כלכלה בשיעור אחד/פיקוח ממשלתי על מחירים

בדקנו מהן התוצאות של נסיונות הממשלה לקבוע לסחורות מחירים הגבוהים ממחירי השוק. כעת נבדוק מה יהיו התוצאות כאשר הממשלה מנסה להחזיק מחירים מתחת למחירי השוק.

בזמננו, בתקופת מלחמה, כמעט כל ממשלה מנסה לעשות את הדבר זה. לא נתעסק בחכמה של פיקוח על מחירים בתקופת מלחמה. הכלכלה כולה, בתקופת מלחמה - מכורח הנסיבות - נשלטת על ידי המדינה, ודיון במורכבות שבעניין יקח אותנו למחוזות בהם הספר הנוכחי לא שייך להם. אך פיקוח על מחירים בתקופת מלחמה, בין אם הוא צעד נבון או לא, כמעט בכל המדינות נמשכת לאחר המלחמה זמן מה, כשההצדקה לקיומה כבר נעלמה.

הגורם העיקרי לפיקוח על מחירים בזמן מלחמה הוא האינפלציה. בזמן כתיבת הספר הנוכחי, כאשר כמעט בכל המדינות יש אינפלציה, אפילו שברובם יש שלום, תמיד מביטים לעבר פיקוח על מחירים. אפילו שהיא תמיד מזיקה מבחינה כלכלית, אם לא הרסנית, יש לה יתרון פוליטי מבחינת מחזיקי המשרות. בצורה עקיפה, הם מטילים את האשמה למחירים הגבוהים על החמדנות והדורסנות של בעלי העסקים במקום על המדיניות שלהם עצמם המביאה לאינפלציה.

בואו נראה מה מתרחש כשהממשלה מנסה להחזיק את המחיר של סחורה בודדת, או קבוצה קטנה של סחורות, מתחת למחיר שהיה נקבע לו היה שוק חופשי מתקייים.

כשהממשלה מנסה לקבוע מחירי מקסימום בשביל מוצרים בודדים, היא בדרך כלל בוחרת מצרכים בסיסים מסויימים, בטענה שמאד חשוב שהעניים יוכלו להשיג את אלה בעלות "סבירה". בואו נניח שהמוצרים שנבחרו למטרה זו הם לחם, חלב ובשר.

הטיעון בעד שימור מחירים נמוכים למוצרים האלה יהיה משהו כדלהלן: אם נפקיר את הבשר לכוחות השוק החופשי, מחירו יעלה במסגרת הביקוש הגואה ורק עשירים יוכלו להשיג אותו. לאנשים יהיה בשר לא בהתאם לצרכים שלהם, אלא בהתאם לכח הקנייה שלהם. אם נשמר עבורו מחיר נמוך, כל אחד יקבל את חלקו ההוגן.

הדבר הראשון שיש לשים לב בטיעון הזה הוא, שאם יש בו צדק, אז המדיניות הבאה בעקבותיו היא פחדנית ולא עקבית. הרי, אם כח קנייה ולא הצורך הוא מה שקובע מחיר שוק של $2.25 לחצי קילו בשר בקר, אז למה שהוא לא יקבע אותו כבר, אולי במידה פחותה במקצת, במחיר "תקרה" של $1.50 לחצי קילו? בכלל, הטיעון של כח-קנייה-ולא-צורך יהיה שייך כל אימת שיש לבשר מחיר שוק כלשהו. הוא ייעלם רק כשנחלק בשר בחינם.

אולם, תוכניות לקביעת מחירי גג מתחילות בדרך כלל כנסיון "לעצור את עליית יוקר המחייה". אז, התומכים שלהן מניחים באופן תת-מודעי שיש משהו "נורמלי" או מקודש במחיר השוק באותה עת בה הפיקוח מתחיל לחול. אותו מחיר נתפס כ"הגיוני", וכל מחיר גבוה ממנו כ"לא הגיוני", ללא שום קשר לשינויים בתנאי הייצור או בביקוש שחלו מעת תחילת הפיקוח.

כשאנחנו מחזיקים את המחיר של מוצר כלשהו למטה אין מנוס מלגרום לשני דברים. הראשון הוא, הגדלת הביקוש לאותה סחורה עצמה. מפני שהסחורה עכשיו זולה יותר, יש פיתוי גדול יותר לאנשים היכולים עכשיו להרשות לעצמם לכך, לרכוש יותר ממנה. השני הוא, הקטנת ההיצע של אותה סחורה. מפני שאנשים עכשיו קונים יותר ממנה, ההיצע המצטבר נחטף ביתר מהירות ממדפי הסוחרים. אך בנוסף לכך, התמריץ לייצר את אותה סחורה יורד. הרווח השולי נמחק. היצרנים השוליים נדחקים מפעילות. אפילו היצרנים היעילים ביותר יוכרחו להפיק את אותו מוצר בהפסד. דבר זה קרה במלחמת עולם השנייה כשמשחטות הוכרחו על ידי המשרד לפיקוח מחירים לשחוט ולעבד בשר במחיר הנמוך מעלויות הייצור שלו.

לכן, גם אם לא היינו גורמים לשום דבר אחר, קביעת מחיר מקסימום לסחורה כלשהי תוביל למחסור של אותה סחורה. אבל זה היה הדבר ההפוך ממה שמפקחי הממשלה רצו להשיג. הרי, המפקחים רצו שיהיה היצע גדול של אותן סחורות שעל מחיריהם הם מפקחים. אך כשהם מגבילים את השכר והרווחים של אלה המייצרים את הסחורות האלה, מבלי להגביל את השכר והרווחים של אלה המייצרים מותרות, הם מניאים יזמים מייצור המוצרים הנחוצים באמת כאשר הם מעודדים באופן יחסי את הייצור של מוצרים שפחות נחוצים.

לאחר זמן מה, המפקחים שמים לב לחלק מהתוצאות האלה ונוקטים בצעדים אחרים כדי למגר אותן. חלק מהצעדים האלה הם הקצבה, הגבלת עלויות, סובסידיות, וקביעת מחירים אוניברסלית. בואו נבדוק אותם אחת אחת. כשמתברר שמתפתח מחסור בסחורה כלשהי כתוצאה מקביעת מחיר הנמוך ממחיר השוק, צרכנים עשירים מואשמים בנטילת "חלק גדול מדי של ההיצע"; או, אם מדובר בחומר גלם המיועד לתעשייה, חברות מסויימות מואשמות ש”הם אוגרים אותו לעצמם". הממשלה אז קובעת כללים למי העדיפות ברכישת אותה סחורה, או למי ובכמה להקציב אותה. אם נוקטים בשיטת ההקצבה, משמעות הדבר היא, שכל צרכן מוגבל בכמות שמותר לו לצרוך, לא משנה אם הוא יציע לשלם הרבה יותר ממה שחבירו מציע.

אם מאמצים את שיטת ההקצבה, בקיצור, משמעות הדבר היא, שהממשלה מאמצת בבת אחת שתי שיטת של תימחור, או שני סוגים של מטבע, כי כל צרכן יזדקק בו זמנית גם לכמות מסויימת של שוברים או "נקודות" וגם לסכום מסויים של כסף. במילים אחרות, הממשלה מנסה לעשות דרך הקצבות, חלק ממה שהשוק החופשי עושה דרך מחירים. אני מציין שזה רק חלק ממה שהשוק עושה, כי הקצבות רק מקטינות את הביקוש מבלי להגדיל את ההיצע, דבר שהיה גדל מעצמו לו התאפשרו מחירים גבוהים יותר.

הממשלה גם תנסה להבטיח המשך היצע על ידי השתלטות על עלויות הייצור של סחורה מסויימת. כדי שמחירי הבשר יישארו נמוכים, לדוגמה, היא אולי תנסה לפקח על המחיר הסיטונאי של בשר, מחיר של ראש בקר, מחיר מאכל הבהמות, השכר של עובדים בענף וכו. כדי שמחירי החלב יישארו נמוכים, היא אולי תנסה לפקח על מחירי נהגי המשאיות בהן מובלת חלב, מחירי הבקבוקים, מחירי מזון הבהמות וכו.

אך ככל שהממשלה מעמיקה את הפיקוח שלה כמה שלבים אחורה בשרשרת הייצור, היא גם מרחיבה את החשיפה של עוד חלקים בתהליך הייצור לגורמים שהביאו אותה לנקוט בצעדים האלה. בהנחה שהיא נחושה מספיק כדי לאכוף את הפיקוח, אז יווצר מחסור בדברים האחרים – כח אדם, מזון לבהמות, תבואה או כל דבר אחר הנחוץ לתהליך הייצור של המוצר הסופי. הממשלה מוכרחת להרחיב את פיקוחה למעגל רחב יותר והתוצאה הסופית תהיה זהה לפיקוח אוניברסלי.

הממשלה אולי תנסה להתמודד עם הבעיות האלה בעזרת סובסידיות. היא מבינה שאם היא תחזיק, לדוגמה, את מחיר החלב או החמאה מתחת למחיר השוק, מחסור עלול להווצר כי השכר או הרווחים בענף הינם נמוכים ביחס לענפים אחרים. לכן הממשלה תנסה למלא אותו על ידי תשלום סובסידיה ליצרני החלב והחמאה. בהתעלם מהקשיים המנהלתיים המעורבים בעניין, ובהנחה שהסובסידיה תספיק בדיוק בשביל להבטיח המשך הייצור החלב והחמאה, די ברור שאפילו שהסובסידיה ניתנת ליצרנים, המסובסדים באמת הם הצרכנים. הרי בסוף, היצרנים מקבלים תמורת החלב והחמאה מחיר הדומה למחיר השוק החופשי, לו התאפשר קיומו של הלה; אבל הצרכנים כן מקבלים את החלב והחמאה שלהם במחיר שהוא הנמוך ממחיר השוק באופן ניכר. ההפרש מסובסד – הוא משולם ליצרנים.

עכשיו, אלא אם כן הסחורה המסובסדת היא גם כן מוקצבת, אלה עם כח קנייה המרובה ביותר יכולים לקנות הכי הרבה ממנה. זאת אומרת, שהם מסובסדים יותר מאלה עם כח קנייה מועט. מי שיסבסד את הצרכנים יהיה תלוי במדיניות המיסוי. אך בני אדם כמשלמי מיסים יסבסדו את עצמם כצרכנים. נהיה קצת בעייתי לעקוב אחרי מי מסבסד את מי במבוך הזה. מה שעלול להשכח הוא, שהסובסידיות האלה ממומנות על ידי מישהו - עוד לא נתגלתה השיטה בה קהילה מקבלת משהו תמורת כלום.

לתקופה מסויימת ייראה שפיקוח על מוצרים הוא הצלחה. למשך זמן מסויים התחושה תהיה שהוא עובד, במיוחד בעת מלחמה, כאשר הוא נתמך ברגשי ערבות הדדית ואהבת הלאום. אך ככל שהוא נמשך ליותר זמן הקשיים בו מתרבים. כשמחירים מוחזקים כלפי מטה באמצעות כפייה ממשלתית, הביקוש תמיד יעלה על ההיצע. ראינו שכאשר הממשלה מנסה למנוע היווצרות של מחסור בסחורה מסויימת בהורדת מחירי כח אדם, חומרי הגלם, ומרכיבים אחרים השייכים לתהליך הייצור, היא במקום זאת יוצרת מחסור בדיוק בסחורה הזאת. אך הממשלה, אם היא תנסה לנקוט בצעדים הנ”ל, תמצא לנכון להעמיק את הפיקוח עוד יותר באופן "אנכי" והיא תמצא לנכון גם להעמיק את הפיקוח באופן "אופקי". אם נקציב סחורה אחת לציבור, ולא יהיה מספיק ממנה, אפילו שיהיה לציבור כח קנייה מרובה, הוא יפנה לתחליף כלשהו. ההקצבה של סחורה אחת שהולכת ואוזלת, במילים אחרות, תיצור לחץ על הסחורות הנותרות שנשארו מחוץ לפיקוח. אם נניח שהממשלה תצליח במאמציה למנוע היווצרות של שוק שחור (או לפחות שוק שחור שלא ישפיע בצורה משמעית על המחירים החוקיים), המשך של פיקוח מחירים יביא לידי הקצבות של סחורות נוספות. ההקצבות האלה לא נעצרות בצרכנים. במלחמת עולם השנייה היא אכן יושמה קודם כל כבר בחלוקת חומרי גלם ליצרנים.

בקיצור, התוצאה הטבעית של פיקוח מחירים כוללני, השואף לשמר רמת מחירים היסטורית כלשהי, היא כלכלה ריכוזית. השכר יצטרך להיות מוחזק בקשיחות כלפי מטה כמו המחירים. כח העבודה יצטרך להיות מחולק באותה קשיחות בה מחולקת חומרי גלם. התוצאה הסופית היא לא רק שהממשלה תגיד לכל צרכן מה הכמות המותרת לו לכל סחורה; היא תגיד לכל יצרן מה הכמות המותרת לו מכל חומר גלם. התחרות על עובדים תיאסר באותה מידה שתיאסר התחרות על חומרי גלם. התוצאה תהיה כלכלה תחת שליטה רודנית, כשכל עסק וכל עובד יהיה נתון לחסדי הממשל, והחרויות המסורתיות שהכרנו יינטשו. הרי אלכסנדר המילטון ציין במסות הפדרליסטיות שלו לפני מאתיים שנה, “שליטה על קיומו הפיזי של אדם היא שליטה על בחירתו החופשית."

אלה התוצאות של מה שניתן לכנות פיקוח מחירים ממושך ו"א-פוליטי". כמו שהודגם בצורה כל כך ברורה במדינה אחת אחר השנייה, במיוחד באירופה במלחמת עולם השנייה ולאחריה, חלק מהטעויות החמורות ביותר של הפקידים רוככו על ידי השוק השחור. במדינות מסויימות שוק שחור צמח על חשבון השוק המפוקח החוקי עד שהוא למעשה נהפך לשוק. על ידי הגבלת מחירים באופן פורמלי בלבד, הפוליטיקאים בשלטון ניסו להראות שהלב שלהם, אם לא בעלי זרועם, הם במקום הנכון.

אז אפילו שהשוק השחור עקר בסופו של דבר את השוק החוקי המפוקח, אל לנו להניח ששום נזק לא נגרם. הנזק היה גם כלכלי וגם מורלי. במהלך תקופת המעבר, החברות הגדולות המבוססות, עם ההון הרב המושקע בהם, הרוצות לשמר את המוניטין שלהן, נאלצות לעצור או להגביל את הייצור. מקומם נתפס על ידי גופים ארעים בעלי הון מועט וניסיון מוגבל בייצור. הגופים האלה אינם יעילים כמו החברות שאת מקומן הם תופסים; הם מייצרים, בעלויות ייצור גבוהות יותר, מוצרים ירודים יותר ואיכותיים פחות ממה שהם מחליפים. משתלם להונות. הגופים החדשים האלה צומחים או קיימים רק הודות לנכונותם לעבור על החוק; לקוחותם משתפים פעולה עם מעשיהם הפליליים; וכתוצאה טבעית, חוסר אמון מתפשט בהתנהלות העסקית של כלל החברה.

כמו כן, נדיר מאד שהרשויות יתאמצו בכנות לשמר את רמת המחירים שהתקיימה כשפיקוח שלהן החל. הן מכריזות שכוונתן היא "לעמוד על המשמר". אמנם מעט זמן אחרי כן, תחת איצטלה של "תיקון עיוותים" או "צדק חברתי", הן מתניעות קביעת מחירים מפלה המעניקה הכי הרבה לקבוצות החזקות מבחינה פוליטית והכי מעט לקבוצות אחרות.

מפני שכח פוליטי נמדד היום לפי קולות, הרשויות מנסות לתת יחס מועדף לעובדים ולחקלאים. זה מתחיל בטיעון שהשכר ועלויות המחייה לא קשורים אחד לשני; שאפשר להעלות את השכר בקלות מבלי לגרום לעלייה של עלויות המחייה. כשנהיה ברור שהעלאת השכר תהיה על חשבון רווחי החברה, הפקידים יתחילו לטעון שהרווחים היו גם ככה גבוהים מדי, והעלאת השכר יחד עם שימור המחירים הנוכחים עדיין יאפשרו "רווח הוגן".1 מפני שאין דבר כזה הידוע כרמה אחידה של רווחיות, כי רווחיות משתנה מחברה חברה, התוצאה של המדיניות הזו היא פליטת החברות הפחות רווחיות מפעילות, והאטה או עצירה של ייצור של מוצרים מסויימים. משמעות הדבר היא אבטלה, הצטמקות הייצור וירידה באיכות החיים.

מה עומד מאחורי כל המאמץ הזה לקבוע מחירי מקסימום? ראשית כל, יש אי הבנה לגבי מה בעצם גרם למחירים לעלות. הגורם האמיתי הוא או מחסור בסחורות או עודף כסף. מחירי גג הנקבעים בחוק לא ישנו את המצב. באמת, כמו שראינו, הם רק מחריפים את המחסור בסחורות. נדון באיך לטפל בעודף כסף בפרק נפרד בהמשך. אך אחת מהטעויות שממנה נובע הדחף לפקח על מחירים מהווה הנושא המרכזי של הספר הנוכחי. כמו שהתוכניות הרבות לקביעת מחירים גבוהים למוצרים מועדפים הן התוצאה של התחשבות ביצרנים הקשורים ישירות, והתעלמות מהאינטרסים של צרכנים, כך החזקת מחירים ברמה נמוכה בכפייה על ידי החוק היא תוצאה של התחשבות באנטרסים לטווח הקצר של אנשים כצרכנים והתעלמות האינטרסים שלהם כיצרנים. והתמיכה הפוליטית למדיניות אלה נובעות מבלבול דומה בחשיבה הציבורית [הכללית]. אנשים לא רוצים לשלם יותר לחלב, חמאה, נעליים, רהיטים, שכר דירה, כרטיסים לתיאטרון או יהלומים. כשהמחירים למוצר כלשהו עולה הלקוח מתמלא תרעומת, ומרגיש פראייר.

היוצא מהכלל היחיד הוא המוצר שהוא עצמו מייצר: כאן הוא מבין ומצדיק את הסיבה לעלייה במחיר. אך הוא כמעט תמיד יתייחס למוצר שלו כיוצא דופן. “עכשיו, המוצר שלי,” הוא תמיד יגיד, “הוא ייחודי, והציבור לא מעריך אותו כהוגן. עלויות העבודה עלו, מוצרי גלם התייקרו, חומר כזה או אחר כבר אינו מיובא וצריך לייצר אותו בייצור מקומי. יותר מזה, הביקוש עבור המוצר עלה, ומגיע לי לגבות מחירים שיאפשרו לי להרחיב ייצור ולעמוד בקצב הביקוש.” וכו. כל אחד כצרכן קונה מאה סוגים שונים של מוצרים; כיצרן הוא בדרך כלל מייצר רק אחד. הוא יכול להבין את אי השוויון בהגבלה על המחיר שלו. וכמו שכל יצרן רוצה מחיר הגבוה ביותר למוצר שלו, כך כל פועל רוצה שכר או משכורת הגבוה ביותר. כל אחד כיצרן יכול להבין שפיקוח על מחירים מגביל את הייצור אצלו. אך כמעט כולם מסרבים לעשות את האבחנה הזאת באופן כוללני, כי משמעות הדבר הוא שיצטרך לשלם יותר עבור המוצרים של אחרים.

בקיצור, לכל אחד מאיתנו יש אישיות כלכליות רבות. כל אחד מאיתנו הוא יצרן, משלם מיסים וצרכן. המדיניות שבהן מישהו יתמוך תלויה באופן הוא חושב ברגע נתון. הרי הוא לפעמים ד"ר ג'קיל ולפעמים מר הייד. כיצרן הוא מעוניין באינפלציה (הוא חושב בעיקר על עסקיו ומוצריו); כצרכן הוא רוצה מחירי גג (הוא בעיקר חושב על המחירים שישלם בשביל המוצרים של אחרים). כצרכן הוא יתמוך או יחיה עם סובסידיות; כמשלם מיסים הוא יתרעם על תשלום עבורם. כל אחד חושב שהוא יצליח לסדר את ענייניו כך שיהנה מעליית המחיר למוצר שלו (כשמחירי מוצרי גלם יוחזקו נמוך על ידי החוק) ובו זמנית יהנה כצרכן מהפיקוח על מחירים. אך הרוב המכריע ישלה את עצמו. כי לא רק שההפסדים מוכרחים להיות זהים לרווחים במקרה הזה של התערבות פוליטית; ההפסדים יהיו רבים יותר מפני שקביעה מראש של מחירים מונעת ומפריעה לתעסוקה ולייצור.