כלכלה בשיעור אחד/מחירים "שוויוניים"

מכסי מגן לימדו אותנו שבעלי אינטרסים יכולים להמציא את הסיבות הגאוניות ביותר מדוע צריך לדאוג להם במיוחד. נציגיהם מציגים איזושהי תוכנית שתיטיב עמם; ובהתחלה היא נתפסת כמגוחכת עד כדי כך שהתקשורת פשוט אדישה כלפיה ולא טורחת אפילו להזכיר אותה. אך בעלי האינטרסים ממשיכים בקידום התוכנית. יישומו יהיה דבר כל כך טוב עבורם שהם מרשים לעצמם להעסיק כלכלנים מומחים ויחצנים מקצועיים כדי לקדם אותה. הציבור שומע שוב ושוב את טיעונם, ובליווי כמות נכבדת של סטטיסטיקות, עקומות, טבלאות ופילוחים, הוא לבסוף נקנה. כאשר הכתבים האדישים רק אז מבינים את מוחשיות הסכנה ליישום התוכנית, זה בדרך כלל מאוחר מדי. הם לא מסוגלים ללמוד את הנושא תוך מספר שבועות ולהכיר אותו כמו המוחות השכורים שכבר שנים מקדישים את מלוא זמנם אליו; הם מואשמים בבורות, וממותגים כאנשים המתיימרים לפקפק באקסיומות.

ההקדמה ההיסטורית הזאת יכולה לשמש כהיסטוריה של המושג של מחירים "שוויוניים" בנוגע למוצרים חקלאים. אינני זוכר את הפעם הראשונה שדבר זה הופיע בחקיקה; אך עם עליית הניו דיל (new deal) ב1933 הוא התקבע כעיקרון מוצק, המוסדר בחקיקה; וככל שהשנים עברו, וכל המשתמע ממנו התגשם, גם הוא הוסדר בחקיקה.

הטיעון בעד מחירים שוויוניים הלך כדלהלן: החקלאות היא הענף החשוב ביותר מבין כל ענפי המשק. היא צריכה להשמר בכל מחיר. מעבר לכך, השגשוג של כולם תלוי בשגשוג החקלאי. אם לא יהיה לו את כח הקנייה בשביל רכישת מוצרים משאר הענפים, הם ייפגעו. זה היה הגורם להתמוטטות של 1929, או לפחות לאי היכולת שלנו להתשאושש ממנה, כי מחירי התוצר החקלאי צנחו כאשר מחירי מוצרים תעשייתים ירדו רק במעט. התוצאה היתה, שהחקלאי לא יכול לקנות מוצרים תעשייתיים; פועלי הערים הגדולות פוטרו ולא יכלו לקנות תוצרת חקלאית, והמיתון הלך והתרחב במעגל אכזר. פתרון אחד היה, ופשוט הוא: להחזיר את מחירי התוצרת החקלאית למחיר בו התקיים יחס מסויים בינה לבין המחירים של מוצרים שהחקלאים בעצמם קונים. ה"שוויון" הזה התקיים בין השנים 1909 ל1914, תקופה בה החקלאים נהנו משגשוג כלכלי. צריך לשמר את אותו יחס המחירים לזמן בלתי מוגבל.

יקח לנו יותר מדי זמן ונצטרך לסטות מהנושא המרכזי שלנו, לנתח כל שטות הטמונה במשפט הלכאורה הגיוני הזה. אין סיבה טובה במיוחד לקחת יחס מחירים של תקופה מסויימת ולקדש אותו או אפילו להגדיר אותו כיותר "נורמלי" משל כל תקופה אחרת. אפילו אם הם כן היו "נורמלים" באותה העת, מאיזה סיבה יש להניח שהיחס הזה צריך להשתמר יותר מששים שנה אחר כך למרות השנויים העצומים שתנאי הייצור והביקוש עברו בינתיים? התקופה בין 1909 ל1914, כבסיס לשוויון, לא נבחרה באופן אקראי. במונחים של מחירים היא היתה אחת התקופות הטובות ביותר לחקלאות בכל ההיסטוריה שלנו.

אם היה שמץ של כנות או הגיון ברעיון, הוא היה כבר מיושם באופן כוללני. אם צריך לשמר את יחס בין המחירים של מוצרים חקלאיים לאלה התעשייתים של התקופה של אוגוסט 1909 עד ליולי 1914, למה שלא נשמר את היחס בין המחירים של כל המוצרים של התקופה ההיא?

כשהמהדורה הראשונה של הספר הזה יצא לאור ב1946, השתמשתי בדוגמאות הבאות כדי להמחיש עד כמה מגוחך הרעיון הזה:

ב1912 רכב שברולט בעל ששה שסתומים עלה $2,150; ב1942 רכב שברולט בעל ששה שסתומים משופר בהרבה עלה $907. אבל אם נתקן לפי המחירים של תוצרת חקלאית, ב1942 הוא היה צריך לעלות $3,270. חצי קילו אלומניום בין 1909 ל1913 עלה בממוצע 22.5 סנט; מחירו בתחילת 1946 היה 14 סנט, אך ב"שוויון" הוא היה צריך לעלות 41 סנט.

ניסיון לקיים את ההשוואה הזאת היום באמצעות תיקון לא רק מפני האינפלציה של 1946 עד ל1978 (מחירי מוצרי צריכה עלו ביותר מפי שלוש), אלא גם מפני ההבדלים האיכותיים בין רכבים משתי התקופות יהיה גם קשה ובקלות נתון לוויכוח. אך הקושי הזה רק מראה עד כמה ההצעה לא מעשית.

במהדורה של 1946, לאחר שעשיתי את ההשוואה הנ"ל, המשכתי לציין שבעקבות אותו שיפור ביצרנות חל גם ירידת מחירים בתוצרת חקלאית. בין השנים 1955 ל1959 194 ק"ג של כותנה בממוצע גודלו לכל4 דונמים בארה"ב בהשוואה לממוצע של 118 ק"ג בין השנים 1939 ל1943 ולממוצע של 85 ק"ג בין תקופת ה"בסיס" של 1909 ל1913. כשממשיכים את ההשוואות האלה לתקופה שלנו, אפשר לראות שהשיפור ביצרנות חקלאית ממשיך, אמנם בקצב איטי יותר. בין השנים 1968 ל1972, ממוצע של 212 ק"ג כותנה גודלו ל4 דונמים. באופן דומה, בחמשת השנים בין 1968 ל1972 ממוצע של 84 בושלים (bushels) של טירס ל4 דונמים גודלו לעומת ממוצע של 26.1 בושלים בין 1935 ל1939, וממוצע של 31.3 בושלים של חיטה גודלו ל4 דונמים לעומת ממוצע של 13.2 בתקופה הקודמת.

עלויות הייצור הופחתו באופן משמעותי למוצרים חקלאיים באמצעות שימוש טוב יותר של דשן כימי, זנים משופרים של זרעים ומכניזציה מוגברת. במהדורה של 1946 הבאתי את הציטוט הבא:*

“בחלק מהמשקים הגדולים שהוסבו להיות מנוהלים על ידי מכונות באופן מלא ובמתכונת של פס ייצור המוני, נדרשת רק שליש עד חמישית מהעבודה בשביל להביא לידי אותה תפוקה של השנים הקודמות.”

אך חסידי מחירי ה"שוויון" מתעלמים מכל זה.

הסירוב שלהם ליישם באופן כוללני את העקרון שלהם הוא לא ההוכחה היחידה לכך שתוכניתם לא לטובת הציבור אלא משמשת כאמצעי לסיבסוד בעלי עניין מסויימים. גם, כאשר מחירים של מוצרים חקלאים עוברים את השוויון, או שמוסטים לשם על ידי מדיניות ממשלתית, אין דרישה מצד שדולת החקלאים בקונגרס להוריד את המחירים האלה לשוויון, או להחזיר את הסיבסוד בהיקף ההפרש. מדובר בעקרון שתקף רק לכיוון אחד.

בהתנערות מכל השיקולים האלה, בואו נחזור לרעיון המופרך המרכזי המעסיק אותנו כעת. והוא, שאם החקלאי יקבל מחירים גבוהים יותר עבור המוצרים שלו יהיה באפשרותו לקנות יותר מוצרים מענפי התעשייה השונים, ועל ידי כך להעשיר את המשק ולהביא לידי תעסוקה מלאה.

הכל תלוי אמנם, באיך המחירים הגבוהים האלה נוצרים. אם הם תוצר של התאוששות כללית, אם הם באים בעקבות שגשוג עסקי, הגדלה בייצור התעשייתי ועלייה בכח הקנייה של פועלי הערים (שלא באה כתוצאה מאינפלציה), אז הם יכולים להתפרש כשגשוג וייצור מוגבר לא רק אצל החקלאים אלא אצל כולם. אבל אנחנו דנים בעלייה במחירים של מוצרים חקלאיים הבאה בעקבות התערבות ממשלתית שיכול להתממש בכמה דרכים: המחיר הגבוה יכול לבוא כתוצאה מגזירה, שהיא הדרך הקשה ביותר. היא יכולה לבוא ממוכנות הממשלה לרכוש כל מוצר חקלאי במחיר השוויוני שלו. היא יכולה לבוא כתוצאה מהלוואה ממשלתית בסכום כזה שיאפשר לחקלאים לא למכור את היבול שלהם בשוק עד שיושג מחיר שוויון או מחיר גבוה יותר. היא יכולה להגיע כתוצאה מאכיפה ממשלתית בנוגע להיקף היבול. היא יכולה להגיע, כמנהג הנפוץ, על ידי שילוב של הדרכים האלה. כרגע נניח בפשטות, שבכל מצב היא תגיע. ומה התוצאה? החקלאים מקבלים מחירים גבוהים יותר ליבול שלהם. ובואו נניח, שעל אף הירידה בייצור שלהם כח הקנייה שלהם עולה. בינתיים, הם משגשגים וקונים יותר מוצרי תעשייה. כל זה גלוי לעיני אלה המביטים בתוצאות המיידיות של המדיניות על הקבוצות המעורבות באופן ישיר בלבד.

אמנם יש עוד תוצאה שהיא בלתי נמנעת לא פחות. בואו נניח, שבושל חיטה הנמכר ב$2.50 במצב רגיל, נדחף על ידי הממשלה ל$3.50. החקלאי מקבל $1 נוסף לכל בושל של חיטה הוא מוכר. אבל הפועל העירוני, בדיוק על ידי אותו שינוי, משלם עכשיו $1 נוסף לבושל חיטה במסגרת מחיר הלחם הגבוה יותר. הדבר נכון לכל מוצר חקלאי אחר. אם לחקלאי יש $1 נוסף כדי לקנות מוצרים תעשייתים, לפועל העירוני יש בדיוק $1 פחות בשביל לקנות מוצרים תעשייתים. במאזן הסופי המשק לא הרוויח דבר. הוא מאבד במכירות העירוניות את מה שהוא מרוויח במכירות חקלאיות.

בוודאי, המכירות האלה מתפלגות בצורות שונות. עכשיו יצרני הציוד החקלאי פעילים יותר והחנויות העירוניות פעילות פחות.

העניין אמנם לא מסתיים בכך. לא רק שהמדיניות לא מסתכמת בשום רווח סופי, אלא בהפסד סופי. זאת מפני, שכח הקנייה לא מועבר מהצרכנים העירוניים לחקלאים בלבד. משמעות העניין היא הפחתה מכוונת בייצור תוצרת חקלאית כדי להביא לעליית מחירה. זהו השמדת הון. משמעותה היא פחות אוכל לצריכה. השמדת ההון הזו יכולה להגיע מהשמדה פיזית של מה שכבר יוצר, דוגמת שריפת קפה בברזיל או מהגבלת כמות הקרקע לה זכאי כל חקלאי, דוגמת תוכנית AAA. נבדוק את עניינים אלה כשנגיע לדיון הרחב יותר של פיקוח ממשלתי על מוצרי גלם.

אך זה הזמן לציין, שכאשר חקלאי מפחית את ייצור החיטה שלו כדי להשיג שוויון, אולי הוא ישיג באמת מחיר גבוה יותר לכל בושל, אך הוא מייצר ומשווק פחות בושלים. ההכנסות שלו לא עולות במאזן הסופי. גם חלק מתומכי מחירי שוויון מכירים בכך, ומתעקשים להשתמש בו כטיעון לשוויון בהכנסות החקלאים. אבל את זה רק ניתן להשיג על חשבון משלם המיסים באופן ישיר.

יש טיעון אחד בעד מחירי שוויון שכדאי לנו לטפל בו לפני שגומרים את הנושא. הוא מוצע על ידי התומכים היותר מתוחכמים שלו. “כן", הם מודים ללא היסוס, “הטיעונים הכלכליים בעד מחירי שוויון אינם איתנים. מחירים כאלה הם זכות יתר. הם עול שהצרכן צריך לסחוב. אבל, האם אין מכס המגן עול עבור החקלאי? האם אין הוא מחוייב לשלם מחירים גבוהים יותר בשביל מוצרים תעשייתים כתוצאה ממנו? גם לא יועיל להטיל מכס מגן על תוצרת חקלאית זרה כפיצוי, כי ארה"ב היא יצאנית נטו של תוצרת חקלאית. הסדר מחירי שוויון הוא פשוט המקבילה החקלאית למכס מגן. זאת הדרך ההוגנת היחידה להבטיח תחרותיות.”

לחקלאים שביקשו מחירי שוויון היתה טענה מוצדקת. מכס המגן פגע בהם יותר ממה שהם שיערו. בהפחתת יבוא מוצרי תעשייה גם הופחת ייצוא החקלאי, כי נמנע ממדינות זרות להשיג דולרים בשביל רכישת מוצרים חקלאיים משלנו. והוא גירה מדינות אחרות להטיל מכסים מגן משלהם בתגובה. בכל זאת, הטיעון שהבאנו כעת לא יעמוד בפני חקירה. הוא שוגה אפילו במה שהוא מרמז אודות העובדות. אין מכס כללי על מוצרי "תעשייה" או על כל המוצרים שאינם חקלאיים. יש שפע של ענפי תעשייה מקומיים ובינלאומיים שאינם מקבלים הגנה על ידי מכסים. אם הפועל העירוני מחויב לשלם מחיר גבוה יותר לסמיכות או מעילי צמר בעקבות מכס, האם הוא "מפוצה" על ידי כך כאשר הוא צריך לשלם מחיר גבוה יותר בשביל בגדים מכותנה או מוצרי מזון? שיישדד פעמיים?

בואו ניצור תחרותיות, סבורים כמה, על ידי נתינת מידה שווה של "הגנה" לכולם. אבל דבר זה הוא בלתי אפשרי. גם אם נניח שאפשר לפתור את הבעיה באופן טכני – מכס ל-א', תעשיין החשוף לתחרות זרה; סובסידיה לב', תעשיין המייצא את מוצריו – יהיה בלתי אפשרי להגן או לסבסד את כולם באופן "הוגן" או שווה. היינו אז צריכים להעניק לכולם את אותו אחוז (או אולי אותו סכום דולרי?) של הגנה מכסית או סיבסוד, ואף פעם לא היינו יכולים להיות בטוחים שלא שילמנו פעמיים לקבוצות מסויימות או אם דילגנו על אחרות.

אבל נניח שכן היינו יכולים לפתור את הבעיה האדירה הזאת. מה אז היינו משיגים? מי המרוויח כאשר כל אחד מסבסד את השני? איפה הרווח כאשר כל אחד מפסיד במיסים נוספים את מה שהוא מרוויח דרך הנאה מסיבסוד או מהגנה מכסית? היינו אז פשוט מגייסים גדוד של פקידים לנהל את התוכנית, כאשר הם בעצמם כולם ייאבדו לייצור.

אנחנו יכולים לפתור את הבעיה בצורה פשוטה, מצד שני, על ידי חיסול הסדר מחירי השוויון ומכסי מגן שניהם. בינתיים, שניהם ביחד, אינם מאזנים דבר. המשמעות הפשוטה של ההסדר בו משולבים שניהם היא, שחקלאי א' ותעשיין ב' מרוויחים על חשבון פלוני אלמוני ג'.