כרך של רומי/טז
סימן ט"ז לאנקונא יע"א אור שמיני לנרות יתר שאת ויתר עז לפ"ק:
שאלה אבינו רועה ישראל גדול ורב כמו שנאמר שמו בישראל ראשון לציון ירושלים תהלה ועמוד הגולה. יחד שבטי ישראל. הוא הקדוש מעלת תהלת הרב הגדול. מבטח עוז ומגדול. המופלא שבסהנדרין מרן מלכא משיח"א נר"ו. והנה ה' נצב עליו לשמרו. והיה אדירו. למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כיר"א:
את הראשון למ"ר שלמי חובה ושלמי נדב"ה. לאלפי רבבה. מספר בני ישראל. וסמיכין עליהון זריזין מקדימין תפלות ותחנונים לפני הקב"ה בשם כל ישראל. יתקיים רבוני מלכא ר"ב חיי"א אריב"א. ואל יחסר לעולם מלך ישראל. וזרעו לברבה בני המלוכה. ועקרת הבית כבודה בית מלך יחד כלם יתברכו מפי עליון ה' מקור ישראל. וגם הוא יהיה עליכם סתרה. צנה וסוחרה. בר מיניה רמ"ר ומנייהו כל חולי וכל מכה וכל המחלה שגם זה הוא רעיו"ן המיצ"ר לישראל. ויהי עתם לעולם עת דודים בהם ובמשנתם ושלומם וטובתם ישמח ישראל כיד"א:
הן בעודני עומד על המצפה שומר יום כנגד יום המלך יעננו. שומר מה מלילה. שומר מה מליל. דרך אניה בלב ים בסער מתחולל לאמר מתי תנחמני תיובת"א דר"ב תיובת"א תשבחתא ונחמתא תשמיעני ששון ושמחה. ותבשרני בשורות טובות ונעימות מיניה וביה אבא ומכל ב"ב הרמתה. אליהן תשברנ"ה כליותי ולבי. אליהן תעגינה נרו"ן. כי לולי אגרות שכתב ידידי חתני הי"ו לבני ביתו שהמה הרהיבוני. והמה ינחמוני לשמע אזן שלומה של מלכו' אנכי היום אבדו עשתונותי מברד מהומות מזימותי:
עתה באתי במכתב למ"ר לחלות פ"ק יהי נא חסדו ואמתו להודיעני דעתו דעת עליון בדבר הלכה למעשה הבא לידי. על אודות אשה עצובת רוח רכה בשנים אחוזה בכבלי העיגון כי משנתים ימים שנשתמד בעלה והלך לו לעיר רומא ולקול השמועה זה ששה חדשים. כי הנה הסתיו עבר נפגר הטמא ההוא שם ברומא מחולי' הקולירא. ע"י השתדלות נכרי אחד שכתב בעדה להפריורי שלשם. השיגה ידה כתב עדות כתוב וחתום מהפריור הנז' ומסומן ג"כ בחותם של אופיגי"ו מעיר ואומר. שבספר מתים אשר בידו כתוב לאמר שהמומר הנז' חלף הלך הנה כי כן מחלה אני את יקר תפארת מני"ר. נא ילמדנו רבינו אי סבר לה מר שיש בשטר עדות זה כרי לסמוך להתיר כבלי העגונה הנזכרת רכה בשנים ורדופה להנשא באות נפשה קב ותפלות ארח כנשים כי האמנם לפק"ד לא נופל שטר זה משטר העולה בעש"ג אשר עליו דן הרב מהד"א אלפ'אנדרי ז"ל בס' אליה רבה ח"ג שעדות שלם הוא לעדות אשה כיע"ש מ"מ אחרי אשר לא סמך בהחלט הרב ז"ל להתיר בנדון שלו וגם לא אמרה רב למילתא אלא לחלק בין כתב שופט לכתב גוי מטעם פיסולו של זה לפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת ה"ה אינו אלא שחשש שמא לא כתבו גוי לפ"ת ואפשר לא כן ידמה לב הרב ז"ל בנד"ד שבעדות גמורה הנה באו דברי הכומר הנז' בספר נכתבים. על כן צריך אני למודעי לדעתיה דרב מני"ר עיני כל ישראל לבל יצא תקלה מתחת ידי ח"ו! להקל או להחמיר שלא כדת ודאליו פי קראתי בעשר לשונות של תפלה יענני מהר קדשו מהרה באהבה כי לדברו הוחלתי ושכמ"ה: וזה נוסח שטר שכתב הכהן הראש (זאת להודיע ששלוח הוא בכתב ולשון איטלקי והמשיב העתיקו לל"הק להקל למעיין וזה נוסחו) העתק מהאוספידל הנעלה המתואר מהשילוש של הגרים החולים ברומי
מעיד אני הח"מ כהן הראש העומד על האוספידל העראי שבספר המתים אשר בו בדף ה' סי' כ"ו נמצא כזה. גוליילמו ג'וסיפי מאנקונא מבן כ"ז שנה מהמבוא אשר תחת גלחות ק' מאריא מהמתים אשר היה מקדם ישראלי אשר בשם ישראל יכנה אברהם ליאון בן דוד ואמו אנריקא שניהם איש ואשה עברים. (האיש הלזה) נכנס באוספירל הלזה ברבעי לחדש סיטימברי אתתנ"ד ומת בחיק הכנסיה הקדשה ביום שלשה לחדש אתתנ"ד בשעה שביעית של קודם חצות היום מתוקן ומרוצה מכל הענינים הקדושים והוידויים והבלעת הרקיק הדתיי והמשיחה הדתית שבזיבולא בתרייתא עם סיוע הבקשיי לעילוי הנשמה: ניתן ברומי ביום ה' נובימברי אתתנ"ד החתום פייטרו קורניליו כהן הראש קורפו כ"ה טבת משנת ואני תמיד איחל והוספתי ע"כ תהלתך לפ"ק:
תשובה למי שהצדק מבשר ואומר בקהל קדושים ולאמונה מגן הוא לכל החושי"ם. אמור לחכמה לאריה דבי עילאי מתיל בתוך לבאים אראלים ותרשישים. אם לבינה מר דיינא דנחית לעומקא דדינא פקח שבחכמים ודעת קדושים. אם ליראה הולך אחר המחמיר מיראי ההוראה ובהתר עגונות לא ירבה לו נשים. דין הוא הדר מע' הרב המובהק האמיתי דוד נעים. אביר הרועים. יועץ וחכם חרשים. אתה ה' תשמרהו. ובצנה רצון תעטרהו. וזרעו בו למינהו כולם קדושים כיר"א:
למי כל חמדת ישראל. למי זהב האר"ש ורב שלום בנהר שאינו פוסק היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים כי אם לך קראי לך תנאי לך ולך שלום לך ושלום לכסא תורתך ויקבלם דוד לו ולזרעו אחריו נטיעות דומות לשרשים נסו"א:
חאה נפשי אף רוחי! יודע שער עמי וגם חתנא דבי נשיאה ממשפחת רם אורח טוב נטה ללון מן האגף ולפנים כבן בית ממש הוא ידע כי אחר שעברנו צרות תכופות ורוח זלעפות עם החולי דע אשר חמק עבד בקרב מחננו בחרון אף שהיה בו סכנת כליון חרוץ רח"ל. יתירה עליו עול ציבורי שהוא עול ברזל אשר לא דמיתיו ולא עלה על לבי הן כל אלה שאוני והטילוני על ערש דוי בחוליי חולי התעלפות הלב קרוב לך' יום רצופים וכמעט הייתי בכל רע ובין לילה היה שנתוספו הדפיקות עד להפליא וכל עצמותי יאחזמו רעד ומשקל גופי אף בשרי כפור כאפר יפזר עד שהוכרחתי לצוות לביתי שכן דרך המומתין בחולאים פתאומיים כאלה רח"ל וחתן המלך נר"ו לימין מש"ה כותב ומעלה על ספר ככל היוצא מפי מאימות מות ודמעות עיניו טיף טיף כנהר שאינו פוסק ולולי ה' שהיה לי שבדרך נס שלח ה' דברו וירפאני ושבת העבר יצאתי לברך ברכת הגומל ה' ירפאני רפואה שלמה בעבור שמו הגדול ובעבור זכות הבני' בני הילדי' רכים שלא הגיעו לפרקן כן יאמר ה' בעל הרחמים למען רחמיו וחסדיו כיר"א:
הגדתי היום דברים ככתבן בעבור תברכני נפשך נפש היפה בתפלותיו הזכות והברות. באות מאירות. בסוד קדושים ולמען אל יאמר אותו צדיק כי נתרשלתי בדבר מצוה בשריותא דהאי איתתא כדת הנשים. והיא מרת נפש אחוזה בכבלי העיגון המר והנמהר. וינועו אמות הסיפים. והנם רועשים. וחובה על כל מורה ודאין להפנות אליה לבקש מנוח אשר יטב לה אלו אנשים. כאשר הורונו אבותינו רבותינו נאספו רובם אל עמם לאמר. נחנו נעבור חלושי"ם. ונחלץ חושים. וידעתי כי לא למודעי הוא צריך ומי כמוהו מורה לן בעומקא של הלכה מבריח בתוך הקרשים. אבל ענותנותו וגדולה אהבתו. כחדא נפקין. ובחדא שריין נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים:
עתה ברוך ה'! כי הבריאות לבקרים ולרגעים תבחננו. חובה עלי להתטפל. להשיב על שאלת חכם אבל אל יקוה ממני אורך היריעה במדתי לכל רוח. כי כבר מלתי אמורה. כי דעתי בל עמי ואומר. דהנה ס' א"ר שרשם לנו מניר נר"ו. ועליו מסתפק אי דמי נ"ד לנדונו או לא. הספר הזה אינו מצוי אצלי אבל אם ספרו שם כלי זיינו כאן ולא נפלאת היא ולא רחוקה ואעיקרא ענין שלפנינו ארח חיים למעלה למשכיל כי שורשו פתוח בתשו' הר"ן סימן ו' ה"ד מב"י א"הע סי' י"ז או' ח"י על נדון אותו גוי שליח שהלך לעיר המומר שמת שם בחושבו שהוא חי ואמרו לו שם הגויים שמת וגם אלמנתו שנשאת לאחר אמרה לו שמת והלך הגוי השליח לגזבר העיר שיקבל העדויות בפניו והגזבר חקר ודרש על מיתת המומר וקבל העדויות ממי שהיו בקבורתו וממי שקברוהו וכתב בספר וחתם בחותמו ונתן ביד הגוי השליח והשיב הר"ן ע"ז דבכל זה חושש להחמיר ולא מצא צד התר באומרו. כי אין ספק כי כל מה שהשיבו אותם האנשים בפני הגזבר הם מכוונים להעיד. וכן דברי אלמנתו שאמרה שמת בעלה וכו' וכו'. הדבר רחוק שהתחילה הגויה ההיא לומר לאיש אחר אשר לא הכירה מעולם שבעלה הא' מת אם לא שהוא שאל תחילה כי כן ענין השליחות וכל כה"ג לא הוו מסל"ת דכל ששואלין לגוי אחד על פ' היכן הוא אין זה מסל"ת וכדאמרי' והא קאמרי איה חברנו עכ"ד הצריכים לענין שלפנינו הנה למדנו מדברי הר"ן ז"ל תרתי תלת למדנו שדע' הר"ן ז"ל הוא מבורר דכל שאין הענין במסל"ת אלא מתכווני' להעיד באיז' אופן שוהיה ואפי' שיהיה לפני השופ' שלהם לא מעלה ולא מוריר (ושוב בסוף הלימוד ראיתו להרב בני דוד פ'לקון קו"ע סי' קכ"ב שכן העלה מדבריו) כי אנו אין לנו אלא גוי מסל"ת בעדות אשה ואומדנות דלא משקרי ולא מקבלי שוחדא וכל הדברים המוכיחים דקושטא קאמר לא מצלחו אפי' לכרכושי בקי כל שמכוונים להעיד ודבר זה כבר אנו שומעים אותו מפי תלמידי תלמידו הוא התשב"ץ ובנו חמודו הרשב"ש כמבואר בתשב"ץ ח"א סי' ע"ח ובתשו' בנו סי' תקכ"ב ותקל"ב עי"ש וה"ד היד"א ח"א סי' י"ז ועיין או' סו' ס"ז וס"ח ודברים מתקבלים על לב מבין הם דבאמת אין לך בעדות אשה אלא חידושו שהתירו גמל"ת שר"ל שאינו מכוין להעיד וכל שמכוין להעיד הרי חזר לפיסולו דבר תורה גם בלא טעם לחק לך ולבניך עד עולם וראיות התשב"ץ והרשב"ש בנו הם ראויות מופתיות תפוחי זהב במשכיות וגם ראיית הר"ן מההיא דסו"ף יבמות והא קאמרי איה חברנו היא ראיה שאין אחריה תשו' ואין הפנאי מסכים לי עתה לעמוד ע"כ דברי האחרוני' בענינים כאלה והדומה להם כי אנן על ברכי תורתן של ראשוני' נולדנו ותלמידיהם אנו ומימיהם אנו שותין שנית למדנו מתוך דבריו דאפי' שאלת גוי מגוי לא הוי מסל"ת נגד דעת הת"ה סי' רל"ה שהביא מרן ז"ל שם לעיל מזה סמוך ונראה ויפה הוליד מרן ז"ל מחלוקת זה שהרי השליח שאל מאלמנת המומר ומפני זה לא החשיבו מסל"ת והאמת אתו שכל דינים הללו מקור אחד להם והוא דאנו אין לנו בעדות אשה אלא חידושו והיינו מסל"ת וכל שמכוין להעיד מה לי שיהיה גוי דעלמא עם גוי אחר מה לי השופט כל הארץ ומה לי שיהיו אומדנות מוכיחות לאלפים ולרבבות דלא משקרי כל שכיון להעיד הרי הוא עדות גוי בבתוליו ועדות הגוי הרי הוא בפיסולו ד"ת ולאו מסל"ת מקרי ולא דמי לענין ממון דהכשירו שטרות העולים בעש"ג דהתם בידיעת האמת תליא מילתא והדיין הוא השליט לדון ע"פי אומדנותיו המוכיחו' והגלויו' וידועו' וכאשר יפה האריך הרחיב רבינו התשב"ץ ז"ל בכל אותם התשו' המסתעפות לסי' ע"ח הנז"ל ואנן בעניותין בס"הק חוקר לב ח"מ סימן א' הארכנו בפרט זה לברר הדק היטב שכל תשו' התשב"ץ הנז"ל הם סולת נקיה ולא בדרך גוזמא ולו היה רואה מוהרימ"ט כל האמור בפרשת מלך הוא התשב"ץ בפרט זה לא היה אומר מה שאמר על הריב"ש (עיין כנה"ג ח"מ ח"א סי' ל' הגהב"י או' מ"ח) ובפרט בסה"ק כרך של רומי בפסק האש' החשודה ובפסק מאע"ל גם שם לא מנעתי עצמי מהרחיב הדיבור בתת ההפרש הגדול והנורא הזה בין המשפטים התוריים המדיניים לבין החוקים האלדיים דבראשונים דכתיב בהו צדק צדק תרדוף ומאזני הצדק הזה ומשקלו אינו אלא השכל הישר הנטוע בנו או כמו שתאמר השקול הדעת המשפטי ולזה אומדן דעת הדיין הוא הראשון לבא במשפט לא כן בחוקים האלדיים שהם למעלה מן השכל א"כ חידוש הוא שחידשה תורה אל שכלנו הגשמיי בכל האיסורים הבאים בתורה החוקים א"כ בהכרח אין לנו אלא מה שאסרה תורה לא להקל ולא להחמיר (ר"ל לא להחמיר בדבר שלא נפל הספק מן התורה או כמו שתאמר דלא אתחזק איסורא והדומה כי לקצר אני צריך ע"כ דוק היטב) וא"כ בעדות אשה כל שכיון להעיד הרי אינו מס"לת שהתורה התירה וא"כ מה כחינו יפה להכשיר פיסול עדו' אפי' דבריא לן דקושטא קאמרי? וכן כתב המאירי בחי' ליבמות ע"ד קכ"א ע"ב וז"ל. אבל בגוי אם מתכוין להעיד הרי זה עדות ואין עדות לגוי עכ"ד עיש"ב וכ"כ הריטב"א בחי' לשם וז"ל. ואסיקנא דגוי אם מתכוין להעיד אין עדותו קיימת וכ"ש אם נתכוון להתיר ואין סומכין אלא במסל"ת וגם זה אינו מדין עדות דגוי אינו בר עדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר כיון שמסל"ת ומשום עגונא הקלו רבנן:
אני מוכרח להאריך בכל זה להעיר אזן בלימודים ולהכריח מדברי כל אלה הראשונים תרתי האחת שהפך מסל"ת הוא מתכוין להעיד ושאין הפרש בזה בין גוי פשוט לשופט והדומה ואפי' דקי"ל דלא מקבלי שוחדא וכל דבריהם אמת וצדק עכ"ז כל שמכוין להעיד הרי זה עדות גמור ואין עדות לגוי השנית דענין מסל"ת דבו התירו חכמים דשאני היינו משום שהענין מזדמן לפנינו כאלו אנן סהדי ממש כיון שהוא מסל"ת הרי הוא אינו מעיד ואנו השומעים אנו המעידים האמתיים לפי ראות עינינו יען דהענין נפל לפנינו בהזדמן ושלא במתכווין אבל כל שמכוין להעיד הרי הוא מזדמן לפנינו בתורת עדו' א"כ כל אומדנותינו הבאות אחר העדות הפסול הזה לאשרו ולקיימו לא מצלחו אפי' לכרכושי בקי ולא בדרך גוזמא כי עדות גוי אפי' מהיותר חסיד שבאו"הע ורבבות אלפי אומדנו' הבאות אחריו לטעת בלבנו דקושטא קאמר לא מעלין ולא מורידין דהתו' חוקה חקקה גזי' גזרה לפסול עדותם באיסורי התורה שהם החוקים הישראלים ואין הפסול חוזר כשר בשום אופן והוא האמת והוא הצדק שתתעלה:
ואל תשיבני מתשו' מ"ב ח"א סי' א' ותשו' מוהר"ם מלובלין סי' ק"י על השאלה ההיא עצמה ותשו' הרב פ"מ ח"א סי' ג"ן וצ"א וח"ב ס"א ושאר התשו' שרשם הרב יד"א ח"א סי' י"ז הגה ב"י א"ו כ"מ דהמעמיק ברובן בעיניו יראה שעיקר האומדנות שנשתמשו מהם אינם אלא להוציאו מכלל מכוין להעיד שאפי' שדבריו של גוי היו ע"י שאלה עכ"ז רבו האומדנו' לפי סגנון הנדונות עד שחזר כאלו היה מסל'ת ממש רצוני לומר שנתבררו להם הדברים כ"כ עד שנראה בחוש הראות שלא כיון להעיד וכ"ש להתיר א"כ חזר דינו ככל מסל'ת וככל חוקותיו אבל אם יהיה כל הענין כמכוין להעיד גמור אפי' יהיו אלף אומדנות מוכיחות דקושטא קאמר הא ודאי אין עדות לגוי וכאמור ומדובר וחפץ הייתי להאריך ולהלוך לאט לאט בענין זה ולברר דברים אלו מכל פוסק ופוסק שעל משקל זה יסדו בנינם להקל אבל כבר מלתי אמורה כי אני כותב כחות' על הגחלים ממש אמנם מובטחני בה' שמי שיבא אחרי ואמת הבנין הלזה בידו בעיניו יראה ולבבו יבין כי אין לנו דרך אחרת בהבנת דבריהם ואם נשארו אחד או שנים מהאחרונים (מה שלא אאמין) שלא יכוונו דבריהם על משקל האמור אין אחריותם עלינו ומה ששפך כאש חמתו רבינו הרדב"ז ז"ל בחדשות סימן תקכ"ו על מוהרא"י יוכית כי כנים דברי ואנו אין לנו אלא תורתן של ראשונים ומה אומדנות אמתניות צדקניות דקושטא קאמרי גזבר העיר והאלמנה וכל העדויות שנתקבלו בפני הגזבר יותר מאותן שבאו בנדונו של הר"ן? כי באמת ממנו תוצאות חיים ועכ"ז כיון שכיונו להעיד הפך רבינו הר"ן ז"ל להם עורף ולא פנים ודי בזה לפי שעה כי לבי בקרבי אינו אלא שר"ף כי אני רואה באיזה מן האחרונים שלא דקדקו היטיב בתורתו של רבינו הגדול הר"ן ז"ל ובחילוקו הנחמד שהוא תורת אלהים חיים וכל אחד מרבה אומדנותיו אחר הפיסול הגמור וה' אלדים יעזור לי לחזור ולשנות פ"ז בל"ן כרצונו וכרצון כל יראיו כיר"א ולקמן כבר דברתי עוד מזה עיין קרוב לסוף התשו':
שלישית למדנו מתורתו של הר"ן ז'"ל דכל שאינו מכוין להעיד והוא מסל"ת גמור ושלם אפי' שלא באו דבריו מפה לאזן כי אם מתוך דברים שבכתב לא מפקא מידי מסל"ת שהרי אנו רואים בנדונו כי היה כתב עדות של הגזבר החצר ולא בא עליו כי אם מטעם דכל העדויות שקיבל ניכר שהיו מכוונים להעיד ולמה לא הוסיף להכות באגרוף ולאסור באותו נדון גם מטעם שכתב הגזבר הוא כתב גוי ולא בעל פה והרב בני דוד פ'אלקון קו"ע סי' צ"א דקדק על הר"ן ז"ל דקדוק יותר קל והוא למה לא גמגם הר"ן ז"ל דהרי הגוי השליח ע"י שאלת מי ששלחו שאל והוא משיב לשולחו דבר ע"י שאלתו ע"כ. ושפיר אמרתי דקדוק קל שהרי מי ששלחו לא שלחו בתורת שהוא מת כי אם ערמה היתה כאלו היה חי וא"כ הרי אין כאן שאלה. ולא דמי לאיה חברנו שבא בתלמוד דלשון איה חברנו כבר הוא מובן בו צדדי הספק איה חברנו אם חי או מת אבל כאן שלחו אותו בחזקת חי גמור וכאלו כמו פתן חרש יאטם אזנו אל צעקת ריבה היא צעקת העגונה ובכגון זה לא הוי שאלה על ספק אם מת אם חי והוא ברור. וע"ז יפה עשה הר"ן ז"ל שלא גמגם מצד זה ויותר היה לו להרב בני דוד לדקדק למה לא גמגם מצד עדו' גזבר החצר שהיה בכתב והרב ב"ד גופיה לעיל סי' פ"ז פ"ח פ"ט נראה כתופס להחמיר כזה כדעת הרב המגיד ז"ל להחמיר אם הוא ע"י כתב אפילו אם הוא מסודר באופן מסל'ת משובח:
לא אכחד שעם שבשאלה הבאה לפני הר"ן ז"ל כתוב ב' פעמים שהיה כתב עדות מהגזבר של החצר שהרי כתוב בשאלה (מדפוס קרימונה אשר שלח לו מר נר"ו חסר זה אבל בכ"י ובדפוס קושטא קדמון כתוב כן) ושב והביא בידו כתב מהגזבר החצר מעיד לראובן הנז' שזה השליח הגיע שם וכי לא יוכל להשיב מענה ממי שנשתלח לו כי הוא מת וגם בסוף התשו' כתוב בב' הדפוסים עם כתב העדות שהביא נמצא דהיה כתב עדו' מגזבר החצר ועכ"ז הר"ן ז"ל לא הזכיר הכתב בתשו' ולא העלה אותו על דל שפתיו ומביא כל מעשה הגזבר בקבלת העדויות ממה שהגיד השליח בעל פה וא"כ מזה יאמר האומר דאדרב' ממה שלא העלה הר"ן ז"ל ענין הכתב על דל שפתיו בתשו' היא הראיה עצמה שהכתב אפי' היה בדרך מסל"ת גמור לא מהני כלום וע"ז לא נטפל כי אם בדברי השליח שהיה בעל פה ונשא ונתן בהם להראות שלא היה הענין מסל"ת אבל כד דייקינן שפיר הא ודאי בורכא היא דאדרבא ממה שנשא ונתן בדברי השליח שהעיד שקבלת העדויות שקיבל גזבר החצר היו כולם מכוונים להעיד והשתדל בכל כוחו להכריח דבר זה ולבררו לעיני השמש והירח אדרבא מכאן ראיה אלימתא שהיה ראוי לעשות עיקר מכתב הגזבר של החצר ולזה נתאמץ ונתגבר בחכמה גדולה לדחותו כלאחר יד באמת הבנין שבידו וטעם הדברים. דכיון דנוסח עדות גזבר החצר שבא בכתב כבר הוא מובא בשאלה וזה נוסחו. הגיע לכאן השליח ולא יוכל להשיב מענה ממי שנשתלח לו כי הוא מת. א"כ נמצא דהיה כתוב באופן מסודר כמסל"ת נחמד ונעים שהרי לא שאלו לו כי אם שיודיע. אם השליח עתה שליחותו למסור הכתב ביד המומר בחושבו שהוא חי ולא הראו שעלה על דעתם אפי' אחד מיני אלף שמת כמו איה חברנו וכנז"ל והגזבר השיב בכתב ידו כי הוא מת באופן כזה הוא מסל"ת גמור וא"כ דל מהכ' כל דברי השליח בענין אלמנה וכל מה שאירע לו שם עם אנשי אותה העיר ונקוט בידך כתב גזבר החצר כי הוא כתוב באופן מסל"ת וע"ז בחכמה יסד אר"ש רבינו הר"'ן ז"ל לתקוע דמיונות כאלו ימה סוף כלאחר יד ממש באומרו. אין ספק כי כל מה שהעידו אותם האנשים בפני הגזבר שנתכוונו להעיד שהרי הגזבר שלח בעדם וכו' וכו' כמו שאתם רואים מדברי השליח ע"כ. כלומר ידעתי דהכתב של גזבר החצר הוא כתוב באופן מסל"ת נחמד אבל שוא עמלו בוניו בו כל שהשליח כמסל"ת מבאר את הסתום בכתב הלזה ומגיד לנו איך אירע כל מעשה הכתב הכתוב לפנינו כי היה כולו עשוי ורצוי באופן מכוונים להעיד א"כ תו לא משגחינן במה שכתוב לפנינו בעדות הגזבר כי ילמד סתום אשר בו מן המפורש מפי השליח ואחר זה מי הוא זה אשר יתעקש לומר דלא העלהו על דל שפתיו אחר דאנו רואים דכל בנינו אינו אלא לדחות מעשה הכתב בחכמה עצומה ובסידור דבריו הנחמדים מזהב ומפז רב וכי עתה באנו לבית המדרש? האם לא ידענו או אם גם אבותינו לא ספרו לנו מעומק לשונות רבינו הר"ן ז"ל וסידור דבריו הנפלאים וחכמתו העצומה כי רבה היא? איך שיהיה זאת עולה מן המדב"ר כי תשו' הר"ן הלזו כרוזא קרי בחיל להשוות מסל"ת בכתב כמו בע"פ באין הפרש אפילו כמלא נימא וידענו כמה דרכו של הר"ן ז"ל לחוש ולדקדק ולהחמיר בכל מאי דאפשר כמו שכתב לו תלמידו הריב"ש בתשו' סי' שפ"ח שהוא היה משתדל להתדמות אליו בזה ואחר זה מדשתיק בתשו' זאת בענין כתב הגזבר הבא בשאלה ואדרבא השתדל לבוא בעקיפים ובחכמה עצומה להורות כשמש בחצי השמים שכל הכתוב בו שורשו פתוח שהיה הכל במכוונים להעיד כאשר העיד השליח מכל זה נ"מ דהכל שוה אליו מסל"ת בכתב כבעל פה ולזה השתדל לברר שהכתב לא היה כי אם גוי מסל"ת מפי גוי מכוין להעיד וע"ז כבר ידוע דעת הר"ן ז"ל ה"ד לעיל מב"י ז"ל בעוד ד' עמודים דלא מהני אפי' מן הסתם במ"ש וז"ל ומ"מ משמע מדברי הר"ן ז"ל שהוא מצריך שיגיד הגוי הב' שגם הגוי הראשון היה מסל"ת שכתב וז"ל. וגוי מפי גוי ששמע הדברים נראים ומטים דכל שהוא אומר מסל"ת ששמע מפי גוי מסל"ת שפלוני מת הרי הוא באשה מפי אשה ע"כ. וזה מן הסתם כ"ש הכא דבירר הר"ן ז"ל דהגוים הראשונים שקיבל עדותם גזבר החצר היו מכוונים להעירהא ודאי אפי' דכתב הגזבר הוא מסל"ת עכ"ז מגן שויא כל דהמקור משחת מאין נמצא מים במורד? ואה"ן אם לא היו דברי השליח הגוי לגלות מצפוני הכתב ההוא דהיה גוי מסל"ת מפי גוי מכוין להעיד אה"ן דעם הכתב לבד היה מתירה לשוק כי באמת סברא גדולה היא במו שכתב רבינו הב"י ז"ל בבד"ה על דברי הרב המגיד הז"ל ודבריו נאמנו מאד כמו שהאריך הרחיב הרב עה"ג סי' פ"ו ראה שם דבריו באורך כי דברי אלהים חיים הם ולא שייך לומר הבו לה דלא להוסיף עלה כי באמת ענין מסל"ת לאו מתורת עדות נגענו בו כי אין עדות לגוי כי אם שענין מסל"ת הוא כאילו אנן סהדי ממש וכאשר הארכנו לעיל מפי כל הראשונים וא"כ מהיכן נכנס ענין מפיהם ולא מפי כתבם הנאמר לענין עדות? והלא הכא לאו עדות היא אלא אנן סהדי ואם במקום שיש תורת עדות כמו ע"א ועבד ואשה ששם בעינן מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ז בעדות אשה הותר מפי כתבם כעדות גמל"ת דאין כאן עדות כי אם אנן סהדי בחוש הראות ולא שייך דין מפיהם ולא מפי כתבם אינו דין שנתיר כתבו יען דהעיקר הוא דאנן סהדי? ועוד ראיה לדבר ממאי דהחליט מוה"ר מוהר"ם גאלנטי ז"ל בתשו' הובאה בס' דרכי נועם סי' ל' דק"ה ע"א דכיון שאינו בתורת עדות אינו בתורת מה אני בחנם כי עוש"ב וא"כ מינה שאף אנו נאמר כיון שאינו בתורת עדות אינו בתורת מפיהם ולא מפי כתבם אפי' שהיה הדין נותן בשאר עדויות דע"א ועבד ואשה לדון דין מפיהם ולא מפי כתבם כ"ש דגם בהם בעגונא הקלו וא"כ לא תהא כהנת כפונדקית בענין עגונא? הא ודאי לא יתכן דרך ה'? וכיון שהגענו לנקודה זאת א"כ מה לי בע"פ מה לי בכתב? כל דאנן סהדי דהכי הוה לפי משקל הענין הצודק המזדמן והנשמע לפנינו במסל"ת נחמד ונעים ובאמת אשנה ואומר דברי אלהים חיים הם כי הם דברים מקובלים על השכל הישר הנטוע בנו ובפרט שכן הסכים ג"כ רבינו הגדול מוהר"י בירב בתשו' מוהר"ם אלשקאר סימן ס"ז. ועם שמוהר"ם אלאשקר שם הטיח דברים בלפי מוהר"י בירב ז"ל בזה כבר נראה בחוש הראות שלא ירד לעומק חילוק זה והוא פלא שאחרי שהוא ז"ל כתב בסי' כ"ה דט"ק ע"א דגמל"ת כיהושע ן' נון שוויהו רבנן ומוכרח ג"כ דלא על גוף הגוי נאמר שחזר הוא הגוי נאמן באותו דבר כיהושע ן' נון שהרי אין עדות לגוי דבר תורה והוא פסול מדינא ואין הפיסול חוזר להיות כשר אלא ודאי שר"ל דענין מסל"ת הוא כ"כ ברור לעינינו כאילו אמרו יהושוע ן' נון וא"כ חזרנו לדמעיקרא מה לי הוא ומה לי כתבו? ואה"ן אם יש להסתפק דבר מה בגוף העדות עד שאינו ברור לעינינו כאילו אנן סהדי יהיה באיזה אופן שיהיה הא ודאי לא יקובל ברצון ואם יש לגמגם בו נגמגם. ואי לא לא. וענין זה יפול בכל האופנים שיזדמן ענין מסל"ת לפנינו בין שיהיה בע"פ בין שיהיה בכתב וגם אם הגמגום הלזה נולד מפני שהוא בכתב כי אלו היה בע"פ היה מתברר הדבר יותר א"כ גם זה מכלל הגמגומים כי הכתב גרם לנו שלא נתברר הדבר לעינינו כאלו אמרו יהושע ן' נון והיה טעמו טעם מספיק שע"י שבאו הדברים מתוך הכתב גרם שלא בירר הדברים כל צרכם והיא הגרמא עצמה שגרמה לנו להסתפק בדבר שמא נתכוון להעיד וכאלה רבות אבל אם באו הדברים מכוונים הדק היטב במסל"ת ג"וש ככל תיקוני רבנן מי זה אמר ותהי שנטה שכמנו לסבול החק הסתום והחתום הלזה שיתחשב מום מפני שבאו הדברים בכתב ולא בע"פ? זה לא חשב אנוש מאנשי החיילים אשר להוראה וכבר כתב מוהרלנ"ח בתשו' דע"ד דכשדברי הרמב"ם ז"ל הם כס' החתום ולא נודע מקורם בתלמוד ישארו כס' החתום ולא מעלין ולא מורידין וכלל דברי אלה הם דברי עה"ג אלא שאנן בעניותין חזקתים ואמצתים בעוד ראיות ובטוב טעם ודעת אלא שיש להעיד על הרב עה"ג במה שמחתר לצרף דעת הריב"ש בזה ולמה לא יסתייע מתשו' הר"ן הנז"ל דכרוזא קרי בחיל להתיר ע"י כתב אם הוא מסל"ת וכאמור? ואם הר"ן ס"ל הכי ודאי שתלמידו הריב"ש הכי ס"ל דמה כחו יפה לחלוק? וכ"ש דשפיר מוכח דהכי ס"ל וכמו שהכריח העה"ג ז"ל שם ולקמן בע"ה כשנעמוד על נדון שלפנינו נבאר שכמעט רוב האחרונים מסכימים בזה וכמעט חזר הלכה רווחת להתיר כתב גמל"ת רצוני לומר שיתגלה ויתראה לעיני השמש שהמחמירי' בכתב גוי לאו משום חק והבו לה דלא להוסיף עלה כדעת הלבוש והח"מ נגעו בו אלא מטעם דכל חד בדידיה מהאחרונים לפי נדונו הכתב גוי שנזדמן לפניו היה גורם להסתפק בגוף העדות דבר מהעד שהיה נראה בו ריח מכוין להעיד במו שנתבאר:
ואחר שיצאנו מזה רצוני שהתברר לנו דעת הר"ן בג' דינים הללו הנלמדים מתשובת הרמה והנשאה הנז"ל שהם מבוררים בדבריו לאסור מה שראוי לאסור ולהתיר מה שראוי להתיר ושבמעט רוב מנין ורוב בנין מגדולי ישראל הכי סבירא להו באין אומר השב. נחנו נעלה לטייל בנדון שלפנינו ברצוננו ונחלק נדוננו על שתי נקודות כדי שיצא דין האשה העגונה הזאת לאורה מבלי שיוכל להסתפק בדינה שום תופס ספר שבעולם בעזר משדי אלהי המשפט והנקודה הראשונה נתאר אותה הנקודה התוריית או כמו שתאמר דאורייתא והנקודה הב' נקראה בשם הנקודה התלמודיית או כמו שיאמר האומר דרבנן. הנקודה הא' היא תכלול בכל מה שכתוב בפנקס העיקרי שבאוספידא"ל אשר משם לוקחו הדברים והועתקו אות באות ונתקיימו בתתי' כהן הראש עצמו שבאוספידא"ל שדבר זה האחרון הוא שתארנו בתאר הנקודה הב' וכמו שיבואו לקמן ביאור הדברים ונשים פנינו לדבר על הנקודה הא' ונאמר. דהנה אין מי שיוכל להכחיש דכל מה שכתוב בפנקס ההוא העיקרי הנמצא שם עד היום ועד ימות עולם הוא ענין מסל"ת גמור ושלם אשר לא נראה כמוהו בעולם שמיום שיצא מידי קולמוס מי שכתבו הענין הזה ונכתב בפנקס האוספידא"ל כאשר לפנינו בהעתקתו כבר יציאת האשה הזאת מכבלי העיגון התוריי אפי' בקול בעלמא שכך כתוב בפנקס ההוא. יען וביען בכ מה שכתוב בפנקס העיקרי שבאוספידאל הוא מסל"ת גמור ושלם אם מטעם שלא היה ע"י שאלה אפי' גוי מגוי ואם מטעם דניכר מתוך כתבו דדידיה עביד להגיד את כל הקורות במיתת המומר במה שנעשה לו כל תיקוני דת הנוצרים לנוצרים בשעת מיתה וכיוצא מכל מה שהאריך כי ענין זה די והותר להחשיב מסל"ת אפי' היה ע"י שאלה באשר האריך הרב דבר משה ח"א סימן י"ז והרב בית דוד א"הע סימן י"ג ד"ר ה' י"ז ס"א אות קמ"ו על הוספת דברים שאינם שייכים לאותה שאלה עיש"ב כ"ש בנדון שלפנינו שהיה בלתי ריח שאלה בשום אופן והוא כותב ומעלה על ספר מה שהחיוב מוטל עליו לכתוב מיתת המומר הזה בספרי מתים ככל אשר הושת בחוקותיהם ולא שייך התפארות ג"כ מפני כל אותם הענינים הדתיים וכיוצא כמו שיעויין להרב יד"א ח"א דפ"ב מאו' שנ"ז עד שס"ח והאריכות בזה להרבות בראיות אשר הנם כתובים לפנינו אלף מימיננו הוא יגיעת בשר והעתקת ספרים ללא צורך כי העטלפים יראו כי כל מה שנכתב בפנקס האוספידאל הלזה הוא כתב גוי מסל"ת אשר לא אירע כמוהו מיום היינו לגוי אחד בארץ ולא בדרך גוזמא שבו יתבררו ויתלבנו לנו הדברים הדק היטב בשמו שביהדותו ושבגיותו ושם אביו ושם עירו וימי שני חייו וקבורתו והוספת דברים טובים ונכוחים מגדלות מרקחים. וכל ההוספה הזאת שייכא להם ולא לנו כל עיקר כמו שהוא באמת ענין הטיבול והמשיחה הדתיית שבזיבולא בתרייתא והבלעת הרקיק הדתיי וכל הנכתב ונחתם בגוף העיקרי מבלי שום ריח שאלה לא מב"ע ולא מאב"ע ואם על כתב כזה יש מי שיוכל להסתפק עליו שאינו עשוי באופן היותר משובח שבדיני גמל"ת טוב לו ח"ו וחלילה. למחות מן הספר כל דיני גמל"ת הכתובים על לוחות העדות באלפי אלפים מיני אופנים כולם כא' יוצאים בגרעון נגד נדון שלפנינו שהוא באמת נדון גמ"לת בהיר וזהיר בשמש בחצי שמים בתקופת תמוז ולא בדרך הפלגה. ולא מבעיא לסברת הרבני' והגדולים והעצומים בחכמה ובמנין כהר"ן והריב"ש ורבינו הגדול מוהר"י בירב ומרן בבד"ה ובן דעתו בס' הקצר למעמיק בסדר לשונו כשהביא דעת הרמב"ם (ועכשיו בסוף הלימוד ראיתי להרב שב יעקב ה"ד לקמן דכלל בדעת זה עם דעת מור"ם בהגהה עי"ש עלז לבי בה') שלדעת כולם כתב זה שבפנקס הלזה הוא כתב גמל"ת נאה ומתקבל דלית בר נגר דיכיל למשדי ביה נרגא אלא אפי' לדעת הרב המגיד בכוונת הרמב"ם שהוליד לנו חי' זה נדון שלפנינו שאני דמלבד שאעיקדא יש לבעל הדין לחלוק ולומר. מהיכן נכנס ה"ה ז"ל לחולק להלכה ולמעשה אחר שלא ביאר דבר זה אלא כמפרש כעלמא ומי אמר לן שאם היה בא מעשה לידו שעכ"ז היה אוסר האשה ומניחה בכבלי העיגון מפני ביאורו זה בכוונת הרמב"ם? והלא דינא יתיב וספרין פתיחו כי הוא מדרכי ההוראה דלא שבקינן מה שכתבו הגדולים בחכמה ובמנין להלכה ולמעשה מפני פי' אחד מפרש אפי' שהיה מגדולי גדולים כ"ש דהר"ן וה"ה כי הדדי נינהו והראשון פוסק לענין מעשה בכתב גוי ולא מצא עילא כי אם מפני שהיו מכונים להעיד ושלא היה מסל"ת בל עיקר והב' מפרש דברי הרמב"ם לפי מרוצת פשטי הדברים מבלי ההשקפה והלחיצה התוריית אשר נלחץ בהנה הפוסק בכתבו פסק דינו בהתר עגונות ועיין מוהרלנ"ח דר"ד ע"ד ותשו' נאמן שמואל סי' ס"ט ותשו' דבר משה ח"ג סי' ס"ז ותרוה צמאונך ומלבד כל זה מי אמר לן דכוונת הרב המגיד ז"ל לאסור כתב גוי אינו אלא בענין כתב גוי שנמצא כך דרך מקרה כמו דין דקא משתעי ביה מצאו כתוב ומפני האופן הלזה יש להסתפק בו שמא כווין להעיד ומי לנו גדול מתנא דידן בעל מש"ל ה"ד הרב בני דוד פ'אלקון ז"ל סוף סימן פ"ט דס"ל דמפני חששת מכוין להעיד נגע בה ה"ה ז"ל לפרש כן בדעת הרמב"ם ז"ל? ומי שידקדק בכל דברי האחרונים בעיניו יראה ולבבו יבין דאין בהם כמעט גם אחד דלקח פי' הרב המגיד ז"ל כהלכת' בלא טעמ' (חוץ מהלבוש והח"מ וכמו שיבא) וכולם יסבו בלכתם לתת טעם בעיקר לסברת ה"ה ז"ל הלזו מפני שיש להסתפק בגוף העדות דבר מה עד שאינו ברור לעינינו כאילו אמרו יהושע ן' נון:
הנה הרב בני דוד שם מחלק בין שטר דמכוון להעיד לפנקס או כתב מיוחד שליח לישראל שאין לחוש בהם למכוין להעיד ומהיכן יצא החילוק הזה אם דבר ה"ה הוא כהלכתא בלא טעמא? והרב א"ר אלאפנדרי ז"ל בקו"ע דקכ"ו ע"א ובתשו' סי' ג' ה"ד היד"א ח"א דס"ט ע"ד או' מ'. אומר דבכתב יש להסתפק בו אם הוא מסל"ת דבמה יבחן? א"ד כי אין הספר מצוי אצלי כמו שקדם ואין ספק שכוונת דבריו היא. בכתב ששולח הגוי לישראל להודיע מיתת פלוני דנר' באילו מכוין להעיד דאלו היה בע"פ ברוב דבריו הנשמעים מפה לאזן היינו מבחינים אם מכוין להעיד אם לאו דמינה אגב אורחין למדנו שאם היה הכתב באופן מסל"ת גמור כגון דלא כתב הגוי אל הישראל דבר זה כי אם מילתא אגב אורחיה וכיוצא דומה לנ"ד והרבה ביוצא בזה הא ודאי לרגעים תבחננו אם הוא מסל"ת אם לאו וזה ברור בכוונת דבריו שאין האותיות מחכימות לפני יהיה איך שיהיה הרי גם הרב א"ר ז"ל ס"ל בפשיטות דסברת ה"ה בנויה היא דוקא בטעם מספיק שמא ע"י כתב לא יתברר המסל"ת הגמור והשלם הצריך לנו בהתר עגונות ולא שס"ל לה"ה דאפי' הכתב הוא מסל"ת בכל תנאיו דעכ"ז פיגול הוא לא ירצה מפני הבו לה דלא להוסיף עלה אל תרי קולי כמ"ש הרב הלבוש ז"ל (עם כל פקחותו ועומק עיונו בשרשי הדינים בעיון ישר למכיר ורגיל בו) חלילה! לא תהיה כזאת בלב רחב בפתחו של אולם ברבינו ה"ה חבר טוב להמעיין הנפלא הוא רבינו הר"ן ז"ל היורד חדרי בטני הענינים עד שרשי שרשם גם הרב הפסקן החריף והעצום הרב עדות ביעקב ז"ל אשר נלחם עם הרב מרן החבי"ב ז"ל בזרועו הנטויה (עיין בספרו שם סי' ע"א וע"ב א' ג' ב' ותראה איך לב הרב אביר יעקב מבעית בתלמוד ובסברה ישרה ותראה פלאות) הנה גם הוא ז"ל גם הרב מר אביו שם בסי' י"ג כולם מפרשים דברי ה"ה ז"ל בטעם מספיק הנז"ל שמא לא יהיה מסל"ת ככל חוקותיו כמו שיעויין בדבריהם באורך ולא כהלכתא בלא טעמא. והרב עה"ג ז"ל כבר כתבנו שהוא הראשון היוצא לקראת נשק לגדל ולחזק היסוד האמיתי הלזה ועם שבסו"ד כתב כי לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה אין ראיה מזה שכן דרך כל הפוסקים כשיש להם ראיות אחרות יפות ובריאות יותר מספיקות לסמוך עליהן פסק דינם שמשתדלים ליפות דבריהם כדברים כיוצא באלו כדי לחזק פסק דינם יותר אבל לא מן השם הוא שנשליך שכלינו לאיבוד כי העיני' ניתנו לפני' ולא לאחור כמו שכתב רבינו הרמב"ם במורה וגם לנו לב להכריע כשהשעה צריכה לכך והדין מצד עצמו הוא דין אמת ומה יושיעונו החיכוכים להחמיר שמתחככים בהם איזה אחרונים ובפרט בהתר עגונות? גם הרב כנסת יחזקאל סי' ט' הוא נכלל בכלל זה ממש שאחר שנדונו היו בו ראיות אחרות עשה זאת טפלה בהשתמשו מסו"ד העה"ג הנז' שחשש להחמיר גם בלא טעם וריח אלא שאיננו שוה לי מה שצירף לדעת זאת ס' מוהריב"ל ח'"א סוף סי' ב' באומרו אחר סי' ה' וכ"כ מוהריב"ל וכו' ומ"כ בגליון הספר מכתיבתי וח"י כתוב וז"ל. מעולם הסכים מוהריב"ל על פי' ה"ה אלא אדרבא כתב והוא סבור כלומר וליה לא ס"ל המשי"ח ס"ט עכ"ד ועכשיו אני רואה שיש בדברי טעם כשר וליראת האריכות איני מבאר דברי יותר גם הרב שב יעקב א"הע סי' יו"ד דכ"ח די להון אמרי דילנא הוא בהמשך כל הפוסקים הגדולים כי מוסכם הוא על היסוד הזה וגם מרן ומור"ם ז"ל בהגה"ה מכללם כיעויין בדבריו באורך ואין לתמוה עליו כי אם שתצריף דעת הריב"ש ז"ל לדע' ה"ה בביאו' הלבוש והח"מ שהוא משו' הבו לה דלא להוסיף עלה גם בלי טעם ואם הריב"ש נשתמש בכלל זה לאו חק' חקק אלא טעמ' רבה יהיב למילתיה בסוף דבריו לומר. שאין הנכרי בקי להכיר אם חבירו הגוי היה מסל"ת או מכוין להעיד מה שאין שום טעם לחלק בין כתב גוי מסל"ת לבעל פה דלית להסתפוקי ביה בשום אופן ואם יפול האופן. אופן כתב משובח במסל'ת איך יאמר הריב"ש הבו לה דלא להוסיף עלה אחר שאין טעם מספיק לחלק ביניהם? וכמו שכבר כלל הדברים האלה באנפי נפשייהו יוצאות מתוך האש מפי אריה העה"ג ואנו נשתמש מהם לאתמוהי על הרב שב יעקב ז"ל בצירוף דגם דעת רבו של הריב"ש הוא הר"ן ז"ל מכלל המתירים ועלתה יפה יפה השערותינו דגם הריב"ש גריר אבתריה בלי ספק יהיה איך שיהיה גם הרב שב יעקכ עם שנר' בסו"ד חוכך להחמיר הוא בלי משען ומשענה ושום סברא מחודשת כמו שיראה הרואה בדבריו וגם היה לו בנדונו הרבה דברים אחרים לסמוך התירו עליהם ועיין דרכי נועם ה"ד היד"א ח"א דע"ד ע"ב סוף אות קמ"א ודון מינה כי כן רגילי הפוסקים ושוב אחז"ר ראיתי להרשב"ש סימן רס"ד דף מ"ח ע"א:
המורם מכל האמור הוא. דהוברר כשמש בחצי השמים דלדעת רוב האחרונים בס' ה"ה ז"ל דס"ל כתב גוי מסל"ת מפקא מידי גמל'ת אינו הלכתא בלא טעמא אלא טעמו כטעם לשד השמן והוא שמא ע"י הכתב לא יתברר כל צרכו הענין ההוא עד שיחזור כאילו אנן סהדי בדבר ושומעים מפי יהושע בן נון שדבר זה היא יסוד דין גמל"ת באין זולתו ואחר שכן נדון שלפנינו אינו צריך עוד אריבות דברים כי ה"ה ז"ל יענה אמן בכל כחו כי הכתב העיקרי הנכתב בפנקס האוספיד"ל (אשר ממנו העתיק כהן הראש וכתב וחתם ונתן ביד הגוי הכא בשאלה) הכתב הראשון העיקרי הלזה הוא כתב מסל"ת כשר ומכושר עשוי ורצוי באמת וישר שלא נראה כמוהו בעולם ומשעה שנכתב ונחתם בפנקס העיקרי הלזה ויצא הקול בעולם שכך כתוב בפנקס ההוא הרי אשה זאת יוצאת מכבלי העיגון התוריי אליבא דכולהו תנאי ואמוראי דכל קול שהוא במילתא דעבירא לאגלויי אינו קול הברה בשום אופן דלא חיישינן לשקר כל עיקר שהרי הפנקס פתוח באוצר האוספידא"ל וכל הרוצה ליטול דברים ככתבן יבא ויטול ועיין יד"א ח"א דמ"א ע"א או' קע"ז וקע"ח ומה שהודה הוא ז"ל להרב כנסת יחזקאל כשתבוא ותטול עי"ש ואין לך מילתא דעבידא לאגלויי גדול מזה כמו שיעויין להרב יד"א ח"א פ"ז ואילך ועיין לו עוד בח"ב די"ד אות ק"ב דמשם תוכיח דנדון שלפנינו הוא מילתא דעבידא לאגלויי גמור ושלם שלא קם כמוהו וגם התשב"ץ ח"א כתב באמצע תשו' סי' ס"ו דידיעא מילתא בדוכתיה דהיא לא זייפתיה ודוק היטב בכל הענינים הללו כי לקצר אני צריך וא"כ בקול משובח בזה דעביד לאגלויי דידיע מילתא כדוכתיה דכן כתוב בפנקס האוספידא"ל הא ודאי מיום שיצא לאויר העולם הקול הזה איתרע חזקת אשת איש מעל האשה הזאת ואבד כל זכר לה וכ"ש אם דרך מקרה והזדמן היה נמצא העתק הפנקס העיקרו הלזה שנפל מהמעתיקו דודאי היינו דנים דין מצאו כתוב המובא בש"ס ובפוסקי' לפי דעת כל הני רבוות' הנז"ל שהרי הנה כתו' לפנינו באופן מסל"ת נחמד ונעים עד שאין מי שיוכל להסתפק בו כל עיקר שמלבד שנכרים דברי אמת שודאי מת ברומי כאשר כתוב שם בכתב הנמצא הלזה דהא קושטא דמילתא שאין הענין דומה למי שיצא לדרכו ונתעלם ואפשר לא מת והלך לקצוי ארץ דזה נודע שהיה ברומי ומשעה שנכנס לשם דומה לתוא מכמר כנודע דאין מניחים אותו לצאת אם לא באלפי עכובים וקשורים כנודע אצלי דבר ברור זה ואם היה נוסע היו כותבים אותו בגזיטא רומאנא היוצאת יום יום והדברים ארוכים ומי שיעמוד בדברי הרב א"ר בתשו' סי' ג' במה שהביא הרב יד"א ח"א דע"ב או' פ"ה בעיניו יראה דאחר בירור דבר זה שכן ענין המומרים הנכנסים לרומי שהוא יותר מנתינת המגדל שכ' הרב ז"ל בעיניו יראה ממש שאם כאשר מת נמצא כתוב הכתב הנז' וכיוצא הא ודאי כמו שכבר אמרתי איתרע חזקת אשת איש מעל האשה הזאת ריעות' דלא תוסיף קום בשום אופן שבעולם וחוץ מזה האופן הנמצא כתוב הוא אופן מסל"ת שיש בו כל סעיפי סעיפים הנצרכים לדין מסל"ת בכל פינות חלקי חלקיו עד שה"ה ז"ל וביאורו יענו בכל כחם אמן שהוא כאילו היה הגוי עומד לפנינו ומסיח כל דברים הרעים בתומו וביושרו מבלי שום ריח ספק ואפשר עדיפא לן דבעמדו לפני יהודים ופיו ידבר את כל המאורע אפשר יש לחוש שמא לחשו באזניו סדרי הדינים והחוקים הישראלים האלה כאשר חשש הר"ן ז"ל על השליח הגוי הבא בתשו' הרמה אבל בנמצא כתוב בדרך מקרה ככל נדון שלפנינו הא ודאי היותר מסל"ת משובח שיוכל להיות בעולם שגם חששא רחוקה זאת ליכא ואז ודאי אפי' בלא קיום היינו מתירי' אותה לינשא. ומאי דמספקא ליה להרב בני דוד ז"ל בקו"ע סי' פ"ח בדעת הרמב"ן והרשב"א פשיט' לי גם בדעת ה"ה ז"ל וטעם הדברים דאחר דכל הפוסקים האחרונים מסכימי"ם ומערבי"ם לדעת הרמב"ן והרשב"א וכן דעת התשב"ץ בהרבה מתשו' ומכללם (עיין ח"ג סי' יו"ד וכ"כ וס"ו ועוד אחרות כלם נקבצו באו לך בספרי הקטן חוקר לב א"הע סי' ב' ששם הארכתי למענתי בפרט זה) ויתר מהאחרונים דכולהי ס"ל דכיון דקיום שטרות דרבנן בעגונא הקלו וכאשר הביא היד"א ח"א ד"ע ע"א או' מ"ו עי"ש מינה אתה דן ק"ו דב"ש בנמצא כתוב כתב גמל'ת באופן משובח דלית ביה לספוקי כל עיקר דודאי אינו צריך קיום שהרי אתה דן הק"ו של הרב ע"הג בכל כחך עד להפליא באופן זה אם בנמצא כתב ישראל דאנו מתירין אותה מתורת עדות ובתורת עדות קי"ל מפיהם ולא מפי כתבם וגם אם נתיר מפי כתבם עכ"פ צריך להתקיים כי הדין נותן כי אפי' קיום ב"ד צריך קיום מדינא וכמו שהאריך התשב"ץ בכל אותה תשו' ועכ"ז התרנו בעגונא מפי כתבם ומבלי קיום בנמצא כתב גוי באופן מסל"ת משובח ומפואר דאין אנו מתירין את האשה מתורת עדות דאין עדות לגוי כי אם מתורת דאנן סהדי דקושטא הכי הוה עובדא מפני שהאופן שנזדמן לפנינו הכתב המסל"ת הלזה הוא אופן יפה אף נעים דלא שייך לחוש בו לא משום מכוין להעיד וכ"ש במכוין להתיר בשום ריח ספק שבעולם ואחר כל זה אינו דין שלא נצריכהו קיום כל עיקר? וכד דייקת שפיר המורה החביב! עיניך תראינה כי הצרכת קיום כמעט אין לו על מה לחול וכמעט לפתיות יחשב דממה נפשך אם האופן הכתב הלזה הוא אופן שיש לחוש לזיוף א"כ הרי לפניך חששת מכוין להעיד דמפקא מידי מסל"ת והרי הוא כחרש הנשבר דמי שזייף כ"ש דכיון להעיד וא"כ וכל פיתא בבירא מטעמא רבא דאורייתא והוא דאין עדות לגוי כיון דכבר חששת למכוין להעיד וא"כ עדיפא חששא זאת מענין קיום שטרות דרבנן שאתה מחתר אחריו ואם האופן הכתוב לפניך הוא מתוקן ומקובל של מסל'ת נכון וישר ואמיתי מבלי שיהיה בו ריח ספק בכל חלקי חלקיו כמו שהוא באמת נדון שלפנינו מהטעמים האמורים שאין צורך לכופלם א"כ כ"ש שהוא בושה וכלימה להצריכו קיום דקיל מגוף הענין עצמו שאתה דן עליו באלף מיני קולות ולדעתי דבר זה אינו צריך ראיות בשום אופן כי ממקומו הוא מוכרע דאם באת להתיר כדעת כל הני רבוותא דס"ל דכתב גוי כתוב באופן מסל"ת הרי הוא כבע"פ אין נגרע א"כ הרי נמצא שכבר אתה מודה בפיך ולבבך שבנדון שלפניך ליכא למיחש לשום חשש מכוין להעיד (שכבר אמרנו כמה פעמים שהפך מסל"ת הוא מכיון להעיד ולהפך בהפך) ואם גמרת לדונו דאינו מכוין להעיד מפני האופן המאושר שנזדמן לפניך א"כ כ'ש שלא נשאר מקום לחששת זיוף שאתה מצריך עליו קיום דהא בהא תליא והוא ברור כשמש:
ונחלצתי בכל זה להראות לכל באי עולם כי אשה זאת משעה שנחקק בפנקס האוספידא"ל כל הזכרון עדות הנז' המשובח והמפואר כבר יצאת אשה זאת מהנקודה הא' היא הנקודה התוריית או כמו שתאמר מחזקת אשת איש דאורייתא מכל וכל עד שאינו צריך עוד להרבות דברים וראיות כי הוא להג הרבה ויגיעת בשר ובפרט באיש נגוע ומוכה אלהים ומעונה כמוני היום כי החדלתי את דשני גם לשוני ואפסו כחותי לדלג כאיל בארגזי ספרים לחפש חיפוש מחיפוש כאשר היתה באמנה בימי חרפי מקדמוני ועם שאני היום ן' מ"ה שנה הריני כבן מאה לחטא ה' יראה בעוניי למען רחמיו וחסדיו כיר"א. ומעתה נהדר אנפין אל הנקודה הב' התלמודיית או נאמר דרבנן והיא מה שהכהן הראש ע"י שאלת גוי אחר בארץ ההיא העתיק כל הנמצא כתוב בפנקס העיקרי וכתב בכתב וחתם וגמר ונתן ליד הגוי המשתדל ואם לא נכנס במחלוקת הר"ן והבעת"ה בשאלת גוי מגוי אפי' שהאחרונים נגררו אחר הבעת"ה כננודע הא ודאי אינו מסל"ת דהא אתיא בשאלה או הגבהה למעלה והוא מכוין להעיד גמור ושלם ועכ"ז איתתא דא שריא אליבא דב"ע שהרי ההעתק הלזה הנעשה ונגמר מיד הכהן הראש איננו בא להעיד עדותו מעיקרא ובראשו' כ"א מעתיק ומקיים בכתיבתו וחת"י ותותמו מה שכבר נמצא כתוב בפנקס במסל"ת גמור ועיקר הענין הלזה כבר נפל במסל"ת והוא כמוס בפנקס האוספידא"ל חתום באוצרותיו והאשה הזאת מקודם לזה כבר יצאת מחזקת אשת איש דאורייתא אלא שאנו מצריכים לדבר הזה קיום יותר מספיק כדי לצאת מכל מין ספק דרבנן והדומה ובא הכהן אשר לו מפתחות הפנימיות והעריף מטובו והעתיק הכתב וקיים כל הנמצא כתוב בספר לגלויי מילתא ולברורא מאי דהוה עובדא לפי תומם של דברים א"כ אופן כזה אינו אלא תוספת חיזוק ובירור מדרבנן לקיים הדבר הכתוב בספר ולגלותו לעיני השמש והירח ככל קיום שטרות דרבנן דהצריכו קיום לבירורן של דברים ולבער כל מין ריח ספק שיוכל להיות בעולם ואם הבעת"ה סי' רל"ט והחב"ש ח"ב סי' מ"ט והנאמן שמואל סי' נ"ה כתבו דכיון שיצאת מאיסור א"א דאורייתא (באומדנות לבד) אם נשאת ע"י גוי מכוין להעיר מעיקרא ובראשונה לא תצא ואם באמת כתבו האחרונים מה שכתבו עליהם עיין יד"א ח"א דפ"א ע"ד או' שנ"ג עכ"פ בספק מסל"ת במילי דרבנן פשוט הוא דיש להקל לכתחלה כיעו"ש ממקום שבאנו (ע"ע יד"א דמ"ד ע"ד אות רס"ב מה שהביא משם משפט צדק ח"ח סי' ז' ומהרימ"ז וס' ל"ז והוא ג"כ שייך לנדון זה ודוק) כ"ש בנדון שלפנינו דאשה זאת כבר יצאת מאיסור א"א דאורייתא ומאיסור עיקרו דרבנן וכאמור אלא דאנו אומרים דנשארה באיסור דרבנן על ענין הקיום שאנו דנין עליו (שהוא העתק שיצא מיד הכהן הנצרי בכת' ובחת'"י) שהוא באמת ענין חיצוני מדרבנן וכיון שהנענו לנקודה זאת יש לאל ידינו לצרף כל אומדנות שבעולם לומר דקושטא קאמר וקושטא כתב וחתם הכהן הנצרי הלזה אפי' דהיה ע"י שאלה מישראל גמור (כ"ש דלא היה כ"א ע"י שאלת גוי דבמחלוק' שנוי) כיון דאין בדבריו ר"ל במעשיו עקרו של עדות כ"א העתקו וקיומו אות באות ותו לא ובאופן כזה כל הרבנים המנגדים להתיר באומדנות דנכרים דברי אמת בעדות גוי מכוין להעיד בודאי יהיו לאחדים בידינו ויודו לנו סלה כיון דאין זה גופו של עדות כ"א קיומו וקיומו הוא מדרבנן בכל קצות התלמוד והרב נחפה בכסף סי' ט' דש"ן ע"א אחר דתמה על תשו' בעת"ה ומור"ם בהגהה ככל אשר אשר שפך כאש חמתו הרדב"ז סי' תקכ"ו סיים וכתב וז"ל וכי באומדנות תליא מילתא? בשלמא אם האיסור דרבנן ניחא וכו' עש"ב נמצא דבאיסורא דרבנן ניחא לדון באמדנות אפי' כשאינו מסל"ת כ"ש בכאן שאינו מעיד כי אם מעתיק ומקיים כל הנמצא כתוב בספר דודאי הרשות בידינו לטייל ארוכות וקצרות בפרדס האומדנו' ולהחזיק קיומו של הכהן הנצרי הלזה בכל אומדנות מוכיחות שיעלו כידינו לברר דקושטא כתב וחתם. זה יצא ראשונה דממרוצת העתק הלזה וצורתו ותבניתו ניכר הוא אצלינו האיברופיים שהם דברים מועתקים מגוף הפנקס הגדול כמנהג כל העתקיות הנהוגות והמורגלו' בכל האברופה הזאת באין נגרע ואיך א"כ תחוש לזיוף וקרוב לזה כתב הרב פ"מ ח"ג סו' סי' ד"ן לענין כתב אמה של הנערה שכיון שממרוצת הכתב ניכר האמת אין צריך קיום דון מינה לנדון שלפנינו שאפילו שהוא כתב גוי עכ"פ מרוצת הדברים ואופן ההעתקה המדוקדקת כמנהג הן הן המעידים לפנינו כי שרירים וקיימים הם בלי חשש זיוף וזה אפי' שנמצא כך כ"ש שהיה ע"י שאלה מעיר אחרת ובא התשו' דלענין קיום הוי מקוים גמור כמ"ש הרב עב"י סי' י"ג ה"ד היד"א ח"א ד"ע ע"ב או' מ"ז ואין הפרש בזה בין גוי לישראל דאנן על אומדנות אמיתות הדברים קיימינן בסברא דנפשין וזאת היא היא אומדנא חשובה דודאי הוא מהכהן הזה המעתיק הדברים הכתובים על הלוחות לפי תומם וא"כ חשיב לפניך כאילו הם ב' גוים בשאלה ואחר מסל"ת הא' הגוי השואל שבמקום האשה להכהן הראש שבאוספידא"ל והב' הכהן הזה הנשאל והוא שומע ורואה מהגוי השלישי המסל"ת הוא הפנקס וכל דאתברר דהראשון מסל"ת אין לך דבר חשוב הימינו כנודע מתשו' הר"ן הביאה הב"י ז"ל ודוק כי יש הפרש אבל בנדון הקיום קיימינן ועוד אין לך מילתא דעבידא לאגלויי גדולה מזאת כל דאינו אלא העתק וקיום אל הכתוב בפנקס העיקרי ולמחר ילכו לכוין הדברים והנה אינם ונמצא שקרן וכדי בזיון והרי אפי' כשהזכיר ממון בדבריו שהוא פיסול גמור דאפי' בהנאה כל דהו פסלינן להו כמי שהאריך מוה"ר מוהר"ם גלאנטי ז"ל בתשו' הובאה בס' דרכי נועם דק"ה ע"א עכ"ז כיון דהוא מילתא דעבידא לאגלויי שאומר ששמר הראש כדי שיקברוה על זה הכשירו הרב סם חיי סימן נ"ב והסכים עמו מוהר"ם חיים בנדון דידן שאין לכהן הנוצרי שום הנאת ממון והוא מילתא דעבידא לאגלויי עאכ"וכ דליכא למיחש לזיופא? ועוד שאם יתפרסם הדבר אל המושל מאלו הזיופים ודאי יהיה בחזקת סכנה הכהן המעתיק הלזה שהרי נודע ממאמר האפיפיור וגזרתי החוקיית היא הנקראת בולא פאפאלי על כל מי שגורם התר זיקה לחשת המומר בכל אופן שבעולם בין ע"י ב"ע בין ע"י אין ב"ע קנסות אחת ותשע דבר המבהיל את הרעיון והרב הנטפל בהתרה קנסו בניו אחריו וכו' וכו' ב"מ לא יאבה ולא ישמע והקהלה קונסין אותה באלף כפולות זהב ואני ראיתיה ועמדתי על תלה בדקדוקיה ובטעמיה אלא שאיני זוכר עתה הסי' וכל סידור דבריה אבל יבקש אחריה מקהלתי הקדושה הרומיית והיא נמצאת באוצר שלה ויראה פלאות ועיקר כוונת הגזרה הזאת להניח אשת המומר עגונא ואלמנות חיות אינה אלא שמא מרוח סועה מצע"ר כאשר לא תוכל לסבול העיגון ותחזור לדתם לאמר אלכה אחרי מאהבי.
והשתא אם הגע עצמך כי יהיה המומר חי ובסיבת הזכרון עדות המזויף הלזה נפטרה אשת המומר מהזיקה המרה הזאת והלכה והיתה לאיש אחר ואח"כ יבוקש הדבר למלכו' וימצא כי עמדה ונשאת בהכרח המלכות אפיפיורית יעשן אפה וקנאת דתה בדיינים ובראשי הקהלה איך פטרתוה בגט נגד מאמר וגזרת האפיפיור יר"ה? ובהכרח גם הם יתנצלו עצמם באומרם אין נבות חי כי אם מת והרי זכרון עדות מהכהן הראש שאוספיד"אל בידינו שהוא העתיק בהעתק מקויים מהפנקס הגדול אשר באוצר הלשכה ואחר כל זה יאמרו נא יראי ה'! מה יהיה המשפט החרוץ על הכהן הנצרי הלזה? הא ודאי אין מי שיוכל להכחיש שאם לא יהיה אחת דתו להמית עכ"פ יצא דבר מלכו' והחקיר' להכניסו בכיפה בסאנ"טו אופיצ"יו אשר משתיו יגורו אלים בנודע. ועד נצח הכהן הזה לא יראה אור והכל בדינא ובדיינא שבאמת כמה רעות גדולות גרם שזייף ושקר והשחית והתעיב גם בדיניהם גם בדינינו וגרם קלקול דתיי גם להם גם לנו אשר אנו מסתופפים בצלם בקיום דתנו כנודע. וחרבן עולם אל העניה הזאת אשת המומר על לא חמס בכפיה עד להפליא ולדעתי אומדנא זאת היא גדולה ותקיפה מאומדנות הרב גו"ר פ' ג' סימן ג' ה"ר היד"א ח"א דע"ג ע"ד או' קכ"ה באומרו. שאם יתפרסם הדבר אל המושל יעליל עליו כי הוא הרגו עי"ש. שהתם הוא ספק גמור העלילה ואפשר לא יתפחד ממנה הגוי כיון שבאמת ידיו אמונה ולא נגואלו בדם ואמת יש לה רגלים ואינו מתפחד מספק זה שמא יעליל.לא כן בנדון שלפנינו שיהיה נמצא הכהן הזה כגנב הנמצא במחתרת מאין המלט כי פעל ועשה השחתה בפועל נגלה שלא היתה כמוה בעולם ואם מפני שהיה מכריז הגוי ואומר. הרגו לפלוני לא נקרא מכוין להעיד דלא מעייל נפשיה לאכרוזי בשקרא כמ"ש העדות ביהוסף ח"ב סימן כ"ה כ"ש וק"ו בכתיבתו וחתימתו אשר לא תמחה לעולם ועד ושהוא נכנס מפניהם בסכנה גדולה וכנז"ל שודאי הוא יותר גדול ונפלא מהכרזה כמ"ש רז"ל שטר קלא אית ליה וזה השטר שיצא מתחת יד הכהן לא לבד דאית ליה קלא וגדול כחו יותר מהכרזה אחת בעלמא בפה ובשפתים אלא דנתן חרב חדה ביד אחרים להכרית מארץ זכרו איך זייף כגון דא גמירי דלא מעייל נפשיה לאכרוזי ולאכתובי ולאחתומי בשקרא.
ואמינא לא מסתפינא (אם יסכימו עמי ב' גדולי הדור) שע"פי אומדנא גדולה אמתני ותקיפא הזאת אם יארע בדורות הבאים שכהן נצרי נתן ערות כזה בכתב מעיקרא ובראשונה (ר"ל שאינו כמו נדון שלפנינו שק"ל הרבה שהוא העתק וקיום אל הפנקס העיקרי שאותו העיקרי הוא מסל"ת גו"ש וכנז"ל) אפילו שיפול בשאלה ששאל ישראל גמור מהכהן וכתב וחתם ונתן זכרון עדות כל המאורע כמו נדון שלפנינו בכל נכרים דברי אמת הנז"ל אין נגרע אחד מהם (ובכ:חתיבתו וחת"י דוקא ולא בע"פ) דודאי הדין נותן להתיר אשה מכבלי העיגון מהאומדנא הגדולה הזאת שהרי אם באמת מכוין להעיד גמור הוא פסול ולית ליה שום תיקון עכ"פ ע"י שאלה גרידא קיל הרבה וטעם הדברים. שענין השאלה הוא סימן שנתנו חכמים כשאנו מסתפקים אם מכוין להעיד אם לאו כמו ענין הפונדקית ע"ז הם אמרו דאם קדמה שאלה הוברר הדבר דכיון להעיד וכל זה כשהעדות הגמ"לת הוא שקול אם כיוין אם לא וע"ז תבוא השאלה הקודמת לעדות ויתברר הספק. אבל אם הגע עצמך שהעדות עצמו קורא בגרון מכמה דברים המצורפים לנו וכמה אומדנות שאינו מכוין להעיד וכ"ש להתיר בשום אופן שבעולם אין כח בשאלה הקודמת להכחיש את המוחש מה שעינינו רואות ואזנינו שומעו' דברים אמתיים ומוכיחים גמורים שאין כוונתו להעיד דענין השאלה המבררת שמכוין להעיד הוא כמו שכבר אמרנו שהענין שקול לפנינו ע"ז סימן נתנו תכמים והיא השאלה אבל אם העדות הוא מוכרע מאליו ומעצמו ע"פי ידיעתנו האמיתית ראינו מכוין להעיד אין כח בשאלה הקודמת להפוך כחומר חותם ולהסיר מעל העדות הנחמד הנשמע לאזנינו צורתו ותבניתו וחותמו חותם אמת אשר עליו וכלל הדברים האלה כבר אמרנום למעלה ראש כשההכרח חייבנו לעמוד על תשו' מוהר"מ מלובלין ומשאת בנימין שהתירו באומדנות מוכיחות ע"י שאלה וכאן הרחבתי הדברים ביותר יען מצאתי עצמי מחוייב לברר דבר זה יען שהאומדנא שאנו בה היא אומרנא אמתני ותקיפא עד להפליא שיש בה כח לעמוד בהכלי מלכי רבנן ולהתיר במלכות האפיפיורית יר"ה עדות כהן נצרי על אופן האמור אפי' ע"י שאלה ואפי' הוא עיקרו של עדות מהטעמים האמורים כי באמת ע"פי שיעור ותוקף האומדנא האמתי' הלזו אינו הוא המעיד כי אם אנן סהדי באופן היותר מועיל ומספיק ואינו עושה לנו עדותו כ"א גילוי מילתא בעלמא דאחר שבירר הדברי' איך מת המומר אנו בעצמינו העדים הנאמנים להתיר האשה מכבלי העיגון ביודעינו ומכירינו כמה תקיף וחזק ונפלא ואדיר ענין כזה במלכות הזאת ואמרתי לעיל בתוך מאמר מוסגר בכתיבתו וחת"י דוקא ולא בע"פ יען האומדנא הזאת לא תתחזק כחה כי אם כשהכהן הנצרי זה יכתוב ידו ויבא על החתום בכת"י ותת"י ממש ככל תיקוני הכ"י הנכתבים ונחתמים מיד כל אדם בערכאותיהם והדומה להם כי הא לאו הכי אינו נתפש בשום אופן ואז פרחו באויר כל האומדנות הנז"ל ויותר מהמה כי באלו המדינות דברים בעלמא דלא כתיבן ולא קריין אפי' בפני עדים לא שרירין ולא קיימין ודין כ"י דאינו יכול לטעון פרעתי דקי"ל עכשיו הפך פסק הש"ע ח"מ סי' ס"א יעיד ע"ז כי בעדי אדום הכתיבה והחתי' עיקר גדול בדיניהם אפילו לחייב ראשו למלך וענין ה̠טר̠ט̤י וְה̠ק̞אמב̠יא̤לי ודומה שהם חיות האיברופא הרוכלת הזאת יוכיח ודי בזה ואל תאמר שאם יחתום ויכתוב הרי מכוין להעיד גמור לפניך ובפרט שעל הרוב כותבים בלשון Attesto io sottoseritto ר"ל מעיד אני הח"מ. זה אינו דאחר שכבר נפל העדות מפיו ככל הדברי' הכתובי' על הלוחו' הבאי' בשאלה עכ"פ כששמע הישראלי העדות מפיו כבר זאת האשה יצאת מכבלי העיגון וכשתשאלהו שיבא על החתום כדי להחזיק האומדנא הגדולה הזאת אשר עליה אנו דנים מטעם החיצוני הנז"ל בענין זה אין בו עיקר עדות כ"א חיזוקו וקיומו לדרי דרין כגון דא ודאי מותר גמור דכבר האשה הזאת יצאת מכבלי העיגון התוריי לכל הפחות ואם אח"ך יכוין להעיד מה שהיה שכבר היה וע"ז יש לאל ידי בעזר משדי לעטרו באלף ראיות תלמודיות פסקניות אמתניות מצד עצמם והמדקדק בסוגית איה חברנו ובכל מה שהאריכו בו הראשונים והאחרונים ובמחלוקת הירושלמי איזהו מכיין להעיד וכמה חילוקי דברים הבאים בספרי הפוסקים לאלפים ולרבבות בעיניו יראה כי ראוי הדבר לאומרו לא לבד אלא לחזקו ולאמצו ובפרט איש על העדה כמני"ר נר"ו זה חלק טוב אילן לסמוך עליו שענפיו ושרשיו מרובים בכל מלכות האפיפיורית יר"ה אי תורה ואי חכמה דנטלי מינה בעונות לו ראוי והגון להתטפל ולבקש מנוח אשר יטב לאשר ולקיים חילוק זה ולהקיפו בראיות ומי כמוהו מורה ודאין מכוין הלכה לתלמיה ועליך המצוה דוקא דוקא ואני דליתי לו חספא ומר באתריה ביראת חטאו וחכמתו ישכח מרגניתא ועוד ראיות וסיוע לדברי הראשונים והאחרונים ומעיד אני עלי שמים וארץ שאין הפנאי מסכים לי לצאת חוץ ממרכז הכונה כי יארך הענין ויש לי ד' פסקים להשיב וארבעתם נקבצו ובאו בהיותי מוטל על ערש דוי ואחר העמל והיגיעה והטרחה הגדולה שהיה לי בחולי רע לחפ"ץ. וא"א לומר ונקה ע"כ זאת היתה הלכה בת יומה ולא בד"ג כאשר יעיד חתנו נר"ו. ואחרי היות כן איככה אוכל לטייל ארוכות וקצרות בפרט זה שהוא חוץ מהכונה? אבל מבטחי בה' ובמי שעומד על דברי אלה בשעת מעשה שלא יסמוך על דברי אלה אם לא יחזקם ויאמצם בסמוכים דרבנן. וחסיה נפשי שימצאם כי ידרשם ובפרט כי עיקר החילוק הלזה אשר יצא מבין קרני אצבעותי בתת ההפרש הגדול הזה בין שאלה למכוין להעיד גמור הוא מוכרע מתשו' כל הגדולים הנז"ל שהתירו באומדנות ע"י שאלה דאין לאו חילוק זה אין אנו מוצאים ידינו ורגלינו בבית המדרש להבין דבריהם בעיקר הדין. ובפרט תשובת הרב דבר משה ח"א סימן י"ז והרב בית דוד סימן י"ד וכבר מילתי אמורה כי אין לי שעת הכושר כלל לעמוד על כל פרטי דבריהם כדי להוכיח מתוך התשובה החילוק הלזה שהוא אמיתי מצד עצמו ולא כתבתיהו פה כי אם להתלמד למקום אחר ובפרט כי במלכות האפיפיורית יר"ה אשר ידעתי באנפיה נשמשתי בקהלתי הקדושה הרומיית עומדות וישיבות ידעתי גם ידעתי שהיה בי עון אשר חטא אם הייתי מכחיד תחת קולמוסי החילוק הנחמד הזה עם האומדנא הגדולה האמיתית והתקופה הזאת ושאין לה מקום כי אם במלכות הנז' ולא בד"ג וע"כ חובה עלי לפתוח פתח כחודה של מחט סדקית כדי שאחרים יבאו אחרי ויפתחוה כפתחו של אולם ויבנו עליה דייק ויהיה סניף גדול להתיר נשים עגונות כיוצא באלו שהן בעון לא יחסרו בכל הדורות הה' הצדיק הוא היודע כי לש"ש נתכוונתי ואני את נפשי הצלתי:
יהיה איך שיהיה לכל אפיא בנדון שלפנינו שהוא העתק וקיום מהפנקס העיקרי ואינו עיקר העדות שאליבא דכ"ע הוא דרבנן גמור ושלם באופן כזה אפי' מי שעיניו טרוטות ישר יחזה כי אומדנא גדולה הזאת עולה עמנו ואינה יורדת לסמוך בכל כחנו על ההעתק וקיו' וחת"י כהן הראש אשר בנדוננו בעיני' סגורות וכמעט סגר על הארי"ה מהימנ"א הזאת המדב"ר מבלי שום ריח ספק. והראיה שהביא מני"ר נר"ו מתשו' א"ר סימן ג' הביאה היד"א ח"א ד"ע ע"א או' מ"ב ראיה גדולה היא במה שכתב דמי שנהרג ע"י המלכות ובא השופט לעשות שטר אפוטרופוסות ומגיד בו שנהרג פ' היעלה בדעת שלא נהרג ומגיד עליו שנהרג? עכ"ד היד"א בשם א"ר כי אין הספר מצוי אצלי כמו שקדם. והוא ממש נדון שלפנינו בעיקר הדברים הכתובים על הלוחות שבפנקס העיקרי שבאוצר האוספידאל שאגב שמעיד שנעשה לו כל תיקוני דת הנוצרים קודם מותו שאינו ענין לעדות אשה מעיד שמת ונקבר וגם אנו נאמר. היעלה על הדעת שלא מת ומעיד עליו את כל הקורות? וא"כ מצד זה היא ראיה אלימתא רמה התם שטר האפוטרופוסות מילתא באנפי נפשה הוא כן הכא מה שכתב בפנקס בכל הקורות מילתא באנפיה נפשה היא ומה התם אגב אורחין למדנו שמת גם אגב אורחין למדנו שמת הכל שוה שני הנדונות שקולים הם ויבואו שניהם אבל אינה ראיה להתיר בחתי' הכהן הנצרי אשר בידינו לא מפני שהתם שופט והכא ראש בית החולים דכל שר וראש הממונה על דבר א' דינו דין בדינא דמלכות' (הרשב"א ח"א תרי"ה תר'ז ח"ב סימן שנ"ו מוהריק"ש ט"ל סימן שס"ד אשדות הפסגה סימן ט"ז) אלא ראינה ראיה מפני שנדון הרב א"ר ז"ל הוא מסל"ת בשטר האפוטרופוסות שהוא דמיון גוף העיקרי של פנקס האוספיד"אל לא כן בהעתק שבידינו הוא ע"י שאלה ומכוון להעיד. וכבר אני רואה שכת"ר נר"ו מסתפק בזה והוא דבר פשוט דלא דמו כאוכלא לדנא אבל לפי מה שכתבנו וחלקנו הדברי' לב' נקודו' ונקודה זאת האחרונה דקיימינן היא דרבנן בכל פינות חלקיה א"כ חזרו כל אומדנות שבעולם לתוקפם בכח ואל וגם כל אומדנות הרב ז"ל מכללם וראויות והגונות לנדון שלפנינו הא דלא מקבלי שוחדא והא דאי אפשר שיאמר מת על מי שלא מת והא דהביא לעיל היד"'א בשמו באות מ"א דלא נאסר כתב כ"א כתב פ' מת ולא כשהכתב בא לענין אחר וכאלה רבות כולם כמות שהם ראויות להחזי' העתק וחת"י הכהן הנצרי שבידינו כראי מוצק. אחרי שאינו מכוין להעיד כי אם מכוין לקיום ויותר ראיה היא תשובת הרב דבר משה והב"ד הנז' דכשיש הוספת דברים אפילו בשאלה מהניא לעשותו מסל"ת. וא"כ הכא דבהעתקה גופה שנתן בידינו ע"י שאלתנו יש בה דברים דתיים נוצריים לרוב שאין לנו הכרח בידיעתם ואית בהו משום נותר וכו' וכו'. הא ודאי איתתא דא שרייא באין מחריד. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ואם מני"ר נר"ו מתון ומסיק ירא וחרד מסכים בהתר אשה זאת גם אני הדל באלפי אהיה לו סניף ואמטי לו שיבא מכשורה ותשובה מאר"ש תשמ"ח ועבי"ך ישמ"ח ס"ט:
מה שחזר והשיב המלך דור נר"ו מענותנותיה דמר לאשר ולקיים כל האמור ומדובר ויען כי חביבים עלי דברי דודי מיינה של תורה גמרתי בדעתי להעתיק דבריו כאשר יצאו מקילמוסו הטהור למען יעמדו ימים רבים ואהבת תורתנו הנעימה המיחדת לבות לומדיה לעלמין לא תתחבל כי"ר: יום הששי לח' אדר שנ"ה ב"ה הותרה לפ"ק.
מה גבר בגוברין ומראהו ותוארו דמי לבר אלהין אר"י זה לאריה דבי עלאה מתיל מי לא ירא מחמת בעתותיה מר אמר חדא ויתפוצצו הררי כולהו חומרי מתניתא זה הים גדול התלמוד ספרא וספרי תוספתא כמאן דמנח בכיסתיה מי בשחק יערוך כבוד הדר ואת יקר תפארת האי תנא דידן רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה ההוד והדר של חכמים ושל סופרים די בכל אתר ואתר ובכל מקום מוכתר בהדרי הדרים דברבנותיה דמר ושררותיה ופי"ו מצופה תרשיש שוהם וישפה משוך כנחל נובע דבש ונופת צופים כמ"ן אמרה לשמעתיה הוא הקדוש עטרת תפארת גולת אריאל גאון ישראל וצבי עדיו מה טובו ומה יופיו הודו ותהלתו לא אמרינן דיו דנפישי זכוותיה מעלת תהלת הרב הגדול מעוז ומגדול נ"י ע"ה פ"ה מרן מלכא משיחא נר"ו יאיר וזרח ונשא וגבר לעילא לעילא כסא כבוד יקר אורייתיה כי"ר עד כי יבא שילה משיח ן' דוד :
מה עניה האמורה פת"ח התיב"'ה שלם טב מרבון טב למארי טבא לאלפי רבבה בחיילותיו של בית דוד :
מה מקום לתפלה אמר יאמר העבד כלפי מעלה מאריה דעלמה כוליה תח"י נפש"י אבי אבי רבי רבי ויקר הדרי ועטרת ראשי אורכא דחיין הנאהבים והנעימים הב מיהב ליה שלמא חנא וחסדא כל שכיות החמדה שמנו חכמים ואל יחסר לעולם מלכו ומשיח"ו ל דוד : כן יהי רצון אמן:
מה נכבד ההוא יומא הוה חנני אלהים אבא רחמנא רוח"ה לבסומי נפש נענה כעורה היא זו שחורה כעורב ואת בת היענה רבת שבעה מרה ולענה מקירות ותמונות הזמן מבייש פני דוד :
מה לשון אומרת הא בדבר"א כ"ל ששון כ"ל שמחה ירבו יתירה הקיפו עלי מבית ומחוץ אתלת רוחתא אבשרא ואטופרא בו בפרק חמותי שמש"י ספר"א מרחוק מיל קמ"ה זיהרא ק"ו הדברים בשעה שקר"א דוד :
מה למעלה מעונה יכי"ל לבי זה עני הוה כואב וגונח עדניא וזמניא עובר אורחות ימים רבים של צער מדבר באופל יהלוך ברחובות קריה מיום אל יום רגי"ז רעיא בשלומה של מלכות אין ולאו רפיא קור"א אחר קור"א עננו מגן דוד עננו ולית עני"א אשר עד כה ברכני אלהי לטובה לחזות בנועם זה כתב ידו של אבא אר"ש חפץ אר"ש חמדה טובה ורחבה להיקרא או"ת עלאה גדולה תשוב"ה שמביאה רפואה וחיים לעושיה הכר"ך הנורא שכל גופי תורה כלליה ופרטיה תלוייןבה אורכא דמשיריתיה עשר יריעות נוטפות מר ואהלות קציעות כולהו כתיבי בכבודו ובעצמו ברוך הוא וברוך שמו אשר לא עזב חסדו ואמתו ומחל על כבודו להודיע חבתו ואהבתו אל דוד :
מה ליחיד הקל באותיות זעי"ר השולח אמרתו מאריך הפ"ה לשלשולי הללויה בתר הללויה כפי קטנ"תו להודות ולהלל דבר המלך ודתו ואת מעשה תוקפו וגבורתו הנמצא כזה תלמיד טועה וניבו נבזה זרת ארכו והוא צולע על ירכו יתן עז למלכו וירם קרן כבוד מלכותו דיו לעבד יבא ויגיד קושט אמרי אמרו אחת לאמיתו תיתי לי ישועת ה' וברכתו כי מכל תשובות אחרונים המפורסמים אשר קריתי בענין (כי רבים היו עם שלא רמזתי במכתבי הקודם כ"א ס' א'ר למהר"י אלפנדר"י ז"ל) הן לאראיתי מצרף ומטהר ומברר הדברים כשמלה כותיה דמני"ר עליהן ועל כלליהן ועל פרטיהן פתח דוד באשרי וסיים באשרי אשרי הדור שמר שרוי בתוכו אשרי העם שככה לו אריה בסוכו ברוך שלא חסר ולא יחסר לעולם מלכו מכתם ל דוד :
מה נמלצו גברו גם עתקו מאד עמקו כל מילי דמרומה עצמו ראשיהם ואלה אלופיה"ם שלשת אלפי"ם מתוקים מדבש ונופת צופים שרשן ועיקרן מתורתו של הר"ן ז"ל צדיק כובר"ן פריש לן מר (אחרון שבהם הרב עצי ארזים בסימן י"ז ס"ק דק ואשכח סימא תותיה כותיה דמ"ר) (אמר הפוסק ס"ט אפריון נמטיה להמלך דוד נר"ו שמצא תנא דמסייע לן ותל"ית שאני הדל באלפי הרחבתי הדיבור ובררתי הדברים יפה יפה עד שלא נשאר ריח ס' בדעת רבינו הר"ן ז"ל). ועילא מנהון אזכיר תהלות ב' נקודות הכסף אחריהם עולות אתקשו למעיינות חכמה נטפו מר אחת היא נקודה תוריית שמה כי שם נגלו תעלומות תכמה לברר וללבן ולאשר כל הנמצא כתוב בפנקס העיקרי שבאוספיד"אל כי הוא זה כתב מסל"ת כשר ומכושר עשוי ורצוי באמת וישר הכי אמר מר ושניה לה תורה חוזרת שמה שפרה שמשפרת הכתב והמכתב אשר כתב וחתם ושלח הכהן הנצרי עם היותו עשוי ע"י שאלה כי כן מעשהו בחו"ל אינו אלא העתקת דברים כתובים הבאים בספר העיקרי ומנייהו תסתיים שמעתתא תשבחתא ונחמתא התר אגודות ההיא איתתא דאשתכח"ת במררת"א ונחה שקטה בעיתותא ד דוד :
מה גדלו דברי חכמים הם אמרו חכם עדיף מנביא האו"ת והמופת נתקיימו ברבי מקור חכמה כי עין בעין נראה רוח ה' דיבר בו רו"הק הופיע בבית מדרשו כי שם נגלו אליו תעלומות חכמה ואם אין ספרו של הרב מוהר"י אלפאנדרי ז"ל נמצא אתו מר קדים ויצא ונלחם את מלחמתי וממקום שבא הרב החולק ז"ל על שמועתו מניה וביה אבא שרי נרגא בתוכו"ת חכמה כי הנה הרב ז"ל אחר שיצא ללמוד הכשר ערכאות בעגונא דאיתתא מההיא דתנן בפ"ק דגטין כל השטרות העולות כערכאות עכו"ם וכו' ודן את הדין כתורת ק"ו להקל ולא להחמיר בעדות אשה וז"ל. אם בהוצאת ממון מחזקת בעליו שהוא חמור שאין מוציאין אותו אלא בראיה ברורה ובעדים גמורים אנו מחזיקין לשטר העולה לראיה גמורה ומוציאין הבית או השדה מחזקת בעליה הראשונים וכו' כ"ש וק"ו בעדות אשה דהקלו בה חכמים הרבה להכשיר עד אחד ועד מפ"ע שיהא השטר העולה בערכאות עדות שלימה ע"כ וסמיך ליה כתב וכבר אשכחן להר"ן ז"ל בתשובה סימן ל"ג שכתב ואם כך אמרו בממון שהוא חמור לדבר זה שאין מוציאין אותו מחזקתו אלא בראיה ברורה כ"ש בערוה שהיא קלה בדבר זה ע"כ. הרי שהרב מהרי"א אפריון עשה כסא וסמוכות לדעתו מתורתו של הר"ן אשר בדברו מערי"ב ערבי"ם בחכמה ומי ראה כזאת שני שרי צבאות ישראל מנגחין זה על זה בהלכה ואב אחד לכלם אתמההא הפלאה זאת נקשרה בלב דוד :
מה נעשה יקר וגדולה למאריה דאוריית' ולו העוז והממשלה גברא דמאריה אלבשיה יקרא ומעטה תהלה עינא דשפיר חזי מה כחשוכה והוא מהשנה אפילה לאורה הא קמן ערות ברורה כי מתורתו של רבי מאיר למדנו שאין ראית. הרב מהרי"א ז"ל מדברי הר"ן ז"ל ראיה למאי ראיתי עלה ואם אמרה הר"ן ז"ל למילתיה בחששא דחוקה שאין לחוש בעגונא דאיתתא מק"ו ממה שלא חששו לענין ממון דבר ה' בפיהו אמת כי כן כללא הוא דבממון לא אזלינן בתר רובא' כמו באיסורא אבל לענין עדות דבר שבערוה ואף בעגונא דאיתתא שראו חכמים להקל בפרטות בגוי מסל"ת אין מדבריו שמץ ראיה שנוסיף להקל בדבר באמדן דעתנו וסו"ס מאן שביק ומאן מחיל איסור ערוה התלוי בה הא ודאי נכרים דברי אמת ואמונה והתימה על הרב ז"ל שלא דקדק בדברי הר"ן ז"ל שהביא שפירש בהדיא וכתב פעמים לדבר זה וזה יורה שדוקא בו וכיוצא בו הוא דאמר ואיברא שהרב ז"ל הביא עוד ראיה לדבריו מתשו' הרא"ש כלל נ"ד סימן א' שכתב. אמנם צדיק לדקדק הרבה בעדות לאפוקי ממונא כי יש הדבה מן האנוסי וכו' ודאי בעדות עגונא הי"ל לקבל עדותן אך בהוצאת ממון צריך לדקדק וצ"ע ע"כל כי ממנו נקח להקל בערכאות שמוציאין ממון על פיהם אבל באמת אף שהרא"ש ז"ל כענין עדות קאמר לה מ"מ ע"פי האמור הקודם אין זו ראיה שנוותר על מה שאמרו חכמי' להקל בעגונא ואין לנו בו אלא חידושו וכיוצא בזה כתב הרדב"ז ז"ל פעמים רבות בת' ובפרט בס"ה מתשובותיו וכן מוהריב"ל ז"ל בתשובה ח"ג סימן פ' ולעילא מניה בסימן ע"ה נשא ונתן הרב ז"ל על דברי הרא"ש הנז' וגם לפי דבריו למדנו שאין טעם להקל מאמדן דעתנו בענין עדות עגונא סוף דבר אפריין נמטיה למאר"י דכ"י אשר נתן לנו תורתו תורת אמת כל אות שבה עטרת תפאדת בראש דוד :
מה יעשה אותו הב"ן ואין מילה בלשונו אף הוא איטר יד ימינו וכח אין לו לבטא בשפתים אחד ממאתים כמה חסדים טובים וכמה חיובים עלי בי אדוני אתוהי כמה רברבין אספרם מחול ירבון ומה כחי כי איח"ל יהלמנ"י צדיק במצותיו הטהורות לעד לעולם אענדם עטרות המעט כל אשר פעל רו"מ עם ידי"ן חתני הי"ו ואתו עמו עם אחיו וכל אשר הוא עושה עמהם כי באמת ובתמים בכל כתב וכתב יביעון בפיהם ברכות והודאות ותשבחות והלולים לשמי הגדול הא אין לי אלא לעמוד בתפלה בכל שעה ורגע כלפי מעלה בעדו ובעד ביתו אשת תיל עטרת בעלה ובנ"י עלי"ה זרע ברוכי ה' הע"י ויחד כלם יתכרכו מפי עליון שומע תפלה הוא ברחמיו יגדלם וינשאם וינטלם לעילא לעילא מכל ברכתא בחיי דמר חיי דכל בית ישראל יסוד הגולה ובחיי מעלת הרבנית האדונית עירונית עטרת זהב גדולה בהם ובמשנתם ושליתם וטובתם יחדיו ירננו ברנה ובצהלה. וכסא כבוד מעכ"ת יתנשא ויתעלה למעלה למעלה מרומם על כל ברכה ותהלה ברכות הטובה והבריאות והשקט ושלוה ועז וחדוה לאורך ימים ושנות חיים שלמים וכן טובים ומתוקנים דשנים ורעננים אמן כן יענה מי שענה ל דוד :
כה מעתיר דוד עבדו הנוש"ק עקב"י כפות רגליו הטהורות ומצפה לברכתו הקדושה והטהורה החביבה על דוד : כו"ח פה אנקונ"א יע"א והוא הצעיר דוד אברהם חי הי"ו
כה מעתיר דוד עבדו הנוש"ק עקב"י כפות רגליו הטהורות ומצפה לברכתו הקדושה והטהורה החביבה על דוד : כו"ח פה אנקונ"א יע"א והוא הצעיר דוד אברהם חי הי"ו