בכללן וכאמור לעיל ומאי דפסיק ותני הגמ"ר לעיל אין מתאבלין על גנב לא על סתם גנב קאמר כי על גנב דמשתעי בו בירוש' שנתפס והרגוהו בדיניהם לפי מאי דגריס הגמ"ר ובלבד שלא יהא גנב. וע"ז מפרש הגמ"ר דהכונה דאין מתאבלין עליו משום דכיון שגנב וגזל והתיר עצמו למיתה הו"ל כמאבד עצמו לדעת וע"ז אין מתאבלין עליו. אבל אה"ן כל עובר עבירה וגנב בכללן שמתו על מיטתן מתאבלין עליהם וככל המוכח הנז"ל והכא שאני שנמסר עצמו למיתה הו"ל במאבד עצמו לדעת ובא ואראך שכן הוא כונת הגמ"ר בלי ספק שהרי מור"ם סי' שמ"ה פסק מי שגנב וגזל ועי"ז נהרג מתאבלין עליו נגד ס' הגמ"ר זאת וע"ז פי' הש"ך שם דבא להשמיעינו מור"ם ז"ל דלא תימא הואיל וגנב ונמסר עצמו למיתה הו"ל מאבד עצמו לדעת קמ"ל דלא לפי שהיה סבור שהיה יכול לברוח ע"כ דון מינה דהגמ"ר דס"ל דאין מתאבלין עליו היינו מס' זאת דמחש' אותו מאבד עצמו לדעת שדינם שלא להתאבל עליהם כפורשים מד"ץ וע"ז הביאו ג"כ פה כיון שהוא מאסף העבירות פרטיות שדינם כפורשים מד"ץ שלא להתאבל עליהם אף זו כאחת מהן לפי שנמסר למיתה ולא מט' דהוי מומר לעבירת גניבה ונכנס בסוג פורש מד"ץ דהא ודאי בורכא היא וכאמור ומוכרח שדעת הש"ך לפרש כן בדעת מור"ם לאפוקי מדעת הגמ"ר דאי לאו הכי מאי אתא לאשמועינן מור"ם לומר דמתאבלין עליו פשיטא הכי הוא בכל עבירות לתיאבון שבתור' שאינו נקרא פורש מד"ץ כי אם הפורק עול מצות מעליו ככל הגוים אשר לא נצטוו וכמו שפסק מרן שם ס"ה ומור"מ לא חלק עליו וזה הגנב לא שמיה פורק עול מצות מעל צוארו וא"כ מאי חידוש אתא לאשמועינן? אלא ודאי דאתא לאשמועינן דלא תימא דהוי מאבד עצמו לדעת וכאמור (ושוב ראיתי להרב מוהרי"ע ז"ל בס' שבט יהודה ד"ט סוף ע"ד שהבין כן בפי' כדעת המרדכי ז"ל וכתב ודלא כהמרדכי שהביא מב"י ז"ל דס"ל דדינו כמאבד עצמו לדעת עכ"ד) ומאחר שעלה בידינו ביאור דעתו של מור"ם ז"ל דאפי' שהוא גנב מפורסם ונתפס להריגה עכ"ז מתאבלין עליו א"כ כ"ש כגנב שמת על מיטתו או שאר בעלי עבירות תמידות לתיאבון וכנז"ל דודאי מתאבלין עליהם ואחרי היות כן בואו ונזווג דברי מור"ם ז"ל אאהדדי במה שפסק לעיל סי' ש"מ על מה שפסק מרן שם ס"ה. העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע ואפי' אם לפעמים עושה עבירה לתאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח שדברים אלו הם דברי מהר"ם הנז' מועתקי' אות באות ע"ז סיים מור"ם וכתב אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו וכ"ש מומר עכ"ד וכתב הרש"ך ז"ל שם רגיל אף לתיאבון ע"כ מעתה נחזי אנן במאי נוקים דעת מרן ומור"ם והרש"ך בסעי' זה שהרי מרן העתיק לשון מהר"ם ז"ל אות באות דאם עושה לפעמים עבירה לתיאבון דמתאבלין ואם תרצה לדקדק בדבריו כדס"ד מעיקרא בדברי מהר"ם גופייהו והיינו דאם רגיל לתאבון היינו אפי' בגזל ועריות או אפי' דמעולם לא שביק היתרא ואכיל אסורא כל זמן שזה נטמע הרבה פעמים תהיה דינו כפורש מד"ץ לכל דיניו ולכל פרטיו א"כ מאי האי דפסק בס' שמ"ה ס"ה הפורשים מד"ץ והם אנשים שפרקו עול מצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל שאר ישראל וכו' אלא הרי הם בני חורין לעצמם ככל הגוים ע"כ דנראה מזה להדיא אפי' נטמעו באיזה עבירות גופניות כיון שלא פרקו העול מעל צוארם ונכללים בשאר המצות כישראל ע"ז לא מקרי פורש מד"ץ וא"כ הוו דברי מרן ז"ל מפרסן איגרי וזה מלבד שיש להקשות עליו ממה שפסק לעיל בסי' ב' וסי' קכ"ז וסי' קנ"ח וקנ"ד ואכמ"ל באנו על דברי מור"ם ז"ל שפסק אבל רגיל בעבירה אין מתאבלין עליו והם דברי הגמ"ר שהוסיף וביאר דברי מהר"ם ז"ל אות באות. ואם גם דברי מור"ם הללו תפרשם כמו שעלה בדעתין מעיקרא בדברי הגמ"ר קשה עליו כי קושיין וכנז"ל על דברי מור"ם אלו ולהש"ך ג"כ יגדל התימא שהוא השריש לנו בדעת מורם ז"ל דאפי' בגנב שמת על מיטתו אין מתאבלין וצירף לדעת זה ס' הרשב"א ז"ל והיו לאחדים בידו והלא הרשב"א כרוזא קרי בחיל כי בעלי עבירה כגזלנים וכה"ג שר"ל כל עבירות גופניות אינן בכלל פורש מד"ץ והא ודאי לא ס"ד לדונם כפורשים מד"ץ אם לא שנטמעו בגזל ועריו' כל ימיהם ועכ"ז אשמועינן הרשב"א דאינן בכלל הפורשים ומתאבלין עליהם והש"ך סמך ב' ידיו על שמועה זו וכתב שזהו דעת מור"ם ז"ל ואיך בסי' ש"מ כתב רגיל אף לתיאבון והלא גנב וכה"ג אין לך תיאבון ורגיל כמוהו ועכ"ז מתאבלין עליו?

ואת כל אלה מוכרח אתה לומר שמה שפירשנו בדעת מוהר"ם ז"ל בלפעמים לתיאבון הוא זה שתפרש בדעת מרן והוא הכונה אפי' אלף פעמים בעבירה אבל היא בדלוגין והיינו היכא דאינו מוצא היתרא אבל רגיל הוא היכא דשביק היתרא ואכיל אסורא הא ודאי הוי להכעיס שהרי פרק עול מצות מעל צוארו ככל הגוים גם בלא תיאבון שורשי כגזל ועריות וע"ז לא הוכרח מרן לבארו יען שכבר פסקו בסי' שמ"ה פורשים מד"ץ הם האנשים שפרקו עול מצות מעל צוארם אין מתאבלין עליהם והיינו הך והך היינו שהרי גם זה שביק היתרא ואכול איסורא גם בלא תאוה מופלגת א"כ אין לך פורק עול מצות מעל צוארו גדול מזה או שכל ימיו בא מטה לידו ומניחה גם בלא טעם טורח הרי פורק עול מצות מעל צוארו לאפוקי ממאי דפסק בסי' ש"מ דהיכא שמניח מצוה בשביל טורח מתאבלין עליו שאותו אינו נקרא פורש מד"ץ ופורק עול מצו'. ומור"ם ז"ל כמידתו לכל רוח להרחיב הדבור במקום שקצר מרן במקומו אף שפסקו במקום אחר הוא מרחיבו במקומו הראוי לו כנודע ע"ז סיים וביאר דברי מרן שהם הם דברי מהר"ם ז"ל אף הוא סיים לבארם כמו שביארם הגמ"ר ז"ל ממש וכתב אבל רגיל בעבירה אין מתאבלין עליו וכ"ש מומר והוא הוא ממש רגיל באופן דהוי כמו מומר שפרק עול אותה מצוה מעליו וטריח ליה היתרא ואכיל אסורא. וע"ז סיים וכתב וכ"ש מומר הכונה דהדין הראשון מדין מומר ופורש מד"ץ נגעו בה דאין מתאבלין עליו כיון שפרק עול אותה מצוה עשה או ל"ת מעליו הרי זה דין מומר כ"ש מומר גופיה. וע"ז שפיר כתב הש"ך ז"ל רגיל אף לתיאבון הכונה אל האמור אף שהאוכל נבלות שורשו הוא לתיאבון שאין להכעיס כי אם או שאומרו בפי' כמו מנשה או שאוכל כמ"ש התוס' פ' אין מעמידין דכ"ו ע"ב ד"ה וחד אמר או שאין לו שום הנאה ונחת רוח כמו נדון אותה אשה בשעת מיתה שבהגמ"ר הא לאו הכי כולו תיאבון מיקרו והאי אוכל נבילות אין לך תיאבון גדול מזה לצבות בטן רשעים וע"ז כתב אף לתיאבון וה"ט משום דהוא רגיל ונטמע בעבירה זו בין אם ימצא בין אם לא ימצא הכל שוה אליו כהיתר כאסור כגון דא אין לך פורק עול איסור מאכלות כזה ואין מתאבלין עליו אפי' היה שורשו לתיאבון אבל אה"ן כל עבירה כגזל ועריות שלא ימצא בהיתר כנגד' וכאמו' ונטמע בה למלאות תאותו יום יום כענין אבשלום וכן כל אוכל נבילות היכא דלא שכיחי ליה היתרא ובשאר דברים רובו או חציו זריז ומקיים עשין ולא תעשין אחרים כהלכת גוברין יאודאין הא ודאי לית דין צריך בוש"ש. ומי זוטר לן מ"ש בר"ה די"ו ע"ב תניא בש"א ג' כיתות ליום הדין של צדיקים לעה"ב של רשעים גמורים לגהינם בינונים יורדים לגהינם ומצפצפין ועולין וכו' ובה"א רב חסד מטה כלפי חסד ופושעי ישראל בגופן וכו' יורדים לגהינם ונידונין י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה וכו' ונעשים אפר תחת כפות רגליהם של צדיקים וכו' אבל המינים והמסורות וכו' ושפירשו מד"ץ וכו' גהינם כלה והם אינם כלים וכו' והקשו בגמ' אמר מר בה"א בבונים רב חסד מטה כלפי חסד והכתיב והבאתי את השלישית באש התם עון פושעי ישראל בגופן והאמרת לית להו תקנה התם ברובה עונות הכא מחצה עונות וכו' וה"ק אי הוי מחצה עונו' ואית ביה עון פושעי ישראל בגופן לא סגיא דלאו והבאתי את השלישית באש ואם לאו רב חסד מטה כלפי חסד וכו'. ואמרו שם מאי פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין עי"ש ופסקו הרמב"ם פ"ג מה' תשובה מדין ה' ואילך הרי אתה למר דאף פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין כל ימיו (וכן פי' הרמב"ן בתחילת שער הגמול הראש שלא הניח תפילין ועיין מוהר"י קולין שורש קע"ד ועיין בשמים ראש סי' כ"א וכנגד זה עיין בס' שערי קדושה ח"ב שער ז' הו"ד ביוסף לחק פ' צו יום ד' ועיניך תראינה כמה כחם של בעלי בשר המוסר להגדיל הענינים לטובת כללות אומתנו זיע"א. ועיין תשו' ארוכה לרבינו האי גאון שערי תשובה סי' קנ"ג דברים ברורים כשמלה שלא כדעת מוהריק"י והרא"ש ואכמ"ל מעולם) עדין יכולים אנו לומר שהוא מפני הטורח ולא משום פורש לא כן בעושה עבירה בק"ע כאוכל נבילות במקום דאיכא שחוטות דאז ודאי ידים מוכיחות דפורש מד"ץ ויש לי אילן לסמוך בחילוק זה ממה שאני רואה דקדוק לשון מרן שבעושה עבירה אמר לפעמים כלשון מוהר"ם ממש ובבטול מ"ע כתב או שמניח לעשות מצוה מפני הטורח ולא כתב או לפעמים מניח מצוה משום טורח מזה נראה דבכונה מכוונת אישמיט מרן תיבת לפעמים והוא עפ"י חלוק האמור איך שיהיה לדעת מהר"ם ז"ל דעליו בנו דייק הרי מצינו להדיא דאפי' נלכד בעבירה כל ימיו ולא מנח תפילין יתירא עליו מחצה עונות עכ"ז אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ ולא תקשי לו שהרי מכאן תברא לס' מהר"ם שהר"י קרקפתא דלא מנח תפילין כל ימיו מפני הטורח עכ"ז אינו נידון כפורשי מד"ץ א"כ איך כתב מהר"ם לפעמים בשביל טורח הא אם כל ימיו בשביל טורח נכלל עם פורשי מד"ץ לזה אוכל לומר לך דטורח גדול כהנחת תפילין בכל יום הוי תיאבון גמור דהו"ל טורח גדול ואפשר דמפני זה ברח מרן הקדוש ואישמיט תיבת לפעמים ולעולם הדבר צ"ת לעת הפנאי איך שיהיה למאי דאתינן עלה בעיקר ישובינו הנעים הא ל"מ ול"מ על עוברי עבירות ל"ת בק"ע וע"ז באורינו עומד לנס עמים בין היכא דהוי לתיאבון גמור שאינו מוצא בהיתר לא במציאות לא במקומו דאז ודאי אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ לבין היכא דמוצא ההיתר במקומו ושביק היתרא ואכיל איסורא אפי' דהוי לתיאבון נקרא להכעיס והוא הנקרא פורש ככל חוקותיו וככל משפטיו ושוב נדמה לי כחלום מהקיץ שכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשו' ולא נזכרתי היטב כ"א חפשתי במקום הראוי בס' ש"ע עם ש"ך אשר בידי ומצאתי בחופשי בסי' ב' שעל מ"ש מרן שם דיני מומר לתיאבון ולהכעיס לענין שחיטה ע"ז הביא מור"ם ז"ל ומי שאינו חושש בשחוטות ואוכל נבילות בלא תיאבון (שהרי זה בשר וזה בשר) ואעפ"י שאינו עושה להכעיס דינו כלהבעיס ע"כ והדפוס הוא מהישנים שאינו רשום אחריו שום ענין וכמדומה לי שאלו הם דברי הרא"ש שכתבתי בלי ספק (ועכשיו ראיתי בדפוסים החדשים וכתוב אחריו כך העלה הב"י בשם הרא"ש עלז לבי בה' שלא היה מכזב זכרוני והואיל ואתא לידן אמרתי אעלה על אר"ש מדב"ר שזכרוני שיש באחרונים שנסתפקו בכל הגהות רמ"ה בש"ע מי היה המרשם המקורות בין שתי חצאי לבנה אם מור"ם עצמו ז"ל או הבאים אחריו ועכשיו ראינו דפוס ישן שמור"ם פסק הדינים בלי רשימת המקורות ונטפשטו קמטי ספק זה) איך שיהיה בירור הדברים בלא תיאבון נקרא מטעם שהרי זה בשר וזה בשר ועם שאינו עושה להכעיס אלא מפני שהכל שוה אליו דינו כלהכעיס כיון שפרק עול המצוה מעל צוארו והוא ברור ופשוט:

ומעתה נבא אל ביאור דברי הש"ך בסי' שמ"ה אשר רובצין עליו מע' הרבנים הבאים ע"'הח איש על דגלו ואיש על מחנהו דהנה כבר כתבנו והארכנו לעיל שמה שהוכרח הש"ך להאריך בדברי מור"ם אלו שכתב בסי' שמ"ה ס"ב דמי שגנב וגזל ונהרג דמתאבלין עליו היינו מפני שלכאורה דברים מיותרים הם דפשוטא למה לא יתאבלו עליו מאחר שאינו פורש מד"ץ ואפי' נלכד בעבירה זו או כמותה כל ימיו וע"ז הוכרח לפרש ולומר דמה שהכריחו למור"ם לאשמועינן חדושא הוא כי היכי דלא ניסק אדעתין משום שנמסר למיתה בדיניהם נידון אותו כמאבד עצמו לדעת דלא היא יען היה בדעתו שיוכל לברוח וע"ז נרגש אימור דכונת מור"ם בהכי מתפרשא והיינו דכל גנב וגזלן כיון דרגיל בעבירה אין מתאבלין עליו דהו"ל כפורש מד"ץ והכא כיון שזה הגנב כבר נהרג הו"ל מיתתו כפרה ומתאבלין עליו וזהו פי' דעת מור"ם וזהו מה שחידש לן ע"ז הרחיב הדבור הש"ך וכתב דברים דמהם משמע דס' זאת בדעת מור"ם בדותא היא והוא אומרו אבל משום עבירה דגנב וגזל מתאבלין עליו דלא חשיב פורש מד"ץ דל"ק ס"ה כך משמע מדברי הרב הכונה שבס"ה פסק מרן דהפורשים מד"ץ הם האנשים שפרקו מעל צוארם עול מצות ואין נכללים בכלל ישראל וכו' וא"כ כל עבירה שהוא לתיאבון גמור כגזל ועריות הרי זה אינו נקרא פורש מפני שאינו פורק עול המצוה וכאמו' לעיל באורך וע"ז הוסיף וכתב הש"ך וז"ל וכ"כ הרשב"א באחר מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן בכלל פורשי מד"ץ וא"כ אחר שעלה בידינו בהכרח כונת מור"ם כמו שפי' בתחי' דבריו דאתא לאשמועינן דלא הוי מאבד ע"ל והוי כשאר גנבים וגזלנים שמתו על מיטתם דודאי מתאבלין עליהן דלא הוו פורשי מד"ץ שפיר סיים הש"ך וכתב לפי זה בגנב וגזלן שמתו על מיטתם וכתב הב"ח וכו' הכונה דכיון שיצא לנו הדין דגנב וגזלן שמתו על מיטתם דמתאבלין א"כ מאי אתא לאשמועי' מור"ם בגנב שנהרג דמתאבלין עליו הא כ"ש הוא אלא דודאי אתא לאשמועינן דלא הוי מאבד עצמו לדעת ועכשיו נרגש דמה הוכח יוכיח מדברי הרשב"א ומדברי מרן בס' ה' דגנב וגזלן אינן נקראים פורשים ומתאבלין עליו אימור דמור"ם פליג עמהם ותפס במושלם כדעת מהרי"ו סי' קי"ד דדוקא בגנב שנהרג הוא שמתאבלין עליו משום דהריגתו כפרתו אבל במת על מיטתו לא וכמו שכן הבין בפשיטות הרב ב"ח ז"ל בתשו' מהרי"ו הלזו וכן נראה פשט דברי הב"ח ז"ל גם בדעת מור"ם ז"ל אלא שדחאה מחמת המנהג וא"כ אימור דמור"ם ז"ל תפס במושלם ופסק כדעת מהרי"ו ז"ל נגד דעת הרשב"א ז"ל ונגד משמעות מרן הקדוש ז"ל לגלילות אשכנז כמנהגו וכדמשמע מפשיטות דברי הב"ח ז"ל וע"ז הש"ך ז"ל אזר כגבר חלציו להוציא מלבנו דמיון כוזב זה בדעת מור"ם ז"ל. והוא דאעיקרא אין דעת מוהרי"ו ז"ל כמו שהבין הרב ב"ח שהרי נדון מוהרי"ו ז"ל מעשה שהיה כך שהגנב נהרג בדיניהם וכתב דודאי שיש לו כפרה וחל"ה דאפי' הרוגי ב"ד יש להם כפרה אפי' עע"ז כדאיתא בפ' נגמר אומרים לו התודה שכל המתודה יש לו חל"ה (וכענין זה ממש כתב הרב עבודת הגרשוני סי' כ"ח לנדונו. וז"ל ומה שרצה מעכ"ת להוכיח סברתו מתוך דברי הרשב"א דאין צריך להעיד בפניה דאל"כ הו"ל להרשב"א לאשמועינן רבותא טפי וכו' תמיהני על מעכ"ת שאין זה דרך הלימוד כלל שהו"ל להרשב"א לפרש כי הוא השיב על השאלה שנשאל עליה ומעשה שהיה כך היה ואין לדקדק ממנו שום דיוק עכ"ד ז"ל רבותא דעת הש"ך ז"ל כדעת מוהרי"ו ז"ל דמעש' שהיה כך היה שנהרג והיא ז"ל השיב בעדיפ' מהא דאפי' היה פורש מד"ץ מיתתו כפרתו ואין לדייק ממנו הא בגנב שמת על מיטתו דינו כפורש מד"ץ דאין זה נדונו של מוהרי"ו ז"ל ואלו היה נדונו היה מפרש ואומר דאין דינו כפורש מד"ץ אפילו נלכד בעבירה כל ימיו זהו ממש דעת הש"ך ומצאנו לו חבר הרב עפ"ג ז"ל) נמצא שאפי' פורש מד"ץ הנהרג הוידו מועיל לו כ"ש זה הישראלי הכשר בחזקת כשרותו לכל התודה ודאי מסתמא התודה כמו שהיה יאודי ולא יצא מכלל חזקתו כי אם בעבירה זאת של גניבה אפי' אם כל ימיו נלכד בה סוף סוף למה נחשוד אותו שלא התודה מאחר דהחזקה היא שכל ישראלים כשרים המומתין בין בידי אדם בין בידי שמים מתודין והיא מצות ושבת עד ה' אלדיך ואפי' עד זיבולא בתרייחא ובודאי קימה. וזהו אומרו והכא נמי מסתמא התודה רצונו לומר כיון שאינו פורש מד"ץ אין לתלות הקלקלה במקולקל כיון שאינו מקולקל ואינו פורש מד"ץ אלא דיינינן ליה כיאודי כשר לכל דבריו ובודאי התודה שהוא מכלל חזקת הישראלי ועכשיו נרגש הש"ך ז"ל דא"כ כונת מוהרי"ו ז"ל דלא דן אותו גנב כדין פורש מד"ץ ומה שהתיר להתאבל עליו אינו מטעם שנהרג אלא מטעם שאינו נכלל בפורש מד"ץ ומסתמא התודה אפי' מת על מיטתו א"כ למה לא הביא ראיה מפורש מד"ץ עצמו שמת על מיטתו דאם חזר והתודה קודם שמת דמטמאין ומתאבלין עליו ונ"מ דהתם בפורש מד"ץ בעינן בירור גמור שהתורה מפנו שאבדה חזקת ישראל מעליו והכא בגנב אמרי' מסתמא התודה ככל ישראלים כשרים ולמה לו למוהרי"ו להביא מהרוגי ב"ד דמזה נראה דהדמיון הוא דמה התם ההריגה היא הכפרה אף בנדונו ההריג' היא הכפרה ע"ז כתב הש"ך ז"ל דלא היא דאין מוהרי"ו ז"ל ר"ל דדוקא מיתתו שנהרג הוי כפרה וכמו שהבין הב"ח ז"ל מפני שהביא מהרוגי ב"ד דלא היא שהרי ה"ה הפורש מד"ץ שמת על מיטתו הוי כפרה כשמתודה וא"כ שפיר היה יכול להביא ראיה על כל גנב שמת אפי' על מיטתו דהוי כפרה דמסתמא התודה כיון דלא יצא מחזקת ישראלי בעבירה זו כפורש מד"ץ דבעינן הוידוי ברור בעדים וראיה והיה הדמיון שוה בכל שהרי אפי' פורש מד"ץ שמת על מיטתו והתודה מתאבלין עליו כ"ש גנב שמת על מיטתו דודאי מתאבלין עליו דאמרי' מסתמא התודה ואפי' אי הוה משתעי נדון מוהרי"ו ז"ל בגנב שמת על מיטתו ודאי יותר נאות היה להביא ראיה מפורש מד"ץ שמת על מיטתו וע"ז כתב הש"ך ז"ל אלא דעובדא דהתם הוי בנהרג ר"ל דמה שהביא מוהרי"ו ז"ל מהרוגי ב"ד היינו משום דעובדא דהתם הויא בנהרג לזה הביא כיוצא בה ולעולם דלא הוי גנב כפורש מד"ץ ואפי' לדעת מוהרי"ו ז"ל והוא ברור. ועכשיו נרגש הש"ך ז"ל דא"כ דעלה בידינו דאפי' פורש מד"ץ אם חזר והתודה מטמאין ומתאבלין עליו א"כ מאי האי שפסק מור"ם לעיל דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו דבמאי אוקימתא האי סברא דרגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו אי ברגיל כגזל ועריות הא אוקימנא לעיל דעבירות כאלו אפי' רגיל כל ימיו לאו פורש מד"ץ הוא ומתאבלין עליו דאמרי' מסתמא התודה ואי הך רגיל הוא באופן דשביק היתרא ואכיל אסורא דהוי דינו כפורש מד"ץ וע"ז פסק דאין מתאבלין עליו כמו שהוא האמת אכתי קשה למה כלל ופסיק ותני אין מתאבלין עליהם סתם דנראה אפי' חזר בו והתודה בפירוש ולמה לא? הלא אפי' פורש מד"ץ גופיה ומומר אם חזר בו והתודה מתאבלין עליו ולא יהיה רגיל חמור מן המקור? וע"ז כתב הש"ך דנרא' דהאי רגיל דאין מתאבלין עליו היינו כשלא התודה קודם מיתתו כמו פורש מד"ץ הפסיק ותני מרן ז"ל דאין מתאבלין עליו בסתם והיינו ודאי כשלא התודה אבל אם התודה סוגיא ערובה היא דמתאבלין עליו א"כ גם רגיל בעבירה שפסק מור"ם ז"ל שהוא על אופן האמור והיינו כפורש מד"ץ ובמומר (וכמו שהארכנו במקור הדברים במרדכי) ודאי מיירי כשלא התודה אבל אם התודה ודאי מתאבלין עליו כי לו יהו פורש מד"ץ גופיה מקור הדין אשר ממנו חוצב דין זה ועכ"ז במתודה וחזר בו מתאבלין ודא ודא ר"ל בין פורש מד"ץ ומומר בין רגיל בעבירה דשביק היתרא ואכיל איסורא וכדומה וכנז"ל בעינן הוידוי מבורר בעדים וראיה ולא מסתמא יען אבדה חזקת ישראל מעליהם ואין אנו יכולין לומר בחזקתם קיימי שהתודו מסתמא דאין להם חזקה. והוא בירור הלכה זו על אמיתותה וממילא זהו בירור דעתו של הש"ך ז"ל על נכון והחולק עבודה זרה לא ראה מאורות שמעתתא אליבא דהלכתא מימיו ואינו אלא מן המתמיהין:

ושוב כשחזרתי על לימודי והספרים לפני ראיתי להרב שבט יהודה סי' ש"מ ס"ה שכתב וז"ל ואפי' לפעמים עשה עבירה לתיאבון וכו' לכאורה משמע דבעינן תרתי שיהא לפעמים דהיינו באקראי ולאפוקי בקבוע שהוא רגיל לעשות עבירה שכתב מור"ם ז"ל בהגהה ועוד דאפי' לפעמים דוקא בעובר לתיאבון אבל בעובר עבירה להכעיס אפילו לפעמים אין קורעין עליו וכן בעובד עבודה זרה אפי' לתיאבון ואפילו באקראי אין קורעין עליו כיון דקי"ל דחמורה ע"ז ככופר בכל התורה כולה ומיהו מלשון הרא"ש מוכח דבעובר עבירה לתיאבון בכל ענין בין באקראי בין בקביעות קורעין עליו שהרי לא שללן הרא"ש אלא בלהכעיס או במומר לע"ז ועוד דהרי אבשלום דבכה והתאבל עליו דוד אביו עבר עבירות הרבה שמרד בכבוד אביו וגם מרד במלכות בית דוד וגם שכב עם נשיו ועם פלגשיו והטעם שלא היה עושה להכעיס אלא שהיה מתאוה למלוך וכמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ לא תליא מילתא בלפעמי' או ברגיל אלא בלתיאבון או להכעיס אלא משום דמסתמא כל רגיל לעבור הו"ל כלהכעיס דכל שהוא לתיאבון מסתמא הוי לפעמים ולאו דוקא לישנא דרגיל דכתב מור"ם ז"ל והוא לשון המרדכי וכן מ"ש מור"ם מותר לע"ז אינו מדוקדק דאי אתי במכ"ש א"כ דוקא להכעיס דדיו לבא מן הדין להיות כנדון והא ליתא דגבי ע"ז לא בעינן להכעיס ובהרא"ש לא הזכירו אלא דין בפני עצמו ולא למד אחד מחבירו ודלא בהש"ך דכתב ברגיל אפי' לתיאבון דלית' לענ"ד ודוק עכ"ד ז"ל:

הנה אל ה' ויאר לנו למצוא דברי חפץ בעיקר הדין שבידינו דס"ל להרב מוהרי"ע ז"ל בפשיטו' דבעובר עבר' לתיאבון בכל ענין בין באקראי בין בקביעות קורעין ומתאבלין עליו והביא ראיה מההי' דאבשלום שכתבנו שבאמת היא ראיה אלימתא שאין אחריה תשובה שעליה סמך הגמ"ר והיא מקור הדין בלי ספק ושהרב ז"ל מסכים הולך דלשון לפעמים הוא באקראי ולשון רגיל בקבוע וסיים וכתב דמסתמא כל הרגיל לעבור הו"ל כלהכעיס דכל שהוא לתיאבון מסתמא הוי לפעמים אלא דאם כנים אנחנו בזה שהרב ז"ל טעם טעם כעיקר ככל האמור תמהני עליו למה כתב דלאו דוקא לשון רגיל שכתב מור"ם והוא לשון המרדכי וכן אני תמיה במאי דסיים להקשות להרב ש"ך ז"ל שכתב כרגיל אפי' לתיאבון וכתב דליתא לפי דעתו ז"ל ואחהמ"ר אי כבר טעים מר ההפרש בין לשון רגיל ללשון לפעמים דלשון רגיל הוא בתמידות א"כ לא סגי דודאי שביק היתרא ואכיל איסורא והרי הוא כלהכעיס וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופיה ה"ר מור"ם י"ד סי' כ' הנז"ל הגם ששורשו הוא לתיאבון כמו ענין פקרו בגזל שכתבנו לעיל ששורשו בא מפני חמדת ממון ושוב הופקר הגזל בעיניו כן הכא נמי ששורשו היה לתיאבון לצבות בטן ושוב הופקרו האיסורים בעיניו ושביק היתרא ואכיל איסורא והיינו מ"ש הרא"ש ה"ר מור"ם לעיל ס' ב' בלא תיאבון ואינו להכעיס והיינו לשון רגיל בעבירה שהעתיק מור"ם מלשון המרדכי בכונה מכוונת וזהו כונת הש"ך ז"ל אף לתיאבון דלא תימא שלצריך בעבירות כמו אלו ששייך בהם התנצלות קברות התאוה שלא תקרא להכעיס כי אם או באוכל מתוח או באומר בקל קרנא שהכל שוה אליו אכילת איסור כהתר מפני שאינו מאמין או מכעיס וכיוצא דזה אינו דכל שהוא רגיל ושביק היתרא ואכיל איסורא הגם ששורשו בלתיאבון בא הדבר הרע הזה וכיון דאפליג אפליג עכ"ז הו"ל להכעיס גמור וכאשר הארכתי לעיל והוא ברור. איך שיהיה עכ"פ למדנו מדברי הרב ש"י ז"ל דחוץ מהפורשים מד"ץ כל בעלי עבירות שבעולם קורעין ומתאבלין עליהם שבכולן אית לן לומר דעבר בלתיאבון ולפי דעת הרב ז"ל אפי' באוכל נבילות בקביעות ולדעתנו אוכל נבילות בקביעות דשביק היתרא ואכיל איסורא הא ודאי דינו כפורש מד"ץ או כלהכעיס והכל אחד. ולעולם בשאר עבירות כגזל ועריות שלעולם שייך בהם לתיאבון דאין כנגדם בהתר הא ודאי מתאבלין עליהם דאמרינן מסתמא התודה. ועיין מ"ש הרב ש"י הנז"ל בסוף סימן שמ"ה שכתב וז"ל דלא אשכחן בשום עובר עבירה שישתנה דינו משאר מתים אלא אלו המנויים בסמוך סעיף ה' (שהוא המינים והאפוקורוסים והמסורות וכו') ולא זולתם עכ"ל. עי"ש ודוק היטב:

ואחר שעלה בידינו בירור דין זה כביעתא בכותחא נקיטנא רשותא מנייהו דרבנן הבאים על החתום בדין עסק וכאחים וכרעים בלי שום קנטור חלילה! אמינא ולא מסתפינא אחרי אלף גלגול מחילות שבנדון זה במקום שעמדו לא ישבו וכל זה גרם להם שלא למדו הדבר בשורשו. ועכ"ז אמינא אישר לרב רחומאי יוסף יפה טוה"ר נר"ו מב' צדדים האחת כי באמת אני ראיתיהו ועמדתי על תילו ואין לו כי אם סידור שני גזירי. ומן התלמוד הוא כמו גלמוד. ומן שאר הפוסקים הוא כאחד הריקים ובאמת אמרו אין אומן בלא כלים ואין חכם בלא ספרים. וזאת שנית דעכ"ז כיון הלכה לתלמיה וביאר דברי הש"ך ז"ל קרוב לאמיתותן הגם שנראה כמתנבא דהנה מ"ש תחילת דבריו ביאור דברי מור"ם ז"ל בסי' ש"מ ברגול לעשות עבירה דהתם מיירי בדוקא דגלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה והביא ראיה מעובדא של הגמ"ר בהא ודאי אמינא ליה דניבא ולא ידע מאי ניבא דבאמת האי רגיל כך. יתפרש באופן דהוא פורק עול תורה ומצות בלי הנאה כמו אוכל נבילות ושביק היתרא ואכיל איסורא דאין לו שום הנאה. וכן נדון האשה שהביא המרדכי דלא היתה לה שום נחת רוח בעת מותה לעבור על האלה הגדולה ההיא ועל ירושת הבעל דאורייתא ולא שייך שום לתיאבון באופן זה כלל. וע"ז דינו בפורש מד"ץ דהוא מומר גמור דאין מתאבלין עליו אפי' מן הסתם כיון דהוחזק לפורק עול תורה ומצות אם לאיש עדים כשרים שחזר בו ומדברי רב אחאי נר"ו הנ"ל שכתב דוקא שקורא בגרון כמו עובדא דהמרדכי הוא דאין מתאבלין עליו אבל כל היכא שבשעת מיתה מעשיו סתומים אפילו רגיל בעבירה אמרינן מסתמא הרהר בתשובה וכו' נראה להדיא דס"ל דכל רגיל בעבירה אפי' שביק היתרא ואכיל איסורא כל שבשעת מיתה מעשיו סתומים מתאבלין עליו. וזה באמת אינו דדוקא רגיל בגזל ועריות דיש בו טעם מספיק שאינו להכעיס וכעובדא דאבשלום הוא דמתאבלין אבל שביק היתרא ואכיל איסורא וכן נדון האשה שהביא המרדכי שהיא מזידה בשעת מיתה דליכא תיאבון לא אמרינן מסתמא הרהר בתשובה. אלא בעינן בירור ככל פורש מד"ץ. וכבר אני מבין שכונת רב רחומאי נר"ו דמ"ש רגיל לעשות עבירה כוונתו כגון גזל ועריות וכן אני רואה ממה שהביא סיעתא לדבריו מדברי הש"ך ז"ל מתחילת דבריו בגנב וגזל וכו' דמזה נראה דמ"ש רב רחומאי נר"ו למעלה אבל מי שמעשיו סתומים אפי' רגיל בעבירה. הוא על אופן זה ממש ואם לזה כיון שפיר כיון. אבל לא היה לו לכתוב לא למעלה אותו הלשון גלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה. וגם כן לא למטה היה לו להביא ולרשום לשון הש"ך במ"ש בסוף דבריו אבל רגיל וכו' נראה דהיינו בשלא התודה וכו'. דמה דמות יערוך רגיל זה עם רגיל דקא משתעי ביה רב רחימאי נר"ו. כאלו דין אחד להם וזה אינו דזה הרגיל דבסוף דברי הש"ך ז"ל בעינן ודאי מתודה ולא תלינן מסתמא כיון דהוא דין פורש מד"ץ. ובזה נתן מקום להטעות לחכמי מארכיש יע"א הע"י להקשות לו באמרם אליו ואי אמרינן מסתמא הרהר מאי קאמר הש"ך בשלא התודה אימור הרהר בתשובה וכן הקשו לו מפורש מד"ץ דאומרין לו התורה משמע דהוא בפירוש ולא אמרינן מסתמא. והא ודאי אם היה מפרש דבריו רב רחומאי נר"ו דהאי מסתמא הרהר בתשובה דקאמר היינו על רגיל בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמרתן ולא ברגיל בשאר עבירות שדינו כלהכעיס דבאלו דוקא הוא דבעינן וידוי בפירוש ושפיר ראיה מהרוגי ב"ד. אבל לא כמו בנדון שלפנינו באשה הנחשדת עם גוי שעל זאת אפי' היתה החשדה אמיתית ר"ל מעשה מפודסם עב"ז ביון שהיתה מקימת דת יאודית לכל דבריה אמרינן עליה מסתמא התודית. שעליה הוא דן רב רחומאי נר"ו וא"כ מאי מקשים לו חכמי מראכיש הע"י מהרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ לנדון האשה הזאת דנדון האשה הזאת שאני בלי ספק וכמ"ש רב רחומאי נר"ו ואם יש תרעומת עליו שלא ביאר דבריו וכתב דברים שאינם ראוים אליו. עכ"פ הדין דין אמת בלי ספק. ולא היה לחכמי מארכיש הע"י לתלות דין האשה הזאת מפני שהוא חשדא בעלמא הא לאו הכי דעתם להיות דינה בפורש מד"ץ בהא ודאי שפיר השיב להם רב רחומאי נר"ו בדברות שניות דאם בדבריהם דמ"ש מור"ם בגנב דמתאבלין היינו דהתודה בפירוש א"כ מינה דמ"ש מדן אח"ז אבל הפורשים מד"ץ וכו' אין מתאבלין עליהם הוא אפי' דחזרו והתודו את עונם קודם מיתתן וזה ודאי אינו וכמ"ש להם רב רחומאי נר"ו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ולא היה לו להביא להם מזה דוקא כי אם מעיקר הסוגיא דפר' נגמר ומדתני רב שמעיא יכול אפי' פירשו אבותיו מד"ץ ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. ואוקימנא ביבמות דכ"ב כדאמר רב פנחס בשעשה תשובה וזאת ראיה שאין אחריה תשובה דאפי' בפורשים מד"ץ אם חזר מתאבלין עליו. והאמת עם רב רחומאי נר"ו אלא דגם בפעם הזאת בדברות שניות אלו תקע עצמו לפרש רגיל שפסק מור"ם בסי' ש"ם דגלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה והם דברים טפלים מבלי מלח. והיה לו לברר הדברים בשורשן ולא לכתוב דברים היוליים מסברת הכרס וכן לא יעשה בין פוסקי הלכות ומה גם דמשמע מהם דאפי' שאר עבירות דשביק היתרא ואכיל אסורא אמרינן ביה מסתמא התודה וזה אינו ודאי וכאמור ומדובר ומפורש לעיל. והיותר תימא ושאיני יכול להלום דבר זה הוא מ"ש בסוף דבריו על מה שהביאו לו חכמי מראכי"ש יע"א מהרוגי ב"ד דבעינן וידוי מבורר כתב וז"ל לאו ראיה היא דאיכא למימר אה"ן מסתמא אמרינן עשה תשובה בשעת מיתה וכו' עכ"ד ואשתומם על המראה היכי אומר דבהרוגי ב"ד אמרינן מסתמא התוד' ומאי אהניא כל שלא היו מתאבלין עליהם אפי' היו מתודין בפירוש ומדיליהו וכטעם האמור דנגמר דינו בב"ד ונתחייב ברשעתו שאני דלא אתי וידוי דברי' שסוף סוף הוא ספק גמור כי בוחן לבות אלהים צדיק ומוציא מודאי רשעותו וע"ז לעולם אין מתאבלין עליהם בשום אופן. ומינה דכל זה דאמרינן מסתמא התודה בשאר עבירות או התודה בפירוש בפורשים מד"ץ שמתו על מיטתן היינו כדי ליטמא ולהתאבל עליהם וכמו שאמרו בגמרא וא"כ הרוגי ב"ד מאי מהני לן לומר מסתמא התודו כל דאין מתאבלין עליהם כל עיקר אפילו התודו בפירוש וכדינא דמתני' פ' נגמר והוא פלא על רב רחומאי נר"ו דכמו דפתח לא סיים שהרי כבר כתב למעלה דבפורשים מד"ץ כיון שיצאו מן הכלל בודאי לא אמרינן בהו מסתמא התודו ובעינן בפירוש. ואחר שכיוון אל האמת הזה מה לו לדחות ענין הרוגי ב"ד במסתמא התודו ומאי אהני בזה תפוק ליה שהרוגי ב"ד היינו פורשים מד"ץ כיון דנגמר דינם ונתחייבו כדי רשעתם בב"ד אפי' התודו בפירוש ומדיליהו תו אין מתאבלין עליהם כמו פמד"ץ שמתו על מיטתם מתוך רשעתם ממש לא נופל דבר. לא כן רגיל בעבירה בגזל ועריות כיון שלא יצא מן הכלל אמרינן בהו מסתמא התודו וכנז"ל באורך כללן של דברים שכולם למדו ענין זה כחותה על הגחלים וחכמי מראכיש הע"י אחר המחילה רבה לא דקדקו כלל בכל ענין זה ובפרט שדברי הש"ך הניחום כס' החתום ובלבלו לנו כל סברות הראשונים אשר מימיהם אנו שותים לפי היסוד שלהם דבכל רגיל בעבירה (כנדון האשה הזאת שאנו עסוקים בעינינה) הוא כפורש מד"ץ ואם כדבריהם איך יתיישבו להם פסקי מרן ומור"ם למקומותם בארשות"ם ודברי מוהר"ם ודברי הגמ"ר ודברי הרא"ש ודברי הש"ך והוא פלא על יופי חכמתם באמת וידי"ן הפוסק נר"ו אמת דיש להעיר עליו הרבה וכאמור לעיל שכמעט במקום שעמד לא ישב עכ"פ הדין דין אמת. וכמעט פי' דברי הש"ך קרוב לאמיתותן ומה ישר בעיני החכם השלישי המכריע המעלות לדוד נר"ו דעכ"פ נרגש בדברי הרב הש"ך ז"ל בתחילתן וסופן ועוביין והיקפן ולא נתיישבו לו והניחם בצ"ע כי לא היה לו שהות. ואשר טוב עשה יותר מלהניח מונחים סותרים בדברי הש"ך ז"ל מניה וביה ומעיקר הדין אשר בידינו. לכל אפיא הנה גם הוא במחי"ר לא דיבר נכונה לפרש במ"ש מור"ם דאין מתאבלין שר"ל אין מתאבלין אם רצו הקרובים שלא להתאבל אבל אם רצו מי מעכב? ובמחי"ר שגגה גדולה היא דאם דינם שלא להתאבל עליהם הוא מטעם באבוד רשעים רנה א"כ מן הדין אינם יכולים להתאבל עליו אלא אדרבא אוכלין ושותין ושמחין. ומענין מאבד עצמו לדעת שהוא ממקום שבא משם ראיה וזה ברור מאד ואינו צריך ראיות. (ועיין בפסק מאבד ע"ל ששם הארכתי עוד ורמזתי מתשו' זאת ואכמ"ל עיי"ש:)

ואעיקרא מה שהביא לנו מענין מאבד עצמו לדעת אינו ענין לנ"ד דיש בו אופני אופנים דיש משום תשו' ויש משום יראת עונש ויש מפני שנכנס בו רוח שטות גם בלא דעת ויש כמה מיני אופנים וזכורני שס' האחרונים מלאים מזה מאופני אופנים ומכללם זכורני בתשובה שבות יעקב ח"ב סימן קי"ג רוח יעקב סימן ס"ח זרע אמת יו"ד סימן קמ"ב פתח עינים ח"א רק"פ ע"ד ובתשובה חיים שאל ח"א סימן מ"א שהוא מיראת העונשים וכדומה לי שגם מוהר"י באסאן סימן ח"י דיבר בקדשו בזה. ועיין בן יוחאי הנ"מ ול"ת מ"ז ובענין מומר אי מתאבלין עליו ג"כ זכורני להרב זקן אהרן בסימן ע' וסימן צ"ה שהאריך בזה ועיין עבודת הגרשוני סימן ח"י מוהר"י באסאן סימן פ' (ושוב זכני ה' ועמדתי על ביאור דין מע"ל כיד ה' הטובה עלי קונטריס ארוך קחנו מסי' ותרוה צמאונך) ומה אעשה כי אני גולה במקום פרוץ מרובה והבור ריק אין בו מים מי בא"ר את התורה כי כבר מלתי אמורה כי אין בידי כי אם ב' ס' ב"ח וס' הש"ך יו"ד דפוסים ישנים קרועים והולכים סידור שני גזירי ואיך אטעם את אשר אוכל? עכ"פ לפי כל האמור ומבואר אין ספק שהדין דין אמת באשה הזאת שבנדון שלפנינו שאפי' החשדא היא אמת כמו שכבר שמעתי מפי מגידי אמת כי הקו"ל היה קלא דלא פסיק וידים מוכיחות דבר פלא וגם ענין תמידי ויחודים גדולים ביניהם אשר לא ימלטו כי אם תלתא דמרחמי יוסף צדיקנו ובועז אב המלוכה ופלטי ן' ליש ושל פלטי ן' ליש גדולה מכולם כמו שאמרו תוקפו של בועז וכו'. א"כ בענין כזה אין לנו לומר חשדא בעלמא אלא לו יהי שכל מה שהלב גומר הוה עובדא והיו לאחדים פעמים רבות עכ"ז כנגד זה כבר שמעתי מפי מגידי אמת הן הן עדי סתירה באמרם כי בשאר דיני ישראל היתה יהודית כשרה כהלכתא נזהרת באיסורי מאכלות ואיסורי שבת דבר פלא עד שאמרו לי השרידים אשר ה' קורא שבביתה היו אוכלים בשופי מבלי שום פקפוק זה בל"ת שהאשה מוזהרת מצאנוה שגיא כח שומרת דת יאודית רק בדבר אוריה הפלשתי הערל הזה כי מי יודע? באנו במ"ע כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ותרנית בממונה לחוס על דל ואביון ונפשות אביונים הושיעה דבר מבורר וכמה פעמים בסתר המדרגה שדבר זה די והותר להחזיקה ככל בנות ישראל הכשרות לעשות לה יקרא דחיי ודשכבי בלי מגרעת כלל הדברים ק"ו השכבה והוא ברור ופשוט מכל מ"ש לעיל דאפי' היה רגיל בעבירה לתיאבון כל ימיו כגזל ועריות ובשאר דברים היה נוהג כהלכת גוברין יאודאין דינא יתיב להתנהג עמו ככל דיני ישראל כי מסתמא התודה או אפי' הרהר בתשובה ומלבד כל זה בעינא למימר דבר ומסתפינא מרבותי ובפרט כי אין ספרי דבי רב עמדי לראות הדברים בשורשן והוא כי נלע"ד כי אפי' הפורשים מדרכי ציבור גמורי' אם היה בהם מדת החסד והרחמנות לחוס על כל דל ואביון ופתח טוב לעוברים ושבים לעשות חסד אל כל היום עם גרים ותושבים דינא יתיב להתאבל עליהם וחילי ממאי דאמרינן בב"ב ר"י תניא אר"א ברבי יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעוה"ז שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם ה' את החסד ואת הרחמים חסד זו ג"ח. רחמים זה צדקה. ופי' רש"י כי אספתי את שלומי וכו' מהו השלום כי שלומי משמע דבר שהיה עושה שלום אצלי שהם החסד והרחמים שהיו רגילין לעשות ואינם עושים ע"כ. הנה נמצא שאפי' שהיו בית מרזח שהיו עושין מרזחין לע"ז וכמו שדרשו רז"ל שם וע"ז גזר עליהם שלא להספידם ולא' לנוד להם. עכ"ז עיקר הטעם הוא בשביל שבטלו הצדקה והג"ח שהיו עושים ואינם עושים הא אם היו עושים צדקה וג"ח אפי' שהיו בית מרזח ופורשים מד"ץ ומומרים עכ"ז לא היה גוזר שלא להספידם ולדעתי היא ראיה חותכת לפום ריהטא אלא שהריני קורא בגרון שאיני סומך עליה כלל אי מצד דהיה להם לגדולי הפוסקים לפ' בהדיא דבר זה ואי מצרכי אפ' כי יש פי' אחר בפי' אגדא זאת ומי יודע. עכ"פ לנ"ד שאינה פורשת מד"ץ חלילה אפי' דנטמעה בפירוש בעבירה זאת כל ימיה חלילה. עכ"ז הצדקה והג"ח שהיתה עושה בכל כחה היא כתריס בפני פורענותה וכ"ש דדינא להתאבל עליה ולהזכיר נשמתה בכל דבר של כבוד ולית דין צריך בושש. ויפה הורה חכם רב ע"ה יוסף עינינו נר"ו:

ואעיקרא מה שהביא לנו מענין מאבד עצמו לדעת אינו ענין לנ"ד דיש בו אופני אופנים דיש משום תשו' ויש משום יראת עונש ויש מפני שנכנס בו רוח שטות גם בלא דעת ויש כמה מיני אופנים וזכורני שס' האחרונים מלאים מזה מאופני אופנים ומכללם זכורני בתשובה שבות יעקב ח"ב סימן קי"ג רוח יעקב סימן ס"ח זרע אמת יו"ד סימן קמ"ב פתח עינים ח"א רק"פ ע"ד ובתשובה חיים שאל ח"א סימן מ"א שהוא מיראת העונשים וכדומה לי שגם מוהר"י באסאן סימן ח"י דיבר בקדשו בזה. ועיין בן יוחאי הנ"מ ול"ת מ"ז ובענין מומר אי מתאבלין עליו ג"כ זכורני להרב זקן אהרן בסימן ע' וסימן צ"ה שהאריך בזה ועיין עבודת הגרשוני סימן ח"י מוהר"י באסאן סימן פ' (ושוב זכני ה' ועמדתי על ביאור דין מע"ל כיד ה' הטובה עלי קונטריס ארוך קחנו מסי' ותרוה צמאונך) ומה אעשה כי אני גולה במקום פרוץ מרובה והבור ריק אין בו מים מי בא"ר את התורה כי כבר מלתי אמורה כי אין בידי כי אם ב' ס' ב"ח וס' הש"ך יו"ד דפוסים ישנים קרועים והולכים סידור שני גזירי ואיך אטעם את אשר אוכל? עכ"פ לפי כל האמור ומבואר אין ספק שהדין דין אמת באשה הזאת שבנדון שלפנינו שאפי' החשדא היא אמת כמו שכבר שמעתי מפי מגידי אמת כי הקו"ל היה קלא דלא פסיק וידים מוכיחות דבר פלא וגם ענין תמידי ויחודים גדולים ביניהם אשר לא ימלטו כי אם תלתא דמרחמי יוסף צדיקנו ובועז אב המלוכה ופלטי ן' ליש ושל פלטי ן' ליש גדולה מכולם כמו שאמרו תוקפו של בועז וכו'. א"כ בענין כזה אין לנו לומר חשדא בעלמא אלא לו יהי שכל מה שהלב גומר הוה עובדא והיו לאחדים פעמים רבות עכ"ז כנגד זה כבר שמעתי מפי מגידי אמת הן הן עדי סתירה באמרם כי בשאר דיני ישראל היתה יהודית כשרה כהלכתא נזהרת באיסורי מאכלות ואיסורי שבת דבר פלא עד שאמרו לי השרידים אשר ה' קורא שבביתה היו אוכלים בשופי מבלי שום פקפוק זה בל"ת שהאשה מוזהרת מצאנוה שגיא כח שומרת דת יאודית רק בדבר אוריה הפלשתי הערל הזה כי מי יודע? באנו במ"ע כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ותרנית בממונה לחוס על דל ואביון ונפשות אביונים הושיעה דבר מבורר וכמה פעמים בסתר המדרגה שדבר זה די והותר להחזיקה ככל בנות ישראל הכשרות לעשות לה יקרא דחיי ודשכבי בלי מגרעת כלל הדברים ק"ו השכבה והוא ברור ופשוט מכל מ"ש לעיל דאפי' היה רגיל בעבירה לתיאבון כל ימיו כגזל ועריות ובשאר דברים היה נוהג כהלכת גוברין יאודאין דינא יתיב להתנהג עמו ככל דיני ישראל כי מסתמא התודה או אפי' הרהר בתשובה ומלבד כל זה בעינא למימר דבר ומסתפינא מרבותי ובפרט כי אין ספרי דבי רב עמדי לראות הדברים בשורשן והוא כי נלע"ד כי אפי' הפורשים מדרכי ציבור גמורי' אם היה בהם מדת החסד והרחמנות לחוס על כל דל ואביון ופתח טוב לעוברים ושבים לעשות חסד אל כל היום עם גרים ותושבים דינא יתיב להתאבל עליהם וחילי ממאי דאמרינן בב"ב ר"י תניא אר"א ברבי יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעוה"ז שלום גדול ופרקליטין גדולים בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם ה' את החסד ואת הרחמים חסד זו ג"ח. רחמים זה צדקה. ופי' רש"י כי אספתי את שלומי וכו' מהו השלום כי שלומי משמע דבר שהיה עושה שלום אצלי שהם החסד והרחמים שהיו רגילין לעשות ואינם עושים ע"כ. הנה נמצא שאפי' שהיו בית מרזח שהיו עושין מרזחין לע"ז וכמו שדרשו רז"ל שם וע"ז גזר עליהם שלא להספידם ולא' לנוד להם. עכ"ז עיקר הטעם הוא בשביל שבטלו הצדקה והג"ח שהיו עושים ואינם עושים הא אם היו עושים צדקה וג"ח אפי' שהיו בית מרזח ופורשים מד"ץ ומומרים עכ"ז לא היה גוזר שלא להספידם ולדעתי היא ראיה חותכת לפום ריהטא אלא שהריני קורא בגרון שאיני סומך עליה כלל אי מצד דהיה להם לגדולי הפוסקים לפ' בהדיא דבר זה ואי מצרכי אפ' כי יש פי' אחר בפי' אגדא זאת ומי יודע. עכ"פ לנ"ד שאינה פורשת מד"ץ חלילה אפי' דנטמעה בפירוש בעבירה זאת כל ימיה חלילה. עכ"ז הצדקה והג"ח שהיתה עושה בכל כחה היא כתריס בפני פורענותה וכ"ש דדינא להתאבל עליה ולהזכיר נשמתה בכל דבר של כבוד ולית דין צריך בושש. ויפה הורה חכם רב ע"ה יוסף עינינו נר"ו: