כרך של רומי/טו

לפיטיאנו

שלהי סיון התרי"א בא סימן חכמת אדם תאי"ר פניו לפרט קטן

להחכם המורה צדק אשר שם כמוהר"ר דוד יעקב מארוני נר"ו

מעין ונחל כמעין המתגבר וחילים יגבר כל הדבר הקשה קשת ישבר וילן בעמק בעומקא של הלכה ויוצא פרח דלית פירכא הצד השוה:

ראש בית אב מאריה דאתרא הוא הודה הוא הדרה ליהודים היתה אורה כתר ש"ט וכתר תורה ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי:

דין הוא הדר בקדש נהדר מעלת החכם הדיין בלי שהוא כליין המעלות לדוד אביר יעקב יהיה בעזרו עד כי יבא שילה ובא גואלו להושיע כל ענוי:

מקדם לעין מטה משה כי ידבר שלום נופך ספיר יהלו' שלמים מרובי' כטל מאת ה' כרביבים אשר אם יוכל איש למנות כנחלים נטיו כגנות כגן רוה:

וצילה גם היא לחי"ו כערוגת הבושם ליפוש חיי סגי ומסגי כארז בלבנון ישגא והעושר והכבוד יחדיו יהיו תמים הוד והדר תשוה כיר"א:

ידיד חשקי! לי הנפש גם לי ללבב! מה אענה ומה אומר מה אדבר ומה אצטדק? כי עוני אגיד אדאג מחטאתי עון עכב"י נגדי תמיד אהה! כי מנעני ה' מכבוד די השיב שלחי דבר מקבלה ואילך כתבו הבהיר בשחקים חכו ממתקים מלא על כל גדותיו אלה העדות והחוקים:

ובשאני לעצמי עשיתי אזני כאלו אינה שומעת השבתי אחור ימיני כאשר חיוב מוטל בין איש ובין אחיו ובין גירו. אפילו במילי דעלמא כאשר יאמר משל הדיוט הכתיבה חיבה והתשובה חובה הדברים ק"ו כאן בד"ת א"א לומר ונקה ומצוה הבא לידך אל תחמיצנה להא דתנו רבנן תניינא אבל ידידי לאט לי! זכותי בקופתי הלא לאמונה! עדות ה' נאמנה! לא גבה לכי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות. וכ"ש כי לא במרד ולא במעל ולא מתוך עצלות אחרו פעמי קולמוסי לבא מפניך הידיד! העבודה! מעשה שהיה כך היה בבא אגרתו החמורה אך הייתי מוטל על עדש דוי בימי הפורים שכיב ודמי אפוריא דכאיב לי כאיבא אליבא דידי הקרובה אל החלל וסבלתי יסורים קשים לפום חורפא ולפי קרח כמדתי לכל רוח עועים עד כי בא מועד חג הפסח הקדוש ואחר החג תכף נזררזתי לתת אגרתו בחקי לאמר אלכה ואשובה אל אישי תשובה נצחת ואת כל ונוכחת אבל יום יום עסקי צבור בתכיפה אחת עושה חיבור ממשמשי' ובאים ונפל בעצומי חלכאים מה שלא דמיתי ולא עלתה על לבי על אחת מני אלף אלפי אלפים ולא בדרך גוזמא עד היום שנפניתי מעסקי במעט רגע אדעתא למיסק לחמי ויטרבו להתעסק ברפואות אולי תעלה ארוכה למחלתי ע"כ אמרתי ע"ט לעשות לה' קודם נסיעתי לצאת ידי חובתי מידו אביר יעקב נר"ו הכי אחי! גופא דעובדא הכי הוה בלי שום שינוי ותמורה כי אם קש"ט שנים עשר ותבקש לאמית"ו ואתה קדוש סלח תסלח לאחיך לעניך דל בבקר בבקר ה' ירפאני רפואה שלימה אנס"וא:

ואבא היום אל העין להשיב מפני הכבוד. את שבע השבלי' הטובות מאליפות מרובבות שבעה אלה עיני ה' המליאות רוח דעת ויראת ה'. כבוד מלכי רבנן חקור דבר מלתא דמסתבר אסהדנא עלי שמיא וארעא כי ביום הראות זה כתב ידו שמחתי שמחה גדולה ותעלזנה כליותי מחזות בנועם ספיקותיו כי נעמו ואקרא בקול גדול ברוך ה' אשר לא השבית גואל לפוטיליאנו גבר שלים בתורה וביראת חטא זכתה בבל מה שלא זכתה עילם עיר הממלכה (רומז לעיר פירינצו יע"א) יה"ר ירבו כמותו כי לא במותו ונחת שולחנו מלא דשן עסיק באורייתא תדירא וקרניו בין אצבעותיו כותב ומעלה על ספרו חידושי תורה וחידושי סופרים ועל משענת הקנה מטהו יפרח וכאור בקר יזרח אנס"ו:

זה יצא בראשונה שאלת חכם בענין אלו היחידים שדרים בכפרים בין האומות אלה מפה ואלה מפה ואין להם מקוה כשר אם מותר להורות להם דין הגיגי' שפסק הרמב"ם והטור ומב"י ובס' הקצר סי' ר"א או לא כי ראה עינו מ"ש מוהר"י אזולאי ז"ל בס' שיורי ברכה מ"ש הרד"ק ז"ל שהעלה דהטובל בתוך גיגית כזאת עתיד ליתן את הדין כיעו"ש ומר באתריה אחזתו אחילו להורות תשובה ליחיד לעשות מעשה. וכשאני לעצמי איני רואה שום פקפוק בדבר והנה אם באתי להאריך ולהשיב בפלפלת כל שהוא כדי להורות מעיקר הסוגיאות וכמעט כל המפרשים ראשונים והאחרונים וכל הפוסקים אשר בית ישראל נכון עליהם איך דינא יתיב וספרין פתיחו לטבול לכתחילה בתוך גיגית כזאת שלא כדעת הראב"ד. הא ודאי אריכנא מגילתא ועד בשחק נאמן סלה! ותלמידי הסובבים כסא תורתנו יתנו עדיהן ויצדקו דבאותם הימים בבואו מכתב למ"ר תכף כשנדמה לי שחזרתי לבריאותי המעט אם רב נכנסתי עמהם בענין זה ללומדו על בוריו ליום ולילה עד חצות ופלפלתי בו ככל הצורך מרישא דסדרא לברר הדברים והאמת האלה. ושוב תכף נפלתי עוד הפעם למשכב ולא נשאר לי מאותו לימוד כי אם רשימות וריש מילין. ועכשיו באמת טריחא לי מילתא למגמר בעתיקי וסימניך טינא ובר טינא. אך זה אוכל לומר לו כי בריא לי! כי מי שעומד על בורין של דברים של כל המשניות דטהרות והסוגיאות דיבמות וחגיגה וביצה בעיניו יראה ולבבו יבין במה קשים דברי הדאב"ד שעליהם הוא סומך הרד"ק ז"ל לפרש גם דעת הרמב"ם שכתב ועשאו מקוה כשר שר"ל כשר שלא לפסול את המקוה אבל לטבול בתוכו לא וכדי להפיס דעתו אני אביא מ"ש הגאון המפורסם העמוק והבקי בכל חדרי התורה כולה הוא הרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל מ"ש בח"א ובח"ב ולקצר הדברים אני אביא מ"ש בח"א תוך חצאי לבנה וז"ל וכבר נשאלתי על כיוצא בזה בכלי שחובורו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשבתי דזה פשוט דמהני דממ"נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש רמי א"כ אין חילוק בין היכא דנקבו בתלוש או במחובר והנקב הוא עיקר ההכשר אלא בעינן קבעו בקרקע משום גזירה שאם יראו שטובלין בכלי נקוב בתלוש יטבלו בכלי שאינו מנוקב וכיון שקבוע בקרקע שרי ואפילו תימא דבמחובר דמי א"כ בלא"ה שרי לטבול בו דעיקר ההכשר בקביעות אלא דגזרינן כלי מחובר אטו תלוש משו"ה בעינן נקבו ותו דאנן קי"ל כרבנן במס' ב"ב דס"ל כתלוש דמי וכיון דמותר לנוקבו בעודו בקרקע שרי לסותמו אח"ך דבשעת נקיבה בטל תורת כלי מעליו והסתימה אח"כ חשיב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ואין להאריך דזהו דין פשוט עכ"ד ז"ל ראה גם ראה כמה רב גובריה ורב חיליה להתיר בשופי לטבול בתוכו ואפילו נקבו אחר שחברו בקרקע כ"ש בנוקבו קודם חיבורו דהא ודאי לית דין צריך בושש ואעיקרא מה לנו לחתר אחר שורשי דינים הללו מאחר דאנו רואים דעת הרא"ש והטור והרמב"ן והריטב"א ורבינו ירוחם הובאו דבריהם בב"י ובבר"ה שכולם פה אחד מתירים לטבול לכתחילה בתוך כלים הללו כשנוקבם כש"ה לטבח. ומה גם אחרי פסק מרן הקדוש דקבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר (אם לא במקום שפשט המנהג להפך קודם שפשטו הוראותיו כמ"ש בקדמתו ז"ל ומילתא כרכא היא מילתא דלא שכיחא ולא שייך טעות מנהג) כנודע א'"כ מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשאו ופשטו הוראותיו אפילו בשל תורה ושלא בשעת הדחק כ"ש בנדון שלפניו דאיכא תרתי בדרבנן (שהוא מים שאובים דמקוה אמר רחמנא והא איכא) ושעת הדחק הגמור שאין אחריו כמוהו בהיות ישראל יחיד בנגעים מפוזר ומפורד בין העמים ומים אין לטהר אשה לבעלה דכגון דא ודאי אין מקום להחמיר בשום אופן ומכ"ש מדין טבילת הנהרות נפקא השתא ומה התם דכמעט רוב גדולי ההוראה אוסרים לטבול בנהרות עכ"ז כתב בתרומת הדשן ה"ד מר"ן ב"י יו"ד סימן ר"א שלא מיחו הקדמונים בדבר משום דחשו לכמה עיירות שנתפזרו שם היהודים וכו' ואין ספק בידם לחפור להם מקואות ואי הוו אסרי להו לטבול בנהרות אתו לזלזולי בטבילה לגמר ע"כ בנדון שלפנינו דאדרבא רוב גדולי הפוסקים מתירים אינו דין שנתיר הדבר מטעם זה הא ודאי כן הוא ואיך לא יהיה זה? והלא כל התלמוד והראשונים והאחרונים הם צועקים לאמר כדאי הוא ר' פ' לסמוך עליו בשעת הדחק. ואפילו ביחיד נגד רבים כ"ש בנדון שלפנינו דהדבר להפך ולא בדרך גוזמא וכאמור ומדובר וא"כ מי שם פה לאדם להחמיר אשר לא כדת? ועיין להרב פחד יצחק באות הכף כדאי וירוה צמאונו ואני בעניותי בקונ' הכללים אשר לי הארכתי למעניתי לעיני השמש והירח דדין זה הוא אפילו בשל תורה אם המועטים הם מהפוסקים הגדולים והמפורסמים ואין כאן מקום להאריך זו בלבד אטעימהו מעין הברכה ראיה אחת שקולה ומכרעת והיא זאת שהרי עינינו רואות גדול כחו של מרן מוהר"י קארו ז"ל ליסד ש"ע שלו ע"פי תלת מרבוותא הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ולפסוק ג"כ תרי מגו תלת נגד כל הפוסקים ואי מא"ה לא אריא. וידוע כמה אקהו בה אקהיתא הרבנים שבדורו ואשר קמו אחריו ואשתפוך חמימי על כלל זה לפסוק נגד הרבים ובפרט בשל תורה ועכ"ז פוק חזי מאי עמא דבר לפסוק בפשיטות כמר"ן ז"ל (יעיין להגאון הרמ"ז בחק"ל מ"ב ח"מ סימן ג' אות ט"ו ובסימן ד' אות ב' ואות י"ד מה שהאריךד בדבריו דברי אלהים חיים ועיין מה שהארכתי אני הדל בפסק מאלי"ל) מבלי פקפוק והלא דברים ק"ו אם בשל תורה ושלא בשעת הדחק כך בדרבנן ובשעת הדחק לאכ"וכ וזה ברור ופשוט איך שיהיה בנדון שלפנינו אין לחוש כלל ועיקר וכל כהאי מילתא לימדו משמאי כי אין לך שעת הדחק גדול מזה כי מה יעשה ישראל השט אחר פרנסתו כדרך יום כה וכדרך יום כה? האם נגזור על הטבע או אם נתאכזר על אחינו בית ישראל החרדים אל דברו להחמיר עליהם במקום דלא אפשר בלאו הכי? הא ודאי לא יתכן דרך ה' ומי יגלה עפר מעינך הרב החסיד מוהר"י אירגאס ז"ל? הובא"ד בתשובה מים רבים יו"ד סימן י"ו שכתב וז"ל הנח להו וילמדו ההתר כדי שלא יאמרו שכל תכלית החכמים להחמיר עכ"ד ומינה יקיש כל חכם לב המכיר האיאורופא המנועות הזאת לפי העת והזמן ה' יחזירם ויחזירנו בתשובה שלמה כיר"א ודי בזה:

ואשימה עיני להשיב לו על שאלתו הב' אי מצות יבום קודמת או מצות חליצה קורמת וע"ז כתב מר כי תליא באשלי רברבי רש"י והתוס' והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומי יכניס ראשו להכריע בין הרים הגדולים אלא שהיא זקנה קצת ואינה נשמעת לו ויש לומ' לממון קא מכוין את"ר בקיצור ואני אומר דלא נשאר הדבר לנו להכריע שכבר הדבר מוכרע ועומד אי מצד שבמקום ששלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש קיימי בס' אחת אין מי שיוכל לחלוק מפסק מר"ן ז"ל ואילך. (אם לא בשכבר נתפשט המנהג כמו שאמר לעיל וכמו שובא עוד בע"ה) וזה דבר ידוע לכל הבא אל האהל של תורה ואי מצד שבדבר הזה שאנו עסוקים בו רבו למעלה מחמשים פוסקים ולא בדרך גוזמא כולם נקבצו באו לך בהרב כנ"הג ובהרב יד אהרן בסימנים הללו כיעויין בדבריהם באורך שכולם הסכימו דמצות יבום קודמת ואפילו לשם ממון ואפילו לשם נוי והוא פשיטא דקרא יבמה יבא עליה מ"מ ואעתיק לו דברי הרב יצחק קארו ז"ל דודו של מרן ז"ל הר' בתשו' מרן הישנות דקנ"א ע"ב שעל מ"ש רז"ל שהראשונים מכוונים לשם מצוה כתב וז"ל איני מבין אלו דורות הראשונים מה היו? שג'כ דורות הראשונים אני רואה בהם עע"ז מגלי עריות שופכי דמים כל ימי השופטים והמלכים או רובם רובא דמנכר כמו שכתבו הנביאים הראשונים והאחרונים והיה צדקתם של אלו ורשעתם של אלו אלא ודאי אין הפרש כל כך גדול ודי שנאמר שהראשונים כולם מכוונים למצוה ואחרונים רובם למצו' ומיעוטם לשם נוי ולא שהראשונים צדיקים גמורים ואחרוני' רשעים גמורי' דכל ישראל בחזקת כשרים הן בין בדורות הראשונים בין בדורות אחרונים א"ד יעו'ש. ודבריו דברים המצודקים ואמתים ומקובלים על השכל הישר הנטוע בנו ואחר כל האמת הברור הזה אין ספק דמצד הדין הפשוט מי"ק אפילו בב' נשים ואפילו בחרם רגמ"ה שודאי לא החרים במקום מצוה. ומה כחו יפה כדאורייתא וכאשר האריכו למעניתם רבני האחרונים הלא בספרתם ודבר ה' בפיהם אמת ויציב ונכון עד גאל ישראל. אבל כנגד זה אין מי שיוכל להכחיש דמדינות הלועזים כבר פשט המנהג לחלוץ ולא ליבם (אם חד מב' הכתות אינו מתרצה ביבום) ולא שהדין כך אלא שהשעה והמקום צריכים לכך (כמו שיבא) ומזה רבות השנים כבר נתפשט המנהג לחלוץ דוקא וברוב המקומות הללו אם היבם יוצא מנקודת המרכז לשאול שאלות אשר לא כדת כדי לעגן את היבמה. או כי קבר פתוח גרונו הב הב הכסף והזהב כדי לחלוץ ולא יתרצה בפשרת דייני הזמן שיפשרו לפי מצב האשה ולפי מצב הנכסים והדומה לזה הא ודאי לפי מנהגם כופין אותו בשוטי' ובחרמות וגם מזה האריכו האחרונים ובפרט מוהר"מ מלובלין סי' ח"ל והרדב"ז בחדשות סי' ש"ט כתב דכופין לקיים מנהג המדינה אם אין דרך להטעותו ועיין בתשו' פחד יצחק אות חליצה דכ"א מהספר ע"א שכתב שבתחי' יעשו דרך בקשה ופשרה באיזה מתן בסתר וכו' וכו'. ואם ילך בחמת קרי וגו' יכופו אותו בהבדילו מן קהל ה' וכו' וכו' יעו"ש והעתיק עוד תשו' זאת באותה תשו' הארוכה בד' כ"ח ע"א ויעו"ש כל התשו' הארוכה ההיא ותרוה צמאונך (אלא שיש לעמוד עליה כמ"ש שמרן מהר"י קארו ז"ל הביא ב' הסברות אי מצות יבום קודמת או מח"ק ולא נשאו לבו להכריע עכ"ד ובמחי' מכבוד הרב ז"ל לא דקדק כלל בזה שהרי כל ס' הקצר הוא הש"ע הוא מוסד על יסוד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואפי' תרי מגו תלת וכנז"ל כ"ש הכא דאיכא תלתא כחד קניא דודאי הכריע מי"ק ולזה כתב ס' זאת כסתם כלומר זו הלכה ומח"ק ביש אומרים וכבר נודע דסתם ואח"ך י"א הלכה כסתם וכנודע ומה שהביא היש אומרים שהיא סברא דלא כהלכתא בש"ע היינו לאיזה מקומות שנתפשט המנהג כאותה ס' די"א כדי שלא יזוזו ממנהגם וכמ"ש הש"ך יו"ד ס' רמ"ב והרמ"ע מפאנו בתשו' (איני זוכר עתה הסימן) אבל לא שאינו מכריע והיא ברור ופשוט ואפי' דרדקי דבי רב ידעו לה במחי' מכ"ת ז"ל) הנה נמצא מכל האמור דאפי' דמצד הדין הפשוט מי"ק בלי שום ספק עכ"ז אם נתפשט המנהג לומר מח"ק ואינו מתרצה לחלוץ דינא יתיב לכופו בכל מין כפיה שבעולם לקיים המנהג ולדעתי טעם הדברי' הוא באמת כי תליא לפי שינוי טבע הארצות בלי ספק שהנה בארצות ישמעאל שגויי אותם הארצות נושאים נשים הרבה ומגרשים אותן בעל כרחן קרוב לדיני ישראל הא ודאי דינא יתיב בקיום המצוה והוא מי"ק שהוא ד"ת שתתעלה ויכולין לכופה כמעט בשוטים אפילו בערכאותיהם לאמר לה עשי מה שדיני ישראל אומרים ליך וליכא שום חילול ה' בדבר כי גם בדיניהם אין הדבר רחוק אבל במדינות הלועזים אשר תחת אמונת הנוצרים שבדיניהם ענין היבום הוא כפוגע באשת אח וגם כי נשואי ב' נשים לפי דעתם הוא קלקול קבוץ המדיני כנודע דתיהם שונות הא ודאי במדינות האלה אם אין האשה מתרצית להתיבם ומעיזה פניה אין בידינו לכופה בשום אופן שבעולם כי הא ודאי אם יודע בעמים מלבד דאין נותנין יד לדייני הזמן ע"ז (והייני כמה שאין מעכבים היבום להגרושים ברצון שנוהם כיון שהוא נגד דתם ומנהגם) עוד כה שיהיה חילול ה' גדול בדבר וכיון שאין בידינו לכופה להתיבם בעל כרחה וגם השכל גוזר כן לפי העת והזמן ממילא הוקבע המנהג לחלוץ ולא ליבם בכל אופן שבעולם ואפי' בחור ואפי' בני גיל אתת כיון שאין רצונה ביבום כופין אותו לחלוץ אחר שהשתדל הב"ד כל צרכו לפייס הצדדים וכאמור (אם לא שהיה הענין נפלא כאותו ענין המובא באותם התשו' המובאות בפחד יצחק שם בכמה עדויות ודברים מבוררום שהיה הענון ההוא לש"ש גמור וכיוצא ועכ"ז בדורות הללו צריכה רבה לכוף ליבם כי הן בעון אש יצאה מהמודראציון להבה מקרית הציוילוזאציון אבלה כמה פרשיות שלימות בעוה"ר ומחתה פיה ותאמר לא פעלתי און אוי לנו שכך עלתה בימינו וא"כ בדור הזה ובארצות האלו מצוה דקה וגדולה לפסוק כדעת הני רבוותא ואם מעט המה דסברי מח"ק ראוי והגון לתפוש במושלם כדעתם וסברתם ואל יתחלל ש"ש בין האומות ודלת בני עמינו החכמים בעיניהם וה' הטוב יעשה למען תורתו) והוא האמת והוא היושר שבכל אלו הדברים וכיוצא בהם דאיכא פלוגתא דרבוותא אם רבים ונכבדים או מיעוט פוסקי' גדולים אין לדיין אלא מקומו ושעתו ונדונו אשר לפניו וכל מעשיו לש"ש וא"כ בנדון שלפנינו אם אחר השתדלו' הדיין בפיוס וברצי כסף לפי ראות עיניו עכ"ז אינו מתרצה לחלוץ הא ודאי כופין אותו לחלוץ שבזה נותנים מקום ויד שררות המדינה כמו ענין הגט משא"כ להפך והוא ברור ופשוט שהענין הוא לפי מנהג המקומות והאריכות עוד בזה הוא להג הרבה ויגיעת בשר. ועיין תשב"ץ ח"ב סי' ק"ה וסי' ק"ף: ועפ"י כל האמור נתפשטו גם קמטי השאלה הג' בענין תובע חצי הנכסים משום תקנת הקהלות כמ"ש רמ"א והב"ש שם והענין דכיון דהוברר הדבר דהמנהג דכופין לחלוץ א"כ הרי הוא ככל חלוצה דעלמא דנוטלת כל כתובתה וכיון שלא הוברר לנו תקנה זאת אם קבלוה באלו המקומו' או לא א"כ בעל יד התקנה על התחתונה ואין לנו אלא לרצותו ברצי כסף לפי ראות עיני הדיין כי מטעם זה נתקנה תקנה זאת כמ"ש המ"ב והאחרונים וא"כ אנן דלא ברירא לן אם במקומות האלו נתקנה תקנה זאת ואין שום מרבני איטאלייה שמזכירים תקנה זאת א"כ חזר הדין ככל חליצה דעלמא במקום דליכא תקנה שהכל לפי ראות עיני הדייני' והוא ברור ופשוט וכ"ש דהדבר במחלוקת שנוי בין מוהרא"י ומ"ב אי תקנה זאת היא גם על הכתוב' עצמה או על שאר נכסי' וא"כ מכל הצדדי' יד בעל"הת על"הת ובפרט למה שאנו רואים לשון התקנה הובאה בתשו' מוהר"ם סי' יו"ד וז"ל ואין לפחות ליבמה מנכסים שהביאה לו ויפטור את יבמתו בלי איחור וחימוץ עכ"ד ועם שיש תקנה אחרת שם שנתחדשה והיא לחלוק הכל כיעו"ש עכ"פ אצלינו הכל הוא בספק גמור וכשיש שני תקנות אמרינן אימור זה קבלו וזה לא קבלו וכאשר הארכתי בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סימן י"ג ואכמ"ל:

באנו אל השאלה הד' כשהיבם תובע לחלוץ והיא רצונה לישאר עגונה אי דינה כמורדת לדעת הרמב"ם והטור או לא מפני שאנו רואים שלא הזכירו בלשונם דדינה כמורדת וכמ"ש אב"ש את"ד נר"ו ולדעתי המעט תמהני על הב"ש אם צריך שיאמרו אותו בפי' והלא הדבר הוא סוגיא ערוכה בפ' אע"פי דס"ד ע"א כותבין אגרת מרד על שומרת יבם יע"ש על הסוגיא וכש"מ להר"ב ז"ל ובה"ה ובלח"מ והם דברים פשוטים וברורים שהרי כל עיקר טעמא דטעים הרמב"ם הוא משום דלא יהבי אחריתי והוא הוא הטעם שעליו אמרו בתלמוד' דכותבין אגרת מרד מפני דלא יהבי אחריתי ואף לכשיתעקש המתעקש בפי' ההלכ' ככל אשר יעלה מזלגו כי ידעתי כי שערי דחיות המה פתיחות ואיני יכול להאריך בפילפול הסוגיא העמוקה והרחבה בכל פינות חלקיה להראות לעיני השמש דדינה מורדת גמורה עכ"פ אסכר פי המתעקש בתשובות תשב"ץ ח"ג סי' ק"ף שעל נדונו שהיה ביבמה שדינה לחלוץ ולא ליבם מפני פיסול הגט הנמצא בגט הבעל שכ"מ ע"ז כתב ז"ל ואם היה רוצה לעמוד באלמנותה כשאר האלמנות אע"פי שהרמב"ם כתב בפ"ב מהל' יבום שאין שומעין לה זהו ביבמה העומדת ליבום אבל זאת שאינה עומד' ליבם אין ליבם לכוף אותה לחליצ' כמו שנראה מלשונו (ר"ל שהרמב"ם כתב להדיא דהטעם הוא משום דלא יהבי אחריתי א"כ באופן כזה דאינה ראויה ליבום יהבו ליה אחריתי) וכן מוכח בפ' אע"פי וכן כתבו המפרשים שם וכיון שאינה מורדת נוטלת כתובתה ותעמוד עגונה עכ"ד ז"ל מסיום דבריו אלו יקח אחד חכם ואחד תם תשובתו שהרי כתב על זו שבנדונו שאינה ראויה להתיבם כיון שאינה מורדת נוטלת כתובתה ותעמוד עגונה דוק מינה הא אותה שבפ' אע'פי ופסקה הרמב"ם וכל הפוסקים שראויה להתיבם ואינה רוצה לחלוץ הויא מורדת גמורה דבההוא פחדא יתבי כל הנשים שבעולם ולא יהבי ליה אחריתי ואין לך מרד גדול מזה שבסיבת עכובה ישאר בטל זה מג"ור והדברים נתבררו בשמלה הודו לה':

ועל השאלה הה' על מי יפלו ההוצאות של חליצה (אם למסדר לדעת היש נוהגים שהביא הכנ"הג ליקח שכר ודלא כמ"ש מר בהחלט לאסור עם שאני לעצמי מן המחמירין ברוך ה' וכל הזקנים עדים היום וכל הקהל עכ"ז לא ניחא לי לאסור הדברים בהחלט שלא להוציא לעז על הנהנים) אם שאר הוצאות כחזנים ושמשים ושכר המנעל מהקהלה וכדומה. ידידי! מה אענה ומה אומר כי לפום ריהטא יצאתי לחפשי על הספרים ולא מצאתי לפי שעה הדבר מבורר אבל נוכל ללומדו במכ"ש מגט בזה האופן השתא ומה בגט שעל הבעל לתת שכר הגט דהרי וכתב ונתן אמר רחמנא ועכ"ז תקנו חכמים שהיא תפרע השכר משום תקנת עגונות כמ"ש הפוסקים ועיין בתי כהונה ח"ב בסדר הגט א"כ כ"ש בחליצה שעניה זאת קשורה עמו בכבלי ברזל א"כ אין לך תקנת עגונות גדול מזה. ולעולם ראינו בכל בתי דינינו שהחולצת מוצאת והיא שלחה כל ההוצאה והשכל גוזר כן שהרי אם היא מתפרשת ונותנת ליבם חלבה ודמה לפי ראות עיני הדין כדי שיחלוץ לה ולצאת מכבלי העיגון כ"ש שתפרע גם הוצאת החליצה והוא ברור:

ותשם בסוף שתי תשובות בסקירה אחת על שאלתו ששית ושביעית אם חרם רגמ"ה נתפשט ואם היה עד אלף החמשי ותו לא ואען ואומר אמת שבין הספרים לא נתפשטה כל עיקר כאשר כתב מוהרלנ"ח סימן ל"ו והדרב"ז הובא בתשובות מוהר"י בירב סימן ס"א ונחלת יעקב והוא האמת שאנחנו הספרדים נושאים נשים על שלשים ועל רבעי' אבל ברשות הא' יען מנהג הספרדים לישבע בשעת נישואין שלא לישא אשה אחרת עליה ולא לגרשה כי אם מדעתה ורצונה. נמצא דאי לאו משום שבועת הכתובה אנו מותרים ועומדים לישא עד ד' נשים. אבל לדעתי כל זה לספרדים יושבי תוגרמה (ועיין פרח מטה אהרן ח"ב סי' ס"ו שכתב להדיא דבערי תוגרמה לא נחפשט חרם תמ"ה יעו"ש) אבל ללועזים אשר תחת אמונת הנוצרים אני מסתפק מאד ועל הרוב מתחי' האטלקים כולם אשכנזים או קרוב להם כמו שנר' ממנהגם ותפלותיהם א"כ הספרדים שבאו כאן נותנין להם חומרי מקום בלי ספק וא"כ לכל אפיא מידי ספק חרם רגמ"ה לא נפקי כל אלו ההרצות ואסורים לישא ב' נשים בכל אופן שבעולם וממילא הופשט גם הס' הז' אם החרם הוא עד אלף החמישי או לעד ולעולם בהא ודאי תמהני עליה דמר שהרי ממקום שבא מלשון ההגהה נראה שהוא לעד ולעולם שהרי רמ"א בעל ההגה"ה היה של"ט אחר אלף החמשי ועכ"ז פסיק ותני דאין להניחו להשיאו אשה אם לא שיחלוץ משום חרם רגמ"ה הרי דס"ל דעד זמנו היה חרם ולהלן דאי לא"ה למאי הלכתא קבעו בש"ע והוא ברור דהאשכנזים עד היום ומחר בכלל תפסי ס' זאת וחוששים לחרם רגמ"ה וכן עד היום בכל בתי דינינו אין אנו מניחין לשום אשכנזי לישא ב' נשים בשום אופן ואפי' בשוטה ונכרית אין אנו מתירין אלא בהתר מאה רבנים וכמו שהוזכר בבאר היטב א"הע סי' ובהיותי בע"הק ירושלים תוב"ב נמנה בב"ד הגדול כנודע בא מעשה לפנינו באשכנזי שהיה לו אשה שוטה ואני חד ממאה חתומים בהיתרו ואעיקרא כבר כתב מוהרש"ך ח"ב סי' ל"ו שאפי' לדברי האומרי' שחרם רגמ"ה אינו אלא עד סוף אלף החמשי מ"מ כיון שקבלו עליהם ועוד אח"ך הלכו אחריו יש לחוש עכ"ד וא"כ לפי כל האמור ומדובר כל הלועזים בין ספרדים בין אשכנזים ודאי אין מניחין אותם לישא ב' נשים ולא ליבם לישא אם לא שיחלוץ כי הא ודאי ס' חרם להחמיר והא אוקמוה ושפיר:

כל זה כתבתי בעטי"ו של נח"ץ כי נח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני עומד בפ' הנסיעה ובאמת זו הלכה בת יומא וע"כ סלח נא אנכי מבקש על איזה דברים שפלטן הקולמוס שלא מדעת בעלי' ושו"ט דמר ושלום תורתו ירום ויגדל ממעל לחש"ב האפוד באות נה"ר גם נשאה ובנפש נענה דוה לבב שנעכרה צורתו מרוח סועה מצע"ר רבים ונכבדים עלו בי עצבים וגדולה שבכולם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' עיר האלהים ירושלים דדהבא יואל אלוה להשיב את שבותי אני וביתי על מכון הר ציון בית פלט"י א"ל בי"ן עז"ן: הצעיר ישראל משה חזן ס"ט פסק דיני זה שלחתיו לי"הק הגאון האמיתי הרב מו"ר דודי המלך דוד חזן הי"ו אב"ד ק"ק אזמיר יע"א (הואהקדוש שעמד על כסא ההוראה בע"הק ירושלם ת"ו לראש וראשון לציון) והשיב לי בכתב פס"ד ארוך על כל קוץ וקוץ ומרוב טירדת לימודי ועסקי הצבור נאבד ממני חבל על דאבדין: