כל בו/קג

<< · כל בו · קג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קג

קג. דין דם ומליחה

האוכל דם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת. ודם דגים וחגבי׳ טהורי׳ מותר לאוכלו ואפילו לכנסו בכלי ולשתותו מותר אם לא מפני מראית העין. ודם דגים וחגבים טמאים הרי הוא כחלב בהמה טמאה ואסור ודם שקצים כבשרן. דם האדם אסור מדבריהם והוא שפירש משום מראית העין שלא יאמרו דם בהמה או עוף הוא אבל דם השינים מוצצו ובולעו ואינו נמנע. הרי שנשך פתו ומצא עליה דם גורר הדם שהרי פרש ואוכל הפת.

ואין חייבין כרת אלא על דם שהנפ׳ יוצאה בו אבל דם התמצית ודם האברים כגון דם הטחול ודם הכליות ודם הביצים ודם המתכנס בלב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד והשותת בתחילת הקזה ובסו׳ ההקז׳ שיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה.

דם השליל הנמצא במעי בהמה כדם האברים חוץ מדם הכנוס בתוך לבו.

הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר ואינו נאסר משום בליעת דם דשאני לב דשיע. ואם לא קרעו אם היה לב בהמה שיש בדמו כזית חייב כרת אבל לא בלב עוף שאין בדמו כזית בתוך לבו שחייבין עליו כרת. אבל מ״מ אסור איכא דקיימא לן בחצי שעור אסור מן התורה.

וכתב בעל התרומה ז״ל דלא אמרי׳ קורעו אחר בשולו ומותר אלא בצלי דכבולעו כן פולטו אבל אם בשלו בקדרה בלא קריעה שנשא׳ שם הדם שפלט צריך ששים כשעור הלב ואם אין ס׳ כיוצא בו אפילו הלב אסור. וכן נראה דעת הראב״ד ז״ל.

ואם שכחו הלב בתוך העוף וצלו אותו כלו שלם דינו כמו שצלה הלב לבדו ומותר העוף ואף הלב אחר קריעה. ואם בשלוהו בקדרה משערין אם יש ברוטב ובכל מה שבקדרה ס׳ כשעור הלב הכל מותר. ואם מלא חללו בבשר או בבצים יש לחוש שכל אותו הדם נקלט באותו המלוי ונבלע בו ואם יש בתבשיל הקדרה ס׳ כשעו׳ הלב ראוי לאסור המלוי והשאר מותר ואם נתבשל העוף בטפלה שקורין פנאד״ה אחר שאין שם מרק הרבה שיוליך הדם בכלה ראוי לחוש שמא נבלע הדם במקומו ואסור כל העוף עצמו.

ובעל העטור ז״ל כתב בכבד שנמצא בתרנגול אם הוא צלי מותר דהא כבדא עלוי כשרה שרי בדיעבד דכבולעו כך פולטו הכא נמי שרי בדיעבד ואם בשלו בקדרה עם בשר בין מחובר בין תלוש משערין בס׳ בדם שיצא ולב דינו כבשר בין לכלי בין לקדרה.

והר״י כתב הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקמינן לה בלב עוף שאין בו כזית אבל יש בו כזית חייב ומשמע מתוך פירוש הקונטריס דאפילו בשלו אך נראה דאחי קאי דאלו מבושל הא קיימא לן דאם בשלו אינו עובר וקורעו לאחר בשולו. נראה דוקא לאחר צלייתו אבל בקדרה צריך ס׳ ואם נתבשל העוף בחתיכות קטנות והלב תלוי באחת מהן יש לחוש שמא תשאר החתיכה לבדה עם הלב במעט רוטב ותהא החתיכה נעשית נבלה מפני הלב התלוי ואין בה ס׳ ויפלוט ברוטב ויאסור אחרת ואותה אחרת תאסור אחרת ובאר הר״ף כגון שמקצתו חוץ לרוטב ע״כ. וכן נמי כשמשימין החתיכה בטפלה ויש בו שומן שמא נמוח השומן תחלה תחת החתיכה שהלב בה ותהא נעשת נבלה ואח״כ תחת הסמוכה לה ויאסרנה וכן כלן והמחמיר תבא עליו ברכה והמקל לא הפסיד כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה. ובאר הר״ף דאינו ראוי להחמיר בזה ועוד דאסור הבלוע בחתיכה אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב על כן אותה חתכה שנשארה עם הלב שמחובר בה אסורה אם אין בה ס׳ מן הלב ושאר החתכות מותרו׳ וכן נהגו לענין כבד עכ״ל הר״ף.

הכבד מהבהבין אותו באור או משליכין לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שיתלבן ואחר כך מבשלין אותו בין שיבשל אותו לבדו בין שיבשל אותו עם בשר. וכן מנהג שאין מבשלין מוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור. בשל כבד בלתי הבהוב או חליטה בחומץ או ברותחין הקדרה כלה והכבד וכל מה שנתבשל עמו אסור וכתב הראב״ד בתשובת שאלה דהיכא שמלחו הכבד שעור מליחת הבשר ושכח ולא צלאו ובשלו בקדרה שמותר הכל בדיעבד. וכן דעת ר״ת ז״ל ובעל התרומה ז״ל ואפשר לומר שדעת הר״מ במז״ל כן שלא אסר הכל אם נמלח שעור מליחה קודם שנתבשל אבל בלתי מליחה נאסר הכל אפילו ביותר מס׳ לפי שאי אפשר לעמוד על פליטת דם הכבד שאולי פליט יותר משעור גופו הרבה.

ועכשו שאין אנו בקיאין בחליט׳ המנהג שאין אנו אוכלין אותו בלתי הבהוב באור. ולפי דעת הר״ש ז״ל צריך קריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת ואפילו לצלי. וכן דעת בעל התרומ׳ ז״ל אבל דעת הראב״ד ז״ל דלצלי לא בעי קריעה אבל בעי מליחה יתרה דכי אתמר שמעתא דצריך קריעה לקדרה אתמר. ומותר לצלות הכבד עם הבשר בשפוד אחד והוא שיהיה הבשר למעלה ואין לחוש שיבלע הכבד מדם הבש׳ דאיידי דנפישי ביה דמא כל שעתא ושעתא פליט ואף אחר שגמר הבשר פליטתו ואיידי דטריד לפלוט לא בלע ואם עבד וצלאו למעלה מהבשר מותר. ורש״י ז״ל כת׳ שבשפודין שלנו שהם מושכבים על הגחלים אסור לצלות בשר עם הכבד כלל לפי שפעמי׳ מגביה זנב השפוד ונמצא הכבד למעלה אבל מכל מקום בדיעבד מותר. כתב הרשב״א ז״ל הטחול יש בו דם ודמו בלא תעשה כדם האברים ולפיכך צריך מליחה. ולא אמרו בטחול שומנה בעלמא אלא שלא להצריכו חתכה ומליחה בכבד ולומר שהמליחה מכשירתו כשאר אברים ומראה אדמימות שבו לאחר המליחה אינו מחמת דם אלא טבעו ומראה שמנו ככה ע״כ.

הטחול מותר לבשלו אחר מליחה אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם וזה שנהגו הנשים לצלותו תחלה אין זה כי אם לפי שאין דרך לאכלו רק במלוי הכרכשא והוא קשה להתבשל ואפשר שלא יתבשל יפה אם לא יצלהו תחלה.

אין הבשר יוצא מדי דמו אלא אם כן מולחו יפה ומדיחו יפה כיצד הוא עושה מדיח הבשר תחילה ואחר כך מולחו יפה ומניחו במלח כדי הלוך מיל. ויש גאונים שכתבו שעור מליחה כשעור צליה ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו מים זכים ומשליכה לתוך מים רותחין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם והראב״ד כתב בהגהותיו על הרמב״ם לא שמענו זה ולא ראינו מימינו וכל אדמימות שיצא ממנו אחר המליח׳ אינו אלא חמר וכל המחמיר יותר מכאן עליו להביא ראיה ע״כ.

ואין מולחין את הבשר אלא בכלי מנוקב או במקום מדרון על גבי דף פשוטה ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק יהיה נבלע בבש׳ ולא יוצי׳ הדם ומולחו והופכו וחוזר ומולחו.

והרשב״א ז״ל כתב ויראה לי שאין צריך למלוח משני צדדין אלא מצוה מן המובחר ואם אי אפשר למלוח אלא מצד אחד או שלא היה נוח לעשות כן כמולח אווזין שלמים או תרנגולין מותר והדין נותן שלא תהא חתיכת בשר דקה חמורה מחתיכה עבה טפח שזו צריכה מליחה משני צדדין אע״פ שאין בכל עביה באצבע וזו די לה במליחה ב׳ צדדין בלבד אע״פ שיש בעוביה טפח ודם שבאמצע החתיכה מי הוציאהו ואין לדבר קצבה. וצריך לנפץ המלח מעל הבשר ואח״כ ידיחנו או שישטפנו במי׳ עד שלא יתננו בכלי של מים שהוא מדיח שאם יניחנו עם מלחו בתוך המי׳ נמצאו המים שוברין כח הפלטה ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו ע״כ.

וכל הדברים האלו לקדרה אבל לצלי מולחו וצולהו מיד.

וכתב הר״ף ז״ל כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגנן במחבת אחרי כן קודם שיצולו כל צרכן וקורין לאותו טגון ציב״י בלעז אומר בשם הר״מ שצריך למלוח ולשהותו כדי מליחה לקדרה לפי שרגילות לטגנן במחבת קודם גמר צלייתן ע״כ.

וכתב הר״י ז״ל ואחר המליחה בעי הדחה ואם נתן בשר בקדרה בלא הדחה שאחרי המליחה המלח אוסר את הקדרה עד ס׳ מן המלח כאלו היה כלו דם דקיימא לן חתיכה עצמה נעשת נבלה גם בשאר אסורין ודלא כפירוש רבנו אפרי׳ שאמר שאין אומרי׳ חתכה עצמה נעשית נבלה גם בשאר אסורין אלא גבי בשר בחלב דוקא ולפרושו אין צריך ס׳ רק מן הדם הבלוע במלח ויש שהיו רוצין להחמיר ולאסור אפילו באלף משום דלטעמא עביד וליתא דאין לאסור בדבר הבלוע מאסור יותר מכח האסור עצמו.

ואם יש גוי או גויה משמשין בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה אם לאו נאמנין במסיחים לפי תומם וכל שכן אם יודעין בטיב יהודים. ואם יש נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר דמרתתי ויש לנו עוד לומר דלנקיותא קפידי ע״כ.

והיכא דאשתהי שעור מליחה בכלי מנוקב ובתר מליחה בכלי שאינו מנוקב דאשכח ביה צלולתא דדמא לאו כלום הוא ושומנא בעלמא הוא. כך כתב בעל העטור ז״ל.

והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואוכלו. וה״ר יצחק כתב מותר אדם לאכול צלי וכן חי בלא מליחה והני מילי לצלי אבל לקדרה אסור בלא מליחה.

ההוא ראש ורגלים של כבש שנתבשל בפרור ונמלח הראש והרגלים לא נמלחו ושאלו אל רבי ואמרו שאף קדרה אחת היתה מבשלת אצל הפרור מלאה בשר והיה השמש מנער בכף אחת הפרור והקדרה ואמר רבי אסור ואף בשר הקדרה שדם האברים כבשר הרגלים מדי דהוה אבשר בעלמא. ולשער בכפות ששם אי אפשר שמאחר שדם בלוע בבשר הוו להו לרגלים לכל חד וחד חתיכה דאסורא והלכתא הכל אסור.

ומותר למלוח כמה חתיכות יחד בכלי מנוקב ואפילו זו על גב זו שכלן טרודו׳ לפלוט ואינן בולעות ואפילו נמלחו זו אח׳ זו ושהה הרבה בין מליחה ראשונ׳ לשניה מות׳ דאע״ג דגמר׳ קמיתא פליטת דם טרידא לבלוע ציר ואפי׳ שהתה זמן מרובה שאין דבר זב ממנה מותר דאמרינן דמא משרק שריק ולא מדמינן ליה לדגים ועופות דשאני דגים דרפי קרמיהו טפי.

ובעל התרומ׳ כתב שיש אסורין למלוח על גב שור שנמלח קודם לכן. ויש מתירין אם לא שהה הראשון עד שגמר פליטתו מדם ומציר ע״כ.

והרשב״א כתב שאסור למלוח בשר עם בשר שכב׳ נמלח אם שהה במלחו הראשון עד שיגמ׳ פליטת כל צירו שחוזר הוא ובולע מדם חתיכה שניה זו כיון שאינו טרוד לפלוט אפילו ציר. וגדולה מזו שמעתי מרבותי שאפילו בשר שנמלח לעצמו אסור לשהותו במלחו לאחר גמר פליטת צירו לפי שחוזר ובולע מלכלוכי הדם שעליו ושעל המלח. עבר ושהה צריך קליפ׳ שאין הדם נכנס יותר מכדי קליפה ומקובל אני מרבותי שעד י״ב שעות בקרוב בשר פולט ציר ע״כ.

וה״ר שמואל ב״ר מרדכי כתב באסור והתר שלו שכל זמן שהמלח על הבש׳ הלח אינו אוסר ואע״פ שנשתה׳ על הבשר יום או יומי׳ או שבוע לפי שהמלח כובש הבשר וממצה את דמו וכשיכלה דמו ממצה צירו וכל הלחו׳ עד שמיבש אותו כעץ וכל זמן שהבשר פולט אינו בולע מן המלח שעליו כי הוא מפליטו ואיך יבלע ממנו אבל אם ישהה על פניו עד שייבש אז חוזר ובולע ממנו ובעי קליפה ע״כ.

והר״מ ז״ל כתב בשר ששהתה ג׳ ימים מעת לעת שלא נמלחה שוב אין דמה יוצא על ידי מלח אלא על ידי בשול. כך נמצאת בתשובת הגאונים אבל בצלי אני אומר שהוא מותר דדם האברים שלא פירש מותר ואם יוצא על ידי האש נורא שאיב ליה ע״כ. ומותר למלוח עופות ובשר בהמה ואפילו גסה מותר למלוח יחד ויש מחמירין ואוסרין למלוח לכתחלה עופות ובשר בהמה יחד.

וכת׳ ר״ת ז״ל שאם נמלח בשר על גבי בשר תפל אפילו בכלי מנוקב התפל אסור שאינו טרוד לפלוט. ובעל התרומה כתב שיש לה תקנה במליחה יפה בפני עצמו שהמלח מפליט כל מה שבלע כשם שמפליט דם עצמו וכן דעת הר״ז ז״ל. ויש חולקין על זה ואומרי׳ שאין לסמוך שיוציא המלח הדם שבלע ואע״פ שסומכין שיוציא דם עצמו כי אם ישאר מדם עצמו כלום אין לחוש לו משום דהוי דם האברים דלא מתסר כי לא פריש אבל מה שבלע מן החוץ שכבר פרש ודאי אסור ויש לחוש שמא לא יפליטנו המלח יפה ומה שישאר ממנו ישאר באסורו.

ואם עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב אם לא שהה שם כשעור מליחה הבשר מותר שעדין הוא טרוד לפלוט ולא בלע אבל הכלי אסור. ור״ת וה״ר שמואל מאיבר״א והר״ף וה״ר אברהם מפונטויז״א ז״ל אוסרין הבשר הביאו ראיות הרבה לדבריהם שאפילו בשהייה מועט׳ אסורה ואם שהה שעור מליחה הבשר גם כן אסור שחוזר ובולע אך אם יש שם חתיכות הרבה רואין מה שנשקע בדם בשולי הכלי והוא אסור. אבל כל מה שלא נשקע שם ולא נגע מותר.

כת׳ הר״י הדם אינו מפעפע למעלה לפיכך חתיכה שמקצתה בתוך הציר ומקצתה חוץ לציר אין אסור אלא מה שבתוך הציר והשאר מותר ואפילו אם יש במה שבתוך הציר שומן אינו אוסר השאר לפי שאין לאסור מטעם חתיכה נעשת נבלה אלא היכא שעקר האסור יכול להתפשט.

וכתב הר״ף ומ״מ המולח בכלי שאינו מנוקב כל הבשר אסור מה שחוץ לציר ואפילו אין בה שומן. וכן עשה מעשה ר״ת בתרנגולת אחת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ואע״פ שלא שהתה שעור מליחה נאסרה כלה. ומיהו יש רוצין להתירה ע״י שחותכין ומשליכי׳ מה שבתוך הציר כמו גבי חתיכה שנפלה מקצת תוך הציר אכן לא מצאו ידיהם ורגליה׳ בבית המדרש דלא דמי דהתם מיירי שנמלחה תחלה החתכה בכלי מנוקב כמשפט דפלטה כל דמה לכן כשנפלה מקצת׳ בציר מה שחוץ לציר מותר כיון דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה תחילה בכלי שאינו מנוקב אז ודאי דין הוא דמתסרא כלה אף מה שחוץ לציר ולא משום בליעת ציר שיצא ממנה דלא בלע מה שהוא חוץ לציר כדפרי׳ דדם אינו מפעפע למעלה אלא משום דם עצמו שלא יצא עדין והיא מתסרא כלה דאף בלא שהתה שם כדי מליחה מ״מ לא יצא ממנה כל דמה כיון שאינו בכלי מנוקב וא״ת ומה בכך אם לא יצא כל דמה הא אמרי׳ דם אברים שלא פרש מותר היינו דוקא כשלא פרש ממקומו אבל הכא שפירש ע״י המלח למקו׳ אחר מהחתיכ׳ ולא יצא לחוץ כי לא היה בכלי מנוקב ולכך מתסרא כלה כיון שיצא ממקום למקו׳ בחתכה עצמה חשבינן ליה דם האברים שפרש ואסור עכ״ל הרי״ף. וה״ר אברהם מפונטויז״א כתב טעם אחר לפי שאין אנו בקיאין כמה שעור שהיה בכלי שאינו מנוקב אסרינן לה מיד שהושמה בו ע״כ.

ודעת הרשב״א ז״ל שכל מה שנכנס בתוך הציר והדם שבתוך הכלי אסור והשאר מותר והביא ראיות גדולות לדבריו.

בשר שהאדי׳ מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים ונצרר הדם מחמת המכה באותו הבשר. וכן בשר הסמוך לבית השחיטה צריך חתיכה ומליחה לפי שהדם מתכנס שם משאר מקומות והוי כפריש.

וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן לחתכן ולמלחן כדת ומותר לבשלן בקדירה וצלי אין צריכין חתיכה דנורא משאב שאיב. ויש כתבו דכל הני דבעי חתיכה ומליחה צריך למתן חתוכייהו לתתה בעדן מליח׳ כי היכי דלידוב דמה שפיר.

ביצי הזכרים שסרכו אותן ונשארו בפנים אסור לאוכלן ממנהג שנהגו ישראל מפני שנראה כאבר מן החי. וביצי הגדיים והטלאים והעגלים ודומיהן עד ל׳ יום משנולדו מותר לאוכלן בלא קליפה ואין בהן משום דם אבל מל׳ יום ואילך אי אית בהו שורייקי סומקי בעי קליפה.

ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן פירוש כדי שיחרך שערו אם תלה בית השחיטה למטה מותר שהדם יוצא ושותת. ואם היה בית השחיטה מן הצד מוחו אסור שהדם מתקבץ לתוכו ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר. הניח חוטמו למטה והניח בו גמי או קנה כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו מותר ואם לאו מוחו אסור והראב״ד ז״ל כתב שאף הבשר אסור. והרב בעל המנהל כת׳ בשם רבי יתודה דראש העוף שבשלו שלם הכל כשר אף המוח לפי שהדם שבמוח יוצא דרך בית השחיטה ודרך העצם שהוא רך ודרך החוטם על ידי רוטב ויש בו ששים ואם נצלה הראש מותר דגומרי משאב שייבי דמא ע״כ.

כת׳ ה״ר יצחק ז״ל פרסו׳ הרגל שנמלחו בקליפתן ולא נחתך ראשן דהוי כנמלחו בכלי שאינו מנוקב ואסור מה שבתוך הקליפה וכן דעת בעל התרומה. מעשה ארע בבתו של רש״י שמלחה בשר ואחר ששהתה שעור מליחה הניחתו בכלי שאינו מנוקב והיה בו רבוי ציר והתירה רש״י כי כבר תשש כחו של מלח ולא הוי עוד כרותח ע״כ.

אין מניחין כלי תחת הצלי לקב׳ מימיו עד שתכלה כל האדמימו׳ שבו. וכיצד עושין מניחין לתוך כלי מעט מלח ואותו המלח ימשוך אליו כל הדם וישאר השומן למעלה ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנוני׳ שלמעלה והמים שלמטה תחת השמנונית אסורין. ואמרו הגאונים שצריך שלא יתן בו מלח הרבה שלא ימשוך בחזקה ויערב השומן עם הדם ולפיכך כתב בע׳ התרומ׳ שימלח הבשר יפה כשעור מליחה לקדרה ומדיח וצולה ומניח הכלי תחת הבשר לקבל מימיו.

פת שחתך עליה בשר צלי אע״פ שהאדימה הפת מותרת לאכילה שאינו אלא שמנונית אדומה ומשום מראית העין אין בה. דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין מפני שהדגים רפין וגומרין לפלוט מהרה ובולעין הדם היוצא מן העוף אחר פליטתן ואין צרי׳ לומר אם מלחן עם בשר בהמה וחיה.

עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים ובשלן אסורות שהרי הדם יוצא לתוכן ואע״פ שמלחן יפה ואפי׳ היה הבשר שבתוכן מבושל או שלוק או צלי ואם צלאן הרי אלו מותרות אע״פ שהבשר שבתוכן חי ואפי׳ פיהן למעלה זהו דעת הר״מ במז״ל. אבל הרשב״א ושאר הגאונים ז״ל פסקו שאם נמלח העוף יפה ונשתהה שעור מליחה לקדרה וכן הבשר שבתוכו נמלח כראוי או נצלה אין חוששין.

עופות שטפלן בבצק וצלאן בין שלמים בין מחותכין אם בסולת גסה אפילו הסמיקה הטפלה אוכל הטפלה מפני שהסולת הגסה מתפרדת ויוצא הדם ואם טפלן בקמח חיטין שלתתן אם היתה הטפלה לבנה כמו הכסף מותר לאכול ממנה ואם לאו אסורה. טפלן בשאר קמחין אם האדימו אסורין ואם לאו מותרין.

סכין ששחט בה אסור לחתוך בה דבר רותח עד שיתלבן או ישחיזנו במשחזת או ינעצנו עשרה פעמים בקרקע ואם עבר וחתך בה רותח מותר. וכן אינו חותך בה צנון ולא דברים חריפים לכתחלה. ואם הדיח הסכין או קנחו בכלי מותר לחתוך צנון וכיוצא בו אבל לא רותח.

קערה של חרש שמלח בה בשר פירות ואפילו היתה נקובה ואפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה שום מאכל רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרשיה.

וכתב הר״י אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ואפילו צונן בעי הדחה. ואמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח פירוש אפילו תבשיל של בשר מפני הדם הבלוע בה. והר״ף באר ואם תאמר היכי דמיא אי בכלי שאינו מנוקב אפילו הבשר שמלח בה מתסרא ואם בכלי מנוקב אמאי אסור לאכול בה רותח הא אמרי דמא משרק שריק ואפילו מבשר לבשר ויש לומר דלעולם בכלי מנוקב ובקערה של חרש דלא שייך בה משרק שריק וגרע טפי מלגבי בשרא ותדע דהא צונן בצונן לא בלע וגבי כלי חרש אמרין חזינן להו דמדייתי ובלעי דאסריה. פירוש דבלעי אפי׳ מצונן עכ״ל.

והמלח שנמלח בו בשר במליחה ראשונה או שנמלח בו בשר טמא אסור למלוח בו בשר של התר או דבר של התר או לתתה בקדרה ולא אמרינן שכל מה שבלע המלח מן הדם או מן האסור נשרף בתוך המלח אבל נאמר שהאסור בעין בתוך המלח ואסור לאוכלו ולמלוח בו דבר של התר.

וה״ר יצחק בעל המנהל כתב בשם הר״מ מלח שנשאר ממליחת בשר מותר למלוח בשר אחר אפילו יש כמה ימים שמלח ממנו מה לי עתה מה לי לאחר זמן עד כאן.

וכתב בעל התרומה שהגוים שמלחו בשר טמא ורחצו אותו המלח אחר כן והטעו בו ישראל ומלח בו בשר או נתן ממנו בתבשיל אין אותו המלח אוסר בנותן טעם שהרי המלח נותן טעם ביותר ממאה ולא יהיה חמור אותו המלח יותר מאותו הדבר שהוא נאסר עליו שהוא הנבלה או הטמאה ולפיכ׳ משערין בו בששים כשעור אותו המלח לפי שאי אפשר לעמוד על מה שנפלט ממנה. ועוד דאמרי בה חתיכה עצמה נעשת נבלה אבל מכל מקום אין משערין בטעם המלח שהוא יותר ויותר הרבה.

ומותר למלוח פעמים רבות בכלי מנוקב ואין חוששין לו שיפלוט בפעם שנית מה שבלע בראשונה ויבלע זה הבשר או ישהה שם יותר משעור מליחה ובכל זמן שטריד לפלוט ציר לא יבלע דם. ועוד כי המלח מפלטת דם הבשר אבל אינה מפלטת דם הבא מן החוץ לא מן הבשר ולא מן הכלי כדאשכחן בדגי׳ ועופות שמלחן זה עם זה שהדגים אסורין ואין להם תקנה במליחה שנית. ויש ללמוד מזה שאם מלחו בשר או דגים בכלי אסור מגיעולי גוים שאין הבשר או הדגים אסורין לפי שאין המלח מפליט אסור הכלי ואפילו הוא בן יומו. ואסו׳ הנמלח עם התר הרי הוא כרותח דצלי וצריך קליפה לאותו התר ואם נכבשו בחומץ יחד הרי הוא כמבושל והכל אסור ובשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה אסורה אף על פי שהיו בכלי מנוקב ודג טהור עם דג טמא ואפילו בכלי מנוקב אסור לפי שבולע מציר הטמא וציר נוח לבלוע. אבל נמלח דג טהור בכלי שיש בו דג טמא תפל ואפילו אינו מנוקב מותר הטהור שהרי אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט כלום:

יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין משום דם וצריך לנטלן ואחר כך ימלח הנשר ויבשלנו ואם חתכן ומלחן אין צריך לנטלן ואם לצלי אין צריך למולחן ואלו הן חוטי הלב וחוטי היד פירוש הזרוע וחוטי העוקץ וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן וכל חוטין דקין שבתוך חלב הדקין המסובכין זה עם זה וקרום של מוח שבקדקוד וקרום שעל הבצים כל אלו אסורין משום דם ואין מולחין הבשר עד שיסירם או שיחתכם ואם מלח מסירן אחר שנמלחו. וקרום שעל המוח של עוף או של בהמה לפי שאינו מתפרק מן העצם כלו שלם צרי׳ לשבר ולחתך עצם הגלגולת בכמה מקומות כדי שיצא כל דם אותו הקרום בחתוך ומליחה.

וכתב בעל העתים ז״ל במוקרא הוא קרום של מוח איכא תרי קרמי וכנגדן נמי בבצים. וכל בני מעים שהמאכל סובב בהן בחללן אין מחזיקין בהן דם לאסור אם לא נמלחו או נמלחו בכלי שאינו מנוקב: