כל בו/פט

<< · כל בו · פט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן פט

פט. דין הלכות הפרשת חלה

הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך תחלה אקב״ו להפריש תרומ׳. ונוטל כזית מן העיסה ומפריש ופושטו כעין עוגה ומשליך לאור ואפילו יש שם כהן לפי שחלת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו. ולא יאמ׳ אשר קדשנו להפריש חלה לפו שלשון חלה ר״ל עוגה ואין שם הפרשה כלל כמו שכתוב חלה תרימו תרומה כלומר חלה אחת מן העוגות תרימו תרומה. וכן דעת רב אחא ז״ל. ופושטו כעין עוגה אחר שקראו הכתוב חלה. וה״ר יצחק ז״ל כתב שאין להקפיד אם נזכיר חלה או תרומה ואח׳ כך אם יש שם כהן מפריש אחרת אל הכהן בלא ברכה.

וכתב ה״ר אשר ז״ל אחר התרומ׳ בלי הפסק דבור יטול חלת כהן כדי שתועיל הברכ׳ לשתיהן. ואם כן יזהר כשיפריש יהיה בה מתנה הגונה. והפרשה זו אינה רק שלא תשתכח תורת חלה ואין מברכין עליה שכבר נפטרה העיסה בהפרשה ראשונ׳.

וכת׳ הרמב״ם ז״ל הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכ׳ של שריפה אין לה שעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד מארבעי׳ ושמונה וזו של אכילה מותרת לזבין או לזבו׳ ואין צריך לומ׳ לשאר טמאין. ופי׳ עוד פ׳ ט״ו הלכות תרומ׳ האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך בא״י א״ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכן קבלנו וראינו מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהנתכם.

ומי שהפריש חלת האור מעיסה אחת ואחר כך נתערבה בעיסה אחרת שלא הפרישו ממנה עדין כיצד יעשה לפטור זאת שלא הופרש ממנה עדין שאם יפריש מן העיסה נמצא שמפריש מן הפטו׳ על החיוב כתב הראב״ד שצריך שיגלגל עיסה אחרת כדי שעור חלה ואח״כ יצרף הכל בסל ויפריש מזאת האחרונה על הכל והר״י ז״ל כתב שנינו פרק שני דמסכת חלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זה מביא עיסה שניה שיהיה בה שעור עם אותו שאור ונותנו בצד אותה עיסה ומפריש ממנת שעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף. אין לו עיסה אחרת מוציא חלה על הכל. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ובאר עוד שאם אין לו עיסה שניה נעשית זאת כולה טבל ומפרי׳ חלה על הכל שהטבל במינו אוסר במשהו מתוך כך נראה כשהשאור של פטור והעיסה של חיוב שמוציא חלה אחת על הכל. והר״ף פירש כמו שאנו רגילין אחר פסח שלוקחי׳ שאור של גוים ונותנין בעיסה של ישראל שמוציא חלת אחת על הכל מיניה וביה ואין לחוש משום הפטו׳ על החיוב. ומה שאנו רגילין ללוש עיסה אחרת זו היא חומרא יתרתא.

ובי״ט של פסח מפריש חלה בלא ברכה ולא יקרא לה שם עד שתאפה אלא יעשה אותה כעין עוגה ויאפה אותה עם השאר ואחר כך יצרף הכל בסל אחד או בקערה אחת שהסל מצרף הכל לחלה כמו שכתבנו. ואח״כ יברך עליה להפריש תרומה ויצניענה לאחר י״ט שישרפנה אבל לא יקרא לה שם בעודה עיסה לפי שאינו רשאי לשרפה שאין שורפי׳ קדשים בי״ט וגם אינו רשאי לאפותה אחרי שאינה נאכלת ואם ישהנה בעיסה תבא לידי חמוץ הילכך אין לה תקנה אלא כמו שכתבנו. ובשאר ימים טובים שאפשר לשהותה ואם תחמיץ אין בכך כלום קורא לה שם מיד ומשהה אותה עד אחר יום טוב וישרפנה.

ומי ששכח ולא הפריש חלה בין בחול בין ביום טוב משים הכל בסל אחד או בכלי שיש בו בית קבול שאין כלי שאין בו בית קבול מצרף הפת לחלה בזמן הזה שאין חלה אלא מדבריה׳ ויבצע אחת מן הככרו׳ ויברך תחלה כמו שהיה מברך בעיסה ואח׳ כך מפריש וישרפנה ואם היה יום טוב מניחה עד הערב ואח׳ כך שורפה שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם היה שבת אינו רשאי להפריש אלא נותן עיניו בצד אחד בככר אחד ואוכל מצד אחר מן האחרים.

וכת׳ הרשב״א ז״ל ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלה חוצה לארץ אף בשלשה מעי״ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת כמו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח׳ כך מפריש. וה״ר יצחק ז״ל כתב דאמרינן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש דלא בעי׳ מוקף וכשהעיסה נילושת יחד אין חוששין רק שישאר אחד מן הלחמים. אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט. והר״ף ז״ל כתב נראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור דאין סברא להועיל צרוף במה שנאכל שאין בעין השתא.

וכתב הרשב״א ז״ל ויש מי שהורה לשייר קצת יותר מכדי שעור החלה שהוא מפריש מפני שצריך להפריש מן המוקף ע״כ.

והמפריש חלת האור מן העיסה ביום טוב משהין אותה בלא שריפה ובלא אפיה לפי שאין אופין אלא לצורך יום טוב והני מילי כשאין בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אבל אם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו גדול שטבל לקריו והעריב שמשו יכול לאפותה ולתתה להם ויאכלוה והרב בעל התרומה כתב שאף כהן שראה קרי ואפילו לא טבל ואם מבטלה ברוב חולין מותר לאכלה הכהן אך הזר אסור לאכלה על ידי בטול הרוב. וכתב נמי שיש מקומות שמפרשין אחרת חלה שניה ונותנין אותה לכהן ואוכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או גוי אחרי כן באותה קערה.

חלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריכה אחד ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הוא הדין אפילו בשל חוצה לארץ. אבל אם נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דוקא לכהן אפילו לא טבל לקריו אבל לזרים לא עכ״ל.

הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלה בחוצה לארץ.

אין חייבין בחלה אלא חמשת מיני תבואה בלבד שהם חטים ושעורים כוסמת שבולת שועל ושיפון. אבל פת אורז ודוחן ושאר מיני קטנית אין חייבין בחלה כלל.

עיסת הרבים ועיסת השותפין חייבת.

עיסת הבהמה כגון עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה.

עיסת הנכרי פטורה.

ישראל ונכרי השותפין בעיסה אם יש בחלק ישראל שעור חלה חייבת. ויש כותבין שאפילו אין בחלק ישראל שעור חלה חייבת משום דעיסה לית לה קלא וסברי דכולה דישראל היא דקא מפקע לה מחלה אבל אם גוי עומד עליו פטורה שאין לחוש לכך דסתם גוי מפעא פעי.

אבל עיסת השותפין כגון התלמידים הלומדין לפני הרב אף על פי שאין שעור בחלק האחד לבדו כיון שיש שעור בין של כלן חייבת בחלה ואע״פ שנתערב חלקם זה בזה שלא מדעתם. והמפריש חלה צריך ליטול רשות מבעלי העיסה.

ויכולה אשה לומר לחברתה ליטול לה חלה מעיסתה אפילו קודם לישה ואף על פי שאינה חייבת עדין בחלה והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעל הבית להפריש חלה מכל העיסות שיהיו לו מכאן ולהבא ומפריש מהן בעל הבית ואינו צריך ליטול אחר כך רשות בכל פעם. כך כתב הבעל התרומה והר״י והר״ף ז״ל.

ולמדו הנשים להיו׳ מתנות בשעת הפרשה שתהא חלה על העיס׳ ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אחרי כן בעריבתה.

המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה דגן חייבת ואם לאו פטורה ואפילו היה השאור של חטים.

העושה עיסתו ליבשה לחמה או לבשל בקדרה פטורה מן החלה שאין זה מעש׳ לחם. עשאה תחלה על מנת לבשלה בקדרה והשלימ׳ לעשות פת או שהתחילה לעשות פת אפי׳ השלימה לבשלה בקדרה חייבת.

לשה ביין ושמן ודבש או נתן לתוכה תבלין אם אפאה בתנור או על גבי קרקע במרחשת או על גבי מחבת חייבת שכל זה מעשה לחם.

וה״ר יצחק ז״ל כתב וז״ל נהגו העם כפר״ת מדין תחלתו עיסה הלכך הני פריטול״ש ורושול״ש אף על פי דסופן סופגנין במשקה מכל מקום כיון שתחלתו עיסה חייבת. וכן נראה לענין ברכת המוציא דאין לחלק מההיא דנטלו לאכלן גבי מנחה שהיא מטוגנת בשמן דהיינו סופגנין. מיהו הוירמל״ש שקורין אלטריא״ה ליכא עליהו תוריתא דנהמא ופטורין מברכת המוציא אך חייבין בחלה. ומורי רבי יחיאל ז״ל היה מסופק לפי שאין רגילות לבשל מהן בקדרה שעור חלה ודומה קצת לעושה עיסתו לחלקה בצק והיה מנהג להפריש חלה בלא ברכה. אבל בונייול״ש פטורין שתחלתן סופגנין בקערה וסופן סופגנין מכל מקום סופן עיסה ואפילו הגאפר״ש הנאפות לתוך הברזל קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין היכא דליכא משקה ואף על גב שסכין הברזל בשמן אין זה כ״א מעט כדי שלא ישרפו ומיהו אותן ניבלא״ש הנאפות כמו כן בברזל פטורו׳ משום דליכא עליהו תוריתא דנהמא. מיהו אי קבע סעודתיה עליהו כגון בליל פורים ובליל ברית מילה צריכי׳ ברכת המוציא וטוב הוא שיבצע על לחם גמור כדי לפוטרן. וכן היה מורי רבי יחיאל נוהג כדברי ר״ת.

כמה שיעור העיסה חייבת בחלה מ״ג ביצים וחומש ביצה כמו שבארנו בהלכות מצה. וה״ר אשר מלוני״ל ז״ל כתב שיעור למשקל הקמח שהיא עשירית האפה והוא משקל ארבע לטרין וחצי והלטרא היא מי״ד אונקיו׳ והאונקיא משקלה כארבע פשוטים מלגורישי״ש.

וכתב אחד מן המחברים ושעור עיסה אמר רב קבא מגלונאה וכן לחלה והיינו חמשת רבעים קמח ועוד שהם מ״ג בצים וחומש ביצה וכל ביצה וביצה ל״ה כספים בכספים שלנו. ורב האיי גאון ז״ל אמר כי חמשת רבעי ועוד קרובים למשקל ת״ש כספים או יותר למשקל כספים של בבל.

ובהלכות אין לשין עיסה בפסח בכלי אלא כשעור חלת מ״ג ביצים וחומש ביצה כי היכי דלא ליתי לידי חמוץ. ואמר רב סעדיה שעור עיסה בפסח עד כדי עומר לגולגלת דהיינו תש״ך זוזין כזוזין שלהן.

והרמב״ם ז״ל כתב כמה הוא שעור העיסה שחייבת חלה מלא העומר בין מא׳ בין מה׳ המינין בין מחמשתן כלן מצטרפין לשעור וכמה שעור העומר שני קבין פחות חומש והקב ארבע לוגין והלוג ארבע רבעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל האצבעות הן רוחב גודל של יד נמצא למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב הוא העומר. וכן מדה שיש בה שבעה אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבעה אצבעות פחות שני תשיעית אצבע היא מדת העומר וכמה מכילה מדה זו כמו מ״ג בצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל פ״ו סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל ת״ק זוז מזוזי מצרים בזמן הזה ומדה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח החטין בזמן הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.

וכתב הר״י בר אברהם על מה ששנינו חמשת רביעים קמח ועוד רש״י ז״ל לא גריס ועוד דהא אינם אלא חמשת רביעים בצמצו׳ ור״ת כתב טעם ועוד לפי מה דתניא כל האוכל במדה זו ברוך ומבורך פירוש במדת העומר מ״ג בצים וחומש ביצה בודאי הוצרך ועוד להרמת חלה.

וכתבו הר״ת וה״ר שמואל ז״ל שמותר לנדות אותן בני אדם שגודשין מדותיהן בפסח ומעמידין עצמן בספק כרת וכן נהגו שלא לגדוש. תשובה רבנו יצחק ז״ל מדה של פסח אין נוהגין לעשות אותה גדושה וקבא מגלונאה לפסחא וכן לחלה דפרק אלו עוברין בפסח משמע בלא גדוש. וכן בכל התלמוד כשמזכירין מדה סתם כגון סאה או קב פירוש בלא גודש.

והני ה׳ רביעים קמח שהם מ״ג בצים במנין משקל תש״כ זוז ואנן שעור משקל לא נהיג לן דאיכא דקלילי ואיכא דלא ובצים נמי איכא קטנים ואיכא גדולין אלא לפי חשבון רביעים של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע יצטרף לשעור חלה כלי אחד של ששה אצבעות ברום ח׳ וג׳ חומשין וחומש חומשא ואז תחשוב האצבעות של אותו כלי חרש שעשיתי לעצמי יעלו לך לחשבון זה עכ״ל הראב״ד ז״ל.

אין מפרישין חלה מעיסה פחותה מכשעו׳ זה ואם הפריש אינה חלה. לש עיסה אחת פחות מכשעור ואחר כך לש עיסה אחרת פחות מכשעור ונתן בסל אם נתקבץ בסל שעור חלה הסל מצרפן וחייב הכל בחלה.

ובעל התרומ׳ והר״י כתבו שצריך שיהיה הסל בתוך הכלי לא שיעלה מן הכלי. ועוד כתב הר״י וסדין או מפה מצטרפין כמו סל והר״ף ז״ל כתב ולכך נהגו הנשים לכסות העיסה בשעת הפרשה. ואין התנור מצרפן לחלה.

היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שעור חלה חייבין אף על פי שאינן בסל.

קמח שלא רקדו אלא לשו בסובנו אם יש בין הכל שעור חלה חייבין אבל אם נטל המורסן ואחר כך החזירו להשלימו לשעור פטור. והעושה עיסה לחלקה בצק פטורה.

ב׳ עיסות שיש בשתיהן שעור חלה ואין באחת שעו׳ שנגעו זו בזו ונשכו זו בזו אם היו של שני׳ אפילו ממין אחד פטורין מן החלה ואם ידוע שאין מקפידין על רוב העיסו׳ מצטרפין היו שתיהן של איש אח׳ אם היו ממין אח׳ מצטרפין ואם היה מקפי׳ שלא יגעו זה את זה אפילו היו ממין אחד אינן מצטרפות.

עיסת חטי׳ שנגעה בעסת כוסמין מצטרפות בשאר מינין אינן מצטרפות וכן עיסת שעורים שנגעה בעיסת כוסמין או שבולת שועל ושיפון שנגעה כל אחת משלשתן בחברתה מצטרפת.

עיסת חדש אינה מצטרפת בשל ישן אף על פי שהן ממין אחד שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להשלים השיעור והבולל קמח מה׳ המינין ועשה מכלן עיסה כלן מצטרפות עיסה פחותה משעור מכאן ועיסה פחותה משעור מכאן ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע כגון עיסת אורז או כיוצא בה או עיסת תרומה או עיסת גוי אף על פי שנוגעו׳ זו בזו אין מצטרפות שהרי פטור מן החלה מבדיל באמצע ואם היה באמצע עיסה שהורמה חלתה מצטרפות שהרי זו כבר היתה מחוייבת וכן אם היתה ביניהן עיסת מין אחר או עיסת איש אחר או עיסת חדש מצטרפות.

ב׳ עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשעור שהפריש מכל אחת חלה וחזרו ונגעו זו בזו ויש בשתיהן שעור חייב להפריש מהן שהחלות הראשוכות שהפריש אינן כלום.

מאמתי תתחייב העיסה בחלה משיתערב הקמח במים ויעשה הכל גוף אחד והאוכל ממנו אחר כן קודם הפרשת חלה אפילו אכילת עראי חייב מיתה ובזמן הזה מכין אותו מכת מרדות.

המקדיש עיסתו קודם שתתגלגל או שהפקירה פטור מן החלה ואם פדאה קודם שתתגלגל חייבת וכן נכרי שנתן לישראל עיסתו קודם שתתגלגל חייבת בחלה.

הלוקח בחוצה לארץ פת מנחתום ישראל צריך להפריש ממנו חלה אבל הלוקח מבעל הבית אינו צריך ואין צריך לומר המתארח אצלו.

ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיו נותנין אותה לכהן נתנו בה חכמים שיעור בעל הבית אחד מששים ונחתום אחד מחמשים.

כתב ה״ר אשר ז״ל תרומה ומעשרות נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן אפילו קונה מן הגוי דגן הישראל חייב בתרומה ומעשר ואם קנה מן הגוי שבלים לצורך מצות ומרחן גוי לצורך ישראל בשליחות ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו כך שמעתי מפי הראב״ד ז״ל אבל אם המוכר גוי מרחו פטור ואם השדה של ישראל ומרחו גוי פטור הלכך השבלים שאדם קונה לצורך המצות ומרחו ישראל יתחייבו בתרומה ומעשר. עכ״ל רבי אשר ז״ל: