כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/אדיפוס המלך (טשרניחובסקי)/מבוא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבוא[עריכה]

שלוש אנחות נאנחה האנושות. אותה אנושות הנתונה בין מוראי הגְזֵרה מן העולם, שאין לשנותה, שאין מנוס ומפלט ממנה, ובין חבלי הבחירה החופשית כביכול, שבעטיה עליה לתת דין וחשבון על כל מעשיה. ואותן שלוש האנחות היו לשלוש מרגליות בספרות העולם – הלא הן: "עלילות גילגמש" של הבבלים, "קהלת" – אצלנו ו"אידיפוס המלך" של היוונים. כל אומה ואומה נתנה אותה מרגלית בתוך משבצת מקבילה ביותר לכל מהלך רוחה שלה ובצורה הולמת דרכה שלה. אֶפּוֹס זועם ומלא און-בראשית אצל הבבלים, הבונים הגדולים שמלכו גם הם פעם בכיפה, צירופי מחשבות והגיונות-סתם אצל עם הספר, וצורת מחזה אצל היוונים, שרצו קודם כול להזין עינם, עין צייר אמן – צורת הטרגדיה.

מקורה של הטרגדיה היוונית בפולחן דּיאוֹנִיסוֹס, אלוהות של עוצר כוחות הטבע הבורא, המתגלים באילנות וביותר – בגפן. לדברי האגדה, היה דיאוניסוס בנם של זֶבְס וְסֶמֶלָה. וכשמתה זו ברעמו של זבס, היה דיאוניסוס בן שישה חודשים, והצפינו אביו בירכו ואחרי כן מסרהו לנימפות.

גדל דיאוניסוס ויטע את הגפן. הוא וקהל מיניקותיו,נימפות-סתם, סַטירים (שעירים), סֵילֵנים ושאר מיני דימונים הלכו ונסעו בארץ בריקודים ושירים, מתהוללים ומשתובבים ביין. מכאן שמו Lenaeos – "דורך הפורה", Lyaeos– "הפודה מן הדאגה, משמח לבב אנוש", Bacchos – "הקורא", Bromios – "המרעיש עולמות", Euios – נגזר מקול הקריאה euoi, שהיו בני-לווייתו קוראים.

בחודש מרס היו חוגגים באתונה את חג-דיאוניסוס הגדול – ששה ימים כסדרם. והיו חוגגים אותו מתוך שירי-תהילה (דִּיתִירַמְבִּים) וזמירות במקהלה choros)) בעניין כל המוצאות אותו.

מתוך דבריו של אַרִיסְטוֹטֶלֶס, האומר, שאת הטרגדיה הראשונה יש ליחס למנצח על המקהלה, אנו למדים, שמקורה באותן השיחות, שנבראו בה בשעה ושלא במחשבה תחילה בין המנצח ובין המקהלה, שיחות בעניין הזמרה. היו תחילה חברי המקהלה לובשים עורות תיישים (tragoi), זכר לסַטירים (שעירים) בני-לווייתו של דיאוניסוס, ומכאן – טרגדיה (tragῳdia) , כלומר "שירה של תיישים".

יש מייחסים לתֶסְפִּיס, שחי בימיו של סוֹלוֹן, שהוא הנהיג שיהיה משַׂחק מיוחד נכנס בשיחה עם מנצח-המקהלה, מספר ומסביר את הנעשה על הבימה, וכך התהווה הדיאלוג. תספיס עצמו היה משורר ומשַחק. אומרים עליו, שהוא המציא גם את האֲפֵר התיאטרוני, שתפס מקום כל כך חשוב בתיאטרון הקדמון ונתן אפשרות למְשַחק למלא כמה תפקידים.

ולאחר שהגבילו בששת ימי החג שלושת ימי הצגה לטרגדיות חדשות, הכניס פְּרַטִּינַס איש פְלִיאוּס את דרמת-הסַטירים, כדי לבדח את דעת הקהל, שלא יבוא לידי מרה שחורה אחרי הטְרִילוֹגיה הטרגית. בשעת המלחמה הגדולה שנלחמו היוונים בפרסים, הכניס פְרִינִיכוֹס איש אתונה גם תפקיד של נשים. אולם לא נתנו דריסת רגל לנשים על הבימה, וגברים לבשו שמלות נשים. אותה שעת חרום לא היה אפשר שלא לנגוע בנעשה בעולם הגדול. ומטעם זה יש בדרמות שלו (Foinissai, Milhton alwsiV) זכר למלחמות זמנו. ופעם קנסו אותו על שהזכיר "אסון המולדת".

היצירה הדרמטית הגיעה ביוון למרום גובהה עם ימי פריחתה של אתונה, שאז חיו הגדולים במחברי הטרגדיות ביוון: אֵיסְכִילוֹס (456-525), סוֹפוֹקְלֶס (406-496) ואֶבְרִיפִּידֶס (406-484).

האגדה היוונית, היודעת להלביש שירה כל הבא לידה, מספרת כי בשוב העם מהכות את הפרסים במלחמת סַלַמִיס (480 קודם הנוצרי), נמצא סופוקלס במקהלת הנערים השרים שירי-תהילה ויצא לכבודם במחולות מחניים, ובה בשעה היה איסכילוס בגדוד היוצא למלחמה, ואבריפידס נולד בו ביום שהייתה המלחמה.

איסכילוס הכניס משַׂחק שני (Deuteragonistes), וסופוקלס - משַׂחק שלישי (Tritagonistes), ומתוך זה הלך והשתכלל והתרחב הדיאלוג. בשאפו להגיע קודם כל לידי ייחוד הפעולה ולידי תיאור אפייני של הפועלים על הבימה, קיצץ סופוקלס בתפקידה של המקהלה, אף כי זו נשארה עומדת על הבימה בתור קהל-רואים אידיאלי, שוקט וסוקר.

יש שגם היא הייתה מביאה לידי ביטוי – בלי כל משוא פנים – את רגשותיה ואת דעתה, דעת הקהל, ואת המוסר הרווח באומה, אך הוא שם בפיה שירים, שהם מרגליותיה של הספרות היוונית – בבחינת השפה, יפי הבטוי ועומק הרעיון.

אשר לתולדותיו של סופוקלס, לא קבלנו הרבה. הוא נולד בשנת 496 לאביו סוֹפִילוֹס בגליל KolwnoV ippioV אשר באַטיקה ונתן לארצו שם-עולם על ידי הטרגדיה "אידיפוס בקוֹלוֹנוֹס". אביו היה איש אמיד בעל בית-חרושת של כלי-זין ונתן לבנו חינוך מצוין לפי טעם זמנו. סופוקלס למד גם מוסיקה אצל לַמְפִּרוֹס. כבר בהיותו בן עשרים ושמונה קיבל פרס ראשון בעד טרגדיה שלו ונחל ניצחון על איסכילוס הזקן. קִימוֹן ותשעת חבריו האסטרטגים, שאך שבו ממלחמת אֶבְרִימֶדוֹן, היו השופטים. אומרים, שבזכות הטרגדיה "אַנְטִיגוֹנָה", שהציג בשנת 441, נבחר לחבר אסטרטגוס לפֵּרִיקְלֶס והיה מצביא הצי העולה על סַמיס. אחרי כן, בשנת 435, נבחר ליושב ראש לחברי Ellhnotamiai; כלומר למנהל קופת ברית הערים, שהייתה שמורה באַקְרוֹפּוֹלִיס. יש אומרים, כי שוב נבחר לאסטרטגוס בימי מלחמת פֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס. אחרי מותו הקימו אנדרטא שלו בתיאטרון שבאתונה, והוא זכה לפולחן גיבורים, בהסב שמו לשם דֶּכְּסִיוֹן, ומקדש לו בנו להקריב בו פעם בשנה קרבן.

בימי חייו קיבל עשרים פעם פרס ראשון, כמה פעמים פרס שני, ואף פעם לא קיבל פרס שלישי. לא היה סופר טרגיקון שהרבה לכתוב כמוהו. יש מעריכים מספר דרמותיו עד 123 ועד 130. לידינו הגיעו שמותוהם של שבעים טרגדיות וי"ח משחקי-סַטירים, מלבד כמה שירים קטנים ומחברת בפרוזה "על המקהלה".

בשלמותן יש לנו שבע טרגדיות משֶלו, בסדר זה: "אַיַס", "אֶלֶקְטְרָה", "אֵידִיפּוּס המלך", "אַנְטִיגוֹנָה", "הַטְּרַחִינְיּוֹת" (מותו של הֵרקְלֵס), "פִילוֹ קְטֵטֶס", "אֵידִיפּוּס בקוֹלוֹנוֹס".

גם בימי קדם וגם עתה נחשב סופוקלס למעולה שבמחברי הטרגדיה ביוון ולמשכללה. מה בינו לבין איסכילוס שקדמהו ולאבריפידס שבא אחריו?

את החומר קבל גם הוא כאיסכילוס מהומֵירוס ומאלה האֶפִּיקִים שחיקו אותו (לערך 30 דרמות משלו דורשות במחרוזת אגדות טְרוֹיָה); שימשו לו חומר חורבן בית-טַנְטַלוֹס ובית-לַבְּדַקוֹס, מסעות האַרְגּוֹנַבְטִים, המיתוס על אודות הרקלס, מִינוס, בֶּלֵרוֹפוֹן, אַנְדְּרוֹמֶדָה, נִיאוֹבָה, דַּנָאָה, ואולם הוא עזב לגמרי את האלוהים ובני-האלוהים – גיבורי הטרגדיה של איסכילוס, ובמאורעות זמנו לא נגע. גיבוריו של איסכילוס עומדים למעלה ממידת בני אדם, אלה של אבריפידס – בני אדם מן השוק, סופוקלס דרכו בתווך.

הוא קרוב עוד לאיסכילוס, אבל שרטוטים מסוימים, קווים אפייניים הוא נותן לגיבוריו. יש כבר מן התיאור הצרוף והאופי האינדיבידואלי בנפשות, שאינן סמלים למידה זו או זו בלבד, וחן של אצילות חופף עליהן. סופוקלס היה אומר: אבריפידס מתאר בני אדם כמות שהם באמת, ואני, להיפך, איך שהם צריכים להיות.

גם בשפתו פרש מן הפָּתוֹס הנהדר של איסכילוס ולא אחז במליצה המשופרת והרֶטוריקה של אבריפידס. בטרגדיות של איסכילוס משמשים במידה ידועה פועל ראשון כוחות איתנים סתם, שקובעים מקום לפעולה אֶפִּית, אצל סופוקלס תופסים מקום בראש פעולות יוצאות מתוך כוחות פנימיים, שאיפותיהם של הגיבורים ומאווייהם, והניגודים והחיכוכים, כלאמר היסוד הדרמטי גובר, ומכאן גם הכרקטריסטיקה הבולטת.

בהכניסו את המשַׂחק השלישי, ידע להשתמש בו כדי להדגיש עוד יותר את השרטוטים האפייניים מתוך הקבלה לצד שכנגד. זה כנגד זה. חַרִיסוֹתֶמִיס מכאן ואלקטרה מכאן, אִיסְמֶנָה מכאן ואנטיגונה מכאן.

באמנותו לטוות את מטווה המאורעות והמסיבות הוא עולה ועולה על איסכילוס, וגם יודע הוא להמשיך את חוט הפעולה מתוך חליפות הרפתקאות, להגביר בנו את ההתעניינות – עד הגיע הקץ הנורא, עד בוא הקטסטרופה ההכרחית. מחזות איסכילוס הם ברובם חסרי פעולה. "הַפַּרְסִים", למשל, כמעט שאינם אלא קינה אחת. בטרגדיותיו של אבריפידס הפעולה לעתים קרובות פגומה, לאין חיבור יפה ולאין חיתוך פרקים מעולה, כזה שביצירות קודמיו. מתוך סבך המאורעות אי אפשר לו לסיום הכרחי, והוא אנוס לבוא מן החוץ ובחוזק יד – Deus ex machina (אצל סופוקלס רק פעם אחת, עיין "פילוקטטס"). גם סופוקלס היה מציג ארבע דרמות זו אחר זו, אלא שכל אחת מהן עשה חטיבה בפני עצמה.

את מספר חברי המקהלה קבע 15 וקנה על ידי זה אפשרות יותר גדולה בתנועות המקהלה בשעת הזמרה.


לכמה טרגדיות של סופוקלס שימשו חומר תלאות בית קַדְמוֹס.

לפי דברי האגדה, בא קדמוס בן אַגֵנוֹר מלך כנענים, בנודו בארץ כדי למצוא את אחותו אֶבְרוֹפה אשר גזל זֶבְס, עד ארץ הבּוֹיוֹטִים, ושם בנה את המצודה קַדְמֵיָה ושם מלך. אשתו הַרְמוֹנְיָה (בתם של אָרֶס ואַפְרוֹדִיטָה) ילדה לו ארבע בנות. כולן סבלו מתלאות, וגם על הזכרים בא האסון, החל מנינו לַיוֹס. ליוס זה מלך בעיר תֶּבֵּי אצל קדמיה עם אשתו אִיוֹקַסְטָה בת מֶנֵיקֵס. מכיוון שבנים לא היו להם, דרש באַפולון אשר בדֵלְפֵי והתפלל שם לבנים. אפולון ענה לו: :יהיה לך בן, ואולם אתה תמות בידו, כי כן חרץ זֶבְס למלא קללת פֶּלוֹפְס אשר ארר אותך, כי גזלת ממנו את בנו". וכשנולד לו בן, ניקבו את רגליו, אסרון, ונתנו אותו בידי עבד רועה צאן בהררי קִיתֵרון להשליכו במדבר שממה. אך העבד חמל עליו ומסרהו לרועה מקוֹרִינְתוֹס, וזה מסרהו לאדוניו, למלך פּוֹלִיבּוֹס, איש עקר, אשר אמצהו לבן לו וקראהו אֵידִיפּוּס, כלומר: "צְבֵה-הרגליים". על חטאו זה של ליוס שילחו האלים בעירו את הסְפִינְכִּס (כלומר "החונקת"), שהייתה מקננת בסלע לפני העיר ואוכלת כל אדם, אשר לא ידע לפתור את חידתה.

ואידיפוס גדל ויהי לנער. ופעם בשעת המשתה אמר לו אחד המסובים מה שאמר, והתחיל אידיפוס מפקפק, אם באמת פוליבוס המלך אביו, וילך בשלי לדלפי לדרוש באלוהים ולדעת דבר בהחלט. ושם קיבל מענה: "הישמר לך מהרוג את אביך ומשאת לאשה את אמך".

כדי שלא יבואו דברי הנבואה, לא שב אידיפוס ביתה וילך באשר הלך. ובנודו פגע באחד המצָרים באיש זר בא בכרכרה, ואתו ארבעה עבדים. אלה לא נהגו בו כבוד, ותהי ביניהם מריבה, ואידיפוס הכה את כולם נפש. אותו האיש היה ליוס המלך, שהלך לדרוש באל דלפי, איך להפטר מן הספינכס.

כשבאה לתבי השמועה על דבר מותו של המלך ליוס, הכריז קְרֵיאוֹן אחי איוקסטה המלכה, כי מי שיפתור את חידת הספינכס, לו יהיה כיסא המלוכה, ואיוקסטה תהיה אשתו. בא אידיפוס ויפתור את החידה. נעשה מלך, ואיוקסטה הייתה אשתו. ונתקיימו דברי הנבואה: אידיפוס הרג את אביו ונשא את אמו. הרבה שנים מלך בתבי, ואיוקסטה ילדה לו שני בנים ושתי בנות. והנה פרצה מגפה בעיר, והעם בא לשאול את המלך, שיעזרהו בצר לו. כאן מתחילה הטרגדיה "אידיפוס המלך".

בן אדם גולה מארצו, נכרי שהגיע למלכות, בעל לאשה אהובה והגונה, אב לארבעה בנים, שליט אהוב על הבריות – והנה נמצא פתאום, שהוא הורגו של המלך שקדם לו. ולא זו בלבד, הורגו של אביו, ובניו גרועים מממזרים, כי אמו ילדה לו אותם.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!

מפסגת אושרו – לעמקי תהום של פורענות.

הנה לפנינו תמונת גבר נתון בכף-הקלע: הנה הוא רואה את האמת בכל מוראיה, ושוב רגע – ושוב משחקת לפניו התקוה לפתרון יפה – – –

ואידיפוס המלך, גיבור הטרגדיה האיומה באיומות, כלום באמת אשם הוא במה שקרה אותו?



ליוס מלך תבי גזל את חַרִיסִיפּוֹס, והאלים פוקדם עוון אבות על בניהם; ניבאו לו לליוס, כי בנו יהרגנו, כלומר נגזר על אידיפוס, שיהרוג את אביו ויעלה יצוע אמו. וכדי שלא יבוא לידי כך יוצא אידיפוס בגולה. ודווקא בזה הוא אך מקרב את הקץ: הוא פוגש באיש נכרי, ומתוך עמידה על נפשו, אמנם מופרזה, הוא הורג את הנפש. לא ידע, כי אביו הוא. הלא מאת אביו הלך. אך רצח זה, לפי השקפתם אז, לא היה חטא שאין לו כפרה. הוא נושא לו לאשה את אלמנת המלך – ודאי שחשב, כי מתוך כך לא יבוא לעולם לשאת אשה אחרת, ומה גם אמו, שנשארה בארץ, אשר משם יצא. כל דבר ודבר היוצא מפי המלך האומלל מעיד על מוסר כליותיו האיום על חטאו, שחטא בלי יודעים על אפו ועל חמתו, בגזרה הרעה, שאין לשנותה, כי מוראה של ה- moira היה גם על אלוהי יוון.

ואידיפוס מצדיק על עצמו את הדין: הוא עוזב את מלכותו, את ארצו, את ביתו, את בניו, יוצא בגולה ברצונו, מסמא את עיניו. הבאמת גמולו כחטאו הוא, אשר "אם עוד יש מכאוב ממכאוב גדול, זכה אידיפוס בו"? – – – ואף מלה אינו מוציא כלפי אותם כוחות איתנים, שהמיטו עליו רעה, שלא נשמעה כמוה.

כי זוהי הטרגדיה של האנושות, שאולי החוטא – חוטא ללא חטא, והטוב – טוב שלא ברצונו, והכל בידי שמים, בידי הגזרה. אנו מִשחק בידיה, באין יודעים, והיא תזרקנו כאותו כדור – אימתי ולאן?

נדמה לנו, פסוק אחרון חסר:

סוף דבר, את הגזרה ירא ואת מצוותיה שמור כי זה כל האדם.


Fichtengrund, עשרת ימי תשובה תר"ץ