כל בו/סט

<< · כל בו · סט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן סט

סט. הלכות יום הכפורים

דעת הרמב״ם ז״ל ודעות שאר הפוסקים:

מצות עשה של תורה לשבו׳ ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמ׳ שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה בטל מצות עשה ועובר על לא תעשה שנ׳ בעשור לחדש וכו׳. ומהו חייב על עשיית מלאכה ביום זה אם עשה ברצון בזדון חייב כרת ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייב על זדונה בעשור כרת וכל שחייבין על שגגתו בשבת קרבן חטאת קבועה חייבין עליה חטאת קבועה ביום הכפורים.

וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אף ע״פ שאינה מלאכה אסור לעשותו ביום הכפורים. ואם עשה מכין אותו מכת מרדו׳ כדרך שמכין אותו בשבת וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום הכפורים. וכל שאסור לעשותו לכתחלה בשבת אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים בעניינים אלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביום הכפורים בכרת.

ומותר לקנב ירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה. ומהו הקנוב שיסיר העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה וכן מפצעין אגוזים ומפרכין רמוני׳ מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. ויום הכפורי׳ שחל להיות בשבת אסור לנקוב ירק ובפציעת אגוזים ובפריכת רמונים כל היום וכבר נהגו בשנער ובמערב שלא יעשו אחת מכל אלו ביו׳ הצום אלא הרי הוא כשבת לכל דבר.

מצות עשה אחרת יש ביה״כ והיא לשבו׳ מאכילה ושתיה שנ׳ תענו את נפשותיכם ומפי השמוע׳ למדו ענוי שהו׳ לנפש זה הצום וכל הצם בו קיים מצות עשה וכל האוכל בו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמ׳ וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא התענה למדנו שמוזהרין בו על אכילה ושתיה. וכל האוכל ושותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ או לסוך או לנעול הסנדל או לבעול. מצוה לשבות מכל אלו כמו ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושתיה שבתון לענינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה בלבד אבל רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות.

כשם ששבות מלאכות בין ביום בין בלילה כך שבות לענוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמ׳ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב כלומר התחילו לצום ולהתענות מערב תשיעי סמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה מעט ליל אחד סמוך לעשירי שנא׳ מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

כתב הר״ם מותר לאכול ולשתות בערב יום הכפורי׳ לאחר שסלק השלחן ובלבד שתהא חמה זורחת. נשים האוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על קדש אין ממחין בידן כדי שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בביתו כל אחד ואחד להזהיר נשיו והנח להן מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות וכן כל הדומה להן.

והבעל העתים ז״ל כתב וזה לשונו האוכל ושותה בתוספת ביום הכפורים. והרוחץ והסך והבועל והעושה בו מלאכה באסור עומ׳ אבל אינו ענוש כרת וה״ה לבין השמשות שלו דכתי׳ כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו׳ ובמלאכי כתוב אשר תעשה כל מלאכה וכו׳ על עצמו של יום הכפורים ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התוספת ובין השמשו׳ שלו ספקא הוא וה״מ חד בין השמשו׳ אבל תרי בין השמשות מחייב כרת ממה נפשך. אי בין השמשות יממא הוא הא קאכיל אי בין השמשות לילה הוא הא קאכיל עכ״ל.

ולדברי הכל בין השמשות הוא ספק וקבלה בידנו שעונש הספק גדול מעונש הודאי שכן מצינו שעל הודאי מביא אדם חטאת ואמרי׳ דדמי חטאת דינקא כלומר אפ׳ לא יהיה לו לאדם דמי כשבה או שעירה שיביא חטאת אלא דינקא ודי לו בכך פי׳ דינקא הוא מעה והוא שתות הדינר כדאמרינן ו׳ מעה כסף דנר. ואם מביא אדם אשם על הספק כגון שהיו לפניו ב׳ חתיכות א׳ של שומן וא׳ של חלב ואכל אחת מהן ולא ידע איזו אכל צריך להביא אשם שוה ב׳ סלעים שהן מ״ח מעין כי הסלע ד׳ דנרי׳ והדינר ו׳ מעין נמצא שב׳ סלעים הן מ״ח מעין ועל הודאי די לו במעה אחת בלבד. מעתה צא ולמד עד היכן מגיע עונשו של ספק. וטעמו של דבר למה החמירו על הספק יותר מן הודאי מפני שהודאי משי׳ האדם אל לבו ודואג ומתחרט על מה שעשה וחוזר בתשוב׳ ומבקש רחמים אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי של שומן היתה ולא ישית אל לבו בכך ולכך החמירו ז״ל על הספק. וה״ה לכל ספק שבעולם. ומכאן אנו יכולין ללמוד לכל הספקו׳ שראוי לכל אדם להיות חרד וירא להזהר מהם בכל יכלתו ולא יעשה דבר עד שיצא מכל חשש ויוציא כל ספק מלבו וכך אמרו חז״ל הסתלק מן הספק. לא כמו שעושין הרבה בני אדם שמכניסין עצמן לידי ספק ואין מקפידין בכך.

והר״ף ז״ל כתב מ״מ צריך לפרוש מלאכול משעת שקיעת החמה לכל הפחות משום דמאז מתחיל בין השמשות דרבי יהודה ובין השמשות הוי ספק לילה דהוי עצומו של יום הוי בכלל תוספת.

פרק שני

האוכל ביום הכפורים מאכל הראוי לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה הרי זה חייב וכל האוכלין מצטרפין לשעור זה. אבל פחות מכן אינו חייב לפי שאין כתוב ביום הכפורים אכילה אלא תענו. ובפחות מכותבת לא נפיק מכלל ענוי ולא מיתבא דעתיה בהכי וכן הדין בשתיה פחו׳ ממלא לוגמיו. ולפיכך כתבו בו אותו שעור וכן השותה משקין הראויין לשתית אדם כמלא לוגמיו של שותה כל אחד ואחד כפי לוגמיו חייב. וכמה מלא לוגמיו כדי שיסלקנה לצד אחד ויראה מלא לוגמיו ושעו׳ זה באדם בינוני פחות מרביעית וכל המשקין מצטרפין לשעור.

אחד האוכל אוכלין המותרין או שאכל אוכלין האסורין כגון פגול ונותר וטבל ונבלות וטרפות או דם הואיל ואכל אוכלין הראוין לאדם חייב כרת משום אוכל ביום הכפורי׳. אכל שתה פחות מכשעור זה אינו חייב כרת אף ע״פ שהוא אסור מן התורה בחצי שעור אין חייבין כרת אלא על השעור והאוכל חצי שעור מכין אותו מכת מרדות וכן השותה חצי שעור.

אכל מעט וחזר ואכל מעט וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת ג׳ ביצים הרי אלו מצטרפות לכשעור ואם לאו אין מצטרפות. שתה מעט וחזר ושתה מעט וחזר ושתה אס יש מתחלת שתיה ראשונ׳ עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעי׳ מצטרפין לכשעור ואם לאו אין מצטרפין.

אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיה כגון ציר או מורייס או חומץ אף על פי שאכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדו׳.

שתה בלילה חומץ מזוג במים חייב. והבעל ההשלמה ז״ל פסק אפילו חי חייב. הכוסס פלפלין או זנגביל יבש וכיוצא בהן פטור אבל זנגביל רטוב חייב. אכל עלי גפנים פטור לולבי גפנים חייב. ואלו הן לולבי גפנים כל שלבלבו בארץ ישראל מר״ה עד יום הכפורים יתר על זה הרי הן כעצים ופטור וכן כל כיוצא בזה.

אכל צלי במלח מצטרף המלח עם הבשר. ציר שעל גבי ירק מצטרף מפני שמכשירי האוכל כאוכל הן חשובין.

היה שבע מאכילה גסה כגון שאכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ואחר כך אכל אוכלין הראויין פטור אף על פי שזה ראוי לרעב אינו ראוי למי ששבע כזה. והר״ש ז״ל פי׳ אפילו שבע מאוכלין ראויין כגון שאכל בליל יום הכפורי׳ סמוך לתחלת הלילה שעדיין היה שבע ומלא מסעודת הערב ולפיכך כשאוכל הלילה האכילה גסה לו ואינו נהנה ממנה כלל אבל מזקת לו ולפיכ׳ פטור ע״כ. ונראה לי שלא נאמ׳ זה אלא לאוכל כל מאכלין שאינן ראוין אלא למי שהוא רעב אבל אם אכל מאכלים הראויין אף לשבע כגון מאכלים המבושמים והמתובלין שיש הנאה בהן אף לשבע באמת יתחייב בהן אפילו אכלן על השבע כדאמרי בעלמ׳ רוחא לבסומי שכיחא.

חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים אף ע״פ שהרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו על פיו עד שיאמר די. כתב הר״ף ז״ל פי׳ ר״י ז״ל בתשובת שאלה כשחולה שואל לאכול ביום הכפורים אומרים לו יום הכפורים הוא ואם אמר אף עפ״כ תנו לי מאכילין אותו דכי האי גונא חולה אומר צריך קרינא ביה אף על פי שאינו אומ׳ בהדיא שהוא צריך משום סכנה. אמר החולה איני צריך והרופא אומ׳ צריך מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי. רופא אחד אומ׳ אינו צריך ואחד אומר צריך מאכילין אותו. מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתן אומרי׳ אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין ובלבד שלא יאמ׳ החולה צריך אני מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו כולם בקיאין ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך מאכילין אותו. ירושלמי רבי חנינא הוה יתיב קמיה דרבי חנאי ביום הכפורים אמר ליה צחינא טובא אמר ליה זול שתי בתר שעתא אשכחיניה אמר ליה מהו צחותא עבריה אמר ליה מכיון דשרית לי אזלא לה שמעי׳ מנא שאין היצר תאב אלא בדבר האסור לו הלכך שפיר דמי למעבד הכי. ודוגמת זה היו עושין למשלח השעיר שהיו עושין סוכות בדרך ומזמנין לו שם מזון ואומר הרי לך פת ומים ומפרש טעמא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ואמרינן נמי שמעולם לא הוצרך אדם לכך ע״כ.

עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא ותמשול ברוחה עד לערב שתהיה מותרת לאכול ואם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתישב נפשה.

מי שאחזו בולמוס פי׳ הוא חולי של רעבון ויש בו סכנה מאכילין אותו מן הקל שבאסורין ואח׳. כך החמור עד שיאורו עיניו. ומפר׳ בגמ׳ עד שיבחין בין מר למתוק ואפי׳ נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצא דברים המותרים.

אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשעור אפי׳ טובא מפני הסכנה כלומר אפילו צריכה לשעור מאכילין אותה פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס. וכן פסק בעל ההלכות ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל מאסורי כרת. כ״מ.

קטן בן תשע או בן עשר מחנכין אותו לשעור כיצד היה רגיל לאכול בב׳ מאכילין אותו בשלשה היה רגיל לאכול בג׳ מאכילין אותו בד׳ לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעור. בן י״א בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרי׳ כדי לחנכו במצות. וכן פסק רב האיי גאון ז״ל והרי״ף ז״ל. והבעל ה״ג ז״ל פסק כרבי יוחנן דאמר בן עשר ובן י״א אין מענין אותן אבל מחכנין אותן לשעות הגהה גרסינן זו לא מצאנו בספרינו שיהיה הזכר והנקבה אלא הכל לפי בריאות הזכר ולפי זמנו והנקבה לפי זמנה והלכה כרב הונא ורב נחמן דקיימי בחדא שטה ולא פליגי אהדדי אלא מר מיירי בתינוק ומר מיירי בתינוקת. ובה״ש כתב דליכא השלמה דרבנן ב׳ שנים קודם השלמת מן התורה ע״כ. בת י״ב שנה ויום אחד ובן י״ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הם גדולים לכל המצות ומשלימין מן התורה אבל אם לא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הם ואין משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן ט׳ אין מענין אותו ביום הכפורים שלא יבא לידי סכנה פירוש שאין מניחין אותו להתענות ואפי׳ לשעות ובזה נכשלין הרבה בני אדם וראוי למחות בידם והר״ש ז״ל פירש אין מענין אין חייבין להתענות ואין לשון מענין מיושב עליה.

פרק שלישי

אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד ואפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במיס. פי׳ ונראה שדעת הרב ז״ל שאפי׳ לתפלה לא ירחץ ידיו וכן כתב בהלכו׳ ברכות ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם נטילה אין מברכין על נטילת ידים ויש פוסקין שרוחצין הידים בשחר לתפלה כדרכן שמה שאמרו שאסור להושיט אצבעו במים לא אמרו אלא להתענג אבל למצוה מותר ודוקא ידיו אבל פניו אסור. וכן דעת ר״ת ז״ל שבבקר יכול אדם לרחוץ כדרכו שאין לך ידים מלוכלכות מידים בבקר. דאמרי התם רוח רעה שורה על הידים ואינ׳ בורחת עד רחיצה שלישית ובת מלך שמה. וסכנה היא ליגע בעיניו או בחוטמו או בפיו קודם נטילה. מי שהיה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו מקום הטנופת ואינו חושש.

מי שנכנס לבית הכסא לנקביו כתב הריא״ג ז״ל ורוב שאר פוסקין שרוחץ ידיו מפני ניצוצות או מפני מגע בית הטנופת. וכן להסיר לפלוף שבעין או בטיט שיכול לרחוץ מקום הלכלוך.

המלך והכלה רוחצין פניהן המלך כדי שיראה ביופיו שנאמר מלך ביופיו תחזנה עיניך והכלה כדי שלא תתגנ׳ על בעלה. ועד כמה נקראה כלה עד שלושי׳ יום משנשאת כדאמרינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלושים יום.

ומדיחה אשה ידה אחת במי׳ ונותנת פת לבנה קטן. והחולה רוחץ כדרכו ואף על פי שאינו מסוכן.

וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט׳ באב בין ביום הכפורים. מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים אם לח הוא מקנח במפה ודיו ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ המקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאה ואין הרחיצ׳ לקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג ואין המנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור המותר ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין וכבר בארנו שבטלה תקנה זו.

טיט שהוא לח ביותר כדי שיניח אדם ידו עליו והעלה בה לחלוחית שאם הדביק אותה לידו אחרת תדבק בה לחלוחית אסור לישב עליה. לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בה שהמים נוזלים מדפנו אפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו על בשרו המים. ומותר להצטנן בפרות.

לוקח אדם מטפחת ערב יום הכפורים ושורה אותה כמים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדי׳ ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש אף על פי שיש בה קור הרבה. הגהה נראה שפי׳ הרב ז״ל שהכונה בזה להצטנן בה ודעת רוב המפרשים לעשות זה במקום רחיצה כדי להסיר לפלוף שבעינו ושעל פניו. וכן נראה מדעת הירושלמי דאמרי בירושלמי בתענית צבור רוחץ ידיו פניו כדרכו ובתשעה באב רוחץ ידיו ומעבירן על פניו וביום הכפורי׳ רוחץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה על פניו. ר יונה תרי סרמטוטא ויהיב ליה תחות כרא ע״כ. וטעם הנגוב מעט במפה השרויה שלא יבא לידי סחיטה.

ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לקרו׳ בבית המדר׳ עובר במים על צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך לעשות וחוז׳ במים למקומו שאם לא תתיר לחזור אינו הולך ונמצא שנכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו עובר במים על צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שולי בגדיו כדרך שעושין בחול. פי׳ בעל הערוך הטעם מפני שמקפל בגדו על כתפו ונמצא יוצא בטלית מקופלת שחייב חטאת ויש מפרשי׳ שלא ישמט כנף הבגד מתחת ידו ויבא לידי סחיטה. והר״י פי׳ שנראה כרוחץ כדרכו כשמוציא ידיו אבל אינו מוציא ידיו נראה כמהלך לדרכו. ואמר בגמ׳ דאמרי׳ במיא דלא רדיפי אבל במיא דרדיפי אפילו בחול אסור לעבור בהן עד צוארו משום סכנה.

אסור לנעל מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא כהם וכורך אדם בגד על רגלו ויוצא מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ירושלמי אית תנא תני יוצאין באנפליא ואית תנא תני אין יוצאין ולא פליגי הא בשל עור הא בשל בגד. וכן נמי אמרי׳ ביבמות אנפליא של בגד מטייל בה ביום הכפורים בתוך ביתו כלומר אבל לא ברשות הרבים שמא תשמט מן הרגל ויבא להעבירה ברשות הרבים וה״ר יצחק פסק באנפליא של בגד מותר. כתב הבעל ההשלמה דסנדל של עץ קרוי מנעל כשהוא מחופה עור.

התינוקות אע״פ שמותרין באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה מונעין אותם ממנעל וסנדל ומפרשי בגמ׳ הטעם שכל שאר הדברי׳ הם גדולו של נער ולא גזרו עלינו חכמי׳ למנוע גדולו אבל נעילת הסנדל אינו גדולו שגם בחול פעמים רבות הולך יחף ולפיכך גזרו עליו. ומותר הסנדל לכל אדם מחמת עקרב וכיוצא בה שלא תשכנו פירוש בכל מקום שעקרבים מצויין שם.

והחיה מותרת לנעול הסנדל משום צנה כל שלשים יום. והחולה כיוצא בה ואע״פ שאין שם סכנה והטעם מפני שהצנה קשה להם. ולענין אכילה כתב רב אחא גאון ז״ל שאין מענין אותה עד שלשי׳ יום דהא דאמרינן עוברות ומניקות מתענות ומשלימות לאו אחיה קאי שזהו כל שלשים יום. ויש חולקין על דבריו מדאמרי׳ והחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפליגי בין חיה לשאר נשי׳ ומ״מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע״כ. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה אע״פ שאין בו סכנה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. כתב ה״ר יצחק יש נהגו להתענות ב׳ ימים לשם יום הכפורי׳ וחומרא יתרה בעלמא היא שהרי אחרי שאין אנו מקדשין על פי הראיה בשום מקום אין לחוש.

וכתב הר״מ כי מי שהתענה ב׳ ימים לשם יום הכפורים צריך לעשותן לעולם הואיל וקבל עליו יום שני לשם יום הכפורי׳ אבל אם התנה להתענות בשני ימים טובים של ר״ה אינו צריך להתענות לעולם כי אינו דומה ליום הכפו׳ שהוא אסור כרת והואיל ואסרו עליו פעם אחת אסו׳ לו לעולם.

יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים כדי שיהא לו בשת פנים מאשתו ולא יבא לידי תשמיש המטה ויש מקומות שנהגו שלא להדליק שמא ירא׳ אשתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש. ואם חל יום הכפורים להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכל מקו׳ שהדלקת נר בשבת חובה. הגהה. ובמקומו׳ אלו נהגו להדליק וצ״ע אם חייבין לברך על הנר.

כתב הרי״ץ ז״ל וז״ל ומבעי ליה לאניש ליקורי ליומא דכפורי בכסות נקיה דאמ׳ ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב ולקדוש ה׳ מכובד אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה כבדהו בכסות נקיה פירוש דבמאכלים ומשתאות אי אפשר כשאר ימים טובים. ואמרינן בהגדה את מוצא בנוהג העולם כשאדם נכנס לדין גופו מרתיע שאינו יודע מה יהא בדינו וישראל נכנסים לדין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכמה קטגורין לפניו והן נכנסין במלבושין נאין ומגלחין את זקנם ומתקנים שערם כבני אדם שיודעין שאביה׳ שבשמים הוא פטרונם וסניגור שלהם וכמה מצות שנצטוו במועדם הוי מלמדך להועיל. עוד זאת בהגדה כי מי גוי גדול אמר רבי ברכיה אין אומה כאומה זו אומה אחרת מגדלת שער וצפרנים לפי שאינה יודעת שנוצחת מלחמתה אבל ישראל יש להם יום הכפורי׳ ולובשים לבנים ומתעטפין לבנים ויושבין שיודעין שהם מנצחין. ודרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו עונות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר.

אמר ר׳ עקיבא אשריכם ישראל דעו לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ונאמר מקוה ישראל ה׳ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל.

ואמרו ז״ל מצות ודוי יום הכפורים ושבחו המתודה אף על מה שהתודה ביום הכפורים אחר וסמכו על הפסוק כי פשעי אני אדע וכל שאין לבי בטוח שנתכפר לי כי גדול עוני מנשא. אף על פי שהתודה ערב יום הכפורי׳ קודם אכילה כמו שכתבנו במקומו צריך להתוד׳ בכל התפלות של לילה ושל יום שמא ארע לו דבר חטא בין זו לזו ועוד על שם וחטאתי נגדי תמיד.

ש״צ אומר הודוי באמצע תפלה ואפשר שזה מפני שהוא מאריך באמצע תפלה בסליחות ובפסוקי דרחמי תקנו לערב הודוי ביניהן וכן הוא מסודר ברוב הסדרים. ולא נהגו לומר ש״צ כל פרטי אבל חטאנו אלא בדרך כלל חטאנו והרשענו ומרדנו וסרנו ממצותיך וכן הדין לפי שהוא מתודה על כל העם איך יפרוט שום חטא ומי יטיל חטא פרטי על כל הצבור בכלל.

וכתב גאון ז״ל שכל העם צריכין לעמוד כשיאמר שליח צבור אבל חטאנו אף על פי שכל אחד התודה בתפלתו ויוצא. מדאמרי׳ בגמרא כי מטא אבל חטאנו קסם אכרעיה וכו׳. ומבקש תחלה על השגגות ואחר כך על המרדין שאומ׳ חטאתי עויתי פשעתי וכן הדין לבקש תחלה על הקל ואחר כך על החמור וכן הסדר נמי בסדור אבינו מלכנו שאומ׳ תחלה מחוק ברחמיך הרבי׳ וכו׳ ואחריו מחול וסלח ואחריו מחה והעבר פשענו שמבקשים תחלה על החטאים ואחר כך על העונות ואחר כך על הפשעים אלו המרדים.

וזה לך סדורי התפלות ביום הכפורים מחמש תפלות שבו.