כל בו/קכד

<< · כל בו · קכד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכד

קכד. דינין מספר התשבץ

נהגו העולם להשביע המחוייבין שבועה ביום הכנס׳. ואם יודע הוא ששכח מבעלי חובין הרי הוא ממהר בעשה ולא תעשה להראותם אליו. בעשה השב תשיבם. בלא תעשה לא תוכל להתעלם. האומ׳ שני פעמים אוכל אוכל או לא אעשה לא אעש׳ אסור לו לאכול או לעשות. ומביא ראיה ממס׳ נדרים אמ׳ שני פעמים הן הן לאו לאו הרי זו שבועה. ודוקא שלא הפסיק אדם אותו בנתים כמו לא אוסיף לקלל לא אוסיף להכות. אבל אמ׳ לו אדם אכול ואמר לא אוכל ופעם שניה אמ׳ אכול: ואמ׳ לא אוכל אין זה שבוע׳ ואין בכך כלום וכן לענין עשיה אמ׳ לו עשה ואמר לא אעשה ופעם שניה אמר לו עשה ואמר לא אעשה אין בכך כלום. וכתב הר״ף ז״ל ומיהו נראה דהיינו דוקא כשהזכירו שבועה קודם לאו לאו או קודם הן הן דקר׳ נמי דומיא דהכי משמ׳ דכתיב הנני מקים את בריתי אתכם וכתיב בתריה לא יהיה עוד מבול. וברית שבועה היא.

א. דין ראובן שטען לשמעו׳ לאחר שמתה אשתו ואמ׳ לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב איני יודע פטור מן הדין מן הכל ואפי׳ בלא שבועה לפי שהוא טוען טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. והר״ף ז״ל כתב טעות סופר יש בפנים כי מה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא היינו דוק׳ כשהתובע טוען שמא אבל הכא שהנתבע טוען שמ׳ ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמ׳ מנה לי בידך והלה אומ׳ איני יודע פטו׳. ופרש״י בשבועה שאינו יודע ומיהו הכא אין לחוש דהוי על הלואת אשתו.

ב. דין ולקוץ אילן שמזיק את הבית מותר כדאיתא פ׳ החובל שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי למח׳ אייתי ליה מקורייהו כלומר הביא משרשם ועקר אות׳. וכן איתא לשם אם היה מעלה בדמים מותר אלמא מותר לקוץ אפי׳ נושא פרי.

ג. דין מי שנשבע בשלחן או בשום דבר אין זו שבועה כי אפילו מה שנשבע על ספר אם לא משיב ידו בתוכו אין זו שבועה כדאמרי׳ בנדרים הנודר בתורה לא אמר כלום והוא דמנחה על ארונא כלומ׳ שאין נוטלה בידו והספ׳ מוקי׳ חלוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ואין לפרסם הדבר.

ד. דין על מעות שנתן ראובן ליד אשת שמעון ותובע אותן והוא אומר שכן הוא כדבריו. אך לא באו לידו. ישבע שמעון שכן הוא כדבריו שאין לו משל ראובן כלום ושלא הזיקו כלל ויפטר.

ה. דין מי שהשאיל לחברו כלי או משכון ללוות עליו ברבית על השואל לפדות הכלי או המשכון ולהחזירו למשאיל ויפרע הקרן והרבית.

ו. דין למעבד דינא בנפשיה קיימא לן כרב נחמן דאפי׳ היכא דליכא פסדא עביד איניש דינא לנפשיה. אמנם אומר אני דוקא בחפץ המכור שהוא שלו רשאי אני ליכנס בבית חברי המחזיק ספרי או בגדי וליקח אותו בעל כרחו אבל אם ראובן הלוה לשמעון מנה ואין פורעו אינו רשאי למשכנו כדתנן פ׳ המקבל.

ז. דין כשבאה אשה לגבות כתובתה יש להשביעה שלא אבדה כלום ושלא בזבזה מנכסי׳ שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מיתתו ויש לשום לה הכל אפילו כרים וכסתות אין לה ליטול כי אם בשום כתובתה ואפי׳ בגדיה שמין לה כדאיתא פ׳ נערה. אבל המסים שנתנה אין לגבות לה. והיתומים יכולין להגבותה ממקרקעי או בכל מיני מטלטלי שירצו דכתובת אשה בזבורית. ולבת קטנה יש להם לתת לה עשור נכסים ואינן רק מן הקרקעו׳ שהניח להם אביהם ולא מן המטלטלין כגון אם הניח להם אביהם שוה מאה ליטרא מטלטלין לא יתנו לה אלא עשר׳ ליטרין שהרי עשור נכסים של מקרקעי דפרנסה אינה בתנאי כתובה. והר״ף ז״ל כתב ומיהו כיון דפרנסה שמין באב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבת גם ממטלטלין יש לשום עשור מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלי ואף על גב דאמ׳ הלכתא ממקרקעי בין למזונות בין לפרנסה היינו דוקא בימיהם אבל עכשו תקנו הגאונים בין ממקרקעי בין ממטלטלי ואין להוסיף יותר מעשור נכסי׳ אבל אם אומדין בפחות פוחתין כך נראה לי ע״כ.

ח. דין וששאלת על ראובן שמסר פקדון לשמעון ובא לוי וצוה על פי ב״ד לשמעון שלא להחזירו לראובן שחייב לו ראובן מעות אם יכול שמעון לתפשו בהתר לצורך לוי אם דבר פשוט הוא שראובן חייב לו. ואין שמעון כופר הפקדון או שאינו יכול לכפור אז חייב שמעון ללוי מדרבי נתן. ועוד הא אמרי׳ התופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים לא קנה.

ט. דין הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא שאם יוכלו היורשין להעיד שהיא מבזבזת אחר מות אשה מנכסי בעלה יכולין הם לסלקה כדאית׳ פרק הנזקין האי אפטרופא דמפסיד מסלקי׳ ליה אבל אם שייר קצת נכסיו ולא כתב לה את כלן מתנה גמור׳ היא ואינן יכולין לסלק׳. דיקא נמי דקתני הכותב כל נכסיו וכו׳ משמע דאם שייר קצת מתנתו מתנה.

י. דין אין ליתומים קטני׳ ליקח מנכסי אביהם כנגד מה שלקחו הגדולים בחיי אביהם כדאמרי׳ בפרק יש נוחלין הניח בנים קטנים וגדולים ואמרו אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם כדין ויחלקו בשוה הנכסים שהניח להם אביהם.

יא. דין מי שעשה מורשה חברו לתבוע שום תביעה צריך שיאמר לו בפני עדים אם ירא שידחה אותו בעל דינו כל מה שיטעון פלוני עלי אומ׳ אני שלא היו דברים מעולם.

יב. דין וששאלת אם ראובן הרשאתו ביד שמעון לתבוע את לוי עליו נראה שאינו יכול לדחותו אלא הוא בעצמו ירד עמו לדין ואם יתחייב לו ממון או שבועה לא יעשה צווי ב״ד עד שיעשה לו ראובן דין כמו כן ובמקומו.

יג. דין מי שמלוה במחצית שכר לחברו יכול ליקח משכונות ממנו בעבור כל הקרן ויתרה בו שלא לקח כ״א על המשכונות ואם הלוה מפסיד הוא והפסדה יהא שלו.

יד. דין קטנים אפי׳ הם פחותי׳ משלש׳ עשר שני׳ יכולי׳ לקנות ולמכו׳ וליתן במתנה דוקא במטלטלין כדאיתא פרק הנזיקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומוקים לה בגמרא הפעוטות פירוש קטנים כבר שית כבר שב כבר תשע וכל חד וחד לפום חורפיה. וגם בעי בגמרא אם מתנתו מתנה אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת אף על פי שיש חלוק יש להם אפטרופא לאין להם אפטרופא כדאיתא בכתובות פרק מציאת האשה לא שנו אלא שאין להם אפטרופא אבל יש להם אפטרופא אין מקחן מקח וממכרן ממכר. פסק רבנו האיי ז״ל אף על שיש להם אפטרופא מקחן מקח ומתנתן מתנה. ואני אומר הטעם שאין מקחן מקח כשיש להן אפטרופא לפי שהאפטרופא יודע בטוב למכור ולקנות יותר מהן אבל מתנה אינך יכול לומר שהאפטרופא יודע בטוב יותר ליתן כי מה יש לו ליתן בממונם. ועוד יכול לומ׳ הטעם דאין מקחן מקח משום דקרובי דעתיה לגבי זוזי מוכר אבל מתנתו מתנה דלא יהיב בחנם. אבל במקרקעי אין מקחן מקח וממכרן ממכר ומתנתן מתנה עד שיהא יות׳ מבן שלש עשר שנים ויום אחד ודוקא במקרקעי שקנה להם האפטרופא אבל מה שירש מאביו או מנכסי קרוביו אינו יכול למכור עד שיהא בן עשרים כדאיתא בבבא בתר׳ פרק מי שמת. אבל מתנתו מתנה משלשה עשר ויום אחד ואם יודע בטוב משא ומתן בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן שלשה עשר שנים ויום אחד.

טו. דין כתב ה״ר אשר ז״ל נהגו כל ישראל שאם תמות אשתו של אדם בלא בנים שהוא מחזיר לאביה או לאחיה הממון שקבל עמה אם תמות בשנה ראשונה ואם בשניה לפי ראות בית דין כמה הוציא. ואם חלתה ימים רבים וכיוצא בו יביא ראיה כמה הוציא ויפחות ואם עמד עמה שני׳ רבות כל מה שהוא בעין יקח אביה או אמה ולא שאר יורשיה דדייקי׳ מלישנא דירושלמי דאמר הני דכתבי לנשיהון דאי תמות בלא בני תהדר מאי דאייתית לבי נשיך פירוש אביך וי״א הוא הדין לשאר יורשיו ולא עקר דבר מן התורה שאין הדין נותן כך שאין אדם נותן לבתו אלא על מנת שיהא לה או לבניה. ואם הוציא ברפואתה או במלבושין ובענינים אחרים לא ישיב הכל אלא לפי ראות עיני בית דין

טז. דין להר״מ מספר הרי״ף ז״ל מי ששולח מעות לחברו על ידי אחר צריך לכתוב לו בכתב ידו ואז יוכל לשלחם וכן פסק הרי״ף ז״ל דהכי נהיגי תגרי אבל אם כתב לו אח׳ הכתב אין לו לשלוח המעות בשביל כך ואם שלחם ונאבדו על השולח חייב לפרוע ואפילו בכתב ידו צריך שיאמר בכתב ידו תן לזה ותפטר.

יז. דין כשהוא מקבל טענות והבעלי דינין יושבין מעצמן הוא רגיל לומר להם עמדו ואחר כך אומר להם שבו כדאמר אם רצו להושיב מושיבין. ואם רוצין הדיינין לומר לבעלי דינין לישב יכולין לעשות אבל מעצמן אין יכולין לישב כדמוכח במסכת שבועות מן ועמדו האנשים.

יח. דין אדם שקבל עליו שבועה או חרם או נדר סתם שלא פירש בו זמן החרם או הנדר או קיימין עליו לעולם אם לא שיתירו לו כי בנזירות דוקא אמרינן סתם נזירות שלשים יום. והר״ף ז״ל כתב וראיה מפר״ק דנדרים דקאמר דנזירות אית ליה קצבתא ומוכח לשם דהא דקאמר דנדרים לית להו קצבתא לחומרא קאמ׳ דמסתמא הוי לעולם.

יט. דין ראובן שלמד בנו של שמעון ושמעון נתן ספר של הקדש לראובן בעבור שכירותו ראוב׳ המלמד יכול לעכב הספ׳ ולמשכנו ולמוכרו בעבור שכירותו והקהל יתבעו משמעון לפטור הספר מיד ראובן.

כ. דין אם חלה מלמד או נאנס קצת מן הזמן שהיה לו ללמוד ולא היה יכול ללמוד שהיה חולה אבל שאר אונסים אינו חייב להשלים בסוף הזמן כדאמרי׳ פר״ק דקדושין חלה ג׳ ועשה ג׳ אינו חייב להשלים. והר״ף ז״ל כתב מיהו מונין לו לפי הזמן שחלה אף ע״ג שאמר חלה ג׳ ועשה ג׳ אינו חייב להשלים ה״מ גבי עבד עברי שפרעו לו כל שכרו מתחלת שש משעה שקנו אותו ואין שום חוב ממון עליו כדאמרי׳ עבד עברי גופו קנוי אך שגזרת הכתו׳ שיצא בשש ובגרעון כסף אבל מלמד שהו׳ כשכיר יום לעולם אין לו שכר מאשר לא עשה אע״ג דנאנס. ואם חלה התלמיד הבעל הבית יכול ליתן לו אחר ללמד שלומד בטוב כל כך כמו הראשון או יותר בטוב אבל אינו יכול ליתן רשות למלמד וצריך ליתן לו שכירותו משלם כי המלמד אינו מרויח שהולך בטל ועוד שהוא מתקלקל כמו הני אבולי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. והר״ף ז״ל כתב אך אם יש לו חולי תמיד והמלמד דר בעיר אין לו שכרו כ״א לפי מה שמלמד וצ״ע פרק השוכר.

כא. כתב הר״מ מי שהשכיר מלמד או סופר או שכיר אם רוצ׳ לחזור בו השכיר בעל הבית יכול להתנות עמו לתת לו יותר מתנאו ולא יתן לו כדאיתא בבבא מציעא פ׳ השוכר שוכר עליהן או מטען. כת׳ הרב אבן מגש מי ששכר מלמד לבנו וקבע לו זמן והעבירו ממנו אין לו עליו אלא תרעומת כמ״ש השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין לזה על זה אלא תרעומת ע״כ. בב״מ מצינו אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולשכור עצמו ביום ולחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה בשחרית. מכאן דקדקו רז״ל שיש בידו של בעל הבית למחות למלמד המשכים לעשות מלאכתו ע״כ.

כב. דין אדם הנושא אשה אלמנה או גרושה אם עשה נשואין בע״ש צריך להתיחד עמה מבעוד יום לפי שאין קנין לאלמנה או לגרושה אלא ביחוד ואין קנין בשבת ומביא ראיה מירושלמי דיומא דאמ׳ מתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו ויהיה בלא אשה והתורה אמרה וכפר בעדו ובעד ביתו ומקשי׳ התם והא אין קטן בשבת ומתרץ אין שבות במקדש וגיטין וקדושין אין אסורין כ״א משום שבות. הדא אמרה אומר מכניסין מבעוד יום ולמה יותר אלמנה מבתולה לפי שבתולה יש לה חופה וחופה קונה לכל דבר אבל אלמנה אין לה קנין כ״א ייחוד ודוקא כשהיא טהורה מתיחד עמה. ועוד ראיה מיבמות. אבל אם הוא רוצ׳ להמתין שלא יתיחד עמה עד מוצאי שבת יכול לכנסה בע״ש בלא יחוד. ואם היא טמאה אין לו להתיחד עמה עד שתטבול.

כג. דין שני אחין שקדשו שתי אחיות ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה מפרישין אותן ג׳ חדשי׳ שמא מעוברות הן. ומקשינן והלא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ומתרץ כגון שבעלו ושנו.

כד. דין אדם שטבע במים שאין להם סוף והלכה אשתו ונשאה בלא התרת חכם שיש לנדות האשה והבעל עד שיגרשנ׳ ומביא הרבה ראיות לדבריו והר״ף כתב בספר המצות פסק בהדיא דאם נשאת לא תצא במים שאין להן סוף.

כה. דין המשכיר את חברו צריך לפרעו במעות או בדבר אכילה. וכת׳ הר״ף שאם אין מעות לשוכר לא יפטר בנתינת שוה כסף דלא אמרי׳ בשכירות שוה כסף ככסף אלא צריך לטרוח ולמכור מעניניו לפרוס מעות לשכיר.

כו. דין מי שנותן חלק לאדם בנכסיו עם בניו לאחר מותו צריך לכתוב בשטר אני פלוני הקנה מעכשו לפלוני שיהיה לו חלק בכל נכסי כאח׳ מבני בנכסי׳ שיהיו לי בשעת מיתתי. שאם לא היה כותב הנכסים שיהיו לו בשעת מיתה כדאיתא פ׳ יש נוחלין האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים הבאים לאחר כך ונכסים של עכשו. וגם יהיו הבנים יכולין לומ׳ אבינו הרויח הממון מיום המתנ׳ ועד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך צריך שיהא כותב בנכסי׳ שיהיו לו בשעת מיתה ותימא איך מועיל לפי שאין אדם מקנ׳ דבר שלא בא לעולם.

כז. דין עוברת על דת הבעל אסור לקיימה שהרי בעיא היא במס׳ סוטה ולא אפשיט׳ מדי אע״פ שהספר דוחה לשם סתמ׳ דמילתא כיון שעוברת על דת היא מינח ניחא ליה. משמע אם היה רוצה הבעל יכול לקיימה ולא היו מקנין לה אכן אשטא דחיקא לא סמכינן להקל. ועוד ראיה מסוף פרק ב׳ דגיטין כשם שדעות במאכל כך יש דעת באנשים וכו׳ ויש לך אדם שזבוב נופל בתמחוי שלו ומוציאו ואוכל מדה של כל אדם שרואה אשתו יוצאה בשוק וראשה פרוע וטווה בשוק ואנשים משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם וכו׳ בזו מצוה מן התורה לגרש. אבל אם אין יודעין הדבר כי אם על פיה ושואלת תשובה מות׳ לקיימה כי הפה שאסר הוא שהתירה. ותשובה יש לה לעשות כמו שכתב רבנו יהודה חסיד דמי שבא על הנדה והבעל אינו צריך לעשות כלום כי היה שוגג. וחייב האיש להשכיר עצמו למזונות אשתו ולכל ענין בין שחמיו עני בין שחמיו עשיר ואינו יכול למכו׳ לא בגדי אשתו ולא בגדי בניו ולא למשכנם כדאיתא בבבא קמא פ׳ הגוזל אחד המקדיש ואחר המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו מדקאמ׳ אין לו משמע שאין לו בשום ענין. אבל אם משכנה בגדיה הבעל חייב לפדותן אם לא שיאמר פסקתי ליך מזונות ממקום אחר. ואם אמר פסקתי ליך נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם. ומה שיש במסכת כתובות הלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ר״ל כשאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה ליך ואת תפרע לי אז הבעל חייב לפרוע אם לא נשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כל המלוה. והמלוה יתבע מן האשה והאשה תתבע מן בעלה: וה״מ בשלותה שלא בב״ד אבל אם לותה בב״ד אינו יכול לומר פסקתי לה מזונות וצריך לפרוע בכל ענין ומקשי׳ הספ׳ השתא בעי׳ לגרשה ולא יהיו לה מזונות ומשני בשלותה בב״ד אומר זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בב״ד משום שרוצה לגרשה אבל אחרת שאינו רוצה לגרש חייב לפרוע מה שלותה בב״ד. והר״ף ז״ל הגיה י״א שלא יפרע הבעל אלא א״כ לותה בב״ד והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל בעל אבל אם הוא מוחזק בשל בעל אין צריך פסק דין.

כח. לעולם שותפו׳ קודם למצרנות וגם משכנת׳ קודמת למצרנות וכגון שמשכן לו ביתו לשנה אחת קודם שרצה למוכרה כי סתם משכנתה שתא. ואם המצרן אינו בעיר אין צריכין לשלח אחריו שיכול לקנות הבית כל מי שירצה ואין לו למצרן דין ודברים על הקונה. ואפילו יש למצרן כמה בתים וכמה דירות בעיר ואדם אחד שלא היה מצרן קנה הבית אם היה בעיר בשעת הקנין הוא יכול להוציאו מידו שצריך ליתנה לו במה שקנה אותה האחר.

כט. דין ראובן תבע לשמעון חוב ושמעון משיב השמטה כבר עברה ואיני יכול לפרוע לך ולעבור על דת משה אם התובע אומר פרוזבול היה לי ואבדתי אותו חייב הנתבע לפרוע אבל אם לא טען פרוזבול פטור: אבל בזמן הזה שאין רגילות לכתוב פרוזבול הפסיד תביעתו וכן פסק בספר היראים. והר״ף ז״ל הגיה אך ר״ת פסק בגיטין שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי׳ שבועת היסת לא בעי. ומיהו הני מילי בתביעה בשטר אבל בתביעה בלא שטר שהנתבע יכול לטעון שביעית ליפטר מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והשביעי׳ משמטת שבועות. וגם כדאי הוא ספר יראים לסמוך עליו לענין שבועה.

ל. דין כל אדם יכול לכוף את אשתו לילך עמו לדור בעיר אחרת באותה מדינה. אבל ממדינה למדינה לא כי מה שהספר אומר מנוה הרע לנוה היפה אינו יכול להוציאה זה הוא רוצה לומר ממדינה למדינה. והר״ף הגיה לפי האי פרוטה משמע דאפילו באותה מדינה קאמ׳ וממדינה למדינה אין מוציאין וכן משמע דהא דקאמ׳ מנוה הרע לנוה היפה אין מוציאין אפילו באותה מדינה נמי קאמר מדין דיהיב טעמא לפי שנוה יפה בודק וכו׳.

דין ושדוכין שמשימין בני אדם כשמזווגין יחד התוספות פסקו שאם אחד חוזר קנה חברו והרויח כל השדוכין לפי שבייש אותו שאינו יכול למצא זוג כל כך בטוב כמו שהיה עושה קודם לכן מפי הרמב״ם ז״ל פסקו שלא לקדש ארוסתו עד לאחר ברכת ארוסין לפי שכל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. אמנם בתשובת הגאוני׳ יש מה שאין אנו מארסין כ״א קודם ברכת ארוסין דלמא הדרא ביה ואינה רוצה להתארס והויא ברכה לבטלה ויש לעשות כתשובת הגאונים. והר״ף ז״ל הגיה ומהאי טעמא מברך האב להכניסו לאחר המילה לפי שאין ביד המברך לקיים כשמל אדם אחר.

לא. דין אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין ראשונים ואתי למשרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שהקדושין ע״י שליח אינן כלום. והר״ף הגיה ומיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה

לב. ורב האיי ז״ל פסק מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפילין צריך לקיים שבועתו ואין יכולין להתיר לו אפילו לדבר מצוה והר״ף ז״ל הגיה מיהו התוספות פסקו דלדבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים. ובלא דבר מצוה מתירין רק שלא יהא על דעת רבים.

לג. דין ואם נדר אדם לגרש את אשתו יגרשנה ואחר כך יחזור וישאנה בשביל שכבר עברו ימים שלא למדו מסכת נדרי׳ בישיבה החמירו בנדרי׳ ובשבועות אמנם רבי חננאל פירש בספר חפץ שלו שעשה של דבר זה יש לו התרה כי מה שרב האי גאון כתב אם נדר לגרש את אשתו יגרשנה שמא ר״ל באשה שיש לו יכולת בידו לעשו׳ בטחון להחזירה שמא לשם היה מודה שיש לו התרה.

לה. דין אדם שנדר לחברו לתת לו בנו למול או להיות לו בעל ברית צריך לקיים לו ואף על גב דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאן כיון שהוא מנהג של בני אדם שנודרים בניהם זה לזה למול או להיות לו בעל ברית ומקיימין גם בזה יש לקיים. והר״ף ז״ל הגיה מיהו רבי יחיאל מפריש היה אומ׳ דמתנה בעודה מעוברת אינו כלום משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכגון זה לא מצינו שיועיל המנהג.

לו. דין אדם שנתן מעות או חפץ לחברו לשמור אף על גב שיש בפר׳ הגוזל אין שולחין מעות בדיוקני כלומ׳ על ידי כתב והר״ף פסק שיכול לשלוח על ידי כתב ידו דהכי נהגי תגרי. ודוקא כתב ידו אבל אם כתב לו אחר הכתב אין לו לשלוח לו המעות על ידו ואם שלח על ידו ונאבדו השולח חייב לפרוע ודוקא כשכתב תן לזה ותפטר.

לז. דין אדם שיש לו פסק דין על חברו וחברו אומר פרעתי נאמן וכן משמע בהגוזל בתרא דאיתא התם וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה. פירוש ללוה כיון שידע שהחליטו לו נכסיו ולכך אמר פרעתי אינו נאמן. אבל פסק דין כותבין כל היום שלא מדעתו של לוה לכך אם אמר פרעתי נאמן. והר״ף ז״ל הגיה ודוקא כשאין לו בידו פסק דין אבל אם יש לו למלוה פסק דין שטר בידו אינו נאמן לומר לו פרעתי משום דא״ל שטרא בידי מאי בעי דלא גרע ממלוה בשטר דאין נאמן לומר פרעתי.

לח. דין ראובן שתבע לשמעון לדין ואמר לו שלחת לי על ידי גוי לבנות ביתך וכן עשיתי ותן לי מעותי ושמעון אומר לא היו דברים מעולם שמעון פטור כי אין שליחות לגוי ושמעון אפילו שבועה אינו צריך לעשות שלא היו דברים מעולם כי זה הוא טענת שמא וכל טענת שמא לא שייך שבועה וראובן יכול ליטול בטוב עציו ואבניו שבנה בבית.

לט. דין אם גוי חייב שבועה לישראל מותר לישראל לקבלה ממנו וכן פר״ת ובלבד שלא ישבע באמונתו שלו ומה שאסור ליקח שבועה מהם אינו נאמן והואיל שהוא מדרבנן אז מותר מפני שהוא כמציל מידם. ואף על פי שאסור לילך בערכאותיהם כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. מכל מקום כדי להציל מידם מותר. ואף ע״פ דשמא הוא מתכון לישבע באמונתו כשהוא נשבע אין בכך כלום לפי שהדברים שבלב אינם דברים.

מ. דין אדם שנתחייב שבועה לחברו בבית דין ושוב אמר נשבעתי לך פסקו התוספות שאין צריך לישבע שכבר נשבע לפי שלא נתקנה שבועת הסת על שבועה. אמנם אבי העזרי פסק הואיל שאנו רגילין עכשו לישבע בקול שאינו נאמן לומר נשבעתי לך כבר כדאיתא פרק האומנין אין רואה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם האיש הרואה יביא עדים ויפטר ואינו יכול לומ׳ נשבעתי לך כבר הואיל והוא במקום שיכול להביא ראיה אף כאן הואיל ורגילין לישבע בבית הכנסת אינו יכול לומר נשבעתי והר״ף ז״ל הגיה ומטעם זה נהגו כשאדם שוכר סוס לחברו ללכת לקראת חתן או לשיירא אחרת ונתקלקל הסוס דהוא אומ׳ שלא פשע ושלא שנה מדרך הרוכבים כי אין נאמן בשבועתו וצריך להביא ראיה מחבריו משום דהוי מקום שיש רואה.

מא. דין אדם שנתחייב לחברו ממון בבית דין ושוב אמר לו פרעתי לך מה שנתחייבתי בבית דין נאמן כדאמרינן פר״ק דבבא מציעא אמר צא תן לו ואמר פרעתי ואתו עדים שלא פרע הוחזק כפרן. משמע דוקא כשבאו עדים שלא פרע הא לא באו עדים היה נאמן.

מב. דין אדם קורא לחברו לדין וחברו מסרב לירד עמו לדין או לעשות לו צווי ב״ד שעל הנתבע לפרוע כל הוצאות שהוציא מיום מכתבו עליו סרבנות או אם הנתבע אצלם כל כך שאין בית דין רשאין לכתוב לתובע סרבנות מכל מקום חייב לפרוע לו יציאותיו מיום שכתבו עליו שאר רבנים גזומים כמו אם לא תעשה לפלוני כך נכתוב עליך מרורות. ומביא ראיה מפרק הגוזל בתרא שליחא דב״ד מהימן כבתרי. וה״מ לאזמוני אבל למכתב עליה פתיחא לא משום דבעי למכתב אגר פתיחא אלמא שקשה לו כשכותבין עליו סרבנות כי היינו ענינו נדוי. ואף על פי כן צריך לפרוע השכר כיון שלא רצה לעשות צווי בית דין בענין אחר. אבל כמו כן צריך לפרוע לתובע יציאותיו שיוציא על פי בית דין מאותו יום שלא רצה לעשות צווי בית דין. והר״ף ז״ל הגיה מיהו לא ראינו שום חיוב בזה היציאה וכששולחין את טענותיהן לבית דין על שניהם לפרוע השליח. ומביא ראיה מפרק גט פשוט דאיתא התם שטרי נדויין שטרי טענתא כלומ׳ שכותבין טענותם אף על פי שקשה לו לנתבע לפי שהיה רוצה שיהיו שוכחין הטענו׳ אף על פי כן צריך לפרוע החצי שכר כדאית׳ פרק זה בורר אם הוצרכו לשאול כותבין ושואלין לבית דין ובהלכו׳ גדולו׳ פסקו שהנתבע יכול לדחו׳ את חברו ולומ׳ לבית דין הגדול קאזלינן. אבל ר״ת פסק דכשם שהתובע יכול לכוף לנתבע לילך לב״ד אם לא היה רוצה הנתבע משו׳ דעבד לוה לאיש מלוה. אמנם אם הנתבע אומר אדון בעיר אין כופין אותו לילך לבית דין הגדול הואיל ופסקו ה״ג שאין לכופו. ואומר אני דוקא לענין הלואות יכול כל אחד לכוף את חברו לילך לבית הועד לפי ה״ג נתבע ולפר״ת אפילו תובע יכול לכוף הנתבע לילך לבית דין הגדול אבל בשאר תביעות כל מי שרוצה לדון בעירו הן תובע הן נתבע אין חברו יכול לכופו לילך לבית הועד ומביא ראיה מפרק זה בורר דמקשה ואפילו לוה מצי מעכב והא אמר רבי אליעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותן דן בעירו והוי פלוגת׳ דה״ג ור״ת אי יכול לומר לבית דין הגדול קאזלינן. וב״ד הגדול היינו גדול הדור אבל לבית הועד זהו לקהלה שיש שם מקל ורצועה. ואומ׳ אני בכל תביעו׳ לבד מהלואות כל מי מהם שאומר נדון כאן אם שכנגדו אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו. וראיה מפרק זה בורר מאי פריך ואפי׳ לוה מצי מעכב והאמר רבי אלעזר לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו. לישני משני׳ בשאר תביעות. ודוחק לומר אמתניתי׳ דפ״ק קאי דהא אוקימנה בהלואות ואומר אני דאפילו בהלואות מצי לאוקומי וכגון שכופר ואומר לא הלויתני לא שייך למימר עבד לוה לאיש מלוה אבל היכא דאמר הלויתני ופרעתיך ניחא דפריך שפיר במאי אוקמת מתני׳ דזה בורר אי בשאר תביעו׳ קשיא תרוייהו דכל אחד ואחד יכול לכוף את חברו ולדון בעירו. ואם בהלואה מוקמינן לה שאחד אומ׳ הלותיך ואחד אומ׳ אין הלותני ופרעתי דנהי דממלוה לא תקשי דמצי מעכב מ״מ לכל הפחות מלוה תקשי ליה היכי מצי מעכב והאמר רבי אליעזר וכו׳.

מג. דין אדם שהפקיד אצל חברו ובא אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשביל תביעה שיש לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה מתביעתו שיש לו על המפקיד ומה שיש לשם מנין לנושא חברו מנה וחברו בחברו שצריך לפרוע לראשון מדרבי נתן שמשמע לשם שיכול לעכבהו בשכבר זכה בתביעתו לבד אבל לענין אחר לא. אמנם אם יש לקהל תביעה עליו בשביל מס יכולי׳ לעכב הפקדון ביד הנפקד עד אשר יתרצה להם.

מד. דין אם כתבו הפרט בטעות בתוך הכתיבה כגון שהיה לו לכתוב נ״ז וכתב נ״ו ולא הרגיש עד לאחר הנשואין הכתובה פסולה מפני שהיא מקודשת כדאמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרי׳ והחופה אינה בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי כתובה. וצריך לכתוב כתובה אחרת דאסור לשהותה בלא כתובה. אבל אם כתב בה נ״ח אינו פסול שהמאוחרין כשרין עד כאן מספר התשב״ץ. חברו תלמיד אחד לפני הרב המובהק רבנו מאי׳ מרוטנבור״ק זצ״ל שטר שדלג ממנו לבריאת עולם וכן נמי אם לא כתב בו כלל הפרט הגדול אלא תשע מאות וששים ולא כתב האלפים אלא הפרט הקטן שנת ששים כשר. זהו לשון הרב בעל התרומה ז״ל.