כל בו/קמו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמו[עריכה]
קמו. דיני מקוה מספר המצות מהרב רבנו פרץ
פרשו חכמים שצריך שיהיו כלן בידי שמים וכלן שאובין פסולין מן התור׳ אך כלן מי גשמי׳ כשר ואם חסר מארבעים סאה ונפל לתוכו שלשת לוגין מים שאובין פסלוהו מדרבנן. ודוקא משנים או שלשה כלים וכל שכן מכלי אחד אבל מארבע או ה׳ כשר כדאמרינן בפ״ק דתמורה. ולפי זה אין צריך ליקוב הדליין ששואבין בהם מים מן המקוה כדי לנקותו. ומ״מ טוב לנקוב אותם בכונס משקה.
וצריך להיו׳ בקרקע אבל אם הם בתוך כלי פסול ואם הוא בקרקע והמקוה שלם ואחר כך נפלו בו כל מימות שבעולם שאובין לא פסלוהו. אכן מי פרות ושאר משקין אם נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו פרשו חכמי׳ עד י״ט סאין.
ואם יש במקוה כ״א סאין מי גשמים ממלאין י״ט בכתף ופותקן למקוה על ידי המשכה והן טהורין ומטהרת ברבייה ובהמשכה כלומ׳ דיש שם רוב מים כשרין והשאובין באו למקוה על ידי המשכה ודוקא ברביה ובהמשכה אבל כלה בהמשכה לא. ושעור המשכה פר״ת זל שלשה טפחי׳.
ואם המשיכה בצנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסלין את המקוה אבל אם קבעו ולבסוף חקקו וסלון שהוא צר מכאן ורחב באמצע אינו פוסל וצנור שלא חטטוהו באמצע שעורו לקבל צרורות אבל חטטוהו באמצע בין בשל עץ בין בשל חרס נאסר בכל שהו אבל אם ירד בתוך הקבול שלו עפר ונקרש כשרה כרבי יוסף. ותנן בפ׳ המקואו׳ המניח טבלא תחת הצנור אם יש בה לבזבז פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה להדיח בין כך ובין כן אינה פוסלת פירוש לבזבז שפה מארבע רוחותיו.
ומי שאמר שמי הצמר פוסל את המקוה היינו כשנופלין מן הצמר למקוה אבל אם נפלו מן הצמר לקרקע המשכה היא וכשרה שכשיש למקום כ״א סאה כשר המקוה גם לטבול בו אבל שאובה שהמשיכוה כלה אין טובלין אך אם יוסיף ארבעים סאה של מי גשמים טהורין. וכן דין שלשה לוגין מים שאובין היינו מכלי אחד או משנים או משלשה כלי׳ והוא שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל מארבע אין מצטרפי׳.
והשאובה שאמר שפוסלת היינו שנשאבו מדעת אבל המניח קנקנים בראש הגג רבי יהושע אומר ישבר הקנקנים או יכפה אותן והמים הנקוים כשרין אבל לא יערה שאם הגביה הקנקן וערה אותן הרי כל המים שאובין. הניח כלי תחת הצנור בשעת קשור עבים ולא נתפזרו דברי הכל פסולין לא נחלקו אלא כשהניחן בשעת קשור עבי׳ ונתפזרו וחזר ונתקשרו דמר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו.
וערובי מקואות כשפופרת הנאד שתי אצבעות חוזרות למקומן. ופרשו התוספות שאין צריך המים צפין בתוך הנקב רק טופח על מנת להטפיח. ומי פרו׳ ושאר משקין שאמרו שאין פוסלין אם שנו מראיהן פסולין וכיצד הוא עושה ממלא בכתף ונותן למקוה עד שיחזרו מראיהן למראה מים.
וטיט הנרוק מצטרף למקוה ואין מטבילין בו באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומ׳ מקום שאין קנה המדה עומד אבא אלעזר בן אלעי אומר מקום שהמשקולת יורדת ר׳ אלעזר אומ׳ הנכנס כשפופרת הנאד. תנן אליעזר בן צדוק דהוא נמדד בלוג ונראה דהלכה כדברי כלן. וגל שנתלש ויש בו מ׳ סאה מטבילין בראשי׳ הנוגעים בארץ ואין מטבילין בכפין שאין מטבילין באור.
וספק מים שאובין שרי כיצד הרי שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובין או לא נפלו ואפילו נפלו ספק יש בו ארבעי׳ סאה עכשו בשעת נפילה ג׳ לוגי׳ שאובין ולעולם נמדד בתחלתו והיה ארבעים סאה מתחלה ספק יש בו מ׳ סאה ספק אין בו או שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעים סאה נפל לאחד מהן ג׳ סאין שאובין ואינו יודע לאי זה מהן נפל ספקו מפני שיש לו במה יתלה להקל.
ואלו שממלאין בגלגלים הנקראין סיניא״ש ויש בהן כדים מלאין מים נקובין כמוציא רמון אינן פוסלין את המקוה. והראיה מדאמר בפרק מקואות השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה והוא שיהיה למטה הנקב או מן הנד סמוך לקרקעית הכלי ואין מורין להכשיר בנקב פחו׳ משפופרת הנאד כדאמרינן התם נקבה למט׳ או מן הצד וכמה היא בנקב כשפופרת הנאד. וא״ר יהודה מעשה בשוקת שהיתה בירושלם נקובה כשפופרת הנאד. וסוגיא דיבמו׳ כמאן דאמר בתוספתא דכל שהוא נקוב בשולי הכלי אינו פוסל את הכלים אפילו בכל שהוא.
הלכות ברכות שבסעודה
אמרו בפרק כיצד מברכין על כל פרו׳ האילן מברך עליהו לכתחלה ב״פ העץ ולבסוף בורא נפשות חוץ מה׳ מינין הכתובין בתורה והן ענבים תאנים רמונים וזתים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה מעין שלש אפילו פרדה אחת של ענב מברך עליה תחלה וסוף.
דברים שאין גדולן מן הארץ כגון בשר וגבנה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות. וכן פת שעפשה ויין שהקריס מברך שהכל וכי משלים חותם ברכת בורא נפשות בא״י חי העולמים.
השותה מים שלא לכבות צמאו כגון שהיה לו מאכל מעוכב בגרונו אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. כל מי פירות אינן כפירותם ומברך שהכל. וענבים מברך על יין שלהם בפ״ה.
השותה שמן זית אינו מברך מפני שמזיקו אלא א״כ חושש בגרונו ושותהו עם השלקות כשהשמן לו לרפואה והשמן עקר ומברכין עליו ב״פ העץ.
כתב מורי שמברכין על כל גרעיני הפרו׳ בפ״ה. מדאמר בפרק כיצד מברכין שהגרעינין חייבין בערלה.
פסק ר״ח וה״ג הלכה כרב נחמן באוכל קמח חטין מברך שהכל. וכן פסק בפרק המוכר אחד קמח שעורים ואח׳ שכר תמרים ואחר שכר שעורי׳ ושמרי יין שיש בהן מים מברך עליהו שהכל.
תנן על המלח ועל הזימית מברך עליהן שהכל. זימית שלמוייר״א בלעז. ור״ח פי׳ שהוא מרק בלשון יונית.
על לב הדקל בעודו רך הלכ׳ כשמואל שמברך עליו שהכל.
פלפל וזנגביל יבשין אין טעונין ברכ׳ והאוכלן ביום הכפורים פטור וכשהן רכין מברך עליהן בפ״ה ומותר אפילו עשאוהו גוים. פירוש אפילו נפסק בסכין של גוי שנותן טעם לפגם מותר שסתם כליהם אינן בני יומן וקרוי בלשון תלמוד הילמתא ובלעז ייניברא״ט.
קבלנו מרבו׳ על אגוז שקורי׳ נו״ז מושקד״א מבר׳ בפ״ה.
ועל הקנה שקו׳ קניל״ה מברך בורא פרי האדמה.
סוקר״ו והם הקנים המתוקין שסוחטי׳ אותם ומבשלי׳ מימיה עד שיקפאו וידמה כמו מלח פי׳ ר״ח וה״ג מברך עליו בפ״ה והרמב״ם ז״ל פסק שהכל בק״ו מדבש תמרי׳ אפי׳ לא שנא ע״י האור אין מברכין אלא שהכל. ונראה לי דבריו. וכן פסק ר׳ יצחק כי על דבש תמרי׳ מברך שהכל ולא כהלכות גדולו׳ שפוסקין בפ״ה דהא אמרינן בכל שעה כי אין סופגין עליו ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתי׳ ומן הענבי׳ וכל שאר המינין חשיב ליה זיעה.
תרדין ודלועי׳ וכיוצ׳ בהן כמו ערמוני׳ וחבושים שעקר אכילתן כשהן מבושלי׳ אם אכלן חיי׳ מבר׳ עליהן בור׳ נפשו׳ ומבושלין בורא פרי העץ.
ומי כל הירקות השלוקות כגוף הירקות והוא ששלקן לשתות מימיהן.
שומין דרכם לאוכלם חיים מברך עליהם בפ״ה ושלוקין שהכל וכן פסק ר״ח. ורב אלפס פסק אף בשומין ובכל דבר של שלקות במלתיהו קיימי.
עוד תנן בפרק כיצד מברכי׳ על פרו׳ האילן ב״פ האדמה לא יצא. וזה כללו של דבר כל דבר שילקט הפרי וישאר העץ שהוא עצמו יחזור ויוציא פרי קרוי עץ. ועל כלן אמר שהכל יצא וא״ר יוחנן אפילו על הפת ועל היין וכן הלכה.
וגרסינן בירושלמי ר׳ יעקב ב״ר אחא משום ר׳ שמואל אמר הלכה כר׳ מאיר שאמ׳ ראה פת נאה ואמ׳ מה נאה פת זה ברוך המקום מריה דהאי פתא יצא לרב דאמר שמזכיר אזכרת שם בכל הברכות ולר׳ יוחנן שאומ׳ שצריך גם מלכות. וגם רב האיי פסק כר׳ יוחנן שנריך שיאמ׳ בריך רחמנא מריה דהאי פתא.
כתב הר״מ כל הברכות האלו אם נסתפק אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף לפי שהם מדברי סופרי׳. ומתוך ה״ג משמע שברכה אחת מעין שלש מן התורה. וברכו׳ אף על התאנים ורמונים הנכתב במקרא ואין נראה לי דאם כן יברכו עליהן שלש ברכו׳ ממש. אלא ודאי ברכת המזון לא קאי אלא על הסעודה כדמסקי׳ בפר׳ שלשה שאכלו שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכ׳ אם הן משקין בולען ומברך עליהן בסוף ואם הם פרות שאם יזרקם ימאסו כגון תותים ורמונים מסלקן לצד אחד לתוך פיו ומברך ואח״כ בולען ואם אינן נמאסין פולטן מפיו עד שיברך שנאמ׳ ימלא פי תהלתך.
הביאו לפניו שני מיני פרות ואין בהן משבעה מיני׳ כגון אתרוג ותפוח מברך על החביב לדברי הכל הואיל וברכותיהן שוות׳ וזית מברך על הזית כר׳ יהוד דאמ׳ מין ז׳ עדיף. וכן הלכ׳. ואמר רב יהודה כל הקודם בפסוק קוד׳ לברכה. תמרי׳ קודמין לענבים שהתמרים שניים לארץ וענבי׳ שלישים לארץ וכ״ש תאנה ורמון. שכך כתובי׳ ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וזה הדבש הם תמרים.
ואם יש לפניו חטי׳ וענבים שאמר שמברך על החטים תחלה. פי׳ בה״ג ששחטן ועשה מהן מעשה קדרה שהשביחו מברך בורא מיני מזונות. אבל אם היו לפניו קליות וענבים מברך בענבים תחלה בפ״ה ועל הקליות ב״פ האדמ׳.
כתוב בהגה״ה בכל מקום שיבאו ב״פ האד׳ ובפ״ה פ״ה קוד׳ לפרי האדמ׳ ושהכל פרי האדמ׳ קוד׳.
בוסר פחו׳ מפול הלבן מוכיח בפסחי׳ ובברכו׳ שאין שם פרי עליו ואין מברכי׳ עליו בורא פרי העץ. אבל בשאר אילנות כל שהוא חשוב.
שקדים המרים קטנים בפ״ה. מיופאש ומוראש מין אילן הם ומברך בורא פרי העץ. אגוז מטוגן בדבש כתב ה״ר שמחה מויטירי לפני רש״י שהאגוז עיקר ומבר׳ בפ״ה.
אבל א״ל אביי מאי ברכה אחת מעין שלש א״ל על חמשת המינין כל מיני מזונו׳ הנעשין מהם מברך עליהן לבסוף ברוך א״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ותבנה ירושלם עיר קדשך במהר׳ בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינ׳ ונברך עליה בקדושה ובטהרה בא״י על הארץ ועל המחיה.
ובתחלה בענבי׳ מברך בפ״ה. ומ״מ אין טעון ברכה לאחריו שברכת המזון פוטרו. ועל ענבי׳ ותאני׳ ורימנים וזיתים ותמרים מתחיל על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ וכו׳. ועל היין מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן. וחותם בשניהם על הארץ ועל הפרו׳. וכן פסק רבנו יצחק.
כת׳ ר״מ ז״ל שמזכיר מעין המאורע בשבתו׳ וימי׳ טובי׳. ונראה ראיתו מדאמרי׳ בירוש׳ דכיצד מברכי׳ ר׳ זעירא מזכיר בה מעין המאורע אמנם כתב מורי ר׳ יהוד׳ דאפי׳ לר׳ אלעזר אין דין זה נוהג בימי החכמים שהיו קובעין עצמן על היין ועל הפרות כמו שבארנו.
סדר ברכת המזון
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת לחם שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ולחם הוא פת הנעשית מחמשת המינין הבאים לידי חמוץ. והן חטים שעורי׳ וכוסמין שבולת שועל ושפון.
ותניא בברכות פ׳ שלשה שאכלו. וברכה זו היא ברכת הזן. את ה׳ אלהיך זו ברכת זמון. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלם שנ׳ ההר הטוב הזה והלבנון. ותניא התם משה תקן להן לישראל ברכת הזן בשביל המן. יהושע תקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
כתוב בהלכות גדולות ומאן דבעי לאזמוני בברכת המזון והדר ברוכי כל חד לחבריה מזמן ומברך עד הזן.
עד היכן ברכת זמון רב חסדא אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן והלכתא כרב ששת. והדר מסיים כל ברכה חד לחבריה ופליגי היכן הוא חוזר מברך ברכת זמון אביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי חוזר למקו׳ שפסק והלכתא למקום שפסק.
והיכא דבעי למקם חד מנהון אע״פ כי מן הדין שנים אין מפסיקין לאחד כדאמרינן. מ״מ לפני׳ משורת הדין פסקין סעודתיהו ומזמני׳ עליו עד הזן. שעשה שם רב פפא וחד דוגמא כן מעשה לחד וגמר איהו ברכה כולה ונפיק. וחוזרין הן ואוכלין וגומרי׳ סעודתן ומברכי׳ אבל אם השני׳ גומרי׳ לאכול תחלה מן הדין שהאחד יפסוק לשני׳ וחוזר ואוכל וגומ׳ סעודתו ומבר׳.
גרסינן בפר׳ שלשה שאכלו אין מזמנין על עם הארץ בחבורה. ותניא אחרי׳ אומרי׳ קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ ואמ׳ רב הונא הלכ׳ כאחרי׳. וכתב ר״ח ז״ל האידנא לא נהיגי רבנן בהכי ומזמנין עליו. וכן כתב רבנו יצחק שלא יתחלקו לאגודה אחת לעצמן כדאמרינן התם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו ואמרי׳ נמי בחגיגה כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר׳ יוסי.
הנכנס אצל אחרי׳ ומצאן מברכי׳ ברכת זמון אם בא בשעה שהמברך אומר נברך הוא עונה אחריו ברוך הוא ומבורך שמו תמיד עלינו לעולם ועד. ואם הם עשרה יאמר ברוך הוא אלהינו. ואם בא בשעה שהאוכלין עונין ברוך הוא שאכלנו משלו עונה אחריהם אמן. כתו׳ בה״ג כל הברכו׳ שאדם שומע בין ברכת הפרו׳ בין ברכת המצות על כלן עונה אמן.
מסיק התם ג׳ אכלו ירק וז׳ אכלו דגן מצטרפין הואיל שהרוב אוכלין דגן. שני׳ שאכלו פת ואחד ירק מזמנין: נשאל לרשב״ג.
שכור מהו שיברך א״ל כתיב ואכלת ושבעת לרבות מדומם. פי׳ מלשון אבן דומם כלומ׳ שכור שאינו מדבר כראוי. גרסי׳ בברייתא כמה זמנין אכלי עם חלפתא אבא ועם ר׳ חנינא בן חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. מכאן פוסק רבנו יצחק כרבי שמואל הלכה למעשה קטן שאין מצטרף לזמון בשלש׳ עד שיבי׳ שתי שערות דמעשה רב. וכ״ש בעשרה שהרי פסקו למעלה הלכ׳ כמר זוטר׳ שמחמיר בעשר׳ יות׳ מבג׳ מפני שיש בו אזכרת השם. ואינו סובר כהרי״ף שפסק בשם הגאון קטן בן עשר או בן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. והשיב על רבנו יצחק כי אע״פ שאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין אבל עושה אותו צניף ומשלימין לעשרה והיינו להזכיר שם בעשרה במזון אבל בעשרה שמתפללין משום דבר שבקדושה לא היה נוהג בו ולא עשה מעשה וגם כשמצטרפין אותו כשחומש בידו אפי׳ קטן וחומש סתם לא היה מצטרף שאינו בשום ענין מצטרף לענין תפלה אלא לפרקים דרבי אליעזר מזכירין סתם לענין עבור שנה. ובירושלמי דאמ׳ קטן וסתם עושין סניף.
גרסינן בפר׳ לולב וערבה האי צורבא דלא נפיש חמרא מגמע גמועי דכי שבע איניש מן גמועי שבע. רבא אכסא דברכתא מגמע גמועי.
דיני שאר ברכות שבסעודה
גרסינן בכיצד מברכין ת״ר כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. ותקנו אנשי כנסת הגדולה ואין ראוי לשנותו כלל. ומדברי סופרי׳ חייב אדם לברך על כל מאכל תחלה ואח״כ יהנה ממנו וכן אם הריח ריח טוב יהנה ממנו.
ויש לברך על הכל תחלה ואפי׳ נתכון לאכול ולשתות כל שהוא. ואע״פ שהוא פחות מכשעור טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו בפחות מכשעור כדאיתא בירושלמי. וכן מדברי סופרי׳ צריך לברך אחר כל מה שיאכל ואחר כל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית.
ואמרי׳ בנדרים אשה המטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ופר״ח וכגון שחוזרת ופולטת.
עוד יש ברכות הרבה שהן דרך שבח והודאה. הרי ג׳ עניני ברכות ברכת הנאה וברכת המצוה וברכת ההודאה ושבח. ובברכות א״ר יוחנן כל ברכה שאין בה אזכרת השם ומלכות אינה ברכה והלכ׳ כמותו לגבי רב שחולק עליו אא״כ סמוכה לחברתה וברכ׳ ראשונה של י״ח לכבוד האבו׳ לא הוזכר בה מלכות על שאר העולם כי אם שהוא אלוה על האבות. כל הברכו׳ כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שברך בלבו בין שהוציא בשפתיו ואפי׳ ברכת המזון כדאיתא התם.
כל הברכות כלן לא יפסוק בדברים אחרים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו. ואם הפסיק צרי׳ שיחזור ויברך פעם אחרת. אבל אם הפסיק בדברים שהם מענין דבר שמברכין עליו אין צריך לברך שניה כגון שברך על הפת קודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אין צריך לברך. כדאמרינן התם אפילו מאכל בהמה נחשב צורך סעודה מפני שאסור לו לאכול קודם שיאכיל לבהמתו שנ׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. וכן כל ברכה כיוצא בה.
ואסור לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד״א באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחו׳ בקרקע ומברכת. רבים שנתיעדו לאכול פת או לשתות יין לדברי רבי יוחנן פרק כיצד מברכין שיין כפת לענין הסבה אחד מברך לכלן בין בתחלה בין בסוף אבל אם במקרה באו זה מכאן וזה מכאן כל אחד מברך לעצמו ובשאר כל האוכלין והמשקין אחד מברך לכלן ברכה לכתחלה ואמרי׳ התם תלמידי דרב הוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסין ופרגיו׳ נתן בר קפרא לאחד מהן רשות לברך וכו׳.
האוכל פת שנעשי׳ מחמשת המיני׳ חייב לברך לפניה המוציא לחם מן הארץ. אמ׳ רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך.
ואין המברך רשאי לטעום עד שיטעמו רוב המסובין. וגרסינ׳ עלה בירושלמי ר׳ יהושע בן לוי אומר שותי׳ אע״פ שלא שתה המברך. ואומ׳ שם דלא פליגי שדברי רב בשכלן זקוקי׳ לדבר אחד והא דר׳ יהושע בן לוי בשכל אח׳ ואחד כוסו בידו. ובערבי פסחים אמרי׳ דגחין ההוא סבא ושתי מקמי דרב אשי שברך. וגם למדנו שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסו׳.
קמח של אחד מחמשת המיני׳ שבשלו בקדרה בין לבדו בין לערב עם שאר דברים וכן דגן שחלקו לשנים או לכמה חלקים ובשלו בקדרה זהו הנקרא מעשה קדרה. וכן כל תבשיל שנתערב בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות. ובלבד שתהא התערובת עיקר שאינו עשוי לדבק לפיכך מיני דבש שמבשלין אותו ונותנין בו סולת כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונו׳ מפני שהדבש עקר. וזה כלל הברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה בין שהיתה טפלה מעורבת עם העיקר כענין שאמרנו בין שאינה מעורבת כגון שהיה צרי׳ לאכול הדג מלוח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו מבר׳ על המליח ופוטר את הפת וכן כל כיוצא בזה.
היה הקמח מעורב ורך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבוות. על כסני הן קליו׳ וכן על החטה כמו שהיא בין חיה בין שלוקה והיא שלמ׳ בתחלה מברך בורא פרי האדמ׳ ולבסו׳ בורא נפשות.
וחביצה שיש בה פרורי׳ מן הפת בזמן שהפרוסו׳ קיימו׳ פירו׳ שיהא בהן כזית לפי דברי הירושלמי ותלמו׳ שלנו אומ׳ אפי׳ פרורי׳ שאין בהן כזית והוא שיש עליהן תואר לחם. והירושלמי יש לפרשו כשאין עליהן תאר לחם. לכך מצריך כזית בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג׳ ברכו׳. אין הפרוסות קיימו׳ בתחלה מברך בורא מיני מזונו׳ ולבסוף ברכ׳ אחת מעין שלש.
הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ובשלו אע״פ שהפרוסות קיימות בתחלה מבר׳ עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום מברכת ז׳ המינין אלא בורא נפשו׳.
תניא כל שהוא משבע׳ המיני׳ כגון חטה ושעור׳ גפן ותאנ׳ ורמון וזתי׳ ותמרי׳ בתחלה מברך לפי מה שהוא ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכשהוא אוכל תאני׳ ומיני מזונו׳ ושותה יין כולל ומברך על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ בא״י על הארץ ועל המחיה ועל הפרות.
וטרוקנין שהן כוכא דארעא פירו׳ עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכה מים וקמח כמו באלפס מברך עליה בורא מיני מזונות וה״מ דלא קבע סעודתיה עליהן וליכא ריפתא אחריתי מברך על הפת המוציא ופטור על השאר.
עוד גרסינן בירושלמי ר׳ יוחנן אמ׳ טרוקנין חייבת בחלה ומברך עליה המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע״פ שגובלין מעט מגובל במים הרבה מ״מ הוי כמו תחלתו סופגנין רכין וסופו עיסה חייבת בחלה.
עוד גרסינן בירושלמי אמר ר׳ שמעון בן לקיש כל שהאור מהלך תחתיו פירוש כגון מעשה אלפס אין מברכין עליהן המוציא ואינו חייב בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ופינייול״ש אין מברכין עליהן המוציא משום דלית להו תוריתא דנהמא אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות אבל חייבת בחלה כיון שתחלתו עיסה.
תני רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. אמר רב פפא הלכתא דברים שבתוך הסעודה מחמת הסעודה הן באין כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולים דדרכן למיכל בהו ריפתא וירקי ובוציני אין טעונין ברכ׳ לא לפניהם ולא לאחריהן ורבי יצחק ב״ר שמואל פירש דחביצה ודייסא הוו כדין זה וכן עמא דבר. ודברים שבאין שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה פר״י כגון תאנים וענבים דאפליגי התם אמוראי ונקראין שלא מחמת הסעודה מפני שראינו כעין מיני מלוחין שרגילין לבא לעקר הסעודה. וכן כל מיני פרות הבאין בסעודה לטבל בהן פת טעונין ברכה לפניהן שברכת המוציא אינה פוטרתן ולא לאחריהן שברכת המזון פוטרת כל מה שיאכלו עם הפת כרב הונא ורב נחמן.
יין שבתוך המזון טעון ברכה לפניו שאין הפת פוטרתו שהיין קובע ברכה לעצמו. מנלן דאיתא בפסחי׳ כה אמר ה׳ כאשר ימצא התירוש באשכול וסוף פסוק יש אל תשחיתהו כי ברכה בו מכאן שהיין קובע ברכה לעצמו ואינו צריך ברכה לאחריו דהשתא ומה ברכה מעין שלש פוטרתו ברכת המזון לא כ״ש.
מים ושאר משקין שבאין בתוך הסעודה לא היו נוהגין ר״ת ורש״י לברך עליהן כלל שנחשבין כבאין מחמת הסעודה. כיון שאמ׳ הב ונבריך אסור למשתי פר״ש עד שיברך לפניו אבל אם מברך תחלה מותר אף קודם ברכת המזון.
אם תפש בידו כוס של שכר ופתח בברכת היין וסיי׳ בברכת השכר אם נלך אחר הפתיחה מחזירין אותו והואיל והספקא בשל דבריה׳ אין מחזירין אותו.
מי שנסתפק אם ברך המוצי׳ אם לא ברך אינו מברך לפי שאינו מן התורה. שכח לברך עד שלא גמר סעודתו חוזר ומברך. בעל הבית מברך המוציא והאורח מברך ברכת המזון.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפתן או מלח או שום ציר לפני כל אחד ואחד אא״כ הוא פת נקי כדאמרי׳ התם לית דין צריך בשש מלשון כי בושש כלומ׳ אין צריכין לאח׳ עד שיביאו לפתן או מלח מפני שפת נקיה היתה.
ואין בוצעין אלא מהיכא דגמור וקדים בשוליה פי׳ ר״מ ממקום שמבושל יפה יפה שנגמר שם כל הבשול. ויש ספרים דכתיב מהיכא דקדים בשולא שזהו התחתון הנדבק בתנור חם.
מצוה מן המובחר לבצוע מככר שלם ואם יש שם פתיתין שלמים גדולים וקטנים וכולן של חטים נחלקו שם רב הונא ורבי יוחנן בפר׳ כיצד מברכין והלכה כר׳ יוחנן דאמ׳ התם מברך על השלמה. ואפי׳ היו לפניו פתיתין מפת נקיה ושלמה מפת הדראה כיון שהכל מין אחד אלמא מן המובחר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים פרוסה של חטים עדיפא שקודמת בפסוק וירא שמים מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע משתיהן. גרסינן בירושלמי פת נקיה וטמאה ופת קיבר טהורה רבי חייא בשם רבי אחא מברך על אי זה מהן שירצה.
מסיק בערבי פסחים אם שנה סעודתו מבית לבית מברך או מחדר לחדר כמבית לבית הוי ומברך כאן על מה שאכל וחוזר ומברך כאן על מה שיאכל. ואמר רב חסדא לא שנו אלא בדברי׳ שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן ברכה חשובה ואז צריך לברך במקום שאכל כגון פרות ויין אבל בדברים שטעונין ברכה חשובה לאחריהן במקומו פירוש כגון מיני פת אין צריך לברך. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך.
מסיק רב בכיצד מברכין בשבתות וימים טובים ובסעודת הקזה שאדם קובע סעודתו על היין בירך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון פירוש לפני ברכת המזון וכ״ש יין שבתוך המזון אבל בשאר הימים אינו פוטר וצריך לחזור ולברך. כתב רבינו יצחק כי יין של קדוש ושל הבדלה שבתחלת המזון פוטר יין שבתוך המזון. בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי שיענו כל אחד ואחד אמן ואינו פוטר יין שלאחר המזון כי יין שבא לשרות את המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתיה. בא להן שנוי יין בתוך הסעודה כל אחד ואחד מברך הטוב והמטיב. ומסיק בפרק הרואה אין מברכין הטוב והמטיב אלא אם כן יש עמו אשתו ובניו והכי קאמר הטוב לדידי והמטיב לאחריני.
מה שאמרנו שכל אח׳ מברך לעצמו בתוך הסעודה לפי שאין בית הבליעה פנוי פר״ש שמתוך כך אין מתכונים לשמוע וק״ל דבעינ׳ שומע ומשמיע. אפס בירושלמי פ״ק דתענית משמע טעמא לפי שאין עונין אמן באמצע סעודה ולא שום שיחה מפני הסכנה שמא יקדי׳ קנה לוושט ויבא לידי סכנה ואמרינן התם א״ר מונא הדין דעטישא מגו מיכלי אסור למימ׳ אסותא משו׳ סכנתא דנפשיה.
אע״פ שאין ברכת המזון צריכ׳ יין אם מברך על היין צריך לו להדיח כוס של ברכה מבפנים ומבחוץ כלומר ישטפנו ואם נקי הוא יברך וימלאנו יין חי ויאחזנו בימינו דאף על גב דקאמ׳ אין לנו אלא ארבע אלו מנין לא פליגי ופי׳ חי שאינו מזוג כי אם מעט כי חי גמור אינו ראוי לברכה. ויש מפרשי׳ כי חי ר״ל על הכוס שיהא שלם כדאמרינן התם שבירתן של כלי׳ זו היא מיתתן. ואמר ר׳ יוסי אין משיחין על כוס של ברכה אלא הכל שותקין עד שתכלה ברכת המזון. גרסינן בירושלמי שלשה דברי׳ נאמרו בכוס של ברכה עטור. מודח. מלא. ושלשתן בפסוק אח׳ נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים. שבע עטור. רצון מודח. ומלא כמשמעו. ברכ׳ ה׳ ברכת זמון. ים יין מים. סליקו לה ברכת המזון. מברכת ה׳ אהיה נזון.
דין הלכות ברכת הריח
כל המריח ריח טוב אם היה זה שהי׳ לו הריח עץ או מין עץ מברך עליו עצי בשמי׳ ואם היה עשב או מין עשב מבר׳ עשבי בשמי׳ ואם אינו לא מן העץ ולא מן האדמ׳ כגון המור שהוא מן חיה מברך בורא מיני בשמי׳. ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח מברך שנתן ריח טוב בפרו׳ ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמי׳ יצא.
נכנס לחנותו של בשם שיש שם מינין הרבה מברך בורא מיני בשמים ואם ישב שם כל היום כלו אינו מברך כי אם ברכ׳ אחת נכנס ויצא כל היום כלו חייב לברך בכל פעם ופעם.
הורד והלבונ׳ והמצטכי וחלפי הים הוא אשפיק וכיוצ׳ בהן מברך עצי בשמי׳.
ועל שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב.
בשמים של ע״ז ושל בשמים האסורות אין מברכין עליהן לפי שנעשו להעביר ריחתו כדאיתא בברכות בפ׳ אלו דברים.
מוגמר שמבשמין בעשנן העדים אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח לעצמו של מוגמר וכן המריח בבגדים שהן מוגמרין אין מברכין לפי שאין שם עיקר בשם אלא ריח בלא עיקר. אמר מר זוטרא אמר מר טובי אמ׳ רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה. אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח.
גרסינן בברכות בפרק ג׳ שאכלו ת״ר כל הברכות כלן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכת הפרות וברכת המצות וברכה הסמוכ׳ לחברתה וברכה אחרונה של ק״ש יש מי שפותח בברוך ואינו חותם ויש מהם שחותם ואינו פותח. אמר שמואל צריך שיאמ׳ מעין חתימה סמוך לחתימה. פומבדיתאי אמרי פתיחתן סמוך לחתימתן.
כל מצות עשה מברך עליהן קודם לעשייתן וכן כל מצוה מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה כגון מקרא מגלה והדלקת הנר בשבת ובחנוכה בין מצוה שאינה חובה כגון ערוב ונטילת ידים מברך עליהן קודם לעשייתן אקב״ו לעשות והיכן צונו מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכתיב לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך תעשה. חוץ מטבילה שאינה אלא לאחריה מפני טבילת גר שאינו יכול לומר וצונו עד לאחר מילה וטבילה. לכך תקנו שלכל טבילות לא יברכו אלא לאחרי כן. וכן בנטילת ידים שמברך אחריה מפני נטילת בית הכסא שאינו נקי לברך לפניה לכך תקנו על כל הנטילות לברך אחרי כן.
אמרי׳ בפ׳ בכל מערבין כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר לולב וסוכה מגלה ונר חנוכה וכל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת הרי היא דומה למצוה. אבל מילה היא תדירה יותר וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה לפיכך אין מברכין עליה שהחיינו.
יש ברכות שמברכין על ויש ברכות שאין מברכין על וכלל הדבר פי׳ הר״מ ז״ל עשה מצוה לעצמו כגון שלבש תפלי׳ מברך להניח נתעטף בציצית מברך להתעטף מל את בנו מברך למול. מל את בן חברו מברך על המילה קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע. קבע מזוזה לאחר מברך על קביעות מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. וכן ערוב על מצות ערוב מפני שהוא לאחרים נטל הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו מכל מקום אם מברך קודם שיטול מברך ליטול כמו לישב בסוכה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודבר הרשות הן אפי׳ שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידי׳. וכן הוא מברך על בעור חמץ בין בדק לעצמו בין בדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות בעור. ועל הלל בכל מקום שקורין הלל מברכין לגמור או לקרו׳.
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר לבער חמץ והלכתא על בעור ובגמרא אמרינן בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהכא משמע כי פליגי בעל בעור חמץ מר סבר לשעבר משמע ומר סבר להבא נמי משמע ולא נחלקו אלא בעל. ומאי פסקי׳ והלכת׳ על בעור חמץ. ויש לומר דה״ק והלכתא על בעור וכל שכן לבער. ויש אומרים דמשום הכי אמר והלכתא על בעור לפי שמברכותיו של אדם נכר אם תלמיד חכם או לאו ולפיכך מברך בעל להורות שהוא תלמיד חכם ויודע שיכול אדם לברך בעל.
מכל מקו׳ צריכי׳ אנו לדעת למה התקינו מקצת ברכות בעל ומקצת ברכו׳ בלמד. וי״א שכל מצוה שאי אפשר לעשות על ידי שליח והיא להבא כגון ציצית ומקצת הברכו׳ בלמד. וכל מצוה שאפשר לעשות ע״י שליח כשחיטה ובעור מברך בעל.
והרי ספירת העומר שמברכין בעל י״ל דמפני שרוב הפעמים ש״צ מברך והאחרים שומעין ויוצאין ידי חובתן תקנוה בעל כמו המצות שנעשות על ידי שליח.
וכסוי הדם שאי אפשר לעשותו על ידי שליח ומברכין בעל יש לומר דכסוי גמר מצוה היא ואפילו לאחר הכסוי יכול לברך כיון שברך מקודם על השחיטה וכיון שהברכה היא לשעבר לא תקנוה בלמד.
ונטילת ידים נמי מברכין בעל ואף על פי שאי אפשר לעשותה על ידי שליח מפני שרוב הפעמים אין ידיו נקיות וצריך ליטול ידיו תחלה ולברך אחר כן והוה ליה לשעבר. מ״מ אומר יצחק הזקן ז״ל שצריך לברך קודם נגוב ידים כדי שיהא גומר עשייתו. ובנטילת לולב שמברך בעל אע״פ שאי אפשר לעשות על ידי שליח שאני לולב מדאגבהיה נפק ביה לפיכך מברכין בעל ואם תאמר היאך מברך אחר עשית המצוה י״ל כיון שעדין יש לו לנענע עובר לעשיתו הוא דשירי מצוה מעכבי׳ את הפורענות ויש אומרים כי כשנוטל צריך ליטלו שלא כדרכו ואינו דהא אמרינן מדאגבהיה נפק ביה ש״מ שכדרכו הוא נוטלו.
ואם תאמר והרי טבילה שאי אפשר לעשותה ע״י שליח ומברכין בעל יש לומר כיון דאיכא טבילת גר שהיא לשעבר שמברך אחר הטבילה דאכתי גברא לא חזי תקנו בכל הטבילות גם כן בעל כדי שיהא לכלן נסח אחד. ואותן שמברכין בתפלין על מצות תפלין טועין הן אלא שצריך לברך במצות תפלין.
וכן אין ראוי לברך בלילי פסחים על אכילת מצה ולא על אכילת מרור אלא לאכול מצה ולאכול מרור ואפילו במי שמברך בבתי אחרי׳ להוציאן ואינו אוכל מברך בלמד דכיון דעל ידי מה שהוא מברך להוציאם אוכלין כאלו אוכל הוא עצמו דיינין ליה.
וא״ת והרי להדליק נר של חנוכ׳ להדליק נר של שבת וכן להפריש תרומ׳ ומעשרו׳ שאנו מברכי׳ בלמד ונעשית על ידי שליח. וי״ל דהני כיון שהן מצות שאין טורח בעשיתן ודרך בני אדם לעשותן על ידי עצמו תקנו אותן בלמד כמו המצוות הנעשות על ידי עצמו אבל בדיקת חמץ יש בה טורח ואדם מצוה לשלוחו לבדקו ולכך תקנו בעל. ומיהו אם מצוה לשליח להדליק או להפריש מברך בעל כיון שנעשה על ידי שליח.
ובשופר מברכין לשמוע קול שופר שכיון שמברכין על השמיעה אי אפשר לשמוע על ידי אחר ואלו היינו מברכין על התקיעה היתה הברכה לבטלה.
ולפיכך במגלה תקנו על מקרא מגלה לפי שאפשר לו לקרותה על ידי אחר.
ואם תאמר הרי הלל שיוצא בו ע״י אחר ומברכין בלמד יש לומר שאני הלל שהרי הוא צריך לענות ראשי פרקי׳ ולכך תקנוה בלמ"ד.
ואכתי איכא למדק בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שהיא בלמד והיא לשעבר. שאח׳ שנעשית המילה מברך אותה אבי הבן שאין לומר שמברך אותה קודם דהא אמרינן התם העומדים שם אומרי׳ כשם שהכניסתו בברית כך תכניסהו לתורה דמשמע שכבר הכניסו. ועוד שרוב הפעמי׳ אין האב מוהל ונמצאת עשית המצוה תלויה בדעת המוהל ושמא יתחרט ולא ירצה למול. וא״כ היאך יברך תחילה אלא ודאי אחר המילה מברך אותה וא״כ כיון שנעשית המילה היאך מברך בלמד ותרץ ר׳ יצחק הזקן שעקר ברכה זו להודיע שלא היתה המילה לכונת מראה העין בלבד אלא לכונת מצוה ודבוקה היא עם הברכה שברכו על המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:
מצות עשה למול ביום הח׳ ומצות האב לימול בנו שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ועל הרב למול את עבדיו שנאמד יליד בית ומקנת כסף.
פ״ק דקדושין ת״ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות. ת״ר פרק ר׳ אליעזר דמילה המל אומר על המילה אבי הבן מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדין שם אומרים כשם שנכנס בברית כך תכניסהו לתחמ״ט ולמצו׳. והמברך אומר אשר קדש ידיד מבטן פי׳ יצחק. ויש מסמיכין ואת בריתי אקים את יצחק בראשי תיבות אשר קדש ידיד מבטן. חק בשארו שם זה יעקב וצאצאיו חתם באות ברית קדש אלו י״ב שבטים על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא״י כורת הברית.
לרב נחשון ז״ל. ינוקא דאתילד והוי בר תרין או בר תלתא וארבעה יומי רגילי גמירי׳ כי ניח נפשיה מהלין ליה על קברי ולא מברכי׳ על המילה ומסקי׳ ליה שמא דכד מרחמין מן שמיא והוי תחית המתים הויא ידיעה ינוק׳ ומבחי׳ ליה לאבוה.
ואבי הבן כשמברך להכניסו אין מברך אלא לאחר מילה ואע״פ שאמרו חז״ל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן מילה שאני דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.
ונשאל הריא״ג ז״ל אם נזדמנה מילה ביום הכפורים כוס של ברכה מה יהיה עליו.
תשובה לא מברכין על הכוס כל עיקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא. וחזינן לגאון שאמר מברך על היין ומניחו עד לערב ושותהו ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דק״ל המברך צריך שיטעום לא אפשר היכי נעביד נברך עליה ולא נטעום המברך צריך שיטעום ליטעמיה לינוקא חיישינן דלמא אתי למסרך לינחיה עד לאורתא הא ק״ל צריך למטעמיה מקמי דלשתעי אי אשתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי ואי לא הדר מברך אשתכח דקא שתי ליה בלא ברכ׳ ואי הדר מברך הוי קמיתא ברכ׳ שאינה צריכ׳ וקא עבר משום לא תשא הלכך לא אפשר ומהלינ׳ ליה בלא כוס. ולהכי לא מבדיל בכוס בט׳ באב שחל להיות במוצאי שבת.
ובשאלה אחריתי לגאון ברכת מילה ביום כפור היאך הוא כך ראינו שכל תענית שאין יולדת שותה אין מברכין בפ״ה על הכוס ושל ברכת מילה לפי שצריך שיטעום ואם אינו טועם מוציא שם שמי׳ לבטלה.
שאלה אם מברכין בצבור על החומש כמו בספר תורה.
תשובה דע שהחומשין שנזכרו הם שנכתבו כתקנן בגויל ונתפרו בגידין כדין ס״ת אלא שאין בו אלא חומש אחד ועליו הוא ששאלו בפרק הניזקין אם קורין בחומשין אם לאו ואסיקנא דמן הדין מותר אלא שאסור לעשות כן מפני כבוד הצבור דרבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. אבל חומשין שלנו שנכתבו בקונדרסין ולשאינן תפורין בגידין פסולין לגמרי לקרות בהן בצבור ולברך עליהן.
שאלה במה שאומרי׳ בפ׳ הרואה כי מתער לימא הכי שאינו צרי׳ ליטול ידיו דהא אחר כלן אומר כי משא ידיה. ומכל מקום ודאי צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה וה״ר יהודה ב״ר ברזילי כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך וכך שמזכיר פר׳ הרואה אלא בעת שיזדמן לו מברכין יחד.
עוד השיב במה שאמר נטל ידיו לא יקדש שהטעם נראה כמזלזל בקדוש ונואש מלקדש דאלו היה בדעתו לקדש על היין לא היה לו ליטול שתי ידיו שהנוטל ידיו לפירות אפילו לחיים כגון יין אינו אלא מגסי הרוח אבל אחר שאמר דרב זמנין דחביב ליה חמרא מקדש אחמרא אין זה מזלזל בקדוש דדלמא דעתו היה לקדש על הפת לפי שהוא תאב לאכול יותר מלשתות ולפיכך מקדש בין אריפתא בין אחמרא. ועל כן נהגו הכל עכשו ליטול ידיהם קודם קדוש ואין אדם נמנע בכך אלא בערבי פסחים. ואומר שהטעם בע״פ מפני שאי אפשר לו בפת דבכוס ראשון אומ׳ קדוש היום.
עוד נשאל מהו לומר פסוקי דזמרה לאחר י״ח. והשיב שהוא מחלוקת בין הגאוני׳ ז״ל והצרפתים שהגאונים אומרים שלא תקנום אלא קודם תפלה וכן דעת הרמב״ן ז״ל ודעת ה״ר יהודה ברצלוני אלא שאמר שאם אינו יכול לאמרם כלם אומר מזמור אחד או שנים ויקצר ויעלה כדי שתהא תפלתו עם הצבור. אבל הצרפתים אומרים דבין כך ובין כך אומרים אותן וכן דעת ה״ר יונה ז״ל ואנו נוהגין כדברי הגאונים. עוד כתב שהוא מקובל מה״ר יונה שאין מברך בנטילת ידים אלא בשחר ובשעת אכילה כל מי שטבולו במשקה וכן הדין דהיאך יברך אקב״ו ומספק לו רחיצה במים או בנקיון עפר וצרורות. ועל כן הנוטל ידיו בנהר אינו מברך וצונו על טבילת ידים לא נצטוינו אלא לברך ענ״י דיש בכלל מאתים מנה ויש בכלל הנטילה טבילה ומחמת צווי הנטילה הטביל ידיו.
עוד נשאל מה שאנו צריכין ליזהר בתפלה שלא ליגע במקום הטנופת אי זה מקום יקרא מקום הטנופת. והשיב דמסתברא שלא במקום הטנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמעלה זיעה וכן מחכך בראשו אבל מקומות מגולין בפניו ומקו׳ מגולה שבזרועותיו אין זה מקום הטנופת מלמולין צואה וזיעה וכך אנו נוהגין.
עוד השיב במה שאמרו בחמץ בפסח אוסר בכל שהוא ה״מ באכילה אבל בהנאה אינו אוסר אלא אם כן דבר חשוב כככרות של בעל הבית ומשום הכי לא תנא ככרות של נחתום בהדי הנך דעבודה זרה משום דהתם לא קתני אלא אסור תערובת בהנאה. וכבר האריך שם בזה. וכן דעת הר״מ ז״ל.
עוד השיב שדעתו כדברי האומר שכל מקום שאסורו מחמת ספק מגעו של גוי אסור בהנאה אע״פ שלא אסר בהנך אלא במפקיד יינו אצל גוי בלא מפתח וחותם.
גרעינה של חטים שנמצאת בתרנגולת בפסח אם בעוד שהיו רוחצין התרנגולת נמצאת הגרעינה במים משליכה ומותר ואם בתוך התרנגולת נמצאת בעוד שהיו מולחין אותה קולף המקום שנמצאת בו דקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי ושערו חכמים ז״ל דלעולם אין צלי בולע יותר מכדי קליפה כל זמן שאין לשם שומן שיהא מפעפע ואם כן קולף מקום החטה והתרנגולת מותרת ואם נתבשלה התרנגולת ונמצא גרעינה של חטים בקדרה אסורה התרנגולת דק״ל חמץ בפסח במשהו אבל יכול למוכרה לגוי כיון שאינו חמץ בעין ויכול להשהותה לאחר הפסח ולאוכלה מזה הטעם:
שמעתי ששאור של גוים ששלחוהו דורון לישראל ביום טוב אחרון של פסח בשהייה אחר הפסח מותר לערב בו עיסה דכי קניס רבי שמעון בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה ה״מ בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס.
שאלה אם מותר לתת בעיסה מלח בפסח ואמ׳ דמותר ותדע דהא אמרי׳ בותיקא אסרי ושרינן קמח ומים ומלח המתבשל בקדרה משום דאמבשל ליה אחמועי מחמעא אלמא בעיסה הנאפת בתנור אית לך לומר אין נותנין וכל שכן בעיסה.
סוד על ענין ציצית. יש בה ח׳ חוטין וה׳ קשרים וי״ג חוליות בין כל חוליא ג׳ כריכות נמצאו כל הכריכות ל״ט וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי י״ג כנגד אחד שהוא יחידו של עולם וכמו כן הי״ג חוליות הם כנגד אחד נמצא חשבון הקשרים עם החוטין והחוליות כ״ו כנגד שמו של הקב״ה ידוה שהוא כ״ו וכמו כן הח׳ חוטים והחמשה קשרים והי״ג חוליות והל״ט כריכות הם ס״ה כשם אדני שהוא שם של ס״ה. נמצא ששני שמותיו של הקדוש ברוך הוא המיוחדין הם על הציצית.
והמקיים מצות ציצית בכל יום כאלו קיים כל התורה כלה וכל מעשיו הם לשם שמים כי ה׳ עמו וזה סוד גדול על פי הקבלה. וצריך קשירת הציצית שיהא כסדר הזה קשר בראשונה ואחר הקשר שני חוליות ואחר כך קשר ואחר כך שני חוליות ואחר כך קשר ואחר כך ז׳ חוליות ואחר כך קשר ואחר כך שני חוליות ואחר כך קשר וזה על פי הקבלה. הקשר הראשון הוא כנגד היסוד הראשון שהוא יסוד העולם והשני חוליות הם כנגד העפר והמים שהם מד׳ יסודות העולם ואח׳ כך קשר שהוא כנגד אדם ובהמה וחיות ועופו׳ ודגים וצמח האדמה שהוא ישוב העולם. ואחר כך ב׳ חוליות שהן כנגד האויר והאש שהם מד׳ יסודות. ואחר כך קשר שהוא כנגד הפרש שיש בין אלו היסודות ובין הרקיע. והשבעה חוליות הם כנגד ז׳ רקיעים. ואחר כך קשר שהוא כנגד הפרש שיש בין שבעה רקיעים ובין גלגל החוזר ובין גלגל המקיף והב׳ חוליות שבאחרונה הם כנגד אלו ב׳ הגלגלים וקשר האחרון הוא כנגד המרכבה וזה הסוד עמוק מי ימצאנו ושלום על שומר אותו שנאמר סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. תם סוד ענין ציצית להרב גדול בעל התרומה השומר אותו יהיה נשמר ממהומה.
שאלות לענין שבת
כתב רבינו שרירא גאון ז״ל ושמירת עבדים לשבת ממלאכה זהו דבר שאין לנו אלא לתת להם נפישה ומנוחה ולהודיעם כבוד שבת ואם משמרין מוטב ואם לאו הרי אנו פטורין וכבהמה אנו עושין להם בלבד ומשמרין אותם בבתינו מן המלאכה שלא לעשות כל עיקר.
ובדבר זה יש חומר לענין עבד במילה יתר מבשבת כי המילה אנו מצווין למול את העבדים שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והשבת נפישה ומנוחה אנו מצווין לעשות ושביתתן ביד עצמן היא.
לרב נטרונאי ז״ל. וששאלתם מהו שיאמר אדם בשבת לעבדו לקוט לנו תאנים וענבים להביא לנו בערב שרי או לא. אסור לאדם לומר לעבדו כך שעבדו חייב לשמור שבת כמותו.
לרב האי גאון ז״ל. וששאלתם אנו יש לנו גנות ופרדסי׳ ואין לנו חלק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימי קדמוני׳ ויש לנו אריסין שלוקחין חומש מהפרות והן משקין ועושין כל מה שרוצין והיהודי בעליהם לא ידע עמהם מאומה יש בדבר זה השקות זרעי׳ על ידי גוי בשבת או מותר.
כך ראינו שאם השדות האלו במקום שישראל מגיעין אליהם בשבתות וימים טובים אסור שיהיו האריסין משקין אותן כי שדה של ישראל נראית שמשקין אותו בשבת וביום טוב ואם רחוקה היא מותר ואי אפשר לפסוק עליהן מבעוד יום אע״פ שהם בתוך התחום מותר.
וכן מותר לישראל לתת שדהו לגוי לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והגוי עושה בו מלאכ׳ אפי׳ בשבת דגוי כי עביד אדעתא דנפשיה קא עביד דהא קביל עליה כלהו מלאכו׳ בדבר קצוב אם יום או יומי׳ יטרח בהם. ודמיא הא מילת׳ למה שאמרו במועד קטן גבי אבל האריסי׳ והשכירי׳ והקבלני שלו הרי אלו יעשו מלאכה אלמא מלאכה דדהו חשיבה ולא דמיא לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דאסקינן לקמן דאסור לומר לגוי טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי למחר דהתם אישראל גופיה רמיא מלתא למעבד דעבידתיה היא וגוי נמי שלוחי׳ דישראל ובשל ישראל קא טרח אבל הכא דגוי דמיא ובדידיה קא טרח.
ואי קשיא לך הא דאתמר בפרק מי שהפך את זיתיו מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרשין לה רבנן בשבת לא קשיא התם מיירי בקבולת של בנין והדומה להם שאינו נוטל כלום בגוף הקרקע ונראה כשכיר יום אסור משו׳ מראית העין כיון שהוא בתוך התחום ומיהו במלאכת כלים הנעשים בצנעה בתוך הבית שנינו במסכת שבת וכלן ב״ה מתירין עם השמש. וכן אפילו בעורות וכלים לכבס מותר שאין אדם מכיר כליו של פלוני אבל כגון חמורו וגמליו אין עושין כדאתמר נמי לענין אבל.
ובעל התרומה ז״ל כתב דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל עליו לעשות המלאכה במעות ואפילו בשדה וכרם אסור.
וכתב הרמב״ן ז״ל וחזינא למקצת רבוותא דמספקא להו בפורני אי עבדי בהו אינשי אריסותא בשדה ושרי להשכירו לחדש או לשנה או כמרחץ דמי ואסור כדאמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי ומסתברא דאסור דלא תלינן אלא במלתא עבדי הכי דהא שכירות דשדה יותר היא מפורסמת להתירה מן האריסות שזה נוטל בפרות למחצה לשליש ולרביע ונהנה במעשה וזה אין לו בשדה כלום ואפי׳ הכי פרשו בגמ׳ התר השכירות משום דאמרי׳ דאריסותיה קא עביד ולא תלי בשכרו׳ והטעם לפי שכל השדות לאריס הן עומדו׳ כדאמרי׳ בכתובו׳ ארעא לאריסי קיימא. וכשאדם רואה זה הגוי עומד ועושה תמיד בשדה על כרחם תלי באריסות והוא מותר לפי׳ אף השכירו׳ מותר והמרחץ שאין סתמו עומד לאריסות אין תולין בו בשכרות ואסור. והדבר ידוע שאין פורני עומד לאריסות הלכך אף השכירות אסור בו ואפי׳ במשכירו לחדש ולשנה אבל לחלוק עמו בפת בכל יום ודאי שכר שבת הוא ואסור והנוהג כן אינו שומר שבת. ובריחים התירו רבים לפי הענין שלהם שהן עומדות לאריסות אבל בעלי מתכות ופורני וריחים כיוצא בו דשדה. וכת׳ רב האיי גאון ז״ל מצאתי מכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר וכן נהגו התר בבבל. ועכשו שנהגו להשכיר בין מרחץ בין פורני במקומותינו מותר דליכא משום מראית העין דכולי עלמא ידעי דהכא פורני ומרחץ לשכירות יהבי אינשי.
מר רב משה גאון ז״ל. גוי שמלא מים בשבת והביא מרשות הרבים לצרכו מותר לשתות מהן ישראל. כללא דמילתא כל מה דעביד גוי לצרכה דנפשיה שרי ליה לישראל לאסתפוקי מיניה בין הוא בין בהמתו ודוקא דלא צריך ליה ישראל ולא אית ליה אחוה בהדין דמפיש ומייתי בשביל ישראל אבל סתמה אף על גב דמכירו לא אית ליה למיחש ושפיר דמי וגוי שפסק לו שכר מותר לשלוח בידו אגרת.
לרבינו האיי גאון ז״ל. ואסיר ליה לבר ישראל למסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום דאמרינן אמרו עליו על רבי יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם.
לרבינו יוסף גאון ז״ל. וששאלתם מהו שיעשה אדם עם הגוי שותפות בחנות וישב אותו הגוי בחנות בשבת וימכור ויקנה אותו הגוי בחנות בשבת. הכין חזינא דכי האי גונא אסור דאתי למחשב חשבונות וקא אכיל שכר שבת ואמרי אינשי קא שקיל איניש רוחא בשבתא ואסיר. וכן נמי אסור שיעשה ישראל עם הגוי שותפות בחרישה ואותו הגוי חורש בשבת בבהמות ישראל משום דמפקד ישראל למשבת בשבת הוא ושורו וחמורו ובהמתו. וכן נמי אסור לבר ישראל שיתן מעותיו לגוי בשותפות על מנת לחרישה ויקנה באותו ממון שורים ובהמות ויחרוש בהן בשבת דכיון דאית ליה לישראל מעות בשורים ובבהמות הוו להו כבהמות ישראל ואסיר וכן נמי אסיר לבר ישראל שיעשה הערמה עם הגוי שותף שהוא חורש עמו שימכור לו בהמה שהוא חורש בה או מקח שבחנותו ולאחר שבת יחזור ויקנה בהמה מאותו הגוי דכיון דהערמ׳ היא אסיר עד דנפיק להון לההיא בהמה ולההוא מקח לגמרי. ואסור לבר ישראל שישכור פור״ני לגוי לעשו׳ בו מלאכה בשבת ואף על גב שאין לישראל באותו פור״ני כלום משום דנקרא על שם ישראל וכן מרחץ של ישראל אסור להשכירו לגוי לפי שנקרא על שם ישראל.
לרב האיי גאון ז״ל. וששאלתם מי שראה קרי בלילי שבת או ביום טוב בימי קור היכי עביד חייב הוא להטהר ואף על פי שהוא חולה ובא לידי סכנה או פטור הוא מן התפלות או יש לו תקנה להחם חמין מע״ש או מעי״ט ומכינם שאם יארע לו דבר יערב בהן אחרים כדי שיהיו כפושרין ויתנם על גופו. הכין חזינא שאם חושש אדם בשבת שמא יסתכן אם רוחץ בשרו במים צונן פטור מן התפלה זה דבר ברור הוא שאפילו בדברים חמורים מן התפלה פטור מהם ואינו חייב לבא לידי סכנה. והמים שהוחמו מע״ש כבר פשיט שאסור לרחוץ מהן כל גופו וזכורים אנו כמה שבתות מרבי אהרן גאון ז״ל שהיינו מתפללין והוא יושב מן התפלה עד הערב.
לרב פלטוי. וששאלתם מפרסמין את החנפי׳ מפני חלול השם מאי חלול השם אית ביה. כך ראינו שאדם זה ידוע הוא שאומר לרע טוב ולטוב רע רואין בני אדם ואומרי׳ שמא יפה הוא אומר ומתחלל שם שמי׳. ואמרו רז״ל מפרסמין את החנפין בשבת מפני חלול השם ואמרינן ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה וחד מיניהו כת החנפים. וששאלתם מי שהיה מהלך בדרך ונזדמן לו יום טוב והוא במדבר והלכה מעליו השיירה יש לו התר להלך או לאו כך ראינו אם יש שם סכנ׳ בשבת אם מפני חיה רעה או צנה או חמה או לסטים או כיוצא בו יש לו רשות להלך כדי להגיע השיירה ולא ישב בסכנה אלא שמעקרא כשהוא בעירו או בישוב צריך לחשב אן ישבות בשבתות וימים טובים ואם חשב ומתחדש לו דבר בדרך פטור הוא ומהלך מפני הסכנה ואין בכך כלום.
גרסינן בירושלמי בהלוליה דרבי שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר רבי מאיר ואמר רבותינו הותרו בשבת שמע רבי ואמר מי הוא שבא להוכיחנו בביתינו שמע רבי מאיר קליה דרבי וערק נפקין פדיי בתריה פי׳ פוצעין אפרק קדליה פ׳י נפל כובעו בברחו וראהו רבי מאחוריו ושוב לא ראהו משמע שרבי מתיר דבר זה. מסקינן פירות הבאות מחוץ לתחום או דבר אחר בשבת אם בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. כדאיתא בפ׳ בכל מערבין ולאותו ישראל הבא בשבילו צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו אף על פי שאסו׳ תחומין מדבריהם.
כתב רבינו סעדיה ז״ל. וצריך שיאכל בלילי שבתות אחר קדוש ואפילו כזית ואם לאו לא יצא ידי קדוש. וששאלתם ביהודי עם הארץ שבא לגרש אשתו ואמרו לו ב״ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאים ואמרו ששאלו את ה״ר מאיר ז״ל והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעדים הודיעוהו בעל פה ועל פיו חתמו שאם אין אתה אומר כן לא הנחת על עמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן ואין אלו אלא דברי תמה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה.
עוד לו שכיב מרע שכתב גט לאשתו מהיום אם מתי ועמד והלך ומת ואמרו הרופאי׳ שמת מן החולי הראשון הרי אשתו מותרת להנשא ואינה זקוקה ליבם וכן נראה מדעת ר״ת ז״ל. וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל. וששאלתם אשה שישבה עם בעלה שנים הרבה ויש לה בני׳ ממנו ואמר׳ מאיס עלי אם כופי׳ אותו לגרש אם לאו. תשובה אל ה״ר אשר ב״ר יחיאל ז״ל ואמ׳ כך וזהו לשונו. אף על פי שרבינו משה ז״ל כתב דכי אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא ר״ת ורבינו יצחק ז״ל כתבו שאין כופין אותו והביאו ראיות חזקות וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעוש׳ שלא כדין ולהתיר אשת איש. ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל פרוצות ואיכא למיחש שמא תתן עיניה לאחר וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על דברי רבינו משה מה שעשה עשוי ותהיה מגורשת.
לרבינו האיי ז״ל. גרושה מותר להחזירה ביומה ואפילו לשעתה ואין בכך כלום. תשמיש המטה בכל השנה מותר חוץ מתשעה באב ויום הכפורים.
מנהג ספרד לומר סברי מרנן לפני קדוש והבדלה וברכת ארוסין ונשואין וברכת המילה שעל היין ויש לי סמך בשם רבותי מצרפת לפי מה ששנינו בסנהדרין היו מוציאי׳ אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורט לבונה כדי שתטרף דעתו עליו. פי׳ ולא ירגיש בענין הסקילה. על כן אמרינן סברי מרנן שיהיה בדעת רבותי שזה הכוס לחיי׳ ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמ׳ דינו. והם עונין לחיים לחיים יהיה ולא למות.
ועוד שמעתי לפי מה שאמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואח׳ מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשו שבית הבליע׳ פנוי אומ׳ היש בדעתכם לצאת מזאת הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה והם אומרים לחיי׳ שלשון התלמוד הוא.
שמעתי בשם ה״ר י״ט אלשבילי שהורה הלכה למעשה באחד שקדש אשה מינקת על מנת שלא יכנוס בתוך זמן היניקה ואחר זמן באו לפניו לשאול אם יכולין לכנוס תוך זמן היניקה כיון שכבר קדש ושלח בשביל הילד היונק וראה שהו׳ חזק ובריא ואמר שיוליכו הילד לשלש נשי׳ חכמות ויבחנו אותו שלשה ימים בלא יניקה באכילה ושתי׳ ואם יכול לסבול בלא יניקה שהו׳ מותר מפני שיש חשש שמא יבא הוא או היא למכשול.
המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן כל אשה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפניו כמו שתתן לו מים או כלי או תטול שום דבר מלפניו וכיוצא בדברים אלו. אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו ובפני בנו.
אמרינן בירושלמי גרושה שילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לאחר. תניא בתוספת׳ הרי שרצתה אשה להניק בן חברתה עם בנה הבעל יכול לעכב ואינו מניחה להניק אלא בנה לבד.
אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות הורה הגאון שאין לה מזונות בית דין עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מן היתומים ולא תפרע אלא בשבועה.
לרבינו שרירא גאון ז״ל. יבמה שנפלה לפני משומד כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ותשב עד דחליץ לה אותו משומד.
ורב יהודאי גאון ז״ל. אי כד נסבה בעל הוא יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה נמי זקוקה לחליצה וצ״ע דהא לא מפקי אלא ולד שפחה ונכרי דתנן בפרק כיצד אשת אחיו מי שיש לו אח מכל מקום את אשת אחיו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ואמרינן בגמרא מכל מקום לאתויי ממזר. ועוד המשומד אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין כדאמרינן בסוף פרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש ישראל משומד הוא וקדושיו קדושין. ואמרינן נמי בשלהי פרקא קמא דיבמות גוי שקדש בזמן הזה חיישינן לקדושיו. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא והא דאמר שמואל התם לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים לאו למימרא דישראל משומד אין חוששין לקדושיו אלא אותן בלבד הוא שעשו גוים גמורים מתחלתן והפקיעו על קדושיהן הא בעלמא יש להן קדושין וכיון שקדושיו קדושין משמע נמי דזיקתו זיקה וכל שכן אשתו הנשואה לו בקדושה שאם נשתמד לאחר מכן זיקת האח הכשר לא נסתלקה הימנה.
בפרק חזקת הבתים הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהא גלויה ומפורסמת אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים הוא כדי לאבד ממון אחרי׳ שיחזור וימכור אחר שיתן לזה.