כל בו/לו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לו[עריכה]
לו. דין פירוש במה מדליקין
פי׳ לעשות פתילות. לא בלכש פי׳ בגמר׳ שוכא דארזא. והוא עץ יבש ודק ויש בין הקליפות והעץ כעין צמר כדמפרש ואזיל בעמרניתא דאית ביה. ולא בחוסן פי׳ כתנא דדייק ולא נפיץ. והוא מלשון והיה החסון לנעורת שפי׳ שהפשתן החזק יהיה לנעורת כלומ׳ החזק יהיה חלש. ולא בכלך פי׳ פסולת משי העשוי בכובעי׳ והוא התולעת שקורין פולי״ל ומפ׳ אותו בגמ׳ גושקרא מפני שהוא פסולת. ולא בפתילת האדן פירוש מין ממיני ערבה שיש בו כעין צמר בין הקליפה והעץ. ולא בפתילת המדבר. פיר׳ בגמרא שברא והוא מין עשב ארוך ויש מפרשין אורטיג״א. ולא בירוקת שעל פני המים. מפ׳ בגמ׳ אוכמת׳ דארבי פי׳ הוא ירקרוקית שגדל בדפני הספינ׳ מבחוץ כשעומדת במים במקום אחד.
ואומר בגמרא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער וטעם כל אלו הפסולין לפי שהאור מסכסכת בהן ואין השלהבת עומדת במקומה אבל קופצת ונפסקת. ושל צמר ושל שער הטעם של צמר דמכווץ כויץ ואינו דולק כלל. ושער אחרוכי מחרך. ולהכי לא תנא להו במתני׳ משום דפשיטא דאינן ראויין לעשות מהן פתילה. ולא בזפת עד ירוקא שעל פני המים מדבר על פסול פתילו׳ כמו שאמרנו. מכאן ואילך מדבר על פסול השמנים. זפת. פיג״א. שעוה. ציר״א. והוא ר״ל שלא יתן פתילות וחתיכות זפת או שעוה בנר במקו׳ שמן. ודוק׳ כי אסר שעוה להדליק חתיכות חתיכות במקום שמן אבל אם עשה נר של שעוה שקורין קנדיל״א מותר להדליק בה במקום פתילה אחרת. ופי׳ בגמ׳ דכל אלו שאמרו אין מדליקין בהן דוקא מתוך הנר שקורין לומניי״ר אבל עושין מהן מדורה בין להתחמ׳ כנגדה בין להשתמש לאורה על גבי קרקע בין על גבי מנורה.
ולא בשמן קיק נחלקו בו בגמר׳ יש מפרשים אותו עוף יש בכרכי הים וקיק שמו ונותנין מחלבו בנר ודולק. ויש מפרשי׳ אותו שמן שעושין מגרעיני צמר גפן שקורין קוט״ו. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא מין עשב קורין לו אידר״א. ולא בשמן שרפה. פי׳ שמן תרומה שנטמא וקורין לו כן לפי שלשרפה עומד. ובי״ט שחל להיות בשבת עסקינן לפי שאין שורפין קדשים בי״ט.
לא באליה ולא בחלב. הטעם בכלן לפי שאינן דולקין יפה ויש לחוש שמא יטה. ואין כורכין דבר שאין מדליקין על דבר שמדליקין בו להדליק בו אבל להעבות ראש הפתילה כדי להרבות אורה מותר. ולשון הגמ׳ על זה להקפו׳. ור״ש ז״ל פי׳ להקפו׳ להיות סומך עליו ראש הפתילה שלא תטבע בשמן מלשון ויצף הברזל דמתרגמינ׳ וקפא פרזלא. בעטרן פי׳ פסולת הזפת אחר שהוציאו הזפת מן העץ על ידי אש דבר צלול וזך כשמן ונקרא עטרן ויש לו ריח רע עד מאד ולפיכך אין מדליקין בו שמא יניחנו ויצא. והדלקת נר בשבת חובה כדאמרי׳ ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת פי׳ שבמקום שאין בו נר אין שלום לפי שאד׳ הולך בחושך ונכשל ואז כועס על בני ביתו.
שומשמין זרע דק הוא הקורין לו בבו״ט. צנונות זרע של צנון. דגים שמן קרבי דגים שנמוחו. פקועות דלעת מדברית. נפט דבר שריחו רע כדאמרי׳ בסדר יומא בא למדוד נפט אומר מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו. כל היוצא מן העץ וכו׳ מפרש בגמ׳ דפשתן אקרי עץ דכתיב ותטמנהו בפשתי העץ. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל דוקא היוצא מן העץ שכותשין בו העץ עצמו ומנפץ אותו אין מדליקין בו אבל צמר גפן ודאי מדליקין בו שאינו יוצא מן העץ אלא בתוך קליפה גסה הוא נברא כמו שהוא עם גרעיני הזרע והקנבוס שהוא גם כן מן העץ עצמו שכותשין בו ומנפצים כמו הפשתן אפשר לומר שמדליקין בו כיון דדייק ונפיץ כמו הפשתן אע״פ שאינו כפשתן לענין כלאים. וכן העץ שקורין גינשט״א שכותשין אותה ומנפצין אותה כמו פשתן אפשר לומר גם כן שמדלקי׳ בה או בפתילת הבגד שלה אך אין ידוע אצלנו אם מושכת השמן ודולקת השמן יפה כמו הפשתן והקנבוס.
פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה. פי שקפלה כדרך שגודלין הפתילות ולא חרכה כדי שתדלק יפה. טמאה פי׳ שבגד הוא ומקבל טומאה אם היו בו ג׳ על ג׳ ואין הקפול מבטלה מתורת כלי כיון שלא הובהבה ואין מדליקין בה כדמפרש בגמ׳. רבי עקיבא אומר טהורה היא פי׳ שהקפול מבטלה מתורת כלי וכתב הר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל דפליגי לענין הדלקה משום דלא הובהבה דרבי אליעזר סבר שאין מדליקין בפתילה שאינה מהובהבת לפי שאינה דולקת יפה ור׳ עקיבא סבר מדליקין והלכה כר׳ עקיבא וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. וכן כתב ה״ר מאיר שהלכה כרבי עקיבא שאינן צריכין להבהב את הפתיל׳ לא בערב שבת ולא בערב י״ט.
לא יקוב שפופרת של ביצה ויתננה על פי הנר פי׳ קרושו״ל. בשביל שתהא מנטפת ויתקיים הנר שהשמן מטפטף תמיד בנר. והטעם גזרה שמא יסתפק הימנו דכיון שהקצוהו בנר חייב משו׳ מכבה ואפי׳ היא של חרס פי׳ אפילו השפופרת של חרס דמאיסה גזרי׳. אבל אם חברה היוצר מתחל׳ מות׳ פי׳ דליכא למיחש דבדיל מיניה. והוא הדין אם חברה בעל הבית בסיד ובחרסית.
לא ימלא אדם קער׳ שמן ויתן ראש הפתיל׳ בתוכה פי׳ שיתן ראש הפתילה הב׳ בנקב לשאוב השמן ולהיו׳ נמשך אחר הפתילה לראש הדולק. והטעם ג״כ שמא יסתפק. ורבי יהוד׳ מתיר דלא גזרינ׳ דשמא יסתפק. וכתב הרי״ף ז״ל דלית הלכתא כר׳ יהודה ומייתי בגמ׳ וצריכ׳ דאי אשמעינן שפופרת בהא קא אסרי רבנן משום דלא מאיס׳ ואתי לאסתפוקי. אבל בשל חרס אימא מודו לר׳ יהודה צריכ׳. ואי אשמעינ׳ של חרש אימא בהא קאמ׳ ר״ יהודה אבל של ביצה אימא מודה לרבנן צריכא. ואי אמרי׳ בקערה בהא קאמרי רבנן משום דמספקא אבל בהני אימא מודו לר׳ יהודה צריכא.
מפני שהוא מתירא מפני גוים. פי׳ כגון פרסיים שאינן מניחין אור ביום אידם כי אם בבית עבודה זרה שלהם. ומפני לסטים שלא יראו שום אדם בבית ויבאו עליו. ומפני רוח רעה שבאה אליו וכשאינו רואה נוח לו. או בשביל החולה שישן פטור. ומסקינן דשמעתא לפום סוגיא דגמ׳ שאם היה חולה שיש בו סכנה מותר לכבות לכתחילה ואפי׳ לרבי יהודה. ואם היה חולה שאין בו סכנה אם כבה לרבי שמעון פטור אבל אסור ולר׳ יהודה חייב חטאת.
כחס על הנר פי׳ שלא יפקע. כחס על השמן פי׳ שלא יכלה לפי שצריך להדליק ממנו בתוך נר זה לאחר זמן. כחס על הפתילה פי׳ שלא תבער וכבה חייב חטאת. פי׳ אם היה שוגג שנעלם ממנו שבת או אסור הכבוי ורבי יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דבכבוי זה אינו צריך לגופו אלא צורך דבר אחר הוא שלא יפקע הנר ושלא יכלה השמן ושלא תבער הפתילה ואין לך כבוי הצריך לגופו אלא כבוי של פחמים כשעושין הפחם וכבוי של הבהוב הפתילה שעושין אותו להאחז בו האור כשירצו להדליק. ר׳ יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פי׳ כרבי שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ובהא אפי׳ רבי שמעון מודה משום דקא מתקן מנא. והיינו דקאמר טעמא מפני שהוא עושה פחם פי׳ עושה אותה כפחם שמתכוין לכבוי זה כדי להאחיז בו האור כמו שעושה העושה הפחמין וכבוי זה ודאי צריך לגופו הוא ובהא כולי עלמא מודו דחייב. על שלש עברות וכו׳ הטעם בנדה לפי שקלקלה בחדרי בטנה תלקה בחדרי בטנה ובשלשתן נותן טעם בגמ׳ דדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב״ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה נתתי בכם וקרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותה מוטב ואם לאו אני נוטל נשמה מכם.
ובב״ר נותן טעם למה נצטוו נשים באלה ג׳ מצו׳ לפי שחוה גרמ׳ לישפך דמו של אדם לפיכ׳ נצטווה בדם נדה. ואבדה האד׳ שהוא חלתו של עולם כלומר שלוקח מן האדמ׳ ונתרם ממנ׳ כחלה לפיכך נצטוית בחלה. וכבתה נרו של עולם כלומר שגרמ׳ מית׳ לפי׳ נצטוו בנדה וחלה ובהדלקת הנר ואם לא תזהר בהן תמות בלא עתה. ובעינן בגמ׳ מאי שנא בעת לידתן ומשני אמ׳ רבא נפל תורא חדד סכינ׳ כלומר משל להדיו׳ שהפילו השור והרביצהו לשחוט הכל אומ׳ חדדו הסכין יפה עד שלא יקום ויהיה בו כח להשליך הסכין כך האשה באותה שעה הואיל ואתרע מזלה היא מוכנ׳ לפורענו׳ ולפקוד עונה עליה.
ערב שבת עם חשכה. פי׳ שלא יאמר אותם קודם לזמן זה שמא ישכחו אותן בני הבית ולא יועיל מאמרו באמרם תמיד עדין יש שהות ביום ומתוך כך יבאו לפשיעה וישכחו מעשותן. עשרתם פי׳ עשרתם פרותיכם לצורך סעודות שבת שאף אכילת עראי קובעת למעשר. ערבתם פי׳ ערובי חצרות ותחומי והני תרי שייכי לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשאוה אבל בנר לא שייך למשאל דהא קא חזי אי אדליקו אי לא ולפיכך אומ׳ להם בלשון צווי הדליקו את הנר. ספק חשכה. פי׳ בין השמשו׳. אין מעשרין את הודאי. פי׳ דתקונא מעליא הוא ואע״ג דשבות בעלמא הוא קסברי גזרו על שבות בין השמשות. ואין מטבילין את הכלים. פי׳ כדאמרינן במסכת יום טוב לפי שנראה כמתקן מנא. ואין מדליקין את הנרות. פי׳ בספק חשכה.
ואיכא לאתמוהי כיון דאמרי אין מטבילין את הכלי׳. דאינו אלא שבות כן שמעינן דאין מדליקין שהיא מלאכה גמורה ופר״ש ז״ל דזו ואין צ״ל זו קתני פי׳ בהא ודאי ספיקא דאוריתא היא וספקא דאוריתא לחומרא. אבל מעשרין את הדמאי. פי׳ לא דמי למתקן משו׳ דרוב עמי הארץ מעשרי׳ הן. ומערבין פי׳ ערובין. וטומנין את החמין פי׳ נותנים אותו בתוך קופה להיות חומו משתמר אבל לא להטמין ממש. שכך מפורש בגמרא שאין טומנין משחשכה. נשלם פירוש המשנה.
ירושלמי גבי הא דאמרי׳ ומערבין וטומנין את החמין הדא דתימא בערובי חצרות אבל בערובי תחומין דבר תורה הן עכ״ל. והא דאמרינן דאין מדליקין את הנרות יש אומרי׳ דאפילו על ידי גוי קאמר ואע״פ שהוא ספק חשכה ויש מתירין על ידי גוי משום שבת דאין שבות במקום מצוה והדלקה ודאי מצוה גדולה היא. אי נמי משו׳ דאמירא לגוי שבות ודבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ויש שואלין הא דאמר בספק חשכה אין מדליקין נראה הא ודאי יום מדליקין אע״פ שהוא סמוך לחשכה ואמאי והא צריך להוסיף מחול על הקדש דבר תורה. וכי תימא דחשכה הוא התוספת זה ודאי אינו שמפני הספק הוא נאסר. ויש לומר שכיון שהתוספת אין לו שיעור מן התורה ובכלל זה עם ספק חשכה. ולפיכך אין מדליקין את הנרות לעת כזאת.
והר״מ ב״ר יוסף היה אומ׳ אחר במה מדליקין תניא אמ׳ רבי חנניא חייב אדם למשמש בבגדיו ע״ש עם חשכה שמא ישכח ויוציא אמ׳ רב יוסף הלכתא רבתי לשבתא. ואח״כ יאמר א״ר אליעזר אמר ר׳ חנינא תלמידי חכמים וכו׳. קדיש על ישראל ועל רבנן וכו׳. עלינו לשבח והולכין לבתיהם ומוצאי׳ שם מטה מוצעת ונר דלוק ושלחן ערוך כמו שבארנו ומוזגין את הכוס ומקדשין עליו ושותה ממנו מלא לוגמיו ומשגר לכל אנשי ביתו. ואח״כ בוצע על שתי ככרות ואוכלין ואח״כ מברכין ברכת המזון ומזכירין בו שבת כמו שבארנו שאמרו ז״ל תרי קראי כתיבי זכור ושמור מלמד שטעון זכירה בין בקדוש בין בברכת המזון.