כלכלה בשיעור אחד/פרויקטים ציבוריים - משמעותם מיסים
אין כיום אמונה חזקה ומשפיעה יותר מאשר האמונה שהוצאת כספים ממשלתית היא ארוכה לתחלואי הכלכלה שלנו. ייצור פרטי מדשדש? נחזק אותו על ידי תיקצוב מהמדינה. יש אבטלה? זוהי תוצאה של "היחלשות כח הקנייה הפרטי”. התרופה ברורה כמקודם. הממשלה רק צריכה להוציא כסף כדי לכסות את ה"פיגור”.
ספריות שלמות מתבססות על הרעיון המופרך הזה, וכמו שקורה בדרך כלל עם דוקטרינות מהסוג הזה, היא נהיית חלק מרשת סבוכה של רעיונות מופרכים הנתמכים אלו באלו. אין ביכולתינו כעת לתור בכל הרשת הזאת; עוד נחזור לאגפים ממנו מאוחר יותר. כעת נבדוק את הרעיון המופרך הראשי שהוליד את הצאצאים האלה, השדרה המרכזית של הרשת.
חוץ ממתנות החינם של הטבע, עלינו לשלם עבור כל מה שאנחנו מקבלים. העולם מלא בלכאורה כלכלנים בעלי תוכניות להשגת דברים בחינם. הם מספרים לנו שהממשלה יכולה לבזבז מבלי שתצטרך להטיל מסים; דהיינו, שאפשר לצבור חובות מבלי שיהיה צורך להחזיר אותם, מפני ש"אנחנו חייבים את הכסף לעצמינו”. עוד נחזור לדוקטרינות פנטסטיות מהסוג הזה מאוחר יותר. כרגע אני חושש שנצטרך להיות נחרצים ולציין שחלומות נעימים אלה התנפצו בעבר בצורה של פשיטת רגל לאומית או אינפלציה קיצונית. כרגע, נצטרך לקבוע בפשטות, שהוצאות ממשלתיות כולן צריכות בסופו של דבר להיות משולמות על ידי הכנסות ממיסוי; שהאינפלציה עצמה באופן סתמי הינה צורה, וצורה אכזרית במיוחד, של מיסוי.
בהתעלם באופן זמני מרשת הרעיונות המופרכים הדוגלים בחוב לאומי ואינפלציה כרוניים, במהלך הפרק הנוכחי נצא מנקודת ההנחה, שכל דולר שהממשלה מוציאה יצטרך להגבות באמצעות דולר של כספי מיסים, באופן מיידי או לאחר זמן מה. ברגע שנביט בעניין הזה בצורה הזאת, הלכאורה נפלאות של הוצאות כספיות ממשלתיות ייראו באור אחר.
חלק מסויים מהוצאות ממשלתיות בוודאי נחוץ עבור התיפקוד הבסיסי של המדינה. יש צורך בהתערבות ממשלתית בדברים מסויימים – בכבישים וגשרים ומנהרות, צבא וצי, הקמת מבנים להשכין בתי מחוקקים, משטרה ומכבי אש – הלה כדי שיתקיימו שירותים ציבוריים נחוצים.1 עם פרויקטים מסוג זה, בהם יש ערך מצד עצמם, אינני מתעסק. אתייחס פה לפרוייקטים ממשלתיים הנחשבים כאמצעי ל"יצירת מקומות עבודה" או להוספת הון לקהילה שלא היה מגיע לעולם במצב אחר.
גשר נבנה. אם הוא נבנה עקב ביקוש ציבורי מתמשך, אם הוא פותר בעיות תחבורתיות שבמצב אחר לא היו נפתרות, אם, בקיצור, הוא דבר נחוץ יותר למשלמי המיסים כקבוצה אפילו מהדברים שכל אחד היה יכול לרכוש לעצמו כפרט לו הכסף של כל אחד לא היה נלקח ממנו במיסוי, אז אין בסיס להתנגדות. אבל גשר הנבנה כדי "לספק תעסוקה" הוא גשר מסוג אחר. כאשר יצירת מקומות עבודה הופכת למטרה, הצורך בגשר כבר שיקול משני. צריך להמציא "פרוייקטים”. במקום לחשוב רק על איפה יש צורך בגשרים, מוציאי הכספים הממשלתיים מתחילים לשאול את עצמם איפה אפשרי לבנות גשרים: יש הצדקה שיכולה להחשב כסבירה לבניית גשר המחבר כפר מזרח עם כפר מערב? מהר מאד זה דבר נחוץ בהחלט. אלה המטילים ספק מנופנפים כיללנים וריאקציונרים.
שתי טענות מועלות בעד הגשר: אחת הנשמעת בעיקר לפני שהוא נבנה, והשנייה לאחר שבנייתו הושלמה. הטענה הראשונה היא שהוא יספק תעסוקה. הוא יספק, נניח, 500 מקומות עבודה בשנה. ההשלכה של הדבר היא, שאלה מקומות עבודה שבמצב אחר לא היו באים לעולם.
זה דבר שכעת גלוי לעין. אך אם הורגלנו לראות מעבר לתוצאות המיידיות את המשניות, ולראות מעבר לאנשים הנהנים באופן ישיר את אלה המושפעים באופן עקיף, זה נראה אחרת. כן, קבוצה מסויימת של פועלים יזכו לתעסוקה נוספת לעומת מה שהיה להם אלמלא הגשר היה נבנה. אך הגשר צריך להיות ממומן על ידי מיסים. כל דולר המוצא על הגשר הוא דולר הנלקח ממשלמי המיסים. אם הגשר עולה 10 מיליון דולר אזי משלמי המיסים יפסידו 10 מיליון דולר. אותו הסכום, שבמצב אחר היו משתמשים בו לדברים שנחוצים עבורם, עתה נלקח מהם.
לכן, עבור כל מקום עבודה ציבורית שנוצרה על ידי פרוייקט הגשר, המגזר הפרטי מפסיד מקום עבודה. ניתן לראות את הפועלים המועסקים בגשר. רואים אותם עובדים. טענת התעסוקה של הפוליטיקאים נהיית מוחשית, וגם, כנראה, משכנעת את רוב האנשים. אך יש דברים אחרים שלא ניתן לראות, מפני, שסוף כל סוף, לא היה להם את האפשרות לבוא לעולם בכלל. אלה הם מקומות העבודה שנהרסו על ידי 10 מיליון הדולר שנלקחו ממשלמי המיסים. כל מה שקרה, במקרה הטוב, הוא הסטה של מקומות עבודה מענף אחד לאחר. יותר בוני גשרים: פחות עובדי רכב, טכנאי טלוויזיה, עובדי טקסטיל, חקלאים וכו.
עכשיו אנחנו מגיעים לטענה השנייה. הגשר קיים. בואו נניח שהוא גשר יפה, ולא מכוער. הוא בא לעולם באמצעות הקסם של כספי ציבור. לו היינו נכנעים ליללנים ולראקציונרים, האם הוא היה קיים? לא. והמדינה היתה ענייה באותה מידה. גם פה לעובדי המדינה הבזבזנים יש יתרון בזמן שהם מציגים טענה לאנשים שאינם יכולים לראות יותר ממה שעיניהם רואות. הם רואים את הגשר. לו היו מסגלים לעצמם את היכולת לראות תוצאות משניות כמו את אלה המיידיות הם היו יכולים ,בדמיונם, לראות שוב את האפשרויות שעוד לא התממשו. הם היו רואים את הבתים שלא נבנו, הרכבים והמדיחים שלא יוצרו, הבגדים שלא נארגו וכו. לראות את הדברים האלה מחייב סוג של דמיון שאין לרוב האנשים. אפשר לדמיין מקומות עבודה שהפסדנו אולי באופן רגעי, אבל אי אפשר לשוות אותם נגדנו תמיד, בניגוד לגשר. מה שקרה הוא שדבר אחד נוצר במקום דבר אחר.
ההגיון הזה ישים, כמובן, לכל צורה אחרת של הוצאת כספים ממשלתית. לדוגמה, מימון דיור ציבורי עבור בעלי הכנסות נמוכות. כל מה שמתרחש הוא שכסף נלקח באמצעות מיסוי ממשפחות בעלי הכנסות גבוהות יותר (ואולי גם קצת ממשפחות עם הכנסות נמוכות יותר) כדי שיסבסדו את אותן משפחות נבחרות בעלי הכנסות נמוכות יותר, ולאפשר להן לחיות בדירות משובחות יותר באותו מחיר או בשכר דירה נמוך יותר מבעבר.
אני לא מתכוון להכנס כעת לכל היתרונות וחסרונות של דיור ציבורי. אני רק רוצה לטפל בשתי הטענות השגויות העיקריות בעד הדיור הציבורי. הראשונה היא, שהוא מייצר מקומות עבודה; השנייה היא, שהוא יוצר הון שלא היה בא לעולם בשום מקרה אחר.
שתי טענות אלו אינן נכונות, כי הן לא לוקחות בחשבון מה שנפסד עקב מיסוי. מיסוי המממן דיור ציבורי מחריב מקומות עבודה בענפים אחרים השווים בכמותם לאלה שהוא מייצר בענף הבנייה. התוצאה שלו היא בתים שלא ייבנו, מכונות כביסה ומקררים שלא יווצרו ושלל מוצרים ושירותים אחרים שלא יבואו לעולם.
וההצעה שדיור ציבורי לא צריך להיות ממומן באופן חד פעמי אלא פרוס על פני שנים מרובות לא משיגה דבר. משמעותה היא, שהעלות למשלם המיסים פרוסה על פני שנים מרובות במקום להיות מרוכזת. אלה פרטים טכנים סך הכל שלא פותרים דבר.
היתרון הפסיכולגי המשמעותי של מקדמי הדיור הציבורי הוא שאפשר לראות הפועלים הבונים את הבתים, כמו הבתים עצמם. אנשים חיים בתוכם ומראים לחבריהם בגאווה את החדרים. מקומות העבודה שנהרסו על ידי המיסוי עבור הדיור אינם נראים, גם לא השירותים והמוצרים האחרים שעוד לא יוצרו. אנו זקוקים להיות מרוכזים במחשבותינו כדי שנזכר בהון שלא נוצר כשאנו רואים את הבתים ואת דייריהם המאושרים. האם זה מפתיע כשניצי הדיור הציבורי מנפנפים את הטיעון הזה כפרי הדמיון, כהתנגדויות הנשענות על תאוריה בלבד, ובד בבד מציגים את המבנים הקיימים כמציאות? כמו הדמות בסט. ג'ון של ברנרד שאו המגיב לאחר שהוגד לו על תאוריה של פיתגוראס שכדור הארץ נע סביב השמש: “טיפש גמור! הוא לא יכול להשתמש בעיניים שלו?”
ניתן ליישם את אותה חשיבה בפרוייקטים גדולים כמו זה של רשות בקעת טנסי (Tennessee River Authority). כאן רק מפני היקף הפרוייקט, האפשרות לראות דברים שלא קיימים קטנה בהרבה. כאן יש סכר ענקי, על כל הבטון והברזל שלו, “דבר גדול יותר מכל דבר אחר שהון פרטי היה יכול לבנות", יעד לצלמים, גן עדן סוציאליסטי, אחד מסמלי פלאות הבנייה והניהול הממשלתיים. כאן יש גנרטורים עוצמתיים. נאמר, שכאן יש אזור שלם, המורם כלכלית, המושך אליו מפעלים ותעשיות שבמצב אחר לא היו קיימים. וכל זה מוצג כרווח נקי ללא מינוסים, כדברי השבח של תומכיו.
עכשיו לא הזמן לדון ביתרונות של הTVA או פרוייקטים הדומים לו. אמנם, הפעם נצטרך להתאמץ במיוחד כדי לדמיין את המינוסים במאזן הכולל. אין זה פלא שאותו אזור בו מבוזבזים כספי מיסים שנגבו מאנשים פרטיים ומחברות ייהפך לעשיר יותר. אזורים אחרים של המדינה ייהפכו לעניים יותר. המתקן הזה, ש"הון פרטי לא היה יכול לבנות", באמת נבנה באמצעות הון פרטי – הון שנגבה באמצעות מיסוי (או אם הוא נלווה, שעתיד להיות נגבה באמצעות מיסוי). שוב אנחנו זקוקים לדמיין את תחנות הכוח הפרטיות, הבתים הפרטיים, והמחשבים והטלוויזיות שלא יכלו לבוא לעולם כתוצאה מגביית הכסף מאנשים מרחבי המדינה כדי לבנות את סכר נוריס.
אני בכוונה נקטתי בפרוייקטים ממשלתיים פופולרים – דהיינו אלה שמקודמים בצורה האינטנסיבית ביותר על ידי אנשי ציבור. לא התייחסתי למאות הפרוייקטים הבזבזניים במהותם שמקודמים במטרה "לספק תעסוקה" או "ליצור מקומות עבודה”. במצב ההוא הערך השימושי של הפרוייקט עצמו, כמו שראינו, נהיה שיקול משני. עוד יותר: ככל שיש יותר מה לעשות, הפרוייקט משתבח כספק תעסוקה. במציאות הזאת, ספק רב אם הפרוייקטים המומצאים על ידי הפקידים יוסיפו לעושר ולרווחה הציבוריים כמו שמשלמי המיסים היו מוסיפים להם, לו היה ניתן להם אפשרות לקנות או לייצר על דעת עצמם דברים שהם רוצים, ולא נכנעים ומוותרים על חלק מכספם לטובת המדינה.