כל בו/צז

<< · כל בו · צז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן צז

צז. דין הלכות עבודה זרה וחקות הגוים

לפני אידיהן של גוים שלש׳ ימים אסור לשאת ולתת עמהן מקח וממכר וללותם וללות מהם לפרעם ולפרע מהם. ואמר שמואל ובגולה אינו אסור אלא יום אידם.

והר״ף כתב בדינין שלו ועתה מותר לשאת ולתת עם הגוים אפי׳ ביום אידם דנהי דאמרינן שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן היינו דוקא לאותן גוים שהיו שם דהוו אזלי ומודו אבל גוים שבחוצה לארץ שאינם אדוקים בעבוד׳ זרה וקים לן בהו דלא אזלי ומודו וכי האי גונא שרי כדמפרש בפ״ק דעבודה זרה עכ״ל.

ופי׳ רבנו שמואל ז״ל בשם ר״ש ז״ל דוקא ניתל וכסח שהם בשביל התלוי ואפי׳ אותן יש להתיר משום איבה או משום דקים ליה בגויה דלא אזיל ומודה או משום שהוא כמחניף לו ואין כאן משום ולפני עור. ואף על פי שנודר לגלח ממעות אלו תקרובת דאינו נותן לגלח כל כך שלא היה מוציא ביום אפילו לא היה מלוה לו הישראל מעות אלו. ועוד מקח וממכר אמר ר״ת דאינו אסור אלא במדי דתקרובת.

ישראל שהיה לו עבודה זרה בידו ומכרה בדיעבד הדמים מותרין ולכך מותר לקבל חובות מן הכומרים אע״פ שמכרו עבודה זרה כדי לשלם החוב. ויריד שקבעו הכומרי׳ לקבל ממנו מכס וישראל לוקחים ומוכרין שם בהמות ובגדי׳ ולוקחין מכס ממה שקנה ומכר דר׳ יוחנן דאמ׳ אסור היינו כשהמכס לקנות ממנו תשמישי עבודה זרה.

ופעמי׳ כשהגוי מוכר חפץ שלו בשוק אומר בכך וכך יהיה שלך ועוד פשוט לבנין עבודה זרה של קדש פלוני זה הישראל אסור ליקח דהיינו מהנה ואסו׳. ואם אינו אומר רק סתמא ועוד פשוט לאלוה יכול להיות מותר דשמא יתננו לעניי גוים.

לבונה אסו׳ למכור לגלח ולכומר דמידי דתקרובת הוא. וכן שעוה אסור למכור לשום גוי ליום איד קנדלו״ר שלהם ויום אחד שלפניו אבל שאר ימים שעוה לשאר גוים מות׳ למכור דתנן סתמא מותר והאי בסתמא הוא.

וכן גביעים שפגם הגוי ובטלם ואחר כך קנאם הישראל הרי הם אסור למוכרן לגוים. לפי שהגלח יעשה בו תפלה לעבוד׳ זרה דבשביל פגם קטן לא יניח לעבוד ועובר הישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול.

וכן הספרים הפסולים אסור למוכרן לגוים לפי שהגלח קורא בו ומזכיר ומשבח לעבודה זרה ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למוכרן משו׳ דודאי הגוי יתננו או ימכרנו לגלח והוי כמו עצים שאסור למכור לכומרים לשרוף תקרובת שלהם כדאיתא פ׳ קונם.

אסור למכור בהמה גסה לגוי ולא עגלים וסייחין. ואנו מתירין למכור בהמה גסה לגוים דשמא לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבין פרה לגוי מהאי טעמא ומתני׳ דאין מוכרין בדמפרש למלאכה אני קונה וגם סוסים מ״מ פעמים שמוכר ישראל לגוי שור אפילו כשאמר בפי׳ לחרישה אני קונה וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה מוכרין אפילו לעשות מלאכה שחייבין עליה. מוכרין סוסים וחמורים לגוים למשוך בקרון ולשאת משאות על גבם פר״ת דלא בקיאי בקלא ולא שייך לומר נסיוני. ומהאי טעמא שרי התם דספסר׳ ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר לגוי. ומורי מפרש בימי חכמי התלמוד היו הרבה ישראל ביחד ויוכלו לקנות ולמכור הם בהם ולא היה להם פסדא אם לא היו מוכרי׳ להם אבל עתה שאנחנו מתי מעט אם לא הותר להרויח מהן אצל מי נרויח וא״כ איכא פסדא גדולה ולא גזרו חכמי׳ על גזרה שאין הצבור יכול לעמוד. וכן כת׳ הר״ף ז״ל. ומהאי טעמ׳ שרי התם למכור להם בהמות כשישנן בידו כבר דלא ימצא ישראלים שיקנם כי אם גוים אבל אסור לישראל לקנות סוסים וסייחי׳ כדי למוכרן לגוים. אין מוכרין להם כלי זיין והאידנא דמזבנינן להו היינו לפרסאי דמגנו עלן ומהאי טעמ׳ מותר למכור להם שריונות וכובעים של ברזל.

נתחב לו קוץ כפני ע״ז לא ישחה ויטלנו. נתפזרו לו מעותיו לפני עבוד׳ זרה לא ישחה ויטלם שנרא׳ כמשתחוה לע״ז ואם אינו נראה מותר לו אם אין אדם שם כדאמר בירושלמי ופליגא דרב דאמר אפי׳ בחדרי חדרים אסור אלא כדמפרש תלמודא דידן אם אינו נרא׳ כמשתחוה יהפוך אחוריו לצד עבודה זרה ופניו לצד אחר וזה מותר.

ופרצופות המקלחות מים לא ישים פיו על פיהם וישתה שיראה כמנשק לע״ז ולא ישים פיו על סלון וישתה ולא מן הנהרו׳ ובידו אחת מפני סכנת עלוקה אבל בשתי ידיו שלא יהא כל כך נמהר לשתות עד שירא׳ שלא יהא שם שום דבר.

אסור למכור בתים לגוים בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ. רבי אומר בחוצה לארץ מוכרין אלו לאלו בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה ואין שכונה פחותה מג׳ בתים שאסור למכור ג׳ בתים זה בצד זה לג׳ גוים משום ישראל שנשאר סמוך להם או הוא או ישראל אחר דילמא הנהו תלתא גוים מיעצי עצה עליה וקטלי ליה או מזקי ליה ושכרות בתים לגוים אף במקום שאסרו להשכיר להם בית לא לבית דירה אסרו מפני שמכניס לתוכו עבוד׳ זרה דאגרא לא קניא ועובר משום לא תביא תועבה אל ביתך. והאידנא שמשכירין בתים לגוים דאיתא בירושלמי הוא מקום שאסרו למכור. מותר לשכור אפי׳ לבית דירה ולהשכיר אפי׳ לבית דירה אם כן בחוצה לארץ שמותר למכור מותר להשכיר אפי׳ לבית דירה. והטעם אומר מורי דמן התור׳ אינו אסור אלא בבית שהוא עצמו דר דומיא דמזוזה. אבל מדרבנן אסור בביתו אפי׳ אינו דר שם. ולכן בח״ל לא גזור מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן ואורוות.

אין מעמידין בהמה בפונדקאו׳ של גוים ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם מפני שחשודין על הרביעה. וזה משבע מצות ודבק באשתו ולא בבהמה. וישראל עובר על ולפני עור לא תתן מכשול. ואין אנו נזהרי׳ מכל אלה ואנן סומכין על שנויא דמקים שנהגו למכור התיר ליחד וטוב הדבר דהשתא אין חושדין על הרביעה אי נמי בשנויא דרבי פדת דאמר הא מני רבי אלעזר היא דחייש לרביעה הא דרבנן דלא חיישי שרי וקיימ׳ לן כרבנן וההוא שנויא מדהוי בתרא׳ דסמכא הוא.

בת ישראל לא תתילד לנכרי לפי שמילדת בן לעבודה זרה והני מילי בחנם אבל בשכר מותר אבל נכרית מילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה דלמא קטלא לה.

בת ישראל לא תניק את הנכרי ואפילו בשכר דלא שייך איבה. אבל נכרית מניקה בן ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. ונראה דאפי׳ ישראלית בבית מותר ואפי׳ אם יש בעיר בת ישראל ויוצאה ונכנסת מות׳ אבל אם הלכו כל הישראלי׳ חוץ לעיר ונשארה גויה בעיר מניקה זה אסור.

מותר להתרפאת מן הגוי חולה שאין בו סכנה ואם הוא מומחה אפילו יש בו סכנה מותר וגם הקזת דם רובן מומחין הם אבל מן המינין ומן הגוי שיאמ׳ להם שם עבודה זרה אסור וכן נמי מגוי שיאמר ליקח מים של עבודה זרה או מן אילן פלוני שלפני עבודה זרה אסו׳. ודוקא היכא שיאמר הגוי שלא יועילו מים אחרים ולא עצים אחרים כי אם שלפני עבודה זרה אבל אם אמר הגוי קח מן המים או מן עצי אילן פלוני ולא הזכיר לו שום עבודה זרה ואין האילן מצוי כי אם שם מותר ליקח משל עבודה זרה כיון שאלו היה מוצאו במקום אחר היה מועיל כדאיתא בירושלמי וכן נמי כתב הר״ף ז״ל בדינין שלו.

אסור לאיש להסתפר מן הגוי ביחוד אם אין הישראל רואה במראה. ואסור לישראל לראות במראה אם הוא נאה משום לא ילבש גבר שמלת אשה מדהתירו לבית רבי דוקא מפני שהן זקוקין למלכות. וכן המסתפר מן הכושי אינו רואה במראה ואם רואה אם הוא נאה אסור לאיש אם לא יאמ׳ בפרוש אינו רואה היינו אינו צריך. והא דפ׳ שואל מאי טעמ׳ דאסו׳ מראה בשבת דוקא של מתכת שלא ישיר נימין היינו באשה אבל איש אפי׳ בחול אסור. ובירושלמי יש טעם אחר עכ״ל הבעל התרומה ז״ל.

והרמב״ם ז״ל כתב וז״ל כל העובד עבודה זרה ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל ואם עבד בשגגה מביא חטאת קבועה.

העושה עבודה זרה לעצמו אע״פ שלא עשאה בידו ואף על פי שלא עבדה לוקה. שנאמר לא תעשה לך פסל וכן העושה עבודה זרה לאחרים אפילו עשאה לגוי לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם לפיכך העושה עבודה זרה בידו לעצמו לוקה שתים.

אסור לעשות צורות של כסף ושל זהב שהם לנוי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לע״ז.

ואין אסור לצייר צורה לנוי אלא צורת האדם בלבד לפיכך אין צרין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם שתהא הצורה בולטת ואם צר לוקה אבל אם היתה הצורה משוקעת או צורה של סממנין כגון הצורו׳ שעל גבי הלוחות או הצורות שרוקמין בארוג הרי אלו מותרות. וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה וכוכבים שנאמ׳ לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוחות.

צורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורת אילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותן ואפי׳ הצורה בולטת.

אסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה ואין שואלין ממנו אות ומופת ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלאו שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.

הנודר בשם עבודה זרה והנשבע בה לוקה שנאמ׳ ושם אלהים אחרים לא תזכירו. אחד הנשבע לעצמו ואחד המשביע בה לגוי ביראתו ואפילו המזכיר שם עבודה זרה שלא בדרך שבועה אסור שנאמ׳ לא תזכירו.

לא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד עבוד׳ זרה פלונית.

ע״ז הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר כגון פעור ובל נבו וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה ואינו לוקה אלא הנודר או המקיים או הנשבע בשמה.

העושה ע״ז לאחרים אע״פ שהוא לוקה שכרו מותר.

צלמים הנמצאים מושלכים בשוקים או בתוך הגרוטאות הרי אלו מותרין ואין צריך לומ׳ שברי צלמים אבל המוצא יד עבודה זרה או רגלה או אבר מאבריה מושלך הרי זה אסור עד שיודע שבטלוה הגוים.

ע״ז ומשמשיה וכל התקרובת שלה אסורין בהנאה בכל שהו. ספק ע״ז אסור ספק ספקה מות׳ כיצד כוס של עבוד׳ זרה שנפל בבית מלא כוסות כלן אסורות מפני שע״ז ומשמשיה אסורין בכל שהו פרש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שניים הרי אלו מותרין. טבעות של ע״ז שנפל ונתערב במאה טבעות ונפלו שתים מהם לים המלח הותרו כלן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו. נתערבה במאה ונחלקו מ׳ למקום אחד וס׳ למקום אחד ונפלו המ׳ כלן לטבעות אחרות כלן מותרות שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. נפלו הס׳ לטבעות אחרות כולן אסורו׳.

ע״ז שהיה לה מרחץ או גנה נהנין בהן שלא בטובה ואין נהנין בטוב׳. היה לה ולאחרי׳ נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרים ובלבד שלא יתן שכר. מרחץ שיש בה ע״ז מותר לרחוץ בה שהיא נעשית שם לנוי לא לעבודה שנ׳ אלהים בזמן שנוהגין בו מנהג אלהות ולא בזמן שמבזין אותה כגון זו שהיא עומדת על הביב והכל משתינין בפניה ואם היתה דרך עבודתה בכך אסור ליכנס בו.

ע״ז של גוים שבטלוה גוים קודם שתבוא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה.

עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם אפי׳ היה לגוי בה שותפות אין בטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה. וכן ע״ז של גוי שבאת לידי ישראל ואחר כך בטלה הגוי אין בטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם. ואין ישראל מבטל ע״ז אפילו ברשות הגוי.

גוי קטן או שוטה אינו מבטל ע״ז.

וגוי שבטל עבודה זרה בין שלו בין של אחרים בעל כרחו אע״פ שאנסו ישראל על כך הרי זו בטלה ובלבד שיהיה הגוי המבטל עובד ע״ז אבל מי שאינו עובד אינו מבטלה.

המבטל עבודה זרה בטל משמשיה בטל משמשיה משמשיה מותרין והיא אסורה כמו שהיתה עד שיבטלנה. ותקרובת ע״ז אינה בטלה לעולם. כיצד מבטלה קטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה. פחתה בפניה פי׳ הכישה בקורנס אע״פ שלא חסרה או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה. ואם משכנה או מסרה לגוי או לישראל שאינו צורף או שנפלה עליה מפולת ולא פנה גנבוה לסטי׳ ולא תבעוה רקק בפניה והשתין בפניה גררה זרק בה את הצואה הרי זו אינה בטלה.

עבודה זרה שנשברה מאליה שבריה אסורין עד שיבטלום לפיכך המוצא שברי עבודה זרה הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא בטלוה הגוי׳ ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל פרק ופרק ואם אינו יכול להחזירה בטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים.

אסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבוד׳ זרה ואינו עובדה. וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו לא יקבלנו ואם חשש לאיבה נוטל בפניו ואינו נהנה בו עד שיודע לו שזה הגוי אינו עובד עבודה זרה ואינו מודה בה. הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון יום אידם. דברים שהם מיוחדי׳ למין ממיני עבודה זרה אסור למכור אותם לעובדי עבוד׳ זרה שבאותו המקום לעולם ודברים שאינן מיוחדין לה מוכרים אותם סתם ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לעבודה זרה אסור למכור לו אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודה זרה לפי שאין מקריבין לעבודה זרה חסר.

היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאין מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקוט הזכה לעבוד׳ זרה וכן כל כיוצא כזה.

חנויות של עבוד׳ זרה אסור לשכור אותן מפני שמהנה עבודה זרה.

המוכר ביתו לעבודה זרה הדמין אסורין בהנאה ויוליך אותם לים המלח אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בה עבודה זרה דמין מותרין וכותב ומעלה בערכאות שלהם.

וחלילין של עבוד׳ זרה אסור לספוד בהם.

גוי שעשה משתה לבנו או לבתו אסור ליהנות מסעודתו ואפילו לאכול הישראל ולשתות משלו שם אסור הואיל ובמסבת גוים אכל. ומאימתי אסור לאכול אצלו משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה וכל ימי המשתה ולאחר ימי המשתה שלשים יום ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנשואין אפילו לאחר שלשים יום אסור עד י״ב חדש. וכל ההרחק הזה מפני עבודה זרה הוא שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגו׳.

ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן והבאין מותרין והוא שלא יהיו קשורים זה בזה שאם היו קשורים זה בזה שמא דעתן לחזור. וישראל ההולך לתרפות מותר לישא ולתת עמו בהליכה שמא יחזור בו ובחזרה אסור ישראל משומד בין בהליכה בין בחזרה אסור לשאת ולתת עמו ישראל שהלך ליריד של גוים בחזרה אסור לשאת ולתת עמו שמא עבוד׳ זרה מכר להם שם ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסורין בהנאה וביד גוי מותרין ומפני זה נושאין ונותנין עם גוים הבאים מן התרפות. ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות ולא עם המשומד בהליכתו ולא בחזרתו.

אסור לספר בשבחן לומר כמה נאה גוי זה בצורתו ק״ו שלא יספר בשבח מעשיו שנא׳ לא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם לידבק עמו וללמד ממעשיו הרעי׳ ואסור לתת להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי לנכרי במכירה ולא במתנה.

מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ואין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה. ושואלין בשלומם ואפי׳ ביום אידם מפני דרכי שלום. לעולם לא יכנס בביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלו׳. מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

כתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל יש לדקדק שנהנין מן הנרות שמביאין אל הגלחים. אך יש לומר שמבטלין אותן בכבוי. ומכל מקום אם תקרובת עבודה זרה אינה בטלה קשיא ויש לומר דאינן תקרובת שאין מביאין אותן לשם דורון. וכתב הר״ץ ז״ל ואפילו הוי תקרובת מכל מקום אינה כעין פני׳ גם יש להזהר בענין הגביעי׳ והמחתו׳ והככרות וחתיכות של שעוה בין גדולות בין קטנות ע״כ. ובדינין שלו מצאתי דין נרות של שעוה שמדליקין לפני ע״ז מותרין לאח׳ שכבה אותן הגלח דמה נפשך אי חשיב תקרובת ע״ז הא לא הוי כעין פנים ואי חשיב נמי כע״ז סגי ליה בבטול וכיון שכבה אותן הגלח אין לך בטול גדול מזה. וחתיכו׳ של שעוה שהם של עבודה זרה מותרות בלא שום בטול. דהא אינון נמי לא הוו עבודה זרה ומשום תקרובת נמי ליכא ואותן ככרות של עבודה זרה שנותנין לכומרים שמקריבין לעבודה זרה מותרין דאין נותנין אותן להאכיל לעבודה זרה ואם כן לא הוי תקרובת אלא נותנין לכומרים ועוד דבעינן כעין פנים וליכא. והני מלבושים של גלחים שקורין שובר״י פלי״ץ מותרין דאינן עשויין לנוי ע״ז אלא לנוי הכומרי׳. ואותן גביעין של עבודה זרה בעו בטול משום דחשיבי כעבודה זרה עצמה ואותן מחתות כמו כן הוא ממשמשי ע״ז וצריכין בטול כך פירש רש״י ז״ל עכ״ל.

דין אחר מדיני הר״ף ז״ל מותר ליכנס לע״ז היכא דאיכא פקוח נפש ואם היה שעת השמד אפילו בפקוח נפש אסור ע״כ.

אין הולכין בחקו׳ הגוים ולא מתדמין להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן אבל צריך כל איש מישראל להיות מובדל מהם ונודע במלבושו ובשאר מעשיו שלא ילבש במלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מן הצדדין ויניח באמצע כמו שהן עושין ולא יגלח השער שכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחוריו כדרך שהן עושין וישראל שהוא קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלך ויהיה לו גנאי אם לא ידמה להם למלבוש ובשער מותר ללבוש מלבוש כמלבושן ולגלח כנגד פניו כמו שהם עושין.

ואסור לנחש כמותם והוא אותם האומרים הואיל ופתי נפלה מפי או נפל מקל מידי איני הולך למקום פלוני או שועל עבר מימיני איני יוצא מפתח ביתי. כן אלו השומעין צפצוף העופות ואומר יהי כך ואל יהי כך. וכן אלו שאומר׳ שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כתרנגול וכיוצא בדברים אלו אסור לעשותן וכל העושה מעשה מדברים אלו לוקה. והקוסם שעושה מעשה לוקה. והשואל לקוסם מכין אותן מכת מרדות.

והמעונן והוא מי שמכוין מלאכתו באותו עת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה.

וכן האוחז את העינים והוא שמראה בפני הרואין שעשה מעשה תמהון ולא עשאו הרי הוא בכלל מעונן ולוקה. וכן חובר חבר והוא המדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעתו בסכלותו שהדברים ההם מועילים לנחש או לעקרב שלא יזיק או על האש שלא יכוה. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע וכיוצא בדברים אלו הכל אסור.

והחובר עצמו אם עשה מעשה עם דבורו אפילו הראה באצבע לוקה אבל בלא מעשה מכין אותו מכת מרדות. וכן האדם הלוחש עליו החבר והוא יושב בפניו ומראה שיש לו הנאה בזה מכין אותו מכת מרדות אבל מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפי׳ בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו אף על פי שאין הדבר מועיל.

וכן אסור לדרוש אל המתים ולשאול אוב וידעוני ולכשוף שאין להאמין בדברים אלו וכיוצא בהן שיהיו דברי אמת כי הכל המה לא ירעו וגם טוב אין אותן.

ואסור לגלח פאת ראש. וחייב על כל פאה ופאה אפי׳ גלחן בבת אחת ובהתראה אחת לוקה על כל אחת ואחת. ואחד המגלה הפאות ומניח שער כל הראש ואחד המגלח כל הראש לוקה הואיל וגלח הפאות.

ואין המתגלח לוקה אלא אם כן סייע למגלח כגון שהוא ממציא עצמו.

וכתב ה״ר יצחק ז״ל ואפילו אינו מסייע נמי אסורא איכא. ואסור להיות נקף מגוי דאין חלוק בין גוי לישראל ובישראל דבר פשוט לאסור ע״כ.

והמגלח הקטן לוקה. והאשק המגלחת ראש האיש או שגלחה האשה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף. ולפיכך העבדי׳ הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש ואסורין בהקפה. ואם עברו אינן לוקין. והאשה אסורה לגלח פאת ראש הזכר אף על פי שאם גלחה פטורה ואפילו קטן אסור לגלח בו.

ופאה זו שמניחין בצדעי׳ לא נתנו בה חכמי׳ שעור. וכתב הרמב״ם ז״ל ושמענו מזקננו שאין מניחין פחו׳ מארבעים שערות. וצריך להרחיק ד׳ שערות במקום פאה. ומותר ללקוט הפאות במספרים שאין אסור אלא בתער.

וכתב ה״ר יצחק ז״ל אמרו חכמים אפילו במספרים כעין תער אסור.

ואסור להשחית פאת הזקן של איש וחמשה פאות הן בזקן לחי העליון ולחי התחתון ולחי העליון משמאל ולחי התחתון מימין ושבולת הזקן.

וה״ר אברהם ב״ר יצחק ז״ל כתב דיני פאות זקן ומקומן לא נתבארו ויש להחמיר כפי׳ הקונטרס שפירש פרקי דדקנא מקום הפאות מזקן ומהראש. הראש של לחי העליון דהיינו תחת האזן שם היא פאת הזקן ובסוף הלחי שקורי׳ מינטו פאת אחרת הרי ב׳ בכל לחי ואח׳ מלמעל׳ למטה מן הפרצוף באמצע הסנטר שקורין מינטו ויש שם עצם שמחבר ב׳ ראשי הלחי לא׳ אותו דבר מועט שעל שפה התחתונה ממעל לסנטיר באמצע.

ורבי׳ יחיאל פי׳ בענין אחר מקו׳ שהלחי מתחבר לצדעין הוי פאות זקן מקום חבורן לפאת הראש מכאן ומכאן הוי אחת מכאן ואחת מכאן ושני גבולי השפם אחת מימין הפה ואחת משמאל ושבולת הזקן באמצע הרי חמש ולשון הגמרא פרקי דדקנה ב׳ לחיים שבראש וב׳ השחתות בכל לחי ולחי אחת מלמעלה ואחת מלמטה ואח׳ באמצע זו השחתת הזקן וקצת נוטה לפי׳ הקונטריס.

וכת׳ ה״ר יצחק נחלקו רז״ל בפי׳ הפאו׳ על כן על כל סוף העצם אסור ונראה שלא להעביר שום תער על הזקן כלל ואפי תחת הסנטר שקורין מינטו אסר הר״מ מאיור״א לפי שפעמים שמושכין עליו עור הפאה אבל במספרי׳ מותר ע״כ.

ולוקה על כל פאה ופאה ואפי׳ נטלן כלן בבת אחת.

ומותר לגלחן כמו מספרי׳ שאינו חייב אלא בגלוח תער שיש בו השחתה. ואין המתגלח לוקה עד שיסייע.

ואשה שיש לה שער בזקן מותרת להשחית זקנ׳ ואם השחיתה זקן האיש פטורה.

והשער שעל השפה העליונה וכן השער המדולדל בשפה התחתונה מותר לגלחו בתער. ואסור הפאות אינו אלא משום שדרך כומרי עבודה זרה להשחית זקנם:

ומדברי סופרים שלא יעביר שער בית השחי ובית הערוה והמעבירו במקום שלא נהגו להעבירו רק הנשים מכין אותו מכת מרדות. ומותר להעביר השער של שאר אברים במספרים. כן דעת הרמב״ם ז״ל.

ולא תעדה אשה עדי האיש ולא תגלח ראשה כאיש. וכן האיש לא יעדה עדי האשה ואם עשו זה לוקין.

האיש המלקט שערו׳ לבנו׳ מתוך שחורות או שצבען לוקה מי שעשה כן לשערה אחת מפני שעדה עדי אשה. טומטום ואנדרוגינוס אסור לעדות עדי אשה להיות עוטף כאשה. ולא יגלח ראשו ואם עשה כן אינו לוקה.

ואסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו והוא ששורט אדם על בשרו וממלא מקום השריטה צבע שאינו נמחק לעולם. ומעת שירשום באחד מן הצבעים הרושמין באיזה מקום מהגוף לוקה.

והשורט שריטה על המת לוקה בין ששרט ביד בין ששרט בכלי והשורט לע״ז אינו לוקה אם לא שרט בכלי וזו היא מצות לא תתגודדו כי הגדידה והשריטה אחתהיא. ובכלל אזהר׳ זו של לא תתגודדו שלא יהו ב׳ בתי דינים יושבי׳ בעיר אחת זה נוהג מנהג אחד וזה נוהג מנהג אחד שדבר זה גורם למחלוקת גדולה וכתיב לא תתגודדו לא תעשו אגודו׳ אגודו׳.

ואסו׳ לקרוח על המת אחד כהן ואח׳ ישראל וחייב על כל קרחה וקרחה שיקרח כמנין הקרחות והוא שהתרו בו על כל אחת. ואח׳ הקורח ביד ואחד הקורח בסם לוקה וחייב על כל הראש כבין העיני׳.

ושעור הקרחה משיראה כגריס בלא שער. ואינו חייב אלא השורט או הקורח על מת או לע״ז אבל הקורח או השורט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור והקורח בראש חברו או השורט בבשר חברו והכות׳ כתוב׳ קעקע בבשר חברו והיה חברו מסייע בזמן ששניהם מזידי׳ שניהם לוקין אח׳ שוגג ואח׳ מזיד המזיד משניה׳ לוקה והשוגג פטור.

נשלמו הלכות ע״ז