כרך של רומי/א

מעשה בא לידי פה העירה רומא יע"א. שעל ידי שראיתי לאנשי קהלתינו הע"י מתפללים בשבתות וי"ט תפלה שלא בעונתה ע"ז נזדרזתי בכל כחי לסדר להם שעות דרבנן בקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה ע"פ הש"ע שמשם תורה יוצאה לכל הגולה. ונסדרו ונכתבו בלשון וכתב איטאלקי ע"י איש הביני'ם ידיד נפשנו ומחמד לבנו מעלת החבר כמוהר"ר יעקב פאסאני נר"ו ואחר כל עמל וטורח ראיתי שעדין לא היו נזהרים מפני עצלות השמשים. בטענות משאות שוא ומדוחים. באומרם כי השעה משחקת להם ומטעתם. ע"כ גזרתי אומר לחדש כלי השעות הנקרא אורו'לוגיו ולקובעו בחצר בה"כ או בחוץ ושוב לא יהיה להם מענה להשיב. והרי קימא להו שעת"א טוב"ה. ומע' גזברי ק"ק מכל חמשה ב"כ קיימו וקבלו עליהם לעשות משפט כתוב בעצת כל יועצי כל הב"כ כל אחד בפ"ע וכולם בכללות וע"ז שלחו מאתם הגזבר של בה"כ יראי ה' יכב"ץ המו"ן כמוה"ר מרדכי סקאצוקיו נר"ו באומרם שכבר קבלו עליהם באהבה וחבה. אך בזאת נפשם לשא"ול הגיע אם יבולים ליתן זוג המקשקש השעות. יען שבבתי כנסיות הנוצרים יש שעה עם זוג המקשקש לידע השעות כמו שיש בבתים וברחובות קרי'ה. ועם שאין בזה עבודה עם כל זה שאול ישאלו אם יש בזה משום ל"ת בחוקות הגוים או לא. על הכל יורנו המורה לצדקה משפט הכלי שעות הזה ויבא שכמ"ה:

תשובה. אל ה' ויאר לנו כי עיקרא דהאי מילתא ארוכה מאר"ש ואם נשתטח בכל מקצוע דין זה דל"ת בחוקות הגוים נצא חוץ ממרכז הכונה ואין הפנאי כי עול הציבור אל שתי קצותיו חובר. אמנם לבא לידי גמר בכל פרטי נדון זה ארח חיים למעלה למשכיל ושורשו פתוח בתשובת הגאון מוהר"ר יוסף קולון זלה"ה בתשו' סימן פ"ח ופסקה מרן ב"י ביו"ד סימן קע"ח ובכסף משנה ריש פי"א מה' ע"ז ומור"ם שם בהגהה והיא תשובת התר לבישת הקפ"א של כוהני הנוצרים. ונתן תרי טעמי קשוט שלא לאסור משום ל"ת בחוקות הגיים וז"ל נלע"ד פשוט דלא לאסור משום ל"ת בחוקות הגוים. אלא מאחד מב' חלקים. האחד הוא. הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק וכדפרש"י בפי' החומש. שאין להם טעם לדבר. והרמב"ן ז"ל וכו' וכו'. וענין השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים. לפי ענ"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים. גם זה אסור. ואם הלכה כתנא דברייתא דספרי דקתני. שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו'. שהדברים הללו הם דברי שחץ וגאוה ולא כאלה חלק יעקב אלא דרכם של ישראל להיות צנועים וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים. ואם גם זאת נראה דהינו דוקא כשעושה להדמות אליהם. ולא לתועלת ידועה כדמשמע הלשון הואיל והם יוצאין וכו' אלא ודאי נראה דלא שיך לאסור משום הלוך בחוקות הגוים. אלא היכא שהדברים מראין שהישראל מתדמה אליהם. כגון שעושה מעשה תמוה אשר אין לתלות בעשייתו. אלא מפני חקם כדפירשנו לעיל וכן האומר הואיל והם יוצאים בארגמן וכו' שהוא מכוין להדמות אליהם. אבל בענין אחר לא. עיין שם בדבריו שהאריך בראיות מופתיות כאיש גבורתו. לברר וללבן. דלאו דל"ת בחוקות הגוים הוא דוקא על ב' אופנים הנ"ל או בדבר שאין בו טעם לגוים כלל בעשייתו אלא שנעשה להם חק עבודה. או בדבר שהוא ענין שחץ וגאוה כגון לבישת האדום וחוץ מב' דרכים הללו מותר לילך בדרכיהם. יען שהוא דבר השוה לכל נפש אדם ונצרך להם ר"ל לכל בריות מעשה בראשית. ונכללים כהם ישראלים ואוה"ע. וליכא אפילו שום ריח איסור ומעתה נחזי אנן בנדון דידן של כלי המכה השעות אם יש בו סרך איסור. וכד דייקינן שפיר לית ביה ולא חדא מהב' חלקים הנכללין בלאו דל"ת בחוקות הגוים הנ"ל ויצא הראשון מה שהוא חוק אשד לא נודע טעמו. זה לא שייך בנ"ד שהרי הנחת כלי המכה השעות בבתי כנסיות הנוצרים אינו חוק ודת כלל. ומה שהונח שם הוא לטובת הכלל לידע ולהודיע השעה לכל עובר ושב ולכל הדרים באותה השכונה ואינו עשוי לאסף העם לבית תפלתם. שהרי לאסף העם לבית תפלתם. הרי יש להם אותו הגדול שמקשקשים אותו בידיהם. שבאותו איכא תרתי חדא לאסף העם. והב' שברוב הימים חזר להיות עבודה ממש כנודע ומפורסם. אבל באותו של כלי השעות שאין בו שום אחד מהני תרתי טעמי ודאי מותר גמור. ואפי' היו אותן ההכאות של כלי השעות. לאסף העם לבית תפלתם. עכ"ז מותר. חדא דאינו חוק ועבודה כי אם זרוז לעם לבא לקראת אלהיו. וזאת שנית. כיון דלהישראלי העושהו טעמו ידוע ונגלה שאיש הישראלי אינו עושהו להתדמות ואינו דבר תמוה.שהרי יש לו טעם מפורסם. והוא כי כל שכונת בה"כ העניים והאביונים ידעו השעה ויצא אדם לפעלו וכדומה ודאי דאין לפקפק:

ועוד ראיה שענין כלי המכה השעות אינו דת קבועה להם. שהרי כמה כנסיות שלהם. אין להם כלי מכה שעות ולא מורה שעות אלא ודאי דמה שהוקבע בכנסיות המפורסמות היינו לטובת הכללי וכאמור וא"כ מהיכא תיתי שיהא הישראלי אסור לקובעו חוץ מבה"כ להשמיע לעם בני ישראל השעות חסד חנם. אפי' שלא היה סרך מצוה כי אם לנוח בני השכונה. כ"ש וק"ו דאיכא מצוה רבה כדי להתפלל תפלה בעונתה: והרי הב"ח ז"ל יו"ד קע"ח כתב על מ"ש הטור מי שקרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולהדמות אליהם מותר בכל ע"כ. והקשה מב"י ז"ל דכיון דמן התורה אסור ולוקה על אחת מאלו. א"כ היאך היו מתירין חכמים איסור של תורה לקרובי המלכות. ותירץ דמשום הצלת נפשות שאני ע"כ. וכתב עליו הרב ב"ח הנ"ל דליכא ריח קושיא. דל' ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להדמות אליהם. אלא שצריך ללבוש במלבושיהם ולהדמות אליהם. ולנהוג כמותן. שנראה כמודה לדתן ובלשון הספרי כאומר הואיל והן יוצאין בארגמן וכו' אבל מי שאין דעתו להדמות אליהם אלא שצריך ללבוש במלבושיהן ולהדמות אליהם כדי שלא יהיה גנאי אם לא ידמה אליהם. דבר זה לא אסרה תורה. ולא עליו קאי קרא עכ"ד ז"ל. והרי אתה דן ק"ו השתא ומה התם בלבושים דסוף סוף הוא מתדמה וכונתו להדמות להם וליכא טעם אחר עכ"ז מותר כיון דאינו עושה מעשה כמודה אלא משום גנאי אם לא ידמה להם. הכא דאיכא טעם עצמי בצורך ידיעת השעות אפילו בהנאת אחד מבני השכונה וגם איכא סרך מצוה. לא כ"ש דמותר:

באנו לטעם השני שכתב מוהר"י קולון ז"ל והוא כל דבר דהוא פריצת גדר הצניעות והענוה וכו' וכנז"ל הנה גם מטעם זה אין לנו בית מיחוש. שהנה מלבד שגם לזה כבר כתב דאפי' בדברים הללו של שחץ וגאוה דאסורים היינו דוקא אם עושה אותם הישראלי להדמות להם. אבל אם עושה אותם לתועלת ידועה אפי' שהם של שחץ וגאוה מותר בהם (והם דברי הב"ח הנ"ל ותמהני איך לא נסתייע מדברי מוהרי"קו הללו שהם דבריו ממש והוא פלא). דכוותא בנ"ד אף שתאמר שענין זה הוא שחץ וגאוה עכ"ז מותר כיון שאינו עשוי להדמות להם כי אם לתועלת ידועה ומפורסמת וכ"ש שענין כזה אין לו ריח שחץ וגאוה שאפי' עני המתפרנס מן הצדקה יכול להיות לו בביתו ובחומותיו כלי מכה שעות כזה. ועוד שאם אתה בא לאוסרו. צריך אתה לאוסרו גם לישראלי הפשוט להיות בביתו ובחומותיו כלי מכה שעות כיון שהוא שחץ וגאוה ויותר שייך בפרטות מה שאין בכללות ואין צבור עני אלא ודאי הס כי לא להזכיר ומכל הצדדים הדבר מותר. ומה לתבן אצל הבר:

ואם ידחה הדוחה לומר דנ"ד אכתי לא אפרק מחולשא ועדין לא דמי לכל האמור ומדובר דהתם שאני במ"ש מוהריק"ו ז"ל דעכ"פ אותו דבר שאנו עושים אם אין בו חד מב' טעמים דהיינו או חק או גאוה. א"כ נמלט אותו דבר מחוקות הגוים וקרא לא קאי עליה וכמ"ש הב"ח הנז"ל. אבל הכא בנדון דידן עם שבאמת ענין כלי מכה השעות נמלט מדין חק ומדין גאוה. עכ"פ כיון שכדמות הקול הזה שמכה בפעמון יש קול כזה שמקשקש ביד ואותו ודאי עבוד' גמור' כחק ודת שלהם והוא בנוי ע"ג כנסיותיהם. א"כ ממילא אנן מחוייבין להרחיק כדמות השמעת קול זה מע"ג ב"הכ. על דרך הרחק מעליה דרכך. ומה לי שאותו הקשקוש הוא בידים והוא לכונה אחדת שהיא עבודתם. ומה לי קשקוש ע"י כלי והוא לכונת השעות. סוף סוף הקול קול לו קול אליו אותו בדומין לו והוא עבודה גמורה בלי ספק. ע"ז נשיב לו ונאמר שמלבד שעם כל מה שכתבנו לעיל תנתק ותמוש גם טענה זאת שהרי לפי כל האמור כל דבר שאינו חק בלי טעם מה שאני עושה אני מוסר בו אף שלהם הדבר הזה עצמו הוא חק בלי טעם ועבודה. כיון דהישראל עושהו מטעם ההכרחי אשר בו גלוי לכל העמים. תו לא משגחינן בעבודתם והוא מבורר מדברי מוהריק"ו הנז"ל ומדברי כל הפוסקי' הלא בספרתם ולא דמי למצבה אשר בחרו בה האבות ואח"ך כיון שהכנעני' עשאוה חק נאסר' דכתי' אשר שנא ה' דמעיקרא אהובה היתה. דהתם שאני כי אני עובד בה כמעשיהם. ע"ז ודאי ראה ה' כי שנואה לעבודה אשר עבדו שם הגוים אבל לא נאסרה לבנות מצבה כדי לישב עליה וכיוצא מאיזה דברים דלאו בני עבודה נינהו. דכוותא בנדון דידן דאם משתמשים הם בקול הפעמון הזה לעבודה. כמו מצבה. אנו משתמשים בו כאופן אחר והיינו לשמוע השעות על דרך מקים מצבה לישב עליה לרוח היום וכיוצא בזה דודאי מותר:

ועוד דמצבה היא מיוחדת לעבודה דוקא להם. והכא גם להם הקול הזה אינו מיוחד לעבודה שהרי משתמשין גם לכלי השעות ומה שמיוחד הוא הכלי שמושכין אותו בידים ואין שיעור להכאות כלל כמו שיעורי השעות. א"כ כיון דאינו מיוחד להם אפילו אנו משתמשים ממש באותו כלי כדמותו ואפי' ביד ואפי' כלי שיעור הכאות כאותו פעמון העבודה מותר כיון דלאו מעבודתם קא גמרינן אלא מעלמא גמרינן. והגם שחילוקים הללו הם מבוררים בש"ס ובפוסקים עכ"פ תשורה ה"ן להביא כדמות נדון זה ממש בתשו' הב"ח השייכות ס"ו סי' קכ"ז שנשאל על מה שמזמרים ומנגנים בבתי כנסיות במוסיק"א שמנגנים ומזמרים בבית תפלתם כתב דאין אוסר אלא דוקא באותן הנגונים שהם מיוחדים לגוים מאחר שהוא חק לע"ז וכו' כמו מצבה שאסורה בכל מקום מפני שעשאוה כנענים חק לע"ז. אבל אם אינן מיוחדים נראה דאין בזה איסור דבהא ודאי איכא למימר דלא גמרינן מנייהו עכ"ד. והרי השתא ומה התם בנדון המוסיק"א שסוף סוף אותו קול עצמו הוא העבודה שלהם והוא הנעשה לעבודה שלנו בתפלותינו. עכ"ז כיון שאינו מיוחד להם ר"ל לעבודתם מותר דאיכא למימ' דלא גמרינן מעבודת' אלא גמרינן בעלמא. כ"ש וק"ו בנ"ד דקול הפעמון הזה לאו מיוחד לעבודתם ולעומת זה מה שאנו למדין ועושים כלי והכונה להשמיע קול הזה אינו בתוך ב"הכ ואינו לנו שום עבודה ושום מצוה בהכאת השעות אלא בתכשיטי מצוה וזירוז ואפי' זה אין אנו חייבים בו. כגון דא ודאי לא אמרו אדם מעולם דאיכא ריח איסור בדבר. שהרי איכא כמה וכמה הפרשיות בדבר חדא שאינו הכלי העובד הנקשקש בידים ועוד שטעמו לנו נגלה וידוע. ועוד שאינו מיוחד להם. ועוד שאינו ענין עבודה מה שאנו עושים כדמות המוסיק"א בתפלה. והוא ברור כביעתא בכותחא. והחולק ע"ז ורוצה להחמיר אינו אלא מן המתמהין:

ובעיקר דינו של הב"ח ז"ל בענין המוסיק"א הנ"ל. הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. והוא דאחרי המחילה רבא מעצמותיו הקדושי'. לא דמי ענין המוסיק"א אפילו המיוחדת לעבודתם לענין מצבה. דבשלמא בענין מצבה דהיתה חק לאבותינו לעבוד את ה' בה. ואחר האמת היתה בלא טעם וסברה בגופה כי אם כך בחרו האבות ביחוד לעבודת ה'. וא"כ כשחזרו הכנענים וקבעוה חק לע"ז אה"ן דנאסרה לישראל דחזר חק בלי טעם לכנענים (כמו שהוא פי' לשון חק וכמ"ש מוהר"י קולון ז"ל הנז"ל) ויכול לעבוד את ה' באופן אחר כמו ע"ג הבמה או ע"ג המזבח וכיוצא כיון דליכא טעם עצמי במצבה יותר משאר האופנים כי אם דוקא מנהג אבות העולם וא"כ כשחזרה חק לע"ז שפיר שייך בה אשר שנא ה'. וראיה לדבר כי בגוף העבודה כמו הקרבת הקרבנות גופיה שהם לריח ניחוח והוא טעם העצמי בעולה וגם כשאר הקרבנות נוסף להם מתנות כהונה. באלו וביוצא באלו לא נאסרו ולא חזרו שנואים מפני שהיו מקריבים קרבנות וכיוצא. לע"ז. דא"כ יאבד העולם מפני השוטים? זה לא אמרו אדם מעולם התינח במצבה דאין בה טעם עצמי והוא חק בעלמא אה"ן שייך שפיר לשנוא אותה. אבל בשאר הקרבנות ושאר עבודות שיש בהם טעם ידוע ונגלה איך אפשר בעולם שיהיו אסורים מפני שוטים שקלקלו. דכוותא בנדון המוסיק"א שהוא גוף העבודה כמ"ש. ונשלמה פרים שפתינו. והיא התפלה בהכנעה ובקול נעים גילה ורעדה יותן לה הוד והדר בבית אלהינו. ואם הקול הזה אשר מנגנים בבית תפלתם של א"הע. הוא קול ההכנעה הנכנס ללב לפי משקל המוסי"קא ולפי מה שהורגל בו. הא לאו הכי לא יכון לבב השומעים ולא יתישב דעתם בתפלתם. היאמן כי יסופר כי בשביל שוטים שקלקלו וקבעום בבית תפלתם. נאסר אנחנו בדבר שטבענו מחייב כי הוא חד מה' חושים שהגוף נהנה מהם. ומאי שנא מחוש הטעם וחוש הריח והוא ענין הקרבנות והקטורת גופייהו דלא נאסרו. לאו היינו משום שאין אדם שליט ברוח הטבעי אשר יד כל אדם שוה בו. א"כ הוא הדין והוא הטעם בחוש השמע והנגון שכל אדם שוה בו. וכבר הנטבע בטבעו אשר לא יכנע לבבו הערל אם לא משמוע קולות המוסיק"א אשר הוקבעו למוכנעים והורגלו במדינתו איש ואיש יולד בה. ואלו משברים לבו ולא זולתם. האם יוכל האיש הישראלי האיטלקי דרך משל להפוך טבעו בטבע הנקנה מארץ מולדתו. ולילך לב"הכ וליכנע מקולות השומעם בכל יום כטיאטריאות וקרקסיאות או ברחובו' קריה. זה לא עלה על לב אנוש. ולטעמיה של הרב ב"ח ז"ל למה לא נאסור הבדלה בכוס של יין ע"ג התיבה. מאחר שגם בבתי כנסיותם מברכין על כוס יין נסכם. אלא ודאי כמו שאמרנו דבדבר טבעי ונצרך לכל אומה האי כדיניה והאי כאמונתו לא שייך לאוסרו דאי לאו הכי לא שבקת חיי. הרי זה דומה למ"ש בב"ב ד"ס ע"ב ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להם ר"י ב"ח אמר להן מפני מה אין אתם אוכלין בשר ושותין יין א"ל נאכל בשר שממנו מקרבין ע"ג המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין ע"ג המזבח ועכשיו בטל? א"ל א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות. אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים. אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו וכו' ע"כ.

ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר מפורש כביעתא בכותחא בגדול אדונינו הרמב"ם בס' המורה ח"ג סוף פמ"ז שמכלל טעמיו על הקרבנות. עמד כנגדו ניסוך היין איך ציותה תורה לנסך יין ע"ג המזבח והיה חוקותיהם וז"ל אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך צוה להקריבו וכבר היו עובדי ע"ז מקריבים אותו. ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם. שאמר. כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד והוא הבשר. והטוב שבדברים לכח חיונית אשר מבועה הלב הוא היין. ובן הכח אשר מבועה המח והיא הנפשית יערב לה הניגון בכלים ומפני זה התקרב כל כח אל ה' בנאהב שבדברים. לו. והיה הקרבן. הבשר והיין ושמע קול ר"ל השיר עכ"ד ז"ל ועיין שם בשם טוב שכתב אבל הקרבת היין אני נבוך וכו' וכבר אמרתי לך טעם השולחן וג"פ אותו טעם ראוי שינתן ביין כי כל עבודה שיעבדו המלך ראוי שיעבוד בה השם הנכבד (ועיי"ל בדברי הרשב"ש שהם דבריו ממש) הנה אל ה' ויאר לנו למצוא כל מבוקשנו בדברי המורה לצדקה אשר בית ישראל נכון עליו. תרתי לטיבותא גם טעם היין וגם טעם השיר אשר הוא עיקר מתרין הטעמים הנחמדים שאמרנו משיקול דעתנו דלא נאסר לעבור את ה' כי אם בחוקותיהם שהוא מילתא בלא טעמא. אבל כל דבר שהוא מילתא בטעמא ראוי שנעבד את השם הנכבד אדרבא כמו הם ויותר מהם ובפרט לטעם השם טוב והוא דמיון עבודת המלך וכו'. ואל תשיבני ממ"ש הרב כהונת עולם סי' ע"ד שאסר לבישת הצניף הירוק ככרתי לישראלי השוכן במדינות ישמעאל. דאסור להדמות אליהם אפי' במה שהטבע משתוקקו. דהתם שאני שהוא מיוחד אליהם לדתיים שלהם ואינם מניחים לשום אומה ללובשו אפי' ללועזים הבאים מארץ איברופ"א שאינם תחת ממשלתם. כי חק הוא לכהני הישמעאלים זרע הנביא שלהם נקראים שארי"ף. ע"ז ודאי אסור. חדא שאינו נוגע לגוף טבעו של אדם ואפשר במלבוש אחר ועוד דדבר זה הוא חק בלי טעם למה בחרו בגוון זה ולא אחר. וע"ז אינם מניחים לאחרים ללובשו הרי דליכא גנאי אם אינו לובשו כאותה שכתב הב"ח ומוהריק"ו. ואדרבא איכא סכנה. לא כן בעניני הנאת האדם הטבעי או במלבושים הנהוגים בחלקי ארצות שאם אינו לובשם גנאי גדול והוא פשוט ועיין הרדב"ז ח"א סימן ס"ה:

ויש לי ראיה גדולה שכל דבר דיש לו טעם נכון משום הנאה או כבוד או הטבע מחייבו לפי מנהגי המדינות ושנוי ארצות. אפי' שאותו דבר נתייחד לעבודת איזה כנסיות מאיזה אומה שתהיה. מלבד שהדבר ההוא מותר לישראל וליכא משום ל"ת בחוקות הגוים. אלא אדרבא מצוה לילך בדרכיהם ולהדר בתי כנסיות שלנו בכל מיני הדור וכבוד השוה לכל נפש אדם מאותה מדינה אפי' שנתיחד לבתי כנסיות שלהם.

והיא הראיה ממה שנשאל הרשב"ש סי' רפ"ה על קהל שרצו להסכים שלא ליכנס אדם ב"הכ במנעלים מחמת החרפה שמחרפין הישמעאלים (ומפני שמנהגם שלא ליכנס בכנסיותיהם במנעלים כנודע) וקמו קצת יחידים וערערו בדבר והשיב ז"ל. דבר ידוע הוא שב"הכ ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל מיני בזיון אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר הוא נחשב בעיני אדם כבוד אם בבנינו וכו' אם מצד הדלקת הנרות וכו'. ולהדחיק ממנו כל מיני בזיון מצד השתמשות בהני דרך בזיון וכו' והכבוד והבזיון כפי מחשבת בני האדם וכפי המקומות. כי הכבוד והבזיון האמיתי הוא כבור הנפש ובזיון הנפש. אבל יש כבוד מדומה ובזיון מדומה. כי אם ילבש אדם בגדים נאים הוא כי בעיני האדם נחשב לכבוד ואם ילבש בגדים מטולאים הוא נחשב בעיניהם לבזיון. אע"פ שבעצם נפש האדם שהיא צורתו. אין כבוד בלבוש בגדי רקמה. או לבוז בלבושו בגדים צואים. אבל הוא כבוד או בזיון אצל בני הארם. ומפני כך היה קורא רבי יוחנן למאניה מכבדותיה וכו' ובן ת"ח שנמצא רבב בבגדו וכו'. אע"פי שאין תוספת בעצם נפש האדם כשילבש בגדים נאים ולא חסרון בלובשו בגדים מטולאים. אלא כפי מחשבתו. ויש בגדים שאם ילבשם האדם במקום אחד הם תפארת ואם ילבשם במקום אחר הם גנאי והכל לפי מנהג המקומות וכפי האדם והקש על זה. ולפיכך דברים שאנו חושבים אותם גנאי ובזיון לא נעשה לפני הקב"ה ולא במקומות המקודשין. ובפ' כיצד צולין אמרו והלא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני הקב"ה לא כ"ש עי"ש. א"כ כל מה שאנו חושבין אותו לבזיון ראוי להתרחק מלעשותם לפני הקב"ה וכן הדין שלא לעשותו במקומות המכובדים וכו' והנה בארצות הנוצרים שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם לפני מלכם במנעל אם נכנס כן בב"הכ שבעירם אינו בזיון ובארצות אלו (ר"ל ארצות ישמעאל) שהוא בזיון ליכנס לפני גדוליהם וכ"ש לפני מלכם במנעל אסור ליכנס במנעלים בב"הכ שבעירם וכו' וכמו שכבר ביארתי שאין הכבוד והבזיון אלא כפי מחשבת האדם. ומה שרואין אותו כבוד ראוי לכבד ב"הכ. ומה שחושבין אותו בזיון אסור לעשותו. שהרי אסור להפשיל חבלים וכו' אלמא דבקפידא תליא מילתא וכו'. א"כ בארצות הנוצרים שעולים עד למטה בסנדלים מותר ליכנס בהם לב"הכ. אבל בארצות אלו שמקפידין ליכנס לביתם בסנדלים אסור ליכנס בהם לב"הכ. ואין הדבר תלוי במה שעושה האדם בביתו אלא במה שמקפידין בני אדם. שאם הוא מזוהם בביתו אין לו לזהם בית אלהינו וכו' ע"כ טוב הדבר שרצו לעשות להסיר חרפת האומה אשר חרפינו וכו' ותקנה זו ראויה היא לכל בעל נפש. ואם הראשונים לא תקנוה אינה ראיה וטענה שהדבר מותר או אסור שמקום הניחו לאחרונים להתגרר בו ואין לומד שכיון אשר היו לפניהם לא אמרו דבר שראוי לאחרונים לשתוק וכו'. ואעפ"י שהרמב"ם כתב שמותר ליכנס לב"הכ במקלו ובנעלו וכו' הרי כתב בפ"ה מהלכות ההם ולא יעמוד בתפלתו באפונדתו ובראש מגולה ולא ברגלים מגולו' אם דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני גדולי' אלא בבתי רגלים ע"כ. הרי שאפי' בתפלה תלה הדבר לפי מנהג המקום וכו' א"כ בארץ אדום שאין דדך לעמוד בפני גדולים אלא בבתי דגלים. אסור לעמוד בתפלה ברגלים מגולות. ובארץ ישמעאל להפך אלמא שהדין משתנה כפי מנהג המקומות במה שחושבים אותו גנאי או בזיון וכו' יעו"ש באורך וברוחב כל ראיותיו הנאמנות ועיין ברכי יוסף קנ"א אות ח' ודוק הנה למדנו מדברי הרשב"ש תרתי חדא מה שהוא כבוד ובזיון האמיתי הוא כבוד הנפש ובזיון הנפש ר"ל דבר שהנפש נהנית באותו כבוד או מצטערת באותו בזיון והוא בעצם ר"ל שנוגע לה בחד מחמשה חושיה כמו ראיית בניינים מפוארים וגדולים ורוב ריבוי הנרות וטעימת דברים חשובים ויקרים. והרחת בשמים ראש מר דרור מרקחת ושמיעת קולות עריבות (וחוש המישוש לא אזכרנו ולא אדבר בו וכמ"ש הפלוסוף כי חרפה היא לנו) שכל אלו הם כבוד הנפש העצמית והכבוד הזה האמור הוא כבוד השוה לכל נפש אדם מכל חלק וחלק שבכדור הארץ ואין בזה חילוק ארצות שכולם טבע אחד להם ומי יחוש בחושיהם יותר מהם. ולהפך בבזיון הנפש הכללי לכל אדם ולכל מקום אם בחוש הראות היא ראיית הבניינים החרבים והשוממים וחשך וערפל סביבותם. או מראות אכילה ושתיה וקלות ראש ועשיית קפנדריא בתי המקודשים לכל אומה ואומה שקבל עליה המקום ההוא למקודש ואם בחוש הטעם טעימת דברים מרים ואכילת פת צר ומים לחץ ובפרט בימים המקודשים הנאמר בהם אכלו משמנים וכו'. ואם בחוש הריח להריח ריח רע בסר"ח העודף ובפרט אם יהיה בעת תפלתו עד שאמרו פי חזיר כצואה עוברת ואסור לקרות ק"ש כנגדו. ואם בחוש השמע בשמעו קול בוכים. או קול עורב ובפרט בבתי כנסיות אם הש"ץ קולם מגונה בצעקות ויללות בלי סידור וישוב והנהגה פעם יצעוק כיענים במדבר. פעם ישפיל קולו בחשאי כגנב הנמצא במחתרת או אם לשמע קול עגבים בבתי מקודשים הן כל אלה מצערת הנפש צער גדול ונקראים בזיון הנפש וקראם כבוד ובזיון הנפש האמיתי שר"ל שנוגעים לחללה ע"י חד מחמשה חושיה ועל אלו וכיוצא באלו הוא כבוד הנפש ובזיון הנפש לכל בני אדם ישראל ואו"הע בכל מקום ובכל זמן הם שוים ולזה קראם הרשב"ש ז"ל אמיתי. שנית אמנם הוא בזיון וכבוד הנפש המדומה. והוא לפי מנהג אנשיהארצות. כי יש לך דבר שנוגע לחמש' חושים הנ"ל אבל אינו בעצם אלא בדמיון שדבר אחד במקום אחד מדמים שהוא כבוד גדול או תענוג מופלג או ראיה מפוארה או שמועה טובה ולהפך בהפך במקום אחד מדמים באותו דבר עצמו בזיון גדול או צער מופלג או ראיה מבוערה או שמועה רעה עד שהנפשות המורגלות באותו דמיון קצות בדבר ההוא ומצטערות הרבה. ואשמועינן בזה הרשב"ש ז"ל שאם או"הע מפני שהם בני אדם המרגשים בישובו של עולם תפסו באיזה דברים המורגשים והמוחשים בכבוד הנפש העצמית או המדומית ואלו הדברים ליופי שלימותן והידורן סדרום או עשאום וקבעום ויחדום לבית תפלתם לכבוד ולתפארת וכיוצא בזה. או לאידך גיסא שריחקו מבית תפלתם דברים שהם בזיון הנפש העצמית או המדומית. בכל אלו הדברים המכובדים או המבוזים הכלליים או הפרטיים. אשמועינן הרשב"ש ז"ל כי לא מבעיא אם הישראלים קרבו המכובדים בב"הכ וריחקו ממנו המבוזים כדמות האו"הע ממש. דאינם עוברין משום ובחוקותיהם לא תלכו או ל"ת כמעשיהם וכדומה. שהרי אנו מישובו של עולם גמרינן ולא מינייהו. כי גם אנחנו בני אדם המרגישים ובוחרים בטוב לפי רוב דיעות בני תבל או בהרגל יושבי המדינה איש ואיש יולד בה. ומואסים ברע יהיה עצמי או מדומי. אלא עוד זאת חידושא אשמועינן הרשב"ש ז"ל דאדרבא מחוייבי' אנחנו להדמו' אליהם ולפאר ולרומם כנסיותינו כמוהם ככל מיני דברים המורגשים בכבוד הנפש יהיו עצמיים או מדומיים ולא יחרפונו אויבינו לאמר כי אין אנחנו מרגישים בכבוד הנפש היקרה ונמשלים כבהמות יער והשתא דאיתית לטעמים מספיקי' ומקובלי' על השכל הישר הנטוע בנו שהטעימנו הגאון הרש"בש ז"ל. אם הגע עצמך האומות אשר אנו מתגודדים בתוכם בנו בית תפלתם בבנין משוכלל ומפואר ערוך אין ליופיו שהנפש נהנית ממנו ומכבדת בו ולעוצם יופיו יחדוהו לבית תפלתם. היאמן כי יסופר שבשביל שעשוהו ויחדוהו לעבודתם לכבוד ולתפארת שנהיה אנחנו אסורים לבנות כמותו בית אלהינו? האם יעלה בדעת שבשביל שקדמו הם וקבעום ויחדום לדמיון קדושתם מפני היופי או הצורך או החמדה. מפני זה רגלינו לנחושתים יגשו ולא נעטר בהם מקום קדושתינו האמיתית הנאמר בו כבד את ה' מהונך ממה שחננך? זה לא חשב אנוש ועיין הריב"ש סי' קנ"ח בד"ה ואם מפני שעושין כן לישמעאלים וכו' שסיים שא"כ נאסר ההספד מפני שהגוים ג"כ מספידין.

ואל תשיבני ממה שפסק הרמב"ם פי"א מה' ע"ז ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של ע"ז כדי שיכנסו בהן רבים כמו שעושין הם ע"כ. הרי שאסור לבנות כבנין היכלות של עכו"ם. אפי' שיופי וגודל הבנינים הם דברים השוים לכל נפש ונפשו של אדם מחמדתן. עכ"ז כיון שקדמו הם וקבעום לע"ז נאסר לנו ע"ד מצבה אשר שנא ה'. הא ודאי בורכא היא. וטרם כל אודיעך דלשון הרמב"ם זה לא ימלט מאחד מב' פנים. האופן הא' אם תפרשהו על בית העבודה עצמה ומקום תפלתם (מה שאינו לפי האמת כמו שיבא) בהכרח צריך שתפרשהו כמ"ש הרב מגדול עוז ז"ל שם שכונת הרמב"ם לאסור. היינו שמדקדק האיש הישראלי לבנות ב"הכ כדמות וצורת ומדת ההיכל של ע"ז הדק היטב לא נופל דבר. ועכ"ז כתב הרב מגדול עוז אם קבלה נקבל מפני שאמרה הרמב"ם. שדברים אלו קורין בגרון שר"ל שלולי שכתבה הרמב"ם לפי הדין האיש הישראלי מותר באותו בנין ממש. וכמו שכתב הראב'ד ז"ל שם לבד בענין הצורות שבלאו הכי הוא איסור בפני עצמו. הא לאו הכי מפני הדמות בגוף הבנין לא איכפת כלל דאנן מישובו של עולם גמרינן. דגם אנו בני אדם ורצוננו לעבוד את יוצרנו ולפאר ולרומם כנסיותינו בכל מין בנין מפואר שבעולם. ולא משגחינן אם בנוי כמוהו בית לע"ז או לא זהו השגת הראב"ד ז"ל וכונת המ"ע. ולע"ד נראה לומר בבקשת המחי"ר דאילו היתה כונת הרמב"ם ז'ל כמו שתפסו הם ז"ל על בנין בית לע"ז גופיה. יותר ראוי לפרשו באופן נאות. והיינו שבנין בית לע"ז בנוי על אופן שמורה באצבע העבודה הזרה מתיך בניינו כמו שתאמר שפתחו בקירות הבית שס"ה חלונות כמנין ימות החמה לעבודה או בגגה ארובה כדי לעשות כינוס למלאכת השמים. אה"ן באופן כזה אם בונה הישראלי בית הכנסת ודאי אסור. דלמה יבנה בנין כזה שמגוף הבנין נראה האמצעות והכנה לע"ז. וכ"ז שלישראלי אין לו טעם כי אם להדמות. אבל אה"ן אם בונה בנין כזה מטעם אחד ידוע ונגלה ודאי דמותר. כיון דהוא צריך לאותו בנין מטעם אחר. ודבר זה למדנו מוהריק"ו שם וז"ל הרי לך דכל שהוא משום תועלת וכבוד מותר. ואע"ג דהרגילו בו אמורים משום חוקם. אפי"ה כיון שאינו מתכוין אלא מפני הכבוד מותר ע"כ זה היינו יכולים לפרש בדברי הרמב"ם ז"ל והוא יותר מרווח. אבל האמת הוא דכונת הרמב"ם ז"ל על הפן הב' שפירש הרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל והוא הפירוש האמיתי וממנו לא נזוע. וז"ל לא יבנה מקומות וכו' עיין השגות ואנכי הרואה דרבינו הוציא דין זה מהת"כ פ' אחרי וז"ל. ובחוקותיהם לא תלכו. וכי מה הניח הכתוב לאומרו וכו' וכו' אלא שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים המחוקקים להם כגון טיאטראות וקרקיסאות והאיסטריאות (ויגד עליו ריעו דזהו מקום מוצא דין זה דמסיים ריב"ב אומר שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי) ובערוך ערך תאטר פי' שהן בנינים בגובה לראות משם השחוק. ובמוסף הערוך כתב שבזמן קדמין היו בעיר רומא שלשה בנינים משוערים שנקראו כן ויש מפרשים קרקיסאות מקום שמתקבצים לשתות יין וזה מבואר בדברי רבינו ז"ל. ודברי הראב"'ד ז"ל נפלאו ממנו עכ"ד המרכבת המשנה ז"ל. ודבר ה' בפיהו אמת שזהו ודאי כונת הרמב"ם ז"ל שהרי כתב ולא יבנה מקומו' כבנין היכלו' של עכו"ם כדי שיכנסו בהם רבים ע"כ. ואי ס"ד על בנין בתי כנסיות של עכו"'ם משתעי מאי האי דכתב כדי שיכנסו בהן רבים. ודאי שבנין ב"כ של ע"ז הוא ליכנס רבים. ועוד הכנסת הרבים במקום אחד מי אסירא? והלא גם אנחנו היה לנו בית עולמים בנוי לתלפיות ת"ק על ת"ק שנכנסים בו כפלים כיוצאי מצרים ועומדים צפופים ומשתחוים רוחים. א"כ הס כי לא להזכיר איסור זה אלא ודאי דכונת הרמב"ם ז"ל לאסור היינו אם כונת הבנין הגדול והנורא ההוא אין לו טעם אחד כי אם כדי שיכנסו רבים לראות השחוק והקלות ראש וכיוצא מהבלי העולם. כמו שהיה הקולוסי"או שהזכירו הערוך ז"ל ועד היום הוא חי וקיים ונראה מגוף עגול בניינו ורבוי חלונותיו שהוא עשוי בקום עשה כדי שיכנסו בו רבים לראות השחוק והקלות ראש. ובנין כזה ודאי אסור לישראל. וכמו שכתב להדיא מוהר"י קולון ז"ל בתשובה הנז"ל בענין השני שכתב כי יש לאסור משום חוקות הגוים הדבר אשר שייך בו נרנוד פריצת גדר הענוה והצניעות וכו' שדברים הללו הם דברי שחץ וגאוה ולא כאלה חלק יעקב אלא דרכם של ישראל להיות ענוים ושפלים וצנועים ולא לפנות אל רהבים עכ"ד. והוא מכוון אל האמור בלי ספק והם הם דברי הרמב"ם ז"ל בקיצור שם בריש אותו דין שכתב אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל במדעו ובדעותיו ע"כ ודברים אלו פירשם מוהר"י קולון על לבוש שחץ וגאוה כמו לבוש האדום ובמעשיו ג"כ מעניני השחוק וקלות ראש. כי מעלת ישראל הוא להיות נטפל כל ימיו בענייני דעה ובינה והשכל ולא בענינים חומריים כמו הטיאטראות ואוסטריאות וזהו שאמר הרמב"ם כמו שהוא מובדל במדעו ובמדותיו ר"ל שכל מנהגי דתנו הקדושה ונמוסיה הם עניינים מדעים מן המושכלות הפנימיות. ואיך יאבד זמנו בהבלי העולם הנז"ל וכן הוא האמת כי עד היום מי שנגע יראת ה' בלבבו ושלם בדעותיו מונע עצמו מרבוי הליכת הטיאטראות וכיוצא. אשר שם מעון השחוק והקלות ראש. ומגרה יצר הרע בקרבו. מהיות עיניו נזונות בראות ריקוד נשים קרוב לערומות (כמו שאומרים) אשר כתוב הדר הוא ולא תתורו אחרי לבבכם וא"ע אשר אתם זונים אחריהם. ומאחר שהישראלי הוא אסור בראיית כל אלו הדברים ובאיבוד הזמן בדברים חומריים א"כ כ"ש שאסור לבנות בית מוכן לפורענות כזה ואם עושה ודאי לוקה משום ל"ת בחוקות הגוים. ודברי הרמב"ם ז"ל הם חיים וקיימים בלי ספק על משקל האמור. וכן תפש כמושלם הרב ש"ך יו"ד סימן קע"ח שנראה שכן הבין בדין זה שהרי כתב שאם הבניינים הם בנויים כדי שיכנסו רבים לועד או לצורך אחר ודאי מותר עי"ש שנראה מפורש שעיקר איסור גידול הבניינים הוא מפני הנעשה בתוכו ולא על גוף הבנין והוא פשוט. ושוב נזכרתי מתשובת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"ב סימן רנ"ז בתשובות ההגהות שהגיה חכם אחד והוא מוהר"ם מפאדובא ז"ל על הרמ"בם ז"ל שכתב וז"ל על ולא יבנה מקומות כבנין היכלות הגיה על הראב"ד והמגדול עוז אין נעלם מהם לשון ספרי ובחוקותיהם לא תלכו ולא תלכו בנמוסי' שלהם ובדברים החקוקים להם כגון טיטראות וקרקיסאו' ואני תמה על תמיהתו דאי משום לשון הרב בספר המצות שמא עדין לא הגיע לידם העתקתו כי בלשון קדר חברו ואם משום ספרי לא משמע שלא יבנה באותם המקומות אלא שלא ילך למקום קבוצם החקוקים להם. אבל קושטא דמלתא דעל אותה דספרי סמך וכן נראה מפורש מלשונו עכ"ד ז"ל הנה אל ה' ויאר לנו למצוא הדבר בב' גדולי הדור הרדב"ז ואותו גדול שבזמנו המגיה דס"ל דעיקר מוצא דברי הרמב"ם הוא מהספרי כדברי הרב מרכבת המשנה ז"ל והיא נעלמה מעיני קדשו תשובה זאת אלא דנשאר לעמור בדברי הרדב"ז ז"ל במה שכתב דמהספרי לא משמע דאסור לבנות כי אם שלא ילך למקום קבוצם. והוא פלא דאם ההליכה אסור כ"ש שאסור לבנות מקום מוכן לפורענות כזה ודין זה הוא דין מוחלט לכל עת ולכל זמן בין בזמן שישראל שרויים על אדמתם בין בגלותם וא"כ הגע עצמך בזמן שישראל שרויים על אדמתם או בעיר שכולה או רובא דרובא ישראל שכל העיר או תרי רובי אסורים לילך א"כ ממילא אסור לבנות והוא ברור כשמש. אם לא שהרב מדבר בעיר שרובא גויים והישראל בונהו כדי להשכירו לגוים דודאי מותר דעיקר איסור הבנין הוא משום ההליכה לא שהבנין גופיה נאסר אם עושהו כדי להשכירו לגוים והוא ברור ומזה הלצתי בעד גבירי השר והטפסר מחזיק ביד לומדי התורה כמוהר"ר שלמה בן עולייל זלה"ה שבנה טי"אטרו אחד בג'יבלטאר להשכירו כיון שרובא גוים ובפרט שהטי"אטרו של עכשיו אינו כמו הראשונים שהיה ענין ע"ז באמצעות כנודע וראיה לדבר שרבים ונכבדים הולכים לעבור את השעה ונהרא נהרא ופשטיה:

ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה כשמש בחצי השמים דדוקא בנין כמו זה הוא האסור לנו מפני האיסורים הגורם. אבל לבנות בנין מפואר. או לקבוע כלים נאים ומנורות מפוארות וכלי השעות מתוקנות ומשובחות ולנגן בנגונים מוכנעים ונאותים לפי מצב המדינה ומה שהורגלו כל יושביה עליה ישראלים ואוה"ע. בכל הדברים שהם או כבוד הנפש העצמי או כבוד הנפש המדומי. בזה ודאי יד כל אדם שוה ישראלים ואוה"ע. וכל אחד קובע בית תפלתו ועובד עבודת וקבלת אבותיו בכל האמצעיים הנז"ל וכיוצא בהן. כי כל חדא בדידה ר"ל כל אומה ואומה מישובו של עולם ומטבע המדינה שנתגדלו בה קא גמרי. ולא מבעיא שאין איסור לישראל להדמות אליהם. אלא אדרבא מחויב להדמות אליהם כדי לרומם בית אלהינו. ממה שחננו ה' מחן ויופי הנהגת המדינה. כיון שהם דברים מושכלים ונחמדים לנפש העצמית והמדומית וכמו שהורה לנו הגאון הרשב"ש ז"ל. אדרבא אם יש ביכלתו ולא יעשה עינו גדול כי הוא מחלל כבודן ותפארתן של ישראל. המיושרים הראשונים במושכלות ובאלהיות. כי גורם כי יחרפום האומות באמרם הנה עם ה' אלה ומארצו יצאו. ולא עם בינות המה ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו בישובי של עולם וכבוד הנפש העצמית והמדומית לבז היה בעיניהם. ראו עתה בית תפלותיהם צעירים ירקדו וכאלה רבות. מכלות עינים ומדיבות אשר באזנינו שמענו במה פעמים ואויבינו ילעגו למו והאמת אתם בלי ספק ומעתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת איך אנו יכולים לאסור הנחת הכלי שעות והשמעת קולה הצריכה לנו והיפה והמהודרת עלינו. וגם איך אנו יכולים לאסור המו'סיקא הגם שתהיה מיוחדת לבית תפלתם. האם האומות שלטו וכבשו ישובו של עולם אשר בראו הקדוש ב"ה ליהנות בו בני אדם בכללותם וכמאמר הכתוב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ובכל אלו האמצעים חייבנו לפארו ולשבחו איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו וכמאמר הכתוב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו:

ואם האומה הזאת חושבת דבר זה לכבוד ולתפארת ולהכנעה לעבוד עבודתה. ע"פי טעם עצמי או מדומי גם האיש הישראלי שנשתקע באותו העצם או באותו דמיון. רצונו לכבד בו אלהיו ישתבח שמו לעד היעלה בדעת שנגזור אומר להישראלי שיכנע לבבו במו'סיקא המזכרת לו הלכות מלכים ומלחמותיהם. או דברי חשק וכדומה האם נלחם נלחם בטבע היהפך כושי עורו? הא ודאי הוא מן הנמנעות בטבע קיים ואם יאותו לנו האנשים בעל כרחם באמור להם שהוא אסור (מה שאינו) וישראל קדושים סובלים ושומעים לקול מורים. מה נענה ביום שידובר בנו הגנאי והלעג של אומות הבאים לבית תפלותינו. אשר לא ראו ואשר לא שמעו נגינות שותי שכר בעת רצון ובמקום מקודש. והלא מקרא מלא דבר הכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ר"ל שנחויב לכבדו בכל מין כבוד הנפש העצמי והמדומי אשר כל גוים יאמרו תמיד מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל וע"ז יקרא בית תפלה לכל העמים וזהו מה שלמדנו הרשב"ש ז"ל לכבד בית הכנסת אפילו בכבוד המדומיים מפני לעג הגוים והוא ברור כשמש. וכיוצא לזה ראיתי בתשובת הרמב"ם מועתקת מלשון ערבי הובאה בהרדב"ז ח"א סי' צ"ד בשאלה. והיא על התקנה שתיקן הרמב"ם במצרים להתפלל תפלת ח"י בקול רם בלי חזרה נגד תקנ' התלמוד ונתן כמה טעמי' על תקנה זאת ובסוף דבריו שכ' שעי"ז יהיה הדבר הולך על נכון ויושר ומונע טורח האריכות ויוסר חילול השם שנתפשט בין הנכרים שהיהודי' רוקקי' וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו וזה היותר נכון וראוי אצלי כאלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי וכתב משה ע"כ וכן העיד עליו הרב רבי אברהם הנגיד בנו הובאה תשובתו שם בהרדב"ז ובתחילת ספר מעשה רוקח באורך ע"ש בדבריו. הנך רואה כמה גדול לעג הגוים עד שמפניו עמד הרמב"ם וביטל תקנת חכמי התלמוד ז"ל. כ"ש אנן בדידן שלנו לחוש הרבה ללעג הגוים הבאים בית תפלותינו. כל שבתקנתינו מלבד שאין אנו מנגדים לשום תקנת חכמי התלמוד ולא דברי קבלה ודברי סופרים קלים וחמורים. אלא אדרבא אנו מפארים ומעטרים בית אלהינו בכבוד הנפש העצמי והמדומי אשר מטע' זה אדחיא מנדון דידן מ"ש הרדב"ז שם באותה תשובה לדחות אותה תקנה שכתב וז"ל ולענין מה שטענו שיהיה טורח גדול לצבור ויאריך הסדר. כל זה פטומי מילי נינהו שהרי יכולין לקצר ברחמנות שמרחמים על המתים אשר מתו זה כמה שנים שבזה מפסידין חצי זמן התפלה והוא ענין בלתי הכרחי ודחוק לשכר וקרוב להפסד ואין כאן מקום לחקירה זאת. ומ"מ הדבר ברור שיכולין לקצר בזה מה שמאריכין בחזרת התפלת והותר. ולענין מה שכתב הרב ז"ל שיש חילול השם. הנה בזמן הזה נסתלק זה הטעם.שאנו גרועים יותר מזה בעיני הנכרים בעונות שהרי תפלותינו חושבין אותה לכפירה ותורתינו אומרים שהחלפנו אותה והוספנו וגרענו וכאלה רבות עמהם. וכיון שבלאו הכי כאין אנו בעיניהם. נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבים מן הדין כיון שלא הועלנו כלום וכ"ש שבהתבטל הסבה הראשונה (ר"ל אריכות הרחמנות וההשכבות שעל זה קצים ומספרים וכחים ורקים) תתבטל גם זאת (י"ל שע"י הקיצור ברחמנות לא יבאו לספר בב"הכ וממילא לא יהיה לעג הגוים) עכ"ד הרדב"ז ז"ל וכל ישר הולך עיניו יחזו כמה רחוק נדון הרדב"ז ז"ל מנדוננו. הראשון מה שכבר כתבנו דבנדוננו שאנו חוששין ללעג הגוים לא מפני זה אנו מבטלין שום דבר מתקנת חכמי התלמוד אלא אדרבא מפארים כנסיותינו בדברים מושכלים וכאמור. לא כן בנדון הרדב"ז ז"ל. וכבר הוא קורא בגרון שכתב כיון שבלאו הכי כאין אנו בעיניהם. נעשה אנחנו מה שמחויבין מן הדין. נמצא דמה שאנו מחוייבין מן הדין אלצתהו שלא לחוש ללעג הגוים כיון שבלאו הכי כאין אנו נחשבים בעיניהם. הא לאו הכי ודאי שראוי לנו לחוש והוא האמת. זאת שנית שהרי מדברי הרדב"ז עצמו אתה למד שאם אנו חשובים בעיני הגוים אשר אנו חוסים בכנפיהם ראוי לבטל אותה תקנה מפני לעג הגוים. וכמו שכתב נעשה אנחנו מה שמחוייבין מן הדין כיון שלא הועלנו כלם. דוק מינה הא אם הועלנו לא נעשה מה שאנו מחויבים והוא ברור מדבריו. א"כ בנדון הרדב"ז שהיה מדבר מלעג הישמעאלים שבאמת ובתמים אמונתנו ותורתנו כאין בעיניהם ולחרפה ולכפרות וכמו שכבר התמרמר על זה הרמב"ם בסוף אגרות תימן וז"ל ואתם אחינו ידוע לכם שהקדוש ב"ה הפילנו במהמורות עונותינו בתוך אומה זאת שהיא אומת ישמעאל שדעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך ואויבינו פלילים ושלא תעמוד על ישראל אומה אוייבת ממנה. ולא אומה שהרעה בתכלי' הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו שאפי' דוד ע"ה כשראה בר"הק כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בל' האומה מרעת בני ישמעאל ואמר אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר וכו' עי"ש בדבריו באורך. ועיין עוד בתחילת האגרת בענין מה שטוענים עלינו שגררנו שם מחמד מהתורה עי"ש באורך. הרי שגם הרמב"ם ז"ל לא נעלם ממנו כל זה. ועם כל זה כתב מה שכתב ותיקן מה שתיקן. איך שיהיה עכ"פ הרדב"ז לא דיבר כי אם על אומת הישמעאלים אשר לא ידעו ולא יבינו בעיקר שורשי הדתות וגם לא ידעו ערכינו שבאנו תחת ממשלתם עבדי' לקוחי' למות ובזמן מלכותנו וגדולתנו הם היו באותו זמן ערבים במדבר משולים לחיות יער ממש. לא כן אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים תמיד אחר האמת ועל פי עומק חקירתם וחכמתם מצאו שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלהינו בידינו. עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו ומנהג תפלותינו מצד עצם התפילה והעבודה חלילה לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים. אלא אם יקרה התלוצצות. הוא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו. ובפרט בבתי תפלותינו. ובדומה לזה. וכמה חכמים גדולים מהם כתבו כמה חיבורים בשבח עבודתנו ובקבלתנו ועד היום כמה פקחי' גדולים בדור דעה אשר אנחנו בו מתאמצי' ומתגברי' להטיב אחריתנו ולכתוב עלינו טובות ודברי נחומים ואף גם איזה מנגדים מהם מעולם לא דברו סרה על עצם עבודתנו ותפלתנו אלא מפני שראו בספרינו כמה דברים נגד הגוים ושהרחיקה אותנו תורתנו מהם ומעבודתם והתירה לנו לשנוא אותם. מזה חשבו. שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני. וכיוצא לזה. וטעותם כבר נתגלה זה כמה אלפי פעמים מחכמי הישראלים וחכמי הנוצרים גופם שכל זה גרם מיעוט השגחתם בשורשי הדברים. בין הגוים הקדמונים עכו"ם שהיו הם בעצמם משחיתים קבוץ המדיני בעבודתם הנכריה ושם ישפכו דם בניהם ובנותיהם. וניאוף וכל תועבת ה' יחדו נשקו. שעליהם הפליגה התורה לשרש אחריהם. לא כן הגוים האלה הכל לאידך גיסא עוסקים בישובו של עולם ומאמינים בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית ובאלה רבות עמהם ומה לי להאריך בדבר ידוע ומפורסם ודברי אך למותר. המורם מכל האמור דהפרש גדול בין הישמעאלים והנוצרים בפרט זה שמעולם הנוצרים לא חשבו תפלותינו ועבודתנו לכפירות ולחרפה כמו שכתב הרדב"ז על הישמעאלים. ואדרבא משבחים ומפארים סדר תפלותינו ואחדותנו בו יתברך שמו. וא"כ אחר שאנו נערכים בערך נכבד בעיניהם גם הרדב"ז מודה שראוי שנתקן כל מעבדינו ובפרט בתי כנסיותינו. כדי שלא ילעגו עלינו לאמר תורה מפוארה בכלי מכוער. מאחר שיודעי' ערך התורה והמצוה והתפלה ומועתקים ללשונותם בארצותם בנודע. חזרנו לדברי הב"ח ז"ל ונאמר כי אילו הרב ב"ח היה מדקדק היטב ומחלק בין הנושאים בין המוס'יקא שיש בה טעם עצמי ומדומי למצבה שהוא חק בלי טעם. לא היה כותב מה שכתב ובפרט אילו נתגלתה בימיו תשובת הרשב"ש שהוא נחשב מן הראשונים הוה הדר ביה בלי ספק. וכן כתב הגאון הרמ'ז בס' חק"ל בא"הע סי' על מוהרש"דם שאלו היה רואה תשו' הרשב"ש היה הדר ביה והאמ' אתו. ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמי"רנא יע"א ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים. שהיו משוררים גדולים על משקל המוסי'קא ובראשם הר' המופלא אברהם הכהן אריאש זלה"ה. ולמשקל המוסי'קא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה נקראת אצלם חיזון. היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם ללמוד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב. והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ומעשה רב כזה הוא סיוע גדול על כל האמור ומפורש לעיל ודי בזה. ושוב אחר סמוך מצאתי בתשובת הגאונים קובץ גדול סימן קנ"ב וז"ל וששאלתם. זמרא במנא. פי' שם סוגי דזמרא שאינו בלשון הקדש בין דמנא בין בפומא מנא לן דאסור וכן חזן המנגן בלשון ישמעאל דכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ואסיקנא אפי' במשתה אסור ע"כ לשון תשו' הגאונים ז"ל הדי להדיא שלא אסר לחזן הכנסת אלא לשון שאינו לשון הקדש. אבל על גוף הניגון במילות הקדושות לא איכפת ולא מידי והסברה מכרחת כן בלי ספק דאם תאמר דגם הנגון של העמים אסור. ומצא בעל דין לחלוק ולומר מהיכן נשאר לנו הישראלים הנגונים והקולות ערבות של שירי דוד נעי"זו הנשמעים בערי קדשנו והלא מקרא מלא דיבר הכתוב איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. וממילא נשתכח כאשר הוא האמת (ואומרים שלא נשאר לנו כי אם נגון לדוד ברוך ה' צורי. דוקא מתרי טעמי חדא שהוא קול ממהר ומתגבר כקול שירי המלחמות ממש. וזאת שנית והוא פלאית שכל ישראל בכל מקום שהם האסיים והאפרקיים והאיברופיים כולם משתוים בנגון מזמור זה דבר פלא מה שאין משתוים בשום נגון התפילות והעבודות כי בארצות ישמעאל כל נגוני התפלו' הם כנגוני ישמעאל ובארצו' אדו' נגוני אדום ובנגון מזמור זה כולם משתוים ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק מהנז"ל שעור גדול ממדינות גדולות שבהם דקדקתי בזה וראיתיהו אמת והווידים מוכיחות שזה הקול נשאר לנו ירושה מאבותינו ותו לא) ובכל מקום שגלו נתלמדו ישראל נגוני אותם הארצות ובא"י וכל ערביא קול נגוני התפלו' והקדישים והקדושות כולם על נגון ערבי ובטורקיא קולות טורקיות ובאדום קולות אדומיו'. ומי יוכל להכחיש את המוחש האם נאמר דכל ישראל שגו ברואה אלא ודאי דלא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקודש אבל על הנגון מה נוכל לעשות מאחר כי לא נשאר לנו זכר נגונינו הקדושים וע"ז יפה דקדק הגאון ז"ל לומר שאינו בלשון הקודש ולא אמר שאינו בנגון הקודש דמהכן בא לנו. וכן בסו"ד דקדק ואמר וכן חזן הכנסת המנגן בלשון ישמעאל אפי' במשתה האמת אגיד דכל ימי הייתי מצטער במה שהייתי רואה לכמה חסידים ואנשי מעשה שלא היו מטין אזנן ולא מניחין לנגן בא"י תו"ב אפי' בטיולים בלשון ישמעאל. אם לא הפיטן היה מסדר שיר ל"הק על אותו משקל באותו נגון החדש או הערב ואני מפני רצון הרב החסיד מוה"ר הגדול מוהרח"א גאגין ז"ל נטפלתי ליסד פיוטים חדשים על משקל שירי ערבי וכמעט לשון נופל על הלשון ולכאורה הייתי תמיה וכמה פעמים התוכחתי עמהם על זה וחילי ממש הרמב"ם בפי' לאבות פ"א כשחלק הדיבור לה' חלקים ע"ז כתב וז"ל ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחינו בעניניהם אם הם הולכים על הדבור אשר חלקנוהו. ואמנם ביארתי זה אפי' שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במשתה היין ובחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח גבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקוהו בכל צר מין הרחקה ואין מותר אצלם לשומעו וכו' וזהו סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס מצד הל' הנעשה בו אלא מצר ענינו שאם הענין ההוא מעלה יתחיב לאומרו באיזה לשון שיהיה. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות. באיזה לשון שיהיה אסור לאומרו ע"כ הרי דהרמב"ם ז"ל לענין השירים הכל שוה אליו לשון הקדש כמו שאר לשונות לבד שיהיה הענין נאו' ומדברי הגאון הנז' ז"ל נראה דגם מצד קדושת הלשון דייקינן ומצאנו סמך גדול לדעת איתם החסידים שזכרתי אבל האמת כד דייקינן שפיר אינן חלוקי' בעצתם הגאון ז"ל עם הרמב"ם ז"ל. דבאמת גם הגאון קפיד בשירים מצד הענין ולא מצד הלשון. ומה שאמר בלשון ישמעאל היא הערבי היינו שעל הרוב תרי רובי שירי ישמעאל הם עגבים ועל כן למשל היה שירי ישמעאל עגבים כולם דבתר רובא אזלינן ואסר ג"כ במנא כל שלא חובר לשון הקודש עליו שידוע טבע המשוררים בשמעם הניגון בכלי והיה כנגן המנגן ותנח עליהם הרוח להוציא מילות השירים יחד עם הכנור ועוגב גם בלא כונת הלב כי הוא טבע קים במשוררים וע"ז אסרו אם לא שכבר חובר עליו שיר בלה"ק ומעתה ישא אדם ק"ו שירי ישמעאל שרובם עגבים עכ"ז הקולות שלהם הותרו לנגנם בל' הקודש ובתפלות ובמלות קדושות יען שהענינים הם נאותים או קדושים ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו קול במלות עבריות שמא יזכור הערביות שהם ענינים פתותים ועגבים וכן המנהג בכל א"י וערביא בכל הב"כ ולא מחו בהם חכמים שירי אדום שרובם מלחמות ודבר גבורות עאכ"ו שמותר לנגן באותם הנגונים באותו לשון במשתאות. ובבה"כ בלשון הקודש בעבודה ובתפלה כל שכן נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת האל ויחודו ואנן לא ידעינן לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שנא' שנזכור עי"ז אותם הדברים של שלוש שהם אסורים לנו. שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו מכל הטעמים הנז"ל והוא ברור:

וכי ישאלך בינ'ך לאמר לי. שמע נא המורה לצדקה אחרי אשר הראת לנו בכחך זה גודל כבוד המדומי מדינה ומדינה כמנהגה ושוים בו ישראלים וא"הע מטעם שכבר נשתקעו באותו דמיון ומזה יצאת לידון ולהתיר לנו הכלי שעות והמוסי'קא המייחדת. א"כ אזור נא כגבר חלציך. והתר התר וגם חייב לעמוד בבית תפלתנו בגלוי הראש כי אין לך כבוד מדומי כפי מנהג המדינה כמוהו. ונשתקעו בדמיון זה גם הישראלים זה כמה מאות שנים. ואם כה תעשה שכר הרבה תטול ורבי מובה"ק יקראוך כל בני איברו"פא. גם אני לא אחשוך פי מלהשיב לך כמדתך תשובה נצחת ואת כל ונוכחת אמור נא השואל המשכיל מה לך לשאול שאלה אחת קטנה וקלה בעינה כזאת הרחב פיך והעמק שאלה או הגבה למעלה להציב לך ציורים ותמונות האבות הקדושים בב"הב גם נביאיה חכמיה וכהניה. והוא ג"כ כבוד המדומיי בין האומות. ונותנים טעם מספיק (לפי דעתם ודמיונם). כי הצורות הללו מביאות ההכנעה בזוכרם קדושתם והתהלכותם תמימים עם ה' וכאלה טעמים רבים הלא בספרתם והוא כבוד מדומיי אשר מחויבי' לכבד ב"הכ בו לפי המשקל האמור למעלה אלא מאי אית לך למימר שדבר כזה הס כי לא להזכיר כי הוא נגד התו' האלהית אומרה ל"ת לך פסל וכל תמונה וכו' ואפי' לקיימו בבית אסור כ"ש להציבו בב"ה מקום השראת שכינה ואם כבר ידעת זה שנגד התורה האלהית וקבלת חכמים ז"ל אין אנו יכולים להורות כקוצה של יוד א"כ תשובת הגילוי הראש בצרך שהרי כבר התורה האלהית גילתה דעתה שגילוי הראש אינו כבוד ואדרבא לבזיון יחשב שהרי כתיב ופרע את ראש האשה ובמצורע צוה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. וכיון שהדבר גלוי שגילוי הראש התורה הקדושה לחרפה תחשב לה מי יקל ראשו לעבוד את ה' בדבר המאוס לפני המקום. וע"ז שפיר פסק מרן בש"ע א"ח סימן צ"א שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה ולמחות מלכנס לבה"כ כראש מגולה וכתב הט"ז משם הזו"הק פ' ואתחנן מאן דקאים בצלותיה בעי לכסויי רישיה עי"ש ואפי' לא יהיה אלא ספק אם מה שאסרה תורה גילוי הראש הוא מפני מיאוסו בעצם בעיניו יתברך או מפני היותו בזיון מרומיי באותו זמן (כמו שהוא עדין באותן מקומות). וכיון שהדבר ספק כי התורה לא גילתה טעם איסור גילוי הראש. אם בהכרח אין יכולין להתירו כי מי עלה שמים וירד לידע ממנו כי הטעם הוא משום כבוד או בזיון מדומיי. ולא משום טעם כמוס אתו יתברך והוא פשוט. ועוד כי יחזור להם חק כיון שיש בני אדם שמצטערים בהיותם מגולי ראש מפני כמה חלאים. וממילא עברינן על בחוקותיהם לא תלכו שלא הותר אלא כבוד מדומיי שאין הנפש מצטערת ואדרבא מתכבדת והוא ברור כשמש: וראיה לכל אלו הדברים היא מלשון הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה וז"ל ולא יעמוד בתפילתו באפונדתו ובראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני גדולים אלא בבתי רגלים ע"כ הרי לך דלענין ראש מגולה שהוא איסור גמור לא חילק בין אנשי מקומו' ובענין גילוי רגלי' דלא מצינו ריח איסו' לזה תלה הדבר כמנהג המקומות והיא ראיה שאין אחריה תשו' ועיין ברכ"י ח' א"ח. ועיין להגאון מוילנא א"ח סי' ח' ס"ו דמתיר בשופי והוא פלאי עצום:

עוד לאלוה מילין בענין קביעות הכלי השעות והשמעת קולו. פן יאמר האומר כי עם שבגוף קביעותו והשמעת קולו ליכא שום ריח איסור ואדרבא למצוה תחשב וכאמור לעיל באורך. ע"כפ עדין אריה דאיסורא רביע עלה. שהרי כבר נודע מנהג הנוצרים ששלשה ימים קודם חגם הגדול נוהגים אבילות ומכלל חוקיהם שלא להשמיע שום קול פעמונים. אפי' אותם של כלי השעות שאינן לעבודה. וא"כ בהכרח שגם כלי שעתנו ישב בדד וידום. ומה יותר נראה כמורה לדתם ועבודתם גדול מזה. גם לזאת אפקח עינו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה גם בפרט זה. הנה טרם כל דבר צריך שתדע כי שם עבודה או מורה לדתם וחקיהם לא נקרא כי אם בק"ע ולא בשוא"ת. והפוך כל הספדים מראשם לסופם ובפרט דיני עבודתינו הקדושה. ודיני עכו"ם וחוקותיהם. ומעולם לא תמצא עבודה בשוא"ת. דכל שוא"ת אינו יכול להתברר מאי כונתו והוא ברור דבר זה דרך כלל. הכונה דכל דהוי עובר בשוא"ת אינו נראה שעובר אותה עבירה שהרי יוכל להתנצל שהיה השוא"ת לא במרד ולא במעל כי אם דלא אתדר ליה או לא ביכולתו וכיוצא מאלה הדברים לפי סגנון הנושאים דרך פרט אבאר לך הדבר יותר. הנה קי"ל בכובש עדותו אם לא יגיד ונשא עונו עכ"ז פוק חזי מ"ש מר"ן ב"י ח"מ סימן כ"ח וז"ל אבל כי אמר איני יודע מפני איזה טענה לא משוי נפשיה רשיעא (אם אומר אחר כך יודע) שהרי לא עבר שום עבירה ואף על פי שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שוא"ת הוא עכ"ד וכן כתב מוהרשד"ם חא"הע סימן פ"א וז"ל ואם אמר איני יודע איך יאמר עכשיו יודע וקרוב הדבר לכלל דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל ליכא שום גמגום בזה כי חילוק גדול יש בין עובר בק"ע לעובר בשוא"ת והרי אתה למד הדברים ק"ו השתא ומה התם דאותו השוא"ת עבירה גדולה היא בידו דעובר באם לא יגיד והוא מצוה עליה עכ"ז כיון דהוי בשוא"ת לא מקרי רשיעא. בנ"ד דזה השוא"ת שלא להפוך חבלי הכלי השעות באותם הימים לאו עבירה ואין אנו מוזהרים עליה מפני כי לאו עבודה היא אלא דרך אבילות בעלמא והרי קי"ל מנחמין אבלי גוים מפני דרכי שלום ופסקו הרמב"'ם בפי"ד מה' אבל והוא בשוא"ת לכ"ש דמותר גמור. ואף אם יתעקש המתעקש להחשיבו עבודה ובק"ע. אף אתה אמור שיקדים כ"ד שעות ולא יתקנה דאז ודאי מותר שהרי בהשתחויה והסרת הכובע שהיא עבודה גמורה פסק התרומת הדשן סימן קכ"ז ופסקו מורם יו"ד סימן ק"ג דאם הסירו מקודם מותר אף זה כיוצא בזה ולית דין צריך בושש:

עוד אני מדבר בצדקת האי פסקא דדינא להושיע משופטי נפשו. כי יקום איש אחד לענות בו סרה. ובלשון רכה שוברו עמו. באומרו ראה דבריך טובים ונכוחים. מגדלות מרקחים. כל זה מצד הדין עצמו ומושכלות חכמה אבל עדין איכא למשדי ביה נרגא מטעם אחר והוא דאתה בא להתיר דבר התמוה לרבים אשר לא שמעו ולא ראו הכאת קול הפעמון ע"ג ב"הכ. ונראה להם דבר זה אשר לא היה לעולמים. והלא כבר ידעת מה שפסק מרן יו"ד סימן רמ"ב ס"ק ט' וז"ל יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה לרבים שנראה שהתיר את האיסור ע"כ ועין חתם סופר סימן ש"א. והא נמי דכוותא בלי ספק. הא נמי לא מכרעא כלל ועיקר שהרי כתב הש"ך שם וז"ל הינו דוקא אם מתיר בסתם וכו' אבל אם אומר לשואל טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר עכ"ד. ואני הדל באלפי מצאתי להרב ש"ך ז"ל תנא דמסיע ליה הוא הגאון הרשב"ש בתשו' סי' תקי"ג שכתב וז"ל חכם שהוכרח להורות התר בדבר הנראה אסור וכ"ש בדבר שבערוה דמחויב לחוק ראיותיו בספר מפני ה' טעמים. הא' לפי שיש בני אדם שלא שמעו בזה להתר ומאהבת המורגל ימהרו לתמוה ולהכזיב למי שאומר כנגד דבר המורגל אצלם. ואהבת המורגל יש לו רושם בנפש הסכלים אך לא בנפש המשכילים וכ"ש אוהבי האמת (אמר הפוסק כיוצא בזה כתב הרשב"א ח"ג סוף סי' א' וז"ל וכבר נחלקו עלי קצת מחכמי הדור בזה בדברי פה בלי נתינת טעם וראיה רק שהיה הדבר חדש בעיניהם). הב' שמא ברוב הימים או בערים הקרובות והרחוקות בשמעם את ההוראה בעל פה יחשבו שהמורה התיר את האיסור או את הערוה. ע"'כ מחויב להראותם לדעת כי האיסור הגדול לאסור את המותר או לעגן את המותרת לשוק. אבל המתיר בכל אלו מקיום מצות חכמים. ואם יש מי שרוצה להטיל מום בקדשים כאשר הורגל בעונותינו באומתנו. ע"י כתיבת ראיות ההיתר ימצא תשובתו בצדו. הג' להועיל לאורך ימים אם יזדמן מעשה כזה לכל יצטרכו הבאים אחריו לבקש דבר ה' ולא ימצאוהו וישוטטו בגדרות אולי יוציאוהו. הר' שמא יזדמן דבר שאינו כנדון זה. ומי שאינו בן תורה ידמה לעשות מעשה להתר ויתלו. במורה הראשון בוקי סריקי. וכשיהיו ראיות המורה הראשון על ספר יראו את נידון השני אם דומה בדומה אל הראשון או לא. הה' לקבל שכר על הדרישה להוציא מה שהוא בכח בפועל ולטרוח ולחוק על ספר. והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר שום בריה. וכ"ש לעושים לשמה. ויודע מחשבות בני אדם הוא הרואה כונתו. ויודע תומתו. כי לא נתכון אלא להוציא לאור משפט את"ד יעו"ש באורך. הראתיך בעיניך אילן גדול וענפיו מרובין דקאי כסברת הש"ך ז"ל דמותר להורות התר בדבר הנראה אסור ואדרבא קאמר דמקיים מצות חכמים אך שיחוק ראיותיו בספר. ואין לומר דלא מיירי בדבר תמוה. שהרי הרואה יראה נדונו שהתיר יבמה לשוק בולד שנולד לה ולד שלם בשערותיו ומת ביומו. והיה על פי חשבונות שכלו לו חדשיו ביעו"ש ועוד שהרי כתב לפי שיש בני אדם שלא שמעו כזה להתר. הרי שהוא דבר תמוה ועוד כתב שמא ברוב הימים ובעדים הדחוקות והקרובות בשמעם את הדבר יחשבו שהתרתי את הערוה. הרי שאין לך דבר תמוה גדול מזה דאי לא היה כותב ראיותיו יחשבו שהתיר את הערוה. ואלו אין דבר תמוה למה יחשבו שהתיר את האיסור ישאלו גופא דעובדא היכי הוה וספרין פתיחו והכל ימצא מפורש ושום שכל ומה כל החרדה הזאת. אלא ודאי דהוי דבר תמוה גדול ונורא. וע"י כתיבת הראיות הותר להורות היתירו ונתקיימו דברי הרב ש"ך ז"ל. וגם בנ"ד אף אם תחשבהו דבר תמוה (מה שאינו וכמו שיבא הרי) אנן בעניותין לא שגבנו מלהביא חבילי ראיות ונכתב בספר. א"כ ממילא דאין לחוש גם מצד זה. האמת דלא נעלם ממנו מ"ש הרב מופת הדור מוהר"י אזולאי ז"ל בס' יוסף אומץ סי' ז' על פסק הרב נודע ביהודה שהתיר דבר תמוה הוא התגלחת כנודע. וכתב עליו הרב הנז' ז"ל דבאופן כזה גם אם יכתוב ראיותיו יורה הרב ש"ך ז"ל דאסור להורות יעו"ש. הנה גם על זה הרואה יראה כי אינו ענין לנדון דידן. שהטעמים שכתב מוהרי"א ז"ל שם לא שייכי בנ"ד. שהרי הוא כתב דהתגלחת כבר פשט איסורו בכל ישראל. ועוד דכל חכמי ישראל לא יודו על דמיונותיו שהרי נראה דתגלחת הזקן היא קדמונית מזמן מרן ז"ל גם מזמן הרב תרומת הדשן ז"ל. אלו הם הב' הטעמים שדחה בהם דברי הרב נודע ביהודה ביעו"ש. לא כן בנ"ד זה יצא ראשונה מה פשט איסורו שייך בנדון דידן כדי שלא נוכל להורות היתירא. אי ממה שלא עשו תיקון זה עד עכשיו אימור דלא איתדר להו וידים מוכיחות. כי עד עכשיו היינו בגלות רע ומר וקול פחדים באזני עם הארץ עד שהיו מונעים לעשות פרסום כזה לבל יחשבום עשירים. לא כן בדורנו כי הטיב ה' חסדו עמנו ויט אלינו חסד בעיני המלך והשרים וחסד ואמת נפגשו. ועוד כי אעיקרא לא דמי לתגלחת בחו"המ שהיו סובלים הצער וכקוצים בעיניהם שיורדים על הזקן וסברו וקבילו ולא גילחו בחו"המ זה רבות בשנים. כגון דא ודאי שייך שפיר פשט איסורו. לא כן בנ"ד וכאמור. באנו לטעם הב' שכתב מוהרי"א ז"ל כי אפשר לא יודו לו חכמי ישראל. אה"ן התם שייך שפיר לא יודו לו שהסתירות כבר נראות בחוש הראות. כי אין לנו כי אם סברת ר"ת. ואחרים חולקים עליו מסתמא. וגם שאר הטעמים כי תגלחת הזקן הוא מחודש אינם וכיוצא מזה. שהרי הוא קדמון ועם כל זה סברו וקבלו גדולי המורים. נמצא דיש צדדין וצידי צדדין לאסור וא"כ החכם עיניו בראשו קודם שיתפשט הוראת היתרא. להתיעץ עם חכמי הדור. אבל כל שראיותיו מבוררות כשמלה בלי חולק. ואינם אלא העתקת הדברים מה שכתוב בספרים דברים כהוייתן באיזה דמיונו' והיקשים קרובים ופשוטים הנראים לכל מבין עם תלמיד מה דמות יערוך אל האמור בשו"ת יוסף אומץ ז"ל אם לא שתאמר כן תקשי ליה תשובת הרשב"ש הנז"ל דכרוזא קרי בחיל כי ע"י כתי' הראיות מותר להורות דבר תמוה אפי' בערים הרחוקות. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ודאי להגאון הרשב"ש שומעין כי הוא מן הראשונים ומוהרי"א ז"ל לא הביא דבריו ולא דחאם בטוב טעם ודעת. אלא ודאי דגם מוהרי"א ז"ל לא אמרה כי אם באופן הנז' ותשקוט האר"ש אשר מכל זה יש להעיר על הרב מוהר"י אירגאש ז"ל בתשו' הו"ד בס' מים רבים י'"ד סי' טו שכתב על התר בישולי גוים בערמונים שהוא התר גמור ובראיות ונכתב בספר. שהוא מתיר דבר התמוה ולא הביא דברי הש"ך ז"ל ונלחם בו בראיות מופתיות והוא פלא. ומה שנוכל לו' דהתם שאני שהוא מדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכמ"ש המשיג על המחבר שם בסי' י"ז ועכ"ז אינו מתישב ודו"ק:

ועוד אני אומר דאעיקרא זה אינו ענין תמוה לרבים כלל. והיינו דע"כ לא נקרא דבר תמוה אלא אם שואל אחד העמיק שאלה בדבר שכבר הוא בדמיון כולם לאסור. הגם שהשואל אינו בדמיון מוחלט זה לאסור דאילו היה כן לא היה מסתפק ושואל. עכ"ז כיון דהרבים ונכבדים כבר הוחלט בדמיונם לאסור ומעולם לא נסתפקו בדבר. א"כ לא משגיחינן באותו שואל ואוריי לא מורינן. וזה דקדוק מרן ז"ל שכתב. דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האיסור. אבל אם הגע עצמך שהרבים הם השואלים בנדון דידן שכל העצות של כל הב"כ היו באותה עצה. ונסתפקו אם יכולין לקבוע השעה עם הפעמון המכה השעות. הנה משאלתם ניכר שאין הדבר תמוה בעיניהם. וכבר עלה בדעתם החילוק הגדול בין כלי שעות לפעמונים המזגזגים ביד. אלא כיון שהם המונים לא סמכו על דמיונם ושלחו לדרוש את ה'. באופן בזה איך יאמר דבר תמוה לרבים ואלו היה תמוה לא היו שואלי"ם הולכים בו. ולא היו נכנסים לבית הספק. ובפרט לשלוח מאתם איש הביניי'ם גזבר הק"ק. והוא מאנשי הועד הגדול והוא ברור כשמש כי דבר תמוה יקרא אם ירצו להכות הפעמון על פי טעם מספיק כדי לאסף את העם לב"הכ כמנהג האומות אע"ג דאפשר קרוב לודאי דלפי כל האמור ליכא איסור בדבר דטעמו נגלה וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל הובאו דבריו לעיל. עכ"ז איסור גמור הוא להורות התר כזה כי הוא דבר תמוה אשר לא היה לעולמים ובודאי יצא תקלה בעיני ההמון לא כן בנדון כלי מכה השעות וכאמור ומדובר. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כן יהי רצון אמן:

הצעיר ישראל משה חזן ס"ט

הסכמת הרב הגדול והמופלא כמהר"ר שמואל חיים הכהן יצ"ו ר"ם ור"ם בעיר הקדש טבריא תובב"א:

הני מילי מחיים מילי דאגדת"א. ממהדורי מילי מילי ממוליתא. אגידה ואספרה מילתא דתהו בה אנשי. דבר הקשה. אנכי בדרך נחני ה' פה עיר רבתי עם רומא רבתי יע"א בשלחותייהו דרבנן תקיפי ארעא דישראל קרתא דשופריא חמ"ר זו טבריא ת"ו ושם ראיתי איש הביני'ם אחר מן הרמתי'ם מזוקק שבעתים מאירת עינים. מאיר עיני חכמים כשמש בצהרים. מיקירי ירושלם זה משה האיש ממשפחת רם נין ונכד להאדם הגדול בענקים דולה מים מבורות עמוקים. המפורסם בכל תפוצות הגולה בספריו היקרים הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים. אשר איזן וחקר ותקן הגאון האמיתי בעל ספרי חקרי לב זצוק"ל והנה הוא משה שפיר ראש על ארץ עומד בפרץ. הוא השליט על הארץ לרעות ביעקב עמו. ונפלאתי על המראה הגדול הזה אשר נטה לשבת עד המקום הזה ארץ הנגב אין לחם ואין מים חיים הנוזלים ממקור החכמה ואומדה אליו אגידה לי שאהבה נפשי מה לך פה ומי לך פה כי עזבת ארץ הר הקו' ירושלם תחת היותך יושב בשבת תחכמוני והיית לנו לעינים רח'ם רחמתי'ם אהוב ונחמד מנה אחת אפים בשעריך ירושלם. מכירו הייתי לשעבר הן בעודנו בעיר האלהים הוא היה משובח ומפואר ומרומם על כל תהלה ולו שם בשלשה הגבורים ב"ד הגדול שבירושלים וישת לו הדרי'ם. אחד המיוחד אב בחכמה ורך בשנים שפתותיו שושני'ם תלי תלים של הלכות כל הדבר הקשה ויכתוב משה נעשה לו פותחת את כל ונוכחת כי הנה הוא מלא רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' ומה זה ועל מה זה עזבת ארץ מולדתך הורתו ולידתו בקדושה תוככי ירושלם המלאה לה חכמה ודעת ובאת עד הנה ארץ נכריה ארץ יבשה אין כל. ואשתומם כשעתא חדא ואדעה כי מה' יצא הדבר ודבר אלהינו יקום לעולם כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. כי רחם ה' על עם בני ישראל היושבים פה כי דבר ה' היה יקר אין יש להודיעם את הדרך ילבו בה ואת המעשה אשר יעשו ואין דורש ואין מבקש לדעת חקי האלהים ואת תורותיו אין לחם ואין שמלה והיתה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה וירא כי אין איש ה' משמים השקיף השקפה לטובה וישלח מלאך ואל משה אמר אתה תהיה ביני ובין שארית ישראל להודות להם איזו דרך ישכון אור לתורה ולתעודה ויבא משה ומלך מלך והשכיל וישם את כסאו בין גדולי רומי כי ה' עמו שהלכה כמותו וידריכם בדרך ישרה וינהלם על מבועי מים חיים הנוזלים מן לבנון ויאמר משה אל העם בואו אחי בואו רעי אכלו ממתקים דברים המצודקים אלה החקים וכל חכם לב בכם ישמע חכם ויוסף לקח ישתה בצמא מים מתוקים מכל מאכל אשר יאכל איש כפי אכלו ומזגו כי חנני אלהים וכי יש לי כל בשרא שמנא וחמרא עתיקא ומיני מתיקה וכל השערים שערי חכמה פתוחים שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם ומי האיש החפץ חיים יבא ויטול וכל העם מקצה משכימים לפתחו ללמוד וללמד בכל חכמה ומדע ושותים בצמא את דברי אלהים חיים יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ויאמרו איש אל אחיו לכו ונלכה לאכול מפרי הארץ הקדושה היוצאים מפי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר דברים עתיקים שפתי צדיק ידעון רצון ותורה יבקשו מקצות הארץ איש איש ממקומו שאל ישאלו נפלאות מחכמתו ויהללוהו בשערים יתנו עידיה'ן בעדי עדים לא יערכנו זהב פרוים. ישמח משה במתנת חלקו יגדיל תורתו יהי שמו לעולם וצדיק באמונתו ירבו כמותו. ואני בתוך הגולה שמח לבי גילה אחר גילה כי ע"כ ראיתי פני משה רבא דעמיה דבר אחד לדור ואתעלסה עמו באהבים אהבתו וחמלתו ואתענגה על רוב חכמתו תורתו אומנותו ואברך את ה' ברוך שחלק מתכמתו יהיו צאצאי מעיו כמעותו. ואתיא מכללא חזי הוית פסקא דדינא אשר איזן ותקן בענין המורה שעות אשר קבע להם בעזרת ב"הכנ לדעת שעת זמן ק"ש ותפלה ולא יעבור ומשמיע קול הפעמון מנין השעות כדרך כל השעות הגדולות הקבועות ברחובות קריה ובבתי החצרים של עשירי עם. ועלה ונסתפק אם יש חשש בדבר זה משום חקות הגוים יען גם בבתי כנסיתם של הגוים יש להם שעות קבועות ומקשקשות כאלו ועוד אחרת כי יש להם פעמון גדול מיוחד לקשקש בעתותיהם לפי חוקיהם ומשו"ה נכנס לבית הספק בפעמון זה של השעות הקבוע לב"הכנ להודיע השעות כדרך כל השעות הגדולות הנהוגות בכל בתי הגדולים אם גם בזה יש צד לחוש משום חוקותיהם ועל זה נשא ונתן באמונה ופלפל בחכמה בתבונה והביא ראיות חזקות בריאות וטובות למודיות מופתיות שכליות ובירר הדבר כשמל' חדשה מפרי'ש פרש'ה כי אין בזה שום חשש איסור משום חקות הגוים וכמו כן בענין הקורו הנהוג ברוב בתי כנסיות של ערי האירופה והוא לנגן במוזיקה שמנה או עשרה קולות יחדיו ירננו בפרקים בסוף כל ברכה של ק"ש וכן בהוצאת ס"ת וחזרתו ובקבלת שבת וכיוצא גם בזה עשה חיל להודיע לבני ישראל כי נכון הדבר מעם האלהים כאשר הכל מפורש יוצא בפסקו הנעים טעמו עמו. קראתי בכל לב כל הכתוב בפרק זה וראיתי כל דבריו טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת מיוסדים על אדני פז האמת ויפה אמר חנן ומי כמוהו יורה דעה יבין שמועה אף ידי תכון עמו וזרועי תאמצנו והגם כי ידענא בנפשאי כי לאו לדידי הוא צריך כי מה ידעתי ולא ידע הוא ביתר שאת וביתר עז בדם להפקת רצונו באתי בשורותים אלה כיהודה ועוד לקרא כי האיש משה עניו והפציר בי עד בוש כי רצה לעמוד על דעתי הקלושה כי עכ'ב בניב שפתים בלי תירוש ואשא שמים ידי תפלה למשה למען יאריך ימים על ממלכתו יפוצו מעינותיך חוצה נפלאות מתורתו והיה כשב'תו יעלה במעלות על אדמת הקדש בירושלים ושקט ושאנן בצל שדי יתלונן הוא ובניו כל הימים כיר"א:

כ"ד שליח מצוה מע"הק טבריא ת"ו גולה ומטולטל טלטלה גבר עד ישקיף ה' השקפה לטובה ונזכה ונחיה לחזות בנועם ה' תוככי ערי הקו' לעבוד ולעסוק בתורה לשמה ומצותיה העומד לשדת ולכהן והוא

הצעיר חיים שמואל הכהן ס"ט

היום עשירי לחדש רחמים שנת ה תר"ח ליצירה פה רומא רבתי יע"א: